*
*
1
משפט של אנטונן ארטו (1948-1896) מן החיבור הקלאסי, התיאטרון וכפילו: 'תנועות גוף יכולות למחוק את המעבר מתנועה לצעקה או לקול ולאפשר לכל החושים לחדור פנימה דרך ערוצים מוזרים שנפערים בתודעה עצמה'. תנועת הגוף מסמנת את ראשיתו של הקול, או אפילו של צעקה, אשר היא כהבעת רגש צרופה, עמומה באשר היא אינה גדורה בשפה או במובן ספציפי. תנועת הגוף כמו ממתנת את ההפתעה שבקול, יש בה משהו המכין את תודעתו של המתבונן לבאות, אפשר שהיא מהווה מעין אווקציה (הערה), כלומר אמצעי להביא לעוררות הכרתית של המתבונן-החוֹוֶה בכל חושיו. כל החושים מתעוררים בהבנת התנועה המתרחשת לנגדם; אפשר שהיא מעלה בתודעתו המתבונן-החוֹוֶה חידות ואפשרויות לגבי ההסבר לתנועה, מה שעלול להיקשר סיבתית לצעקה. התנועה גורמת לתהיה, להתרכזות ההתבוננות ולמיקודה, משום המעקב אחר התנועה; הקול יוצר דווקא תובנה- בחינת פירוש/ביאור של התנועה ושל הרצף כולו.
2
דברים בסיסיים. תינוק שזה עתה נולד, מגיח רחוץ בדם. הוא לעולם ישמיע את הצעקה הראשונה, המסמלת את תחילת מגע האויר בריאותיו, רק לאחר שזע ונע, התפתל קמעא, כמו מכין את כל הנוכחים בחדר לזעקה הראשונה. כאשר מתחילה התנועה הזעירה, מתח של הידחקות אל תוך העולם הזה, שהצטבר בתוך הגוף הקטן הזעיר, כעין תיבת תהודה אשר בצליל האינסטינקטיבי העולה מתוכה מכריזה על הנוכחות החדשה בעולם. משהו מעין מה שהובא בשיר יפני מן המאה העשירית (בתרגום לאה גולדברג, 1970-1911), על הצבי שקולו מבשר לעצמו על בוא הסתיו:
הצבי על הרי האורן, אשר אין שם עלי שלכת
יודע כי בא הסתיו
רק מצליל קולו שלו
מצד אחד, הצליל נובע מתוך נוף שיש בו עצים אבל אין בו עלי שלכת ועל כן לכאורה אין יודע כי כבר שורר בו הסתיו. מאידך גיסא, השיר מתאר התבוננות-חוֹוָה: הן המתבונן והן הצבי יוצרים ביניהם תנועה, תנועה של זיהוי, עינו של המתבונן מחפשת את הצבי בנוף, בין אם אכן היא מביטה בנוף ובין אם הוא חושב על אודות הצבי בהכרתו בלבד, מתוך ההתבוננות הזו, אשר ראשיתה, לאמיתו של דבר, בתנועה חיצונית (העין המזהה את הצבי בנוף המיוער, כאשר הוא נע) או בתנועה פנימית של מחשבה (אודות צבי הנע בודד על הרי האורן), מבשרת את הקול, צליל הקול מבשר את הסתיו; התמונה הנעה הזו יוצרת בת-קול של תובנה אצל המתבונן, הרושם אותה לבד תימחה; לבל תתפוש את מקומה בין הדברים החולפים עוברים, מתהוים ומתכלים, במנגינת הטבע שהיא תמיד מעין הרמוניה מרוסקת, מנגינה הולכת ונמשכת, אלא שברגע מסויים, בחיי ההכרה של כל בריה מתחיל ה-Fade Out. שאין ממנו מוצא.
3
חשבתי על Mouth–גיבורת המחזה הקצר Not–I לסמואל בקט (1989-1906, הועלה לראשונה בשנת 1972 בלינקולן סנטר בניו יורק). אותו קול נשי הדובר מתוך החשכה טקסט שבור בשפה שבורה, אותו דבר נורא שכנראה עברה בשדה בחודש אפריל עם הפנים לעשב, ושגרם לדיבור, להכרה להשתבש לתמיד. הרפיטטיביות של העדות הסתומה על אותו בוקר באפריל שאין ממנו חזרה ושאינה מסוגלת לזכור עד תום או שרק פיה כבר לא מסוגל להביע את האימה. היא כעין עדותו של פוסט- טראומטי שאינו מסוגל לשחזר את רגע השבר בדייקנות. היא מדברת על יד הדברים. האימה והשבר ניכרים מכל מלותיה. כאשר צפיתי במחזה לראשונה בהפקה ישראלית לפני כחמש עשרה שנה ויותר, נזכרתי בניצולת שואה שהיתה גרה בסמוך לבית ילדותי. כל משפחתה נרצחה לנגד עיניה. ומאז היתה הולכת וממלמלת. דיבור שאין לו קץ ואין ממנו חזרה. רק פעם אחת בגיל צעיר מדיי הצלחתי לשמוע את הסיפור כולו. ומבחינתי, היה זה אחד הקולות שזעזעו עליי את עולמי מאז ועד עולם. אבל יותר מכך, אני זוכר שבהפקה בה צפיתי של מחזהו של בקט אחזה בי המחשבה עד כמה לא ניתן היה להבין את הספור כולו או לנחש אותו לולא היה קולה של Mouth קשור בגוף. הקול אינו כלוא בגוף, בבחינת נפש האסורה בגופה החומרי, אלא במידה רבה תולדות הגוף במחזה הם תולדות הנפש המביעה. הרישום הגופני של הטראומה מובע במלים. השפה הנה גוף מרוסק של מלים, שאינן מדובבות איזו רוח, אלא מהוות נצנוצי משמעות המאירים חליפות על פני תוהו ותהום חסרי קצה. מה ששבור ואבוד ייוותר כזה, חסר תקנה לעולם. ההתבוננות החווה ב-Mouth מזעזעת. בסיום המחזה חשתי כאילו מיקדתי קשב בתנועה מילולית-שפתית אפילפטית-תזזיתית, שמילאה אותי בכאב כה רב, עד שכמעט פרצה מקרבי זעקה משל עצמי.
4
במשפט הארבע עשרה מן החלק השני של האתיקה כתב ברוך ספינוזה (1677-1632):
נפש האדם מוכשרת לתפוס מספר רב מאוד של דברים, וכושרה לכך גדול יותר ככל שגופהּ יכול להיות מוּטה במספר רב יותר אוֹפנים
ספינוזה סבר בספרו כי העצם האחד בעל אין סוף התארים (=האלהות, ש.ר) נודע לאדם בשני אופנים בלבד תואר ההתפשטות (=במרחב, של העצמים הפיסיים) ותואר המחשבה. בנוסף לכל הכרה שבמחשבה נודעת רישום גופני מקביל ולהיפך. לפיכך ככל שהגוף יכול לנוע ולחוש באופן מיטבי וחופשי יותר, כך אליבא דספינוזה יכולת הפעילות ההכרתית התבונית של האדם פעילה יותר.
וכך, על המשפט: מי שגופו כשיר לדברים מרובים, נפשו נצחית בחלקה הגדול(שם, חלק ה' משפט 39)הרחיב ספינוזה בעיון:
כיון שהגופים האנושיים כשירים לדברים מרובים, אין ספק שהם מסוגלים להיות בעלי טבע כזה, המתייחס אל נפש בעלת ידיעה רבה של עצמה ושל אלוהים, ושהיא נצחית בחלקה הגדול או העיקרי, עד שכמעט אינה פוחדת מהמוות.
כדי להבין דבר זה ביתר בהירות,עלינו לשים לב שאנו חיים בתוך חליפות ותמורות בלתי פוסקות, ושאנו נחשבים מאושרים או אומללים לפי השאלה, אם השינוי שעברנו הוא לטובה או לרעה, מי שהיה לו גוף של תינוק או של נער (=במובן של ילד צעיר, ש.ר) ונעשה גוויה נחשב אומלל; ולעומתו מי שעלה בידו לצלוח את כל מרחב חייו בנפש בריאה בגוף בריא נחשב מאושר. ובאמת, מי שגופו כשיר לדברים מעטים מאוד ותלוי בסיבות חיצוניות, כדוגמת גופו של תינוק או של נער, יש לו נפש אשר, כשדנים בה רק כשלעצמה, כמעט אינה מודעת לעצמה, לא לאלוהים ולא לדברים. ולהיפך, מי שגופו כשיר לדברים מרובים, נפשו כשדנים בה רק כשלעצמה, מודעת ביותר לעצמה, לאלוהים ולדברים. בחיים האלה אנו שואפים אפוא במיוחד שגוף התינוק ככל שהדבר מתאים לו וטבעו יכול לסבול זאת, ישתנה לגוף אחר, הכשיר לדברים מרובים והמתייחס לנפש שיש לה מודעות רבה יותר כשלעצמה, לאלהים ולדברים, ואשר כל מה ששייך בה לזיכרון ולדמיון מתגמד בהשוואה לשכל…
אליבא דספינוזה החיים הגופניים-פיסיקליים מקבילים לחיי התבונה והשכל ואינם אלא תארים שונים של העצם האחד (אלהים), ממילא נוצרת זיקה בין הפעילות הגופנית ובין הפעילות המנטלית והשכלתנית-תבונית בנפש. נפש האדם לדידו אינה אלא חלק של השכל האינסופי של האלהוּת. תהליכי התנועה והחישה מניעים את תהליך המחשבה הרציונלי-אנליטי ואת יכולת ההיסק האנושית; בה במידה לתובנה לדידו נודעת באופן מקביל השפעה ממשית על ההיבט הגופני של האדם, ועל יכולתו של האדם להפעיל ביעילות ובאורח מיטבי את גופו ואת חושיו. בניגוד לפילוסופיה היוונית האריסטוטלית (או נכון יותר, הפריפטטית) שמלכה בכיפת המדעים עד קופרניקוס, גליליי ודקארט, כמעט ללא עוררין, בה הפיסי-חומרי משתוקק לשכלי שיניעו, וכשלעצמו איו בו תבונה; יצר ספינוזה מערכת תבונית-פילוסופית הגורסת כי ההיבטים הגופניים מקבילים לאילו השכליים, לכל רישום בנפש החושבת ישנו רישום מקביל בגוף והפעלותיו ולהיפך. על פי ספינוזה נפש האדם היא האידיאה או הידיעה של גוף האדם הנמצאת באלוהים (העצם האחד בעל אין סוף התארים), אף האידיאה של גוף האדם נמצאת באלהים. ברם, נפש האדם אינה יודעת אותה, אלא דרך הפעלותיו של הגוף (קרי: תנועות, חישה). תנועותיו של הגוף.
לדעת ספינוזה אפוא לא ההכרה-מחשבה בהכרח מוליכה את התנועה, כמחשבת הפריפטטים ("סוף מעשה במחשבה תחילה"), אלא שהתנועה במרחב/בחלל אף היא יוצרת רישומים בהכרת האדם. לכל פעולה של הגוף ו/או חישה באמצעות הגוף ישנו רישום מחשבתי בהכרת האדם; כמו שלכל, מחשבה ישנו רישום פיסיולוגי ו/או תחושתי בגוף האדם.
5
העולמות של הפעלות הגוף ושל המחשבה מקבילים אלו אל אלו או חבורים אלו אל אלו לבלי הפרד. אם נחזור לאנטונן ארטו ול'ערוצים המוזרים שנפערים בתודעה' אצלו לגבי התנועה, נגלה כי ספינוזה ניסה להציב דגם תבוני של אותם 'ערוצים' המביאים את האדם להתבוננות לרכוז ולתנועה פנימית של מחשבותיו. אבל בסיכומו של דבר, המחשבות הבאות על האדם אחר צפיה ממושכת בטבע, או למשל מצפיה בתיאטרון-מחול או מיצג, או מהאזנה למוסיקה, היא מסתורית וייחודית לכל אדם ואדם, כפי כשריו ותכונותיו. לעתים אני חושב כי להתבוננויות-החוות האינדיבידואליות האלו יש חלק מהותי מאוד במה שעושה אותנו בני אדם; והיחס בין התבוננויות אלו של החושים, המחשבה (חיי ההכרה), ובין הפעילות המוסרית החוזרת, כלומר: תרגומם של הרשמים הפיסיולוגים וההכרתיים לפעילות טובה ומיטיבה לזולת, היא יסוד גדול. הפעילות הזו, של תרגום הפעלות הגוף ומחשבות לידי עשיית הטוב ו/או יצירת אמנות הוא לבטח מסתורין גדול, ערוץ מוזר של תודעה, שספק אם ניתן לפענח. החידה עדיין במקומה עומדת, ובאשר היא שם, אני מקדיש להּ את ימיי.
הערות: השורות משום התיאטרון וכפילו הובאו מתוך: A. Artaud, The Theatre and its Double, Translated by M.C.Richards, New-York 1958, p. 58.
השיר היפני בתרגום לאה גולדברג מופיעה בראשית מאמרהּ: 'חמישה פרקים ביסודות השירה', עיונים (תשכ"ה), הדפסה שניה, ירושלים תשכ"ו.
למחזה 'לא אני' של סמואל בקט ראו: סמואל בקט, 3 מחזות, תרגם והוסיף מבוא שמעון לוי, הוצאת אור עם: תל אביב 1983, עמ' 31-19.
למשפטים שהובאו משום ספר האתיקה לספינוזה, ראו: ברוך שפינוזה, אתיקה, מהדורת תרגום ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003, חלק ב' משפט 14, עמ' 148; חלק ה משפט 39, עיון, עמ' 399.
בתמונה למעלה: Nicolas De Stael, Nude Study, Charcoal on Paper 1955
© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
[מ"ט]
מאסה נהדרת פרסת כאן. מסוג אלה שיש לשוב
ולהידרש אליהן.
ומשקראתי את דבריו של שפינוזה, נזכרתי בדברים
משל חכם אחר, פרויד, שכמדומני בחר לומר, כי
האושר איננו אלא הפוגה בכאב.
ניחא.
ומטיבע הדברים שיותר לכדו את עיניי הדברים
שבפיסקה 2 רישא.
.
בדיוק הפוך- ככל שהגוף האנושי פגיע ורגיש יותר כך הנפש האנושית חזקה יותר ורוחנית. לראייה צריך להתבונן בנכים ובפגועים בגוף ולהבין איזו עוצמה יש בנפש שלהם. הוקינג דוגמא מייצגת
תודה מקרב לב.
הדברים שהבאת משום פרויד הדהדו אותי לראיון שערכה שכנתי, דפנה לוי, לאחרונה עם האמנית יהודית סספורטס, שגם בו נידונה שאלת החלוף של הבהירות, או של השגה הנדמית כקרובה לאמיתות או הרמוניה, והתפרקותה לידי רסיסים דיסהרמוניים. אגב, לפני כמה זמן, הגדירה אותי בשיחה, ידידה הדרה בשטרסבורג (הי גלוריה), הקוראת כאן, כ-'מסאי'. עניתי לה כי אינני מחבר מסות, אבל אולי אני 'מסעי' כלומר כותב מסעות, מהם חיצוניים מהם פנימיים.
ועדיין רחוק אני ממידתם של נוסעים גדולים כגון מרקו פולו או אבן בטוטה, כרחוק ונציה או גרנדה מארמונו של קובלאי-חאן.
כילד צעיר, שבילה את שנות חייו הראשונות עוטה ברזלים לייצוב הליכתו והפך עשור אחר כך לשחקן כדורסל בקבוצת נערים (די מובילה), ועוד יותר, כמגמגם ותיק המלמד תלמידים ומרצה בכנסים, אני חושב שאני יודע משהו, על מה שדיברת, או לפחות מניח שיש לי צל של מושג.אני גם יכול להבין מדוע דברים כגון אלו של ספינוזה מעוררים תרעומת, ועל כן, שים לב, כי בפסקה החמישית לא הצגתי את דבריו כשורה התחתונה, אלא שבאשר הסוגיה הפסיכופיסית לא ממש פתירה, המהלכים היצירתיים והמוסריים שלנו בתור בני אדם, ושאלת יחסם של הפעולות/ההכרות שלנו אליהם, הוא חידה לפנים מחידה.
אתה תרגמת את דבריך לגוף ונפש כפי שהבנת
"
אליבא דספינוזה החיים הגופניים-פיסיקליים, מקבילים לחיי התבונה והשכל ואינם אלא תארים שונים של העצם האחד (אלהים), ממילא נוצרת זיקה בין הפעילות הגופנית ובין הפעילות המנטלית והשכלתנית-תבונית בנפש."
אז זהו שאתה לא הבנת שאין קשר בין הפעילות המנטלית השכלתנית תבונית ובין הפעילות הגופנית
לא רק שאין שום קשר, הקשר הוא מיקרי בלבד.
הפירוש שנתת לא רק שאינו נכון, הוא חוטא לאמת
אני אחזור שוב: אנשים נכים בגופם יהיו תמיד יותר רוחניים מבני תמותה אחרים. אנשים פגועים בנפשם עשויים להיות גם רוחניים מבני תמותה אחרים. כך שאין קשר בין גוף לנפש , לא רק שאין,
אין שום קשר שהוא.
"ברם, נפש האדם אינה יודעת אותה, אלא דרך הפעלותיו של הגוף (קרי: תנועות, חישה). תנועותיו של הגוף", אם הבנתי נכון שפינוזה מעניק פירוש ל"מבשרי אחזה אלוה"? כלומר, האם מתוך גופנו אנו תופשים את אלוהים? בין המחשבה להתפשטות היכן מצוי הדמיון, שהוא מקור הרע אליבא דשפינוזה?
אם כבר בגוף ונפש(ליתר דיוק, סינפסות, אקסונים ודנדריטים) עסקינן, במחקר שבו בידדו אנשים בתנאים של צוללת אטומה, ללא תזוזה או תנועה, החלו להיווצר אחרי שבע שעות הזיות שונות ומשונות(הם התחילו לשמוע קולות, לראות דמויות), הסיבה היא שאנו צורכים גירויים(פיסיים או מנטליים).
"והפך עשור אחר כך לשחקן כדורסל בקבוצת נערים (די מובילה)", מתוך חיבתי העצומה לכדורסל איני יכול שלא לשאול, אם נותרה בך האהבה לכדורסל?
במחילה, לא הבנתי היכן אתה מוצא ביקורת:
א. הציטוט שהבאת מתחיל במלים 'אליבא דספינוזה', ומבטא את הבנתי את ספינוזה לא בהכרח את דעתי בשאלה הפסיכופיסית.
ב. ספינוזה ודאי גרס כטענתי, או כפי שהבנתיו, ועיין בראש החלק החמישי של האתיקה בו הוא מתפלמס קשות עם שיטתו של רנה דקרט בספרו "רגשות הנפש" שם טען דקארט כי הקשר בין הפעולות הפיסיקליות ובין הפעילות המנטלית כל שכן התבונית מקרי בהחלט (למעשה מדובר בשני תחומים שונים לגמרי, כך אליבא דדקרט בעלי החיים שאינם תבוניים הם בבחינת אוטומטים התופסים מקום במרחב ותו לאו), ויסוד הקשר המקרי ביניהם הוא פעילותה של בלוטת השקד (בתרגומים ישנים תורגמה שמה של בלוטה זו: בלוטת האיצטרובל) בחלק האחורי של המח.
ג. לא בדיוק הצלחתי להבין מה טענתך בסיפא של התגובה שהשארת לי; הכרתי ודאי אנשים נכים שהיו רוחניים מאוד, והכרתי גם אחרים. כללית, איני ממהר לעשות הכללות לשום כוון. על כל פנים, דומני כי לא קראת את תגובתי הקודמת די הצורך (משום שהם כיוונו אותך בדיוק לדעתי השונה מזו של ספינוזה וכך גם נכתב למעלה), או שבחרת, וסיבותיך עימך, להתעלם מן הדברים ולחזור על אותה הקביעה שכבר השמעת לעיל.
הציטוט שהבאת מתחיל במלים 'אליבא דספינוזה', ומבטא את הבנתי את ספינוזה לא בהכרח את דעתי בשאלה הפסיכופיסית.
"
הציטוט הוא שלך, אל תזרוק אותו עליי.
הציטוט מדגיש את דעתך ולא רק את הבנתך.
מדוע קשה לך לקבל ביקורת על דעתך או הבנתך?
אתה חושב שהינך מכיר ויודע יותר טוב אודות גוף ונפש כי אתה מבין בספינוזה?
וממתי דעה לא מייצגת הבנה ולהפך? ואם ביניהם אתה עושה הפרדות מדוע בין גוף ונפש אתה לא מבין שאין קשר ?
יפה להביא ציטוטים ולעשות הפרדות בין דעות להבנות, תיקח רק בחשבון שאנשים קוראים אותך ומבינים יפה את דעתך.
ואני אחזור שוב – אין שום קשר כלשהו בין גוף ונפש. כל הסלוגנים "נפש בריאה בגוף בריא" והשטויות האלה נועדו להסוות את האמת, נפש בריאה נמצאת גם בגוף חולה מאוד, ואנשים נכים בגופם עמידים ורוחניים הרבה יותר מבני תמותה אחרים ,לא כמו שהבעת דעתך.
או הבנתך.
דכדכה אותי קצת, רשימתך, למרות שסופה החזיר את הרוח למפרשיי.
כיוון שמדובר כאן על הגוף והנפש והקשר ביניהם, וכיוון שהמקום הזה אינו נרתע גם מאמירות שיונקות ממיסטיקה לסוגיה השונים, אני רוצה, ברשותך, להציע פירוש אחר קצת.
הצבי של לאה גולדברג הוא בודד, הוא נאלץ להיות תלוי בעצמו בלבד כדי לשמוע את קולו שלו, כמו הפרפר – ההוא שמשפיע על יערות הגשם ברפרוף כנפיו.
התינוק, אני מאמינה, במישור כלשהו שלא לנו להבין בדיוק, בוחר לאן להגיע.
הוא בוחר את הבית והמשפחה הנכונים עבורו -מסיבות שונות- שאת רובן אין לנו שום אפשרות להבין, כמובן.
כשהוא נולד, סוף סוף, בסוף המסע הראשון שהוא עורך בימי חייו, המסע המאתגר ביותר ואולי אפילו המפחיד יותר, שהוא עושה מהרחם אל העולם שבחוץ – הוא מתמתח, מסתכל סביבו, ואז, כשהוא רואה לאן הגיע, הוא משמיע קול ואומר – "הגעתי! אני כאן!".
את הצבי הבודד איש לא שומע, אבל התינוק האנושי, לפחות זה שהתמזל מזלו והגיע לסביבה אוהבת, מוקף באנשים שמייחלים לקול הזה יותר מלכל צליל אחר, והם גם עוטפים אותו באהבה ומקבלים את פניו.
אבל הוא, תפקידו להשמיע להם את קולו, להזכיר את נוכחותו, קצת כמו שמי שעומד על מפתן דלת ומצלצל בפעמון כדי לומר – הגעתי! פתחו לי את הדלת!
לא חשבתי על זה מעולם, אבל עכשיו אני חושבת שאח"כ, בכל פעם שהתינוק פועה, ממלמל, בוכה, צועק או משמיע קול אחר, הוא בעצם מהדהד את אותו קול ראשון, ואומר אותו דבר.
אשרי כל התינוקות החדשים שמשמיעים את קולם, ואשרי כל השומעים את הקולות, ברכות על ראשיהם!
(-:
לדעתי, אתה מתעקש להבין את מה שלא כתבתי
ועוד יותר מתעקש לעשות הכללות לגבי אוכלוסיות שלימות, שלא תוכל למצוא להן רמז בדבריי
אין בדבריי שלי ברשימה למעלה כל קביעה לגבי
מעמדם הרוחני של אנשים בעלי נכויות/לקויות שונות, כפי שהבהרתי לך יש לי גם נגיעה אישית מאוד לנושאים כאלו, כך שבודאי איני מנוכר מהם
אנשים מעוּלִים וגם אנשים מעָוְולים נמצאים בכל מקום, בלי קשר כלשהו למצבם הגופני ו/או הנפשי
באשר לציטוט של הבנתי את ספינוזה (אליבא דספינוזה) לא חושב שזרקתי אותו עליך, נהפוך הוא כתבתי בתגובתי הקודמת בפירוש כי הוא מבטא את דברי ספינוזה כפי הבנתי אותם. אני חושב כי אפשר כי מיהרת לחשוב כי העובדה שאני מביא את דעת ספינוזה קושרת בהכרח בין דעתי ובין דעתו, ולא כך הוא, לפחות לא בעניינים כאלה.
אולי אני גורם לך מורת רוח בכך שהבאתי דווקא את דברי ספינוזה, אולי משום שאני מסרב לקבוע כמוך, כי אנשים בעלי נכויות/לקויות הם בהכרח אנשי מעלה, עלית נבחרת, הזוכה לפיצוי רוחני כפי לקותם/נכותם. כך או כך אני חושב כי עלינו לחתום את דיונינו בזה, משום שאני חש כי כל איש הביע את דבריו על דיוקם, ואין טעם לחזור על הדברים פעם אחר פעם ולהלאות זה את זה.
עיין אתיקה, חלק חמישי משפטים 30, 36
באשר ליחסי גוף ונפש ראה שם חלק ב' משפטים 13-,11 וכן: משפט 47
והעיון הנלווה החשוב מאוד
ובאשר לקריירת הכדורסלן שלי: היא היתה קצרה מאוד בשל פציעה כרונית שהיתה עלולה לסכן את הרגל, אבל אני מניח כי היא היתה חשובה לי מאוד בשעתו, כסוג של הכרה בכך שגם ילד שהיה רחוק בכך שאנשים יחשבו כי הוא עשוי להיות ספורטאי, הפך להיות נער בעל כישורים בתחום
וכן, לא שיחקתי מזה זמן, אבל אני אוהב מאוד כדורסל גם היום. רמת משחק מסויימת יש בכדורסל אלמנטים מחשבתיים ממש.
ספינוזה עצמו שונה מאוד הוא מכמה הוגים רציונליסטים דתיים בני ימי הביניים שאכן טענו כי הנכה ו/או המפגר חשוכי תקווה תבונית
ספינוזה רחוק מאוד משם ועיינו: אתיקה, חלק ד' משפטים 37-36. אין שם ולו שמץ של הבחנה בין בעלי לקויות גופניות ובין אנשים בריאים בגופם
באשר להגעה למדרגת התבונה או באשר להכרה מן הסוג השלישי, נהפוך הוא- ההדגשה כי כי כל אדם שעמד על דעתו עשוי לפעול מתוך הדרכת התבונה.
טענתו היחידה של ספינוזה היא בדבר הקשר הזיקתי המסויים בין פעילות גופנית וסנסורית ובין פעילות תבונית; לא לגבי עצם היכולת להיעשות אדם תבוני, אלא באשר למידת הפעילות ההכרתית הנתבעת כתוצאה מעוררות גופנית ו/או סנסורית וגם באשר למידת הפעילות הגופנית ו/או סנסורית הנתבעת על ידי הכרה פעילה וסקרנית.
כמה יפה אתה כותב שועי וכמה מהנה לקרוא אותך בנושא שכה מעסיק אותי. שמחתי גם שלבסוף (ואולי מלכתחילה?) קישרת הכל לעשיית טוב בעולם.
אציע למאיר את האפשרות הבאה:
יש קשר מובהק בין רגישותה, תבונתה ויכולת הביטוי של התודעה לאלו של הגוף. ובאותה מידה אין שום קשר בינהן.
ובחזרה אליך שועי – אכן מסתורין גדול…
אביב
אביו של עולל שזה עתה נולד, בחדר יולדות השכם בבוקר,
יודע כי הגיעה עת חדשה בחייו
רק מצליל בכיו הראשון של ילדו
תודה מעומק לב. יש בפוסט למעלה גם חלקים בלתי קלים/נוחים לקריאה ואפשר כי הם העלו את חמתו של המגיב מאיר.
כמי שמנסה לפרש כמה וכמה תורות רוחניות קדומות, כמשנותיהם של חכמים (הדתיים שבהם ייחסו את תבונתם לאלהות נעלמת, ההוגים החופשיים שבהם ייחסו את תבונתם לטבע), המתפרשות על דרך של תרגול הכרתי ושל אתיקה, יותר מאשר תורות העוסקות בצווים הטרונומיים שהונחו על מפתן האנושות בידי יישות אונטולוגית יודעת כל
כמובן כי תהליכי ההכרה האנושית, יחסם לגוף, ומה גורם לנו הכרתית לקבל על עצמינו לפעול על מנת להיטיב לזולת או להימנע מפגיעה שכזו מתוך ידיעה (הכרעה) פנימית שבהכרה , כמו גם מה גורם לנו ליצור, ולהניח כי מגע בין הכרות אנושיות על ידי הצגת רעיונות חדשים הוא חיוני להתפתחות האנושות או לתיקונה, כל אלו הם חלקים מחידה גדולה, פאזל שספק אם עשוי לבוא על פתרונו. גם אם נצרף חלק לחלק לעולם לא נדע אם הפאזל הורכב בשלימות או שמא בחלקו בלבד, לעולם לא נדע גם כמה אופני הרכבה שונים ישנם לתצרף השלם, ואף על פי כן, כולנו הולכים ובונים.
תינוק מוציא את הצעקה הראשונה עם הסטירה שהמיילד/ת מעניק/ה לו כסיפתח.
אלא אם כן חל שכלול בשיטה לאחרונה ואני לא ידעתיו.
לאחרונה התוודעתי אל מיילדת עדינה ומתחשבת כל כך במלאכתה, עד שמסופקני אם היא מונעת מן האויר לפעול את פעולתו והאם היא חולקת לעולל סיוע ידני משלהּ.
הוא אשר אמרתי – יש מי שתפקידו לצלצל בפעמון ויש מי שתפקידו לפתוח את הדלת לרווחה
ועוד חיוך הצדעה על תגובתך לקורינה (-:
ויש גם תפקיד שלישי, יש מי שמצלצל ככה סתם בפעמון ומייד מרביץ שכזאת ריצה :
(-:
ויש גם פעמונים כאלה, שהושפעו מתפקידו של השעון של סינדרלה
התגובה הישראלית:
במפגשנו הבא, אצטיידה במעות עשויות זהב;
אושיט לך אחת, ואבקש מנגד מקצת מהנועם,
ועוד אחת, על סבלנות וסובלנות,
וגם על תרבותיות אשחית כמה מעות,
ועל הכנסת אורחים…
תודה
אצטט מדברי ספינוזה: אתיקה, ב' 47 עיון:
מרבית המחלוקות צומחות מתוך כך שבני אדם אינם מסבירים כיאות את כוונתם, או מפרשים שלא כהלכה את כוונתו של הזולת. כי בעודם מרבים לסתור זה את זה ללא גבול למעשה הם מסכימים ביניהם או חושבים על דברים שונים, כך שהטעויות והפירכות שהם טופלים על זולתם אינן כאלה כלל.
ושם, חלק ד' משפט 46:
מי שחי בהדרכת התבונה חותר ככל יכולתו להחזיר לזולת אהבה או נדיבות כנגד השנאה, הזעם והביזוי שהזולת רוחש לו.
עתה, לא בכל אני ספינוזי, ביני ובין ספינוזה שוררות גם כמה וכמה מחלוקות עזות, ברם, אני מעריך אבל מאוד את הבניין האתי שהקים (רבים חושבים בטעות כי מדובר באגואיזם, ואינם יודעים מה הם סחים) אחד מן המופלאים יותר בתולדות המין האנושי, וזאת על אף שבפני עצמי רחוק הייתי מאוד מתועלתנות מוסרית (ואף היום), ולוּ כלשהו.אני חושב היום, כי גם אם הספר הזה נכתב לפני כ-330-340 שנים, רחוק הוא מאוד מלסיים את תפקידו בתולדות האדם.
שמח שבאת.
לא יודעת אם זה מה שהופך אותנו לבני אדם. הרישומים האינדיבידואלים שנטבעים בנו, והעובדה שלמרות שאנחנו מביעים אותם בשפה משותפת ברור שאנחנו לא באמת מבינים מהי חווייתו של האחר – זה ברור, אבל לא לגמרי ברור אם זה ייחודי לנו, בני האדם, ואילו יצורים אחרים חשים ואפילו חושבים (מה נסגר עם מחשבה ללא שפה? ) כך…הלוואי שאתה טועה.
הרשימה הזו דיברה על הדברים בגבולות האדם
באשר לטבע ולמכלול היצורים בו, אני קרוב אצל הסטואיקנים, ותפישת הפנוימה שלהם, לפיה רוח אחת לכל, וכל יצור ויצור מקבל ממנה כפי הכשרים שהוטבעו בבני מינו וסוגו, אלא שבכל מין ומין ישנם גם יוצאי דופן. בחינה זו ודאי אינה טוענת כי האדם עדיף על החתול או השבלול.
יש לאדם את כשריו הייחודיים כפי שלמינים אחרים ישנם הכשרים הייחודיים להם, וכולנו אזרחי הקוסמוס, החולק מטובו באחדוּת שווה.
ובאשר למחשבה (רשמים הכרתיים) ללא שפה או פאראפסיכולוגיה- אני מכיר תופעות כאלו גם בקרב בני האדם; זה נפוץ יותר מן הנדמה, וזהו פרי של קירבת לב, שום דבר הנוגע במיסטיקה,רוחניות, או טענה לכשרים יוצאי דופן. אפשר כי דברים כאלה מצויים גם אצל בעלי חיים וגם בין בני אדם ובין בעלי חיים
אבל אפשר כי זוהי, נהיית לב בלבד.
קצת התקשיתי להבין את המסלול שעשתה האסוציאציה שלך מהרי האלפים לשכונת חיים, אבל כשמגיעים לשכונת חיים אני לא מתלוננת אף פעם!
ואתה יודע מה, זה אפילו מתקשר לעניין מה שכתבת, כי כאשר התינוק מצלצל בפעמון ומודיע על בואו, הוא בעצם, במובן הרחב, מצטרף לשכונת חיים…
וכיוון שכבר הצטרף, באים ואומרים לו "אתה אולי נראה מסכן, קטן כזית – פסיק. אבל גם לגדולים מאוד, אתה אומר מספיק"
השיר הבא במלואו כולל הבית האחרון שאינו מופיע כאן הוא ממש שורש נשמתי
אני רק יושב וחולם חלומות וחולם וחולם וחולם.
((-:
אבל ניתן! מה לדעתך אתה עושה פה כל הזמן במילים? בדיוק את זה!
(וחוצמיזה, מרוב שאני מזדהה, מיד שדדתי לפייסבוקי)
ייתכן שמוטב שכלמיני אנשים, ובכללם שנינו, יעסקו בעניינים שמשום מה נחשבים כפרודוקטיביים יותר, אבל קודם, אני לא יכולה להתאפק.
כי אחרי שהתינוק מצלצל בפעמון, זה מה שהוא אומר: (לצערי יש שם בהתחלה פרסומת, אותה הוא לא אומר…)
http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=2316876
קטונתי מהשגת ידיעותיך בכגון דא.
דא עקא, משהפנית לשפינוזה [שם, שם], הרי
שזה הוא אותו שפינוזה, על שלושת הכללים ל"חיים טובים" [מאמר על תיקון השכל, סעיף 17].
כלומר, שועי, האם נכון יהא לקרוא את הדברים שציטטת, בצד הדברים שהבאתי [ובעיקר, אני מכוון לכלל הראשון; ובמיוחד בקיאה לזהירות של הפרט בהילוכו עם "ההמון"]?
או, שמא, הקדחתי כאן תבשיל מבולבל?
אין בלבול. על טבעתו של ספינוזה אכן היה כתוב
Cauta קרי: זהירות.
ספינוזה ודאי הבחין בין אלו החיים לאור התבונה ובין אלו החיים לאורן של סברות קטעות ומבולבלות, ומפקירים את תבונתם בידיהם של כהני דת ו/או מנהיגים כאריזמטיים
ובקש להיזהר מהם ומפגיעתם הקשה. בד בבד, הוא לא היה אליטיסט, אלא ביקש מן התבוניים לנסות ולהשפיע בעד אורחותיהם על כלל המין האנושי להתקרב אל דרכי התבונה. לא דרך הממסדים הפוליטיים-דתיים- חברתיים, אלא בעד ההתנהלות היום-יומית ביותר.
על כן פרסם ספינוזה את המאמר התיאולוגי מדיני בעילום שם; וגם כאשר התבקש להגיב עליו הגן עליו במסירות. ברם, בד בבד כתב לאחר מבעלי הפולמוס, תיאולוג נוצרי, כי אין טעם להתווכח על כך, לכל אחד יש את דרכו ואת תובנותיו.
ספינוזה מעבר לתמיכתו בטיפוס קדום של דמוקרטיה ליברלית, היה ממצדדיו הגדולים של חופש הדיבור, וכך שב ושנה במאמר התיאולוגי המדיני (פרק החתימה) וכן במאמר המדיני המאוחר.
(-:
טלי, כבר שנים שאני מבצע ביני ובין עצמי גרסא בלוזית טום ווייטסית של "החולם הקטן".
אגב, אחד השמות האלטרנטיביים עליהם חשבתי בהקשר של האתר הזה לכתחילה היה "חולם בעיניים פקוחות' וזאת משום שספינוזה דווקא סבר כי כל אדם הסובר לאור התבונה כי יש לו בחירה רצונית ולא הכרחית לגמריי אינו אלא חולם בעיניים פקוחות. כך שבנקודות קריטיות מסויימות כנראה איני לגמריי ספינוזיסט, אף על פי שאני מודה בכך כי חירות הבחירה דווקא הולכת ומצטמצמת ומתרכזת כלל שהאדם הולך ומתלמד, ולא מתרחבת. האפשרויות בהן ניתו לבחור הולכות ומתמעטות על אף שההיצע לכאורה רק הולך וגדל.
לד"ר סוס יש ספר בשם "לקרוא בעיניים עצומות". בעצם, זה אותו דבר…
זאת הדרך לחלום (ולהגשים גם)
אני לא בטוחה עד כמה אני מסכימה שאפשרות הבחירה הולכת ומצטמצמת, לוחמת הרזיסטנס הקטנה שבתוכי מתחמשת בברווז גומי צהוב ומתקוממת כנגד התפיסה הזאת, כי גם אם זה נכון, שאפשרויות הבחירה מצטמצמות והולכות, הרי שזה לא צריך להיות נכון.
ואת דעתי לגבי הגרסא הבלוזית טום וייטסית שלך ולגבי המקום והזמן הראויים להשמיעה לא רק בינך לבינך, את כל זה אני כותבת בדיו לימון בלבד.
(-:
בהתייחס לתגובתך האחרונה [לטלי הנחמדת] –
כלומר, שועי האכזיסטנציאליסט?
שבא לעולם.
מה שקורה אחר כך הוא שהוא לומד להשתיק אותו עד שבסוף לא נותרת לו ברירה אלא ליצור.
מעניין שגם אותי המחשבה הזו העסיקה בזמן האחרון, אבל בהקשר מגדרי.
בכל מקרה, כתבת כאן משהו שעוד אשוב לקרא אותו כמה פעמים בהמשך.
אין הדבר שונה בהרבה מטעם באוכל ובמשקה. כילד האדם מתנסה במאכלים רבים ולאט לאט בבגרותו מעצב לו טעם מסוים, דברים שהוא אוהב ודברים שהוא מעדיף שלא להתקרב אליהם על אף שהוא יודע כי הם מצויים (לעתים מסיבות של טעם, לעתים מסיבות של בריאות ושיפוט); באותה המידה כך גם בדעת, ככל שהאדם מעצב את עולמו ואת טעמיו, כך אפשר כי הוא ירחיב ויעמיק כל הזמן, אבל כבר יידע במה שומא עליו להעמיק ולהרחיב וממה עליו להיזהר וגם אילו דעות ואילו מעשים מעוררים בו תגובה אלרגית/רעילה ועל כן רצוי שלא יתקרב אליהן, ולמחזיקים בהן.
על כן האדם התבוני מרחיב ומעמיק, אך בכל עת אפשרויות הבחירה הממשיות שלו הולכות ומצטמצמות ומתחדדות, כפועל יוצא של בחירותיו והתנסויותיו.
ניתן להבין את דבריי כאן בטעות כעמדה שמרנית. ברם, איני חושש להתנסות, אני רק חושב כי כבר עמדתי על דעתי די צורך בכדי להבין במה עליי להתנסות ובמה מוטב שלא אתנסה אי פעם.
ישנם גם דברים שאקבל לכתחילה כי איני מסוגל לא לחשוב ובודאי שלא לעשות.
כלומר, לומד את פירות רוחו של האדם.
כל עיסוקי במטפיסיקה פילוסופית או בתיאוסופיה הקבלית הוא לדידי עיסוק בדיונים מטפיסיים או באלהות כפי שנתגלו ברוחם של אנשים כמוני, אני חוקר איפוא את האלהות ואת הקוסמוס לא כיישים אונטולוגיים אלא כפי שאלו הופיעו/נחקרו/נתכנו
בהכרותיהם של הוגים שונים בני עמים שונים ודתות שונות. ברור שלעיונים אלו ישנם השלכות על מחשבותיי, רגשותיי ופעולותיי ובאשר כך הוא ניתן לראות בי אולי אייכשהו גם ניצנים של הגות אתית-קיומית.
אני דווקא חושב כי בכי התינוק הוא שפה
מה שמתחיל כאינסטינקט בסיסי הופך לאופן שבו התינוק מכונן את יחסיו עם סובביו
וזה הופך אחר כך לרצון של התנוק בתקשורת ובחום אנושי אשר יופגנו כלפיו על ידי הוריו ועל ידי בני אדם אחרים
תהליך החיברות של התינוק מתחיל מן הבכי המתחיל בעצמו ממגע ראשון של אויר בראות
ובראשית הנשימה
כשם שאינסטינקט היניקה של התינוק המגשש אחר השד של אימו, אינסטינקט הישרדותי גריידא
הופך אחר כך למה שמבסס את הקשר האנושי המשמעותי הראשון שלו
(-:
באשר לטבע ולמכלול היצורים בו, אני קרוב אצל הסטואיקנים, ותפישת הפנוימה שלהם, לפיה רוח אחת לכל, וכל יצור ויצור מקבל ממנה כפי הכשרים שהוטבעו בבני מינו וסוגו, אלא שבכל מין ומין ישנם גם יוצאי דופן.. החולק מטובו באחדוּת שווה", זה נורא מזכיר תפישות מסוימות של אמא עליונה ואם כל חי(ספירת בינה, לא?), אולי תפישות של פנוימה התגלגלו, כתיאוריות נוספות, למיתוס הקבלי?
"ספינוזה ודאי הבחין בין אלו החיים לאור התבונה ובין אלו החיים לאורן של סברות קטעות ומבולבלות, ומפקירים את תבונתם בידיהם של כהני דת ו/או מנהיגים כאריזמטיים", אני חושב ששפינוזה לא רק דרש התנהגות שכזאת אלא גם נהג לפיה, לע"ד, הוא הצליח לקרוא תפישות פנתיסטיות במקורות רבניים(בייחוד קבליים, אבל תפישות פילוסופיות, כגון שכל, משכיל, מושכל שהופיעו בכתבים כגון פרדס רימונים), והבחין היטב בין המתחים השונים והסתירות המעמעות בכתבים הללו(לדוגמא, ר' אברהם דה הרריה במשל העץ והפירות, שובר את ההיררכיה השגורה והדיכטוטמית של הארצי כתוצאה והאלוהי כסיבה, אבל כמובן טורח לערער את זה בהמשך דבריו על האינסוף).
על שאלות לגבי מיהותה של ספירת בינה בטקסטים קבליים שונים כנשמה הפורה נשמות וכן הלאה, הקשר העשוי להיות בינה ובין תאורי הנפש הכללית במקצת חיבורי ניאופלטוניים, ובין הפנוימה הסטואית שהיתה מוכרת למחברים אנדלוסיים בימי תור הזהב, דרך פראפרזות ערביות שיוחסו בטעות להוגים פריפטטיים דווקא, עוד צריך עיון גדול מאוד. ברור שספינוזה נאה דרש נאה קיים, מדובר באדם שדחה הצעות למשרה אוניברסיטאית, בכדי שיוכל להמשיך ולכתוב בחופשיות מבלי להיות חייב לממסדים דבר. על אף הקסם הגדול למצוא השפעה קבלית על כתבי ספינוזה (ואכן הוגים נוצריים בני שלהי המאה השבע עשרה האשימו את הקבלה ואת ספינוזה גם יחד בפנתאיזם ואתאיזם גם יחד, בד בבד לצמיחתה של הקבלה הנוצרית), אגב ניתן למצוא קוים פנתאיסטים לא מעוטים בהגות רבנית בת המאה השלוש עשרה, וכל הדיון על הספירות בין אם הן עצמות או כלים או גם גם עצמות וגם כלים נועד
הן תולדה של מאבק בין הוגים שדגלו באלהות טרנסצדנטית נעלמת, ובין הוגים שבחרו להדגיש דווקא את האימננציה האלהית במלואה ולמעט את הפער בין האלהות ובין ההוויה. אגב, הקבלה התיאוסופית הספרדית נטתה דווקא לכיוון הפנאנתיאיסטי, כלומר: האל הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כלומר האלהות הנה לא רק מקורה הראשון של ההויה/הבריאה אלא גם שורה באופן כלשהו ואין אתר פנוי מניה. ברם, האל אין זהה לטבע וגם אם נוכחותו האימננטית שולטת בטבע האל הוא מעל ומעבר לטבע. שונה לא במעט מתפיסת ה-Deus Sive Natura של ספינוזה.
דומני כי גם היררה היה קרוב אצל תפישה פנאנתאיסטית יותר מאשר אצל פנתיאזם אם בעד כתבי המקובלים שלפניו ואם בעד האסכולה הניאפלטונית הרנסאנסית של מרסליו פיצ'ינו
ותלמידיו.
"ברם, האל אין זהה לטבע וגם אם נוכחותו האימננטית שולטת בטבע האל הוא מעל ומעבר לטבע. שונה לא במעט מתפיסת ה-Deus Sive Natura של ספינוזה", אשמח לשמוע מה הן נקודות המחלוקת המרכזיות מביניהם, לדידי, ההפרש הוא בין אלו הרוצים לשמר משהו מן הכול יכולות הנסתרת של האל(או אם נרצה, בורות חיונית), לבין אלו שרוצים למנוע מן המושג\רעיון של ישות\וכו' להפוך למקום מפלט ועיר מקלט למאוויה ותקוותיה של בורות נהנתנית וחששנית.
ראשית: ניאופלטוניסט-פהאנתאיסט-וולנטריסט (כלומר הטוען כי יש רצון אלהי או שכל אלהי המשגיח ומכוון את ההויה לפרטיה) יטען כי ישנה נוכחות אלהית מסויימת בכל דבר ודבר, משמע פנים אימננטיות הנתנות להתגלות לאדם (רצון האל וכוונתו, כפי שכינה זאת תיאולוג ימי ביניימי: קצת ייחודו), לעומתם- ישנו האל בעצמותו שהוא נעלם לחלוטין מהשגת האדם; כך, סולם העליה של המעטים לחוות את העולמות העליונים מגיע רק לגבולות מסויימים שמעבר להם 'לא יראני האדם וחי', כך למשל ספירת הכתר בקבלה התיאוסופית מכונה: אי"ן או בוצינ"א דקרדינות"א (הנר הנחשך), לא משום שאין שם דבר אלא משום שהשגת האדם אינה פנויה להשיג דברים אלו. לעומתם ספינוזה מבטל את הטרנסצדנטיות האלהית. לדידו האלהות היא אימננטית לחלוטין, למעשה כל אדם ואדם, ובפרט שהגיע לידי תבונה, נוטל חלק בעצם האחד בעל אין סוף התארים, האלהות או הטבע, אלא מאי? האדם עשוי להשיג את האלהות רק בשני תארים בלבד: התפשטות ומחשבה, מתוך אין סוף תארים. מבחינת האדם הוא עשוי להגיע לידי אידיאה הולמת ותבונית של האלהות בכל אחד מן התארים הפתוחים בפניו. ברם, שני תארים מתוך אין סוף אינם כל כך הרבה. לפיכך על אף שהאדם אליבא דספינוזה מסוגל לדעת את האלהוּת, עדיין אין הכרת האלהוּת והכרת האדם חופפות אלא בקצת מן הקצת. האדם יודע את האלהות מתוך מגבלותיה של הכרתו והזיקה בין אדם ואלוה היא רבה אולי בהשגת האדם, אך מועטת היא וזניהה באשר להכרתו של אלהים (או הטבע).
מעניין שבחרת להמשיל את העניין הזה לטעמים של ילד במזון. מהחוויה האישית שלי כילדה, וגם ממעט ששמעתי מאחרים, לרוב זה דווקא הפוך – להרבה ילדים יש טעם יותר מוגבל ומצומצם באוכל, ועםהגיל נפתחים יותר ומעיזים יותר לנסות טעמים חדשים.
אתה צודק מאוד, כי גם אני מכירה את עצמי ויודעת, בד"כ, מראש, איזה מאכל- ספר- הצגה-סרט-שיר- מקום- אירוע- אנשים ימצאו חן בעיני ואיזה לגמרי אינם בשבילי, אבל גם פה, אני לפחות, מרשה לעצמי מדי פעם להפתיע את עצמי ולהתנסות, וזאת דוקא פונקציה של התבגרות, מבחינתי.
התהליך שתיארת כאן דומה מאוד לתהליך שעבר על בסטיאן (ושעובר על כולנו מפעם לפעם…) בהיכל אלפי הדלתות (נראה לי שיש מי מקוראיך שגם מתעניין בהתכתבויות הגלויות בינינו וגם לא הבין שאני מדברת על הספר "הסיפור שאינו נגמר" למיכאל אנדה? תמהתני…), התהליך שדרכו מתגבשת הבחירה האמיתית ועוברת ממהלא מודע אל המודע.
כך שבמובנים רבים אני לגמרי מסכימה, ועדיין, מאמינה, מוכרחה להאמין, שיש גם בחירה, שלא הכל נחתם ונסגר מראש, שהכל צפוי והרשות נתונה.
ומאוד אהבתי את מה שכתבת לנטלי על שפתו של התינוק. אני מסכימה.
(-:
(מספריה אוניבסיטאית)
בודאי שבאשר כל כתיבותיי כאן מדברות על סוג של מוסר אוטונומי, יכולת להיטיב, ואמון ביכולתו של כל אדם לכונן את הכרתו, אני מחזיק בתפישה של בחירה חופשית לפחות בכל הנוגע למודעות האדם לבחירותיו ןלמעשיו.
כל שכן באשר במודע מחשבתי רחוקה מאפיונו של אל אונטולוגי (ממשי) כל יכול, אלא אני מבכר לראות באל אפשרות שבקיום יותר מאשר קיום ממש, ולכונן את הכרתי ולכן את מעשיי, לאורה של האפשרות, לא של האמונה ולא של הודאות, בודאי שאיני יכול לטעון כי לגבי הכרתי משהו מחייב אותי בהתנהלות זו או אחרת לבד מבחירותיי (אלא שגם בחירותיו האוטונומיות של האדם הם לעולם מותנות, לא משום שהאדם הוא יש פוליטי כפי שסבר אריסטו, אלא מפני האדם אינו לבדו בעולם, והאחרים משפיעים לא מעט על הכרותיו ולכן על בחירותיו)
אגב, התפישה של הכל צפוי והרשות נתונה עשויה להתפרש כ'דטרמיניזם רך' כלומר האדם לדידו פועל כביכול כיש אוטונומי חופשי לבחירותיו, בד בבד האלהות יודעת את כל בחירותיו מראש, ועל-כן למעשה, לגבי דידו הוא חופשי, לגבי המחשבה האלהית- הוא משולל בחירה. על פי שיטה זו האדם הוא בד בבד בוחר ונבחר. זוהי שיטה תיאולוגית מצויה המצדיקה את ידיעת האל את הפרטים. קשה לי לשלול אפשרות כזו, בה במידה קשה לי לקיימה.
ובכל מקרה, באשר רחוק אני בדבריי, מהצדקת האל וביסוס קיומו/ריבונותו, כעמיתיי התיאולוגים
אני מעדיף בפירוש להכיר בחֵירוּתן היחסית של .בחירותיי
קטונתי מלהכיר או להבין את הפירושים המקובלים ל"הכל צפוי והרשות נתונה", אני יודעת רק לפרש את זה כפשוטו, לא מבחינת ההפרדה בין מידת החופש האמיתית שיש לאדם לבין מידת החופש שנדמה לו שיש לו, אלא כפשוטו – באמת הכל צפוי, כתוב וידוע מראש, באיזשהו אופן מיסטי שנשגב מהבנתנו, ובאופן אחר שנשגב גם הוא מהבנתנו, ושלא סותר את האופן ההוא, יש לנו אפשרות אמיתית לשנות מציאות ע"י הבחירות שאנחנו בוחרים, המילים שאנחנו אומרים, המחשבות שאנחנו חושבים והמעשים שאנחנו עושים.
אין ספק ששום בחירה לא נעשית בחלל ריק ו"אובייקטיבי", וטוב שכך, ובכל זאת.
והרשה לי לחלוק איתך סרטון מלבב במיוחד שקבלתי מחברתי ליבי לכבוד הבלוגולדת, הוא מדבר על חברוּת ואחווה ובעצם, כן, גם על בחירה
(לא דחוף לצפות בו מספריה אוניברסיטאית דווקא, אני חוששת שהוא לא נכלל בחומר הדוקטורט שלך, ואצלי לקח לו זמן להיטען…)
(-:
אני דווקא הייתי מחליף את דברי ר' עקיבה דמסכת אבות (פרק ד משנה י"ט): 'הכל צפוי והרשות נתונה' שיש בהם משום הספקולציה, בדברים המובאים בפרק ד' שם, ועוסקים בהתבוננות העצמית של האדם:
ר' ינאי אומר אין בנו לא מיסורי הצדיקים ולא משלוות הרשעים (שם, משנה י"ט)
וגם:ר' אלעזר הקפר אומר: הקנאה,התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם )שם, משנה כ"ח)
שני מאמרות שובים מאוד, כם אם לא צפויים, המעניקים לאדם בסיס תבוני לפעילותו.
לשועי: דומני שיהא נכון לתרגום "המאור האפל" מאשר "הנר הנחשך". שהרי נר הוא שרגא, כדאמרינן שרגא בטיהרא וכו'
"ישנו האל בעצמותו שהוא נעלם לחלוטין מהשגת האדם…שני תארים מתוך אין סוף אינם כל כך הרבה…עדיין אין הכרת האלהוּת והכרת האדם חופפות אלא בקצת מן הקצת", אם כך יוצא שאין הפרש גדול ביניהם ביחס לבורותו של האדם בכל הנוגע לאלוהים. מה שמעניין, הוא כיצד אדם מאמין שהולך לכיוון הפנאנתיאיסטי, מסוגל להסביר כיצד יצאו דקדוקי עניות ודבלולי הלכות מאל נסתר ונעלם?
למה ספקולציה? אני דוקא חושבת שיש בהם אמת, אבל מוכנה לקבל בשמחה את שני הציטוטים האחרים שאתה מציע.
חוששתני שדוקא המשפט על הקנאה, התאווה והכבוד הוא הספקולטיבי, אחרת היינו רואים נחילים של אישי ציבור בפרט ואנשים אחרים בכלל עוברים מן העולם בזה אחר זה…
אבל כסוג של תמרור/קריאת כיוון, אני מקבלת את זה בהחלט.
הצדק הפילולוגי אכן עימך, תודה. בוצינא קדישא, בלשון הזוהר, הוא המאור הקדוש, ואפשר כי ימי החנוכה השיאוני וכן לשון ספר יצירה ופרשניו המדבר על הספירות הנדלקות זו מזו כאבוקות או כנירות (ויש חיבור על סודות החנוכה המיוחס לראב"ד מפוסקייר ואינו לו, הדן בכך באריכות) כינויו של רשב"י ועל כן באותו מידה ראוי לתרגם בוצינא דקרדינותא המאור הנחשך
אני מעדיף שלא לתרגם המאור האפל מסיבה אחת. אליבא דספר הזהר כתר אינה אפלה, והיא גם אין רק במדה שאין הכרת האדם פנויה להשיג אותה, למעשה מתואר האור כך שהוא נוהר מדיי עבור השגת אדם, ולכן נחשך מהכרת האדם, אבל אינו אפל מצד עצמו.
(-:
"אנשים נכים בגופם יהיו תמיד יותר רוחניים מבני תמותה אחרים. אנשים פגועים בנפשם עשויים להיות גם רוחניים מבני תמותה אחרים. כך שאין קשר בין גוף לנפש , לא רק שאין,
אין שום קשר שהוא. "
כל הדוג' שהבאת כדי להפריך את הקשר בין הפסיכו ל-פיסי [תוך השלכתן ככלל משולל עוגן הגיוני- סיבתי או אפילו סטטיסטי], רק מבססות את הטענה שהקשר הדוק.
[אם איש נכה, כהערכתך, בהכרח רוחני יותר מאיש בריא- הרי שיש קשר. לא כך?]
שועי- מתמטית, ניתן לשאול: אדם חי- אדם מת=?
וכי איזה פתרון יכול להעניק שכל לשאלה כזו?
ולעניין אחר- האם השם וטעמיו הותרו לפרסום?(:
באותה המידה שבה יוצר, הוגה או מחוקק חילוני עשוי ליחס את היצירה להשראה יוצאת דופן, ולראות בה אירוע מעולה מצד עצמו, ייחסו יוצרים, הוגים ומחוקקים דתיים את יצירתם לאלהות וכמה מהם נתכנו על ידי אנשים דתיים אחרים שהכירו באותה השראה הגלומה ביצירתם, נביאים, מדברים ברוח הקודש וכיו"ב.
בדיוק במידה זו אין לי כל בעיה להודות במקורה האלהי של התורה, ובמקום האינטלקטואלי שאני מעניק למפרשיה הרעיוניים וההלכתיים בחיי.
באותה מידה אני חולק לכמה אנשי רוח חילוניים לחלוטין וליצירותיהם את התואר כתבי קודש, לא מן הפה לחוץ.
לגבי דידה של הכרתי, אכן יש ביצירתם דבר מה שאני יכול לראות בו השראה יוצאת דופן, לגבי דידי: השראה אלהית.
כמובן שהקריאה הינה קריאת כיוון יותר מאשר מציאות נוכחת.
(-:
לא מזמן התיישבתי ליד מחשב לראשונה אחר 48 שעות. אכתוב בקרוב.