Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ינואר, 2010

 **
*

             ותקרב אלאחלאם ע'יר קריב         והחלומות יקרבו (=את ש)אינו קרוב  (קיס אבן ח'טיב)

 

        

1

 

   בספרו של המלומד המוסלמי- אנדלוסי, עלי אבן אחמד אבן סעיד אבן חזם (1064-994), מן הפוריים שבכותבים בימי תור הזהב האסלאמי בספרד, טוק אלחמאמה' (= ענק היונה, באחד ממשמעיו האפשריים: הטווס), הדן כולו באהבה, באוהבים ואהובים, בתנאי האהבה ושלל תופעות המלוות את תהליך ההתאהבות ואף את תהליכי האיחוד הפירוד בין האוהבים, ישנו פרק מיוחד הדן בהתאהבות מתוך שינה. מפאת קוצרו וייחודיותו של הפרק אני מביא אותו כאן בשלימותו (מתוך מהדורת התרגום העברי של אלה אלמגור), זולת קצידה קצרה מאת המחבר החותמת את הפרק הקצר כולו:

 

כל אהבה חזקה עליה שיש לה סיבה שהיא מקורה. כדי שיהיו דבריי ערוכים וסדורים, אפתח בזו הרחוקה ביותר מן הדעת, אף שנהוג לפתוח בקל ובפשוט. בין הסיבות לאהבה יש אחת מוזרה כל כך, שלולי במו עיניי ראיתיה, לא הייתי מזכירהּ: יום אחד נכנסתי אל ידידינו אבו אל-סّרי עמّאר אבן זיאד, בן חסותו של אל-מאיד, ומצאתי אותו מהורהר ומוטרד. ביקשתי לדעת מה מציק לו. תחילה, סירב להשיב לי, אבל כעבור שעה קלה אמר: "דבר מוזר, שלא נשמע כמוהו. אמרתי לו: "מהו?". אמר לי:

"הלילה ראיתי בשנתי עלמה אחת, וכשהקיצותי והנה יצא לבי וכלתה נפשי אליה, ומצבי קשה מנשוא בגלל אהבתי אותה." ימים רבים, יותר מחודש ימים, היה שרוי ביגונו ככה, ואין לו דבר להנותו בחייו, והכל בגלל אהבתו העזה. לבסוף גערתי בו ואמרתי לו: "טעות גדולה אתה טועה שאתה טורד נפשך בדבר שאין בו ממש, ודבק בדמיונך בדבר שאינו קיים. אתה יודע מי היא?". אמר לי: "לא, באלוהים". אמרתי לו: "אין זאת אלא שהשתבשה דעתך ונסתתרה בינתך. אתה אוהב את מה שלא ראית מעולם, את מה שלא היה ולא נברא. אילו חשקת באחת הדמויות [המצוירות] על קירות המרחץ, הייתי מצדיק אותך יותר." לא הרפיתי ממנו עד שהסיח דעתו ממנה—אך בקושי עלה הדבר בידי. זה בעיניי פרי השגעון וחזיונותיה, והוא מצוי בתחום משאלות הלב ותעתועי הדמיון.   

[אבן חזם האנדלוסי, ענק היונה: על אהבה ואוהבים, תרגמה מערבית והוסיפה מבוא והערות אלה אלמגור, מוסד ביאליק והמפעל לתרגום ספרות מופת: ירושלים 2002, עמ' 92]

 

     מדוע קשה לאבן זיאד, חולה האהבה, להשתכנע כי אהובתו החלומית איננה קיימת? על פניו, מנסה חברו הטוב אבן חזם להיות קשוב אליו. זאת ועוד, מתוך דאגה חברית כנה הוא מנסה להניאו מחלומותיו הבלתי אפשריים ולהביאו לידי חיפוש אהובה מציאותית הגדורה במציאות של מקום וזמן ולא בתוככי הכרתו, או בעיניי לבו, של ההוזה את דמותהּ. אבן חזם מייצג לכאורה את קול ההיגיון והמציאות. מה שגלוי לעיין הוא בגדר האפשר בלבד. מה שמכוסה מן העין אינו אלא פריין של חזיונות שווא.

   ברם, אבן חזם, המספר, אינו משתף אותנו בעמדתו התיאולוגית-דתית הבסיסית המעמידה את כל מאבקו על ביטול אמתת החלום של אבו זיאד באור שונה לחלוטין. אבן חזם היה בן האסכולה השרעית (=ההלכתית) הט'אהרית, שהחזיקה בכך שאת כתבי הקודש יש לפרש מתוך הפשט הגלוי בלבד ובאופן הגיוני ומושכל. אבן חזם ראה בפרשנויותיהם האלגוריות והמטאפוריות של כתבי הקודש כפי שנכתבו בחוגי אלבאטניّה השיעית אסמאעילית, בחוגי הפלאספה (הפילוסופים הרציונליסטים הערביים) או על ידי מלומדים סוּפים שנקטו באסתנבאט (פרשנות סוד רבת פנים)- דברי כפירה ומינות. למוסלמים לדידו אין רשות לדון בתחיית המתים וביום הדין, כאילו רומזים הם לדבר אחר מלבד המשמע הפשוט של הדברים. כל הטוען כי  דברי הנביא מחמד אודות דין הנפש באחרית הימים, אינם אלא סמלים, מטפורות ו/או אלגוריה, או בבחינה אחרת: דברים שנועדו להפחיד את ההמון, ולדרבן אותו לציית לדת, לדובריה ולמנהיגיה, ואין בהם ממש במד עצמם, אינו אלא כופר. לדידו של אבן חזם, הנביא מחמד הצטיין בהשגה ודאית של רצון אללّה, ומשעה שהם הונחו גלויים בפני האדם, עליו לקבל את נבואותיו כמי שחזה במציאות העתידית עצמה, אלא שזו עדיין אינה גלויה לכלל האדם. בבחינה זו נבדלו הנביא מחמד ושאר הנביאים מהשגתם של בני האדם שלא זכו לנבואה, ואילו צריכים להסתפק בנגלה לעין או במה שעולה לנוכח ניתוח אנליטי-שכלתני של הנראה לעין.   

   על כן כנראה, יחסו לאבן זיאד, לא הונע  כפי שעשוי להיחזות בקריאה ראשונה, מפני חברות טובה ו/או דאגה קשובה כלל וכלל. אלא לפני הכל, דומה כאילו אבן חזם נוטל כאן את עמדת המחנך הדתי, המבקש להסיר דעות כופרות אליהן הגיע עמיתו שלא בטובתו. אבן חזם פשוט אינו יכול לקבל את אפשרות קיומהּ של אשת החלומות. קודם כל, מפני שהיא אינה מציאותית. כמו כן, הואיל ואינו מסוגל לקבל תיאולוגית כי אבן זיאד הוא נביא או בחזקת נביא (שהלא הנביא מחמד היה חותם הנביאים), הוא רואה בפולמוס מתמיד עם אבן זיאד עד שיצליח להניעו ממה שהוא תופס כתפיסה הסוטה מן האמת הדתית (כפי שהוא תופש אותה) את מטרתו החינוכית והערכית. יש להניח אפוא כי במוקד נסיונו לשכנע את אבן זיאד לוותר על אשת-חלומותיו, לא עומדת חברות קשובה וקרובה, אלא דווקא מניע תיאולוגי-דתי, וראייתו של אבן חזם את עצמו כמייצג את רצון אללה ואת הסדר האמיתי של הדברים, ועל כן שומא עליו להרחיק את הטועים מטעותם.

   עם זאת, גם בסיכום הדברים, אי אפשר לומר כי אבן חזם מדבר על כך שהצליח להפריך את קיומה האפשרי של האשה מן החלום. אבן זיאד אינו מוותר עליה. גם לא נאמר כי הוא קבל את דעת אבן חזם וביטל את קיומהּ. אבן חזם רק מצליח להסיח את דעתו של אבו זיאד. כך שלא כל ימיו יחלפו בחלומות על אותה אישה מן החלומות.  האם ויתר אבן זיאד על אהבתו, מבחינת אפשרוּת, שיום יבוא ויפגוש באשת חלומותיו? לאבן חזם ודאי יש מניע טוב שלא לידע את קוראיו בכך, ולהותיר את השאלה שתוקה ומבוישת. דומני, כי אדם שהתאהב בחלומו במידה שחלומו הולך עימו לכל מקום, אינו מצליח להירפא מן ההכרה לפיה היכנשהו אהובתו החלומית אכן אפשרית היא, והוא אינה יכול לבטלהּ מדעתו, או להניח לזכרהּ או להפקירו מחמת הייאוש.  

 

  
 2

 

   כימי דור אחר אבן חזם, דן המשורר היהודי אנדלוסי, משה אבן עזרא (1138-1055), בשאלת יצירת שירה תוך כדי חלום, האם היא בגדר האפשר. תשובת השאלה כולה, כמו גם הפרק בה היא כלולה, מתבססת על ספר החוש והמוחש (ParvaNaturalia) לאריסטו, אשר זכה לכמה וכמה גרסות ערביות, ובמיוחד בן כתבי הפילוסוף הערבי הגדול, אבו עלי אבן סינא (1037-980), עם זאת הופעתהּ, בתוך מדריך לכותבי השירה ולקוראיה שנתחבר על ידי אבן עזרא, מצביעה על כך שהחלומות לדידו, כמו אצל אותו אבו זיאד עלוּם, הם כר פעילות, זירת אפשרויות המפרות את ההכרה. החלום לדידם הנו חלק בלתי נפרד מן הפעילות והמחשבות האנושיות. מקורו בנפש האדם: ברגשותיה, וכשריה הפנימיים. זאת ועוד, בניגוד לחלומות אשר "אינן מראין לאדם אלא מהרהורי ליבו" (תלמוד בבלי ברכות דף נ"ז ע"ב) יצירת שירה בחלום, מוזרה ובלתי-שכיחה כפי שהיא עשויה להיות, מעידה לדידו של אבן עזרא דווקא על המשך פעילותו ההכרתית- מחשבתית של החולם בעת שנתו, עת היא מוסבת מפעילות אינטלקטואלית של עירות, לפעולת הדמיון, הפנטסיה של החלימה:

*

ויצירת השירה, אם כי איננה מן המקצועות המעשיים אלא מן הרוחניים, כי משימושו הרב של המשורר בכוחו החושב (=האינטלקט,ש.ר) בכך והתמדו, בהוצאת פירותיו פעולתו פעולת החוש המשותף (=כח הדמיון, הפנטסיה. למשל: אבן סינא, אלנّג'אה', ספר שני מאמר שישי, ש.ר). לפיכך יקריא שיר או יחברהו כדרכו ביקיצתו, אך ורק בדבר שלא העלה על דעתו ובעניין שלא התכוון אליו לפי דרכו; האלהים! רק שיהיה בדרך עראי או במקרה. ולא ראה מה שהתכוון, או העלה על דעתו כי עתה היה נביא.  ולפעמים יש שיצלול המשורר במחשבתו על משימה ממשימות היצירה, אם בשירה ואם בפרוזה, כפי שירצה ה' ותרצה נפשו השכלית כשהיא יוצאת מן התענוגים הגופניים, וכח החושב בו יהיה טהר חומר, שוה-המזג בתכלית השיויון, עדין החלטים, ומזגו נוטה אל המרה השחורה הטהורה הנקיה (=על פי תורת ארבע המרות של גאלינוס, ש.ר). וכשגופו שקט וכן חושיו, כח החושב מתרומם מעל ליסודות הנפש ההגיונית המתפרנסת מן החומר השכלי, ורצונו מנצנץ לו ומוביל אותו אל מבוקשו, והוא מתעורר משנתו ומוצא את נדרשו שמור בכח הזוכר. [משה אבן עזרא, ספר העיונים והדיונים, ערך, תרגם והעיר אברהם שלמה הלקין, ירושלים תשל"ה, עמ' 133]

*


      יצירת השירה אגב חלימה אפשרית לדעתו של אבן עזרא אך נדירה היא ומצריכה כי החולם יהיה שרוי במצב פיסיולוגי ומנטאלי של שיווי כל מידותיו בתכלית השיוויון וכוחו החושב פעיל גם בעת שנתו. דרגה זו, דומה לכעין מצב של ריכוז גבוה מאוד הניכר למתבונן כעין שינה, ואינו אלא מצב הכרתי (כפי שמתאר אותה אבן עזרא בלשונו) של צלילה אל תוך העצמי מתוך בקשת היצירה, כעין אמודאי המבקש על קרקעית נפשו איזו פנינה להעלות אל פני המיים. ההתעוררות מן המצב הזה, הוא המצב שבו היוצר פנוי לכתוב את היצירה כפי שעלתה בעיני-הכרתו על הקלף. ואמנם, חיבורו של הפילוסוף היהודי ספרדי בן המאה השלוש עשרה, שם טוב אבן פלקירה (1291-1240), אגרת החלום, נתחבר לעדות מחברו בסמוך להתעוררותו מכעין חלום בו נתגלה לעיניו החיבור סדור לפרקיו. בהיות האגרת סדורה לפרקיה ומהווה כעין חיבור אנצקלופדי פילוסופי הדבר מעלה איזה קושי לקבל את דברי פלקירה כפשוטם.  אך שירים שקולים וחרוזים כדוגמת מה שמדבר בו משה אבן עזרא, המתעדים את התבוננויותיה של הנפש בתוך מצב הדומה לשינה, הריהו מצב אפשרי, אך בלתי מצוי. חשוב להדגיש, כי אבן עזרא כיהודי דתי החי תחת עול האסלאם, חש להדגיש כי אין בהישג הזה משום דברי נבואה (התגלות אלהית) אלא מדובר בהישג תודעתי-יצירתי בלבד.

 

3

 

   כאן נפגשים כמובן, חלומו של אבן זיאד עם האפשרות הנדירה שהעלה משה אבן עזרא. אם יצירת שירה בחלום אפשרית היא, הרי גם יצירתו של היופי הנשי כליל השלימות בעיני הנפש המתבוננת-חווה אפשרי הוא. אפשר כי אבן זיאד יצר בחלומו אישה אידיאית על בסיס רשמים של התבוננות בנשים בעת שהיה ער. את התנגדותו של אבן חזם לחלומו של אבן זיאד ניתן להראות בפרספקטיבה של התנגדותם של ממסדים דתיים למחשבה חופשית, לגילוי אידיאות חדשות: צורניות ו/או מילוליות שאינן כלולות בדוגמות של הדת (גם אם טורחים המחברים להדגיש כי לא זכו למתת הנבואה, אלא יוצרים מדעתם בלבד), אין הדבר מועיל או מזיק לפולמוס המתרגש על העזתם לטעון כי הם יכולים ליצור יופי או יצירה של מורכבות ועדינות מילולית אף על פי שאין אלו עולות בקנה אחד עם הנחות היסוד התיאולוגיות של הקהלים הדתיים.הדבר נכון עד ימינו אנו. לא מעטים הם היהודים-הדתיים והמוסלמים- הדתיים הנמנעים מלזון עיניהם ביצירות אמנות או בספרות חשובה, הואיל והם רואים בהן דברי כפירה ומינות המערערים את אושיות הדת ולכן רואים בהן כמה שפוגע ב"רגשות הדתיים". עבור אלו הפוחדים מן העיון ומן האמנות, אין לי מה להציע (כל שכנוע הוא סוג של מניפולציה הפוכה לזו שנקט אבן חזם ונפסדת באותה מידה). אולי כדאי שיימנעו ממה שהם חשים שנאסר עליהם. אין לי, זולת תקווה כנה, כי בוקר אחד יתעוררו מאוהבים, ויישבו אצל שולחנם לכתוב שיר, שנשמר בכוחם הזוכר. לעתים רק דברים שנרשמים בעולמו הנפשי-הפנימי של אדם, רק התנועות הפנימיות העדינות, פודות אותו מעם פחדיו.

 

*
בתמונה למעלה: Paul Klee, Strong Dream, Oil on Canvas 1929

 

© 2010 שועי רז 

Read Full Post »

 
 
 

   

     אברהם סוצקובר (2010-1913), מגדולי המשוררים במאה העשרים נפטר בערב שישי האחרון בגיל 97. על דבר פטירתו למדתי ביום שישי בצהריים, עת שהיתי בעיר צפת. הידיעה הופיעה בריבוע קטנטן בעמוד די פנימי של עיתון גדול. דומני, כי משורר מורכב ועדין ופרואזיקון סוריאליסטי-פיוטי, כעין ממשיך-דרכם של דער נסתר, ברונו שולץ, איציק מאנגער ומרק שאגאל גם יחד, זכאי למעט יותר מריבוע קטן בעתון גדול, במיוחד כאשר בעמוד המקביל הונח תצלום ענק של כדורגלן שלא טרחתי לחפש את שמו. אזי נזכרתי בשיר בו מתאר סוצקובר את אביו ואותו נודדים בשלג בסיביר (שם העביר סוצקובר את ילדותו), עת נדמה לו אביו לנקודה לבנה מרחוק, והוא עצמו לכעין כוכב ירוק נופל, או מפולת שלג אשר אור ופלא חוללו. התייחדתי  במחשבתי שעה ארוכה עם שירת סוצקובר, באותם מונחים ממש, ככוכב ירוק או כמפולת שלג אשר אור ופלא חוללו.   

    את יתרת העמוד אני מקדיש לזכרו של משורר דגול, שבעיניי אינו נופל בדבר ממשוררים עבריים כגון אלתרמן, גולדברג וישורון או מסופר כש"י עגנון, ובודאי חבר ורע הוא לכל משוררי היידיש הגדולים, כגון: הלפרן, מאנגער,ראוויטש, גלאטשטיין, ליילעס ופרייל, ובכל זאת שמו הצליח להיעלם תמיד מרוב קוראי העברית. להלן חמישה קטעים משל סוצקובר המוקדשים לזכרוֹ: הבהוב-זכרון, שלושה שירי-תפלה, וקטע פרוזה. יהי זכרו בּרוּךְ.  

 

1

 

כשהם הורו לנו לכסות את עינינו בידינו, הבנתי שהם עומדים לירות בנו. ואני זוכר, כאילו שזה היה עכשיו: כששמתי את אצבעותי על עיני, ראיתי ציפורים מנפנפות כנפיים…  מעולם לא ראיתי ציפורים עפות כל-כך לאט. היתה לי הנאה אסתטית גדולה לראות את התנועה האיטית-איטית של כנפיהן בין אצבעותי.  

[מתוך: ראיון של בנימין הרשב עם אברהם סוצקובר, מתוך: אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מיידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, בלווית תרגומים ממתרגמים נוספים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל-אביב 2005, עמ' 25].

 

2

 

חֵשֶק לִי לוֹמַר תְּפִלָּה, לְמִי- אֵינִי יוֹדֵעַ 

הוּא אֲשֶר אֵי-אָז נִחֲמַנִי- אֵין עַתָּה שוֹמֵעַ,

            לְמִי- אֵינִי יוֹדֵעַ,

            תֹּאחֲזֵנִִי בִּכְבָלֶיהָ.

 

שֶמָּא מִכּוֹכָב אֶשְאַל:"יְדִידִי בָּרַחַק,

מִלָּתִי אָבְדָה לִי, בּוֹא- בִּמְקוֹמָהּ, בֶּן-שַחַק!"

            גַם כּוֹכַב הַטּוֹב

            לֹא אֵלַי יִקְשֹב

אַךְ תְּפִלָּה לוֹמַר הֶכְרַח הוּא,אֵי שֶבִּי נוֹבֵעַ

מִתְיַסֵּר בְּנִשְמָתַי וּתְפִלָּתי תּוֹבֵעַ,

 

            וְעַל כֵּן, בְּלִי שַחַר,

            אֲמַלְמֵל עַד שַחַר

                                    (17 בינואר, 1942, גטו וילנה)

 

[אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מיידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, בלווית תרגומים ממתרגמים נוספים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל-אביב 2005, עמ' 102] 

 

 

 

3

 

 

'אֱלהִים, הֲבִינֵנִי אֶת שְפַת הַדְּבָרִים', 

הָיְתָה תְּפִלָּתוֹ שִל פַּיְּטָן, אַבָּא שְטוֹלְצֶנְבֶּרְג*

שְפַת הַדְּבָרִים לְהָבִין –

מַה עֲמֻקָּה הַתְּפִלָּה.

 

אֵיבָרִים, אֵיבָרִים כָּכָה שָׂח לִי רֵעוֹ

הֶשֶלֶס, בִּתְּרוּהוּ בְּמֶשֵך הַזְּמַן

בְּבֵית הַחוֹלִים, עוֹר וָעֶצֶם חָתְכוּ

אֲמָרִים אֲמָרִים מְתְפּוֹרֵר הַמְשוֹרֵר,

שֶבִּקֵּש כֹּל הַזְּמַן, הִתְחַנֵּן,

אֶת שׂפַת הַדְּבָרִים לְבוֹנֵן.

 

אֶפְשָר שֶזָּכָה רַק בְּאֵין-הַחַיִּים

לִמְצֹא לַחִידָה פּוֹתֵר;

לִשְמֹעַ אֶת שְפַת הַדְּבָרִים

וְגַם בָּה לְדַבֵּר

 

 

*אבא שטולצנברג (1941-1905) משורר יידי אמריקאי יליד גליציה, נפטר ממחלת הסרטן.

 

[אברהם סוצקובר, 'חמשה שירים אודות פגישה אחת' (תרגם: דן מירון), שיר שלישי, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מיידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, בלווית תרגומים ממתרגמים נוספים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל-אביב 2005, עמ' 354]  

 

4

   באחד הלילות יצא האדם, לבוּש בבגדי נייר, שתפר לעצמו מ'שמות' של ספרים קדושים, מבית-הקברות והלך אל הרחוב הטאטארי לחפש את הבאר.

   משום שעל אף היותו בודד כאצבע, חימם הסיפור על תיבת הגופר את עצמותיו.

   לחפש ארוכות את הבאר לא נצטרך. הירח ליקק את דפנותיה מסביב בעובש בורק, ומלבד זאת היה מונח הקילון כעמוד-תליה הכרוע לפני התלוי.

   והאיש הציץ פנימה ולא ראה דבר, משום שפניו היו מכוסי כתמים של קורי עכביש, בשעה שגחן על פי הבאר.

   או-אז קרע מעל פניו את רשת קורי- העכביש וזרק אבן לתוך הבאר למדוד לפי משך הנפילה את העומק.

   והאבן ענתה לו.

   ואז התיר מתוך חיקו סבכוֹ של חבל, קשר אותו מסביב לקרדום, ובדומה למנקה ארובות ירד אל תוך הבאר.

   פושרים היו המים כליבו של אדם שאך זה מת.

   ורק בשעה שהירח, כתוֹר מפנינה, הפליג בכנפיו באנחה מתוך הבאר, חיטט ומצא האיש מתחת למים את תיבת עצי הגופר, הסתיר אותה בחיקו, ועצמותיו שרו בהימשכוֹ למעלה.

   השחר היה תלוי מעל האיזור כטיפת דם.

[אברהם סוצקובר, מתוך: 'תיבת עצי גופר', אקואריום ירוק: סיפורים, תרגם מיידיש: ק"א ברתיני, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת תרגומים מיידיש בעריכת בנימין הרושובסקי, מנחם פרי וחנא שמרוק:  תל אביב 1979, עמ' 45-44]

 

 

5

 

מִכֹּל הַמִּלִים רַק בְּמִלָּה אַחַת מְקַנֵּא אֲנִי:

בַּמִלָּה יְהִי. לוּ הֶעֳנִיק לִי הַבּוֹרֵא

נִיצוֹץ שֶל הַמִלָּה, שֶמֶץ שֶל כֹּחוֹ

יְהִי, הָיִיתי אוֹמֵר, יְהִי שִיר, וַיְהִי כֵן,

יְהִי לְשִיר קָצֵהָ הַגוֹסֵס שֶל קֶשֶת-בְּעָנָן,

נְמָלָה יְחִידָה, תוֹעָה בָּמִדְבָּר,

שֶנְהָב יְרֵחִי יְלוּד יַעֶר-עַד,

גֻלְגֹלֶת אָדָם צוֹחֶקֶת לָהּ לְעַצְמָהּ בָּרְאִי.

 

יְהִי לְשִיר כּוֹכָב, שֶאֵין אִיש מֵקִים לוֹ אֲפִלוּ

מַצֵּבָה שֶל עֵץ, בָּמקוֹם שֶנָּפַל שָם

פְּנֵי עֵשֶב בְּאַקְוַרְיוּם יָרֹק עֲנַקִי,

טַבַּעַת זָהָב, שֶכַּלָּתוֹ עִוֵּרֶת הִיא.

 

יְהִי, יִבָּרֵא שִיר, שֶעַד כֹּה לֹא נִבְרָא

לְמַעַן הַחַיִּים וְּלְמַעַן אֵלֶּה שֶבְּנֵי-אָדָם מְכַנִּים מֵתִים.

יְהִי, תְּהִי שִׂמְחָה, וְשִׂמְחָה הָיְתָה וְשָשוֹן הָיָה,

יְהִי, וּלְרֶגַע קָט הָיָה הַסֶּבֶל כְּלֹא הָיָה.

[אברהם סוצקובר, 'מכל המלים' (תרגם :אברהם יבין), כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מיידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, בלווית תרגומים ממתרגמים נוספים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל-אביב 2005,עמ' 356]

 
 

על סוצקובר הרחבתי כאן

 

בתמונה למעלה: יוסל ברגנר, קיר ירוק ביפו, שמן על בד 1982.  

Read Full Post »

ספרי העשוֹר שלי (2009-2000)

  

 
 
   כמה עשורים כבר מכסה אדם בימיו? כמה יש לו לאדם פנאי לקרוא בכלל התרוצצויותיו עד כי ידמה להקיף בדעתו עשור של פעילות אמנותית כלשהי? הואיל ואני נטוע באיבו של העשור הרביעי בחיי (36), והואיל ולמיטב שיפוטי רק לפני כעשור, איפהשהו, הצלחתי להגיע לידי מטען תרבותי, תיבת תהודה, המאפשרת לסקור פעילות ספרותית בקונטקסטים רחבים, אני רוצה להניח כי כתיבת רשימה שכזו לפני עשור, היתה עבורי משימה המקדימה את זמנה, מחזה יהרה. זוהי אולי ההזדמנות הראשונה בה אני יכול להגיע לידי הצבת רשימה, אשר באמת אחוש כי היא מייצגת את המיטב שבמיטב מתוך הספרות שקראתי .

 ברי לי לגמרי כי כל רשימה שאצמיח תהיה חסרה, משום שאין אדם יחידי יכול להקיף הכל, לא באופן שבו נחשול הידע האנושי גדל, הולך ומעצים בכל עת. ואף על גב שברשימתי כאן אתייחס רק לתחום הקטון, לקיטון הספרות המודפסת עברית, עדיין אני יודע כי ודאי לא הגעתי לקרוא הרבה מאוד יצירות ראויות. העשור האחרון עמד ללא ספק בסימנו של דילוג נחשוני בהיקף הידע המוגש לפתחו של הקורא המצוי. הוצאות ספרים חדשות כגון: אנדלוס, בבל, חרגול, נהר ספרים, קשב לשירה ורסלינג [במיוחד האחרונה] הוציאו לאור שפע של ספרות מגוונת, עשירה ועמקנית, באופן שהביא לראשונה אל הקוראים קולות ספרותיים חדשים מקוריים ויוצאי דופן, ואף הנגיש לקורא העברי ספרות אינטלקטואלית עולמית, אשר מעולם לפני כן לא היתה זמינה לעיון באות עברית.

    קשה לי להתיימר ולומר כי בדיעבד הצלחתי לכסות ולו מעט מזעיר מן ההיצע הרב. עם זאת, כאדם קורא, שאולי הצליח לתור כבר כמה אופקים, ובאין רשימות סיכום העשור אשר קראתי אי-בזה הצליחו ליצג את טעמי או מכמני ספרות הקרובים ללבי, ראיתי לנכון להעמיד כאן רשימה קצרה של ספרי שירה, ספרי פרוזה (מקור ותרגום), וספרי עיוּן עבריים שהיטיבו את ימיי בעשור האחרון. אין הרשימה מתיימרת לדבר, פרט לייצוג טעמי האישי. על כן, מי שמעוניין/ת להתבונן ברשימה ולהביע דעה מוזמן בשמחה לעשות כן. אשמח מאוד לקבל הצעות נוספות, הרחבות, הסכמות, אולי גם מחאות, ובלבד שהכותבים יזכרו כי הם מתייחסים לרשימה של מי שאינו אלא משתף בטעמו האישי בלבד.

   עוד דבר, עם כל אחד מן הספרים המובאים ברשימה עברתי איזה מסע-פנימי מסויים שארכו חורג מסך כל קריאת עמודיו. הספרים היפים בעיניי, הם ספרים הדובבים את הכרתי, כלומר נותרים בה כזיכרון רגשי. אלו ספרים שבהלכי, עסוק בענייני, הם הולכים עימי, והשיח הפנימי ביני ובינם משתרע לעתים על פני שנים ומקומות, כמו ידידים קרובים המלווים את חיי.

שירה:

  • תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.  
  • נוּנוֹ ז'ודיסֶה, הרהורים על הריסוֹת, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
  • 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001.  
  • אנטוניו מצ'אדו, רק מלה בזמן, תרגמה מספרדית והוסיפה הערות: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2001.
  • סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצירף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001.
  • בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.
  • פדריקו גרסיה לורקה, המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002.
  • אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003. 
  • אסי פרבר גינת, חיית הפנים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004.
  • ז'ואן מרגריט, מעולם לא ראיתי את עצמי יווני, תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2004.  
  • אנתולוגיה לשירי עם ביידיש: כרך איציק מנגר [כרך שביעי], בעריכת סיני לייכטר, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 2004.
  • אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מאידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • פרננדו פסואה, מהחלון הגבוה ביותר: שירי אלברטו קאירו, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי, פרנשיסקו דה-קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, מהדורה שלישית ומתוקנת, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • ויקי שירן, שוברת קיר, שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005. 
  • יעקב רימון, מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006.
  • קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננוּ, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007.
  • צֶ'זָרֶה פַּבֶזֶה, הבהוב השחר: שישה שירים, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • רוברט בליי, אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008.
  • נאזים חכמת, ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, בעריכת לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.  
  • (פ)ספפו, מישהי, אני אומרת, תזכּוֹר אותנוּ, תרגם מיוונית והוסיף הערות ומבואות שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2009.
  • חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009. 
  • שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009. 

  פרוזה, מסות ומחזאות:

  • ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגום מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
  • אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000. 
  • חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001.  
  • ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית ןהוסיף הערות: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001.
  • טריסטן אגולף, אדון החצר, תרגמו מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב: תל אביב 2001.
  • ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, עריכה: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2001. 
  • בנימין שבילי, פֹּה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002. 
  • אלכסנדר איוונוביץ' קופרין, העלבון: סיפור אמיתי וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת בבל: תל אביב 2002. 
  •  וינפרד גיאורג זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, אחרית דבר: סוזן סונטאג, הוצאת כתר: ירושלים 2002.
  •  סס נוטבום, ריטואלים, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2003.
  • דרור בורשטיין, אבנר ברנר, הוצאת בבל: תל אביב 2003.
  • אַאוּגוּסְטוֹ מוֹנְטֵרוֹסוֹ, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן,  הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה: תל אביב 2003. 
  • זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד,  הוצאת כרמל: ירושלים 2004 [מהדורה שניה ומתוקנת ראתה אור בשנת 2005].
  • אנריקה וילה-מאטאס, המסע האנכי, תרגמה מספרדית: אורית קרוגלינסקי, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2004. 
  • אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004. 
  • ז'ורז' פרק, איש ישן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  •  מרית בן ישראל, טבע דומם,  סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2005.
  • דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.  
  • ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות, בעריכת דוד אוחנה, כתר – הוצאה לאור, ירושלים 2005.  
  • ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומאנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006. 
  • יסמין גאטה, ליל הקאליגרפים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2006.  
  •  חוּאָן רָמוֹן חִימֶנס, פלטרוֹ ואני (אלגיה אנדלוסית), תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, איירה: זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006.  
  • וינפרד גיאורג זבאלד, אוסטֶרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006.
  • יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • מיכל בן- נפתלי, ספר, ילדוּת, הוצאת רסלינג (ושתי מחלקה ספרותית): תל אביב 2006. 
  • יוקיו מישימה, מקדש הזהב, תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, תל אביב 2007. 
  • סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, תרגם מצרפתית ואנגלית: שמעון לוי,  הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב: תל אביב 2007.
  • אינגבורג בַּכְמַן, שנות השלושים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, מבוא: מיכל בן-חורין, הוצאת כרמל: ירושלים 2007. 
  • וולפגנג בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הספרייה הקטנה- הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2007. 
  • חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008. 
  •  אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008.
  • וורד ג'אסט, שִכחה, תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית/הוצאת כתר, ירושלים 2008. 
  • זביגנייב הרברט, טבע דומם עם רסן, תרגם מפולנית והוסיף אחרית-דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2008. 
  • ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
  • קאדר עבדוללה, כתב יתדות, תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2009.
  • מריוֹ בֵּיַיטִין, שתי נובלות: סלון יופי/דמקה סינית,  תרגמה מספרדית: אנה וולוביץ', הוצאת כרמל: ירושלים 2009.   
  • וולטר, מיקרומֶגָס: סיפור פילוסופי ועוד שני סיפורים, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים: בנימינה 2009.
  • מיגל דה אונמנו, ערפל, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2009. 
  • עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009

עיון:

  • תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספריית ליידן, ערך והקדים מבוא יעקב זוסמן, הוצאת האקדמיה הלאומית ללשון העברית/האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
  • אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן: חיפה ולוד 2002.
  • חביבה פדיה, המראה והדבור: עיון בטבעי של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס 2002. 
  • אברהם כהן די היררה, בית אלהים ושער השמים, תרגם מספרדית: נסים יושע, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים 2002.  
  • רמב"ם, מורה הנבוכים, תרגם מערבית-יהודית: מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2003.
  • ברוך שׂפּינוֹזה, אתיקה, תרגם מלטינית:  ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003. 
  • אלעזר בן יהודה מוורמס, סודי רזיי חלקים א-ב וספר השם, מהדורת אהרן איזנבך, מכון סודי רזיא: ירושלים 2004. 
  • דרך האמצע וקיומהּ [ג'ונג יונג], תרגם מסינית: אנדרו פלאקס, הקדמה איירין איבר, מוסד ביאליק: ירושלים 2004.  
  • גליה פת-שמיר, אדם לאדם חידה: טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור, תל אביב 2004.
  • הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין,  אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2005. 
  • יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005. 
  • בנימין פונדן, התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006.
  • בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, תרגם מאנגלית: יובל אידו טל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת,  אוצרת: עירית שלמון, בעריכת: ישראל רונן וא"מ גולדשטיין, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה [קטלוג מס' 26]: חיפה 2006.
  • סטיבן נדלר, שׂפינוזה: ביוגרפיה, תרגמה מאנגלית: דבי אלון, עריכה מדעית: גדעון סגל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פבינה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007.
  • רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגם מצרפתית: משה להב, עריכה מדעית: משה רון, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • מארק מאזוֹוֵר, סלוניקי עיר של רוחות: נוצרים, מוסלמים, יהודים 1950-1430, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, ייעוץ מקצועי: ירון אנוש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.  
  • הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית, והוסיפה הערות ומבואות: שרה סבירי,  אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2008.  
  • לב המוּדָעוּת [ אַשְטָאוַקְרָה גִיטָא], מתרגומו לאנגלית של תומָס בַּיירוֹם: שחר לב (דיוְיה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.  
  • הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגם מאנגלית: עופר שור, עריכה מדעית: שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008.
  • יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים 2008.
  • יוהאן האוזינחה, סתיו ימי הביניים, תרגמה מהולנדית: קלרה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, בעריכת דליה טסלר, הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
  • מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009.

*

 בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 *

*

1

 

אחר הצהריים כאשר הצללים הולכים ומתארכים, והעולם נדמה פתע לעששית מפיצת אור חיורייני, כי האור שוב אינו כה מובן מאליו, כאשר היה לפנים, אני צועד על גשר, מעל צומת די מרכזי בלוויית חברים, ומדברים על חבר של חבר שגם בגילו המתקדם עוד אינו מצליח להבין כי העולם הממשי אינו בחינת אידיאה, וכל המושגים המופשטים בבואם לשכון ולדור עימנוּ, גם בדיבורינוּ, כבר משתנים, אולי גם ניזוקים, באופן חסר תקנה, וכל גלגול הרעיונות הזה מעלה בי את השאלה האם אנו עצמינו מבינים מה אנו סחים בינינו, או שכל אחד ואחד מבין כפי דעתו את מה שנפשו מתאווה לשמוע. כעין תופעה הקודמת אפילו ללקות השמיעה הנכפית על האוזן מפאת שאון המכוניות החולפות בדרך תחת הגשר, כאילו אומר האחד: 'אני רוצה להחזיר טוב' ורעהו שומע 'אני רוצה להחזיר חוב' ואילו השלישי, המכריע ביניהם, כמו שומע: 'אני רוצה להחזיק דב'. במקרה זה, אני מעיד, זה באופיי כנראה, לא הייתי מתעקש על גרסתי הראשונה, תהיה אשר תהיה, אלא הייתי נחפז להציע למבקש להחזיק דב כי טוב יהיה עם יוסיף לו תיבת נגינה וייצא לשווקים לחזר אחר פרנסה. מי יודע? אולי אנו עשויים לצאת בעתיד לסיבוב הופעות משותף. 

 

2

 

'מאוחר מדיי לקרקס מוקדם מדיי לבארים' אני חושב ביני ובין עצמי, מן פראפרזה הפוכה על טום ווייטס, על שעת הדמדומים הזו. אנחנו עדיין בעולם. לא מבינים זה את זה. מחליפים הנהונים כאילו שכן. אם הייתי נשלח להביא למישהו תפוח, הייתי מביא לו תפוח, אבל האם את התפוח אליו התכוון?  תפוחי זהב במשכיות כסף לימד הרמב"ם בהקדמת מורה הנבוכים. מה שנראה כָּסוּף למביט מבט חָטוף, עשוי להיות לתפוח מוזהב לבוחן המוקפד. טקסטים הם לעולם כאלו, יש אין ספור אופנים לפרש אותם, אין סופיוּתו של הטקסט אפיינה מעולם את הפרשנות הקבלית של התורה, אבל גם את ה-אִסְתִנְבַּאט הצופי של הקוראן. סתרים על גבי סתרים על גבי סתרים. כך גם לגבי השפות המדוברות. אנחנו אומרים בדיוק את שהתכוונוּ, אבל האם האחר מבין למה התכוונוּ. מה אנחנו מבינים מדבריהם של האחרים, או מדברינו כאשר לעתים אנו מוצאים בהם מסתורין של אחרות. כל דיבור, או צליל או הברה אינו אלא חידה המוטלת לפתח ההכרה, מעוררת אפשרויות פרשניות, רסיסי נהרה, אפשריים, מתוך איזה מעיין נסתר מפכה של ודאוּת, שלעולם אין לנו גישה אליו. אולי גם לא היה בו ממש אי פעם. עתה ברור כי שלוש האלות שהביאו לחורבן טרויה לא רבו על חזקת התפוח, אלא דווקא על ההבנה למי תינתן הבכורה לתאר במלים את התפוח. מי שאין לו את השהות הפנימית, את הזמן הרגשי של ההתבוננות בתפוח לפרטיו, ינהיג את עמו אל שדות הקרב,  או יקלע חץ אל תוך תפוח שהציב על ראש בנו, מיד לכשיתבקש או לחליפין ייקח אותו להיעקד אם רק יחשוב שזה מתבקש.

 

3

 

'הענווה היא כליו השבורים של הקב"ה' צטט ר' יהודה לוואי בן בצלאל מפראג (מהר"ל, 1609-1520) משום המדרש האמוראי הארץ-ישראלי, בראשית רבה,  בתוך נתיב התשובה מתוך ספרו האחרון, יצירתו השלימה ביותר, נתיבות עולם. קשה להניח כי המהר"ל הכיר כבר את מיתוס שבירת הכלים הלוריאני (ר' יצחק לוריא, האר"י, 1572-1534). על כל פנים, דרושים לוריאניים הגיעו לאירופה בשנת 1600 לערך, ודומני כי מועד חתימת ספרו של המהר"ל מעט מוקדם יותר. על כל פנים, אנסה לאגוד כאן באופן פרשני בין מהר"ל לאר"י: העולם הינו מבנה דיסהרמוני, שבור, כעין עששית שדרכה האיר לפנים האור האלהי בעולם, אלא שזו נופצה ושבריה התפזרו לכל עבר. כל מעשי האדם ומחשבותיו הן תקנתהּ האיטית-מודרגת. אפשר כי בנסיבות השבר הזה, אין האל מכיר את האדם ואין האדם מכיר את האל, אלא כעין החזרת-אור או בבואה המופיעה חלקית מעוותת על אחד משברי ההויה. התורה על פי פרשנות כזו, כל תורה במהותה, אינה אלהית, אלא שבר חלקי, מתוך מה שאינו מפוענח די צרכו, ואילו אף הוא בהיותו מעט-מזעיר משלם עשוי להתפרש באין ספור אופנים. ענוותו של האדם, כפי שאני מפרש היא לדעת זאת, לדעת כי הוא עמל על פאזל שלעולם לא יבין האם הגיע לידי שלימותו. אדרבה, יקבל על עצמו כי לעולם חסר לו בהבנת הפרטים, קטנים כגדולים, לפחות נתון או חלק אחד. יקבל על עצמו כי אפשר והיה צורך לשבר את ההויה, אפשר שלבלי תקנה, בכדי שאי אפשר יהיה להשתמש ולאחוז בעולם. העולם אינו כלי וגם לא אמצעי. הוא חידה בלתי פתירה המצפה לפותריה, העוברים וחולפים בעולם, ויודעים כי הם עוברים וחולפים, וכי מסקנות מסעם, אפשר שישרתו אחרים, כשם שמסקנותיהם של אחרים עמדו בפניהם בעת מסעם.

 

4

 

ובכל זאת, עדיין לא נהיר לי כיצד אם רציתי 'להחזיר טוב', תיבת הנגינה כעת מנותצת כארון קודש, ויש דב  אשר כבליו הותרו, המתרוצץ חופשי-פרוע בסמטאות אחר עוברים ושבים. בשעות כאלה, הכל נראה ממשי, מחריד ממש, כמעט לא מותיר מקום לנשימה, לאיזה אופן של התבוננות או פרשנות. בשעות חמורות כאלו, אני פונה להומור. כליי האחרים שבורים ממילא. מתרה בעולם כי אני עתיד לשכור עגלה רתומה לחמור ולהכריז בה בעת מסעי בשווקים, על מכירת חיסול של עולם ומלואו, בצעקות קולניות, מלאות תוֹם: 'אלטע זאכן! אלטע זאכן!. קונה כל מה שאתם מעוניינים לזרוק, מוכר כל מה שאינכם מוצאים בו חפץ'.  

  

 

בתמונה למעלה: ליטל בר, עננה, מתוך: ספארי בבניה, כאן (כל הזכויות על העבודה שמורות לליטל בר).

 

פרא אדם חושב בוורדפרס כאן.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

1

בחלקו הראשון של ספר הפרוזה היפהפה של מיכל בן-נפתלי, ספר, ילדות (ושתי, מחלקה ספרותית; הוצאת רסלינג: תל אביב 2006, עמ' 37), מספרת המחברת על האינטואיציה הפילוסופית הראשונה הזכורה לה כילדה, עת הספור על מאבקו של יעקב המקראי במלאך הפך אצלה לשאלה, שמא כל המאבק הזה אינו מציאותי, שמא הוא חלום בלבד. אל האינטואיציה הזו חַברוּ כמה וכמה מאות בטרם הארת הילדוּת של בן-נפתלי, גם כמה וכמה הוגים פילוסופיים יהודיים בימי הביניים, כגון: רמב"ם, יוסף אבן עקנין ויצחק אבן לטִיף, שלטענתם חלק מן הנבואות המקראיות לא אירעו באמת, ברובד האונטולוגי-ממשי, אלא אירעו אך ורק בהכרתם של החולמים, בתוך מה שנתכנה 'מראות הנבואה', בעת חלום או במה שדומה לחלום בהקיץ. גישה זו כמובן עוררה את זעמם של רבנים קפדנים מרובים, ובמיוחד ככל שהדברים נוגעים ברמב"ם שהפך בפרוס דור מעת פטירתו (1204) לאוטוריטה עבור תלמידי הישיבות. הן עוררו פולמוס חריף מצדם של ר' שמואל בן עלי, ראש ישיבת בע'דאד, ומצידו של ר' משה בן נחמן (רמב"ן), ראש הישיבה בברצלונה. הסיפור המקראי, של התגוששות עם שליח אלהים או עם האלהות כשלעצמה, הובא דווקא הרבה, בכתבי הוגים מוסלמים ימי ביניימיים, במיוחד בקרב הוגים חופשיים (חילוניים) ואצל סוּפים. ברם למרבה ההפתעה מופיע גם בכתבי תיאולוגים אסלאמיים ממש.

 

 

2

 

 למשל אבן ראוונדי, הוגה חילוני פרסי (נפטר 910), אשר כתב חיבור ביקורת מקיף כנגד האסלאם, הקוראן, רעיון ההתגלות הנבואי, ורחמנותו של האל. כתב את הדברים הבאים שנשתמרו כפרגמנט:

אויה, כמה אנשים בני-שכל ופקחים רעבוּ למוות וכמה בני בליעל וריקים שבעו לחם בנעימים. הסוגיה הזו לבדה, יכולה להחיל ספיקות ולהביא מלומד דתי לכפור בכל מכל.

   בפרגמנט נוסף ממנוּ שנשתמר בכתבי מלומד פרסי אחר הובאו הדברים הבאים כפולמוס ישיר כנגד האל:

הנה אתה מחלק את הקנינים בין בני האדם כמו שכור כלוט ממש. אם אדם היה מחלק כך את הקניינים, היינו מרימים קול לעומתו: 'השתגעתָ לגמרי' 'לך, טפל בנפשך'. 

   הוגה נוסף בן המאה העשירית, אבו חיאן אלתוחידי, כבר ראה בדרכי ההנהגה האלהיות קריאה למאבק:

אללה, אני קובל כלפיך על אודות הדברים אשר הקרית לפניי בכדי שיגרמו לנפילתי, אני מתחנן כי תנהג בי ברחמים. ואף על פי כן, אני נשבע לך, כי כבר הקשית מרורים ואת החבלים הדקת עליי עד מחנק, שאת ושבר, עד שאין לי ברירה אלא לצאת למלחמה נגדך.

   בין אגדותיו של השיח' הצופי הפרסי, איש נִשאפּוּר, פריד א-דין עטאר (נהרג בשנת 1221),אודות קדושים סוּפיים ואנשי אלהים מופיעות האגדות הבאות אשר כולן כעס על האלהות מתוך תחושת צער עמוקה: 

לסוחר נוצרי אחד היה בן יפה-תואר שנפטר עוּל-ימים. הניח אביו את גוויית הבן בחלקת הקבר, ואז הלך וקיבל על עצמו את דת האסלאם. אמר: "כעת אני מבין את צדקתם של המוסלמים כאשר הם אומרים שלאב השמיימי אין בן. לו רק היה לו בן, לא היה לוקח ממני את בני".

   יכול הקורא התמים לסבור לתומו כי לפנינו סיפור פולמוס תיאולוגי, הבא להכריע לטובת האסלאם, והנה למרבה ההפתעה ממשיך עטّאר בדברים הבאים:  

למוסלמי אחד היה בן יחיד אשר נפטר. אחר קבורתו, הוא הרים עיניו למרום וזעק: 'אף על פי שעשית לי זאת, אתה פטוּר, הלא משולל בנים אתה, ואינך יודע מאומה על כאבו של אב שכּוּל'.

   אליבא דעטאר, אין יתרון למסלם על פני הנוצרי, זה וגם זה חיים בעולם שהאסונות בו מתארעים על כל בני האדם. המסלם לעומת הסוחר הנוצרי מפוכח יותר, ואינו מצפה לרחמים אלהיים. הוא אינו מצפה להגנה אלהית כתוצאה מקיום החיים הדתיים.  האם אותו המסלם הנושא בליבו כאב נורא אכן סולח לאלהים זוהי שאלה אחרת. הרחקתו של האל מן המרוּת על האדם ועל כן על ההיסטוריה, היא מסקנתו המתבקשת. אלהוּת מרוּחקת שאינה מבינה באופן פרטני את עולם האדם, את מחשבותיו ואת רגשותיו.

 

3

 

   זרמים אנטי-נומיסטים (כלומר כופרים בסמכות ההלכה האסלאמית וממסדיה) רבים פעלו בסוּפיוּת הפרסית והלכו והגבירו את השפעתם באיזור המזרח הקרוב, ובמיוחד בסוריה ובמצריים בעיבורי ימי הביניים. בין חבורות הדרווישים שפעלו באיזור למן המאה השלוש עשרה ועד שלהי ימי הביניים ועליית האימפריה העות'מאנית היו החדאריה', הרפאעיה' והקלנדאריה'. שתי הקבוצות הראשונות התאפיינו בעטייית אדרות צמר, הליכה על גבי גחלים לוחשות, חיתוך עצמי ואכילת נחשים, מתוך דביקות באללה. אפשר כי כוונות הייסור העצמי היא התאיינות, התאבדות ה'אני' מתוך רצון להגיע לכדי איחוד מיסטי עם האלהוּת; אפשר גם כי ביסוד כוונותיהם עמד דחף גנוסטי אשר רווח עוד כאלף שנים ויותר לפניהם ברחבי המזרח התיכון, קרי: אלהי העולם הזה רע הוא ועל כן יש לכלות ממנו ולעבוד בנפש חפצה את האלהוּת הטובה המצויה מעל ומעבר לכל הכבלים, היסורים והרעות שהם מנת חלקו של האדם בעולם הזה. אלהי העולם החולף לדידם, אלהי הטבע וההיסטוריה, אין בו רחמים אלא רק אכזריות עיוורת של מקרה; הכח האלהי העליון הנסתר, עתיד להיוודע רק בפני המתנערים מן העולם הזה, הפודים את עצמם מעל ומעבר לכל רעותיו, באופן שבו הם דבקים באלוה הרחמן, אללה, הנודע ליראיו בלבד בעאלם אלמלכוּת (עולם המלכוּת).

 

4

 

   טיפוס אחר המתקומם כנגד אלהי הטבע וההיסטוריה ומשפטו הוא השוטִה (מג'נוּן). פריד א-דין עטאר, אשר הוזכר כבר למעלה,  מתאר שוטה כזה היושב בין עיי חורבות ומבכה את שטיונו:

 מג'נון אחד יושב ובוכה בכי תמרורים. מישהו ניגש ושואלו: "מדוע אתה בוכה כך? האם מישהו מת?"

 המג'נון משיב: "לבי מת.  לבי מת מתוך כאב של נהיה לאלהים והוא עזבני לבדי כאן. הייתי מבקש לילך לבקש אחר לבי אבל הדרך אליו עוברת דרך קרקעית האוקיינוס. אם אגיע לשם יום אחד, כל הצער יחלוף".

על לבו של השוטה מובא גם סיפור המעשה הבא:

מג'נון אחד סובב בחוצות וזעק: "היכן לבי?", "מישהו ראה את לבי?". פתע ראה אם מכה נמרצות את בנה הקטן ואז מותירה אותו מחוץ לדלת כשהוא מייבב ומתחנן להיכנס. פתע, הביטה האם בבנה, והחליטה להכניסו, ניחמה אותו ונהגה בו בחיבה יתירה. המג'נון התבונן וצווח בהתלהבות-יתירה: "האח, הידד, מצאתי את לבי,  בכה וכה רחוב, ובכה וכה אישה!".     

האם המג'נון כאן רק צופה בתהליך תובנתה של האם, המחליטה לרחם על בנה, או שמא המג'נון המתואר כאן, הסובב בחוצות, זעקתו היא כקולו של המצפּוּן, ושל הרחמים? המג'נוּן נדון כמג'נוּן משום שאומר הוא דברים שאיש אינו מעז לומר, רעיונות נטושים, עזובים לנפשם, עד אשר קולו של השוטה מעורר אותם.

אללה שוכן בלבו של הסוּפי. הלב לדידו של הסופי הוא מקום הדעת וההכרה. על כן, הופך הסוּפי את לבבו למשכן האלהוֹת. ליבו של המג'נוּן מוטל בקרקעית האוקיינוס, בין דגים, שוניות, ואניות טרופות. כמוה זעקתו על האלהוּת, שכביכול עזבה את הארץ, משום שכל אימת שהאנושות בוחרת באלימות ובאכזריות, היא נוטשת את ליבה ובתוך כך גם את אלהים. האפשרות לשנות את המציאות, דומה לצלילת אמודאי לקרקעית האוקיינוס לאתר שם את ליבו של המג'נוּן. זה בלתי אפשרי, מחד גיסא,  לעתים—אין קל מזה.

כאשר האנשים מוצאים בלבם את הרחמים ואת האהבה הם גם מוצאים את האל, אזיי ליבו של המג'נוּן שמח בקרבו ועל מקום נהייה אינסופית לאלהוּת הרחוקה הנוטשת, הוא חש בקרבתהּ, פתע, קרובה מקרוב.

 

5 

 

מה חשב יעקב כאשר דימה להילחם במלאך בליבו. ודאי על קשיי החיים. על העבודה הקשה שעבד בבית לבן. על הפחד שמא אחיו עשיו מגיע בראש צבאו לאבד את המשפחה שהקים בשכר עבודתו.  אפשר כי יעקב חש כאילו האל הקשה עליו כבר רוב קושי עד שאין לו ברירה אלא להתקומם נגדו. אפשר כי בכך שבחר שלא לצאת לקרב נגד עשיו אלא לנהוג בו כבוד וחיבה, אפשר כי בכך מצא את ליבו. אף כולנו, מעט מג'נונים, או כפי שתיאר זאת הפילוסוף המטפיסיקן האמריקני, רלף וולדו אמרסון, כולנו: 'אלים בחורבותינו'. עתים יושבים על עיי חורבות ובוכים בכי תלאובות ולא מוצאים את ליבינו, עתים מוצאים את ליבנו מפני מעשה פעוט או דבר פעוט שנקרה לפנינו והתייחסנו אליו כאנשים שליבם מסור בקרבם, אף על פי שסוביבינו חשבו לנו את מעשנו, למעשה חריג, נסיון להיות בן אדם במקום בו אין אנשים, מעשה של מג'נוּן. אפשר כי רק בשעת השטות, אנו קרויים אדם.  

 

בתמונה למעלה   Jan Matejko,A Jester at the court of Queen Bona after the loss of Smolensk, Oil on Canvas 1862.

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז 

Read Full Post »

*  

ד'וּ א-נון אלמצרי (נפטר בשנת 860), מראשוני הסוּפים שבורי הלב. איש מצרי,בן המאה התשיעית, אפשר שהיה שחור עור,כי הוא מתואר כנוּבי מן הדלתא של הנילוס. לא יודע האם היה לו עוּד או מפרט, אבל אם אמני בלוז,כך שמעתי אומרים,צריכים נהרות זורמים על ידם, השמועה לא עשתה רושם על ד'ו א-נון. עם נפש מפרפרת כדג, המציאות כולה ודאי נחזתה לו כאיזה מבוע אלהי הסוחף עימו את הכל. איש זה שחה מעודו עם הזרמים הגדולים, רוכב על גביהם כמו על גבי סוסי אש המתנפצים בחצי הדרך לשמיים.

   בכל אופן, כך סוּפּר לי, החליט דו א-נוּן הצעיר לחפש דרכים להתקרב לאללה.הלך לחפש ידע בצמתי הדרכים הגדולות:בתחילה בסוריה ובחג'אז (ערב הסעודית),שם הוא השתלם בעיקר בהלכה; לאחר מכן, עבר ללב העולם דאז, לבע'דאד, ובִלַּה את מיטב שנותיו בלימוד דרכי הסוּפִים. הוא העז לומר איפהשהו בקול רם בכך שהקראן אינו נצחי ואינו קדמוֹן, והאזניים הלא נכונות קלטו את הדברים. הוא נאסר. כנראה עבר עינויים קשים. דינו נחתך למיתה. איכשהו בהתערבות בכירים הוא זכה בחנינה של הרגע האחרון, מעט אחרי שהפסיק לקוות.   

   שבור נפש וגוף, ארז האסיר לשעבר את חפציו ותר לו מקום בשיירת הגמלים הקרובה אשר יצאה מבע'דאד לפני שמישהו רם-דרג ישנה את דעתו בנוגע לחנינה.לכששב למולדתו מצריים, הוא המשיך לקרוא להתמסרות טוטלית לאללה,לא דרך כתבים או בעד ההלכה,אלא באורח ישיר באמצעוּת התמסרוּת הנפש.הוא פנה אל תלמידיו והפציר בהם לנטוש את תאוות העולם כולו, ולהתמסר, להתבטל, ולהתאיין, עד שהנפש תכלה באהבתה את אללה, אזי יהיה רק אללה לבדוֹ, וכל הדברים אשר חצצו  בין הנפש ובין אלוהיה יתבטלו כליל. גם במצריים רדפוהו השלטונות עד חורמה. אבל הוא המשיך להורות והעמיד תלמידים רבים.  

   מסיפורים שנפוצו אודותיו אחריו פטירתו התברר,כי במסע הגמלים שלו מתא הנידונים חזרה למצריים למד ד'וּ א-נון  מפי נשים- מורות שחלפו על פניו בשיירות עימן התעקש לשוחח, ומדעתן– להחכים. היו אלו נשים תועות, נשים קדושות, נשים מטורפות, יש אומרים, פנים לכך שהיו– נזירות נוצריות, מיסטיקוניות מתבודדות. כל מי ששהה במדבר פרק זמן מספיק ארוך בחורף קודר לבדו, יודע את הלך הרוח ההולך ומכסה על הנפש, ההולכת ומתמכרת לריק, לקדרוּת, לחשכה, לומדת להסתפק בהיות צל. לאהוב את בני האדם שהותירה מאחור באופן שקט וחודר למרחוק. ודאי דוּבּר בנשים מתבודדות שהלכו במסע אין סופי אחר האהוב האלהי,מבלי שנזקקו למנזר,אלא לדרך לבדהּ.דומני כי מאוחר יותר פנה ד'וּ א-נון בעקבותיהן בליבו, לא משנה היכן היה, לחפש את האהוב חסר הגבול, משולל הגדר.   

   המשורר הסוּפי המלנכולי סֻמנוּן  (נפטר בשנת 910), אשר חי בדור שאחרי ד'וּ א-נון בבע'דאד, היה אף הוא מרבה הרהור על אודות האהבה. יום אחד בדברו על אהבה, נפלה ציפור מן השמים לרגליו, נִקְרה עצמה למוות לעיניו עד שנקרש כל דמה בעפר. מאותה עת, כל אימת שהיו מראים דרשנים בע'דאדים, בעלי ההלכה, לסֻמנוּן חופן עפר, ומזכירים לו כי תקוות אנוש רִמה. הוא היה מחייך לעומתם חיוך מלא, מטורף מעט, ומפטיר כמי שכבר ראה הכל. 'אם עדיין ישנה עדיין חיוּת בליבכם, לכוּ בּקשוּ ציפורים בעפר' כולם אמרו סמנוּן הפך מג'נוּן. עם זאת, כאשר היה קורא את שיריו בפרהסיה, לא היתה נותרת לחי יבשה בקהל.

   האמת, כבר איני יודע  להבחין במה שאני מספר: מה מפי ספרים ומה בּדיה מלב. בימים נתונים, גם נפשי הולכת למדבר, אינה לומדת מן הנסיון, אינה מקבלת את הדין. אינה יודעת להבדיל בין מה שלמדה בכוחות עצמה ובין מה שקיבלה וקלטה מנשים אהובות שפגשה בדרכה מזמן. מסכן, טיפה מג'נוּן. מחפש ציפורים בעפר. מהן הכתיבות האלו אם לא ניסיון להקים ציפורים מעפר.

 

*

*

ערב לכבוד ספר המסות על הפרישוּת למיכל בן-נפתלי, לטעמי אחת הכותבות וההוגות המורכבות והמעמיקות, הפועלות במקומותינו. בערב ידברו: ד"ר דנה אמיר, ד"ר שי לביא, שבא סלהוב, פרופ' זלי גורביץ', ושרון הס בנוכחות המחברת. הערב יתקיים ביום רביעי הקרוב, 13.1.2010, בשעה 19:30, בחנות הספרים 'תולעת ספרים', כיכר רבין 9 תל אביב.

 

Read Full Post »

 

קיומו של מדרש הגדול לר' דוד העדני, מדרש אגדה תימני עב כרס, מראשית המאה הארבע עשרה, כך הרהרתי לעצמי, עשוי לסמן כי היכן שהוא בעולם מצוי גם מדרש הקטן.

בפירוש אלפא-ביתא של מטטרון חיבור פרשני אשכנזי (אפשר כי מקורותיו בבליים) הדן בפירוש צורות האלף-בית בכתב ליבונא"ה (על פי פירוש רש"י על בבלי סנהדרין דף כ"א ע"ב בסופו), כתב קדום, בו היו נוהגים לכתוב בצידה האחורי של המזוזה,שנתכנה גם: אלפא ביתא של מלאכים,כתוב אודות האות י',כי על האדם להידמות בכל כוחו לאות י',יקטין עצמו ויקטין עצמו, עד שיאחז במידת הענווה. צורת האות י' בכתב ליבונא"ה דומה הוא לאות נ' בכתב יד או כעין י' שבדפוס, הפוכה ועומדת על הראש.
גם ר' אלעזר מוורמס (1230-1165) חוזר על פירוש האות י' באופן דומה לזה המובא בפירוש כתב המלאכים בין דפי חיבור הסוד שלו, סודי רזיא.

  חשבתי על יוד דמויית נון. ועל 'נוּנָא רבא' שבארמית מקראית הוא דג גדול.'וימן ה' נוּנָא רבא' (יונה ב', 1 בתרגום) נאמר על הלוויתן שבלע אל קרבו את הנביא יונה.לוויתן דמוי נוּן גדולה,העומדת על ראשה,שהינו,לאמיתו של דבר,צורת האות יוד באלפא-ביתא של מלאכים.

   חשבתי גם על אליס (לואיס קרול בואכה טום ווייטס),ההולכת וקטנה.לעתים דומה כי עליי להטמין י' קטנה בתוך הסלט,אבחש אותה עם התה.אסתיר אותה בתוך אחד התבלינים ואבזוק אותה אל תוך מאכליי מבלי שאיש יחוש בה.

   יש אומרים,כי אדם המתאחז באות י'.הולך וקטן איתה.עד שהיא נותרת בבחינת קוצו של יוד,והוא נותר קוצו של אדם. איזו נקודה אידיאית, לא יותר, כגון אטוֹם, שיש כדוגמתו בכל מקום, ואף על פי שהוא סובב בכל, הוא אינו מבקש אחיזה בדבר.כאשר האדם רואה בעצמו פְּרַד בין פְּרַדִים,הוא מבין ומכיר כי בהויה שוררת אחדוּת שוה.מעניין הוא שהדברים נחזים כך דווקא כאשר מגיע האדם לדיעה כי אינו אלא פְּרַד.

   סוג של חומר אידיאי.נקודה שאין לה ממשוּת.כעין דעתם של התיאולוגים המוסלמיים,אנשי הכלאם,לפיה בריאת יש מאין,היא כעין נביעת הדברים כולם מחומר אידיאי קדמון (זה עוד חוזר אחורה, לאפלטון ולפלוטינוס, בהם ראו אנשי הכלאם,על אף פער של כחמש מאות שנים ביניהם, אדם אחד),יש שדימוהו כעין כדור,ויש שדימיהו בנקודה.רוצה אדם לברוא עצמו יום יום מחדש. יתאחז באות י' עד שלא יוותר ממנו אלא פְּרָד,עד שישוב בעיני עצמו לחומרו האידיאי הראשון. הכל מכאן אפשרי בתכלית האפשרות.

   והקיוּם? הקיוּם הוא מסתורין גדול.יש אומרים שהוא חופף במקצתו לאפשרויות העולות בדעתנוּ.יש אומרים שהוא חופף בכל ליקוּם הפיסיקלי.יש אומרים שהוא נפרד לגמריי ממה שאנו מדמים. הסכם המשתמשים שלנו לגבי העולם הזה,בין כה,הצטיין בגופנים זעירים ומתרוצצים,שהוחלפו  כמו איתוּת סודי בין הורינוּ.לא בטוח שהם הבינוּ מה הם עושים.את אותיותיו הקטנות של ההסכם, אלו שבאמת היה צריך לקרוא, מי קרא? מי זוכר? אולי ניתן להרהר בזה איזה רגע חולף בעד מאמר פעוט על האות י' בפירוש אלפא-ביתא של מלאכים, לא יותר. אלא שישנם רגעים וישנם רגעים.

 

 

 

הרשימה לעיל העלתה בזכרוני רשימה נוספת שפורסמה לפני יותר משנה, כאן.  

בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, התישבות, אקריליק על עץ 1992.

 

©2009 שועי רז

Read Full Post »

 

 

*

*

הוא יצוד אותיות ודימויים. הוא יזקק מהם משקה ויערבב עם כוהל. בשנים אחרות המשקה הזה ישמור על מחשבתו צעירה. כאשר מסביב הכל יילך ויתעמעם.

 

הוא יתחקה אחר צבעים. דהייתם תשבור את לבו.

 

על יד מיטתו. הרהיט הזה, ששכח את שמו. הוא מותיר שם את מחשבותיו בטרם ישכב לישון. 

 

היו שניסו לדבר אל ליבו שיסלח לכל אדם ואדם בטרם יתן שינה לעיניו. זה מזמן אינו אפשרי. ישנם דברים שלא ניתן למחול עליהם, לא בעירות וגם לא בשינה.

 

בטרם יעצום את עיניו,הוא נזכר בדברי גוֹקוֹרָקוּג'י (1261-1198),סמוראי קדמון,המתחיל את צוואתו לדורות הבאים בהשערה מהוססת: ראשית, על אף שזוהי השערה חסרת בסיס לאמרהּ, יחסי הורים וילדים מתפתחים לטוב, רק באם הקשר ביניהם בקיום קודם לא היה רדוד.

 

בחלומו הוא צולל אל תוך בריכה מים.עלי שלכת צהבהבים, כתומים, אדומים וסגולים מכסים את פני המים.הוא בוקע דרכם. צולל כאבן. הוריו אינם שם. בגבול הקרקעית הוא מזהה פנים מוכרות. זמן רב מדיי חלף. הוא טרם סיים את תפקידו בעולם הזה,על אף שזהו תפקיד שאי אפשר לסיים בלאו הכי.רגלו נוגעת בקרקעית. משם הוא ניתק ועולה בזריזות חסרת מחשבה אל פני המיים, בוקע בשנית את מסך העלים, מטפס בחזרה אל תוך החורש, ונעלם מן העין.   

 

מעט בטרם יאור היום,הוא יתעורר לקול בכיו של בנו הקט,אשר ינק מאימו ומתקשה להירדם.הוא ייקחהו בזרועותיו אל חדר העבודה,וכך יישבו שניהם. מדברים ביניהם בשברי קולות, עד שהחמה תגביה מעל ראשי ההרים ותעמוד ברום המזרח,כמו גלד אדום-כתום.

 

הוא ייזכרבבשורת פטירתו של מלומד שתרגם את שורותיו אלוּ של המשורר הסיני,בּאי ג'וֹ-אִי (846-772): לשלוש השמחות של רונג הזקן/נוספו משחקַי עם בּני הפעוט. חסר יכולת להבחין בין יופי, שמחה ועצבות, הוא יהרהר עוד רגע במה שהיה ואינו עוד.  

 

בעת שתיית התה,ובטרם יחל את טקסי היום,יעלו בו שורותיו של הסמוראי,דיידוּג'י יוזאן (1730-1639),אשר צטט בלילה החולף, באחת מכתיבותיו:  

*

כאשר אדם מאמין כי המוות מרוחק ממנו מאוד ועוד יותר כאשר הוא חש כי שהותו בעולם תתארך מאוד, הוא נוטה להתמלא בתקוות ובשאיפות, ומתנכר לתקוותיהם ולשאיפותיהם של האחרים' חומד את מקומם, ונוטה לראות באמביציות שלו את מרכז הדברים. הכנה זו מתאימה היא לחייהם של סוחרים ואיכרים. לעומת זאת, כאשר אדם שם את עובדת מותו לנגד עיניו תמיד וחיי העולם הזה שלו נדמים לו כדבר חולף עובר,תאוות הבצע בליבו נחלשת,וכל היצרים והדחפים האנוכיים והתאוותניים-חמדניים שלו הולכים ושוככים בכל העת, במידה-בּהּ יוכל לבוא לידי שיפור מתמיד באורחותיו.

 

לעתים הוא אינו יודע מה עוד ומה אינו עוד.השמש נדמה לו ארעי,בן חלוף.לעומת השמש,דווקא האורות הירחיים האנושיים-הקלושים,אשר נוהרים המלומדים אלו על אלוּ למרחוק,משל היו השתקפויות,של אורות המרצדים על שריונות-סמוראים.דווקא בהם, הוא מוצא דבר-מה נצחי מאוד.

 

 
*
*

שורותיו של בּאי גו'-אִי מובאות מתוך: 108 שירים: מבחר מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, הוצאת חרגול, תל אביב 2001, שיר 80, עמ' 113.  

*

בתמונה למעלה: The Water-Pond at Ryon-Ji Gardens, Kyoto

*

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »