Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for דצמבר, 2009

                                              

                                                                                                                       

למלאת עשרים שנה לפטירתו של סמואל בקט ובתפילה לפדייתו המהירה של גלעד שליט מכילאו ומכולאיו

          

 

1

 

60 שנים, עוד מעט 61 שנים, למחכים לגודו לסמואל בקט (1989-1906). כתיבת המחזה הושלמה בינואר 1949. ב-5 בינואר 1953 הועלה המחזה לראשונה בתיאטרון דה בבילון בפריז. קטע מסוים במחזה מבליט עד כמה בנקל עשויים בני אדם להצטרף להתעללות בחלשים ובדלים, חסרי ההגנה. במיוחד כאשר הם נתפסים מתוך סממנים של דה-הומניזציה, כעין יצורי כלאיים, שאינם שווים בכשריהם האנושיים לאלו של כולאיהם. תפישה היררכית מעוותת זו הינה ראשית ההתעמרות וההתעללות באחר. היא מאפשרת למצפונו המתעורר של המתעלל לנוח, משום שהוא מאמין בכך, שמקור זעקות הכאב והמועקה אצל הזולת שונה לחלוטין מזה שלו. כללו של דבר, אין מקום לרחם עליו כהוא-זה. אפשר שהתופעה של כליאת האחר ועינויו הינה רווחת ומצויה הרבה במין האנושי באופנים שונים. אפשר כי שלילת תרבותו ואנושיותו של אדם אחר עשויה בעיניי אנשים חסרי מצפון להצדיק את כליאתו ואת עינויו הממושך :

 

פודזו: האם די בכך? דומה שכן. אבל אני רחב לב. כזה הוא הטבע שלי. היום, מילא, זהכבר יעלה לי. [הוא מושך בחבל. לאקי מביט אליו]. כי אני עתיד לסבול, זה ברור. (בלילקום הוא מתכופף ולוקח את השוט שלו). מה הייתם מעדיפים? שהוא ירקוד, שהוא ישיר, שהואידקלם, שהוא יחשוב? שהוא
אסטראגון: מי?
פודזו: מי? אתם בכלל יודעיםלחשוב?
ולאדימיר: הוא חושב?
פודזו: בהחלט. בקול רם. פעם הוא היה אפילו חושבממש נחמד. הייתי מסוגל להאזין לו שעות על גבי שעות.. עכשיו (הוא מצטמרר) נו טוב, מילא,אז אתם רוצים שהוא יחשוב לנו משהו?
אסטראגון: אני רוצה שהוא ירקוד. זה יהיהיותר עליז.
[….]
פודזו (אל לאקי): אתה שומע?
אסטראגון: הוא אף פעם לאמסרב?
פודזו: אני אסביר לכם עוד מעט (אל לאקי)… לרקוד שרץ!
לאקי מניח אתהמזודה ואת הסל , מתקרב קצת אל חזית הבמה, מסתובב אל פודזו. אסטראגון קם כדי לראותיותר טוב. לאקי רוקד. הוא מפסיק.
אסטראגון: זה הכל?
פודזו: עודהפעם!
אסטראגון: גם כן חכמה, חזיר אחד! ( הוא מחקה את התנועות של לאקי) את זה גםאני יכול לעשות (הוא מחקה את התנועות, כמעט נופל, חוזר ומתיישב) עם קצת אימון.
ולאדימיר: הוא עייף.  
פודזו: פעם הוא היה רוקד פארנדולה, אלמיאה,סאראבאנדה, ז'יג, פלמנקו ואפילו הורנפייפ הוא היה מזנק באויר. עכשיו הוא רוקד רק את זה. אתםיודעים איך הוא קורא לזה?
אסטראגון: מות הפקיד.
ולאדימיר: חולי הסרטן.
פודזו: ריקוד הרשת. נדמה לו שהוא לכוד בתוך רשת ( בהתפתלויות וההעוויות של אניןטעם) דווקא יש משהו… 

(סמואל בקט, מחכים לגודו, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: תל- אביב 1985, עמ' 52-51)

 

   פודזו, והמתבוננים מהצד ולאדימיר ואסטראגון ללא ספק מתעללים בלאקי. פודזו מתייחס אליו כאל חיה או כאל מריונטה חסרת רצונות משל עצמהּ אותה הוא יכול להרקיד כרצונו. ולאדימיר ואסטראגון מתייחסים באמביוולנטיות ללאקי ולאופן שבו פודזו נוהג בו, כאילו מדובר בדבר טבעי לחלוטין, שאין מהרהרים אחריו. מדהים הוא, כי שני הצופים, מוכנים להשלים עם המצב הזה, להשלים עם כך שלאמיתו של דבר לאקי אינו חושב, אין בו עצמאות מחשבתית או קריאטיביות משלו, שאין הוא עצמאי והוא כנוע מטבעו; כבוש במצבו, ואין טעם להחרידו ממצב זה, או חלילה לשחררו.

 

2

 

   בספר המסות המונומנטלי של ז'אן אמרי (הנס מאייר, 1978-1912), מעבר לאשמה ולכפרה: נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה תיאר אמרי עינויים שעבר כאשר נעצר על ידי הגסטאפו כחבר בתא הרזיסטאנס הבלגי. אמרי כתב כי אחרי הכל, דומה עליו, כאילו מאחורי כל המנגנון הנאצי עמדה אובססיה תאוותנית לעינויו של הזולת, אשר מימדיה רק הלכו והתגברו, כמספר השותפים לה, במעשה ו/או בשתיקתם:  

*

מדוע אני מחזיק בתוקף בדעה שהעינויים הם מהותו של הנאציונל-סוציאליזם, ליתר דיוק: שדווקא בהם התגשם הרייך השלישי במלוא ממשותו, כבר נאמר כי גם במקומות אחרים עינו ועדיין מענים […] העינויים לא היו המצאה של הנאציונל- סוציאליזם הגרמני. אך הוא האליל אותם. חסיד של היטלר, כדי להגיע לגיבוש המלא של זהותו לא די היה לו שיהיה זריז כסמור, נוקשה כעור ומוצק כפלדת קרוּפ, שום עיטור מוזהב של המפלגה לא הפך אותו לנציג מושלם של הפיהרר והאידיאולוגיה שלו, שום מדליה ואות הצטיינות. הוא היה חייב לענות, להשמיד, כדי "להצטיין בעמידה בייסוריהם של אחרים". הוא היה חייב להשתמש בכלי עינויים כדי שהימלר יעניק לו את תעודת הבגרות ההיסטורית, לאמור, שהדורות הבאים יעריצו אותו על כך שעקר מלבו כל רגש רחמים.

(ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגם מגרמנית יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 74)

*  

אליבא דאמרי, אופיין תהליך קניין זהותו של ההיטלראי בעקירת רגש הרחמים, כאילו רגש הרחמים, האמפתיה, הסולידריות האנושית, יש בו משום חולשה, כאילו מציין הוא את מוסר החלשים-העבדים (אמרי אמנם אינו קושר מפורשת בין ניטשה ובין התופעה ההיטלראית, אך ניכר שהוא אינו רחוק משם). במקום אחר, כותב אמרי על מונח שתבע היטלר, 'הומניות סנטימנטלית', לציון חולשת- נפשם של אלו המנסים להגביר את אהבת האדם והנמצאים כולם, על פני אהבה הלאום, הגזע והמפלגה. הביטוי המעשי, על פי אמרי, של הנאמנות המוחלטת להיטלריזם הינו ההשתתפות בעינוי וההצטיינות בו, משל היה צביונו של הרייך השלישי ושל הפנומן הנאצי, פקודה, צו קטגורי (אנטי קנטיאני במהותו, באשר הוא משולל תבונה) לפיו על האזרח: לענות את האחר. לענות ולהשמיד.

   העינויים, לפי אמרי, אינם מתבטאים דווקא בהתעללות פיסית קיצונית, אפשר שאף לא יפצעו את האדם, באופן שיותירו אותו נכה לכל ימי חייו. עם זאת, חוויית השבי, ההתעללות הנפשית והפיסית, הם מאורע המגְלה את האדם לתמיד מן החברה האנושית. לאחר העינויים, שוב לא יימצא האדם מנוחת נפש, מקום בעולם:

*

בבואנו לדון בעינויים עלינו להישמר מגוזמאות. מה שאונה לי בחדר המקומר האיום ההוא בברנדונק היה רחוק מלהיות מן הגרועים שבעינויים. לא נעצו לי מחטים לוהטות תחת הציפורניים, ולא כיבו סיגריות בוערות על חזי החשוף. קרה לי שם רק מה שעוד אצטרך לספר עליו בהמשך; דברים קלים, יחסית, שאף לא השאירו בגופי כל צלקות בולטות לעיין. ובכל זאת, אני מעז להצהיר עשרים ושתיים שנה לאחר מכן, על סמך ניסיון שלא הגדיש כלל וכלל את סאת האפשרי, כי העינויים הם המאורע המחריד ביותר שיכול האדם להכיל בקרבו. (שם, עמ' 58)  

אם אדם שלא הוכה מימיו מגיע למסקנה האתית-הפתטית, שעם המכה הראשונה מאבד האסיר את כבוד האדם שלו, אין לאמירתו חשיבות רבה, עלי להודות שאיני יודע בדיוק מהו הדבר הזה: כבוד-האדם […] אבל אני בטוח לעומת זאת, שברגע שנוחתת עליו המכה הראשונה הוא מאבד משהו, שאולי נקרא לו לפי שעה, האמוּן בעולם. (שם, עמ' 69)

מי שעוּנה שוב לא ירגיש לעולם כבן-בית בעולם. את חרפת ההשמדה אי אפשר למחות. האמון בעולם, שבחלקו כבר נותץ במכה הראשונה אבל בעינויים קרס לבסוף כולו, לא ישוב עוד. העובדה שהזולת החי עמנו הפך לזולת החי נגדנו—עובדה זו מוסיפה לרבוץ בתוך המעוּנה כאימה דחוסה; איש אינו מביט מעבר לה החוצה אל עולם ש"עקרון התקווה" שולט בו. המעוּנה הופקר, ועודנו מופקר חסר הגנה לפַּחד. הפחד הוא שמניף מעתה את השרביט מעליו (שם, עמ' 94).     

*

   ישנם מעונים וישנם מענים. במידה רבה, זהו סיפור תולדותיה של האנושות, או למצער של תולדות האלימות האנושית.  מעונה אחד, יכול להיבלע ולהישכח בתוך דהרת טנקים, ישיבות קואליציוניות,  תכניות ריאליטי, המתחרות זו בזו, על תשומת לבו של ציבור המעוניין לשכוח, המעוניין לדחות את ההתמודדות, או לפתור זאת בכך שבטחון האזרחים, שלום הצבא והמדינה עומד מעל הכל, ושוכח עד כמה ההיגד הלאומי-לאומני: 'ישראל מעל הכל', דומה לדברים נשכחים אף הם מלב. אפשר גם כי התנגדות ראשי השב"כ והמוסד לשחרורו של שליט בעסקת חילופי-אסירים (כך פורסם בכלי התקשורת) נובעת בדיוק מן הנקודה הזו. האמפתיה ליחיד, לפרט, נתפסת עבורם כראשיתה של שלילת עינויי העצירים הנהוגה (כפי שכבר הראו דוחו"ת לא מעטים) במתקניהם. אין ספק כי אנשי החמאס המחזיקים בגלעד שליט הם מן הגרועים יותר. כל שאני טוען הוא שישנו קו הקושר את כל המענים באשר הם ביניהם. כולם הם עוקרי רגש הרחמים מליבם. כולם מצטיינים בעמידה ביסוריו של הזולת ואף ששים להחיל אותם עליו בשל אידיאולוגיות פוליטיות ו/או דתיות. זהו הסיפור מאז ומעולם.   

 

3

 

   מזמן ויתרתי על הרעיון לפיה יש השגחה אלהית על ההיסטוריה. למי שעוקב אחרי הדברים שאני כותב, הדברים לא יבואו בהפתעה. אני מכוון (בחינת כוונה) לאלהות השוכנת כאידיאה בליבו של האדם. אפשר שיש לה קיום חיצוני אפשר שאין. את קיומה החיצוני אני רואה כאפשרות שבקיוּם, אליה אני נוהה בהכרתי. לא כממשוּת. לעתים דומני, כי אם אכן היתה השגחה או מחשבה עילאית החושבת בפרטוּת את גורלם של לאומים ואת גורל האדם, שומא עליו להיות אכזר מאוד, כדברי לאו-צ'ה: 'שמיים אינם רחמנים, הם נוהגים בנו כבכלב-קש'. אבל אפשר כי מדובר בסוג של מחשבת ילד פראית, המספרת לעצמה סיפורים אלימים, המתרקמים אי בזה באין הוא מודע עדיין לממשותה של האלימות, לפריה ולתולדותיה, כעין המובא בסרטו הקצר היפהפה והמבעית  של דניאל שגיא (כדאי מאוד לצפות), אליו התוודעתי לראשונה אמש:

 

 

   לפני כשנה, הנחתי כאן רשימה, בה הבעתי את התקווה לפיה ברבות ימיה של האנושות, היא תוותר על המלחמות, כשם שויתרה על העבדוּת ועל הקרבת קורבנות אדם או קורבנות בעלי חיים (ברובה המכריע). אפשר שהאנושות צריכה ויכולה לותר על חשיבה היררכית מעוותת הכולל בתוכה מושגים, כגון: מענה ומעונה, שובה ושבוי, מכה ומוכה.  המרחק עוד רב וגדול. פדייתו של גלעד שליט משביו עשויה להיות צעד של אמוּן בכך שבקרב האנושות פועלים עדיין יסודות של רחמים,אמפתיה,סולידריות ושל אחריוּת,קשב וקירבה.אין להניח למכים ולמענים לקבל משנה תוקף לפעולתם בכל מקום שבו הם פועלים בשמן של אידיאולוגיות לאומיות ומנציחים את  המעורר פחד (טרור) ואת המעקר את רגש הרחמים מלבבות בני האדם.   

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

1

 

 

 

אליסון. אף פעם לא הכרתי משהי בשם אליסון. אבל את השורות האלה:  

And when the planet hit the sun/I saw the face of allison

אימתתי לפחות פעמיים בחיים, כמובן לא ראיתי את אליסון, אבל ראיתי מישהי אחרת, כאשר חשבתי שכבר לא אצא מזה בחיים.  מאז אני נזכר בזה בכל פעם שאני שומע את השיר.

 

2

 

 

 ולריה. היתה פעם מישהי שהכרתי שקראו לה ולריה. שלהי השירות הצבאי שלי, נוסע בין בסיסים. אחת השאלות שהתאפקתי מלשאול אותה, גם אחרי שהיא הבינה כי אני סובל מהומור הזוי משהוּ, היתה:

And how does lamur skin reflect the sea?

ובתרגום עברי מליצי במכוון: היאך עור של לָמוּר משקף את הים?

עם שורה שכזו צריך אגרטל. כמו זר, כמו מחרוזת פנינים, בחיי.

ועוד משהו, למען הסדר הטוב, בקליפ למעלה, דומה כאילו חוקי הגראויטציה חדלו לפעול מלמעלה למטה ופועלים כעת לצדדים. הולכים כמו סרטנים.  

פעם כתבתי שיר על אהבה סרטנית שמתקדמת לצדדים. השיר לא היה על ולריה, ובכל זאת עכשיו כאשר צפיתי אחרי שנים בקליפ חשבתי על השיר ההוא פתאום.  

 

3

 

 

הי. לפני שנים רבות החלה מערכת יחסים קצרה אך זכורה על רחבת מועדון 'בבל' (דרך פתח תקווה) שהיה איזהשהו נסיון להמשיך את ה- 'פיגווין' המיתולוגי (יהודה הלוי 43) לקראת אמצע שנות התשעים. איך שהשיר התחיל נעמדנו זה מול זו והתחלנו לשיר. אני זוכר עד היום מה שהיא אמרה לי כשדיברנו אחר כך: 'כשאתה רוקד זה נראה כאילו אתה מפזר חתיכות של נפש על הקירות'.

 

4

 

 

שיחת לילה עם מיכל ניב (ז"ל) על קלאבדוס (ברנדי תפוחים) וגולדסטאר וקראף יין ב"מנזר" בתל-אביב. 1996. טום ווייטס, פיקסיז, לו ריד, קאובוי ג'אנקיז, ועוד כמה וכמה שמות. שיחה מלאה חיבה. יחידה מסוגה. מתחילה בשיר של טום ווייטס שמושמע ברקע  שמסתבר שרק שנינו מכירים. ל"הפסקת עשר בלילה" התכנית שלה בגל"צ בשלהי שנות השמונים היה שמור תפקיד מפתח ברכישת הטעם המוסיקלי שלי. באיזהשהו שלב של השיחה אני מצטט דברים אשר לו ריד אומר בחוברת האלבום 'ניו יורק' (1988): אי אפשר לנצח גיטרה חשמלית, גיטרה באס ותופים—ומסב אותם אל הפיקסיז.

 

  

5

 

 

 

שיחה קשה. אני הולך להודיע לחברה שלי מן העבר, שאנו מתלבטים ומתלבטים האם לחזור, שאני מחליט להמשיך את חיי. שאני הולך להירגע קצת, ללמוד קצת, למצוא לי אהבה חדשה, מערכת יחסים ארוכה ויציבה, לא איתהּ. קשה לי נורא השיחה. אני מגמגם הרבה יותר מן הרגיל, ויש המון עצב, לא כעס, שלה ושלי גם כן, כי זה בכל זאת לא ממש נגמר. אחר כך בחדר המדרגות, שנדמה עליי פתאום כמו גרון שבחללו תעלה זעקה, אם בתקרתו ייפער פה, אני מוצא את עצמי שר גירסאות מלנכולית של הפיקסיז:  

Gouge away

You can gouge away

Stay all day

If you want to 

 

ופתאום נזכר איך היא העיפה אותי מחייה (די בצדק), שנה ומשהו לפני, לצלילי Rid of Me  , של פי ג'י הארווי, ומקווה בכל לב באמת ובתמים שזה לא יכאב לה עכשיו באותה מידה.  

 

מרחק של חודשים ספורים אחר כך אני פוגש את מי שתהיה אשתי. לפעמים מוכנות למצב אחר של חיים, מתחילה בהחלטה לשנותם.

 

The Pixiesבארץ, 9.6.2010, שעה 19:00

הזמנתי כרטיס במכירה המוקדמת.

Eleven High!

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

 

 

[א]. האם באמת יצא לך אי פעם למצוא בספר את סיפור חייך: לידה עד מוות? האם הוא היה דומה לכל מה שחווית עד הנה?  זה היה אפור יותר?  היה לו זקן?

[ב]. האם באמת יצא לך לתכנן איך תהיה קופץ אולימפי לבריכת הצל שמטיל הראש? תחילה התאמנת על צל הראש שלך ואחר כך פנית לצל ראשם של אחרים? האם באמת מצאת ושכללת את הזוית המושלמת המאפשרת לצלול אל קרקעית הבריכה ומשם להגיח כמו אור חוזר במהירות האור אל קצה המקפצה?

[ג]. מה קרה באותן הפעמים שבהן צללת אל בריכת הצל של האחר וגלית באיחור כי הוא משולל צל ראש?

[ד]. מה ראית באותן פעמיים שבהם כמעט הפסקת לחיות? מה שמעת? טוב, אני מוכן להסתפק בפחות, מה רחרחת? מה זאת אומרת, סיכוי שהוא לחיות.

[ה]. האם אתה באמת עובד על פיתוח שפת סימנים חדשה עבור הלוקים באי אהבת אדם כרונית, או שמא אתה מעוניין שהם יכירו דרכה בלקות האהבה שלהם. 

[ו]. מי אמר שהם חייבים שפה? הם הלא דוברים שפת בני אדם? מדוע גם היום עוד אינך בוטח בכך?

[ז]. אם השפה היא השער אל האחר, המפתח לכיבודו, כפי שכתב Paul Ricoeur. איה המפתח? איזו חוברת הפעלה, תקנון, מדוע אין? מדוע ישנם אילו המעוניינים להציג את הדברים כאילו יש איזה מנואל כזה בנמצא?

[ח]. נסה להציב את עצמך מחוץ לכל היסטוריה. כמו שיח' ابو يزيد البسطامي, אללה ירחמהו, שכאשר באו לשאול אותו היכן אבו יזיד? (כלומר, הוא עצמו) השיב לשואליו: איני יודע, מזמן אינו כאן. 

[ט]. האם סימן השאלה המוליך את חוויית הקריאה, יש בכוחו להפוך את כל סימני הקריאה לסימני שאלה?

 [י]. סימן שאלה: נקודה ועליה מונחת אוזן, כמו ספל תה. צריך להקשיב לנקודה עד שער האין סוף.

 

הערה מתודית: כל התשובות נכונות להוציא את אלה שאינן נכונות. מה הוא מה מוברר לכל אדם מתוך מהומת הכרתו. תיתכנה תשובות שונות. כמו המרחק הזעיר מכל זעיר בין אלהות טרנסצדנטית בלתי מושגת ובין עגל זהב או תוארו המופז של אדם צלוּב (שאין כל קשר בינו ובין האדם על הצלב שהשתוקק ברגעיו האחרונים לזנק לתוך בריכת הצל שהטילו ראשי האחרים, שאינם יודעים מה הם עושים, ושוב לא היה באפשרותו, בגלל המסמוּר, מלאכה של נגר מיומן). כמו להתאים אלו לאלו צמדי גרביים בצבע אחיד, ולכוון לכך שכול אחת ואחת תהיה בת זוגה של הגרב אליו היתה צמודה לראשונה, כאשר עוד היו זוג חדש מהחנות. כפי שכתב Paul Celan:  מה שקבלתי בירושה/ צלוב-קורות/ אחד:// את חידתו מוטל עלי לפתור/בעוד אתה, חגור-שק,/ סורג פוזמק של סוד (פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, מהדורת תרגום שמעון זנדבנק, ירושלים 1994, עמ' 98).

 

 

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele, Madonna, Oil on Canvas 1911

 

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »

richter.1983

 

ליום פטירתו של עמנואל לוינס (1995-1906), נר שמיני של חנוכה, החל השבת

 

   הפילוסוף היהודי צרפתי עמנואל לוינס ייחד לחג החנוכה מאמר קצר בין דפי ספרו הוידויי (כך כינה הפילוסוף את ספריו היהודיים אותם הוציא לאור בבית הוצאה שונה מאשר את חיבוריו הפילוסופיים) חירות קשה המאמר "הבהיר והאפל" עוסק למעשה בשאלה מה חוגגים בחג החנוכה? האם לב החג חגיגת הניצחון הצבאי על המלך מבית סלווקוס מאנטיוכיה (אשר בסוריה) ויסוד בית חשמונאי, כשושלת מלכותית, שריכזה בידיה פוליטית ודתית את השלטון ביהודה? האם יש כאן חג נוסף המבקש להדגיש 'אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם'?

   לוינס שהיה בהחלט פרו-ציוני והביע תמיכה גלויה במדינת ישראל גם לאחר מלחמת ששת הימים, כמו גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, משיב בלשון אגדתא תלמודית המופיעה במסכת שבת דף כ"א ע"א, האזכור היחיד למרד החשמונאים בתלמוד, ומורה על כך שהתלמוד חסר הבעת שמחה ורגשות לאומיים באשר לשחרורו הלאומי של עם ישראל מעם הכיבוש הסורי. התלמוד בוחר לספר דווקא את סיפור כד השמן האחד שנמצא חתוּם בחותמו של כהן גדול, ולכן טהור, ובו הדליקו את המנורה בבית המקדש (שכנראה היה רחוק אז עדיין מפארו ההרודיאני) במשך שמונה ימים.

   את האגדתא המשונה הזו, המהווה עד היום יסוד לנס הגדול של החג, מפרש לוינס כך שהנר שהאיר שמונת ימים תחת יום אחד כפי שהיה אמור, מסמל התעלות יצירתית החתומה דווקא בחותם של חירות, התחדשות מתמדת, אהבת אדם ונדיבות הפונה לכל בני האדם. מפתיע לגלות כי בדבריו אין לוינס מנסה לקשור לישראל כתרים, אלא דבריו מוסבים אל הפרטים, אל כל פרט ופרט שבעם, המעוניין לחוג את האופק המתמיד של הפלא, קרי: את היצירתיות המתעלה על המכשולים המשתקים אותה, ואת התקווה המפעמת גם כאשר המצב חסר תקווה לכאורה:   

 

חנוכה הוא אפוא לדידנו הפלא שבנר,שהינו עשיר יותר מן האנרגיות המזינות אותו,הפָּלָא שב"מרובה"שמוצאו ב"מועט",הפלא שבחריגה-אל-מעבר,שבהתעלות. ה"רזיסטנס" החשמונאי הוא גם האור שיש בו יותר מאשר במקורותיו החומריים. אולי הטקסט התלמודי משיב למלחמה הלאומית—למלחמת ההגנה על התרבות—את האופק המתמיד של הפלא. מדובר בפלא היום-יומי של הרוח, הקודם לתרבות. זוהי הלהבה הניצתת מן הלהט שלה עצמה: גאון הרוח היוצר את הלא נשמע, אף כי הכל כבר נאמר; האהבה מתלהטת גם כשהיצור האהוב אינו מושלם; הרצון המרהיב לפעול על אף המכשולים המשתקים אותו; התקווה המגיהה אורה על החיים גם בהעדר הטעמים לקוות; אורך הרוח הנושא את מה שעלול להורגו. מדובר במשאבים אינסופיים של הרוח המתעלה, כיוצרת, כבוראת, מעבר לחכמת המעשה של הטכניקות; ללא חישובים, ללא עבר, היא משתפכת, עליזה אל תוך המרחב, מתחייבת לענייני הזולת, בחינם ושופעת נדיבות.

[עמנואל לוינס, חירות קשה: מסות על היהדות, תרגום מצרפתית: עידו בסוק ושמואל ויגודה, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הערות: עידו בסוק, שמואל ויגודה וז'ואל הנסל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007, עמ' 308]   

 

   הויטאליות- הקיומית- האופטימיסטית שלאורה קורא לוינס לחגוג את חג החנוכה. דומה כי אמנם היא שְעוּנה על גבי מטבע הברכה 'שעשה נסים לאבותינו בימים האם בזמן הזה'. לוינס מתאר זמן של קושי נורא. את מלחמת המכבים מדמה הוא לרזיסטאנס הצרפתי. את אותו מאבק יהודי קדום כנגד כח צבאי גדול בהרבה ותרבות האומרת לכאורה לדכא את המעוטה והחלשה הימנה הוא מחתים כלטעמי בחותם מאבק הקיום היהודי בזמן השואה (לוינס שהה בזמן מלחמת העולם השניה במחנה שבויים גרמני  מס' 1492 כחייל צרפתי שבוי (הוריו ואחיו נרצחו, ואילו אשתו וביתו הוסתרו על ידי הסופר הצרפתי, איש הימין, חברו של לוינס, מוריס בלנשו); המחנה היה ממוקם סמוך למחנה ההשמדה ברגן-בלזן. באחד הימים ראה לוינס את צלליות של יהודים במסעם האחרון אל תאי הגזים, מחזה שליוה אותו כך על פי עדות בנו מיכאל, כפי שסופרה לביוגרף שלמה מלכה, כל ימיו.  

   אם אכן ערך לוינס סוג של אקטואליזציה של המאבק בבית סלווקוס למאבק בנאצים, הריי הדברים דומים דמיון מפתיע לדברים שהביא שמשון (סימק) דרנגר, יהודי-דתי, הומניסט, עורך עיתון, וגם פרטיזן בשנות מלחמת העולם השניה באזור העיר קרקוב, אשר הוציא ביחד עם אשתו גוסטה, מספר עתונים ובטאונים; נכלא לראשונה בשנת 1939 לאחר שפרסם בעיתונו מאמר של פעילה אוסטרית אנטי-נאצית. לאחר שחרורו, היה ממיסדי הארגון 'החלוץ הלוחם' בקרקוב, וערך את בטאונו שם ייחד טור קבוע לבעיות השעה, לצורך של היהודים לקום ולהתקומם כנגד הרעה המתרגשת עליהם, לברוח ממחנות המעצר ומן הגטאות ולהרים על נס את רוח החופש והצדק. מאמריו חתומים בחותם של אהבת אדם ותקווה עתידית. דרנגר נעצר שוב בנובמבר 1943, וכנראה נרצח על ידי הנאצים בסמוך לכך. דבריו של דרנגר פונים אל כל אדם ואדם ותובעים אותו להתקומם ולהאיר אור חדש, לחתור תחת המאפליה של אותן שנים:

 

במה אנו עדיין מַשְלִים את נפשנו.למה אנו מצפים עוד לאחר מעשי הרצח המתוחכמים?כלום צר לנו על כמה ימים של ריקבון מוּסרי ממאיר?הלא מתחת לעיי המפולת של אושר התקוות שנכזבו, מתחת לחיים שנהרסוּ, עומם עדיין ניצוץ זעיר של אנושיוּת אמיתית.עלינו ללבוֹת ניצוץ זה,להפוך אותו לשלהבת,שתגאל אותנו מההשפלה,תשמור ממוות,תטהר את המצפּוּן, תעודד את רוחנו. אל נשכח ניצוץ זה, נזִין אותו בטרם יכבה. 

[שמשון דרנגר, מתוך בטאון 'החלוץ הלוחם', נדפס: אליעזר שבייד, 'הדילמה הקיומית והמוסרית של ההתנגדות המזוינת בגטו', קדושת החיים וחירוף הנפש, בעריכת ישעיהו גפני ואביעזר רביצקי, ירושלים 1992, עמ' 302]  

    

   דרנגר, כמו לוינס אחריו (ספק האם לוינס הכיר את דברי דרנגר), אינו תובע מלחמה לאומית, מלחמת עצמאות פוליטית, אלא קורא להתעורר בשם הכוחות האנושיים הבלתי ניתנים להריסה, המצפּוּן והרוּח, אותם כוחות נפשיים המצויים בתוככי נפשו של כל כל-אדם. הנצחון, אליבא דדרנגר, אינו נצחון צבאי בהכרח, אלא נצחון אישי-מוסרי, כדברי הלל הזקן: 'במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש' (מסכת אבות). גם בתוך הקשיים, ומתוך הצורך לשרוד ולהתקיים תחת הרדיפות, על האדם לשמור על מה לאמיתו של דבר עושה אותו אדם: אותה אנושיות אמיתית שאסור לה לדעוך.

   מורו המסתורי לתלמוד של לוינס, הקלושאר הגאוני, מר שושני (נפטר בשנת 1968 במונטיוידאו שבאורוגוואי; יש מעידים ששמו האמיתי היה הלל פרלמן; לוינס תיאר איך בתום פגישתם הראשונה אמר לחבר: 'איני יודע מה האיש הזה יודע. אני רק יודע שהוא יודע כל מה שאני יודע', והמדובר על מי שהיה תלמידם של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר בפילוסופיה, ופילוסוף מקורי כשלעצמו, באותה עת), שהופיע לאחר המלחמה בפריס, ולמד עם לוינס ועם חברו אנרי נרסון כשנתיים בלתי רצופות, אכן הגדיר את המושג 'ישראל' כאידיאה של המוּסר ושל המצפּוּן אצל מחזיקיה ותומכיה, יותר מאשר השתייכות לאומית (ביולוגית-גנטית). וכך כתב לוינס משום מורו הגדול:

 

כפי שלִמֵּד אותי מורה נעלה,כל אימת שמוזכר "ישראל"בתלמוד,אנו רשאים כמובן להבין שמדובר בקבוצה לאומית מיוחדת שהגשימה ייעוד בלתי רגיל,ואולם בכך אנו מצמצמים את המשמעות הכללית של המושג התלמודי ושוכחים כי "ישראל" פירושו עם שקיבל את התורה, וממילא אנושות שהשיגה את מלוא אחריותהּ ואת מלוא מודעותהּ העצמית.

[עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות, תרגם מצרפתית: דניאל אפשטיין, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2001, עמ' 121]    

 

   "ישראל",לדידם של מר שושני ועמנואל לוינס הינם ישראל במובן הדייקני רק כל אימת שהם אכן נוהגים כאנושות שהשיגה את מלוא אחריותהּ ואת מלוא מודעותהּ העצמית. "ישראל" אינה בהכרח ההשתייכות הלאומית והעבר ההיסטורי, אלא אידיאה של אנושות המגלה אחריות כלפי כל אדם. מבחינה רבה הרעיון הזה של "ישראל" כפי שהוא מתגלה פה מקביל במידה רבה לדבריו של לוינס במסה הקצרה " הבהיר והאפל" שהבאתי למעלה, לאמור: מדובר במשאבים אינסופיים של הרוח המתעלה, כיוצרת, כבוראת […]היא משתפכת, עליזה אל תוך המרחב, מתחייבת לענייני הזולת, בחינם ושופעת נדיבות.

  כך, ובהוראה זו בלבד, כתלמיד-תלמידם של מר שושני ושל עמנואל לוינס, אני משתדל להדליק את נירות החנוכה בכל שנה ושנה. אני גם משתדל לציין לעצמי בכל שנה את יום פטירתו של עמנואל לוינס בנר שמיני של חנוכה, ואגב כך, גם את מר שושני, יהודים אשר גאון רוחם הופנה להעלות את אור האידיאה של "ישראל", מתוך עיון נרחב במקורות ידע אנושיים רבים ומגוונים, ומתוך אהבת אדם באשר הוא אדם.  

 

 

בתמונה למעלה: Gerhard Richter, Candle, Oil on Canvas 1983

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

                

  

דער קליינע בית מרזח "ברנדייס" אין דעם שטייטעל עין השופט פרעזענט:

 

א חנוכה שפיל

ארמאגעדען ג'עם סעשען- כלייזמר בענד

מיט רב עוימר

בהשתתפות:

יעל זמיר: אבוב, שירה                    וויסאם ג'ובראן: כינור, עוד

אסף אופיר: קלרינט                        נדב רוגל: כלי הקשה

אסף תלמודי: אקורדיאון                 חגי בילצקי: באס

ונגנים שונים, שלא מצאו חתונה אחרת…

נחכה לכם עם סופגניה וניגון, ביום ה' 17.12, 21.30

הכניסה חופשית

לפרטים נוספים:  tarbut@keh.co.il  

 

  

   קיבלתי את ההודעה הזו במייל לפני שעה קלה והיא כל-כך שימחה אותי (מצד עצמה, כי לא אוכל להגיע), והואיל וצורפה אליה הבקשה לתלות בכל מקום ציבורי. החלטתי להעלות זאת לאתר שלי, שלמרות האינטרוורטיוּת השבלולית שלו, הוא אייכשהו-כלשהו בימים בהירים במיוחד, ובשעות נקובות, עשוי להיחזות כסוג של מקום כינוס או בית ועד .

   הדהודו של בית מרזח קדמוני, ההולך ומתעורר, הביאני לידי שמחה וזו גלגלתני אל שיר של איציק מאנגער על מקורה של השירה באשר היא שירה:

  

יאסי, ערב, שעה שבע,

תאריך: ינואר, שלישי,

מען: גברת מלכהלה

היפה שבנשים.

 

את מכתבךְ, את הנלבב

קראתי ברוב-גיל

שעוד אוהבת וטובה

אלי את, כרגיל.

 

וזת שאת כותבת לי:

"עזוב את מרעיךָ,

הם מתכוונים רק ליֵינוֹת

ורק ליפי שיריךָ" –

טעות היא מלכהלה, זכרי

כל משורר, עדיִן,

אם משורר הוא, אמיתי,

חייב לשכּור מיין.

 

האהבה, הליל, הנר

הגשם בדרכיו,

חלום שעשאו עִוֵּר

ועל הגג- כוכב.

 

הערבה, עץ תפוחים

וגם צפור חפשית –

כך, מלכהלה, במרזחים

רק שם מבשיל השיר.

 

האם הכל ברור, האם

הבנת אותי מלכה?

על פיךְ-אהוב, על שערךְ

אתן לךְ נשיקה.

 

אשק עינייךְ, היפה

תמיד שלך אני

בהתמכרות ואהבה

וועלוול הצועני.

 

פוסט סקריפטום: שאי לידידים

דרישת שלום מכאן.

כתבי נא: זבארזער-ערנקראנץ

יאסי, פוסט רסטנט.

(איציק מאנגער, 'יאסי, ערב, שעה שבע', איציק מאנגער: מבחר שירים, תרגם מיידיש: נתן יונתן, בית הוצאה כתר: ירושלים 1986, עמ' 76-75).

 

על Rush Timeבבית מרזחם של אוי דיויז'ן כתבתי, כאן.

  

ולבסוף, ביצוע  משובב לב ונפש, א מחייה, לשיר ותיק של הביטלס שזוכה כעת לאקטואליות-מה בחיי:  

 

 

 

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, The House of the Maggid, Oil on Canvas 1954

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

1

 

בספרו הקלאסי נישואי קדמוס והרמוניה הביא הסופר והאינטלקטואל האיטלקי רוברטו קאלאסו (יליד פירנצה, 1941) את הדברים הבאים:

האויבת הראשונה של האסתטי היא המשמעות. הסמל מופיע כדימוי שהוא גם דבר-מה אחר. האסתטי מופיע כצורה שאינה שונה מצורות אחרות.  האל הוא נער, הוא מופיע בפנינו כנער אתונאי, עירום כמו הנערים, ועל פניו חיוך קל. לעתים קרובות אין לו מאפיינים המאפשרים לזהותו. הוא שם מבטחו בהופעתו החיצונית […] במקרה זה נדמה כי המשמעות אובדת ואינה כופה את עצמה. הדבר הכופה את עצמו הוא נוכחות, נוכחות של אלמוני. והאדם אינו ממהר לחשוב על משמעות  כלשהי אלא על מה שרואות עיניו.

לעומת זאת החותם המסופומי הקטן ביותר מציב בפנינו את אתגר הפענוח. מדובר בזיכרון המתומצת בכמה חתכים נוקשים, הוא מניח את קיומה של סצינה. של סדר אירועים ומערך דמויות, ואילו הפסל היווני מתעלם ממאמצי הפענוח.במקרה הטוב הוא אוחז פרי בידו. אך אנו, המתבוננים בו חשים כי עוד לפני שהוא מבקש שנייחס לו משמעות הוא רוצה ללכוד את עינינו ולמצוא בהן משכן

[רוברטו קאלאסו, נישואי קדמוס והרמוניה, תרגם מאיטלקית אלון אלטרס, הוצאת מחברות לספרות וזמורה ביתן: ירושלים 1999, עמ' 204]

איני יודע האם אני יכול להצטרף לדיכוטומיה שגוזר קאלאסו בין ההלני-אסתטי ובין המסופוטמי-הרמנויטי; נכון יהיה להגיד כי לא מעט מן הפרשנים הגדולים ביותר של הספרות הפילוסופית האפלטונית והפריפטטית היו אכן מסופוטמים-הלניסטיים. אפשר גם כי כל ההבדל בין ההלני ובין והמסופוטמי כפי שעולה כאן הוא בבהירותה של היצירה; ככל שקוי הפסל או הצלמית נהירים יותר, הרמוניים יותר ועשויים על פי המידה, כך לכאורה יש פחות מקום לבוא ולפרש, להחיל עליהם משמעויות חדשות, אשר ספק אם עלו בדעת האמן. עם זאת, אני מבקש לערוך דיון בעקבות קאלאסו במעמדם של ספרים בחנויות הספרים בעיניהם של קהל הרוכשים/ות, במיוחד לנוכח מבצעי המכירות ההולכים ומתגברים וקרבות הטיטנים בין 'צומת ספרים' ו'סטימצקי' ולאחרונה גם ברשתות הספרים האקדמיות.

   אני מבקש להשמיע את הטענה לפיה ספר המוצב במבצע תחת השלט '4 ב-100' או '3 ב-99' או '2 ב-60' או 'אחד ועוד שניים' הופך את הספר לעטיפה החובקת אגד של נייר, ובה אכן הצרכן מפותה/מתפתה למחוק את כל הסממנים הייחודיים מן הספר. הספר הופך למוצר פופ אסתטי שעיקר יוקרתו העדיפה היא היותו נתון במבצע.כאשר הלקוח יכול להעמיס כמה ספרים, הוא נעשה בררן פחות. אפשר שיכולתו לבחון את הספר ולברור כטוב בעיניו פוחתת: העטיפה של הספר (העיצוב) כמו גם הדברים המובאים על הכריכה האחורית הופכים למה שמוכר את הספר.  עתה, איני יודע מי כותב את התכנים על כריכות אחוריות/פנימיות של ספרים, בחלקן המועט מדובר בעורכים ספרותיים ידועים, ברובם- פלוניים, אפשר אנשי B.T.L (דיוור פרסומי, מדורים פרסומיים בעיתונות). ספר הופך למעין קישוט נוי. משהו שקונים בכדי להעמיד בספריה. משהו שמעיד על עולמו של הקורא. למי הוא היה מעוניין להידמות (נזכרתי בכך שבאחד ממקומות העבודה שלי עמד בספרייתו של המנהל, תלמוד בבלי שלם מפואר וחדש לגמריי. פעם הרהבתי עוז לשאול אותו האם הוא לומד בו. הוא חייך ואמר: זה לשם הקישוט; תמיד עושה רושם על יהודים אמריקנים). יותר מזה, אמנם נמכרים גם ספרים מעולים בתוך שלל המבצעים האלו, ובכל זאת רבי המכר וספרי הטיסות עומדים בקדמת הבמה. חייב להימכר בהקדם. לפעמים זה מזכיר לי את בעל חנות הירקות בשכונתי, שבערב שבת שעה לפני הסגירה מתחיל להרעים בקולו: 'מבצעים! חיסולים! חצי מחיר! חצי חינם! שום דבר לא נשאר! לקחת! לקחת!', וצעקותיו מחרידות את שלוות הצהריים, כמטוס קרב צהל"י בדרכו לערים דרומיות.

   מנגד, ישנם ספרי השירה, האמנות, או הפרוזה, אשר רק לעתים נדירות ייכללו בחגיגת המבצעים, ועומדים בצד מבוישים, כספרים שמחזיקים אותם עדיין למען המעטים המעוניינים לפעול כנגד מגמת המבצעים ולבחור בספר אחד באופן בררני. ספרים נידחים אלו הם כנראה הם בני בניהם של הצלמיות המסופוטמיות או של קודקסים כתובים,'זכרונות מתומצתים בכמה חתכים נוקשים' כפי שכותב קאלאסו. אלו ספרים המצדיקים מאמץ ופענוח. הם על פי רוב פחות שובי עיין, וגם ברירת הטובים שבהם, בשפע ההיצע הקיים (והיכול כנראה להתקיים רק בצל מכירות הענק של רבי המכר המוזלים), קשה יותר. משום שעל פי רוב לא יימצא על כריכתם האחורית צוכן שווקי שמטבעו נועד לקדם את רכישתם; משום שכריכתם תהיה על פי רוב מעט פחות מעוצבת; היעדר אינפורמציה על הכריכה או תמונה מזמינה ביותר בשער, מאלצת את הקורא הבררן לפתוח את הספר ולנסות לקרוא בו, על מנת לעמוד על מידת התאמתו אליו. אני מניח כי בלאו הכי קורא/ת הפותח/ת ספר על מנת לקרוא בו תר בו יותר מאשר אסתטיקה חיצונית. הוא מבקש משמעויות. הוא תר אחר ייחוס משמעויות לדברים שאותם הוא קורא, בכדי שיהפכו לחלק מעולמו הפנימי, כלומר: לא לשם הפגנת בקיאותו בהם בשיח אינטלקטואלי בלבד, אלא לשם יצירת שיח פנימי עם הטקסט, כאשר המלים מדובבות את ההכרה (נכנסתי לרכוש ספר עבור זוג חברים. המוכרת שמעה על הספר לראשונה כאשר בחרתי אותו מבין מדפי ספרות המקור. ושאלה איך הוא. כאשר הגבתי היא ענתה בחיוך רחב לב: מדוע לשלם על הספר הזה שמונים ומשהו שקלים? אתה יכול לבחור ספר שבמבצע ולקבל עוד שניים).

   עוד דבר, לאחרונה התלונן באזני חבר יקר, איש ספר, על תרגום עכשווי מרושל להפליא שראה אור לאחד מספריו של סול בלו. סיפרתי לו כי לאחרונה התבקשתי לכתוב סקירה אקדמית על ספר מתורגם חדש, ומשכתי ידי מכך לאחר שהתברר לי כי התרגום ובמיוחד המבוא שצורף למהדורה רצוף שגיאות כמעט בכל עמוד ועמוד. כאשר ניתנת לאסתטי הבכורה. ועוד יותר, כאשר האסתטי הופך למה שמוכר, אין ספק מדוע עיצוב הכריכה, והתכנים השווקיים המופיעים עליה הופכים להיות לב לבה של תעשיית הספר; ההשקעה בתכנים וביכלתם של הקוראים להבין את אשר הם קוראים ולהפיק ממנו משמעויות הופכת שולית, עתים זניחה.

 

2

 

   בשיר טורסו ארכאי של אפולו כתב המשורר הגרמני יליד פראג, ריינר מריה רילקה (1926-1875):

 

אנחנו לא ידענו את ראשו

האגדי שתפוחי עיניים

בו הבשילוּ. אבל עדיִן

גופו בוער כַּנֵּר ומבטוֹ

 

דולק שם עוֹד, ורק כמוֹ ֻהכְהָה.

וָלֹא,כיצד היו קשתות חזהוּ

מכות אותךָ בסנוֵרים, ואיך היה

חיוּךְ קליל חולף בחלצַיִם;

 

הלא גוש אבן, גוץ ונעוה

היה ֻמטָל אז לעיניךָ

מתחת למפולת הכתפיִם

 

ולא נוצץ כמו פרוַת חיה,

פרוץ גבוּליו כאור כוכב, הנה

ֻכּלוֹ רואה אותךָ: שנה חייךָ!

[ריינר מריה רילקה, 'טורסו ארכאי של אפולו', תרגם: שמעון זנדבנק, מתוך: הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגום, הערות ואחרית דבר: שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ' 40]

 

  לא יפלא כי דווקא השורה החותמת את השיר זכתה למעמד קלאסי. האמנות, ההתבוננות ביצירת אמנות, קוראת לאדם לחשוב, להעמיק,לצאת משלוותו, לטרוד מנוחה. האמנוּיות השונות עניינן הוא עוררותו ההכרתית של האדם, שינויי חיי האדם, פריצת גבולותיו אל רעיונות חדשים, צלילים חדשים, אימאז'ים חדשים.

   מעבר לתועלות מבצעי המכירות ברשתות הספרים הגדולות בהנגשת ספרות מסויימת לציבורים שלולא הוזלות ניכרות אלו סביר שהיו ממשיכים להתבסס על קריאות/השאלות מן הספריות הציבוריות (אף אני שואל ספרים מספריות ציבוריות ואוניברסיטאיות, בין היתר: משום שאיני יכול לרכוש את כל הספרים אותם אני מעוניין לקרוא), שוררת ניגודיות מוחלטת, בין המגמה להוסיף על דשי הכותרים החדשים שבמבצע סיסמות, כגון: 'רב מכר עולמי' 'נקרא בנשימה עצורה' או 'ספר שישנה את חייך' ובין קריאתו של רילקה 'שנה את חייךָ!'. יש פער רב בין תפישתו של הספר כמוצר צריכה ותפישתו של הצרכן ככלי משחק, מובל וסביל, בין כוחות השוק והשווק, ובין הצרכן הבורר את ספריו בקפדנות ובזהירות ובונה את טעמו האישי אט-אט כפי נפשו, מבלי שהוא זוכה לעידוד לרכוש ספרים מסויימים דווקא ולוותר על אחרים. דומני, כי פעילותו ההכרתית והמוסרית החופשית של האדם אמורה להיות זכות יסוד בדמוקרטיה הליברלית התבונית. והנה פה, כמו ענקיות-הרייטינג, כמו הפלייליסט של גלגל"צ, הולכות רשתות הספרים ומנסות להכתיב לקהלן מה לצרוך, כלומר מה לקרוא, תהליך המרחיק כמובן, את יכלתו של הצרכן הסביר לחשוב באופן צלול מהי הבחירה ההולמת ביותר לדידו, שהריי באותו מחיר יציעו לו שלשה/ארבעה כותרים שעל כריכותיהם מופיעות פרסומות, וסיסמאות המצהירות על ספרים על גבי ספרים שישנו את חיי הקורא לתמיד. האם זה משנה? אני חושב שבשיקול בין קיום תרבות עברית ובין מאבקיהן של רשתות הספרים, חייב להימצא איזון טוב יותר מהקיים—הן לטובת האמנים-היוצרים והן לטובת קוראי הספרים. ספרים אינם קישוט או איפור וגם לא אביזר מותרות או נוחות. ספרים רווי משמעות הניתנים לאין-ספור פירושים מבקשים אותנו לשנות את חיינו. לא ניתן להבין תהליכים מואצים של הומניזם, ליברליזם ודמוקרטיה בקרב המין האנושי ללא מקומם של סופרים וספרים שרחשו בהכרותיהם של קוראים ושינו את חייהם לתמיד. למלחמה בין רשתות השווק ("ושהטובים בסוף ינצחו" כך אמרה לי מוכרת בסטימצקי באחד הימים באשר למבצעים) ישנן השתמעויות לא רק ברמה הכלכלית-צרכנית, אלא גם ברמה התרבותית, ולכן גם משמעות הדוקה באשר למקומה של החירות האנושית בחברה הישראלית. זכויות יסוד שכוחות קמעא לצד זכות הדיבור: הזכות לחשוב והזכות לפעול.

 

 

פארודיה מוצלחת ומצחיקה, מעט גרוטסקית, אבל קולעת (מה אומר), על הכתיבה שלי, אפשר לקרוא אצל עידן לנדו, כאן.

 

בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, What Moses Saw, אקריליק וגיר שמן צבעוני על בד, 1978-1977

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

 

 *

*

1

 

משפט של אנטונן ארטו (1948-1896) מן החיבור הקלאסי, התיאטרון וכפילו: 'תנועות גוף יכולות למחוק את המעבר מתנועה לצעקה או לקול ולאפשר לכל החושים לחדור פנימה דרך ערוצים מוזרים שנפערים בתודעה עצמה'. תנועת הגוף מסמנת את ראשיתו של הקול, או אפילו של צעקה, אשר היא כהבעת רגש צרופה, עמומה באשר היא אינה גדורה בשפה או במובן ספציפי. תנועת  הגוף כמו ממתנת את ההפתעה  שבקול, יש בה משהו המכין את תודעתו של המתבונן לבאות, אפשר שהיא מהווה מעין אווקציה (הערה), כלומר אמצעי להביא לעוררות הכרתית של המתבונן-החוֹוֶה בכל חושיו. כל החושים מתעוררים בהבנת התנועה המתרחשת לנגדם; אפשר שהיא מעלה בתודעתו המתבונן-החוֹוֶה חידות ואפשרויות לגבי ההסבר לתנועה, מה שעלול להיקשר סיבתית לצעקה. התנועה גורמת לתהיה, להתרכזות ההתבוננות ולמיקודה, משום המעקב אחר התנועה; הקול יוצר דווקא תובנה- בחינת פירוש/ביאור של התנועה ושל הרצף כולו.

 

2

 

   דברים בסיסיים. תינוק שזה עתה נולד, מגיח רחוץ בדם. הוא לעולם ישמיע את הצעקה הראשונה, המסמלת את תחילת מגע האויר בריאותיו, רק לאחר שזע ונע, התפתל קמעא, כמו מכין את כל הנוכחים בחדר לזעקה הראשונה. כאשר מתחילה התנועה הזעירה, מתח של הידחקות אל תוך העולם הזה, שהצטבר בתוך הגוף הקטן הזעיר, כעין תיבת תהודה אשר בצליל האינסטינקטיבי העולה מתוכה מכריזה על הנוכחות החדשה בעולם. משהו מעין מה שהובא בשיר יפני מן המאה העשירית (בתרגום לאה גולדברג, 1970-1911), על הצבי שקולו מבשר לעצמו על בוא הסתיו:

הצבי על הרי האורן, אשר אין שם עלי שלכת

יודע כי בא הסתיו

רק מצליל קולו שלו

   מצד אחד, הצליל נובע מתוך נוף שיש בו עצים אבל אין בו עלי שלכת ועל כן לכאורה אין יודע כי כבר שורר בו הסתיו. מאידך גיסא, השיר מתאר התבוננות-חוֹוָה: הן המתבונן והן הצבי יוצרים ביניהם תנועה, תנועה של זיהוי, עינו של המתבונן מחפשת את הצבי בנוף, בין אם אכן היא מביטה בנוף ובין אם הוא חושב על אודות הצבי בהכרתו בלבד, מתוך ההתבוננות הזו, אשר ראשיתה, לאמיתו של דבר, בתנועה חיצונית (העין המזהה את הצבי בנוף המיוער, כאשר הוא נע) או בתנועה פנימית של מחשבה (אודות צבי הנע בודד על הרי האורן), מבשרת את הקול, צליל הקול מבשר את הסתיו; התמונה הנעה הזו יוצרת בת-קול של תובנה אצל המתבונן, הרושם אותה לבד תימחה; לבל תתפוש את מקומה בין הדברים החולפים עוברים, מתהוים ומתכלים, במנגינת הטבע שהיא תמיד מעין הרמוניה מרוסקת, מנגינה הולכת ונמשכת, אלא שברגע מסויים, בחיי ההכרה של כל בריה מתחיל ה-Fade Out.  שאין ממנו מוצא.

 

3

 

חשבתי על Mouthגיבורת המחזה הקצר NotI לסמואל בקט (1989-1906, הועלה לראשונה בשנת 1972 בלינקולן סנטר בניו יורק). אותו קול נשי הדובר מתוך החשכה טקסט שבור בשפה שבורה, אותו דבר נורא שכנראה עברה בשדה בחודש אפריל עם הפנים לעשב, ושגרם לדיבור, להכרה להשתבש לתמיד. הרפיטטיביות של  העדות הסתומה על אותו בוקר באפריל שאין ממנו חזרה ושאינה מסוגלת לזכור עד תום או שרק פיה כבר לא מסוגל להביע את האימה. היא כעין עדותו של פוסט- טראומטי שאינו מסוגל לשחזר את רגע השבר בדייקנות. היא מדברת על יד הדברים. האימה והשבר ניכרים מכל מלותיה. כאשר צפיתי במחזה לראשונה בהפקה ישראלית לפני כחמש עשרה שנה ויותר, נזכרתי בניצולת שואה שהיתה גרה בסמוך לבית ילדותי. כל משפחתה נרצחה לנגד עיניה. ומאז היתה הולכת וממלמלת. דיבור שאין לו קץ ואין ממנו חזרה. רק פעם אחת בגיל צעיר מדיי הצלחתי לשמוע את הסיפור כולו. ומבחינתי, היה זה אחד הקולות שזעזעו עליי את עולמי מאז ועד עולם.  אבל יותר מכך, אני זוכר שבהפקה בה צפיתי של מחזהו של בקט אחזה בי המחשבה עד כמה לא ניתן היה להבין את הספור כולו או לנחש אותו לולא היה קולה של Mouth קשור בגוף. הקול אינו כלוא בגוף, בבחינת נפש האסורה בגופה החומרי, אלא במידה רבה תולדות הגוף במחזה הם תולדות הנפש המביעה. הרישום הגופני של הטראומה מובע במלים. השפה הנה גוף מרוסק של מלים, שאינן מדובבות איזו רוח, אלא מהוות נצנוצי משמעות המאירים חליפות על פני תוהו ותהום חסרי קצה. מה ששבור ואבוד ייוותר כזה, חסר תקנה לעולם. ההתבוננות החווה ב-Mouth מזעזעת. בסיום המחזה חשתי כאילו מיקדתי קשב בתנועה מילולית-שפתית אפילפטית-תזזיתית, שמילאה אותי בכאב כה רב, עד שכמעט פרצה מקרבי זעקה משל עצמי. 

 

4

 

   במשפט הארבע עשרה מן החלק השני של האתיקה כתב ברוך ספינוזה (1677-1632):

נפש האדם מוכשרת לתפוס מספר רב מאוד של דברים, וכושרה לכך גדול יותר ככל שגופהּ יכול להיות מוּטה במספר רב יותר אוֹפנים

ספינוזה סבר בספרו כי העצם האחד בעל אין סוף התארים (=האלהות, ש.ר) נודע לאדם בשני אופנים בלבד תואר ההתפשטות (=במרחב, של העצמים הפיסיים) ותואר המחשבה. בנוסף לכל הכרה שבמחשבה נודעת רישום גופני מקביל ולהיפך. לפיכך ככל שהגוף יכול לנוע ולחוש באופן מיטבי וחופשי יותר, כך אליבא דספינוזה יכולת הפעילות ההכרתית התבונית של האדם פעילה יותר. 

וכך, על המשפט: מי שגופו כשיר לדברים מרובים, נפשו נצחית בחלקה הגדול(שם, חלק ה' משפט 39)הרחיב ספינוזה בעיון:

כיון שהגופים האנושיים כשירים לדברים מרובים, אין ספק שהם מסוגלים להיות בעלי טבע כזה, המתייחס אל נפש בעלת ידיעה רבה של עצמה ושל אלוהים, ושהיא נצחית בחלקה הגדול או העיקרי, עד שכמעט אינה פוחדת מהמוות.

כדי להבין דבר זה ביתר בהירות,עלינו לשים לב שאנו חיים בתוך חליפות ותמורות בלתי פוסקות, ושאנו נחשבים מאושרים או אומללים לפי השאלה, אם השינוי שעברנו הוא לטובה או לרעה, מי שהיה לו גוף של תינוק או של נער (=במובן של ילד צעיר, ש.ר) ונעשה גוויה נחשב אומלל; ולעומתו מי שעלה בידו לצלוח את כל מרחב חייו בנפש בריאה בגוף בריא נחשב מאושר. ובאמת, מי שגופו כשיר לדברים מעטים מאוד ותלוי בסיבות חיצוניות, כדוגמת גופו של תינוק או של נער, יש לו נפש אשר, כשדנים בה רק כשלעצמה, כמעט אינה מודעת לעצמה, לא לאלוהים ולא לדברים. ולהיפך, מי שגופו  כשיר לדברים מרובים, נפשו כשדנים בה רק כשלעצמה, מודעת ביותר לעצמה, לאלוהים ולדברים. בחיים האלה אנו שואפים אפוא במיוחד שגוף התינוק ככל שהדבר מתאים לו וטבעו יכול לסבול זאת, ישתנה לגוף אחר, הכשיר לדברים מרובים והמתייחס לנפש שיש לה מודעות רבה יותר כשלעצמה, לאלהים ולדברים, ואשר כל מה ששייך בה לזיכרון ולדמיון מתגמד בהשוואה לשכל…

אליבא דספינוזה החיים הגופניים-פיסיקליים מקבילים לחיי התבונה והשכל ואינם אלא תארים שונים של העצם האחד (אלהים), ממילא נוצרת זיקה בין הפעילות הגופנית ובין הפעילות המנטלית והשכלתנית-תבונית בנפש. נפש האדם לדידו אינה אלא חלק של השכל האינסופי של האלהוּת. תהליכי התנועה והחישה מניעים את תהליך המחשבה הרציונלי-אנליטי ואת יכולת ההיסק האנושית; בה במידה לתובנה לדידו נודעת באופן מקביל השפעה ממשית על ההיבט הגופני של האדם, ועל יכולתו של האדם להפעיל ביעילות ובאורח מיטבי את גופו ואת חושיו. בניגוד לפילוסופיה היוונית האריסטוטלית (או נכון יותר, הפריפטטית) שמלכה בכיפת המדעים עד קופרניקוס, גליליי ודקארט, כמעט ללא עוררין, בה הפיסי-חומרי משתוקק לשכלי שיניעו, וכשלעצמו איו בו תבונה; יצר ספינוזה מערכת תבונית-פילוסופית הגורסת כי ההיבטים הגופניים מקבילים לאילו השכליים, לכל רישום בנפש החושבת ישנו רישום מקביל בגוף והפעלותיו ולהיפך. על פי ספינוזה נפש האדם  היא האידיאה או הידיעה של גוף האדם הנמצאת באלוהים (העצם האחד בעל אין סוף התארים), אף האידיאה של גוף האדם נמצאת באלהים. ברם, נפש האדם אינה יודעת אותה, אלא דרך הפעלותיו של הגוף (קרי: תנועות, חישה).  תנועותיו של הגוף.

   לדעת ספינוזה אפוא לא ההכרה-מחשבה בהכרח מוליכה את התנועה, כמחשבת הפריפטטים ("סוף מעשה במחשבה תחילה"), אלא שהתנועה במרחב/בחלל אף היא יוצרת רישומים בהכרת האדם. לכל פעולה של הגוף ו/או חישה באמצעות הגוף ישנו רישום מחשבתי בהכרת האדם; כמו שלכל, מחשבה ישנו רישום פיסיולוגי ו/או תחושתי בגוף האדם.

 

5

העולמות של הפעלות הגוף ושל המחשבה מקבילים אלו אל אלו או חבורים אלו אל אלו לבלי הפרד. אם נחזור לאנטונן ארטו ול'ערוצים המוזרים שנפערים בתודעה' אצלו לגבי התנועה, נגלה כי ספינוזה ניסה להציב דגם תבוני של אותם 'ערוצים' המביאים את האדם להתבוננות לרכוז ולתנועה פנימית של מחשבותיו. אבל בסיכומו של דבר, המחשבות הבאות על האדם אחר צפיה ממושכת בטבע, או למשל מצפיה בתיאטרון-מחול או מיצג, או מהאזנה למוסיקה, היא מסתורית וייחודית לכל אדם ואדם, כפי כשריו ותכונותיו. לעתים אני חושב כי להתבוננויות-החוות האינדיבידואליות האלו יש חלק מהותי מאוד במה שעושה אותנו בני אדם; והיחס בין התבוננויות אלו של החושים, המחשבה (חיי ההכרה), ובין הפעילות המוסרית החוזרת, כלומר: תרגומם של הרשמים הפיסיולוגים וההכרתיים לפעילות טובה ומיטיבה לזולת, היא יסוד גדול. הפעילות הזו, של תרגום הפעלות הגוף ומחשבות לידי עשיית הטוב ו/או יצירת אמנות הוא לבטח מסתורין גדול, ערוץ מוזר של תודעה, שספק אם ניתן לפענח. החידה עדיין במקומה עומדת, ובאשר היא שם, אני מקדיש להּ את ימיי.  

 

הערות:  השורות משום התיאטרון וכפילו הובאו מתוך: A. Artaud, The Theatre and its Double, Translated by M.C.Richards, New-York 1958, p. 58.

השיר היפני בתרגום לאה גולדברג מופיעה בראשית מאמרהּ: 'חמישה פרקים ביסודות השירה', עיונים (תשכ"ה), הדפסה שניה, ירושלים תשכ"ו.

למחזה 'לא אני' של סמואל בקט ראו: סמואל בקט, 3 מחזות, תרגם והוסיף מבוא שמעון לוי, הוצאת אור עם: תל אביב 1983, עמ' 31-19.

למשפטים שהובאו משום ספר האתיקה לספינוזה, ראו: ברוך שפינוזה, אתיקה, מהדורת תרגום ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003, חלק ב' משפט 14, עמ' 148; חלק ה משפט 39, עיון, עמ' 399.  

 

בתמונה למעלה:  Nicolas De Stael, Nude Study, Charcoal on Paper 1955

 

© 2009  כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »