דער קליינע בית מרזח "ברנדייס" אין דעם שטייטעל עין השופט פרעזענט:
א חנוכה שפיל
ארמאגעדען ג'עם סעשען- כלייזמר בענד
מיט רב עוימר
בהשתתפות:
יעל זמיר: אבוב, שירה וויסאם ג'ובראן: כינור, עוד
אסף אופיר: קלרינט נדב רוגל: כלי הקשה
אסף תלמודי: אקורדיאון חגי בילצקי: באס
ונגנים שונים, שלא מצאו חתונה אחרת…
נחכה לכם עם סופגניה וניגון, ביום ה' 17.12, 21.30
הכניסה חופשית
לפרטים נוספים: tarbut@keh.co.il
קיבלתי את ההודעה הזו במייל לפני שעה קלה והיא כל-כך שימחה אותי (מצד עצמה, כי לא אוכל להגיע), והואיל וצורפה אליה הבקשה לתלות בכל מקום ציבורי. החלטתי להעלות זאת לאתר שלי, שלמרות האינטרוורטיוּת השבלולית שלו, הוא אייכשהו-כלשהו בימים בהירים במיוחד, ובשעות נקובות, עשוי להיחזות כסוג של מקום כינוס או בית ועד .
הדהודו של בית מרזח קדמוני, ההולך ומתעורר, הביאני לידי שמחה וזו גלגלתני אל שיר של איציק מאנגער על מקורה של השירה באשר היא שירה:
יאסי, ערב, שעה שבע,
תאריך: ינואר, שלישי,
מען: גברת מלכהלה
היפה שבנשים.
את מכתבךְ, את הנלבב
קראתי ברוב-גיל
שעוד אוהבת וטובה
אלי את, כרגיל.
וזת שאת כותבת לי:
"עזוב את מרעיךָ,
הם מתכוונים רק ליֵינוֹת
ורק ליפי שיריךָ" –
טעות היא מלכהלה, זכרי
כל משורר, עדיִן,
אם משורר הוא, אמיתי,
חייב לשכּור מיין.
האהבה, הליל, הנר
הגשם בדרכיו,
חלום שעשאו עִוֵּר
ועל הגג- כוכב.
הערבה, עץ תפוחים
וגם צפור חפשית –
כך, מלכהלה, במרזחים
רק שם מבשיל השיר.
האם הכל ברור, האם
הבנת אותי מלכה?
על פיךְ-אהוב, על שערךְ
אתן לךְ נשיקה.
אשק עינייךְ, היפה
תמיד שלך אני
בהתמכרות ואהבה
וועלוול הצועני.
פוסט סקריפטום: שאי לידידים
דרישת שלום מכאן.
כתבי נא: זבארזער-ערנקראנץ
יאסי, פוסט רסטנט.
(איציק מאנגער, 'יאסי, ערב, שעה שבע', איציק מאנגער: מבחר שירים, תרגם מיידיש: נתן יונתן, בית הוצאה כתר: ירושלים 1986, עמ' 76-75).
על Rush Timeבבית מרזחם של אוי דיויז'ן כתבתי, כאן.
ולבסוף, ביצוע משובב לב ונפש, א מחייה, לשיר ותיק של הביטלס שזוכה כעת לאקטואליות-מה בחיי:
בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, The House of the Maggid, Oil on Canvas 1954
© 2009 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
david krakauer and madness klezmer
מקפיצים קהל של בני טפשעשרה בצרפת ,בקראקוב וורשה וכמובן קהל לא יהודי.
המוסיקה מוטה כלזמר עם הרבה ג'אז
בישראל
אף אחד לא מזמין אותם להופיע וכמעט אף אחד לא מתעניין בהם
מדוע ?
דומני כי גם אוי דיויז'ן המצויינים והרכבים נוספים אינם זוכים להצלחה יתירה בארץ, ועל כן יוצאים לסיבובי הופעות בחו"ל, אני באמת מומחה קטן מאוד בתחום המוסיקה היידית גם בעבר גם בהווה. אבל גם אוי דיויז'ן וגם חוה אלברשטין והכלייזמטיקס האמריקנים באלבומם 'דער קריצנע' נגעו בלבי, ואני נוהג לחזור ולהאזין להם מדי פעם בפעם.
(-:
זה אכן נראה כמו אירוע שנתפר למידותיך בדיוק, אבל היכולת להגיד לא, לפעמים, גם לאירועים משמחים וטובים – חשובה לא פחות מהיכולת להגיד כן לארועים שכאלה בנסיבות אחרות. אין לי ספק שעוד יהיו לך הזדמנויות רבות שכאלה, ובינתים לוח המודעות הציבורי של בית העם שלך בטוח יפעל את פעולתו.
פרס ניחומים – http://www.youtube.com/watch?v=OGhGFOpm-Zo
והשאלה של שאול לא מפתיעה אותי בכלל, לא אחרי שיצא לי לשמוע פעם, בצחוק גדול, דיסק של זמר איטלקי בשם מוני עובדיה ששר מיוזיקלס אמריקאים ידועים ביידיש צחה וזוכה להצלחה אדירה באיטליה.
מפרס הניחומים (יכול להיות שהכובעים שלי נודדים בעולם בלי ידיעתי?), וכמה טוב שהשנה אפשר לאכול לביבה חמה ומתוקה ולא לביבה מעופרת יצוקה.
אני מניח כי לו גיבור שיר הלביבות היה איציק מנגער, או הדומה לו, הוא לא היה ממהר לשנס מותניו להתקין לעצמו לביבה, אלא יוצא לבית המרזח הקרוב או מוזג לו כוסית יי"ש השמור בענביו, הגנוז תחת הכיור לצדיקים לעתיד לבוא, או סתם לעת תקוֹף הצמא. ואזיי היה יושב לכתוב שיר, פואמה, אולי רשימה.
(-:
אחד משירי בית המרזח היפים בשפה העברית (אולי בגלל עברית ארכאית על חינה הפיוטי): הביית הראשון מתוך "הכורם והמוזג" מתאר בית מרזח שכאילו יצא מן האקספריוניזם הגרמני, משיר של ברכט/וייל, מברוך, מוסיל או מאן (או יוזף רות), מציור של גרוס… המוזג כמובן נקרא בארמן היום, והגזברית (שעיניה מפהקות!) היא קופאית, הפסנתר הוא פסנתר מוכני, אבל הוא אותו יין – בבואו בנפש הריקה, גם היום הוא מעיר המיית חתולים, וצובע את צלם האדם בדמות לץ מתייפח…..
כך יעשה המוזג:
הך ברעש הבקבוק
בא מארץ רחוקה,
ובכוס לטושה, בוערה
יגיש לאורחו השומם
יין בוער וקוצף.
כרוח המוזג הסורר
כן סורר גם רוח היין:
וכבואו בנפש הריקה
והעיר המיית חתולים,
וצבע את צלם האדם
בצורת לץ מתייפח,
עת פסנתר מנגן מאליו
ולסים צרודים-בכיינים,
ואור גז סואן ושוקד
להרחיב את שדה הקרחת,
ומפהקות עיני גזברית
במסווה משוח בסיד
…
את אשר ברש אני זוכר בספר של עיבודי אגדות חז"ל מימי ילדותי, שהיתה נקייה כמעט לחלוטין מחז"ל ומסממניהם. הייתי נהנה מאוד מן העברית שלו.ונזכרתי פתע גם בשיר של אלכסנדר פן, כאן בביצוע של צלילי העוּד (יש גם ביצוע יפה מאוד של גידי גוב, החותם את אלבומו הראשון):
וכאן נגה אשד בהופעת רחוב מקסימה עם עוברי אורח (אולי זה אירוע על יד תיאטרון הקאמרי לזכרו של פן) מזמרים:
"שיכר שיכר אשתה היום
ומחר יאכלוני הדגים"
שיר המחכה להצטרף למרתף הבורבון של טום וייטס.
אגב, שירים יפים כשירי המרזחים של מאנגער קשה למצוא. חוויית השתיה שלו מליאה שמחה מזוגה בעצב. אין בה ניכור וגם אין אלימות כלל.
ונזכרתי גם באחד יפה של אברהם חלפי
בלחן רכטרי טיפוסי.
ואני מניח כי לעתיד לבוא עוד אייחד איזה דיון או שניים בהרכבים איריים שתויים גם כן.
זה לא באמת, נכון?
קשה לראות לפי השפתיים ….
בכל מקרה משעשע ביותר
זה כמובן ביצוע של מישהו אחר, יהודי יש להניח
בת קול של ה-Jews in Space של מל ברוקס מההיסטוריה המטורפת של העולם
הומור יהודי אמריקני מאוד: לנוכח כך, שלנון הריי אמר שהם מפורסמים יותר מישו.
אם מעבירים את הצילומים של הביטלס שם Frame אחר Frame בטח רואים שם את זליג
של וודי אלן. מציץ מתוך מערכת התופים של רינגו
משום שהניח שאיש לא יחפש שם.
כל כך כל כך מתחשק לי לכתוב לך תגובה באידיש, אבל לצערי אני לא יודעת. זאת הרגשה מוזרה כאילו השפה הזאת חיה אצלי איפשהו בתוך הגוף, אפילו בלב, אבל לא מצליחה להגיע לפה. חווייה של אילמות ממש.
יחד עם זאת מהרגע שהתחלתי לקרוא את הפוסט הזה עלה בי חיוך שעדיין לא ירד, והשיר של איציק מאנגער כל כך כל כך יפה.
אני גם איני דובר אידיש, וגם אני חש אליה מאוד קרוב, במיוחד לכמה משוררים שכתבו באידיש
(גלאטשיין,ליילעס,מאנגער,הלפרן,פרייל, סוצקובר ואחרים) יש בשירת האידיש של המאה העשרים דווקא מדהימים כל כך, שלא ברור לי כיצד רק מעטים מבין חובבי השירה מכירים אותם.
גם ז'ורז' פרק אגב, למרות שלא קיבל חינוך אידישאי, אבל הוריו שנרצחו בצעירותו, דומני שמתכתב עם ראיית עולם מאוד מסויימת שאני מקשר עם הספרות היידית בכמה מספריו.
כל שכן, לוינס, שמעבר לכל מטפיסיקה אתית, השתתפותו הביקורתית בזרם הפנמנולוגיה, וביקורתיו על האונטולוגיה ההיידגריינית, הבהיר בחבוריו מהו מענטש, אותה מילה יידית נשכחת, במובנה המסויים מאוד, שמשום מה נשכחה מעם החברה הישראלית.
איכשהו הפכה האידיש של השירה לשפת סתרים, והתרבות היידית למשהו שמיועד לפנסיונרים חובבי תיאטרון. הישראליות מתוך שאיפה למערב (אירופה, ארה"ב) הדירה תרבויות רבות, שיכולות היו לתרום רבות להקמת חברה ייחודית באשר לעושרה האינטלקטואלי.
תחת זאת, יותר מדיי מבקרים בסניף הג'אנק פוד של זכייניות הטלויזיה, ומפרנסים על נפשם על ספרות פופלרית מאוד ותבניתית לעילא.
מה אפשר לעשות? לא הרבה. להמשיך ליצור תבשילים אמנותיים מעודנים ומורכבים יותר, ולקוות שיימצא לזה קהל קוראים/מאזינים/צופים כלשהו.
הדירה תרבויות בגלל רעיון שלילת הגלות, והרצון ליצור יהודי חדש – ישראלי – מתוך כור ההיתוך.
הופעל מכבש חזק מאוד בעניין הזה, ואנשים רבים ויתרו על עברם מתוך רצון להשתייך. התהליך הזה ייצר אנשים שטוחים יותר, ורידד את התרבות בדיוק כפי שאתה אומר. היום יש רצון לחזור אל התרבות שהודרה ובעיניי זה תהליך מבורך. מענטש היה ונשאר עבורי משהו שראוי לשאוף אליו (מעניין איך אומרים את זה בלשון נקבה), ואני לגמרי מסכימה אתך לגבי מה שאפשר לעשות. בעיניי זה הרבה מאוד 🙂
שלילת הגלוּת, היא רק שם כיסוי למה שהיה בתחילה 'יהדות השרירים' הניטישיאנית של ברדיצ'בסקי ודומיו (שגם דומה שאימצו משהו מרוחו של ניטשה בגניאולוגיה של המוסר, הרואה במוסר היהודי, לכתחילה, מוסר עבדים) וזכה לכל מיני גלגולי עיוועים בימין הפוליטי ערב קום המדינה, כגון 'ברית הבריונים' ושאר שמות "מזמינים" שכאלה. גם בעניין הציוני דומני כי בפרספקטיבה היסטורית יש לבכות על כך שקולותיהם של אחד העם ושל א"ד גורדון, שפיתח ציונות מדינית ספיריטואלית ולמדנית, לא תפסו את מקומם הראוי, אולי משום שהאנשים האלה לא היו כוחניים, כמו פוליטיקאים ועסקנים האחרים. היצירה היהודית בתפוצות היתה עשירה יותר ולרוב גם מזוקקת יותר מן היצירה העברית במדינת ישראל. העלמתה של התרבות הערבית-יהודית הרחבה מאוד (מזרח תיכון והמגרב), תרבות הלאדינו אספניול, ותרבות האידיש היא מצערת מאוד. ואמנם, רבים מאוד מן האמנים הישראליים שאני אוהב יצרו איזה קשר מחודש עם תרבויות שהועלמו, אך קולותיהם מעולם לא נדמו.
באופן כלשהו, אני חש כי חלק ניכר מפנייתי אל המחשבה היהודית-רבנית בשלב כלשהו של חיי, היתה כאשר עמדתי על כך שמדובר בתרבות עשירה, מגוונת, ועמקנית הרבה יותר מכפי שהמערכות הממסדיות הישראליות הציגו לי. יכולתי ודאי לעזוב את זה. ישבתי די טוב על פילוסופיה וספרות גם עד אז.אבל חשתי כי יש לי אחריות לגבי התרבות הזו, למידתה, זכירתה ויצירתה. באותה מידה, לא נשארתי בעולם הישיבות, משום שגם הוא סובל מאותו אפקט של השטחה ורידוד, ומאותם עסקנים פוליטיים רבניים, שאינם יודעים הרבה, ומנצלים את בורותם היחסית של תלמידיהם בכדי להציג את עצמם כמלומדים לעילא ולעילא.
המודעה מצאה אכסניה מכובדת ונאה בבלוג שלך. תודה על היוזמה והבמה, ואני שמח שהענין עורר אצלך פרץ השראה וכפי שניתן לשער גם פסק זמן קצר מעיסוקיך הדוחקים.
חשוב לומר שההופעה בעין השופט היא חינם אין כסף, כך שהנוכחים יוכלו לשמור את דמי החנוכה שלהם לצרכים אחרים.
שמחתי שכך אתה חושב. התפנתה לי אתמול איזו שעה לעת צהריים והבנתי כי אם אם לא עכשיו אימתיי. מקווה להעביר לך עד התחלת שבוע הבא מייל בעניין שדיברנו עליו. ובינתיים, מזל טוב לקראת מחר
מאת עמוס קושניר, שמצאתי במטעם שירה, כאן
http://www.mitaam.co.il/shiraAmos.htm
בשנת סימן שאלה (די גאָלדענע פאַווע)
הַלֶּקְסִיקוֹן לְתַרְבּוּת יְהוּדִית שֶׁל מַיזְלִישׁ
שֶׁיָּצָא בְּקִיֶב שֶׁבִּבְרִית הַמּוֹעָצוֹת
מְכַנֶּה אוֹתוֹ אֲבִי הָאוֹפֶּרֶטָה הַיְּהוּדִית,
וְלֹא בִּכְדִי: כִּמְעַט עֶשְׂרִים מַחֲזוֹת,
מֵאוֹת פִּזְמוֹנִים וְדִבְרֵי זַמָּר,
אָהוּב וּמוּשָׁר בְּפִי הָעָם.
נוֹלַד בְּאֶלֶף שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת תִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנֶה
וּמֵת בִּשְׁנַת סִימָן שְׁאֵלָה
עֵדוּת שְׁנוּיָה בַּמַּחֲלֹקֶת
שֶׁל אֶחָד, לֵיבֶּל אוּמְגְלִיק, נַגָּר,
בְּסֵפֶר הַזִּכָּרוֹן שֶׁל קְהִלַּת נְיֶלוּבּוֹב
יוֹדַעַת לְסַפֵּר: כָּךְ
הָרְגוּ הָרְשָׁעִים אֶת אִשְׁתּוֹ וְשִׁבְעַת יְלָדָיו נֶגֶד עֵינָיו
וְאַחַר כָּךְ לָקְחוּ אוֹתוֹ
לְמָקוֹם בִּלְתִּי יָדוּעַ
שָׁם מֵת בִּשְׁנַת סִימָן שְׁאֵלָה:
אִם אֶת עֵינֶיךָ שְׁטוּפוֹת הַדֶּמַע
תַּפְנֶה, אָח יָקָר, אֶל שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת,
שָׁם וַדַּאי תִּרְאֶה חֵץ שֶׁל זָהָב.
לֹא, לֹא, כְּלָל אֵין זוֹ קֶרֶן שֶׁמֶשׁ,
הַמְּבַשֶּׂרֶת עַל יוֹם שֶׁל אֹשֶׁר,
זוֹהִי דּוּכִיפַת שֶׁל פָּז
שֶׁעוֹשָׂה דַּרְכָּהּ אֵלֶיהַ
מֵהַלֶּהָבוֹת שֶׁחוֹלְלָה אָהֲבָתִי
מִן הָאֵפֶר שֶׁהָיָה לִבִּי
כָּךְ כָּתַב וְכָךְ שָׁרוּ
שׁוּלִיּוֹת חַיָּטִים בְּקוֹלוֹמְיָה וְלֶמְבֶּרְג,
זוֹנוֹת יְהוּדִיּוֹת מִלּוֹדְז' וְעַד וַרְשָׁה
כָּךְ שָׁרוּ וְכָךְ הִשְׁתַּתְּקוּ
בִּשְׁנַת סִימָן שְׁאֵלָה:
אַבָּא קָדוֹשׁ, אֲנִי קוֹרֵא בַּסֵּפֶר אֶת הַהַבְטָחָה
שֶׁנָּתַתָּ: מִן הַנָּהָר הַגָּדוֹל וְעַד הַיָּם, תַּחַת
גַּפְנֵנוּ וְתַחַת תְּאֵנָתֵנוּ, אָכֵן
קִיַּמְתָּ אוֹתָהּ בְּחֶלְקָהּ, כְּדַרְכָּם שֶׁל אֵלִים –
הֵנָּה אֲנַחְנוּ דָּא, בֵּין נְהָרוֹת הַדָּם וְיָם הַדְּמָעוֹת,
דָּם וּדְמָעוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם,
אַךְ קַײנע ווײנשטאָק אוּנד קײן פֿײג,
לֹא תְּאֵנָה וְלֹא גֶּפֶן,
לֹא תְּאֵנָה וְאַךְ תַּאֲנִיָּה
תַּאֲנִיָּה וְנֶהִי וָאֳנִיָּה (כָּךְ
בַּתַּרְגּוּם הַיָּפֶה שֶׁל ברל ניימן),
תַּחַת גֶּפֶן – גֶּפֶת
וּסְחִי וְזֶפֶת
כָּאן וְעַכְשָׁו, בִּשְׁנַת סִימַן שְׁאֵלָה
ואולי בן בנו הביישן של דער נסתר, שקיים את דברי קואן הזן ההוא, המגלה את הפנים האמתיות בטרם נולדו האב או האם
אז גם סר סימן השאלה
ומתגלה חדש, שהרי שנת סימן שאלה, היא בכל מקו
בכל זמן, תמיד שנתיים לפני הרעש ושנתיים אחריו
(שיר יפהפה, אגב, אשר הדהד והבהב טווסי זהב, דוכיפת, פרש תורכי, יהודים כחולים, תיבת עצי גופר באקווריום ירוק, שבה המפליג על פני העיר המתה הולך לפגוש את הגאולה)
ולמרות שהפכתי בדעתי לגבי אבי האופרטה היהודית אשר נולד בשנת 1898
לא הצלחתי למצוא במי המדובר
גל עיני איפוא
מתאנים שִכּוֹר הערב
שִכּור מהמולה לוהטת,
כמתעלף גוהר, צונח
על פרשים פצועים למוות
ומלאכים שחורים פרחו
ברוח של שקיעה עוממת
וכל מלאך ארך צמות הוא
ולבבו יצהר ובדולח
(פדריקו גרסיה לורקה, רומנסרו צועני, תרגום: רפאל אליעז, מהדורה שלישית, ספרית הפועלים: תל אביב 1967, עמ' 11)
ככה אני חושב
אין איש כזה, אין שיר כזה, אומגליק=אסון, ניליובוב=אי-אהבה, רק חייטים וזונות יהודיות היו בקולומיה ובלמברג
ואולי גם משהו עם שטערן אונד זאנד (לא פרופ' שלמה זנד! זאנד=חול) של פרוג. אולי
פרש תורקי לא מצאתי
העז הלבנה (שיר ערש)
בְּכִסֵּא קַשׁ אָפֵל סַבְתָּא שֶׁל חֹשֶׁךְ
שָׁרָה שִׁיר עֶרֶשׂ שָׁחֹר
שַׁן יַלְדִּי שַׁן
אַיְלִילוּ לִילוֹּ לוּ
אִם לֹא תִּישַׁן רוּחַ עַז
רָחוֹק רָחוֹק אוֹתְךָ יִקַּח
אֶל יַעַר קַר אֶל בִּצָּה בּוֹאֶשֶׁת
וְשָׁם מָרָה תִּהְיֶה אַחֲרִיתְךָ
בְּנֵי הַבַּיִת מַה יֵלִילוּ
וְסָדִין יָשָׁן יָשִׂימוּ
עַל הַמַּרְאָה הַגְּדוֹלָה לְמַטָּה
אוֹי יִקַּח יִקַּח יִקַּח
אוֹי יֵלִילוּ לִילוּ לוּ
בַּכַּר חֲקוּקוֹת פְּנֵי הַפַּחַד
הַגּוּף הַקָּטָן רוֹעֵד מִפַּחַד
הַלֵּב הַיְּהוּדִי קוֹפֵא מִפַּחַד
פ'אר שרעק איז אַנטלאָפ'ן
די ויַיסע ציג
אסור לשבת על צמות, הוצאת עם עובד: תל אביב 1995, עמ' 32
על אודות סיפורי הסבתא אודות זאביק
שבמקורו הקדמוני ודאי היה ועלועל,
טוק,טוק, טוק
התבלבלת אחי. מרוב עיניים לא רואים את הסוודר
בזנבו של ארגוס הטווס של הרה אשת זאוס היו קבועות אלף עיניים; יותר מכך, גם הסימורג, הציפור הפלאית, אשר אליבא דהקלאסיקון הפרסי-אראני אלפירדוסי שוכנת בהר אלבורז אשר בסין, חצי טווס חציה דרקון, נוצתהּ מרפאת את כל באי העולם מה שאומר כי היא היתה גאָלדענע פאַווע
בפני עצמה
באמת היתה גאלדענע פאווע, גם לפי ידידך פריד אדין עטאר (שבודאי היה קרובו של ר' אלעזר הרוקח על פי שמו)
אין לי מה לומר, אתה יודע בדיוק על אילו מיתרים לפרוט.
כאשר אקים הרכב כליזמרים, שבתוכם יש גם עוּד וקאנון (זו התכנית על כל פנים), אדע למי לפנות
(-:
הרכב "יהודי-סופי" (על פי הגדרתו!) מאיסטנבול, וממשיכו של הרכב מיתולוגי בשם זה (מקהלת חזנות) שפעל באיזמיר בימי העותומנים? נדמה לי שתאהב. מאוד
אם אינך מכיר – רק תגיד מתי יום הולדתך….
חברי ומורי, ד"ר אברהם אלקיים, שהוא חובב מוסיקה סופית, תורכית, ובכלל מטייל בליבו לא מעט באסטנבול קרתא דשופרייא, הזכיר פעם את ההרכב הזה כמדומני. ברם, לא האזנתי לא עד עתה.
באשר לתאריך לידתי, השמועות על לידתי מוגזמות לגמרי, וכשיח' אבו יזיד אלבסתאמי, דומני כי למרבית התרים אחריי אענה ביושר רב, כי איני יודע היכן ניתן למוצאני באמת.
יש כאן איזה תאריך טנטטיבי בשלהי רשימה שפרסמתי בלבד לכבוד ראש חודש אלול– רחמיו וסליחותיו. לא ברור לי אם ניתן לסמוך עליו:
http://www.notes.co.il/shoey/59740.asp
צריך עיון בכתובי יד
(-:
אני רואה שהצטברו פה שלל ציפורים שיכורות דוברות יידיש בזמן היעדרי – תענוג!
למען הפרוטוקול אני רוצה להוסיף עוד שיר יין שכבר ציטטתי לא מכבר http://www.youtube.com/watch?v=tMkNJVfkJXE&feature=player_embedded
והדוכיפת המוזהבת מאוד מצאה חן בעיני.
וכנראה שעד אלול הבא אצטרך ללכת לעיין בכתב היד המקורי, כי אני לא הצלחתי לאתר תאריך טנטטיבי קונקרטי ומדוייק…
טלי, שועי (מי הלץ ומי העכברה): הציפור שלי דיברה בשפה העברית. ואת עניין התאריך לא הבנתי
והנה עוד עברית, יפה כמו המיית החתולים של אשר ברש. לאה גולדברג בשיר לא נורא ידוע:
העיר בכתונת הפסים
של גגוני המרפסות
ויין זך בפנסים
ואור דלוח בכוסות
…
אוי אוי אוי תכף אבכה))
בפעם האחרונה שבדקתי לא היה לי זנב ארוך ואפור, כך שאני לא מבינה את מקור העכברה אבל לא מתווכחת, אל תבכה…(-:
לא זכינו באור מן ההפקר…
שועי קרא לי דער נסתר, אז השתמשתי בשם אחד מסיפוריו ("מעשה בלץ, בעכברה, ובנסתר עצמו", יצא בעברית גם בהוצאת תרמיל הזכורה לטוב, בתרגום דב סדן)
מסתתרת בפינה ומליטה את פני מכוסות הכלימה בכפותיי הפרוותיות והאפרפרות. באמת לא הכרתי…
עינו של הע' הגדול פקוחה תמיד, אבל אני, אפעס, כנראה עוד יש לי חורים שחורים להשלים בהשכלתי…
איי איי איי, איך נפלו גיבורות.
זוהי התעלות
דער נסתר הוא כה נסתר עד אשר
עכברים מעטים עוד מצייצים את שמו בחלד.
אם הייתי פוגש את דער נסתר
הייתי מקבל פניו ופנס רחוב דולק על ראשי במקום כובע
בציקלוני אבנים שאספתי מכל מיני עיירות שבדרך
לא יודע איך הייתי מזהה אותו, אבל ודאי הייתי אומר: מי שמלפני, ומאחורי ומצדדי הוא העומד.
ומי אתה, אפוא'?'
היה שואל דער נסתר.
"אני רק באתי להאיר את דרכך כפנס רחוב נוּגהּ
הייתי משיב לו, ומחייךֹ
כאשר היה חוצה לבדו בגשם את הרחוב.
כך היינו נפרדים איש מעל רעהו.
שמאיר את יומם של ההולכים בדרך, ז ו התעלות.
עכשיו מצאתי עוד גלגול נוסף לגלגוליך, כנראה שלא רק משורר סיני עתיק ומשורר ערבי קדום, לא רק נזיר בודהיסטי ופילוסוף יהודי, אלא גם נר דולק
עם כל כך הרבה גלגולים, פלא שהתאריך ההוא מתחבא?
שזו ההתעלות האמיתית
מאנגר נפלא ומלא חיים גם דרך התרגומים הכי עבים (השוויתי לטנא ואיכשהו דעתי אינה נוחה משניהם. עוד לא נמצא רפאל אליעז של מאנגר).
וטלי, אני לא בטוחה שהיית מחבבת את דמיונו האפל והמוזר ורדוף השדים של דער נסתר, ובכל זאת, כיוון שהגעתי בסוף, אצטט לכבודך את מילות הסיום (החביבות עלי מאד) של סיפור הלץ והעכברה והנסתר עצמו:
"וכתודה וכמתת דרשה אני נותן לכם את שרצי חציו פרעוש וחציו פשפש, ועוד הפעם:
מזל טוב, ובמזל תחיו."
(ודרך אגב – ידידי הנסתר – הסיפור מופיע גם במבחר סיפורים, שירים ומאמרים של דער נסתר, בהוצאת מוסד ביאליק, עם חיתוכי עץ של איווט שצ'ופק)
חבל שלא היית כאן כדי להגן עלי (ועוד הצבעת על חור מול חור בהשכלתי)
וחבל ששמשון מלצר לא תרגם את השיר הזה של מאנגער. טנא ממש לא טוב
מרית, הפעם גם אני הגעתי אחרי שפינו את הכלים, אבל נראה לי שכבר הגישו עוד נאגלה…(-:
צריך פעם לבדוק את העניין הזה של מה שאת חושבת שאני אוהבת או לא ומה שאני אוהבת או לא, אני סקרנית לברר עד כמה את קוראת אותי ו/או עד כמה אני צפויה…
את הציטוט הזה אני אכן אוהבת, וגם מחייכת מתחת לשפם העכברה שגידלתי הערב למקרא כלמיני עדויות מרשיעות לכך שקראת גם מיני דו קרבים מחויכים שהתנהלו פה על גדות הלימפופו. (-:
דער ניסתר – הלו, הלו, החור מול חור בהשכלתי שלי הפעם, הם מחולקים, כזכור, לפי התור, ועכשיו תורי…
טלי, ב2004 יצא ספר ילדים של דער נסתר "מעשיות בחרוזים" בהוצאת כרמל, את יכולה לבקש עותק לביקורת… אני מאד סקרנית.
ולידידי הנסתר – שכחתי לציין את שם הספר "הנזיר והגדיה", וסיפור הלץ והעכברה המפליא הוא ללא ספק גולת הכותרת. כל השאר משתרך מאחוריו (עד כמה שאני זוכרת) ולגבי החורים בהשכלתך הם נראים לי יותר קופי מחט מגדות הלימפופו
ולא נמצא עדיין האם שברו את הכלים מחמת היותו של אתר זה לוריאני בשולי-שוליו
או שמא מחמת כוס אוזו יתירה ואובססיה לסירטאקי
(הכרתי פעם ניצול שואה סלוניקאי, שכאשר היה משמיע לעצמו מוסיקה מתאימה לאחר כוס קוניאק יתירה, היה רוקד סירטאקי, באופן כה שמח וכה שובר לב, עד שלא היתה נשארת עיין יבשה)
טלי- ממליץ על גם על דער נסתר
וגם על ספרו של אברהם סוצקובר 'אקוריום ירוק' הוצאת הקיבוץ המאוחד: 1979. שאמנם לפרקים הוא קשה מנשוא (חוויות השואה הן ליבו) ובכל זאת, כל כך הרבה פיוט וחלום יש שם, עד שהמלים פורטות הן ככנור.
אז חולף הלך ושואל: 'מה סודו של כנור זה?'
ומישהו לוחש על אזנו: 'אין לו מיתרים'
זה סודך שלך
ובדער נסתר יש פיוט וסיוט
זה סוד ויסוד החיים כולם,
מן הצמד הזה, אני כמובן מעדיף את הפִּיוּט
מה חבל, שחלק מבאי עולם מבכרים: צִיוּת וּבִיוּת
ועל כן הפִּיוּט עבוּרָם נעלם
הנה שיר ללא מלים
================
הילולת הגאון הקדוש האלוקי הצדיק המקובל חיים
בן עטר חיים
ללא מלים
בגן הציבורי הילדים צועקים:
שברו את הכלים ולא משחקים
שברו את הכלים ולא חיים
בן עטר חיים
ללא מלים
מעולם עוֹד הילולה
לא הותירתני בלא מילה
ואכן, הפשטוּת העמוקה
היא לעולם דקה מן הדקה
אור החיים, כבר נזוּזה!
למשכנו של ניקולאס איש קוּזה
שכן הבערוּת המלומדת
עמוקה מני ים היא, אינה נמדדת
וטוב שכך (-:
מרית – חוששתני שאין סיכוי שיתנו לי לביקורת ספר שיצא ב 2004, עולם הביקורת, למרבה הצער, מייחס חשיבות הרבה יותר מדי גדולה לעניין מועד הפרסום. אבל אוסיף אותו וגם את ההמלצה שלך, שועי, לרשימה הבלתי נגמרת שבראשי – כשאתקל בהם אי שם אקרא בשמחה.
זה אכן סודך שלך, שועי, השאלה היא איך כינור נטול מיתרים מצליח לפרוט על כל כך הרבה מיתרים של כלי נגינה אחרים…
פיוט. גם אני מצביעה בעדו תמיד.
הבערות המלומדת
אולי נאה היא ונחמדת
לתלמידיו של ניקולאס –
אך ראש כל "השכלה" ב"הס"! –
על דעת שכל הנבדל
אליבא דהמהרל
כל מה שלא ניתן לומר
אותו נשתוק עד קבר מר
(אם זה נשמע קצת ויטגנשטייני –
יסרני אך אל תמיתיני…)
בעולמנו הדֵין, שֶכֶל הנבדל
זה כבר הושלך אחור, כבדל
הרבה דעוֹת ואל תחדל!
כמלֹא רגליו של הנָדל
ואם לעת צללי ערב מוטלים
תנטה שוב אל מלכות שכלים
דע לך כי הערגון
הוא קרוב-נפשו של היגון
ומנגינתו המבוסמה
רק מדירה את התנומה
ומי זה אשר צרי יכין
לדאבדין ולא משתכחין?
ועוד רבה התדהמה
על נשיית דברי חכמה
באמת
העיקר שהראש עובד ושלום לשיניים
(-:
ניסיתי לענות לך בשיר, ומכיוון שכשרוני לא עמד לי לסיימו, הדבקתי בסופו שיר של מישהו אחר. כל כך סימלי –
גם הסוחר הממולח
דוגל בעיקרון מוצלח:
יותר חשוב ממרזחים
לשמור על מתח רווחים!
מיקסוּם! מיקסוּם! ממש כמו סם
(קצתו – מיקסם, רובו – קסאם!) –
סרסור חי על רווחי רחב,
אך חן משפט – ברווחיו!
את הרווחים בין המלים
נמתח, נרחיב: המלמולים
מתים אט אט מות נשיקה,
והדיבור יהיה שתיקה…
(אגב, הפוך ממורגנשטרן –
משורר מד"ב חשוב מוורן! –
בדבר גדר הכלונסאות
בתרגומו של דן דאור –
"עמדה לה גדר בלונסאות
עם רווחים, כדי לראות
ביום בהיר בא אדריכל
עמד נפעם – ואז נטל
את החלל הבינכלונסי
לבנות בניין רב מפלסי
מראה טיפשי ולא חביב
רק כלונסאות, בלי כלום סביב"
…
כריטסיאן מורגנשטרן, שירי גרדום
יצא בהוצאת חרגול)
שוב אתה מצליח לפרוט את האקורד הנכון
מורגנשטיין מאוד אהוב עליי, עוד מעת שנתקלתי בשיריו לראשונה, באנתולוגיה "הגרזן הפורח" שתרגם וערך שמעון זנדבנק
לגבי האחרית, הבנתי- זה טעים כמו מורגנשטרן, אבל כמגיד מראשית אחרית, האם אתה משוכנע כי צל ראשך לא כתב את השורות הראשונות בשעה שאינה מן היום ואינה מן הלילה, עת עלה בחלון כוכב השחר, נאמר ברגע בו היית עסוק בלגימת קפה, תה, יי"ש או קלבאדוס של שחרית?
ולסיום, מחמת הרתיעה, המוכרת לי כל כך לכתוב
את מה שאינו מספיק שלם, הנה שיר נפלא ("הימנעות") מאת המשורר הסיני גו צ'אנג, 1993-1956, בתרגומו של רביב אנין:
אתה לא רוצה לשתול פרחים
אתה אומר
"אני לא רוצה לראות
איך הם הולכים וקמלים"
כמה נכון,
כדי למנוע את התוצאות
אתה מונע את כל ההתחלות.
נהניתי לקרוא הכל, ושמחתי לראות את הדיון שלקח אותי להמון מקומות מרתקים
תודה לכולם/ן על הטירחה
ברוך הבא אלי.
גם אני לפעמים מבולבל ומחייך נוכח החבורה הנקבצת ובאה לכאן.
תודה אף לך.