[א]. האם באמת יצא לך אי פעם למצוא בספר את סיפור חייך: לידה עד מוות? האם הוא היה דומה לכל מה שחווית עד הנה? זה היה אפור יותר? היה לו זקן?
[ב]. האם באמת יצא לך לתכנן איך תהיה קופץ אולימפי לבריכת הצל שמטיל הראש? תחילה התאמנת על צל הראש שלך ואחר כך פנית לצל ראשם של אחרים? האם באמת מצאת ושכללת את הזוית המושלמת המאפשרת לצלול אל קרקעית הבריכה ומשם להגיח כמו אור חוזר במהירות האור אל קצה המקפצה?
[ג]. מה קרה באותן הפעמים שבהן צללת אל בריכת הצל של האחר וגלית באיחור כי הוא משולל צל ראש?
[ד]. מה ראית באותן פעמיים שבהם כמעט הפסקת לחיות? מה שמעת? טוב, אני מוכן להסתפק בפחות, מה רחרחת? מה זאת אומרת, סיכוי שהוא לחיות.
[ה]. האם אתה באמת עובד על פיתוח שפת סימנים חדשה עבור הלוקים באי אהבת אדם כרונית, או שמא אתה מעוניין שהם יכירו דרכה בלקות האהבה שלהם.
[ו]. מי אמר שהם חייבים שפה? הם הלא דוברים שפת בני אדם? מדוע גם היום עוד אינך בוטח בכך?
[ז]. אם השפה היא השער אל האחר, המפתח לכיבודו, כפי שכתב Paul Ricoeur. איה המפתח? איזו חוברת הפעלה, תקנון, מדוע אין? מדוע ישנם אילו המעוניינים להציג את הדברים כאילו יש איזה מנואל כזה בנמצא?
[ח]. נסה להציב את עצמך מחוץ לכל היסטוריה. כמו שיח' ابو يزيد البسطامي, אללה ירחמהו, שכאשר באו לשאול אותו היכן אבו יזיד? (כלומר, הוא עצמו) השיב לשואליו: איני יודע, מזמן אינו כאן.
[ט]. האם סימן השאלה המוליך את חוויית הקריאה, יש בכוחו להפוך את כל סימני הקריאה לסימני שאלה?
[י]. סימן שאלה: נקודה ועליה מונחת אוזן, כמו ספל תה. צריך להקשיב לנקודה עד שער האין סוף.
הערה מתודית: כל התשובות נכונות להוציא את אלה שאינן נכונות. מה הוא מה מוברר לכל אדם מתוך מהומת הכרתו. תיתכנה תשובות שונות. כמו המרחק הזעיר מכל זעיר בין אלהות טרנסצדנטית בלתי מושגת ובין עגל זהב או תוארו המופז של אדם צלוּב (שאין כל קשר בינו ובין האדם על הצלב שהשתוקק ברגעיו האחרונים לזנק לתוך בריכת הצל שהטילו ראשי האחרים, שאינם יודעים מה הם עושים, ושוב לא היה באפשרותו, בגלל המסמוּר, מלאכה של נגר מיומן). כמו להתאים אלו לאלו צמדי גרביים בצבע אחיד, ולכוון לכך שכול אחת ואחת תהיה בת זוגה של הגרב אליו היתה צמודה לראשונה, כאשר עוד היו זוג חדש מהחנות. כפי שכתב Paul Celan: מה שקבלתי בירושה/ צלוב-קורות/ אחד:// את חידתו מוטל עלי לפתור/בעוד אתה, חגור-שק,/ סורג פוזמק של סוד (פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, מהדורת תרגום שמעון זנדבנק, ירושלים 1994, עמ' 98).
בתמונה למעלה: Egon Schiele, Madonna, Oil on Canvas 1911
© 2009 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
כמה מפחיד
וכמה נפלא
ומעורר פלצות
ומלא הוד
ועמוק ומרסק
ומפתיע ביופיו
ומאכזב באכזריותו
לקפוץ ראש
אל בריכת צילו
של הראש של מישהו אחר.
תודה על הדימוי שנכנס לבריכת צילו של ליבי.
ישנם ד'כרים אקסטרוברטים וישנם אינטרוברטים
מה שהפנית אותי אליו הוא ד'כר מטיפוס מוחצן יותר, אם כי ישנם ודאי גם פרועים הימנו.
כשלעצמי, אני מוקיר את העדינים והמופנמים יותר בהם המשתתפים נראים, כמשתתפים ביוגה קבוצתית או מדיטציה, והמוסיקה הנלוויית לסמאע
אף היא מגוונת ועדינה בהרבה.
תודה מעומק לב.
אני כבר שנים חותך סלט, ובכל זאת, מעולם לא עלה על סף דעתי הדימוי של סלט מחשבות
(-:
אכן, חתיכת "מהומת הכרה",
כל דיבר ודיבר….
כעת, אלכה;
אך, שוב אשוב.
תגובתך יפה, וצורבת,
כמו הפוסט גופו.
שמח שבאת.
אשהה שעה אפוא עם ידידיי ולדימיר ואסטרגון
או שמא מרסייה וקאמייה תחת האילן האפרורי.
האם יצא לך פעם לקרוא טקסט ולא לדעת מה לעשות קודם – לבכות? לצחוק? לצרוח? להתכסות בשמיכה עד מעל הראש? לחייך? כולם ביחד?
האם יצא לך פעם לראות מילים שהן בסך הכל מילים, צרופי אותיות, ולרצות לכסות אותן בסוודר כדי שלא יהיה להן קר, כי חורף בחוץ והן כל כך חשופות?
האם ראית מבעד למילים את דמותו של מי שכתב אותן כדמות רחוקה כל כך וקרובה כל כך, בו זמנית?
האם מרוב פעמים שבהן התרגשת ממילותיו של מישהו כבר חששת לחזור על עצמך ולהתרגש שוב ובכל זאת – לא יכולת אחרת?
האם הרגשת שאתה מבין כל מה שעומד מאחורי מה שכתוב, עד לניואנס הכי קטן,וגם לא מבין שום דבר מזה בכלל?
וגם כמה תשובות:
א. אולי שפם. ארוך ודק, כזה של עכברה.
ה.ו. הם לא צריכים שפת סימנים. הם צריכים חיבוק.
ט. בהחלט. וגם להיפך.
י. נכון. מקשיבה.
קישור לשיר שלא קיים ביוטיוב:http://www.mp3music.co.il/lyrics/6726.html
וגם תודה וגם וואו וגם חיוך. (-: לא כזה, גדול.
אף אני חשבתי כך לגבי תגובתה של מיכל.
אבל שבחים קשים עליי, ועושים אותי מעט נבוך.
אגב בדמוי של קפיצת ראש לתוך צל ראשו של מישהו אחר השתמשתי בפתיחת השבוע בערב לכבוד "דיו אדם" לחביבה פדידה; אז זה היה ספונטני לגמריי. אפשר שתגובה למשורר מואיז בן הרוש שדיבר שם גם כן, אשר קרא לקפוץ אל תוך מימי שירתה, שאינם קלים לקריאהּ.
תודה פשוטה וקרובה מקרוב.
אמנם השכלנו ליצור פה חבורת א/נשים קשובים אלו אל אלו והמדברים אלו אל אלו בשפה של אהבת אדם, ו..
שלוש-ארבע- חמש וחצי- ותשע ושלשה רבעים…
זה לא מעט.
ואלבומיו של אוליארצ'יק, "שעשועי כאילו" (1987) ו-"תגיד לי איך אתה מרגיש" (1993) הם מאלבומי המוסיקה הנדירים באמת שאירעו במקומותינו.
חיוך חוזר.
(-:
ברגע הראשון קראתי את ה"אמנם" וחיכיתי ל"אבל" בסוף המשפט, אבל לשמחתי, זה היה "אמנם במובן "אכן", לא במובן השני…
"מנוף ועוד ענן ועוד צלחת – זה יתן לי בדיוק הכל ביחד"… (אל תגלה לאף אחד אבל עד לעצם הרגע הזה ממש, לא באמת ידעתי מה צריך להוסיף לצלחת כדי להגיע למנה עיקרית של שלוש ארבע חמש וחצי…)
ואם כבר מדברים על זה – ועל סימני שאלה, נקודות ומה אפשר לעשות בהם -http://www.televizia.net/vb/showthread.php?p=127606 (זה לינק לאתר. בליבו של האתר יש ריבוע לבן גדול עם איקס אדום קטן למעלה, כאילו שאנחנו במע' הניהול של רשימות אחרי שהכנסנו סרטון. דאבל מקליקים על הלמטה של הריבוע הגדול ואז מחייכים).
לא מעט בכלל. אפילו הרבה.
ואולארצ'יק, כן. גם "בשקט" שלו.
ורק שכל שעשועי הכאילו האלו כאן לא יסיטו את תשומת הלב מפוסט הקריסטל שלמעלה.
חוזר? חלילה! (סתם. ברור)
לפני הטיש ששועי נטל בו חלק עם הרעבעצן (ללא ציניות) הוזכר הצל בשתי משמעויות .אני משתמש במונח צלם במקום גוף שהוזכר כאפשרות אחת ומורתינו הזכירה את האפשרות שצל הוא נשמה. הצל יכול בין יום להחליף צורה ומימד ואין צל אחד אלא צללים רבים. צל הוא מחסה והוא גם איום של אדם אחר או חיה שרודפים אחריך. הצל היה אחד האמצעים לניווט אניות בקביעת קו רוחב וקו רוחב.
ואלה לא דברי
השד אין לו צלם אדם רק צלו (בבואה) ולא בבואה דבבואה (צל צלו).
אדם שהיה מושלך בבור, ואמר כל שומע קולי יכתוב גט לאשתי, חוששים שמא שד הוא שקרא את הקריאה, אבל אם יש לקורא צורת אדם לא חוששים.
שועי
אשריך שזכית ללקט פירורים בטיש מאשה גדולה זו וזה גם רצוני
דווקא את הדברים שהבאתי בדבריי (הצל הוא נשמה) משום תיאטרון הצלליות במזרח הרחוק, הבאתי בין היתר משום מורה אחרת, מרית בן ישראל, בספרהּ "חפץ לב".
זאת ועוד, אם אני זוכר היטב, חביבה הבהירה כי כל המהלך שהבאתי בדבריי שם סביב הצללים של שירתהּ נפלו עליה בהפתעת-מה, ולאחר מכן הביאה ציטוטים משניים משיריה שחיזקו את דבריי.
חביבה הגדירה הגדרה חדשה באשר להיותה של ספרות הסוד של חסידי אשכנז תורה מזרחית במהותה
(ואכן מקורה הראשון הוא דמות מסתורית בשם אבו אהרן מארץ בגדאדים), ודנה בתורת צל הראש של ליל הושענא רבה המופיע בשיר "ליל החותם" (דיו אדם, עמ' 32) וגם נטל את מקומו בדברים שדיברתי בערב, ברעיון לפיה האלהות היא צל האדם, המופיע במדרשים מימי הגאונים וגם בכמה חיבורים קבליים וחסידיים.
(-:
אני שמח לפגוש אותך כאן, לא ידעתי שאתה כותב ברשימות.
או רושם בכתיבות
אני גושם (לשם ג'סם בערבית-יהודית) בנתיבות (ל"ב נתיבות פליאות חכמה)
ונושם בתגובות
ותודה על דבריך בערב השירות החביבות
איה המפתח ואיה השער? מעורר מחשבה והזדהות.
אם יורשה לי, לגבי המפתח אין לי מושג, אבל לגבי השער אין לי ספק http://www.notes.co.il/shoey/61538.asp
שמח שבאת.
כשהייתי ילד, הייתי ילד-מפתח
אבל תמיד העדפתי את בית השכנים
זה כנראה מתחיל מזה
אולי זוהי תחילתם של ההרהורים הקיומיים האלה
סופם, כפי שניכר בטקסט, באימונים לקראת המשחקים האולימפיים בצלילה אל תוך הצללים המופזים, המנגנים בחצר האחורית לפנות ערב,
של כל מיני בני אדם שחלפו פה, כלומר לא באתר, בעולם שבחוץ.
שערי ביאור לא ננעלו, ולכן אציע שער נוסף:
http://www.notes.co.il/shoey/53832.asp
טלי- על תגובתך לסעיפים ה.ו: את פשוט מחנכת. אין מה לומר! נראה לי שכל הלקויות נובעות באמת ממחסור בחיבוק.
שועי- כל אדם הוא בעצם ילד מפתח. את רוב השערים אין הוא יכול לפתוח, אם מגודל מנעולם או מצמצום ילדותו. אבל עדיין עומדים ומחכים כמה שערים שאף מפתח בעולם לא יוכל לפתוח חוץ מהמפתח שלו.
ב- Way to Blue:
We will wait
at your gate
hoping like the blind
או בגרסא עברית, שספק עם דרייק הכיר:
פתח לנו שער, בעת נעילת שער
כי פנה יום
היום יפנה, השמש יבוא ויפנה,
נבואה שעריך
(ולמרות שרציתי לצטט גם את יאיר הורביץ בסוגיה זו, ואפילו איכשהו פסחתי על קפקא,
את ודאי צריכה לזכור כי לצינצינאט צ' ידידינו
נפתח השער, מלוא רוחבו, ושם את פעמיו לעבר המקום בו ניצבו, אם נשפוט לפי הקולות, יצורים הדומים לו עצמו).
(-:
איך יכולת לפסוח על קפקא? הלא זה סיפור חיינו. מפליא, אם כן, שצינצינאט (הידיד הבלתי נשכח אינדיד) הוא מבולטי העומדים בשער החוק. וגם בין היחידים שמבחינים באפשרות לברוח ממנו..
כשחושבים על זה- סוף סוף קראת את הזמנה לגרדום (אחרי שנות המלצה ארוכות). איך היה?:)
האם אתה באמת עובד על פיתוח שפת סימנים חדשה עבור הלוקים באי אהבת אדם כרונית
האסוציאציה שעלתה לי משום מה היא על כל אוהבי האל שונאי האדם שרווחו לאורך כל ההיסטוריה האנושית. והרי אין פרדוקס גדול מזה.
וכרגיל אצלך, אני לא יודעת אם הפוסט הוא יותר עצוב או מחוייך.
הפך למשהו כמו המונה-ליזה, ובאשר אני חסר תעוזה כמו נניח מרסל דושאן, לא אצייר לו שפם,
קפקא ואני ידענו ימים יפים יותר, פעם הוא באמת היה הסופר שיכולתי לצטט קדימה ואחורה; אגב, היו שנים בנעוריי שהייתי קורא את "המשפט" בכל שנה על ספסל קבוע מול נוף של כמה עצים בצהריי יום הכיפורים
ואת צינצנאט קראתי לפני כחודשיים-שלשה. יש "בהזמנה לגרדום" צדדים נהדרים ויש גם פחות.
מה שבטוח,אחריות הדבר של המהדורה העברית מאת מיה קגנסקיה ומנחם פרי הן לעג לרש, כלומר לטעמי משוללות הבנה במה שהם קראו, ומסתמכות על כל מיני תבניות מפוהקות של מחשבה סוציו-פוליטית בהקשרה הספרותי במאה העשרים.
ואפשר גם כי איכשהו, הרשימה למעלה מתכתבת עם 'בשער האין חוק ואפשרות האהבה', רשימה אחרת שהעליתי פה פעם.
נטלי, אני דווקא עסוק בסריגת פוזמק של סוד
בימי אלו, גרב אחת היא של צחוק והשניה היא של עצב.
אני לא בטוח עד כמה אוהבי האל שונאי האדם היו מיעוט. זה נפוץ יותר מן המקובל. דווקקא הטיפוס הדתי אוהב האדם, נדמה לי בימים של פיכחון יחסי מיעוט שבמיעוט.
ברור גם לי כי בשם הדתות הגדולות (כן, גם היהדות) נעשו עוולות ושפיכויות דמים וכיו"ב
הכרתי עד כה כמה וכמה לקויי- אהבה לא מאובחנים
ועוד לא מצאתי דרך לשוחח באמת עם אנשים מסוג זה. זה מצריך יצירת שפה מיוחדת, לא?
(-:
בהחלט אין צורך בשפם. שמור את האומץ לדברים יותר בסיסיים..
מה הצדדים הפחות יפים? לא כולל האחרית דבר (נבוקוב היה מתהפך בקרבו. בכלל אני שונאת לקרוא אחריות דבר והקדמות.. הם נועלים את המחשבה והדמיון של הקורא)
ב"הזמנה לגרדום" הזכיר לי מוסיקה סופית מסויימת וגם את כתבי המהר"ל
המון חזרות, קלאודוסקופ שבו בכל סיבוב השינוי הוא מינימלי, תמיד יש שינוי
יש המון מוסיקליות אצל נאבוקוב, ואת זה אני אוהב מאוד, וגם דימויים מורכבים ובלתי צפויים,
אבל לעתים הוא מעט מייגע
כמובן שאני נוטה לראות בו יצירה קיומית אקזיסטנציאליסטית, ומתעקש לא להבין אתו לאורן של הדיקטטורות של שנות השלושים ושל הקומוניזם הרצחני של סטאלין.
גרב אחת בוכה וגרב אחת צוחקת… העיקר, כמאמר ד"ר סוס, שאתה בא עם גרבים, שועי (-:
גם א קדיה מולודובסקי ספק אם דרייק הכיר, אבל היא צדקה באומרה פתחו את השער פתחוהו רחב, עבור תעבור בו שרשרת זהב…(ולא סתם זהב, אלא כזה שנטווה מקש)
אוי, לקויי אהבה לא מאובחנים… אחת מתופעות הטבע שמותירות אותי הכי עצובה וחסרת אונים…
אפרת, זו אחת המחמאות הכי גדולות שיכולתי לקבל – תודה מקרב לב! אין לי ספק שזה מה שהם צריכים, לקויי האהבה כולם, אני מודה שאישית אני מסוגלת לתת את זה לכל ילד ולכל ילדה, לא לכל הלקויים והלקויות המבוגרים.
ובדרך כלל אני מסכימה איתך, אפרת, לגבי אחריות דבר והקדמות אבל לא תמיד, אלה של אריך קסטנר למשל, נפלאות.
נוגע ללב, פותח את הלב, ומעורר השראה. כמו סוג של קואנים. והאחרון הוא שיר העומד לגמרי בפני עצמו:)
הוא יוצא, דלתו פותח,
ורוצה אותה לסגור –
אבל אי הוא המפתח?
אין מפתח, יש רק חור.
מפשפש הוא בארנק
ומוצא זנב של דג.
מפשפש בכיס של שמאל
ומוצא שם חור גדול,
ובכיס ימין – מחברת
שחיפש אותה אתמול.
מנער גם תיק גם גרב
גם סדינים – אבל לשוא!
מפתחו נמצא בערב
בנרתיק של משקפיו.
הנה כך הוא המפוזר –
המפוזר מכפר אז"ר.
(לאה גולדברג)
…צריך לשים לב לכל הפרטים
אני גר גם לא כל כך רחוק מכפר אז"ר
אגב, השורות הבאות, החותמות את המפוזר, היו אמורות להיות לפי תכנון ראשון המוטו של האתר:
את סופו אין איש יודע,
את קיצו אין איש מכיר
כנראה הוא עוד נוסע
ונשאר בזו העיר
גם זה איכשהו פתאום מתאים נורא לרשימה למעלה.
מדובר בעשרה אפוריזמים (או עשר כתיבות)
שנשטפו ממני אתמול בשעת צהריים בבת אחת
בזמן של יותר עייפות מעבודה, וחוסר שינה גדול.
החלטתי להגביל אותם בעשרה
אולי בגלל קוצר הזמן.
העליתי אותם ללא שהיות חוץ מהציור של שילה שמשום מה עלה לי בראש כאסוציאציה ראשונה, והשיר של אוליארצ'יק שמנהל איזו
התכתבות סמויה עם הרשימה כולה.
אני חייב לומר שכאשר פגשתי אותם (כלומר את עשר הכתיבות) שוב באתר היום, מעט הופתעתי.
שמתי גם שמתי (חורים, מפתחות, דגים, גרביים – הכל מכל וכל).
זה באמת פתאום מתאים נורא, אבל אם כל אהבתי העזה למפוזר מכפר אז"ר, אני שמחה שזה לא הפך למוטו כאן, כי למה סוף? כשסוף סוף, זוהי רק ההתחלהלהלה…
אקספוזיציה שמתחילה להרגיש איך היא הופכת עלילה…
אולי זה עוד מסע אחד מני רבים אל האי אולי
מומכין (-:
(ושקט שקט הס)
"הזמנה לגרדום" מצדיק רשימה/ות עצמאית/יות,
שכן מקצת הערות לא יספיקו להכלתו.
לעת הזו, אומר שאני שותף לביקורת שמתחת על דברי "הביאור" שהביאו קגנסקיה ופרי בסופו של הספר.
מובן שהייתי אמורה לכתוב עם כל אהבתי למפוזר מכפר אז"ר ולא אם, מרוב שהעין צופיה, התפקשש לי… עופס…
עוד אדרש אליו, אני מניח, אל דאג (גם אתה וגם אפרת ביקשתם ממני בעבר, וזה מחייב). רק שאיני שש להתחייב על מועד. למען האמת, הסיבה שלא התייחסתי אליו עד עתה היא שאני חש שמשהו חסר בקריאתי אותו.כלומר, אני חש בהבדל ניכר בין תפישתו הקיומית של המחבר ובין זו שלי, ובעוד כי כבר בקריאה ראשונה של "המשפט" של קפקא חשתי כי הוא עושה פרוייקציה של כוחות נפשו ובונה מהן עיר ומשפט ואנשים צועדים בה, המצב אצל צינצינאט מורכב יותר, וגם קריאתי אותה, לפי שעה, לא הצליחה לגעת, לפחות אינטואיטיבית, ככל שאני מרגיש, אל לב החידה.
לא שמתי לב. המפוזר מכפר עז"ר – בעיקר סופו – היה מעציב אותי מאוד כילד. אני חושב שהוא מאוד מתאים לשועי – לא ברור אם הוא מצחיק או עצוב, לא ברור אם הוא נוסע או עומד – תמיד הוא אומר משהו על עצב ושמחה, ועל האשלייה שב(אי-)נסיעה (כמו מסע לאיכטלאן), ואיך אמר נוסע-לא-נוסע גדול ומפוזר גדול בפני עצמו
אֶת יֵינוֹ שֶל אֱלוֹהִים בַּרוּךְ הַשֶּם שָתִינוּ
אֶת יָם הָאֱמֶת הַזֶּה בַּרוּךְ הַשֶּם צָלַחְנוּ
אֶת הֶהָרִים בָּאֹפֶק, הָאַלּוֹנִים הַכְּרָמִים
בִּבְרִיאוּת וּבְרִנָּה בַּרוּךְ הַשֶּם עָבַרְנוּ
אבל לא ברור לי איך המתרגם תרגם ברוך השם
כמעט התפתיתי לרגע להאמין כי בפניי קטע מצונזר מתוך מסעות בנימין השלישי
שהרי, מה לינוס בעל הרוח החופשית, הלועג לאסלאם האורתודוכסי, ולברוך השם, ודומני כי כמה מן האוליה הסופים היו חולקים כל ינוס לאמור: את יין אלהים טרם שתינו, אך ריחו עומד באפינו, וטעמו– (ד'וק) בחיכנו, ואנו עורגים
אליו במה רוחנו, איך אפשר כלל להתיר את הכמיהה הזאת.
לאחרונה, יצא לי לקרוא כמה תרגומים שירה סופית תורכית משובחים באמת לעברית, כיין השמור בענביו, אשר כל המרזחים מתאמצים להפיץ אורותיהם, שמא סוחר היין ייכנס למכור את מרכולתו בם.
לכל התמהות/ים אקדים ואומר שאין הם פרי עטי וגם לא פרי עטו של ידיד-נפשי המשורר האסמאעילי נג'ואן אלבאטני, אלא של מורה וחבר יקר. הלוואי שיתכנסו ויראו אור בספר נכבד
ואז נוכל לשים עינינו בספל (בספר)
ולחוש כאילו נפשינו יוצאת במסעות סינדיבד
"האם אתה באמת עובד על פיתוח שפת סימנים חדשה עבור הלוקים באי אהבת אדם כרונית, או שמא אתה מעוניין שהם יכירו דרכה בלקות האהבה שלהם", כידידו של ניטשה לאי אהבת הסאטירים ומזי העצבות(דבר שייתכן שרכש משפינוזה באתיקה), ייתכן שאין צורך בשפת סימנים חדשה אלא במשני זהירות מצדם של האוהבים ובחמלה בודהיסטית עדינה, ואולי גם בתקווה ששונאי האדם אולי יכירו ביום מן הימים את הגדרותיו של שפינוזה לטוב ורע.
כך שזה לא כל כך נורא
בכל אופן תסכים אתי שהוא היה מפוזר
קשה לי עם ניטשה וגם עם היידגר.
לא עקב השתמעויותיו ההיסטוריו-פוליטיות של הראשון, ולא עקב בחירותיו הפוליטיות של השני
שפילוסוף דגול אחר לא סלח לו עליהן מימיו,
אלא על רעיונות הארוגים במימי שיטתם.
מעולם לא הערצתי את הסער על שמטביע הוא ספינות
מעולם לא חשבתי כי על החברה האנושית להשתעבד לרצונותיו של הגאון האינדיבידואליסט
מעולם לא הבחנתי בין אנשים אותנטיים ולא אותנטיים, ומעולם גם לא הכתרתי אוכלוסיות שלימות, בתואר נושאי מוסר עבדים.
וזה סוד ההבדל הגדול בין ספינוזה ובין ניטשה
בראשון היתה תבונה, ענווה ופשטות עמוקה, בשני רהב רומנטי לאין קץ והגדלת עצמו מעבר לכל מידה הטובה.
שהיה מבולבל. עוד באסטאנבול אשר על גדות הבוספורוס, היה הוא מבולבל.
"וזה סוד ההבדל הגדול בין ספינוזה ובין ניטשה
בראשון היתה תבונה, ענווה ופשטות עמוקה, בשני רהב רומנטי לאין קץ והגדלת עצמו מעבר לכל מידה הטובה", אין ספק שניטשה ערך במידה מסוימת וולגריזציה והפשטות יתר על קטעים מסוימים באתיקה, לדוגמא "מוסר העבדים"(ואולי גם "העל אדם", רצון לכוח…), כנראה שבסופו של דבר הכול תלוי בשאלה, האם דבריו של ניטשה מסכימים עם קשריך או לא(בניסוח שפינוזיסטי, אולי קטוע ועילג…).
"מעולם לא הערצתי את הסער על שמטביע הוא ספינות מעולם לא חשבתי כי על החברה האנושית להשתעבד לרצונותיו של הגאון האינדיבידואליסט
מעולם לא הבחנתי בין אנשים אותנטיים ולא אותנטיים, ומעולם גם לא הכתרתי אוכלוסיות שלימות, בתואר נושאי מוסר עבדים", גם אני נחרד מהשימוש המיסיונרי והלהג השגור של "המונים\בהמות", גם כאשר הוא מופיע בתור סתם משפט בשיחה, השאלה היא, היכן עובר הגבול בין התנשאות מקוממת לאליטיזים נחוץ(כפי שמתרצים "בני העילית")? איפה היית מניח בציר זה את משה(כפי שתיארו אותו פילון, רמב"ם וכו') או את המלך הפילוסוף של אפלטון?
שווה להמתין.
ובטוח כי הסקירה תהא מאלפת.
קרל פופר ב- "החברה הפתוחה ואויביה" ראה בפוליטיאה של אפלטון את ראשיתה של המחשבה הפוליטית הטוטליטרית. הוא הפריז ודאי, אבל ברי לי שמבחינה פוליטית ישנה בעיה לא מעוטה עם תפישות אליטיסטיות בדלניות שהנחו את מחשבתם של הוגים כגון פילון, אלפאראבי והרמב"ם באשר לתפישת המנהיג המעולה.
דווקא, אליבא דהדגם הדמוקרטי ליברלי של ספינוזה, האדם התבוני פועל בחברה, ואינו מכיר לעצמו טובה יתירה. נהפוך הוא, דווקא משום שהוא מכיר בתבונתו הוא פועל לכך שמרבית הבריות יוכלו לחיות בהדרכת התבונה מתוך חינוך והבנה, ולא מתוך כפיית דעתו:
הטוב שכל אדם ההולך בעקבות המעלה הטובה מבקש בשביל עצמו, אליו הוא משתוקק גם בשביל שאר בני האדם; ותשוקה זו גדלה יותר ככל שרבה יותר הידיעה שיש לו על אלהים (אתיקה ד', 37) וראה שם שני העיונים באריכות.
"קרל פופר ב- "החברה הפתוחה ואויביה" ראה בפוליטיאה של אפלטון את ראשיתה של המחשבה הפוליטית הטוטליטרית", יש לי חיבה לא קטנה לספר זה, שקראתי בנעוריי המוקדמים, אם כי הביקורת(כפי שאני תפסתי ועודני, בלית עיון נוסף) של פופר היא מהישענות על תיאוריה מדעית ולא מכיוונה של אינטויציאה פוליטית, כך, לדוגמא, הוא מנגח את המיסטיקה הדטרמינסטית של הניוון והשקיעה ההכרחיים("ירידת הדורות", מישהו?), לפי אפלטון.
אגב אורחא, הדיונים על "הזמנה לגרדום" העלו בי צורך לתמוהה על קנקנו של "קברו של בוריס דודידוביץ(?)", ספר שחשבתי לקרוא בזמן הקרוב, האם דנילו קיש "נמצא שם במיבטו"?
צריך עיון האם הניגוח של פופר אינו כנגד מסורת הפילוסופיה היוונית בגרמניה אליבא דפרנץ ברטרנו, שבמחקריו על הדת אמנם ראה בפניה הרציונליים את השיא שלאחריו בחיי הדת תמיד יבוא שלב השקיעה והניוון עבר המיסטיקה והמאגיה. ברטרנו הקדיש ספרים מספר להגות אריסטוטלית. חלקם, כמדומני, תורגמו עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת לאנגלית. עוד יותר, חשוב להזכיר את ספרו של הברלינאי, אוסוואלד שפרנגלר 'שקיעת המערב' שהשפיע מאוד על התודעה הגרמנית בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, וגם כן תיאר סוג של ירידת דורות בלתי נמנעת (טלאולוגית-היסטורית), מן הסוג שאפשר לראות בהם רעיונות אפלטוניים וניטשיאניים מרקדים להם יחדיו. שפרלנגר התנגד לרפובליקת ויימאר ודגל באריסטוקרטיה ותיעוש. האפשר כי פופר היהודי שנמלט מגרמניה הנאצית לניו זילנד, בא עימו גם כן בעקיפין בדין ודברים ?
מצבת קבר לבוריס דוידוביץ'. קראתי את הספר כבר לפני שנים רבות. אני זוכר שהוא נהנה מפתיחה מדהימה. ומכמה סיפורים יפים אחר כך.
אבל את ספורי ה-Faction של קיש במיטבם
אפשר לפגוש לפני הכל ב- 'שמעון מחולל הנסים', 'כבוד אחרון' ו'אנצקלופדיה של המתים'. יש לי את הספר (אנצקלופדיה של המתים) בספרייתי וקראתי אותו כל כך הרבה פעמים.
כך שקיש לטעמי הוא קודם כל ולפני הכל: שעון החול ושלושת הסיפורים האלה, שהצליחו לפרוט אצלי עומקים אחר עומקים.
שמעתי שלשום לעת האשמורת השלישית את אלבום ההופעה החדש של טום ווייטס. מוזר מאוד. לצד בחירת השירים משונה. יש כמה עיבודים יפים מאוד. אבל האלבום כולו בעיניי מצליח להיות במיטבו לקט שירים, ולא יצירה שלימה. רחוק מ-Big Time בעיניי.לאחר מכן, שמעתי עד שחר את הטרילוגיה ההיא של שנות השמונים, ורווח לי
כזיית.
מסכים.
כפי ששוחחנו, מתווה השירים [כך, לעניות דעתי] הוכתב כמחווה לארצות בהן נערך מסע ההופעות.
שרון רז הודיע הבוקר באתרו על ביאתם הממשמשת של הפיקסיז ארצה. לא יודע אם יצא לך, אבל בשבילי, מבחינת זכרונות, הם תקופת חיים שלימה.
זה הכל. ראיתי אותה גם אחרי האיחוד המחודש ב 2005 בפריז. לא השתנתה
סיפורן המוסיקלי של שנות נעוריי הצעירות נע בין הטרילוגיה של שנות השמונים של טום ווייטס
(Swordfish, Raindogs, Frank's Wild Years)
ובין שלישיית המובחרים של הפיקסיז:
Surfer Rosa, Doolittle, Bossanova
והיו גם הסמית'ס והוולווט אנדרגראונד, ולו ריד/ג'ון קייל, וקצת ניק קייב כמנהגם של בני טיפשעשרה, הו כן, גם Cowboy Junkies
וה- Pogues
הזמנתי כרטיס, ממש עכשיו.
ונשאל את עצמנו:
WHERE IS MY MIND?
נדמה לי שזה נקרא הבעייה הפסיכופיסית. בביצוע פיקסיז
אגב, אני מבוגר ממך. להקות שנות השמונים שלי היו פיקסיז, טלויז'ן, סוניק יות' (להקות שנות השבעים היו בערבית). ראיתי את שלושתן באותו קייץ בפריז: טלויז'ן, איחוד, מאכזב. סונית יות', לא איחוד, מעולה. פיקסיז, איחוד, מעולה
אפשר לתאם הגעה.
אגב, הכרטיסים הם בעמידה בלבד, וזה טוב כי אני מתכוון לרקוד כפי שלא רקדתי מזה עשור ויותר. מקווה שיהיה שטח דשא שיאפשר זאת
טלויז'ן הם בהחלט מעט לפניי, אם זוכרני היטב.
סוניק יות' הוציאו המון אלבומים מעוטם מעולים, חלקם כוללים שירים נהדרים.
יתרונם של הפיקסיז הוא שהם הוציאו רק שלושה
אלבומים נפלאים ו-E.P בזה אחר זה וידעו מתי להפסיק, כלומר בדיוק אחרי שהוציאו אלבום אחרון ומיותר.
בדיוק חשבתי על השיר שהזכרת בהקשר לאיזה משל הדן בחיי ההכרה הנמצא אצל אבן סינא.
וגם, בהמשך הערב, אני מקווה להעלות רשימת פיקסיז משלי, מקווה שנתראה שם.
וסתם מעניין אותי, אילו להקות שמעת בערבית בשנות השבעים? אני מחבב מאוד מוסיקה ערבית טובה ומורכבה אבל לא מחזיק באמתחתי אלבומים רבים שכאלה.
הפיקסיז הם נחלת ימי הפעירות הרחוקים. לא מבינה על מה המהומה סביבם. לפתע עולה בראשי רעיון מבריק- להחזיר את האוסף של בוב (דקה אחרי קנייתו התחוור לי שיש לי את כל השירים. הוא עלה הון) ולקנות את הטרילוגיה המדוברת של טום ווייטס(:
אל תשאל! קרס לנו ההארד דיסק ועימה תיקיית התרבות העשירה שלי. שנים של הורדות בלתי חוקיות וצבירת אוספים על גבי אוספים ירדו לטימיון! הייאו מיאזקי, ניק דרייק, קופולה, פון טרייר ורבים וטובים. תדהמה ואבל.
יהי זכרם ברוך.
אגב, היום הוא ערב יומולדתי (עשרה בטבת).
אני בעיצומו של משבר היומולדת שלי , החל כל שנה באופן טיקסי למדי (הכוונה למשבר). שבוע ושנה טובים!ם!
הפיקסיז עבורי הם כמוסת זיכרון מרוכזת לתקופה בה אולי לא הייתי מאושר כרוני (מתי כן הייתי?) אבל היא תקופה מאוד משמעותית בחיי
תוכלי להתרשם מכמה חוויות ברשימה פיקסיזית שהוספתי מאז זאת.
אני מודה כי עיקר כוחם של הפיקסיז הוא בעיבודים יוצאי הדופן, ובכל זאת, באשר לפעירות- אני משתולל לצליליהם לעתים עם ילדיי, באמת.
ואני מצטער מעומק לב על ההארד-דיסק
And It's Hard
And It's Hard Rain Gonna Fall…
מזל טוב
כן ירבו
כתיבה וחתימה טובה!!
שמח שהתגלגלת הנה
ומאחל לך שתמשיכי להפיץ אור נגוהות
בכל מקום, גם בנגוהות
לא סתם המלה משבר
מתחרזת עם מגבר
ועם נתגבר
(-:
שוב אני נדחפת לשיחה, (אבל הפעם אחרי שהודלף לי…), וזה כדי לברך אותך בברכת מזל טוב גדולה ואמיתית – יהי זכרו של ההארדדיסק ברוך ושבכך תכלה שנה שלך וקללותיה ותחל שנת אפרת חדשה מלאה חדשות טובות, אנשים טובים, תגליות משמחות והרבה אור.
וביום מן הימים, אם וכשתרצי, אני מחכה לך למהפיכה החינוכית! יומולדת שמח (-:
"Hard rain's a'gonna fall means somthings a'gonna happen" [בוב בהופעה חיה]
חן חן על המשחקי מילים..
אמן ואמן ואמן!
שאזכה לעבור לגיטרה בס בהקדם ובכך אעשה משהו חיוני עם המגבר!
תודה מקרב לב על כל האיחולים [טלי, בפעם המי יודע כמה, את לא נדחפת! תודה ענקית גם לך. ובהקשר החינוכי- בע"ה! אבל שאהיה באמת, לא בתואר]
ועכשיו ברשותכם,
I'm going to the depth of the deepest black forest,
where the people are many and their hands are all empty
Where black is the color, where none is the number
And I'll tell it and think it and speak it and breathe it
And reflect it from the mountain so all souls can see it
Then I'll stand on the ocean until I start sinkin'
But I'll know my song well before I start singin'
האיחול המוזר שלי לעצמי..
ובאשר לפיקסיז- אתה באמת רוצה שילדיך ישירו מגיל כ"כ צעיר Where is my mind??
[הם יגיעו לזה בעצמם יום אחד, למה לזרז את הקץ?]
כשנחה רוחך, אם נחה רוחך, תשלחי לי מייל, טוב?
ולפעמים במקום שיורד גשם כבד, צריך לתפוס מחסה או לפתוח מטריה…לפעמים זה גם טוב לתת לעצמך להירטב עד לשד העצמות, אבל רק לפעמים…
להם את זה. הם דווקא חובבי קרן פלס (הראשון) ולירן דנינו וגם אהרון רזאל וכוורת,ולא ממש מזדהים עם טעמו המוסיקלי של אביהם המוזר, שמצידו לא ממש כופה עליהם את דעתו, ואפילו חושב שכילדים יש להם טעם די משובח.
או.קי. או.קי, לא זכרתי את הפעם המי-יודע-כמה אבל אני מתחייבת להפסיק (-:
אמן ואמן על כל מה שאת מאחלת לעצמך, השיר נורא יפה אבל אפשר (ועדיף) לדעת ולהשמיע את השיר שלך גם בלי לשקוע. מנסיון…
ובטח שבאמת, הרי זה מה שמשנה, תארים זה בעיקר לקישוט.
שועי- טעם די משובח אינדיד. גם אני אהבתי את כוורת בגיליהם, לא עבר לי…(-:
לא לריק ציטטתי את בוב שמפרש את הגשם הכבד כמשהו שעומד להתחולל. לא לגשם הרסני ולא לים מטביע התכוונתי. רק לכוחות המחאה שבי שרוצים לעמוד על הר גבוה ולצעוק את האמת בעולם כבד שמיעה.
ובאמת מתוכננת לערב הליכה לים [בו לא אטבע, אל דאגה], לפרש את שיחתי בין הרוח והגלים.
שועי- המשבר הולך ומשנה צורתו לחשבון נפש. תכף אשלח מייל(:
עוד פעם מזלטוב, לפי מה שהבנתי אמש היום הוא היום הוא היום, נשמעת לי תכנית נפלאה התכנית שלך לעמוד על הר גבוה ולצעוק את האמת בעולם כבד שמיעה, אני בעד!
וים זה תמיד תמיד טוב (-:
אז שוב תודה(:
מוזמנת לטעום מלחם הבצל המלא שאפיתי לצאת הצום!
צום קל, בינתיים..(-:
יש שהלחם מקמח מלא
כשהוא מקמח חסר, זה פחות מעולה!
(-:
ויש שחייב לשים 25% קמח חסר כדי שייצא טעים(:
רזי האפיה..
הלא כבר נאמר בריש פרשת עקב בספר דברים:
כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם
כי על כל מוצא פי-ה' יחיה האדם
ויש אומרים שגם בזה (מוצא פי ה'), צריך 25% קמח חסר, כדי שייצא טעים
אלא שצריך לדעת מה לחסר
יש אומרים, סוברים, משמיעים דעתם ואין מכריחים לקבל את דעתם
(-:
באיזו אי אהבת אדם כרונית אתה לוקה? או שמא מדובר רק באחרים ?
לצערי איני סובל מאי אהבת אדם כרונית ככל הידוע לי. עם זאת, דבריי באתר הזה ובכלל רחוקים מאוד מלהציג אותי ככליל השלימות והמעלות. איני מתיימר. תודה.