*
*
הוא יצוד אותיות ודימויים. הוא יזקק מהם משקה ויערבב עם כוהל. בשנים אחרות המשקה הזה ישמור על מחשבתו צעירה. כאשר מסביב הכל יילך ויתעמעם.
הוא יתחקה אחר צבעים. דהייתם תשבור את לבו.
על יד מיטתו. הרהיט הזה, ששכח את שמו. הוא מותיר שם את מחשבותיו בטרם ישכב לישון.
היו שניסו לדבר אל ליבו שיסלח לכל אדם ואדם בטרם יתן שינה לעיניו. זה מזמן אינו אפשרי. ישנם דברים שלא ניתן למחול עליהם, לא בעירות וגם לא בשינה.
בטרם יעצום את עיניו,הוא נזכר בדברי גוֹקוֹרָקוּג'י (1261-1198),סמוראי קדמון,המתחיל את צוואתו לדורות הבאים בהשערה מהוססת: ראשית, על אף שזוהי השערה חסרת בסיס לאמרהּ, יחסי הורים וילדים מתפתחים לטוב, רק באם הקשר ביניהם בקיום קודם לא היה רדוד.
בחלומו הוא צולל אל תוך בריכה מים.עלי שלכת צהבהבים, כתומים, אדומים וסגולים מכסים את פני המים.הוא בוקע דרכם. צולל כאבן. הוריו אינם שם. בגבול הקרקעית הוא מזהה פנים מוכרות. זמן רב מדיי חלף. הוא טרם סיים את תפקידו בעולם הזה,על אף שזהו תפקיד שאי אפשר לסיים בלאו הכי.רגלו נוגעת בקרקעית. משם הוא ניתק ועולה בזריזות חסרת מחשבה אל פני המיים, בוקע בשנית את מסך העלים, מטפס בחזרה אל תוך החורש, ונעלם מן העין.
מעט בטרם יאור היום,הוא יתעורר לקול בכיו של בנו הקט,אשר ינק מאימו ומתקשה להירדם.הוא ייקחהו בזרועותיו אל חדר העבודה,וכך יישבו שניהם. מדברים ביניהם בשברי קולות, עד שהחמה תגביה מעל ראשי ההרים ותעמוד ברום המזרח,כמו גלד אדום-כתום.
הוא ייזכרבבשורת פטירתו של מלומד שתרגם את שורותיו אלוּ של המשורר הסיני,בּאי ג'וֹ-אִי (846-772): לשלוש השמחות של רונג הזקן/נוספו משחקַי עם בּני הפעוט. חסר יכולת להבחין בין יופי, שמחה ועצבות, הוא יהרהר עוד רגע במה שהיה ואינו עוד.
בעת שתיית התה,ובטרם יחל את טקסי היום,יעלו בו שורותיו של הסמוראי,דיידוּג'י יוזאן (1730-1639),אשר צטט בלילה החולף, באחת מכתיבותיו:
*
כאשר אדם מאמין כי המוות מרוחק ממנו מאוד ועוד יותר כאשר הוא חש כי שהותו בעולם תתארך מאוד, הוא נוטה להתמלא בתקוות ובשאיפות, ומתנכר לתקוותיהם ולשאיפותיהם של האחרים' חומד את מקומם, ונוטה לראות באמביציות שלו את מרכז הדברים. הכנה זו מתאימה היא לחייהם של סוחרים ואיכרים. לעומת זאת, כאשר אדם שם את עובדת מותו לנגד עיניו תמיד וחיי העולם הזה שלו נדמים לו כדבר חולף עובר,תאוות הבצע בליבו נחלשת,וכל היצרים והדחפים האנוכיים והתאוותניים-חמדניים שלו הולכים ושוככים בכל העת, במידה-בּהּ יוכל לבוא לידי שיפור מתמיד באורחותיו.
לעתים הוא אינו יודע מה עוד ומה אינו עוד.השמש נדמה לו ארעי,בן חלוף.לעומת השמש,דווקא האורות הירחיים האנושיים-הקלושים,אשר נוהרים המלומדים אלו על אלוּ למרחוק,משל היו השתקפויות,של אורות המרצדים על שריונות-סמוראים.דווקא בהם, הוא מוצא דבר-מה נצחי מאוד.
שורותיו של בּאי גו'-אִי מובאות מתוך: 108 שירים: מבחר מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, הוצאת חרגול, תל אביב 2001, שיר 80, עמ' 113.
*
בתמונה למעלה: The Water-Pond at Ryon-Ji Gardens, Kyoto
*
© 2009 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
ראש השנה הנוצרית 2010
דבר מה אנושי, עצוב, נוגה
שפע ציטטות עתיקות לעיל
ולמטה כל הזכויות שמורות
בתגובתך מתרוצצים, ככל שהאזנתי, קולות שונים, לחלקם האזנתי בקשב ואני מודה לך עליהם, ולחלקם לא מצאתי כל פשר וקצת קשה לי לרדת לחקרם. שמא כאמני הסאבי-וואבי היפניים אתה מן המתעקשים למצוא בכל דבר נאה פגם?
שבת שלום.
ועכשיו אני מבינה, שמשאלת ליבי היא להיות סמוראית…
הוואבי-סאבים, שאני נמנית עליהם, לא מחפשים פגם בדברים היפים, כי אם מוצאים יופי בדברים הפגומים. לדעתי גם אתה שייך…
תודה
אבי המנוח נולד ב 1909 לפני למעלה מ 100 שנה ובסוף החודש הגריגוריאני ימלאו 8 שנים להליכתו לבית עולמו. מימיו לא אחז בחרב אבל מלאך המוות ביקר אצלו מאז היה ילד אבל ברגע האחרון מלאך המוות ברח.
אבא יתום מלחמת העולם הראשונה מגיל ארבע. כאשר היה ילד התעורר משנתו קם מהמיטה ומיד נפלה התקרה על המיטה. כאשר היה ילד משאית עברה מעליו אבל לא פגעה בו כי היה נמוך מידי. כאשר עבד ב KLM ירד מהמטוס כאשר דלת המטוס היתה פתוחה ירד מהמטוס שהיה באוויר ונפל לשיחים. כאשר הגענו למעברה ידענו עוני ומחסור שמרטו את עצביו אבל הוא הגיע למות.
בגיל 66 לקה בהתקף לב ו27 שנה יצא ונכנס מטיפולים נמרצים ותמיד חשבנו שהוא עומד למות. בין טיפול נמרץ אחד למשנהו לקח את העגלה ונסע לשוק הכרמל באוטובוס ותמיד היתה בעיה מי יעלה את הסחורה הביתה.עד גיל 88 היה לו כח לעשות סיור ברחובות ולחפש אלטע זאכן ובין סיור לסיור היה צופה בטלויזיה בתכניות סוגה להעשיר את הידע העצום שלו.ב 1.1.2000 ניהלתי איתו שיחה כאשר היה בן למעלה מ90 ושאלתי אותו בקנטרנות
מה תעשה בעוד 10 שנים ?
תשובתו ללא לחץ היתה בעוד 10 שנים ?
שאלתי אותו אתה מפחד מאלהים ?
תשובתו היתה אני?? מפחד??
שאלתי אותו
אתה מאמין בעולם הבא ?
באופן חד משמעי ענה לא
חדשיים לאחר מכן שבר את רגלו והיה מרותק לכיסא גלגלים כמעט שנתיים. מצב רוחו לא נפגע ומבחינה מנטלית היה אותו אדם מאז שהכרתי אותו עד יומו האחרון.
מחשבה שניה שאין לי תשובה
האם מקי סכינאי היה סמוראי ?
לא יודע מה זה סאבי וואבי ומתרשם מאוד מאלו כמוך שקוראים כותבים ומדברים יפנית על כל ניביה ועושר מקורותיה הלשוניים-תרבותיים במשך הדורות.
אני לא מתרשם בכלל מאחרים, לא כמוך שנפנפים מילים זרות להרשים את הבורים כמותי.
בשורותי הדלות אומללות רציתי רק לתארך את אשר חוויי ואח"כ ולרמוז שהקפדה על הערך החומרי כספי רכושני אצל מי שמצצט בהרחבה את מי שאינם יכולים כבר לתבוע זכויות אלו עצובה.
איני מנסה להרשים איש בדבר (איני קורא יפנית במקורה, אגב). אני מעלה הנה מחשבות בצורת רשימות. איני מנסה לתבוע בעלות על טקסטים, מובן לגמרי כי הזכויות עליהן שייכות לבעליהן וליורשי יורשיהם, גם אם לפי החוק זכויות היוצרים,יוצרים שפעלו לפני שבעים שנה ויותר הופכים לנחלת הכלל. על כן אני טורח להבליט את המובאה ולהשאיר את קריאתי בה כפרי רוחי.
בעבר, לא בסביבה אינטרנטית,רעיון מקורי מסויים שכתבתי, שהורה על קשרים וזיקות בין קורפוסים ספרותיים שונים בתכלית, נוצל באופן שבו למעשה הודרתי ממנו. מאז אני טורח להדגיש את הזכויות על רעיונותיי, באופן שבו איני אוסר את השימוש בהם, אבל באופן שאמור להבטיח כי מי שינטול, ינטול בידיעה שעליו לציין את מקורו כשם שאני נוהג ברשימותיי בכל אדם.
ואמנם, אני משתדל מאוד כאשר אני דן בכל נושא להביא את כל מקורותיי בשמם,ובדרך כלל גם במקורם, ואיני נוטה לבקש בעלוּת על מה שאיננו שלי ולא היה מעולם.
ועוד דבר, אני מאוד משתדל שלא להרבות במלים זרות, ולא לנופף בהם כחרבות סמוראים, אני יודע שזה קורה, אבל– ואני אומר זאת בכנות גמורה, אני אדם משולל תודעה היררכית, שאינו מבחין בין פרופסור ובין בעל השכלה בסיסית.
אגב, דומני כי העובדה לפיה אני מנהל אתר ברשימות, באופן חינמי, מעידה כי לא תאוות הבצע ואף לא חמדנות עומדות לנגד עיניי.
שבת שלום, רק טוב.
אכן כן. מי שנע בספריו בין השפעות יפניות קלאסיות וסמוראיות באופן ייחודי הוא הסופר יאסונרי קוובטה (שם קץ לחייו בשנת 1972) שהוא לטעמי, אחד הסופרים הגדולים שפעלו מעולם.
מעבר לפליאה האין סופית שמעוררות בו נשים.
ספריו עומדים בתווך שבין נהיה אין סופית ליופיו של העולם, וביו תוגת הפגום, הכעור, השבור, שלא יתוקנו לעולם. ואף על פי כן, גיבוריו נעים באיזו שאיפה (מעט אכזרית) לשלימות, הרמוניה ויופי שלעולם לא יהיה מנת חלקם.
בכלל לא שמתי לב, אבל בפוסט האחרון בבלוג שלי, אני בדיוק מדברת על הדברים האלה המצויים בלב אהבותי, הדברים הישנים והפגומים המעוררים חמלה ויופי, פחד ותקווה.
אולי מראה של תינוק מעורר את המחשבות האלה גם.
כנראה.
א. על פי מאסטר גוקורקוג'י מעידה קרבתך היתירה לאביך ז"ל על כך שבקיום קודם, אם יש כזה, היה ביניכם קשר עמוק.
באשר לעולם הבא, אני מן הנוקטים בגשת ס' הזוהר בפרשת אתחנן, המצטט בסוגיה זו את הפסוק 'עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכים לו', במובן, שבני האדם עשויים לדבר על חוויות שמעבר לגופם או מעבר לעולם הזה. ברם, לעולם אין לידע האם חוויותיהם אכן מבטאות מציאות, או שמא ראו מהרהורי ליבם.
באותו האופן, דבריו של מאסטר גוקורקוג'י יפים בעיניי קודם כל בשל הסתייגותו הראשיתית מתוקף דבריו. הרעיון יפה כאפשרות, האם יש לו תוקף-ממשי– היא שאלה שונה בתכלית.
ב. מקי סכינאי של ברכט-ווייל הוא רוצח שכיר ואיש עולם תחתון. סמוראים אמנם היו שכירי חרב
ונאמנים מאוד לשוגונים שלהם. ברם, כתבי חלקם מרתקים, משום שהם אמנם מרבים לדון במלחמות (דבר השנוא עליי מאוד) אך מנסים ליצור אתיקה, שהיא יותר מאשר קוד חברתי-מעמדי. אצל סמוראים מסויימים נכתב בפירוש כי על הסמוראי להתקומם נגד אדונו בכל עת בה מתגלה עריצותו או רשעותו
לא בכדי לקחת את כסאו, אלא בכדי לעשות צדק.
ג. אני רחוק מאוד מן החומרה האתית המאפיינת את כתבי הסמוראים, שיש בה משהו המקדש את הפרישוּת, המסירות לתפקיד, והתרחקוּת מכל מה שעלול להרחיק את הסמוראי מביצוע שליחותו. כפי שחזית במספר הזדמנויות אני רחוק מאוד מן החומרה הסמוראית בהתנהלותי. עם זאת, המסירות הקיצונית לשליחות ולחובות בלתי אפשריים, מעניינת אותי מאוד. גם האופן בו הפכו מקצת הסמוראים לסוכני תרבות ראשונים במעלה וליוצרים-אמנים.
נהניתי לקרוא את הרשימה שהזכרת.
השארתי תגובה שם לפני רגע וקצת.
סוף שבוע נעים/שבת שלום.
פרשת ואתחנן כמובן.
השיטוט הזה בתודעתו של אדם אחר, לגימת שיכר האותיות והמילים שנרקח בידי אחר ונמזג ברבים, זו חוויה מפעימה.
כשאני קוראת מילים כאלה אני קצת מפחדת להגיב, שמא משהו מאבק הפרפרים של חלום שאינו שלי ייעלם עם המגע.
עסקי הלחימה של הסמוראים קשים לי, אבל אני כן מבחינה בעדם באצילות והיא אכן ראויה להערכה.
המשפט על יחסי ההורים והילדים יפה ומדבר אלי מאוד מצד אחד, ומצד שני, יש בו משהו מייאש ומסוכן בעיני, כי הוא אומר, בעצם, שאם בחיים קודמים- שאולי היו ואולי לא היו ושאין לנו לגביהם שום שליטה ושום השפעה או זכרון, לא היו בין ההורה והילד יחסים עמוקים, אז אי אפשר לשנות, לשפר, לתקן, וזו, בעיני, תפיסה עצובה ומסוכנת ממש.
למקרא המילים היפות האלה, אלה המשובצות כאן בין הציטוטים, נזכרתי בשיר ישן שנחשפתי אליו השבוע, שיר של שלמה זמיר:
– מה אתה שר, משורר, בלילה,
אינך מניח לילדים לישון.
דיים שני משוררים בעיר
לשיר גבורת אבותינו, יפי נשינו
ומעשינו בעולם.
הוי משורר, למה אתה שר?
– השושנה סמוקה, הסלע כבד,
ואני משורר.
שבת שלום, משורר יקר, ושינה טובה לילדים ולהורים ולסמוראים ולכולם.
יכול להיות שהסמוראים עלו בדעתי, גם אמש גם היום, לנוכח פטירתו הפתאומית של דן דאור. אני חושב שבמחויבות אין קץ לתרבות יש משהו מן הנאמנות הקיצונית לשליחות, אצל הסמוראים, כאשר השוגון אינו אדם או אל, כי אם רוח האדם.
אפשר גם כי רוב המטלות/חובות שאני מתמודד איתם כעת השיאוני לכך. בכל אופן, לא הייתי מציע לך להשתתף בסחיבת השקים, שמא אדמה לפחמי הזקן מחנה'לה ושמלת השבת
ולכן במקום זה, בית משיר שאהוב על שנינו, שלוח לך בחזרה:
נומי דרך בא הקץ
נומה מלך בא הלץ
נומו רוח ומפרש
הרגעו תולדות פרס
שייכבו את הפנס?
כן,כן, הס!
תורי לשלוח לך
(-:
אני חושב שהצלחת כאן להעביר תחושות, התחברתי מאוד לחלק מהמשפטים, לתמונה של הגן עם האיים והעצים במים, מדהים ומרגיע, יש בגנים הללו משהו מיוחד מאוד, והשיר, נפלא, יש לי חולשה לדיוויד סילביאן ברגעיו המלנכוליים במיוחד, כמו זה, מתאים מאוד לכל הפוסט
השיר הזה, כידוע, משמח אותי תמיד.
מה רע לו, לפחמי? חשבתי שזו דוגמא מצוינת ל"זה נהנה וזה לא חסר", השקים שלו הכבידו עליו קצת פחות, והיא נהנתה לעזור לו וגם, על הדרך, זכתה לכוכבים מאירים על השמלה. מה רע?
אולי, במחשבה שניה, היה עדיף לו הוא היה מניח בצד שק אחד, או לפחות מניח בצד כמה פחמים וחוזר לאספם אחר כך, ואולי אפילו ביתר כוח…
אמנם רדפנו הבלים
אבל הנה הראש הרכנו
אם כתר הוא נושא או דלי
אין כל הבדל – בסוף יישן הוא
והיילילו והיילולי
והיילי לנו לכולנו
דיידוּג'י יוזאן .
http://www.being.ipaper.co.il/7743/
כוחו המחיה של המוות.
בתרגומו היפה כרגיל של דני דאור ז"ל, וכמה מתאים
————————————————
הַזִּקְנָה בָּאָה, אֶפְשָׁר לִשְׂמֹחַ:
אַחֲרֵי שֶׁעָבַרְתָּ בְּכָל מָקוֹם בְּעוֹלַם הָאָדָם
וְהִכַּרְתָּ אֶת מַה שֶּׁמֵּעֵבֶר לַדְּבָרִים
וְרָאִיתָ אֶל תּוֹךְ הָרֵיקוּת
וְלָקַחְתָּ יָם שֶׁל חֲרָטוֹת וְהָרִים שֶׁל צַעַר
וְקִפַּלְתָּ ורִסַּקְתָּ הַכֹּל יַחַד;
נִמְנָע מִמַּדּוּחֵי הַפְּרָחִים
וְלֹא נוֹפֵל בִּשְׁבִי הַיַּיִן
עֵר לְכָל דָּבָר
שָׂבֵעַ – מְבַקֵּשׁ לִישֹׁן
קָם מֵהַשֵּׁנָה – מְשַׂחֵק בְּכָל הַצָּגָה
אַל תְּדַבְּרוּ עַל מַה שֶּׁהָלַךְ וּמַה שֶּׁיָּבוֹא
בְּתוֹךְ הַלֵּב הַזָּקֵן הַזֶּה
אֵין כְּבָר הַרְבֵּה עִנְיָנִים
לֹא בִּקַּשְׁתָּ לִהְיוֹת בֶּן-אַלְמָוֶת
לֹא הִתְרַפַּסְתָּ לִפְנֵי הַבּוּדְהָא
וְלֹא חִקִּיתָ אֶת הַטַּרְחָן הַטּוֹרֵחַ קוֹנְפוּצְיוּס
עָצֵל מֵהִתְחָרוּת בְּאַנְשֵׁי מוֹפֵת
נֶהֱנֵיתָ לִהְיוֹת לָהֶם לְלַעַג
כָּכָה וְלֹא יוֹתֵר מִכָּכָה
כְּשֶׁהַהַצָּגָה תִּגָּמֵר
תִּפְשֹׁט אֶת חֻלְצַת הַשַּׂחְקָן לָתֵת לַטִּפֵּשׁ הַבָּא
דבריו של דיידוּג'י יוזאן. לא היכרתי אותם. הזכיר לי את ויניקוט – אנשים דומים חושבים, כנראה, מחשבות דומות, או כפי שאתה כתבת: אורות המלומדים נוהרים אלו על אלו.
לגבי דבריו של גוֹקוֹרָקוּג'י: את "הקיום הקודם" אני מבינה כמערכת היחסים של ההורים עם הוריהם. בהקשר הזה תמיד מעודדת אותי אמרתו של ר' נחמן מברסלב:"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין גם שיכולים לתקן"
הצטערתי לשמוע על דן דאור. יהייה זכרו ברוך. סוף והתחלה שלובים זה בזה – גם בפוסט שלך, גם בחיים.
מאחלת לך התחלות טובות וגם המשכים טובים 🙂
העציבו אותי מאד שברי הקולות של הפוסט הזה שעליו שורה (כמובן) הציטוט המומצא הפותח את סרטו של מלוויל הסמוראי: אין בדידות גדולה מבדידותו של הסמוראי מלבד זאת של הנמר בג'ונגל.
ודבריו של דיידוּג'י יוזאן לא היו נפלאים בעיני, אלא מרתיעים בפסימיות שלהם (רק המוות מוציא את הטוב מבני האדם?) כמובן שאם הייתי פוליאנה הייתי מוצאת במוות סיבה לשמחה, אבל אני מזמן כבר לא. וגילגי? היא היתה משתוממת על דבריו של דיידוּג'י יוזאן עד מאד.
כצנחן-פחדן שגרתי,
אני אוהב את תחושת הריחוף,
במיוחד לאחר לגימת
מרק אקרופובי שהוסמך בכנפי צניחה, טחונים דק-דק.
עדיף בעיניי הריחוף הרכוב על
גבן של מילים, אותות, תנועות, העוויות, לחשים.
לטייל בתעלות-רוח השורקות פרא אדם חושב, ומטילות אותי שוב ושוב, ללא תמרורי אזהרה,
לתוככיה של חוויה אסטטית מרוכזת ומטלטלת.
הפוסט שלך רומם את רוחי, שועי רעי.
אני מצטרף בכל לב למילותיהן של מיכל, טלי ושרון [על-פי רבים, או רבות, לענייננו, תקום הטייה].
וכמה ער על הליכתו לעולמו של דן דאור…
[אגב, "רני", האם כובד המשיכה של אבר הזכרות
הוא זה המשבית את ויסותה של יותרת תריס המחמאות?]
הציטוט של רבי נחמן מברסלב "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים גם לתקן", זאת בדיוק הסיבה שבגללה אני מאמינה בחינוך.
וגם בחיים, לכן, כמו מרית, גם אני לא אוהבת את המחשבה לפיה המוות או תודעת המוות מוציאים את הטוב מבני האדם.
רק החיים עושים את זה, ותודעת החיים.
אני מתארת לעצמי שחויית הבלוג במוצ"ש עבורך היא כמו חוויה של מי שזרע זרע באדמה, הלך לדרכו, ופתאום, כשהוא חוזר, רואה שהצמח נשא פרי גם בהיעדרו. תיהנה מהפירות! (-:
יש לי חבר יקר מאוד, שנסה לא מעט להשפיע עליי להבין את גדולתם של אלבומי הסולו של סילויאן. אני יודע כי לא מעטים שותפים לדעתו. אבל, אייכשהו נשארתי במיוחד עם Japan, על אף שאני מעריך את סילויאן מאוד.
הגן המובא בתמונה למעלה נמצא בהירושימה (כן, הירושימה של המלחמה ההיא). הוא אינו ישן מאוד מטבע הדברים. אך מצליח להרעיד נימים, גם בתמונה, עד שכמעט ניתן לזהות אדוות של מים, אור ושקט.
כן, דומה כי רוחו של דידוג'י יוזאן בקרה בשולחן הסמוך לאותם אנשי עסקים דתיים אמריקאים… אגב, גם בתולדות הפילוסופיה ניתן למצוא את העמדה לפיה הפילוסופיה היא כהכנה לקראת המוות, וכך מוצאים כבר אצל הקיניקאים, אצל מקצת הסטואיקנים (כמו מרקוס אורליוס) וכן בכתבים מגוונים בעולם היהודי-נוצרי- ערבי של ימי הביניים, ראוי להזכיר את עמדתו של אלע'זאלי בראשית המאה השתים עשרה בספרו מזאן אלעמאל (מאזני המעשים) ואת עמדתו של מישל די מונטיין בספר המסות המפורסם מאוד שלו, גם הם דומני שותפי שיח של יוזאן.
ובאשר לרשימה אליה נשלחתי, האם ניתן להסיק ממנה את האמור בקואן המפורסם: הראה לי את פניך האמיתיות בטרם נולדו אביך או אימך.
בכל אופן, עוד אשוב לעיין שם, תודה.
תודה מקרב לב על המלים הטובות.
על אבדתו של דן דאור ראוי לומר חבל על דאבדין ולא משתכחין, כלומר: חבר על האובדים שלא נמצא כמוהם עוד. אני חש לדאבוני, כי אנו חיים בחברה שאינה מעריכה כלל לא אמנים ולא אנשי רוח
וצא לי מאוד על כך. שום דיון על מפעל חייו, לפי שעה, וגם אם ייערכו ציונים אקדמיים בדמות ערבי עיון קטנים, מי ינחילם לציבור הרחב.
ובאשר לרני- אני חש כי דברים נאמרו בתום.
ולפיכך, השבתי לו בתום, ודי לנו בכך.
(-:
לשמחתי, ביום יום, אני קרוב מאוד לשיטתו של ספינוזה באתיקה ד', 67, המלה את החיים התבוניים על נס. נכון הוא כי מבחינת תולדות חיי, יכול אני לראות את דברי יוזאן, כקרובים אליי גם כן. לטעמי, משמעת של קיום דתי קל יותר להחיל באמצעות האתיקה של היות-לקראת-המוות של יוזאן. עם זאת, אני חש כי לא ניתן לכונן ערכים דמוקרטיים ליברליים בכל מקום ללא הקריאה הספינוזית לחיים של תבונה וחירות.
אכן קראת אותי לעמקי עומקיי.
ואת צודקת, דבריו של יוזאן אולי מרשימים מצד עצמם, אבל הם משוללי כל תודעה של חופש וחירות.
תראה איזה צירוף מקרים: בדיוק היום לקחתי ליד ספר ישן, שיש לי בבית עם מאמרים של שפינוזה וקראתי. התרגום קצת ארכאי, אבל הדברים לא איבדו ליחם.
לגבי יוזאן: אני דווקא מוצאת בדבריו חירות גדולה – תפישת עולם שמאפשרת שחרור מכלמיני עבדויות שמצמצמות את החיים. הרחבה. שיפור באורחות חיים – לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם מבחינת התחושה שבה הם נחיים.
את צודקת, תמיד שמורה לי הפתעה בשובי בצאת שבת, איני יודע ולא תמיד אני גם יודע לשער, מה אמצא בשובי.
לרב נחמן, שיש לי אי אילו מחלוקות עם ליקוטיו הנודעים (רבים מחידושיו לכאורה, הינם פראפרזות על הספרות הזהרית, וחידושים אחרים במירבם טרם הצליחו למשוך את לבי, אבל אולי הדבר נעו במגבלותיי, ובהטיה פילוסופית קלה עד נתונה, המאפיינת את מחשבותיי), ישנה האמירה האחת הקיוּמית הפשוטה והמופלאה הבאה 'אל תהיה זקן'. שיש בה משום מענה יפה לדבריו של יוזאן, היפים מצד עצמם.
ובאשר לזקנה, ולתודעת המיתה, ולהשלמה עם החיים וסופיותם, הנה שיר שלוח, משל וולט וויטמן בתרגום שמעון הלקין
כשבא המשורר המבוגר
שבעת רצון פתחה פיה הטבע (הכדור העגול הלא-מתפעל עם כל מחזות יום ולילה שלו) לאמור: "הוא שלי".
אך פיה פתחה גם נשמת האדם,גאה, קנאית ולא-מתפשרת: "לא,הוא שלי בלבד";
-או אז עמד המשורר המבוגר בין השתיים, ואחז ביד כל אחת;
והיום ולעולם הוא כך עומד, כמלכד, כמאחד, אוחז בחזקה ידיים,
שלעולם לא יתירן עד שישלים בין השתים,
וכליל ובשמחה ילכּדן.
שבוע טוב.
נסיתי ליגע את מוחי האם נתקלתי בתרגום הזה אי פעם, או אולי מדובר בג'ון דאן שהתחפש, ולא מצאתי; על כן הנני מהלך בגן המבוכה.
לא יודע למה, השיר היפה הזכיר לי את אחד משיריו המאוחרים של פובליוס אובידיוס נאזו (דומני כי קראתיו לראשונה עוד ב'שורה של אודיסאות' של ברונובסקי), ובו מתואר המוות כמושך באזניי הבריות להזכיר להם את קוצר שעתם, ואת סופיותם חסרת המוצא, שאין ממנה חזור
אולי אף את 'המלכודת' ללואיג'י פירנדלו.
כמובן שדברי יוזאן יפים ומרשימים מצד עצמם, אך ארוגים הם בתפישה לפיה באין האדם נוטל עצמו אל קוטב העיצבון, אל מרירות מגבלותיו, הרי לא יהיה מסוגל להיטיב לא אם עצמו ולא אם זולתו. השמחה הפשוטה, ולו שמחת הדברים הקטנים, גולה היא לחלוטין מליבו של יוזאן, משום שכל חייו מוטלים הם בריכוז התודעתי בחובותיו ובמשימותיו.
ברור לי כי יוזאן היה קרוב להלך בדרך הצדק, אבל האם משנקרה תינוק על דרכו, נפנה לחייך אליו, או להחזיר לו קולות שבורים-עליזים כמענה לגרגוריו? מסופקני אם כן.
וכאן בדיוק נפרדת דרכי מעימו של יוזאן.
אני עדיין מעריך מדיי את החיוך החופשי הוולנטרי, שאינו כרוך בשמירה על שום חוק או ציווי. זהו גם לטעמי היסוד לכל מערכת זכויות האדם, בכל מקום, או כך לפחות נדמה לי.
חיוך כזה בדיוק שלוח.
גם אני, כמובן, בעד החיוכים האלה :))))))
והנה כמה לשנה החדשה:
תודה רבה גם על החיוך וגם על השיר הכיפי.
כבר מזמן הפסקתי להתפלא(…) ענייני זיקנה וזקנים אכן טורדים את מחשבתי הערב.
אני לא בטוחה עד כמה אני מתחברת לעמדה של "אל תהיה זקן" אם משמעה למות צעיר, אבל כיוון שאני מכירה אישית והיטב צעירה בת 87 וחצי, אני מאמצת את הפירוש הזה…
תודה על השיר, אבל מגיע לו ולווטמן ובעיקר לדוור המסור שאחזור אליו בהמשך, במחשבה צלולה יותר.
שבוע טוב ומבורך (-:
הוא שכיוון ר' נחמן.
ראיתי כבר בני שמונים צעירים וגם בני עשרים זקנים.
ומתוך כך יכול היה ויטמן לכתוב בשיר 45 מתוך 'שירת עצמי' את השורות הבאות:
הזקנה, העולה בהדר תפארת! הו, ברוך בואך, חן לא יכונה אשר לימים גוועים! (תרגום: שמעון הלקין).
אלו שורות של זקן-צעיר.
האולטימטיבית של כל הזמנים: אמה תומפסון.
בסצינת הסיום טרניטינו גורם לה הרוג את היריב/ אהוב שלה בעזרת פיצוץ לבו בנגיעה בנקודות מפתח. מעשה הרבה יותר קטלני מכל חרב סמוראי
דומני כי בשוגג התחלפה לך אמה תומפסון, שחקנית האופי הבריטית האולטימטיבית, באומה ת'ורמן של Kill Bill, שהיא אמנם אולטימטיבית, אך מסוג אחר.
יש סיבה שטרנטינו לא שכר את תומפסון. דומני, כי אם היה עושה כן, היה נאלץ הצוות כולו להשבית את הסט בשעה חמש בדיוק, לטובת שעת תה.
לראות את טרנטינו טובל רקיקים בספל תה ארל גריי מהביל, עשוי להיות מראה שאין הבמאי יכול לעמוד בו.
בשלב הבא יטפלו סרטיו בגמלאים בריטיים בעיר תעשיה צפונית, מי יודע.
(-:
התחלפה לי אמה באמה…
והנה נתת רעיון לסרט טרשי מסוג אחר, מאופק ובריטי (היש ניגוד גדול מזה?). גדול!
יש איזה פולמוסון ביני ובין מרית לגבי איכויותיו של קיל ביל
צפיתי כרגע בסצינת הסיום שצירפת
והדיאלוג עשוי טוב יותר מכפי שזכרתי אותו
תודה.
איזו הזדמנות יוצאת דופן, להתייחס להתבלבלות שבין אמה לאמה של נטלי בעזרת שורות בלתי נשכחות של כריסטיאן מורגנשטרן, משורר אהוב על שועי ועל דן דאור ז"ל, שתירגם אותן כך:
כל השחפים נראים
כאילו קוראים להם אמה
ובמקור:
Die Möwen sehen alle aus,
als ob sie Emma hiessen.
ובתרגום אנגלי לא מדהים:
The seagulls by their looks suggest
that Emma is their name;
דווקא על ספר תרגומי מורגנשטרן של דאור ז"ל טרם יצא לי להניח עין, כנראה (כמו שכותב פאול צלאן) כי הגיעה העת שתגיע העת
על כל פנים אמה של מורגנשטרן מצטרפת כפי הנראה לשורת ציפורים כחולות:
http://www.notes.co.il/shoey/61748.asp
איי, פלמשטרום, פלמשטרום
יש גם קורף, אבל פלמשטרום.
בחיאת שועי
מה זה לא מתאים לך מה שכתבת על רבי נחמן
הלוואי על כולנו פאראפרזות כאלו
לא מצאתי היכן דרשתי כאן בדברי ר' נחמן טעם לפגם. דווקא שיבחתי את אמירתו הקיומית המסויימת אודות הצעירות הפנימית. ובאשר לפרארפזות על ס' הזהר, אכן יפות המה, והלוואי נגיע לקצה מידת בקיאותו של רב נחמן בס' הזהר– אך בעייתי, היא שפעמים רבות מדיי נתקלתי בחסידיו שאינם יודעים מאיין לקוחים הדברים, ועל כן אינם מצליחים לעמוד על החידוד והחידוש הפרשני, האגור בכל ליקוט וליקוט, ומשננים בעיניים עצומות מה שאינם מבינים על בוריו. ועוד חושבים כי שמורה בחוסר ההבנה סגולה עצומה
לצערי, דת עממית לגילוייה (הילולות, סגולות, קריאת תהלים להגנה וברכות שמירה לכל דבר)ופולחן צדיקים (הפושה היום בכל חלקה של היהדוּת) אינם נוחים לי (מעולם לא התהלכתי לקברותיהם של מקובלי צפת, שאני לומד לא מעט בכתביהם, על אף שאני מגיע לצפת כמה וכמה פעמים בשנה או לציון הרמח"ל). אני מצפה מחסיד להיות בקיא בענפי וסנסיני החסידות והקבלה לכל הפחות, להבין את צעדיו בעולם הרוח, לא לתת לדמויות כאריזמטיות לסחוף אותו אחריהן, להבין ולחוות מנפשו (בעת תפלה– לא לצפות שתפילותיו תעלינה דרך צדיק), לעלות במעלות החסידות, ולא להתבטל בפני כל צל-צדיק-עובר. לפני כשנה הזדמנתי לשמחה של חבר בבית מדרשו של אדמו"ר חסידי נודע. כאשר כולם עמדו בתור להתברך על ידי האדמו"ר (ביניהם גם חברים, המשימים את עצמם ביום-יום להיות אנשים רציוליסטיים ממני פי כמה), אני פרשתי בעדינות הצידה, או אז נזעק אליי שמשו של האדמו"ר לברר האם איני מתכוון לקבל ברכה ומדוע. אמרתי לו בענווה רבה:'אני מצטער, איני מתפלל כך, איני רגיל לקבל ברכות' ובאמת גילויים אלו של החיים הדתיים מותירים בי תחושת ריחוק. לתופעות כאלה איני חש קשר עמוק כפי שהוברר, אם בכלל.
בתורותיו של רב נחמן בליקוטי תניינא מר' נתן מנמירוב, כותב כי פילוסופים הם כמו חיות טרף הסובבות את אמונת חכמים להשמידה ולהכחידה.
אני חייב לשמור על ריחוק מאמירה שכזו. ריחוק גדול שורר ביני ובינה.
שועי יקר
תודה רבה על תגובתך הארוכה והמלומדת, עם כמה מן הדברים שכתבת אני מסכימה בהחלט, רק ראוי נדמה לי להבדיל ביןהתופעה המוזרה הזו סביב רבי נחמן (וראויה היא למחקר) לבין הראייה העמוקה והעוצמה הרוחנית העצומה בכתביו ובנופי חייו הפנימיים והחיצוניים.
ובקשר לאמירותיו נגד הפילוסופיה (האמת היא שלא כמוך, חסידה של פילוסופיה, אני לא) אבל יש לזכור את ההקשרים ההסטוריים שדברים אלו נאמרו. רבי נחמן נוסע לחיות בברסלב כי היא היתה בזמנו מרכז משכילי חשוב, ועוד נדמה לי שלא מקרה הוא אומר את דרשותיו והן אף נדפסות בעברית ולא ביידיש, נדמה לי שזו היתה עמדה של לעמוד מול וכנגד ההשכלה ולהתריע על דחיקת רגליה של המסורת היהודית כפי שיעשו לאחר מכן ביתר שאת ובאגרסיביות הציונים.
תודה גם על הפוסטים הנפלאים שלך שאני קוראת ונהנת מהם מאוד מאוד
כל טוב
is something to be
רב נחמן, כמדומני,פנה באחריתו לשכון באומן שהיתה מרכז משכילי גם כן, ויש אומרים כי אף נסתלק לבית עולמו בביתו של משכיל אצלו התארח
בעת שהיה שכיב מרע.
אחת היצירות המופלאות שנכתבו באידיש דווקא לאחר השואה הוא מחזור השירים 'ר' נחמן מברסלב אל תלמידו' למשורר האידיש הני-יורקי יעקב גלאטשטיין. תורגם לעברית על ידי בנימין הרשב בבפר 'משורר בניו יורק' המאגד מבחר משירתו של גלאטשטיין. כמה שירים נפלאים בעיניי מעל ומעבר לליקוטים המקוריים. לצערי, קרוב אני לומר שאם רב נחמן אז זה של גלאטשטיין הוא הנחמן שלי, ואולי טרם נפקחו עיניי לראות.
ותודה לך דרשנית נעלמת– נהניתי מתגובתך גם כן מאוד מאוד, כל טוב מכל טוב.
התרגום העברי של "כל השחפים נראים כאילו קוראים להם אמה" אינו של דאור ז"ל
לאור בחר לשחפים שם "עברי": בלה, וכך תרגם
השחפיות נראות כולן/ כאילו היה שמן בלה
לחינם אתה קונס עצמך בשירי גרדום ובלע
שהרי בלה היא יפה, וגם אמה האחת אף צרתה יפות הן, כל אחת לשיטתה כבת השחף של צ'כוב לכל הפחות
חוץ מזה, במידה שבסרט ההמשך של טרנטינו תנסה מחסלת צעירה לנקום ב"כלה" על פעליה הקודמים, ייקרא ודאי הסרט כולו
Kill Bella
(-:
וכיוון שהיא שחפית, היא יכולה לעוף במקום לרוץ
(-:
ודווקא אמה תומפסון בתפקיד שחפית בריטית ששותה תה נשמעת לי כמו ליהוק מעולה. בעיקר לסרט של טרנטינו…(או במילים אחרות, הצחקתוני מאוד, חברים)
רק פינוקיו ובלה עוד ערים.
כן, בלה אינה רק בת שחף כי אם ברווזה.
היא היתה צהובה כמו אומה ת'ורמן בקיל ביל
ותמיד הגנה על פינוקיו מפני שמשון ויובב.
את אמה תומפסון בהחלט הייתי מלהק כבלה בגרסא עם השחקנים. בתפקיד פינוקיו– את הברווז של דודו גבע.
ואני חשבתי שסרט כזה של טרנטינו יקרא בודאי: בלה, צ'או.
(מוזיקה: בלה ברטוק. תפקיד משנה: בלה לוגוסי)
כן, כן, זה היה ניסיון פתטי שלי בתחום ז'אנר ההומור…
כל הצבא הפרואני מקיף בית בתוכו נמצאת בּלה (הלא היא אומה ת'ורמן חבושה כובע פלדה ובידהּ סיכה חדה). לסימן של הגנרליסימו מתחילים כל החיילים לשיר בלעג:
בלה'לה בלה'לה צאי החוצה
אבא ואמא ייקנו לך עוּגה
…
הדלת נפתחת, רואים אוזן אחת לבנה ועוד אחת (מחווה למיץ פטל לחיה שנהב) ואז רואים את אומה תו'רמן ואת השפן הקטלני
ממונטי פייטון והגביע הקדוש, שוחטים במקצב הפסדובלה את כל גיבורי החייל
…
אל מול גיא ההריגה, רואים את בלה/אומה מחליקה כִּיף עם השפן, ואז שותתי דם הם הולכים לשתות מיץ פטל אדום בכוסות גבוהות בבאר הסמוך. 'שפן' אומרת בלה
'מה?' עונה השפן.
'הו בי-די-בם-בם' אומרת בלה
'תמיד רציתי לומר את זה: שפן הו-בי-די-בם-בם'
(כותרות פתיחה)
התשובה, אגב: בלה סנש, אבא של חנה כתב את ספר הילדים צ'יבי ששווה לחפש ולקרוא. בפרט אם אתה חובב כדורגל (הונגרי)
התסריט שלך משובח, אגב
איזה תסריט מעולה, וגם הליהוק הקודם, אפשר אולי לאחד אותם איכשהו…
בכותרות הסיום אפשר, אולי, להוסיף שפם הו בי די בם בם (ולהראות איך השפם נכנס לאיטליז, גונב לו עצם גנובה וגו', זהו עצם העניין. לא! זה עצם של הכלב. איזה כלב? טוטו כמובן!).
אח, אח, אלמלא הייתי בטוחה שרק תלתן ירוק צומח כאן, הייתי עלולה לחשוד.
הדבר הזה אמנם קצת עובר את גבולות הסיבולת שלי, אלימות וגזענות וכאלה, אבל לא יכולתי להתאפק, וליד טרנטינו האלימות הזאת היא ממילא כסף קטן.
לצערי, מותו ללא עת של טוראי נמצ'ק, החריב לי לתמיד את מה שהיה יכול להתפתח לכדי חיבה לנבחרת הונגריה. הואיל גם שאיחרתי את המונדיאל ההוא עם פושקאש, המצב כנראה חסר תקנה
דומני כי לחברנו הטוראי המנוח היתה איזו חברה טוראית שלא שבה, שהיה עדיף לו היתה נשארת ומתמידה בהליכות לקיסריה על פני השתתפות בקו-פרודוקציה ציונית-בריטית כושלת. אותו מחדל המכונה משום מה סיפור גבורה, מצליח להתחבר גם באופן מכמיר לב עם האגדה האנדרסנית (מרית, את איתנו?) ההיא על מוכרת הגפרורים,ואשרי הגפרור שבער והצית להבות.
אני אומר לך, הבריטים האלה, הם היו יכולים הרי לשאול מאיזה מפיק הוליוודי את גילדה המקורית במקום את חנה סנש. אם ריטה הייוורת, הידועה גם כריטה העיוורת) היתה צונחת מאחורי קוי האויב הכל היה מסתיים אחרת. זה היה יכול לתת לטרנטינו איזה חומר עתידי למחשבה!
אפילו היה יכול להיווצר איזה רימייק יפה עם אומה (בלה) ת'ורמן, ועם אמה תומפסון בתפקידה אמא שלה, כנהוג בהפקות הוליוודיות מן המניין.
העשבים היחידים שבאו אל קרבי בימים האחרונים הם 'עלי עשב' של וולט וויטמן, שאייכשהו בשעות שלא מן היום ולא מן הלילה הצלחתי לקרוא שוב בפעם המי יודע כמה. מי יודע, אולי זו השפעת, אולי רוב העבודה הגורמת לי לעבוד על יד המחשב עד שעות משונות שכאלה (אמש באשמורת השלישית).
והשפן, נו טוב, זה ברור הוא שכח לסגור הדלת.
איי יי יי – זה משובח במיוחד.
לא חשדתי ב-א-מ-ת בהשפעות זרות, אני יודעת שהכל טבעי.
מאסטרפיס!
(אני רוצה לומר שעבורך זה פיס אוף קייק אבל זה לא מספיק טוב. לא אמרתי).
לה לה לה אפצ'י וגם (נורא רציתי למצוא ביצוע וידאו אבל אין, אז קבל רק את המילים ותדמיין את המנגינה) –
http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=762&wrkid=25476
גם אני התכתבתי פה בשלוש בלילה, סליחה
ואת הספר "נבגד על ידי ריטה הייורת" של מנואל פואיג – כן, כן, ההוא של טנגו שברון הלב הנפלא ושל נשיקת אשת העכביש – אתם מכירים ומכירות?
אתה עושה לי מבחן עם נמצ'ק, אה, פינוקיו?
אבו פינוקיו פה אכן הכין תשתית לקריירה במחלקת תסריטים בהוליווד או הולימשהו, אבל איש לא פקפק מעולם בתרומתך המפלגת לבניינה הרעוע והאיתן של המחתרת, אל חשש.
עכשיו כאילו להתכתב בשלוש בלילה הפך לאות נצחון? לכו תבנו ככה מדינה…
אני דוקא לא מכירה. זה בסדר, הפינה עוד שמורה לי מאז עניין העכברה, אני כבר מכירה את הדרך לבד.
גילוי נאות: לפחות שני אנשים מציאותיים לגמרי מכנים אותי 'הלוויתן'(לא על שם
הובס,בררר…). למה? סיפור ארוך. כך שחסל סדר פינוקיו (אני, הברווז של גבע? אני עגור כחול/דרקון ירוק עלי גבע). תוכל להגיד לקפטין אחאב העומד על יד הדלת, להשאיר שם את כובעו. הגיע הזמן שיגיע הזמן.
לא קראתי את ספרו של פואיג. אני חושב שגם חכם צבי וגם אסתי סגל מחו בפניי לא פעם על כך. אבל אני חושב כי בנעורי חזה חזיתי בעיבוד הקולנועי שנעשה על פיו, התרשמתי אך לא במידה שהריצה אותי לקרוא.
השעה השלישית מזכירה את האדם השלישי
גם אצל אורסון ולס אבל גם אצל עמנואל לוינס
אבל יותר מזה, מדובר בשעה מקבילה לשעת עיוותי הזיתים אצל דן פגיס, בה אדם יושב לבדו בחדרו, חובש כובע בן שלוש פינות (וחורץ לשונו כלעומת צרברוס הכלב), וממתין לפיתגורס הידיד שילמדו מעט-מזעיר מן ההרמוניה ומן הסימטריה החסרות כל כך.
האם מעולם היו כאן בעצם?
ושאלה לי:
האם לשם פיצויי ביטוח על התאונה היקומית
דרושה השתתפות צד שלישי?
בכך אאלץ לדון בפעם אחרת.
את הגילוי הנאות הזה אני דוקא יודעת, למרות שלא חשבתי על הלוייתן בהקשר הזה.
אני דוקא קראתי לך אבו פינוקיו, לא פינוקיו, אבל יש לך כזה שפע של כינויים -דמויות-ייצוגים, שאפשר לאפסן את הכינוי הזה בבוידעם, אם אתה מעדיף.
לולא היו לו שלוש פינות (לאדם ו/או לכובע) לא היה יושב באישון לילה וחורץ לשון כנגד צרברוס? ולולא היה יושב וחורץ לשון כנגד צרברוס היה ישן בבטחה או שמא להיפך?
אני עוד צריכה לחשוב על שאלתך לעומק, השאלה למה ולמי אתה מתכוון: אם מדובר על פיצויים שצד שלישי כלשהו צריך לתת למין האנושי על עצם קיומינו כאן או שמא בדיוק להיפך – צד ג' יפצה את צד א' על הבעיות הכרוכות בקיומו של המין האנושי?
ואולי בכלל התכוונת לפיצוי על הקיום של כל אחד ואחד? במקרה כזה, אני לא בטוחה לגבי פיצויים אבל רצוי לצד ג' (וגם לצדדים ד'-ת' ויותר), שיעזרו לפחמי לשאת את שקיו.
אבל התשובה היא בכלל 42, לא?
כבדת השקל היא דווקא הלירה, נדמה לי.
לא יודע איך הבאת את השליפה
,42 זו תשובה מצוינת
לא חשבתי עליה
ישנו פילוסוף הלניסטי (שכמו רבים מתלמידי תלמידיהם המאוחרים של אפלטון ופיתגורס, ראה בטבע הצרוף מתמטיקה) מסויים מתחילת המאה הרביעית שהיה מוחה לך כפיים
פירושו, אם הבנתי: קבל את הדברים כהוויתם
את הצד הסדור שבהם ואת הצד הכאוטי-פרוץ שבהם
לכל דבר שמור(ים) משמע(ים) משלו
אגב, לכל מי שמשוכנע שאני מתלוצץ
אני לגמרי לא בטוח
לכל דבר הן שמור(ים) משמע(ים) משלו
זה מעולם לא קרה.
מילא, על ספרות, אולי… אבל על מתימטיקה? אני?
זה כמובן היה האדמו"ר דגלס אדאמס, אני רק ציטטתי…
לכל דבר שמור(ים) משמע(ים) משלו. ברור.
(-: