ותקרב אלאחלאם ע'יר קריב והחלומות יקרבו (=את ש)אינו קרוב (קיס אבן ח'טיב)
1
בספרו של המלומד המוסלמי- אנדלוסי, עלי אבן אחמד אבן סעיד אבן חזם (1064-994), מן הפוריים שבכותבים בימי תור הזהב האסלאמי בספרד, טוק אלחמאמה' (= ענק היונה, באחד ממשמעיו האפשריים: הטווס), הדן כולו באהבה, באוהבים ואהובים, בתנאי האהבה ושלל תופעות המלוות את תהליך ההתאהבות ואף את תהליכי האיחוד הפירוד בין האוהבים, ישנו פרק מיוחד הדן בהתאהבות מתוך שינה. מפאת קוצרו וייחודיותו של הפרק אני מביא אותו כאן בשלימותו (מתוך מהדורת התרגום העברי של אלה אלמגור), זולת קצידה קצרה מאת המחבר החותמת את הפרק הקצר כולו:
כל אהבה חזקה עליה שיש לה סיבה שהיא מקורה. כדי שיהיו דבריי ערוכים וסדורים, אפתח בזו הרחוקה ביותר מן הדעת, אף שנהוג לפתוח בקל ובפשוט. בין הסיבות לאהבה יש אחת מוזרה כל כך, שלולי במו עיניי ראיתיה, לא הייתי מזכירהּ: יום אחד נכנסתי אל ידידינו אבו אל-סّרי עמّאר אבן זיאד, בן חסותו של אל-מאיד, ומצאתי אותו מהורהר ומוטרד. ביקשתי לדעת מה מציק לו. תחילה, סירב להשיב לי, אבל כעבור שעה קלה אמר: "דבר מוזר, שלא נשמע כמוהו. אמרתי לו: "מהו?". אמר לי:
"הלילה ראיתי בשנתי עלמה אחת, וכשהקיצותי והנה יצא לבי וכלתה נפשי אליה, ומצבי קשה מנשוא בגלל אהבתי אותה." ימים רבים, יותר מחודש ימים, היה שרוי ביגונו ככה, ואין לו דבר להנותו בחייו, והכל בגלל אהבתו העזה. לבסוף גערתי בו ואמרתי לו: "טעות גדולה אתה טועה שאתה טורד נפשך בדבר שאין בו ממש, ודבק בדמיונך בדבר שאינו קיים. אתה יודע מי היא?". אמר לי: "לא, באלוהים". אמרתי לו: "אין זאת אלא שהשתבשה דעתך ונסתתרה בינתך. אתה אוהב את מה שלא ראית מעולם, את מה שלא היה ולא נברא. אילו חשקת באחת הדמויות [המצוירות] על קירות המרחץ, הייתי מצדיק אותך יותר." לא הרפיתי ממנו עד שהסיח דעתו ממנה—אך בקושי עלה הדבר בידי. זה בעיניי פרי השגעון וחזיונותיה, והוא מצוי בתחום משאלות הלב ותעתועי הדמיון.
[אבן חזם האנדלוסי, ענק היונה: על אהבה ואוהבים, תרגמה מערבית והוסיפה מבוא והערות אלה אלמגור, מוסד ביאליק והמפעל לתרגום ספרות מופת: ירושלים 2002, עמ' 92]
מדוע קשה לאבן זיאד, חולה האהבה, להשתכנע כי אהובתו החלומית איננה קיימת? על פניו, מנסה חברו הטוב אבן חזם להיות קשוב אליו. זאת ועוד, מתוך דאגה חברית כנה הוא מנסה להניאו מחלומותיו הבלתי אפשריים ולהביאו לידי חיפוש אהובה מציאותית הגדורה במציאות של מקום וזמן ולא בתוככי הכרתו, או בעיניי לבו, של ההוזה את דמותהּ. אבן חזם מייצג לכאורה את קול ההיגיון והמציאות. מה שגלוי לעיין הוא בגדר האפשר בלבד. מה שמכוסה מן העין אינו אלא פריין של חזיונות שווא.
ברם, אבן חזם, המספר, אינו משתף אותנו בעמדתו התיאולוגית-דתית הבסיסית המעמידה את כל מאבקו על ביטול אמתת החלום של אבו זיאד באור שונה לחלוטין. אבן חזם היה בן האסכולה השרעית (=ההלכתית) הט'אהרית, שהחזיקה בכך שאת כתבי הקודש יש לפרש מתוך הפשט הגלוי בלבד ובאופן הגיוני ומושכל. אבן חזם ראה בפרשנויותיהם האלגוריות והמטאפוריות של כתבי הקודש כפי שנכתבו בחוגי אלבאטניّה השיעית אסמאעילית, בחוגי הפלאספה (הפילוסופים הרציונליסטים הערביים) או על ידי מלומדים סוּפים שנקטו באסתנבאט (פרשנות סוד רבת פנים)- דברי כפירה ומינות. למוסלמים לדידו אין רשות לדון בתחיית המתים וביום הדין, כאילו רומזים הם לדבר אחר מלבד המשמע הפשוט של הדברים. כל הטוען כי דברי הנביא מחמד אודות דין הנפש באחרית הימים, אינם אלא סמלים, מטפורות ו/או אלגוריה, או בבחינה אחרת: דברים שנועדו להפחיד את ההמון, ולדרבן אותו לציית לדת, לדובריה ולמנהיגיה, ואין בהם ממש במד עצמם, אינו אלא כופר. לדידו של אבן חזם, הנביא מחמד הצטיין בהשגה ודאית של רצון אללّה, ומשעה שהם הונחו גלויים בפני האדם, עליו לקבל את נבואותיו כמי שחזה במציאות העתידית עצמה, אלא שזו עדיין אינה גלויה לכלל האדם. בבחינה זו נבדלו הנביא מחמד ושאר הנביאים מהשגתם של בני האדם שלא זכו לנבואה, ואילו צריכים להסתפק בנגלה לעין או במה שעולה לנוכח ניתוח אנליטי-שכלתני של הנראה לעין.
על כן כנראה, יחסו לאבן זיאד, לא הונע כפי שעשוי להיחזות בקריאה ראשונה, מפני חברות טובה ו/או דאגה קשובה כלל וכלל. אלא לפני הכל, דומה כאילו אבן חזם נוטל כאן את עמדת המחנך הדתי, המבקש להסיר דעות כופרות אליהן הגיע עמיתו שלא בטובתו. אבן חזם פשוט אינו יכול לקבל את אפשרות קיומהּ של אשת החלומות. קודם כל, מפני שהיא אינה מציאותית. כמו כן, הואיל ואינו מסוגל לקבל תיאולוגית כי אבן זיאד הוא נביא או בחזקת נביא (שהלא הנביא מחמד היה חותם הנביאים), הוא רואה בפולמוס מתמיד עם אבן זיאד עד שיצליח להניעו ממה שהוא תופס כתפיסה הסוטה מן האמת הדתית (כפי שהוא תופש אותה) את מטרתו החינוכית והערכית. יש להניח אפוא כי במוקד נסיונו לשכנע את אבן זיאד לוותר על אשת-חלומותיו, לא עומדת חברות קשובה וקרובה, אלא דווקא מניע תיאולוגי-דתי, וראייתו של אבן חזם את עצמו כמייצג את רצון אללה ואת הסדר האמיתי של הדברים, ועל כן שומא עליו להרחיק את הטועים מטעותם.
עם זאת, גם בסיכום הדברים, אי אפשר לומר כי אבן חזם מדבר על כך שהצליח להפריך את קיומה האפשרי של האשה מן החלום. אבן זיאד אינו מוותר עליה. גם לא נאמר כי הוא קבל את דעת אבן חזם וביטל את קיומהּ. אבן חזם רק מצליח להסיח את דעתו של אבו זיאד. כך שלא כל ימיו יחלפו בחלומות על אותה אישה מן החלומות. האם ויתר אבן זיאד על אהבתו, מבחינת אפשרוּת, שיום יבוא ויפגוש באשת חלומותיו? לאבן חזם ודאי יש מניע טוב שלא לידע את קוראיו בכך, ולהותיר את השאלה שתוקה ומבוישת. דומני, כי אדם שהתאהב בחלומו במידה שחלומו הולך עימו לכל מקום, אינו מצליח להירפא מן ההכרה לפיה היכנשהו אהובתו החלומית אכן אפשרית היא, והוא אינה יכול לבטלהּ מדעתו, או להניח לזכרהּ או להפקירו מחמת הייאוש.
כימי דור אחר אבן חזם, דן המשורר היהודי אנדלוסי, משה אבן עזרא (1138-1055), בשאלת יצירת שירה תוך כדי חלום, האם היא בגדר האפשר. תשובת השאלה כולה, כמו גם הפרק בה היא כלולה, מתבססת על ספר החוש והמוחש (Parva–Naturalia) לאריסטו, אשר זכה לכמה וכמה גרסות ערביות, ובמיוחד בן כתבי הפילוסוף הערבי הגדול, אבו עלי אבן סינא (1037-980), עם זאת הופעתהּ, בתוך מדריך לכותבי השירה ולקוראיה שנתחבר על ידי אבן עזרא, מצביעה על כך שהחלומות לדידו, כמו אצל אותו אבו זיאד עלוּם, הם כר פעילות, זירת אפשרויות המפרות את ההכרה. החלום לדידם הנו חלק בלתי נפרד מן הפעילות והמחשבות האנושיות. מקורו בנפש האדם: ברגשותיה, וכשריה הפנימיים. זאת ועוד, בניגוד לחלומות אשר "אינן מראין לאדם אלא מהרהורי ליבו" (תלמוד בבלי ברכות דף נ"ז ע"ב) יצירת שירה בחלום, מוזרה ובלתי-שכיחה כפי שהיא עשויה להיות, מעידה לדידו של אבן עזרא דווקא על המשך פעילותו ההכרתית- מחשבתית של החולם בעת שנתו, עת היא מוסבת מפעילות אינטלקטואלית של עירות, לפעולת הדמיון, הפנטסיה של החלימה:
*
ויצירת השירה, אם כי איננה מן המקצועות המעשיים אלא מן הרוחניים, כי משימושו הרב של המשורר בכוחו החושב (=האינטלקט,ש.ר) בכך והתמדו, בהוצאת פירותיו פעולתו פעולת החוש המשותף (=כח הדמיון, הפנטסיה. למשל: אבן סינא, אלנّג'אה', ספר שני מאמר שישי, ש.ר). לפיכך יקריא שיר או יחברהו כדרכו ביקיצתו, אך ורק בדבר שלא העלה על דעתו ובעניין שלא התכוון אליו לפי דרכו; האלהים! רק שיהיה בדרך עראי או במקרה. ולא ראה מה שהתכוון, או העלה על דעתו כי עתה היה נביא. ולפעמים יש שיצלול המשורר במחשבתו על משימה ממשימות היצירה, אם בשירה ואם בפרוזה, כפי שירצה ה' ותרצה נפשו השכלית כשהיא יוצאת מן התענוגים הגופניים, וכח החושב בו יהיה טהר חומר, שוה-המזג בתכלית השיויון, עדין החלטים, ומזגו נוטה אל המרה השחורה הטהורה הנקיה (=על פי תורת ארבע המרות של גאלינוס, ש.ר). וכשגופו שקט וכן חושיו, כח החושב מתרומם מעל ליסודות הנפש ההגיונית המתפרנסת מן החומר השכלי, ורצונו מנצנץ לו ומוביל אותו אל מבוקשו, והוא מתעורר משנתו ומוצא את נדרשו שמור בכח הזוכר. [משה אבן עזרא, ספר העיונים והדיונים, ערך, תרגם והעיר אברהם שלמה הלקין, ירושלים תשל"ה, עמ' 133]
*
יצירת השירה אגב חלימה אפשרית לדעתו של אבן עזרא אך נדירה היא ומצריכה כי החולם יהיה שרוי במצב פיסיולוגי ומנטאלי של שיווי כל מידותיו בתכלית השיוויון וכוחו החושב פעיל גם בעת שנתו. דרגה זו, דומה לכעין מצב של ריכוז גבוה מאוד הניכר למתבונן כעין שינה, ואינו אלא מצב הכרתי (כפי שמתאר אותה אבן עזרא בלשונו) של צלילה אל תוך העצמי מתוך בקשת היצירה, כעין אמודאי המבקש על קרקעית נפשו איזו פנינה להעלות אל פני המיים. ההתעוררות מן המצב הזה, הוא המצב שבו היוצר פנוי לכתוב את היצירה כפי שעלתה בעיני-הכרתו על הקלף. ואמנם, חיבורו של הפילוסוף היהודי ספרדי בן המאה השלוש עשרה, שם טוב אבן פלקירה (1291-1240), אגרת החלום, נתחבר לעדות מחברו בסמוך להתעוררותו מכעין חלום בו נתגלה לעיניו החיבור סדור לפרקיו. בהיות האגרת סדורה לפרקיה ומהווה כעין חיבור אנצקלופדי פילוסופי הדבר מעלה איזה קושי לקבל את דברי פלקירה כפשוטם. אך שירים שקולים וחרוזים כדוגמת מה שמדבר בו משה אבן עזרא, המתעדים את התבוננויותיה של הנפש בתוך מצב הדומה לשינה, הריהו מצב אפשרי, אך בלתי מצוי. חשוב להדגיש, כי אבן עזרא כיהודי דתי החי תחת עול האסלאם, חש להדגיש כי אין בהישג הזה משום דברי נבואה (התגלות אלהית) אלא מדובר בהישג תודעתי-יצירתי בלבד.
3
כאן נפגשים כמובן, חלומו של אבן זיאד עם האפשרות הנדירה שהעלה משה אבן עזרא. אם יצירת שירה בחלום אפשרית היא, הרי גם יצירתו של היופי הנשי כליל השלימות בעיני הנפש המתבוננת-חווה אפשרי הוא. אפשר כי אבן זיאד יצר בחלומו אישה אידיאית על בסיס רשמים של התבוננות בנשים בעת שהיה ער. את התנגדותו של אבן חזם לחלומו של אבן זיאד ניתן להראות בפרספקטיבה של התנגדותם של ממסדים דתיים למחשבה חופשית, לגילוי אידיאות חדשות: צורניות ו/או מילוליות שאינן כלולות בדוגמות של הדת (גם אם טורחים המחברים להדגיש כי לא זכו למתת הנבואה, אלא יוצרים מדעתם בלבד), אין הדבר מועיל או מזיק לפולמוס המתרגש על העזתם לטעון כי הם יכולים ליצור יופי או יצירה של מורכבות ועדינות מילולית אף על פי שאין אלו עולות בקנה אחד עם הנחות היסוד התיאולוגיות של הקהלים הדתיים.הדבר נכון עד ימינו אנו. לא מעטים הם היהודים-הדתיים והמוסלמים- הדתיים הנמנעים מלזון עיניהם ביצירות אמנות או בספרות חשובה, הואיל והם רואים בהן דברי כפירה ומינות המערערים את אושיות הדת ולכן רואים בהן כמה שפוגע ב"רגשות הדתיים". עבור אלו הפוחדים מן העיון ומן האמנות, אין לי מה להציע (כל שכנוע הוא סוג של מניפולציה הפוכה לזו שנקט אבן חזם ונפסדת באותה מידה). אולי כדאי שיימנעו ממה שהם חשים שנאסר עליהם. אין לי, זולת תקווה כנה, כי בוקר אחד יתעוררו מאוהבים, ויישבו אצל שולחנם לכתוב שיר, שנשמר בכוחם הזוכר. לעתים רק דברים שנרשמים בעולמו הנפשי-הפנימי של אדם, רק התנועות הפנימיות העדינות, פודות אותו מעם פחדיו.
© 2010 שועי רז
כמה יפה צרפת בין ההתאהבות ביציר אנוש לבין התאהבות ביצירה אנושית.
המשפט שעלה לי בהקשר לזה הוא: "אני ישנה ולבי ער". הלב נמצא במיטבו כשמעמעמים מעט את פעולת השכל המבקר/ שופט/מדבר.
עוד דבר: אני בספק אם האורתודוקסיה הדתית של היום היתה מותירה טקסטים נועזים דוגמת שיר השירים או ספר הזהר בקאנון היהודי.
שיר השירים אינו אלא משל על יחסי הקרבה והמרחק בין ישראל לאלוהים
פסיכולוגית אחת אמרה לי פעם שחלומות אינם יצירתיים, ועל כן אי אפשר לחבר יצירת אמנות אמיתית בחלום. מענין אם זה משהו שבא מפרויד – לא נתקלתי בזה עדיין.
בכל מקרה כמה לילות לפני השיחה ההיא היה לי חלום בהיר ונוצר בו שיר. בגלל אותה שיחה אני זוכר את זה היטב. אני איני משורר ואיני כותב שירים כמעט אף פעם כך שזה היה מוזר ביותר אבל לא היה לי ספק שבחלום חיברתי שיר וראיתי את המילים אף חשבתי שהשיר יפה ומעורר התפעלות. לצערי לא ניחנתי באותו הלילה "בכח הזוכר" והשיר עצמו נעלם לבלי שוב.
אתה יודע, (אתה לא, הנה אני מסבירה לך) אני קוראת
ולפעמים הפירוש שהמילים נותנות לי לדברים שאתה כותב הוא לא נכון
בחלום, אפשר שהכל יהיה הרבה יותר חד ואמיתי
גם אם לא מציאותי
אבל אז, יש לכאורה למה לשאוף…ליופי הזה
ש(לעיתים) נגלה בחלומות
אבל יש פה שני דברים
מוסכמה, ואפשרות
(ברור שאפשר לכתוב שירה מתוך חלימה, אי אפשר לעשות את זה פיזית, אבל המוח יכול להמציא ואם הוא זוכר את התנועות אחר כך, הוא גם יכול לכתוב לצייר וכו…)
המוסכמה…
יש לה חיים משלה
ואם היא לא מסתדרת עם המציאות
אפשר לסדר אותה בחלום
ולהשאיר אותה שם…
איך היתה מתפתחת השיחה לו היה אבן חזם חבר טוב כמו המלך אייסטיין והיה מטקס עיצה, איך להשיג לידידו את האהובה מהחלום.
http://www.notes.co.il/marit/64107.asp
נראה לי שיכול לצמוח מזה ספר.
ובאשר ליצירה בחלימה, זה קורה לי הרבה. כל בנות הדרקון באו אלי בחלום. ופעם כשעשיתי סרט על שירים וביניהם שירה של דליה רביקוביץ "בובה ממוכנת" חלמתי שאני מסלפת את השורה "והניחו אותי בחברת חתולים וכלבים" בסגנון פלת וצבייר (צבת ופלייר) ויצא: "והניחו אותי בחברת חלוטים וכבלים" שזה הצד הפנימי והמדמם של השורה.
אוי כמה אהבות שאהבתי, והיו אהובי קיימים רק למחצה, או מטעם שעזבו אותי כבר או כי עדיין לא פגשתי אותם בכלל?
וכמה מהשירים שכתבתי בעודי ישנה, נגלו לי כחלום, נכתבו כשהקצתי ונשמרו ואפילו נאהבו בלבבות אחרים?
כי
כשגופי שקט וכן חושיו, כוחי החושב מתרומם מעל ליסודות נפשי ההגיונית המתפרנסת מן החומר השכלי, ורצוני מנצנץ לי ומוביל אותי אל מבוקשי, ואני מתעוררת משנתי ומוצאת את נדרשי שמור בכח הזוכר שלי.
ואוי, כמה שאני אוהבת
כשרצוני מנצנץ לו…
והרבה פעמים זה קורה מתוך שינה, ואז יש תחושה פלאית, שקיבלתי שיר במתנה.
וגם
אני מאוד מסכימה איתך, שאבן חזם לא בכדי מטשטש את השאלה האם איבן זיאד באמת חדל מן האהבה ליצירת חלומו או רק הסיח בכוח את דעתו ממנה למען ידידו הדואג לו…
איזה יופי שועי, תודה!
מצחיק שאבן חזם האנדלוסי לא ראה את הדמיון בין אשת החלומות של חברו, שאינה מופיעה בממד הגשמי ואינה נגלית במציאות החומרית, אך מעניקה משמעות(ערגה, געגועים, נהייה לאותה אידאה מרוחקת ומושלמת) לחייו, לבין אלוהים שאליו הוא מוכן להקדיש את כל מרצו השכלי ושרעפיו המכבידים, ואם חברו נדמה לו כמטורף ומסכן את חייו, מה נאמר על הטוען שיש לעבוד ישות שמימית חסרת גוף וצורה, ושהוא טעם הקיום וטעם הבריאה…
"את התנגדותו של אבן חזם לחלומו של אבן זיאד ניתן להראות בפרספקטיבה של התנגדותם של ממסדים דתיים למחשבה חופשית, לגילוי אידיאות חדשות: צורניות ו/או מילוליות שאינן כלולות בדוגמות של הדת", איני יודע עד כמה בכיריו הלא הרשמיים של הממסד הדתי באמת שוקד על הבנת הסכנה העמוקה ביצירות אמונות, שכן אילו היו עושים זאת, הייתה נאלצת מחשבתם לחזות באותם מראות קשים מנשוא ורווי כפירה, במקום זאת, הם פשוט פוסלים את היצירות הללו כחסרות כל ערך לבני העלייה\תוצר של אוהלי יפת\ביטול תורה וכו'. מכל מקום, מרגע שיוצרים אידאיה אין מנוס מהספק שמא אלוהים, בכל כובד משקלו האונטולוגי, הינו אידיאה יצרתית(יותר או פחות).
גם פנחס שדה מיחס חשיבות וערך רב לחלימה.
תענוג לקרוא כאן
תודה.
בפילוסופיה הרציונליסטית האנדלוסית של ימי הביניים (אבן באג'ה, אלבטליוסי, אבן טפיל, ואבן רשד) נטו לראות בכח החושב את מי שאחראי על ניתוח אנליטי של המציאות, מדוייק יותר: של הרשמים הנקלטים בחושים; הכח המדמה (הדמיון) נתפס ככח גופני, נמוך יותר, האחראי דווקא על סינתזה ואיחוד רשמים שונים יחדיו. הלב (אלקלב) זכה למעמד מיוחד במיוחד אצל הסוּפים באלאנדלוס, אבל גם אצל סוּפים- אינטלקטואלים זכה הלב לכעין זיהוי עם אור השכל, כלומר בחינה של התגלוּת העוברת את ההתבוננות האנליטית הרגילה של הכח החושב, אלא בהשגה המאפשרת צפיה (או הצצה) בלתי אמצעית אל תוך עולם האלהוּת, עאלם אלמלכות (עולם המלכות).
את די צודקת בדברייך על שיר השירים ועל ס' הזהר. להכללתו של הראשון בין כתבי הקודש ולקידושו כקודש קודשים אחראי ר' עקיבה כנודע,
באשר לס' הזהר, לטעמי תלויה היתה תולדות קבלתו והתקבלותו, לייחוסו הפסיאודואפיגרפי לתלמידו של ר' עקיבה, ר' שמעון בר יוחאי, ואמנם בין ספרי המקובלים של המאות הארבע עשרה והחמש עשרה רווח כינויו של הזהר, כמדרש רשב"י. וודאי ידוע לך כי קהילות יהודיות במע'רב נהגו לשים עותק של ס' הזהר בתוך ארון הקודש בבית הכנסת בצוותא עם ספרי התורה כתובי היד.
זוהי אכן התפיסה הרבנית אורתודוכסית הרווחת מזה מאות בשנים (מסכת ידיים ומדרש שיר השירים רבה). יש כמובן יסוד להתפלמס על מהותו הראשונה של השיר (כשירי אהבים שנכתבו בסביבה המסופוטמית בימי קדם) ואפילו על אודות ייחוסו לשלמה המלך, שהרי מלכים במזרח הקדום נהגו להעסיק משוררי חצר שייכתבו את ספריהם, מנהג שהמשיך אחר כך בימי הביניים אגב. כך שהספר בחתימתו נקרא על שם המלך, אך לא הוא היה מחברו ממש. כללו של דבר, אני מסכים כי מאז ימי התנאים ואמוראי ארץ ישראל נתקבל השיר כאלגוריה ליחסי הקב"ה וכנסת ישראל. עם זאת בימי הביניים, רווחו פרשנויות פילוסופיות אלגוריות אשר ראו בשיר אלגוריה ליחסי הכח השכלי שבנפש האדם עם השכל הפועל, האחרון שבשכלים הנבדלים, נותן הצורות.
שמח שבאת. אני קרוב יותר לתפישה לפיה ישנה משמעות רבה לאופן השפתי שבו האדם מספר את חלומותיו. למילות מפתח משמעותיות הארוגות בדבריו, אותם עליו לפענח ולשאול מה הן מסמלות עבורו.
באשר ליצירה בחלום, לעתים המרווח הצר בין השינה ובין העירות, הוא כר רוחש יצירתיות, כך לפחות אצלי. ועל המרווח בין העירות ובין השקיעה בתנומה ובחלימה כתבתי פעם את הדברים הבאים:
http://www.notes.co.il/shoey/48740.asp
תודה על תגובה אולטימטיבית, במובן שגרמה לי לחשוב ולחייך בו-זמנית.
אני איני מנסה לתפוס אוטורטיביות על הטקסטים אותם אני מפרש. נהפוך הוא, אשמח מאוד לשמוע ביאורים אלטרנטיביים. לשם כך בדיוק נועד שיח התגובות. לכל מה שהוא יצירתי ומעורר מחשבה יש כאן מקום. אני ער לכך שדברי הביאור למעלה הם יותר מדיי יבשים ומנסים להסתמך על עולמם ההגותי של יוצרים אשר חיו בתוך עולם רעיוני מסויים, ואף על פי כן אני מנסה מאוד להנגיש אותם גם לכל קורא/ת, או כך נדמה לי לפחות.
(-:
אמנם, צריך לראות את המובא למעלה כעין צילום תשליל של השיחה החברית בין אייסטין ובין איבר
באגדה האסלאנדית שהבאת אצלך באתר.
מעניינת התמורה בין חתולים וכלבים ובין חלוטים וכבלים.
חתול, הוא במובן מה, מכוסה וכבול
חז"ל כינו את החתול כך משום הרגלו לכסות בעפר את יציאותיו.
לעומת זאת חלוט, במשמעותו המילונית הוא מי שהושת עליו קנס, וגם חלט במשמע נוסף הו מעיל צמר ארוך העוטף את הגוף. כמובן שגם המלה כלב מקיימת את אותה אטימולוגיה כמילה כלוב. ועל כן, גם בחתול וגם בכלב יש מן החלט ומן הכבל
ולא ברור מה ראו בלשון מקרא ובלשון חכמים (המלה חתול היא בלשון חכמים ואילו כלב הוא בלשון מקרא ונמצא למשל בתהלים) להעניק לבעלי חיים הקרובים כל כך לאדם, שמות כל כך סוגרים ומסוגרים.
איזו כיף של תגובה, תודה רבה.
מי שציוץ ציפורים דומה לה כסימן חיים ביום-יום
יש בו מן ההוגה הקיומי. יוצרים קיומיים, בעלי עור דק, נוטים ליצור מתוך מצבי גבול של הנפש.
המילה חלימה בערבית פירושה: עדינה
בחלום היוצר יש דבר מה עדין מאוד
שער אל הנעלם.
הזכרת לי את המוות הרוכב בחוצות ירושלים
ופניו כפני נערה
כאשר כתב פנחס שדה באחד משיריו
הסוריאליסטיים
המתכתבים מעט עם הירונימוס בוש ופטר ברחל (ברויגל) אך באיזהשהו מובן גם עם עלייתו של שבתיי צבי אל העיר בשנת 1665.
תודה רבה. ימים לא קלים עוברים עליי. בשורות רעות בכמה וכמה אופנים. לקרוא את הדברים זה בפירוש מחמם את הלב. אני שמח כי א/נשים מוצאים את הרשימות שלי נעימות ו/או מעוררות מחשבה. כל טוב.
תודה רבה על התגובה. תודה, כנראה כי מתוך הזמן שאנו מבלים פה בתכתובת למדת לעמוד על כמה מהתנועות הפנימיות
החידוש הגדול של פלוטינוס המתכנה ניאופלטוניזם הוא נסיון מושכל להפוך את תורת האידיאות של אפלטון למערכת אונטלוגית ולוגית, הקושרת בין מערכת האידיאות ובין הטבע באופן מושכל ותימטי. ספק אם פלוטינוס היה מגיע להשגותיו, לולא אריסטו והפריפטטים וכן לולא הסטואיקנים והעיסוק הגדול במדעי הטבע בקרב שתי הקבוצות הסינתזה שהיא ההישג הגדול של הניאופלטוניזם הקלאסי היא גם חולשתו הגדולה לדידי, משום שבסופו של דבר ביקשה להעניק ממשוּת למה שקשה מאוד להניח את ממשותו, ואין גם כל הוכחה מתקבלת לממשותו. יש לזכור כי הפילוסופים הניאופלטוניים ההלינסטיים פעלו אף הן מתוך מערכות דתיות ממוסדות (גם אם פגניות) ועל כן נדרשו אף הם להעמיד אונטולוגיה, שתיישם את ריבונותם של האלים, ובד בבד את קיומה של האלהוֹת השקועה בעצמה, הדוממת וחסרת התנועה של סופיסטס אצל אפלטון, כמו גם את המניע הבלתי מונע של המטפיסיקה ספר למדא אצל אריסטו.
שירים רבים עלו בי עם יקיצה, כעין המשך של החלום. לפעמים אני מחברת שירים גם בחלום, אבל אותם אני לא זוכרת. הדומה לחלום ולשירה זאת החשיבה המטאפורית. מאחלת לך שכל ענייניך יתפתחו לטוב, ושהבשורות שנראות כרגע לא טובות יתגלו בהמשך כטובות.
"תודה, כנראה כי מתוך הזמן שאנו מבלים פה בתכתובת למדת לעמוד על כמה מהתנועות הפנימיות", מצד האמת, איני בטוח שכיוונתי אל הסברך מאיר העינים, אני יצאתי(לפחות בסימפטיה ראשונית) מעולם תוכן שונה לחלוטין. לאחרונה, יש לא מעט וויכוחים משעשעים וחשובים בין ארבעת הפרשים של הניו-אתאיזים לאנשי דת מרחבי ארה"ב(ולא רק), שמזכירים במעט את הדיונים בימי הביינים, באחת מן הפעמים בתגובה לדבריו של רב, שטען כי אלוהים מעניק משמעות לקיום, השיב לו סאם האריס במצב היפותטי, מה היה משיב לחברו הטוב ביותר שמלא בתקווה וחדוות חיים בשל אמונתו שהתחתן לשחקנית מפורסמת? האם היה משלים עם הזיותו, ולו רק בגלל שהיא מעניקה משמעות יקרה לחייו…
תודה מקרב לב. כשלעצמי בשעה הקלה שבין השינה ובין היקיצה אני על פי רוב מצחיק מאוד יותר מאשר אומר שיר; ענייניי כרגע עצובים משהו בשל בשורת פטירתו של אדם שנאבק בגבורה זמן רב במחלה קשה ולא יכל להּ. ישנן גם בשורות אחרות. אך זאת, ללא ספק, הדואבת שבהן.
הצטערתי לשמוע.
כמובן, שהתכוונתי 'לתנועות הפנימיות שלי' עליהן היטבת לעמוד. באשר לתגובה שהבאת: צחקתי
לא מעט. רעיונות מעניקים לאדם יכולת לחשוב להבין ולהוסיף על המוּבן; מימושם של רעיונות במציאות, על מגבלותיה, מעניקים לאדם משמעות.
האלהוּת היא סוג של מטא-אידיאה או מטא-רעיון
לטעמי לא ניתן להיעשות אלהים (אם הוא אפשרות, רעיון, אידיאה), אבל ניתן להיות 'אדם', החווה את עצמו כחי בנהיה רבה להיעשות אדם. זה לא קל לפרקים, ודורש השתדלות לא פשוטה. אפשר שזו המשמעות. אפשר שלהשאיר עולם מתוקן יותר (כי בלאו הכי אנו שרויים בשבר) עבור הבאים אחרינו היא המשמעות כולה, וכל אדם ואדם שהתחוללה עליו דעתו, אמור לפעול כך. לכן ודאי לא אטען כי האלהוּת לדידי היא חסרת משמעוּת לגבי החיים/קיום, אבל אטען כי היא אינה כלולה בגדר הדברים שאני יכול לטעון כי הם-הם המשמעוּת גופא. אני מניח כי להיטיב עם סובביי כפי הניתן, היא משהו שאני מזהה כמשמעותי מאוד.
אני בהחלט דוגל בכך שבאשר אדם חושב על אלהוּת או מבטל את קיומהּ, הוא עדיין עשוי לפעול באופן אחראי, ישר (הוגן, כן), אנושי ומיטיב. זו הבחינה–
מה שעושה את האדם אדם
בכל מקום בו אתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא את ענוותנותו, תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ל"א, אם אני זוכר נכון- זה כלל גדול מאוד עבורי. ועל כן, כל הויכוחים העקרים בין אנשי-אמונה ובין אתאיסטים הם למשא ולטורח בעיניי.
לחלק הראשון- אוי, שועי, שועי….היו פעם ימים שבהם הייתי זקוקה ביותר לדבריו של אבן חזם האנדלוסי,על אף העובדה שאני מפקפקת ביכולתו של מישהו להתנהג אחרת במקרה כזה, גם אם שמע את דברי האנדלוסי או חכמים אחרים…
לחלק השני – בימים האלה ובזמן הזה ממש אני מאמצת אל ליבי בחום את המשפט החותם את דבריך -"לעתים רק דברים שנרשמים בעולמו הנפשי-הפנימי של אדם, רק התנועות הפנימיות העדינות, פודות אותו מעם פחדיו."
אני מאוד מאוד מאמינה בכוחם של חלומות, כידוע, כוח היצירה וכוח התובנה וכוח העצה וכוח העיבוד וכוחות רבים אחרים שאני לא יודעת לקרוא להם בשם, ואולי גם לא צריך.
ולגבי הבשורות – אני יכולה רק לשגר עוד כמה מילות נחמה והשתתפות.
חלומות נעימים, ושמא אחרי הפוסט הזה ראוי לאחל חלומות פוריים…(-:
מקווה שמסעך אל העיר ההררית שאינה שוכנת אצל הכרמל עלה בכי טוב. על אף שאבן חזם היה ידען נדיר בדורותיו, לא הייתי עושה שימוש בעצותיו המניפולטיביות כלל ועיקר. תודה על מילות ההשתתפות. אם את פוגשת את דב הכותל (זה שניזון מן הפתקים שכולם מכניסים שם בשל תקוות אנוש) תציעי לו דבש. הגיע עת לגוון את התפריט.
עשית לי את היום,
חלימה = עדינה
נפלא.
שלום שועי
החלום נתפס כמעגן את המצציאות עוד מתקופת המקרא. היה לו קשר עז לאשר מתרחש. זאת אומרת שהייתה לו השפעה על האדם החולם ועל הסובבים אותו.
מעניינת ההשוואה בין אהבה לשירה. יכול להיות שבשתיהן ישנה איזו אמת נסתרת. דברים שאין ניתן לראותן בפני השטח אלא בתוך משהו, במקום נסתר, אחר. ויתרה מזאת זה כמו יציאה ממצב של חושך ומוות למצב של חיים, אהבה, שירה, תקווה.
הרי החלום הינו מצב של מוות כביכול, בתוך השינה.וכך חלקנו אומרים בתפילת הבקר: "מודה אני לפניך…שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך".
ושני דברים נוספים: הנני יכול להעיד על מקרים של התאהבות מתוך חלום, אמנם מלהכיר את דמות האהובה.
ודבר נוסף, אני מתקרב לעבודה שהנני צריך לעשות, אשר תעסוק בין חלום למציאות והשפעת החלום בכללותו של הספר.
המשך שבוע טוב
באשר לחלומות במקרא ובמזרח הקדום אפנה אותך (אולי אתה מכיר) אל ספרה של רבקה פידלר אשר ראה אור לפני כשנתיים ימים בהוצאת מאגנס 'החלומות שווא ידברו' וגם דומני כי כרך עב כרס של A.N.E.T הוקדש בעבר לאנתולוגיה של חלומות בתרבוויות המסופוטמיות וליייצוגן.
ישנם גם מאמרים חשובים על חלומות מיסטיים אצל קדמוני הנצרות, ואצל הסוּפים. משה אידל, אם זוכרני נכון, ייחד מאמר לחלומות של מקובלים בין המאות השתים עשרה ועד הארבע עשרה ולניתוחם
גם התאהבות וגם יצירת שירה בעיניי, נושאות נופך של חלימה בהקיץ. לא של הזיה אלא של הזוּת
מצבי תודעה שבהם הנפש (אם תרצה, נשמה) פודה עצמה מעם הלכי המחשבה הסדירים-דיסקורסיבים,
שיש בהן מן ההגנה, אלי מצב של חוויה בלתי אמצעית של מושא ההתבוננות ו/או האהבה.
ואשמח לשמוע על מה אתה כותב, בהצלחה רבה.
מילה אחרת המציינת בערבית עדינות היא לטף
שיש בו מזכרת מן הליטוף העברי
הרובד הסודי, הפנימי, של הקראן, כמו גם המטפיסי (עולם האלהוּת) כונו על ידי השיעים-אסמאעילים אללטיף.
כלומר הנסתר, הבלתי גלוי לעין, Subtle.
הרשימה הזאת האירה בתוכי את ההכרה שהולכת איתי כבר זמן,שהחלום הוא התת מודע של האדם.זה כעין תסריט של רצף הדברים שבנפשו של האדם.
יצירה ואהבה באות מהמקום העמוק הזה,החלום כעין רנטגן למחוזות הפנימיים,כך שכל אהבה,שיר,מוזיקה,כל ביטוי יצירתי שנובע מרגע של חלימה יש בו כח ואמת גדולה.
לעתים ישנם חלומות שחלמתי וכעבור זמן מצאתי את עצמי בסיטואציה הנחלמת; אני גם נוטה לייחס לחלומות מופשטים- סמליים (כמעט גיאומטריים) משמעות רבה, משום שהם אינם דומים לשום דבר
הנחזה במציאוּת ומצריכים פענוּח רב. אני קרוב בהלך הרוח של היצירה לזה הסוריאליסטי, כלומר כניסה למצב הכרה, כעין חלום בהקיץ, וכתיבה מתוכו, כמעט ללא שהיות ותיקונים.
אתה מתאר תהליך יצירה שהוא מתוך חלום.החלום עצמו.זו חויה מדהימה.אני מנסה לחשוב אם גם אני חוויתי יצירה מתוך מצב כזה….אצלי זה אחרת,פעמים שאני זוכרת וחווה את החלום מהלילה,אני מעלה אותו על הכתב או מנסה לפענח אותו כראי להתרחשות הפנימית שלי לאותה העת.אני מנסה להנביע יצירה מתוך זכרון של חלום והמשמעות שלו לגביי.זה תהליך אחר,יותר שכלתני.בעבר כשעסקתי הרבה בתאטרון-תנועה,היו רגעים,במהלך חזרות,שבו עלו וצמחו מצבים-פיזיים ופנימיים שהזכירו חלום חי סוראליסטי משהו.
כאשר התחלתי לכתוב, לפני שנים רבות, ממש הקפדתי על כך. כלומר, להיכנס למצב הכרתי שונה מזה המאפיין את החשיבה הרציו-תבונית. אחר כך התחלתי לעדן את זה. לבסוף, שבתי אל זה, והשנים כנראה הוסיפו את שכלולן ונסיונן.
מרבית הרשימות המתפרסמות כאן באתר (אך לא כולן) כתובות באותה גישה. אני לעתים רחוקות, אוסף חומרים או מתכנן מראש. על פי רוב אני מתיישב לכתוב רשימה. הספרים, הרעיונות ושזירתם, זה בזה, מגיעים תוך כדי כתיבה.
אני מעדיף את זה כך.
זה בהחלט ענין של נסיון ומודעות.
מצב עת היצירה הוא כעין חלימה,ומשום כך עולים וצומחים הדברים.זה יפה.
אין ספק שיצירה מושפעת מהמצב ומהאופן בו היא נוצרת.
החלום יכול להוות מקור השראה ליצירה ובמקביל ובנוסף להוות מצב לעשיה היצירתית.
זה דבר לחשוב אותו.ואולי לומר גם לחלום אותו וליצור יש מעין.
הצטערתי מאוד לשמוע על אובדן ידיד ועל קשיים וצער אחרים. זה אולי טפשי, זה בודאי לא מנחם ולא מקל, אבל אני רוצה ומוכרח להגיד את זה – קוראיך וקוראותיך (המגיבים ושאינם מגיבים) הם גם סוג של חברים. הם חולקים אתך רגעים אינטימיים, צער, כאב, וגם אושר. אולי קיומם הוא גם סוג של נחמה וחסד
במקרה (או שלא. כנראה שלא) אני כותב בימים אלה
עבודה על חלומות (אצל חסידי אשכנז דוקא). לדברים היפים שכתבת ולהפניות שהזכרת (ולכך חייבים להוסיף את "החלום הולך אחר פתרונות" ו"פתרון חלום הולך אחר פיו" של מסכת ברכות – וכמה תובנות "מודרניות" לחלוטין שם!) אני מבקש לתרום
גם את ספרו הקלאסי שלא נס ליחו (אבל הוא באנגלית) של לאו אופנהיים על חלומות במזרח הקדום (ובכלל זה במקרא)
* (OPPENHEIM)
את עבודות הדוקטורט באונ' העברית של ד"ר חיים וייס על חלומות אצל חז"ל
את קוקס-מילר (שעל חלוקותיה השכלתניות אני מעז לחלוק) על העולם העתיק וחלומותיו – יוון, רומא, נצרות קדומה
* DREAMS IN LATE ANTIQUITY
ואת הקובץ היפה בעריכת גיא סטרומזה ודוד שולמן הנקרא
DREAM CULTURES
ובו מבחר מאמרים מעניינים, גם על האיסלאם
ובלי ויטאל – אולי גדול החולמים היהודים (עד פרויד?) אי אפשר…
סליחה שאני בטח נשמע כמו רשימת קריאה של מרצה נוקדן/ית…
בהחלט, אם יש דבר שאני שמח עליו באשר לאתר הזה הוא בכמה קוראות וקוראים שהפכו לחברים ממש
או לחברי שיח, זו שמחה גדולה
הייתי אמור לכתוב את הדוקטורט שלי על תורת הסוד האשכנזית בימי הביניים באופן שונה מאוד
מן הסינתזה שהציע יוסף דן בשעתו, אבל בשל דברים שאירעו ואין זה המקום לפתחם, עברתי לתחום הזיקות וההשוואות האסלאמי- יהודי
או נכון יותר, לספרות הפילוסופית והמיסטית הגרקו-ערבית-יהודית. דע לך כי כבר עת ארוכה שאני מתחבט ומתלבט האם להקדיש כאן סדרה של רשימות ל-'ספר חסידים' (מהדורת פארמה) ול'סודי רזיא' ותהיתי הרבה אם יימצאו לזה קוראים.
הספר של שולמן/סטרומזה, מוכר לי. ודאי- ספר מצויין.
לפני כשנתיים יצאה מהדורה מדעית מוערת של "ספר החזיונות" ביד בן צבי. אגב, כממשיך רחוק של רח"ו בספר חלומותיו, אפשר לראות את ר' יהודה פתיה, סבא-רבא של המשוררת וחוקרת הקבלה, חביבה פדיה. גם אצלו רב חלקו של החלום מאוד. ובכלל דומני כי בקבלת בני בבל המאוחרת, וכך גם אצל ר' יוסף חיים, ה"בן איש חי" שמור לה מקום מיוחד.
והערה נוקדנית משלי- איני בטוח עד כמה ספר החזיונות הוא ספר החלומות הדגול בדורו באשר לקבלה; את ס' מגיד מישרים לר' יוסף קארו, אני קורא במידה רבה, כספר של חלומות או מצב השגה ייחודי, שהרי מהו מגיד אם לא 'מלאך הדובר בי' כלשון הנביא זכריה, ובעת האדם כמו נתון בשרעפים.
וראה גם מורה הנבוכים ב, מ"ה (כן, שם!) אודות דרגת ההשגה התת נבואית של דיבור ברוח הקודש, השיטה השניה
(-:
בתגובה הקודמת צ"ל מהדורת הדפוס על פי כתב יד פארמה (מהדורת י' ויסטניצקי, ברלין תרנ"א)
ובאשר לסודי רזיא התכוונתי למהדורת הדפוס השלמה שהוציא אהרן איזנבך, לפני שנים ספורות.
לדעתי הצנועה יש עניין – או יכול להיות עניין – בספר חסידים ואפשר לקחת אותו אנה ואנה (כולל להשפעת דרכי הסיפר שלו על עגנון, שכל כך ברורה בעיני אבל לא ראיתי שהיתה ברורה לחוקרים רציניים, פחות דילטנטים ממני)
לגבי הקבלה הבבלית המאוחרת, הקרובה לי אישית (משפחתית), אתה בודאי צודק – וגם עבדאללה סומך וקצת חוצ'ין ומאני (שעבר מבגדד לירושלים ואחכ לחברון) והחיבור שלהם עם שר שלום שרעבי בירושלים. הרבה חולמים צמחו שם…
מוזר שהזכרת את זכריה – זהו בעיני אחד התיאורים הספרותיים המופתיים של חלום בכלל, ובכלל זה האוטונומיה שלו, מעמדו הפעיל/סביל של האני הנחלם, והאופי הלשוני של הדימויים, שבהם המוחש הופך למופשט, והמושג מתגלגל מפונטי לויזואלי, וכל ההגיון החלומי מתואר כך, בתחבירו האחר. אני הולך לקרוא שוב את בנימין אופנהיימר בגללך… תודה
ודאי יצא לך לעיין בזה: תמר אלכסנדר, 'בא חסיד בחלום: סיפורי חלום בספר חסידים', מעשה סיפור: מחקרים בסיפורת היהודית מוגשים ליואב אלשטיין, בעריכת אבידב ליפסקר ורלה קושלבסקי, רמת גן תשס"ו, עמ'97-77.
לאלכסנדר אמנם ישנה הנטיה להתייחס לספר חסידים כחיבור פולקלוריסטי, אבל זה שווה התבוננות.
ולגבי חלומות במקרא הזכרתי למעלה את ספרה של רבקה פידלר: חלומות השווא ידברו, שראה אור לפני כשלוש שנים. אין בו הרבה חדשות. אבל כדאי להכיר.
ודומני כי ד"ר צחי וייס, תלמידו של יהודה ליבס, עוסק מעט בתשתיות קבליות אצל עגנון, אבל לא זכור לי האם בספרו שראה אור בשנה שעברה היה דיון על אודות השפעות של חסידות אשכנז.
כשלעצמי, הייתי עסוק דווקא תקופה די ממושכת, לאו דווקא בהקשר אקדמי, בהתרתם של כמה מסודותיו של סודי רזיא וביאור התפלות של ר' אלעזר מוורמס (בחינות אפיסטמולוגיות ופנמנולוגיות). אולי יבוא יום ואעלה את הדברים על הכתב.
והנבואה הקלאסית של אופנהיימר. אין דבר רחוק בעיניי יותר מיחזקאל קויפמן, וזה מצוין מצידו לטעמי, כי לא רחוק היה האיש, מרוב כוונות טובות, לשכך את הרוח החיה הרצה באופני המקרא.
אבל בכלל יש לי בעייה, כמעט טיק לא רצוני, בכל עת בה אני נתקל במילה אמונה, בוודאי בקורפוס נכבד הקרוי: תולדות האמונה הישראלית.
ואופנהיימר הלהיב אותי ועדיין עושה כך
עמרם, במרוצת העשור האחרון הכרתי היכרות קרובה עם כמה מתלמידיו ובני משפחתו של ישעיהו ליבוביץ', שמבחינות רבות, אמנם לא עסק בחקר המקרא (שלא כאחותו), אבל רוחו באשר לעניין היהדות, דומה היתה ברוחו לא במעט לקויפמן
לא מעט שמעתי פליאות על כך שאני רואה את מקצת דבריו, אבל איני מצליח למצוא (גם במעט החיבורים הסדורים המוקדמים שלו) בדבריו שאר רוח, ואין הדברים לא מלהיבים ולא מלהיטים אותי אף לא מעט מזעיר.
זאת הבחינה, ככל שהוגים הם תבניתיים יותר, ככל שידוע לקורא מראש מה תהיה גישתם ומה הדרך העיונית שייעשו על מנת להביאהּ בפני קוראיהם, זו הופכת להיות ספרות אידיאולוגית, תיאולוגית, דוגמטית, מתועשת (קו ייצור רעיוני), ועל כן מפילה חבלי שינה ותנומה על עפעפיים.
מה חבל שהפסקה האחרונה, יכולה לתאר באופן קולע בעיניי גם את החלק הארי של המחקר האקדמי הנעשה באוניברסיטאות בתחומים השונים של מדעי הרוח והיהדות.
ניצלים מזה רק יחידי סגולה והמה מעטים
אחד מעיר שניים ממשפחה…
שועי, אשמח אם תאמר לי מאיפה השורה של "ותקרב אלאחלאם ע'יר קריב" לקוחה…חוץ מזה, החלטתי להתחיל לקרוא את הבלוג מלמטה למעלה…והוא נהדר ממש וממש. =)
הרמס בעל שלוש ההתגלמויות, ברוך הבא. המובאה לעיל צוטטה מתוך הפרק העוסק בחיבור שירה בחלום מתוך ספרו של המשורר והפילוסוף היהודי אנדלוסי משה אבן עזרא,
כתאב אלמחאצ'רה ואלמד'אכרה (תורגם לעברית בשם "ספר העיונים והדיונים" על ידי אברהם שלמה הלקין הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תשל"ה].
תודה רבה על הדברים לגבי האתר הזה. לומר את האמת, התחלתי אותו בשעת ייאוש קשה מן העולם האוניברסיטאי. הואיל ולא יכולתי להותיר אותו אז לגמריי מאחוריי בשל איזו מגבלה חוזית חיפשתי עיר מקלט. איזה ידיד כל הזמן נדנד לי שאני מוכרח שיהיה לי בלוג. לא הכרתי עד אז בלוגים, האינטרנט שימש אותי בעיקר לתכתובת מיילים, וכשהתחלתי לא היה לי ברור למי אני מכוון, וגם לא ממש אג'נדה מדויקת. משהו כמו אני מול הדף ונראה מה ייצא.