כמה עשורים כבר מכסה אדם בימיו? כמה יש לו לאדם פנאי לקרוא בכלל התרוצצויותיו עד כי ידמה להקיף בדעתו עשור של פעילות אמנותית כלשהי? הואיל ואני נטוע באיבו של העשור הרביעי בחיי (36), והואיל ולמיטב שיפוטי רק לפני כעשור, איפהשהו, הצלחתי להגיע לידי מטען תרבותי, תיבת תהודה, המאפשרת לסקור פעילות ספרותית בקונטקסטים רחבים, אני רוצה להניח כי כתיבת רשימה שכזו לפני עשור, היתה עבורי משימה המקדימה את זמנה, מחזה יהרה. זוהי אולי ההזדמנות הראשונה בה אני יכול להגיע לידי הצבת רשימה, אשר באמת אחוש כי היא מייצגת את המיטב שבמיטב מתוך הספרות שקראתי .
ברי לי לגמרי כי כל רשימה שאצמיח תהיה חסרה, משום שאין אדם יחידי יכול להקיף הכל, לא באופן שבו נחשול הידע האנושי גדל, הולך ומעצים בכל עת. ואף על גב שברשימתי כאן אתייחס רק לתחום הקטון, לקיטון הספרות המודפסת עברית, עדיין אני יודע כי ודאי לא הגעתי לקרוא הרבה מאוד יצירות ראויות. העשור האחרון עמד ללא ספק בסימנו של דילוג נחשוני בהיקף הידע המוגש לפתחו של הקורא המצוי. הוצאות ספרים חדשות כגון: אנדלוס, בבל, חרגול, נהר ספרים, קשב לשירה ורסלינג [במיוחד האחרונה] הוציאו לאור שפע של ספרות מגוונת, עשירה ועמקנית, באופן שהביא לראשונה אל הקוראים קולות ספרותיים חדשים מקוריים ויוצאי דופן, ואף הנגיש לקורא העברי ספרות אינטלקטואלית עולמית, אשר מעולם לפני כן לא היתה זמינה לעיון באות עברית.
קשה לי להתיימר ולומר כי בדיעבד הצלחתי לכסות ולו מעט מזעיר מן ההיצע הרב. עם זאת, כאדם קורא, שאולי הצליח לתור כבר כמה אופקים, ובאין רשימות סיכום העשור אשר קראתי אי-בזה הצליחו ליצג את טעמי או מכמני ספרות הקרובים ללבי, ראיתי לנכון להעמיד כאן רשימה קצרה של ספרי שירה, ספרי פרוזה (מקור ותרגום), וספרי עיוּן עבריים שהיטיבו את ימיי בעשור האחרון. אין הרשימה מתיימרת לדבר, פרט לייצוג טעמי האישי. על כן, מי שמעוניין/ת להתבונן ברשימה ולהביע דעה מוזמן בשמחה לעשות כן. אשמח מאוד לקבל הצעות נוספות, הרחבות, הסכמות, אולי גם מחאות, ובלבד שהכותבים יזכרו כי הם מתייחסים לרשימה של מי שאינו אלא משתף בטעמו האישי בלבד.
עוד דבר, עם כל אחד מן הספרים המובאים ברשימה עברתי איזה מסע-פנימי מסויים שארכו חורג מסך כל קריאת עמודיו. הספרים היפים בעיניי, הם ספרים הדובבים את הכרתי, כלומר נותרים בה כזיכרון רגשי. אלו ספרים שבהלכי, עסוק בענייני, הם הולכים עימי, והשיח הפנימי ביני ובינם משתרע לעתים על פני שנים ומקומות, כמו ידידים קרובים המלווים את חיי.
שירה:
- תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
- נוּנוֹ ז'ודיסֶה, הרהורים על הריסוֹת, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
- 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001.
- אנטוניו מצ'אדו, רק מלה בזמן, תרגמה מספרדית והוסיפה הערות: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2001.
- סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצירף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001.
- בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.
- פדריקו גרסיה לורקה, המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002.
- אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003.
- אסי פרבר גינת, חיית הפנים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004.
- ז'ואן מרגריט, מעולם לא ראיתי את עצמי יווני, תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2004.
- אנתולוגיה לשירי עם ביידיש: כרך איציק מנגר [כרך שביעי], בעריכת סיני לייכטר, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 2004.
- אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.
- אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מאידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: ירושלים 2005.
- פרננדו פסואה, מהחלון הגבוה ביותר: שירי אלברטו קאירו, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי, פרנשיסקו דה-קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, מהדורה שלישית ומתוקנת, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
- ויקי שירן, שוברת קיר, שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005.
- יעקב רימון, מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006.
- קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננוּ, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007.
- צֶ'זָרֶה פַּבֶזֶה, הבהוב השחר: שישה שירים, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
- צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
- רוברט בליי, אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008.
- נאזים חכמת, ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, בעריכת לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.
- (פ)ספפו, מישהי, אני אומרת, תזכּוֹר אותנוּ, תרגם מיוונית והוסיף הערות ומבואות שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2009.
- חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.
- שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009.
פרוזה, מסות ומחזאות:
- ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגום מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
- אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
- חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001.
- ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית ןהוסיף הערות: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001.
- טריסטן אגולף, אדון החצר, תרגמו מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב: תל אביב 2001.
- ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, עריכה: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2001.
- בנימין שבילי, פֹּה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002.
- אלכסנדר איוונוביץ' קופרין, העלבון: סיפור אמיתי וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת בבל: תל אביב 2002.
- וינפרד גיאורג זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, אחרית דבר: סוזן סונטאג, הוצאת כתר: ירושלים 2002.
- סס נוטבום, ריטואלים, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2003.
- דרור בורשטיין, אבנר ברנר, הוצאת בבל: תל אביב 2003.
- אַאוּגוּסְטוֹ מוֹנְטֵרוֹסוֹ, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן, הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה: תל אביב 2003.
- זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2004 [מהדורה שניה ומתוקנת ראתה אור בשנת 2005].
- אנריקה וילה-מאטאס, המסע האנכי, תרגמה מספרדית: אורית קרוגלינסקי, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2004.
- אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004.
- ז'ורז' פרק, איש ישן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
- חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2005.
- דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
- ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות, בעריכת דוד אוחנה, כתר – הוצאה לאור, ירושלים 2005.
- ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומאנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006.
- יסמין גאטה, ליל הקאליגרפים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2006.
- חוּאָן רָמוֹן חִימֶנס, פלטרוֹ ואני (אלגיה אנדלוסית), תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, איירה: זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006.
- וינפרד גיאורג זבאלד, אוסטֶרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006.
- יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
- מיכל בן- נפתלי, ספר, ילדוּת, הוצאת רסלינג (ושתי מחלקה ספרותית): תל אביב 2006.
- יוקיו מישימה, מקדש הזהב, תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, תל אביב 2007.
- סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, תרגם מצרפתית ואנגלית: שמעון לוי, הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב: תל אביב 2007.
- אינגבורג בַּכְמַן, שנות השלושים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, מבוא: מיכל בן-חורין, הוצאת כרמל: ירושלים 2007.
- וולפגנג בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הספרייה הקטנה- הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2007.
- חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008.
- אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008.
- וורד ג'אסט, שִכחה, תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית/הוצאת כתר, ירושלים 2008.
- זביגנייב הרברט, טבע דומם עם רסן, תרגם מפולנית והוסיף אחרית-דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2008.
- ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
- קאדר עבדוללה, כתב יתדות, תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2009.
- מריוֹ בֵּיַיטִין, שתי נובלות: סלון יופי/דמקה סינית, תרגמה מספרדית: אנה וולוביץ', הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
- וולטר, מיקרומֶגָס: סיפור פילוסופי ועוד שני סיפורים, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים: בנימינה 2009.
- מיגל דה אונמנו, ערפל, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2009.
- עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009
עיון:
- תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספריית ליידן, ערך והקדים מבוא יעקב זוסמן, הוצאת האקדמיה הלאומית ללשון העברית/האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
- אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן: חיפה ולוד 2002.
- חביבה פדיה, המראה והדבור: עיון בטבעי של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס 2002.
- אברהם כהן די היררה, בית אלהים ושער השמים, תרגם מספרדית: נסים יושע, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים 2002.
- רמב"ם, מורה הנבוכים, תרגם מערבית-יהודית: מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2003.
- ברוך שׂפּינוֹזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003.
- אלעזר בן יהודה מוורמס, סודי רזיי חלקים א-ב וספר השם, מהדורת אהרן איזנבך, מכון סודי רזיא: ירושלים 2004.
- דרך האמצע וקיומהּ [ג'ונג יונג], תרגם מסינית: אנדרו פלאקס, הקדמה איירין איבר, מוסד ביאליק: ירושלים 2004.
- גליה פת-שמיר, אדם לאדם חידה: טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור, תל אביב 2004.
- הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2005.
- יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005.
- בנימין פונדן, התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006.
- בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, תרגם מאנגלית: יובל אידו טל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
- אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת, אוצרת: עירית שלמון, בעריכת: ישראל רונן וא"מ גולדשטיין, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה [קטלוג מס' 26]: חיפה 2006.
- סטיבן נדלר, שׂפינוזה: ביוגרפיה, תרגמה מאנגלית: דבי אלון, עריכה מדעית: גדעון סגל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
- חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פבינה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007.
- רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגם מצרפתית: משה להב, עריכה מדעית: משה רון, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
- מארק מאזוֹוֵר, סלוניקי עיר של רוחות: נוצרים, מוסלמים, יהודים 1950-1430, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, ייעוץ מקצועי: ירון אנוש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.
- הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית, והוסיפה הערות ומבואות: שרה סבירי, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2008.
- לב המוּדָעוּת [ אַשְטָאוַקְרָה גִיטָא], מתרגומו לאנגלית של תומָס בַּיירוֹם: שחר לב (דיוְיה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
- הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגם מאנגלית: עופר שור, עריכה מדעית: שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008.
- יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים 2008.
- יוהאן האוזינחה, סתיו ימי הביניים, תרגמה מהולנדית: קלרה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, בעריכת דליה טסלר, הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
- מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009.
*
בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.
© 2010 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
ארצ'לי שנכתב ע"י אלזה מורנטה
הופתעתי שלא מנית את קורמאק מקארתי
חייבת להגיד שהזכרת לי באמירה שלך על היותך בעשור הרביעי (36) את הסצינה מתוך כשהארי פגש את סאלי, בה היא בוכה בדמעות שליש על שלא התחתנה כי הנה היא אוטוטו בת 40. הוא מסתכל עליה המום ושואל בת כמה היא, והיא אומרת 32 אבל זה כבר מגיע (או משו כזה)
ולגבי הרשימה, זה המקום להציע לך (אם לא קראת) את יואל הופמן (בעיקר קוריקולום ויטה אבל כל אחד מספריו), יהושע קנז, רונית מטלון – קול צעדינו, חיים באר – לפני המקום ו – ברנר של אניטה שפירא.
נראים לי מתאימים לטעם שלך כפי שהכרתי אותו עד הלום.
אכן פספסתי, מאז אלה תולדות לא שבתי לקרוא במורנטה. יש כמה וכמה סופרים כאלה, שדווקא לאור אהבתי את ספרם הראשון שקראתי לא הוספתי לקרוא בהם עוד.
את מקארתי אני מעריך,אך הספרים האמריקנים המתורגמים הטובים ביותר שקראתי כמדומני בעשור החולף, ככל שזכרוני נושאיני הם: אדון החצר לטריסטן אגולף, והשטן בעיר הלבנה לאריק לארסון
ודאי שקראתי את הופמן. את ברנהרט קראתי כבר במחצית הראשונה של שנות התשעים והוא הותיר עליי רושם רב. הוא לטעמי, אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו בתולדות הספרות העברית החדשה. כך גם הגעתי ל- ספר יוסף ואילך.
אני מסכים כי C.V היה הטוב בספרי הופמן בעשור החולף, אבל היכנשהו הוא חדל מלהפתיע אותי, וברשימתי העדפתי, בכל האמור בספרות מקור, להעדיף קולות חדשים ומקוריים שעלו בעשור האחרון. לא קראתי את קול צעדינו, לפני המקום וברנר. את שני הראשונים נסיתי להתחיל ולא התידדתי עימם במהירה.
אני מכיר מעט את קנז המוקדם. לא הצלחתי עד כה להישבות בקיסמו.
אכן – חביבה פדיה ודרור בורשטיין הם הגילויים הכי משמעותיים שהיו לי בשנים האחרונות.סיקרנת אותי לגבי אחרים ברשימה, אבדוק אותם.
תודה מקרב לב על החיזוק החיובי
'בעין החתול' פשוט היה ספר שהתחלתי להלך בין דפיו כסהרורי למן ראשיתו ועד חתימתו. ספר השירים שיצא כחצי שנה אחריו 'דיו אדם' מתכתב עימו בכמה וכמה מובנים.
את 'אבנר ברנר ' של בורשטיין קראתי ככל שאני זוכר קרוב לעת יציאתו, מאוד הופתעתי מנימתו ומרעננותו הרעיונית. עם "הרוצחים" של בורשטיין הצלחתי לצערי להתיידד מעט פחות, כפי שעולה מתגובתי לשאול למעלה, אפשר שהדברים תלויים בי.
(שביני לביני אני מכנה אותך לוחם בשורות הרזיסטאנס)
ממש שימחת אותי
עם החיים הוראות שימוש
שיש אותו פה בבית הזה
והוא נראה לי קצת….
כבד (טוב הוא לא בדיוק לשים בתיק ולצאת מהבית…הוא באמת נורא כבד!!)
השני שהחסרתי פעימה כשראיתי הוא אדון החצר
לא, אין לי אותו
אבל בטח יהיה
ומיקי שביב
זה כל כך היה במקום שאין לי מילים
ברגע הראשון, כשפתחתי את בלוגך תוך כדי עניינים נוספים רק כדי להציץ, ראיתי את הכותרת "ספרי העשור שלי" ולשניה תהיתי אם לא טעיתי בכתובת, זה אכן לא צעד שנתפס אצלי כאופייני לך…
הרשימות עצמן, לעומת זאת, לא מפתיעות אותי בכלל, אבל לתדהמתי/הפתעתי/בושתי לא קראתי את רוב רובם של הספרים המוזכרים שם, חלקם כבר רשומים בתודעתי ככאלה שאני צריכה לקרוא ואחרים אפילו לא עברו את הרדאר שלי.
מלחיץ אותי קצת להתייחס לספרים שהם "הכי", כשאני ממליצה לך על ספר, כשאני ממליצה בכלל למישהו ספציפי על ספר ספציפי, זה קורה כשאני חושבת על האדם תוך כדי קריאה וחושבת שמשהו בחיבור בין האדם הזה לבין הספר הזה יכול להיות נכון ומשמעותי לשני הצדדים(…).
הגדרה כזאת של "ספרי עשור" נראית לי נכונה כמו שעשית כאן, בסיכום שבדיעבד, לא בהמלצות.
אבל זו ללא ספק רשימה מרתקת ואני בטוחה שעוד אחזור אליה.
בעשור הקודם ניסיתי לקרוא מספר ספרים של סראמאגו ואיך שועי אומר לא התידדתי איתם.דווקא את "הבשורה על פי ישו" שהוא לא ספר מופת קראתי פעמיים.
אני כמובן מסתכל על היצירה ולא על יוצרה
קראתי גם את מסע אל קצה הלילה ואני מאזין להקלטות של אלפרד קורטו בנות 80 שנה ויותר
לא יודע על מה ולמה הוענק לסראמאגו פרס נובל
לוחם רזיסטנס עם ברווזון גומי כמובן (איך אפשר לשכוח).
(-:
את אדון החצר אני כבר זוכר רק במעומעם, אבל אני זוכר כי רושם הקריאה בכמה מחלקיו היה גדול, הן מבחינת המעוף העלילתי והן מבחינת זעם הנעורים של אגולף הניבט מכל פרק ופרק. ומיקי שביב הוא מיקי שביב ("מיקי שלנו" כפי שהיה קורה לו מאיר אריאל בהופעות אי-אז) .
כן זה באמת לא אופייני לי, אבל החלטתי להשתעשע מעט. אני אפילו איני יודע האם ניתן להגדיר זאת רשימת המלצות, איני רואה בעצמי אוטוריטה וגם לא דוברו של הטעם הטוב. גם כאשר אני מייחד לספר רשימה היא בדרך כלל מתעדת את מסעי החוויתי בו, יותר מאשר התיימרות לקבוע מסמרות לגבי איכויותיו. למשל, יש כמה ספרים שאני מאוד-מאוד אוהב והם לא נכללו ברשימה, מום שניסיתי לקצר במידת האפשר .זוהי רשימה המעידה על שיקול שבין טעם נוכחי ובין ספרים שהיתה להם חשיבות רבה בעיניי בפרספקטיבה של הזמן בו הופיעו במהלך העשור האחרון.
ועוד דבר, בדרך כלל קשה להצביע תוך רשימה אחת על מספר ספרים רב אלא אם כן זה נקרא מאולץ ועציצי. אחרי שראיתי כל מיני רשימות בעיתונות שסיכמו את העשור האחרון, וכאמור לא בלי התלבטויות, החלטתי להציע כאן כקורא פשוט מן הישוב, אלטרנטיבה משלי, שאינה מייצגת אלא את טעמי האישי.
אף אני לא התיידדתי עם סראמאגו.
אקווה כי מסעך אל קצה הלילה צלח.
אם לא הזכרתי את סלין עד כה ברשימותיי,אין זה מקרה.
כבמקרה ניטשה, אני יודע להעריך גאונות אבל בתנאים מסויימים אני מעדיף לצפות בסוג המיזוגני של הגאונות, מן המרחק בלבד.
רשימה מעניינת ויש אי-אלו המלצות ששווה מאד לבדוק בהזדמנות הראשונה.
ולגבי עין החתול- מוכרחה להודות שמאז ומעולם הייתי חובבת חתולים ואני גם מגדלת פרינססה אחת כבר כמה שנים, אבל מאז שקראתי את הספר הזה, אני שמה לב יותר למאבקי הקיום שלהם ברחוב. יש הרבה אנשים שהיו רוצים שהם יעלמו מהנוף ה אורבני – כמו השכן האלמוני שכל פעם מעלים לי את כלי המים שאני שמה לחתולים בבניין – אבל זה לא יקרה.הם ישארו פה ורק יהיו יותר צמאים.
מרשים. הספר היחיד שאני מכיר כאן הוא ספר האי נחת של פרננדו פסואה…
אני חושב כי ספרך "אדמה שחורה" הוא ספר ביכורים מרשים מאוד, אחד מספרי המקור הטובים של השנים האחרונות, במיוחד באופן המפתיע שבו הוא עושה שימוש בז'אנר הרומן ההיסטורי, ובדמויות האנושיות המרתקות המאכלסות את דפיו. גם היתה לי שיחה על כך שבוע עם שני אנשי אקדמיה (באופן בלתי תלוי), שיד ורגל להם בעולם הספרות, וכולנו סיכמנו שספרך היה הפתעה נעימה במיוחד. מחכה לספר הבא (אני חוזר ואומר את זה, אבל מתכוון ממש!)
לא, זה לא בשביל הרושם. אולי בכדי ליצור אלטרנטיבה לרשימות קיימות. לצערי, הגווארדיה הנכבדת של ותיקי הספרות העברית (שירה ופרוזה), לאחר פטירתו של ס' יזהר, זוכה לטעמי ליותר מדיי כבודות ותושבחות. וגם קורמאק מקארתי, שהוא סופר טוב לכל הדעות, זוכה לאיזה הייפ עולמי, כאילו שהוא ממשיך ישיר של פוקנר וכיו"ב. היה לי גם חשוב להאיר איזה עשור נפלא היה בתחום ספרי העיון וספרי השירה. התמקדתי בעניינים שאני נוטה לחבב. אך גם הספריות בתחום הפילוסופיה, פרשנות ופסיכולוגיה התעשרו התעמקו מאוד בשנים האחרונות, כמעט לבלי הכר
יש המון ספרים מצוינים שלא הזכרתי, למרות שהם מלווים אותי וטובים בעיניי.
מקווה שהעשור החדש יביא עימו ספר בעקבות אתרך 'נטוש'. ומעניין אותי מאוד אילו ספרי צילום אתה מחשיב כהשפעות מהותיות עליך ועל עבודותיך.
הספר הזה, אני מאמין, ידבר אליך במיוחד:
ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
על הרשימה. יפה לראות את כל היבול הזה, ולקרוא על האופן שבו התרשמת ממנו. ב"תפסן בשדה השיפון" סאלינג'ר כותב מפי גיבורו הולדן על איך שכשהוא מגיע לגן חיות הוא הולך מיד לראות את החיות האהובות עליו. אני מצאתי שכדאי לנהוג כך גם בספרים. אחד הספרים שנהניתי מהם מאוד בזמן האחרון: "אל ארץ הגומא" של אהרן אפלפלד. מאחלת לך שגם העשורים הבאים יהיו מהנים ומספקים.
נהניתי מאוד מ'הגיע הזמן לומר אמת' שלך
ומעבר לרשימה שכתבתי אודותיו אי בזה, אני ממליץ עליו מאוד לקוראי/ות השירה העברית כולם/ן.
עצרתי מעט את קריאתי באפלפלד בשנים האחרונות, אפשר שלא בצדק.
לפני כשלוש שנים ביקרתי בסטודיו של אחד הציירים האהובים עלי ועל שולחנו היתה ערימת ספרים ובדיוק מתחתיה עוד ערימה. מה? שאלתי: "הערימה שעל השולחן הם הספרים שהכנתי לקרוא והערימה שמתחת לשולחן הן כנראה הספרים שלא אספיק לקרוא".
וברוכה הבאה. ערימות הספרים המתגבהות והולכות במחשבותיי של ספרים, שיש בי רצון לעיין בהם בשלב כלשהו של חיי, ואשר אני יודע שלא אספיק לקרוא גם אם אזכה לחיים ארוכים,כבר מזמן אינם דבר המתקבל על הדעת. העיקר שהסקרנות ואהבת הלימוד/עיון נותרת בעינהּ.
זה חתיכת הר אוורסט של ספרים,
גבוה ומושלג ומפחיד.
רק כמה סלעים שם מוכרים לי
הרוב מחכה שאתחיל לטפס.
אתה איש אמיץ מאוד,
לא פחדת שהספרים שלא תזכיר יעלבו?
(שלא לדבר על הסופרים… החיים…)
אני מרגישה מטופשת קצת, אבל אשאל בכל זאת:
האם אתה קורא לפעמים סתם ככה בשביל הכיף?
המסע והשיח הם לגמרי הדדיים.
ובין האנשים שהתוודעתי אליהם בעשור הזה אתה השני אחרי בני 🙂
בודאי שאני קורא בשביל הכיף
רוב הספרים ברשימה נקראו מתוך עניין שבמחשבה או מתוך כיף (גם ספרי העיון האקדמיים; עם זאת,ספרו של ז'אן אמרי הוא בודאי אינו ספר מהנה, אבל הוא קשה מעולה ונדיר). לחלקם המכריע של הספרים אין קשר ישיר לעיסוקים מקצועיים שלי, ככל הידוע לי. יש כמה וכמה א/נשי רוח שלא הזכרתי (אולי גם עמיתים) ואני מקווה שלא הותרתי נעלבים.
כדרכי, אני מנסה לכתוב בכנות, לא פחות ולא יותר, אני מודה מראש כי אפשר מאוד שנעלמו ממני כמה יצירות מופת (אני קורא הרבה, אבל בודאי שבתחום פרוזת מקור, אני קורא בעברית מעט למדיי), וגם שייתכן מאוד שיכולתי להגדיל את הרשימה למאה ספרים [למשל להוסיף כמה שמות מוכרים כגון: לוינס, מילוש, קריסטיבה, ריקר, זבאלד, אקו, פאמוק, דה לוקה, יואל הופמן, ב' אקונין, פרנזן, ספרן- פויר, קראוס, שייבון, אדף, בהר ורבים אחרים או את מלילה הלנר-אשד (קריאה פרשנית) ובעז הוס (חיבור דיסקריפטיבי-אינצקלופדי) בתחום חקר הזוהר ואת רון מרגולין בחקר החסידות]. ובכל זאת, עשרה נראו לי פחות מדיי, חמישים או מאה- יותר מדיי, וספר עשוֹר-בחירה בלתי אפשרית בעליל
אגב, כל הרשימה הזאת החלה סתם בשביל הכיף או למען האלטרנטיבה. אני שמח להכיר לא/נשים ספרים שאהבתי, זה הכל.
נשמט לי שמך מכותרת התגובה הקודמת, ומשום מה הגישה אל מערכת ההפעלה ברשימות כעת חסומה. אז שתדעי, התגובה מיועדת לך.
וואוו, תודה בשם איגוד תיאטרוני הבובות הפילוסופיים והקבליים שבדרך (אין מלים: צריך לפתח חיבוק אינטרנטי).רק אוסיף ואספר כי פעם, אחת מחברותיה של אשתי קנתה לי ליום הולדתי ברווזי גומי צהובים לאמבטיה (אחרי שנים של תלונות על חסך ילדות שכזה אצלי), אבל הילדים שלי לקחו לי אותם עוד לפני שיכולתי להספיק ולהתקומם באמצעותם כנגד הגרמנים.
זה מה שהיה חסר לי בחדש של טרנטינו מבחינת ריאליזם היסטורי-
לאלדו האפצ'י לא היו ברווזונים.
לראות שבבת אחת מנית עוד כמה עשרות, זה כאילו שההר הגבוה והכבד הפך בבת אחת לענן: מסה ענקית שיש לה שוליים לא מוגדרים ולא נוקשים אלא מתפוגגים והולכים. אתה מבין למה אני מתכוונת? אני בטוחה שכן.
ולכן בתוך תנועת הענן הזה
מניתי רק את מה שהספקתי לחזות
בהרף זה שבו הענן משנה את פניו, ממשיך בדרכו
וחולף. ובכל זאת, ספרים כנראה, במתכונת זו או אחרת, יישארו כאן עוד הרבה אחרינוּ, כך שלא ברור מה חולף מהר יותר, הענן או הלב.
והזכרת לי (אולי גם אכתוב על זה פעם) כי בפעם הראשונה בה הגעתי בבגרותי לצפת, עיר משמעותית מאוד עבורי, היתה העיר נתונה בסופת שלג עזה במיוחד, והיתה מכוסה כולה כעין ענן של ערפל, סמיך ומתנחשל, עד שאי אפשר היה לראות דבר, רק לגשש באפילת היום שחשך.
בשבילי היא דווקא היתה משמעותית בילדותי ולא הייתי בה מאז שבגרתי, חוץ מבתקופת מלחמת לבנון (הראשונה) בדברים איומים ונוראים.
ענן הוא דבר חזק מאוד, אבל אפשר להכניס לתוכו יד, ואפשר לגשש בו את דרכך.
ענן ביד/ע' הלל
מדוע התעקשתי כל כך ולא הסכמתי ללכת לישון, בעוד שאר הילדים שכבו כבר במיטותיהם, ומדוע לא רציתי אפילו להתפשט וללבוש את הפיג'מה?
את זאת לא הצליחה המטפלת להבין גם כששאלו אותי לא הסכמתי לענות ולא נותרה ברירה אלא לקרוא לחווניה הגננת. באה חווניה ואמרה לי:
ובכן, הלל שלי, מה זה שאנחנו לא רוצים ללכת לישון?
לא יכולים, הסברתי לה.
למה לא יכולים? שאלה.
הרי את רואה, חווניה, שאני לא יכול להתפשט כשהיד שלי סגורה.
כן, אני רואה. אבל מה קרה לה, ליד, שנסגרה פתאום?
אני סגרתי אותה, הסברתי בסבלנות.
ולמה סגרת?
כי תפסתי ענן ולא רוצה שיברח לי.
איך זה תפסת ענן?
הוא התכופף נמוך מדי, אז אני התנפלתי עליו מאחורה ותפסתי אותו.
אז מה יהיה עכשו?
עכשו הוא שלי ולא רוצה שהוא יברח לי.
הרהרה חווניה ואמרה: מה דעתך, הלל שלי, אולי נכניס את הענן לארון, שיישן לו שמה בלילה, וגם אתה תוכל לישון, וכשתקום, תוציא אותו מהארון ותיקח לך אותו?
אבל איך אני אכניס אותו לארון, חווניה?
אני אעזור לך. תן לי את הענן ואני אכניס אותו לארון.
אבל שתסגרי במפתח, ביקשתי.
בוודאי, בוודאי!
פתחתי את היד ומסרתי את הענן לחווניה, והיא לקחה אותו, הכניסה לארון, נעלה את הארון ואמרה: עכשו הוא לא יברח לך.
מיד התפשטתי, לבשתי פיג'מה ,קפצתי למיטה ונרדמתי.
כשהתעוררתי בבוקר, מצאתי את חווניה עומדת ליד מיטתי ומחייכת.
בוקר טוב, אמרה, יש לי משהו בשבילך, הלל שלי.
אני יודע. ענן.
נכון מאוד. קח לך את הענן, אבל תשמור עליו יפה, אמרה.
בטח, אמרתי.
לקחתי את הענן, החזקתי בו בכל הכוח, עד שהיד כאבה לי קצת.
אחר כך קראו לנו לארוחת בוקר, לאכול דייסה ,דייסה עם קקאו וסוכר, הרי זה מה שאני הכי אוהב בעולם.
אז לקחתי את הכף הגדולה והתחלתי לאכול במרץ.
ולא הרגשתי כלל כיצד חמק לו הענן מתוך ידי.
(ע' הלל, 'ענן ביד', מתוך: תכלת וקוצים, ספריית הפועלים: תל אביב 1989)
(-:
הקסם עובד ככה:
הלל תפס את הענן כשהוא היה קטן,
הוא תפס אותו גם כשגדל
והפך אותו לשירים וסיפורים מופלאים,
אתה תפסת את הענן ושמת אותו כאן,
השמש מאחורי תפסה את הענן
והזיזה אותו קצת
ושלחה קרן וחיממה לי את הגב.
איזה צהרים של קסם.
תודה
(-:
ועוד ע' הלל מופלא במיוחד, כאן:
http://www.notes.co.il/shoey/53530.asp
קראתי את השיחה פה והתענגתי, והתרגשתי מהאמירה המדהימה שמרית אמרה והזדהיתי עם מה שמיכל כתבה על ערימת הספרים והבנתי, כמובן, מההתחלה הבנתי- שהרשימה הזאת היא אישית שלך, זה ברור לגמרי, ובדיוק לכן אני מקוה לטפס גם על חלק מההרים האלה, אבל כל הזמן הזה רק ישבתי בשקט בצד, קראתי וחייכתי לעצמי בשקט, וכשהגעתי לסיפור על הענן – אז לא יכולתי להשאר יותר בצד ובשקט.
יש לי בלב לפחות חדר אחד יותר עכשיו.
(-:
הרבה תודה. נדמה לי שאחד מהם פגשתי אתמול בעלמא ביפו. איש יקר מאד. הוא והשיח רסאן למדנו אותנו איך להשתמש במילה "שיוויתי" כדי להתעלות במחשבות .
לפגוש סתם כך בשיח' אביננדה בערב חורפי אינו דבר של מה בכך.
(-:
דומה אפוא כי עסקתם בסוד מעלת ההשתוות (על פי סופים כמו אלג'נייד, ועל פי סופי- יהודי כמו בחיי אבן פקודה בעל 'חובות הלבבות') ובסוד שיויתי שהוא 'העבודה המיוחדת במשיגי האמיתות' אצל הרמב"ם במורה הנבוכים חלק ג' פרק נ"א, כלומר: עבודת ההכרה.
תודה מקרב לב. איזה כיף.
תגידי, בחדר הנוסף יש אופציה למרפסת?
(-:
ברור!
אחרת איפה נוכל לשבת ולספור ציפורים נודדות?…
(-:
לשמחתי נעדרים מהרשימה עמוס עוז ודוד גרוסמן
אני אמנם מצפה כי השנה הספרותית הבאה
תהיה טובה לכל הפחות כקודמותיה.
אבל במקרה שלי (ראי הרשימה המתאימה) יש להניח
כי בשנה הבאה אשב על המרפסת ואספור ציפורים בָּחוֹלוֹת.
טוב, איני מבין את נסיבות הנחת, אך לתהייתך
עם עוז לא הסתדרתי אי פעם (גם 'סיפור על אהבה וחושך' לצערי לא הפעים אותי כקורא)
וגרוסמן הוא מטובי כותבי הפרוזה במקומותינוּ, אבל חיבבתיו יותר בראשיתו, בשנות השמונים,אחר כך (למרות מחאות הסביבה) חדלתי לטרוח, אך כפי שגיליתי למעלה, אני מעריך את כתיבתו בהחלט.
באותה מידה גם יהושע, שלו, זך וויזלטיר נפקדים מרשימתי. אני חושש כי תהילתם בעיניי היא על ספרים שנכתבו לפני זמן רב מדיי. גם אין זכר להופמן, ולטעמי "ספר יוסף" "ברנהרט" הם מהספרים הטובים יותר שנכתבו במדינה דוברת העברית.
את הרשימה המתאימה ראיתי, כמובן, עם פרסומה, אבל לא רק השנה הספרותית הבאה תהיה טובה, גם בכלל.
אני לא מאמינה שאני מצטטת את מרגלית צנעני, אבל "יום אחד אולי (ודאי!) תפרוש כנפיים, יום אחד תראה שלא תפחד. יום אחד ודאי תפרוש כנפיים, וזה יהיה כל כך נחמד…" או במילים אחרות – לא ציפורים נופלות בחולות, אלא ציפורים מעופפות גבוה בשמים.
mark my words (-:
נתברכתי בכמה וכמה וכמה א/נשים אוהבים הסובבים אותי, המאמינים בכל לב בכישוריי וזה לא מעט. ובכל זאת, מפני סיבה נעלמה, בכל האמור בעשייתי האקדמית, דומה כי בכל פעם שאני מתחיל להגביה עוּף, נמצאים מי שמנסים לידות בי אבנים מן הקרקע. היו תקופות שחשבתי, אולי זה רק נדמה לי. היו גם תקופות שלדאבוני התרגלתי לכך. היו גם תקופות שהבנתי שמדי פעם יש אבן שפוגעת בציפור, והיא נופלת על הארץ, מחלימה לאיטה, ואז מתחילה לעופף מחדש.
אמרתי לעוף
(-:
הזכרת לי פתאום תגובה ישנה שהשארתי פעם בעיר האושר של מרית, על 'הכנסיני תחת כנפך' של ח"נ ביאליק, ועל כך שמישהו היה צריך לגשת ולומר לו: חיים, חיים זאת אישה, ולא עוף!
אני עוד מעט שרוי בצער על הפלתי האחרונה, בזמן הנפילה הקודמת שם התחלתי את האתר הזה שכאן (מה שמשמח, ומי יודע אם הייתי מגיע בכלל לכתיבתו אלמלא הדברים בשעתו, לפני כמעט שנה וחצי, היו זורמים באקדמיה כתקנתם, על פי מידת ההגינוּת והיושרה האמורה, כך אומרים, לציין את בני האדם, תקשורתיותם ואחריותם)
כך שמי יודע לאן אעופף עכשיו.
אייכשהו, לימפופו נדמית לי אופציה הגונה.
(-:
לימפופו זו אופציה מעולה, אני כבר מזמן בעד, כידוע (-:
מחשבה יפה וטובה, אם דבר כל כך כל כך נכון וטוב כמו המקום הזה יצא לך מהמכה הקודמת שקבלת מהאקדמיה, אין לתאר לאיזה גבהים תעפיל בסיבוב הבא, רק צריך לפרוש כנפיים ולעוף. השער פתוח…
(-;
ידעתי שלמרות שיש חפיפה בין תחומי העניין שלנו לא יהיו ברשימה שלך ספרים שקראתי. זה דווקא טוב, כי ככה יש לי יותר המלצות.
למה השם שלך כבר לא מקושר לבלוג בתגובות שאתה כותב?
בקרוב אפרסם כאן קורס ערב שאעביר בסימסטר השני במוסד מחקר אקדמי, הפתוח לקהל הרחב
אבל זה נכון, כי לנוכח הקיצוצים ההולכים ומתגבהים בפקולטות למדעי הרוח בארץ, אני, כאב לילדים, נעשה פחות ופחות משוכנע האם עתידי המקצועי יכול להיות באקדמיה, לנוכח קיצוצים ןביטולים, שלצערי בשנתיים וחצי האחרונות ידעתי מהם (כסגל זוטר/דוקטורנט) כבר כמה וכמה.
כאיש המשוכנע כי התרבות והאמנוּת פורצות הדרך נוצרו ויווצרו תמיד הרחק מן התרבות המרכזית (ששלעתים כעבור זמן תפרוש עליהם חסות) אני מוכן ומזומן לנדוד מעבר לחומת האוניברסיטאות בארץ, אבל עוד איני משוכנע לגמריי לאן עליי לנדוד.
ככל שהיכרתיך עד כה, דומני כי ספרי העיון: דרך האמצע וקיומהּ, ו-אדם לאדם חידה, יתחבבו עלייך בנקל. באשר לפרוזה: אדון החצר, וריטואלים יכולים להתאים יותר (לקוצר שיפוטי), וגם את ספרי השירה הסינית שהזכרתי כדאי מאוד להכיר.
ובאשר לקישור שלי עם הבלוג, פעם זה היה אוטומטי, משום מה המערכת בטלה אוטומטית את כתובת האתר שלי ברובריקה המתאימה שבכתובות, וכרגע בכדי שהיא תופיע עליי להזין אותה ידנית בכל פעם, וזה די מייגע.
למעלה הזנתי את כתובת אתר הוורדפרס החדש שלי
שנולד לצורך ההגירה המתוכננת מרשימות שכאן לרשימות- דף חדש, על פי הודעת המקימים.
תודה על הרשימה, ספרו של רמ"ק מתאים גם למי שאינם חורשים בשדות ואינם זוכים לחיבוקים ונשיקות מבוסמות בליל חצות(מאלוהים בגן עדן תחתון)? כך או אחרת, אני מחכה בכיליון עיניים לתרגום של ג'ואנג דזה…
אגב אורחא, לפני יום נתקלתי במחקר שנעשה על מאמינים נוצרים בארה"ב, ששאל אותם על דעתם בנושאים בעייתים(נישואים חד מינים, הפלות וכו'), ואז שאל אותם גם על עמדתו המשוערת של אלוהים בעניינים הללו, ואז גרמו להם לשנות את דעתם(או לפחות לרכך אותה) על ידי כתיבת נאום היפותטי בעד עונש מוות(למטרות אחרות, כך נאמר להם), ואז שנשאלו על דעתו של אלוהים, אף היא השתנתה! במדידות של FMRI גילו שהאזור של "דעת אלוהים" והדעה האישית הם זהות, בעוד שהאזור לידיעת מניעים של אחרים הינו שונה. ולמה הבאתי זאת? כי חשבתי מה היה אומר הרמן כוהן על מחקר שכזה, שמראה כי תפישה מסוימת של אלוהים רחוקה מלקדם אותנו אל עבר מוסר אידאלי, ואולי בשל כך צודקים(בדיעבד) המנתקים את אלוהים מכל נגיעה בעולם…
בספרו של הרמ"ק יש כמה וכמה חידושים גם לבקיאים במשנתו, המכריחים להעמיד את כתביו לעיון מחודש. הסינתזה המלאה עוד תצטרך להמתין לפרסומם של כל שערי ספר האלימה, שנדפס עד היום חלקית בלבד. יתר על כן, טרם הספקתי לעבור על אור יקר, ביאורו רב הכרכים על הספרות הזהרית, רובו ככולו, ואני מקווה שאזכה לכך בשנים הקרובות. מה שברור הוא שאצל הרמ"ק דרות יחדיו כמה וכמה תפישות, מדובר במקובל שהיה בקיא מאוד בספרות הפילוסופית היהודית, ואף בכרכי הקבלה התיאוסופית עד דורו. ועם זאת, למרות שיוסף בן שלמה בשעתו הציגו כעין פנתאיסט-עיוני, אני יותר ויותר מתקרב לראותו כפנאנתאיסט ששם יהבו לא מעט, בעקבות ס' הזהר, אך גם בעקבות הלכי הרוח הרנסאנסיים-הומניסטיים (העיסוק במגיה הרמטית-אורפאית ובכתבים מן המסורת המגית הניאופלטונית) והעות'מאניים (סופיות) של תקופתו, על מגיה תיאורגית-נומית (באמצעות כוונות התפלה והמצוות). הרמ"ק הוא בעיניי לבטח מן הדמויות המרתקות יותר שהעמידה הספרות הרבנית. ואחת הדמויות המשפיעות יותר על התרבות היהודית רבנית של מאות השנים האחרונות.
באשר למחקר שהבאת, הוא העלה בדעתי את Das Halige של רודולף אוטו ואת הנומינוזי ואת אימת אלהים ויראתו שם. דומני, כי ספר זה כוחו עדיין יפה להבנת הפנומן הדתי נוצרי. ברם, לטעמי אין מקום לקשר בין המחקר הזה ובין אידיאת האל התבונית של כהן בתקופת מארבורג. המחקר אבל עשוי לחזק את הצריכים חיזוק בהבנה כי יש להבדיל ולבדל בין דת ובין פוליטיקה, כי תמיד יש בהתנהלות פוליטית משום הסתפקות באינטרסים לאומיים או מקומיים צרים. כאשר מגייסים לשם השררתהּ את האלהות והדת (כאשר מתרחש בפוליטיקה הדתית במחוזותינו, ובקולות הקושרים בין ציונות ובין אלהות) זה עצוב כל כך, משום שהדברים כבר מכשירים, מניה וביה, את הפעולות האלימות הבאות
נזכרתי גם בקטע מתוך ספרו של דניס ג'ונסון 'שמו של העולם' (הוצאת בבל: תל אביב 2009) בו הגיבור האבל מגיע למסקנה כי אין אלהוּת המשגיחה על האדם דווקא בעת שהוא עומד בבית תפילה של בני קהילת האיימיש או הדומים להם, ומתבונן בהם בזמן תפילתם מליאת הדביקות הדתית. הוא מגיע למסקנה כי האלהוּת, אם היא בכלל ישנה, היא נבדלת ומרוחקת הרבה יותר, מאשר
העיסוק בתקוות אנוש, ומסקנתו של הדובר היא שקרוב יותר לומר שאין נוכחות אלהית פעילה בחיי האדם מאשר לומר שיש.
בשל תפישתי, אין כל חשיבות בעיניי לדיכוטומיה יש/אין באשר לאלהוּת. זוהי אפשרות, אידיאה. לעולם לא אטעם לא מאמיתתם של היהודים החרדים האורתודוכסים אודות כוליות ההשגחה ואף לא מאמיתת שכניהם האתאיסטים-החילונים, המותירים את האדם לבדו ואת עשייתו הפוליטית-חברתית, כעיקר ויסוד. האל אינו יישות בעיניי. אבל האדם גם אינו לבדו (כפי שגרס בניסוח יפה כדרכו, אברהם יהושע השל), לגבי הכרתי. לעומת זאת, אני נוטה להחשיב מאוד התנהגויות מסויימות הנוגעות לאתיקה, אחריוּת וקשב בין בני האדם, ובין בני האדם ובין הנמצאים כולם.
אני רואה בדברים אלו ממש עיקר דתי גדול.
"למרות שיוסף בן שלמה בשעתו הציגו כעין פנתאיסט-עיוני, אני יותר ויותר מתקרב לראותו כפנאנתאיסט ששם יהבו לא מעט", נדמה שרמ"ק עבר את אותה דרך מחקרית של ראב"ע(שהוא, לעניות דעתי, מן הפרשנים שראוי להוריד את הכובע בפני אומץ לבם, ולו רק על פירושו בפתיחת ספר דברים).
"באשר למחקר שהבאת, הוא העלה בדעתי את Das Halige של רודולף אוטו ואת הנומינוזי ואת אימת אלהים ויראתו שם", קראתי את הספר וחשיבותו מצויה(שוב, בעיני) בכך שהוא מתאר אבולוציה של ראיית אלוהים, מעריץ כל יכול שמגלה רחמנות לצד התפרצויות כעס בלתי נשלטות(אם איני טועה, אללה הובא כדוגמה מובהקת לתפישה שכזאת), עד לאלוהים פרוטסטנטי שכול כולו טוב עליון נטול סיגים של רוע, וחבל שאלוהי שפינוזה(ולא רק הוא) לא הובא כפסגה נוספת(או צדדית) לתהליך זה.
"מגיע למסקנה כי אין אלהוּת המשגיחה על האדם דווקא בעת שהוא עומד בבית תפילה של בני קהילת האיימיש או הדומים להם, ומתבונן בהם בזמן תפילתם מליאת הדביקות הדתית", גם אני חווה זאת בשעה שאני מבקר בבתי כנסיות, ומביט על הפרצופים מלאי הערגה והתשוקה לדביקות, וכהרמן כוהן אף אני הזלתי דמעות ביום כיפורים האחרון(ואם איני טועה, אף רודולוף אוטו קיבל השראה לנומינוזי בשעה שביקר בתפילת נעילה, ?, בבית כנסת במרוקו).
תודה על הערת הראב"ע, אני מניח כי התכוונת לאותו פומוס שכוח בין אליוט וולפסון ובין הווארד קרייסל. את יוקרתו של ראב"ע בעיניי ברוך ספינוזה, אתה ודאי מכיר. אכמ"ל.
ואכן רודולף אוטו לדבריו זכה להשראה במהלך תפילת יום כיפורים באחת מערי מרוקו בשנת 1911 כמדומני. כמה שנים אחר כך שמשה תפילת יום כיפורים בקהל מזרח אירופי בברלין עילה להישארותו של פרנץ רוזנצווייג ביהדותו. על אף הקשרים ביניהם, איני חושב כי הרמן כהן המבוגר התפלל באותו בית הכנסת (-: . ואף אותן דמעות ידועות, לא היו דמעות של התרגשות לטעמי, אלא דמעות של נהיית מרחקים שנבדלו מכל מרחק, ומידתן כמידת המרחק בין האידיאה ובין המציאות
האנושית לגילוייה.
על ההמלצות.
גם אצלי כתובת הבלוג נעלמה מתישהו מהרובריקה, אבל אחרי שהחזרתי אותה פעם אחת היא לא נעלמה יותר.
(-:
אני מנסה, אבל כנראה בפחות עקשנוּת
כי בינתיים אני בכל זאת צריך לחזור ולהכניס את הכתובת ידנית.
סיימתי עכשיו לקרוא את "ריטואלים" של סס נוטבום.
בקרוב הפוסט http://a-2da-z.blogspot.com
הי אטלס, ברוך הבא.
ריטואלים הוא ספר נהדר בעיניי, אני מניח כי לו הייתי עורך רשימה מצומצמת בהרבה, הוא היה כלול אף בהּ.
אז הנה, שועי, אני מזמין אותך לקרוא גם את רשמיים על הספר
http://a-2da-z.blogspot.com/2011/03/blog-post.html
אגב, מה אתה חושב על העשור הנוכחי? מהם הספרים הטובים עד כה?
אטלס, העשור עוד רק החל; קצת קרוב לי מדיי בכדי לסכם על רגל אחת. אם לסכם את 2010, היייתי מונה בראש ובראשונה בפרוזה את "שתיקת הים" לוורקור, את "נחש ושושן צחור" לניקוס קזנצאקיס, את "בורדינג הום" לגירמו רוסלס, ואת "המלאך השחור" לדוד מרקיש. בענף השירה, כדאי מאוד להכיר את הספר "תשוקה ומצוקה" ללואיס סרנודה (קשב לשירה) ואת "מה שהצוענים אמרו לסבתי" לצ'ארלס סימיק (הוצאת כרמל). לקשב בכלל היתה שנה טובה עם ספרים ישראליים חדשים של רחל חלפי, שלמה אביו וטלי לטוביצקי. בענף העיון אני ממליץ על "מיתוס ומשמעות" לקלוד לוי-שטראוס (בבל); "החוויה הפנימית" לז'ורז' בטאיי (רסלינג), וגם על "כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי" למרית בן ישראל (קו אדום; הקיבוץ המאוחד); וכמובן "כוליות ואין-סוף" (מאגנס) של עמנואל לוינס. בגזרת הרוחניות מצאתי נחת-מה בספר: "סוטרות האהבה של נארדה", טקסט המהווה את תמצית תורת הבקהטי ההודית, אשר תורגם לעברית בלויית פירושים אישיים מאת פריה הרט. זהו על רגל אחת.