ערוצים מוזרים שנפערים בתודעה (ארטו, גולדברג, בקט, ספינוזה)

 

 *

*

1

 

משפט של אנטונן ארטו (1948-1896) מן החיבור הקלאסי, התיאטרון וכפילו: 'תנועות גוף יכולות למחוק את המעבר מתנועה לצעקה או לקול ולאפשר לכל החושים לחדור פנימה דרך ערוצים מוזרים שנפערים בתודעה עצמה'. תנועת הגוף מסמנת את ראשיתו של הקול, או אפילו של צעקה, אשר היא כהבעת רגש צרופה, עמומה באשר היא אינה גדורה בשפה או במובן ספציפי. תנועת  הגוף כמו ממתנת את ההפתעה  שבקול, יש בה משהו המכין את תודעתו של המתבונן לבאות, אפשר שהיא מהווה מעין אווקציה (הערה), כלומר אמצעי להביא לעוררות הכרתית של המתבונן-החוֹוֶה בכל חושיו. כל החושים מתעוררים בהבנת התנועה המתרחשת לנגדם; אפשר שהיא מעלה בתודעתו המתבונן-החוֹוֶה חידות ואפשרויות לגבי ההסבר לתנועה, מה שעלול להיקשר סיבתית לצעקה. התנועה גורמת לתהיה, להתרכזות ההתבוננות ולמיקודה, משום המעקב אחר התנועה; הקול יוצר דווקא תובנה- בחינת פירוש/ביאור של התנועה ושל הרצף כולו.

 

2

 

   דברים בסיסיים. תינוק שזה עתה נולד, מגיח רחוץ בדם. הוא לעולם ישמיע את הצעקה הראשונה, המסמלת את תחילת מגע האויר בריאותיו, רק לאחר שזע ונע, התפתל קמעא, כמו מכין את כל הנוכחים בחדר לזעקה הראשונה. כאשר מתחילה התנועה הזעירה, מתח של הידחקות אל תוך העולם הזה, שהצטבר בתוך הגוף הקטן הזעיר, כעין תיבת תהודה אשר בצליל האינסטינקטיבי העולה מתוכה מכריזה על הנוכחות החדשה בעולם. משהו מעין מה שהובא בשיר יפני מן המאה העשירית (בתרגום לאה גולדברג, 1970-1911), על הצבי שקולו מבשר לעצמו על בוא הסתיו:

הצבי על הרי האורן, אשר אין שם עלי שלכת

יודע כי בא הסתיו

רק מצליל קולו שלו

   מצד אחד, הצליל נובע מתוך נוף שיש בו עצים אבל אין בו עלי שלכת ועל כן לכאורה אין יודע כי כבר שורר בו הסתיו. מאידך גיסא, השיר מתאר התבוננות-חוֹוָה: הן המתבונן והן הצבי יוצרים ביניהם תנועה, תנועה של זיהוי, עינו של המתבונן מחפשת את הצבי בנוף, בין אם אכן היא מביטה בנוף ובין אם הוא חושב על אודות הצבי בהכרתו בלבד, מתוך ההתבוננות הזו, אשר ראשיתה, לאמיתו של דבר, בתנועה חיצונית (העין המזהה את הצבי בנוף המיוער, כאשר הוא נע) או בתנועה פנימית של מחשבה (אודות צבי הנע בודד על הרי האורן), מבשרת את הקול, צליל הקול מבשר את הסתיו; התמונה הנעה הזו יוצרת בת-קול של תובנה אצל המתבונן, הרושם אותה לבד תימחה; לבל תתפוש את מקומה בין הדברים החולפים עוברים, מתהוים ומתכלים, במנגינת הטבע שהיא תמיד מעין הרמוניה מרוסקת, מנגינה הולכת ונמשכת, אלא שברגע מסויים, בחיי ההכרה של כל בריה מתחיל ה-Fade Out.  שאין ממנו מוצא.

 

3

 

חשבתי על Mouth–גיבורת המחזה הקצר Not–I לסמואל בקט (1989-1906, הועלה לראשונה בשנת 1972 בלינקולן סנטר בניו יורק). אותו קול נשי הדובר מתוך החשכה טקסט שבור בשפה שבורה, אותו דבר נורא שכנראה עברה בשדה בחודש אפריל עם הפנים לעשב, ושגרם לדיבור, להכרה להשתבש לתמיד. הרפיטטיביות של  העדות הסתומה על אותו בוקר באפריל שאין ממנו חזרה ושאינה מסוגלת לזכור עד תום או שרק פיה כבר לא מסוגל להביע את האימה. היא כעין עדותו של פוסט- טראומטי שאינו מסוגל לשחזר את רגע השבר בדייקנות. היא מדברת על יד הדברים. האימה והשבר ניכרים מכל מלותיה. כאשר צפיתי במחזה לראשונה בהפקה ישראלית לפני כחמש עשרה שנה ויותר, נזכרתי בניצולת שואה שהיתה גרה בסמוך לבית ילדותי. כל משפחתה נרצחה לנגד עיניה. ומאז היתה הולכת וממלמלת. דיבור שאין לו קץ ואין ממנו חזרה. רק פעם אחת בגיל צעיר מדיי הצלחתי לשמוע את הסיפור כולו. ומבחינתי, היה זה אחד הקולות שזעזעו עליי את עולמי מאז ועד עולם.  אבל יותר מכך, אני זוכר שבהפקה בה צפיתי של מחזהו של בקט אחזה בי המחשבה עד כמה לא ניתן היה להבין את הספור כולו או לנחש אותו לולא היה קולה של Mouth קשור בגוף. הקול אינו כלוא בגוף, בבחינת נפש האסורה בגופה החומרי, אלא במידה רבה תולדות הגוף במחזה הם תולדות הנפש המביעה. הרישום הגופני של הטראומה מובע במלים. השפה הנה גוף מרוסק של מלים, שאינן מדובבות איזו רוח, אלא מהוות נצנוצי משמעות המאירים חליפות על פני תוהו ותהום חסרי קצה. מה ששבור ואבוד ייוותר כזה, חסר תקנה לעולם. ההתבוננות החווה ב-Mouth מזעזעת. בסיום המחזה חשתי כאילו מיקדתי קשב בתנועה מילולית-שפתית אפילפטית-תזזיתית, שמילאה אותי בכאב כה רב, עד שכמעט פרצה מקרבי זעקה משל עצמי. 

 

4

 

   במשפט הארבע עשרה מן החלק השני של האתיקה כתב ברוך ספינוזה (1677-1632):

נפש האדם מוכשרת לתפוס מספר רב מאוד של דברים, וכושרה לכך גדול יותר ככל שגופהּ יכול להיות מוּטה במספר רב יותר אוֹפנים

ספינוזה סבר בספרו כי העצם האחד בעל אין סוף התארים (=האלהות, ש.ר) נודע לאדם בשני אופנים בלבד תואר ההתפשטות (=במרחב, של העצמים הפיסיים) ותואר המחשבה. בנוסף לכל הכרה שבמחשבה נודעת רישום גופני מקביל ולהיפך. לפיכך ככל שהגוף יכול לנוע ולחוש באופן מיטבי וחופשי יותר, כך אליבא דספינוזה יכולת הפעילות ההכרתית התבונית של האדם פעילה יותר. 

וכך, על המשפט: מי שגופו כשיר לדברים מרובים, נפשו נצחית בחלקה הגדול(שם, חלק ה' משפט 39)הרחיב ספינוזה בעיון:

כיון שהגופים האנושיים כשירים לדברים מרובים, אין ספק שהם מסוגלים להיות בעלי טבע כזה, המתייחס אל נפש בעלת ידיעה רבה של עצמה ושל אלוהים, ושהיא נצחית בחלקה הגדול או העיקרי, עד שכמעט אינה פוחדת מהמוות.

כדי להבין דבר זה ביתר בהירות,עלינו לשים לב שאנו חיים בתוך חליפות ותמורות בלתי פוסקות, ושאנו נחשבים מאושרים או אומללים לפי השאלה, אם השינוי שעברנו הוא לטובה או לרעה, מי שהיה לו גוף של תינוק או של נער (=במובן של ילד צעיר, ש.ר) ונעשה גוויה נחשב אומלל; ולעומתו מי שעלה בידו לצלוח את כל מרחב חייו בנפש בריאה בגוף בריא נחשב מאושר. ובאמת, מי שגופו כשיר לדברים מעטים מאוד ותלוי בסיבות חיצוניות, כדוגמת גופו של תינוק או של נער, יש לו נפש אשר, כשדנים בה רק כשלעצמה, כמעט אינה מודעת לעצמה, לא לאלוהים ולא לדברים. ולהיפך, מי שגופו  כשיר לדברים מרובים, נפשו כשדנים בה רק כשלעצמה, מודעת ביותר לעצמה, לאלוהים ולדברים. בחיים האלה אנו שואפים אפוא במיוחד שגוף התינוק ככל שהדבר מתאים לו וטבעו יכול לסבול זאת, ישתנה לגוף אחר, הכשיר לדברים מרובים והמתייחס לנפש שיש לה מודעות רבה יותר כשלעצמה, לאלהים ולדברים, ואשר כל מה ששייך בה לזיכרון ולדמיון מתגמד בהשוואה לשכל…

אליבא דספינוזה החיים הגופניים-פיסיקליים מקבילים לחיי התבונה והשכל ואינם אלא תארים שונים של העצם האחד (אלהים), ממילא נוצרת זיקה בין הפעילות הגופנית ובין הפעילות המנטלית והשכלתנית-תבונית בנפש. נפש האדם לדידו אינה אלא חלק של השכל האינסופי של האלהוּת. תהליכי התנועה והחישה מניעים את תהליך המחשבה הרציונלי-אנליטי ואת יכולת ההיסק האנושית; בה במידה לתובנה לדידו נודעת באופן מקביל השפעה ממשית על ההיבט הגופני של האדם, ועל יכולתו של האדם להפעיל ביעילות ובאורח מיטבי את גופו ואת חושיו. בניגוד לפילוסופיה היוונית האריסטוטלית (או נכון יותר, הפריפטטית) שמלכה בכיפת המדעים עד קופרניקוס, גליליי ודקארט, כמעט ללא עוררין, בה הפיסי-חומרי משתוקק לשכלי שיניעו, וכשלעצמו איו בו תבונה; יצר ספינוזה מערכת תבונית-פילוסופית הגורסת כי ההיבטים הגופניים מקבילים לאילו השכליים, לכל רישום בנפש החושבת ישנו רישום מקביל בגוף והפעלותיו ולהיפך. על פי ספינוזה נפש האדם  היא האידיאה או הידיעה של גוף האדם הנמצאת באלוהים (העצם האחד בעל אין סוף התארים), אף האידיאה של גוף האדם נמצאת באלהים. ברם, נפש האדם אינה יודעת אותה, אלא דרך הפעלותיו של הגוף (קרי: תנועות, חישה).  תנועותיו של הגוף.

   לדעת ספינוזה אפוא לא ההכרה-מחשבה בהכרח מוליכה את התנועה, כמחשבת הפריפטטים ("סוף מעשה במחשבה תחילה"), אלא שהתנועה במרחב/בחלל אף היא יוצרת רישומים בהכרת האדם. לכל פעולה של הגוף ו/או חישה באמצעות הגוף ישנו רישום מחשבתי בהכרת האדם; כמו שלכל, מחשבה ישנו רישום פיסיולוגי ו/או תחושתי בגוף האדם.

 

5

העולמות של הפעלות הגוף ושל המחשבה מקבילים אלו אל אלו או חבורים אלו אל אלו לבלי הפרד. אם נחזור לאנטונן ארטו ול'ערוצים המוזרים שנפערים בתודעה' אצלו לגבי התנועה, נגלה כי ספינוזה ניסה להציב דגם תבוני של אותם 'ערוצים' המביאים את האדם להתבוננות לרכוז ולתנועה פנימית של מחשבותיו. אבל בסיכומו של דבר, המחשבות הבאות על האדם אחר צפיה ממושכת בטבע, או למשל מצפיה בתיאטרון-מחול או מיצג, או מהאזנה למוסיקה, היא מסתורית וייחודית לכל אדם ואדם, כפי כשריו ותכונותיו. לעתים אני חושב כי להתבוננויות-החוות האינדיבידואליות האלו יש חלק מהותי מאוד במה שעושה אותנו בני אדם; והיחס בין התבוננויות אלו של החושים, המחשבה (חיי ההכרה), ובין הפעילות המוסרית החוזרת, כלומר: תרגומם של הרשמים הפיסיולוגים וההכרתיים לפעילות טובה ומיטיבה לזולת, היא יסוד גדול. הפעילות הזו, של תרגום הפעלות הגוף ומחשבות לידי עשיית הטוב ו/או יצירת אמנות הוא לבטח מסתורין גדול, ערוץ מוזר של תודעה, שספק אם ניתן לפענח. החידה עדיין במקומה עומדת, ובאשר היא שם, אני מקדיש להּ את ימיי.  

 

הערות:  השורות משום התיאטרון וכפילו הובאו מתוך: A. Artaud, The Theatre and its Double, Translated by M.C.Richards, New-York 1958, p. 58.

השיר היפני בתרגום לאה גולדברג מופיעה בראשית מאמרהּ: 'חמישה פרקים ביסודות השירה', עיונים (תשכ"ה), הדפסה שניה, ירושלים תשכ"ו.

למחזה 'לא אני' של סמואל בקט ראו: סמואל בקט, 3 מחזות, תרגם והוסיף מבוא שמעון לוי, הוצאת אור עם: תל אביב 1983, עמ' 31-19.

למשפטים שהובאו משום ספר האתיקה לספינוזה, ראו: ברוך שפינוזה, אתיקה, מהדורת תרגום ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003, חלק ב' משפט 14, עמ' 148; חלק ה משפט 39, עיון, עמ' 399.  

 

בתמונה למעלה:  Nicolas De Stael, Nude Study, Charcoal on Paper 1955

 

© 2009  כל הזכויות שמורות לשועי רז