Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for פברואר, 2010

 

 

בָּא בְֹּשֵש

לוֹבֵש בִּגְדֵי ֹשֵש

(עֶרְיַת רָקִיעַ כֻּסְתָה כְּבָר בּוֹץ אַרְגָמָן)

רוֹכֵב עַל גַּב סְיָח צָחֹר

וּבַרְדָּסוֹ הַנוֹשֵם הַֹשָחוֹר

הָיָה נִפְקָח לְפָנַי כְּטַבַּעַת חוֹתָם

(אֶלָא שֶמִתּוֹכָהּ הָיוּ הוֹלְכִים וְנִגְלִים

פְּנֵי לְבָנָה

מְלֻבָּנִים, נֶאֶזְלֵי-דָּם)

 

לָקַח אֶת יָדִי בְּיָדוֹ; הוֹשִיבֵנִי לְצִדּוֹ

וְעִדֵּן לִי עֶדְנָה וִיקָר

בְּהִתְרַחְקֵנוּ, מְנוֹפְפִים הָיִינוּ לְשָלוֹם

לְגוּפִי הֶעָזוּב וּלְלִבּוֹ

הָאִלֵּם וְהַקַר

זוֹכֵר שֶאָמַרְתִּי: מַה בָּרוּך הוּא הַקֵּץ

            שֶהַכֹל נַעֲשָה בִּדְבַרוֹ;

וְשֶהֵשִיב: כָּך יֵעָשֵה לָאִיֹש

            אֲשֶר הַמָּוֶת חָפֶץ בִּיקַרוֹ.

 

פורסם לראשונה: הארץ, מוסף תרבות וספרות, 14.4.1995.

 

השיר נכתב עוד בחורף 1993, פחות משנה לאחר שכמעט איבדתי את חיי במהלך שירותי הצבאי.

החויה המתוארת היא מטאפורית בלבד. למעשה, התעוררתי לאחר פרק זמן די ממושך בבית החולים.

הדבר האחרון שזכרתי לפני שאבדתי את הכרתי היתה תובנה ברורה של קץ, פרידה, והשלמה עם הכל.  

אני מניח כי האלמנטים הפורימיים בשיר הופיעו שם מאחר שביום הגיוס שלי בשנת 1992 חל חג פורים.

 

 
 

בתמונה למעלה: Death and Man), Oil on Canvas 1911) Egon Schiele,Tod und Mann 

 

© 2010 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

פרישה, פרישות, שאינן היינו הך, לפרוש מן המחנה, מן השיירה, מן הציבור, מן הכלל, מקצב החיים, מהשתלשלותם הצפויה, לפרוש מכורח או מרצון למרחב מוצנע, מתבדל, ללא עדה, ללא עדים, אף כי בנדיר סגור הרמטית […] 

[מיכל בן-נפתלי, 'על הפרישות', על הפרישוּת: ארבע מסות, הוצאת רסלינג, ושתי מחלקה ספרותית: תל אביב 2009, עמ' 12]

 

 

1

   בשישי בצהרי היום טלפנה אליי עתונאית (עתון יומי מוּכּר) ובקשה לראיין אותי לכתבה על אודות תרבות ואמנות וכיצד שיניתי את טעמי בין ערים בהם סבבתי במהלך שנות העשרים לחיי, קרי: גבעתיים-רמת גן, תל אביב, בני ברק, צפת, גבעת שמואל, ובין חילונות ובין דת. נאלצתי לספר לה את האמת המרה: איני זוכר שויתרתי על דבר, רק הוספתי. השאלה מה הניע אותי להתקרב לקיום מצוות דומני שעוררה את תמהונהּ, משום שמניתי את רצח יצחק רבין ז"ל כסוג של רגע מכונן לצד הקצנה של חבר דתי בחודשים אחר כך. קשה להבין זאת. אבל הבחור בן ה-23 שהייתי אי-אז, שהיה מלומד לא-מעט בדתות ובזרמים רוחניים לא יהודיים, הבין לראשונה, בעטיים של אותם אירועים, כי עליו לקחת אחריות על זהותו היהודית, ועוד  עליו ליצור מעצמו אדם מלומד במקורות יהודיים בעל השקפת עולם הומניסטית-דמוקרטית-ליברלית. יהודי שלא השפעתם של מלומדים ולא השפעת רטוריקנים שבדור תשפיע עליו להחליף את עמדותיו, גם לא לחצים חברתיים, כאלו או אחרים. בשלב זה עוד הייתי רחוק מקיום המצוות. ברם, קריאת ספרות יהודית מאוד עניינה אותי. הואיל ועסקתי אז עצמאית בספרות פילוסופית ומיסטית בת המאות הראשונות לספירה, שנוצרה בעולם הרומי-הלניסטי והביזנטיני אחר כך (במיוחד ספרות סטואית, ניאופלטונית והרמטית) התחלתי דווקא בספרות הסוד היהודית הקדומה, כלומר: ספרות ההיכלות והמרכבה, אותה קראתי בדפוסים ישנים (כגון: מרכבה שלמה שערך שלמה מוסיוף; קבצי מרכבה שהובאו בבית המדרש לאהרן אדולף ילינק, וכן בדפוסים שנכללו בקובץ בתי מדרשות לשלמה ורטהיימר) לאחר מכן הגעתי גם למהדורתה של רחל אליאור ל- היכלות זוטרתי וגם לסינופסיס האקדמי הכולל של ספרות ההיכלות והמרכבה בההדרת פיטר שפר אשר ראה אור בטובינגן בשנות השמונים של המאה העשרים. משהו בספרות הזו שבה את לבי. אולי השילוב בין לשון השירה והראיה הפנימית שמצאתי שכמותם גם בספרות ביזנטינית מקבילה, אך לא בעברית מרהיבה כל-כך. רעיונות מסוימים שם, כך הרגשתי, הנביעו אותי מחשבות. גרמו לי לרצות להעמיק עוד. מכאן ואילך התחלתי לקרוא גם ספרות קבלית. כאשר הכרתי את אשתי כמה חודשים אחר כך, כבר היה לי עניין רב בספרות הסוד היהודית, לאו דווקא בספרות ההלכה. זה נוסף אחר כך, כאשר הבנתי כי עד שלא אלמד עצמי לקיים מצוות ולהתפלל אפשר שהמימד הפנמנולוגי של ספרות הקבלה ייעלם ממני, כי מה הטעם לקרוא על טעמים וכוונות המצוות, כאשר אין חווים את קיומן. הפעמים הראשונות בהן התפללתי ואחר כך הפעם הראשונה שבה הנחתי תפילין—היו חוויות משונות להפליא. סוג של ניסוי ותעיה שהחלטתי להתמיד בו עד אשר אבין את הדרוש לי. סובביי חשבו כי זהו עוד שלב בנסיונותיי- התלמדויותיי הרוחניות ולא נלחצו בשלב זה. הלחץ וגם הפחד התפרצו כאשר הבנתי שאני מעוניין לקיים את זה הלאה. באותם ימים, היעשות דתי, נתפסה בסביבותיי כסוג של מעשה של דחק, של הפניית עורף לעולם, של בדלנות והיבדלוּת, של קיצונות קנאית. על אף שהייתי רחוק מכל אלו—שילמתי מחיר חברתי. איבדתי כמה וכמה חברים בשל כך. ברם, עם כמה וכמה המשכתי בקשרים טובים. כפי שהגדיר זאת חבר קרוב לאחרונה: 'היה איזה משבר של חמש דקות, והמשכנו הלאה'.

 

 

2 

 

כאז, כן היום, אני משולל זרם דתי, בית כנסת, ורב. בשבתות אישתי לוקחת את הילדים לבית הכנסת ואני נשאר להתפלל בבית. שלא כאז, הגברתי את ידיעותיי, ביקרתי בכמה ישיבות בשלהי שנות התשעים ונמלטתי די מהר בשל מקומה של ההסתה הפוליטית של רבנים, דברים בלתי מקובלים בעיניי אשר שמעו אזני על אודות הפער וההפרש בין נשמות היהודים והגויים. כמו גם, שיחות רבניות כבדות ראש על חידוש הקרבת הקורבנות בבית המקדש לכשיוקם במהירה בימינו; אחר-כך פניתי ללימודים אוניברסיטאיים ורכשתי תארים בתלמוד ובפילוסופיה יהודית, הספקתי מאז להרצות בחמישה עשר כנסים ולפרסם מעט. את התפלות המשכתי להתפלל, על פי רוב, מדיי יום בחדרי, וגם הצע הספרים שנראו על מדפיי הספריה שלי המשיכו להיות רחבים ומגוונים מתפיסת הקאנון-האורתודוכסי. לא חדלתי מללכת לקולנוע, לא פרשתי משמוע מוסיקה. המשכתי לקרוא ספרות עולמית מגוונת. כך אני גם מחנך את ילדיי.

   חיי כפילות? לא ולא—חיי פרישות כפוּלה, לפחות מבחינה חברתית-קהילתית. להיות יהודי הומניסטי (במובן הרנסאנסי של ההומניזם, קרי: אינטלקטואל, המבקר בתרבויות מחשבה ויצירה שונים), שאינו מוכן לראות ביהדות דת-אמת עליונה, כי אם אמת חלקית, רסיס שבור, בכלל הדעות שמייצגות הדתות ו/או תפישות פילוסופיות ומיסטיות סקרליות וסקולאריות אחרות, היא, למרבה הצער, תפישה של יחידים-בודדים בקרב הציבור הדתי היום; ומצד שני, אני אדם המקבל במפגיע את החילונות וגם האתאיזם או את הפוליתיאיזם כמציאויות רעיוניות נתונות, אשר אינן מציקות לי כלל ואני מקבלן כאפשרויות לא פחות קבילות מאשר החזקה בדת או חיי אמונה מונותיאיסטיים. מה מציק לי, אפוא? ההשכחה, וזילות התרבות היהודית  וגילויי רוח אנושיים- עולמיים מצדם של דתיים וחילונים כאחד.   

    במה מתבטאת הפרישות הכפולה? למשל, העובדה לפיה אני מבקר רק לעתים נדירות את אחיה של אשתי הדרים בהתנחלויות, אינה קלה להם גם לא לי. אני מעדיף להימנע מסכנת- הדרכים וגם מן האפשרות לפיה אשמע דעות קיצון (לא מצד בני משפחתי, אלא מצד חבריהם ליישובים), שלא יותירו אותי שווה נפש, גם לא רוצה לחשוב כי בשעה שהמכונית דוהרת על הכביש העוקף, תושבי הכפר הסמוך כלואים בכפרם. בד בבד, אינני נהנה מחברתם של יהודים חילונים, המחזיקים בתוקף רב בתפישה לפיה לתרבות היהודית אין מקום בעולמם. היא סיימה את תפקידה "החשוך". אין מה ללמוד ממנה ואין לה כל מקום שהוא בחייהם. איני מנסה לשכנע איש, מעולם לא נסיתי, לא פוליטית ולא דתית, אבל קשה לי לקבל את העובדה לפיה ציבור גדול דתי וחילוני כאחד, גדל למציאות שבה עשרות אלפי ומאות אלפי חיבורים יהודיים מצויים ומגוונים מאוד במצאי הרעיונות הארוגים בהם ועוד יותר המוני חיבורים עולמיים בתחומי מדעי הרוח השונים לא יהיו קיימים בעולמם או בתודעתם, לא מוכן לקבל זילוּת תרבותית מכל סוג. בדיוק לשם כך השתקעתי בשש השנים האחרונות בקריאת פילוסופיה ומיסטיקה מוסלמית, והתמחיתי בהן בכדי לדעת ולהכיר. זילות תרבותית היא לעולם ראשיתה של זילות חיי אדם. ראו יחסם של מקצת אנשי שמאל רדיקלי כלפי "המתנחלים" מחד גיסא, ואת יחסם של מקצת אנשי ימין רדיקלי כלפי אותם אנשי שמאל וכלפי הערביים-הפלסטיניים, מאידך גיסא. ובבחינת צד שלישי, כל מי שיחקור אחר רוחב היריעה התרבותי-דתי, האסלאמי והיהודי, הנוגע בתנועה האסלאמית: החזית הצפונית, יוכל להבין נכוחה היאך מוליכה אותה התנועה קו הרומס את הקולות המתונים והתרבותיים-הומניסטיים בחברה הערבית בצפון הארץ. זה פשוט וגלוי כל כך.  

 

 

3

 

לפרוש מתרבות הפרומו ומן הערוצים המסחריים; לפרוש מחברתם של רבנים המבקשים לקדם בקרב קהלם ערכים שמשמעם הוא דה-הומניזציה של אוכלוסיות שלימות. לעזוב ישיבת מערכת של כתב עת ספרותי, כמו שעשיתי בצעירותי, כאשר אחד העורכים כינה את ציבור המתנחלים 'נאצים', על אף שהייתי בעל ראיית עולם שמאלית למדיי. לפרוש במחאה קולנית משיעורו של רב שניסה למכור לתלמידים צעירים מרכולת לפיה תכלית התורה הוא הרג גויים. לא לומר 'שפוך חמתך על הגויים' בפסח. לדעת שעמלק כבר בטל מן העולם. לא לחפש תמורתו עמלק חדש. לדעת כי לא ניתן להצדיק מוסרית את הרג שבעת עמי כנען כמצוווה בתורה. יש לזה שם—קוראים לזה: רצח- עם. להתנגד ל"החזרה בתשובה". לראות בזה מיסיונריות פסולה. לראות בווכחנים אתאיסטים, גם כן, מחזירים בתשובה, רק מסוג אחר. לסייע לדתיים המעוניינים בכך להכיר את פניה העמוקות-עדינות-מורכבות של התרבות החילונית, לסייע לחילוניים המעוניינים בכך להכיר את פניה העמוקות-עדינות-מורכבות של התרבות הדתית. להפסיק להתלונן על נגעי הממסד הרבני. אין בכך כל טעם. להם יש את דרכם. לי יש את דרכי.

   לאהוב. ללמוד עצמאית. להוסיף כל העת ולא לגרוע. לדעת כי האר"י יכול לדור על מדף אחד עם כתבי אבו חמד אלעז'אלי ועם ספינוזה וכי על אותו מדף אני יכול לשכוח את OckyMilk של Momus, את שכול וכשלון של הבילויים, או ספר של מחזאי תיאטרון בובות ומשורר, שהשאילה לי חברה יקרה. לא לתרץ זאת לאף אחד. זה בסדר גמור. הכי בסדר. לדעת שזה אורח חיי. תיק שקוף עם טלית ותפלין עומד מעל כתבים פילוסופיים יווניים שתורגמו לערבית בימי הביניים. על יד כתביהם של שני פילוסופים ניאופלטוניים פגאניים, מן הראשונים שניסו ליצור סינתזה בין כתבי הקודש שלהם ובין שיטתו הפילוסופית של פלוטינוס. ומה אני מחולל הרי, אם לא סינתזות שכאלה בין התורה במשמעות רחבה ובין גופי ידע תרבותיים- אמנותיים אחרים. ממשיך דרכם של פילוסופים דתיים רבים-מספוֹר, בני לאומים שונים, אשר רעיונותיהם חיים ועודם, גם אם העוסקים בהם אינם רבים. לכבד את קודמיי. לזכור ולהוסיף לזכור. ליצור ולהוסיף ליצור. 

 

רות דולורס וייס תופיע ב- 2010 .22.2 גולדסטאר זאפה (מגדלי זיו, ראול ולנברג 24, רמת החייל) בתל אביב עם חומרים ישנים וחדשים, עם יהוא ירון על הקונטרבאס ועם אביב גאדג' כאמן אורח. כרטיסים מוזלים במכירה מוקדמת, כאן.

 
 
 
 אני יוצא לחופשה בשל עומסים מקצועיים הולכים ומתגבהים. אענה על תגובות ועל מיילים אבל לא אפרסם בינתיים רשימות חדשות. אפשר שבמהלך החופשה הזאת יתעדכן אתר הוורדפרס שלי ברשימות קצרות (לינק בעמודה הימנית של האתר).

 

נתראה באביב, ואולי לפני.

 

בואו לבקר, 

 

שוֹעִי

 

בתמונה למעלה: Vassily Kandinsky, The Blue Rider, Oil on Canvas 1903

 

 

© 2010 שועי רז 

Read Full Post »

 

*

*

תמיד יש זמן של תֹּם.

אף פעם אין מקום, או אם אין זמן.

אם זה לא עניין של זמן,  או מקום.

 

אלא יש לו קיום באידיאה שלו, בלבד,

בתחושה המבשרת אסון, גם אז אין הוא

פחוֹת ממשי, עבור הפילוסוף הזקן והצונן ביותר

 

קַיָּם, או עשֹוּי להתקיֵּם, זמן של תֹּם

כעקָּרוֹן טהור, טבעוֹ הוא תכליתוֹ

והוא חַיָּב להיות, וגם לא להיות, דבר […]

[ואלאס סטיבנס, מתוך: 'זהרי קֹטב בסתיו', שיר VIII, בתוך: האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים, תרגמה מאנגלית טובה רוזן-מוקד, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ' 152-151]

*

*

  כולכן/ם מוזמנות ומוזמנים להירשם לסדרת מפגשים בהנחייתי/הדרכתי,המיועדים לקהל הרחב (לאו לסטודנטים-מתמחים דווקא, אם כי גם השתתפותם/ן רצויה),הרמב"ם בנבכי הסוד: מורה הנבוכים בתולדות הקבלה הספרדית וממשיכיה. סדרה בת שישה מפגשים, אשר תעסוק בהשפעה הנרחבת של ספרו התיאולוגי-פילוסופי של הרמב"ם מורה הנבוכים(1191) על עולם היצירה הקבלי האיברי (ספרד ופורטוגל) ובקרב ממשיכיו הרוחניים.

   נצא למסע תגליות בעקבות סוגיות יסוד ב– מורה הנבוכים, ובחקר מפתחות סודותיו, כפי שהובנו ונתפרשו על ידי שורת הוגים קבליים למן ראשית התהוותן של הקבלות בספרד, נסקור את טיעוני המתנגדים הגדולים לספרו של הרמב"ם, נדון ביחס לספרו של הרמב"ם בקבלת ר' משה קורדוברו ובקבלות צפת שלאחר גירוש ספרד, ונעסוק גם בקריאה הפרשנית במורה הנבוכים בכתביהם של שורת הוגים פילוסופים וקבליים בהולנד ובאיטליה במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה עד ראשית תקופת ההשכלה.

   הקורס יתמקד בקריאה מודרכת בטקסטים פילוסופיים וקבליים ובשיח פרשני אודותם. האווירה אני מניח, תהיה מוּכרת לקוראים/ות כאן באתר, ותתאפיין בשיח פתוח, קשוב ומחוייך.  

 

פירוט המפגשים:

15/04/2010 – האם היה הרמב"ם מקובל?

22/04/2010 – סתרי תורה: אברהם אבולעפיה תלמיד הרמב"ם

29/04/2010 – אל גנת אגוז: יוסף ג'יקטילה קורא ברמב"ם

06/05/2010 – אורות גנוזים בקבלת צפת: ר' משה קורדובירו והרמב"ם

13/05/2010 – דת, חילונות וקרבת אלוהים: בין הרמב"ם ושפינוזה

20/05/2010 – מורה הנבוכים ומסילת הישרים: הרמב"ם והרמח"ל (משה חיים לוצאטו) על השגת רוח הקודש

 

מקום:           מרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה שעל יד הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת

                   בר-אילן

מועדים:         ימי חמישי בין השעות 21:30-20:00

מחיר הקורס:  420 ₪ (ניתן לשלם ב-3 תשלומים). ישנה הנחה לסטודנטים.

 

להרשמה:  טל' 03-5317810; טל' 03-7363107 [כלנית]

                פקס 03-5346305

                מייל mckr@mail.biu.ac.il

 

       

בתמונה למעלה: Ossip Zadkine. Figure with Guitar ,Lithograph on Paper 1964

 

© 2010 שועי רז

 

Read Full Post »

*                                                                                       

  

   "בעולמו של משחק קדוש זה יושבים הילד, המשורר והאדם הפרימיטיבי שבת-אחים יחד"נזכרתי במלים אלו מתוך Homo Ludens ("האדם המשחק") ליוהאן הוידזינגה (תרגם: משה ברש) כאשר האזנתי לאלבום סיבוב ההופעות של טום וייטס Glitter and Doom Live שראה אור לפני שלושה חודשים ויותר. האלבום כולל 17 רצועות; חמישה-עשר שירים ועוד שני סיפורים. כל שיר הוקלט בתחנה אחרת של מסע ההופעות. האלבום הוא כיף- חיים מרוכז (כגון ישיבה עם חבר ותיק על סינגל מאלט אירי משובח; או בורבון שאפשר לדמות שהתירס ממנו הופק גדל אצל גדות המסיסיפי בואכה ניו-אורלינס)  ועם זאת מעלה כמה וכמה תהיות. קשה לומר כי ווייטס מתגלה בו כחדשן יצירתי, או כיוצר אוונגארדי, כפי שלמשל היה בשנות השמונים ואפילו בסרט ההופעה Big Time ובאלבום שהתלווה אליו (1988). ווייטס בוחר באלבום הזה בעמדת הפרפורמר-בדרן, החביבה עליו, על פי רוב, בריאיונות טלוויזיוניים. הוא בוחר לעבד שירים במתכונת בלוזית, ולהעמיד בפני הקהל דמות של ליצן-כאוב, הבוחר לשחק בשיריו עתים בקריצה, עתים בחיוך. יותר משהוא מגיש את השירים או מבכר ליצור אותם מחדש, ווייטס נשמע כמעוניין לשחק עם קהלו. כלומר אין ספק שווייטס כבר שנים שוזר היטב את המשורר ואת האדם הפרימיטיבי יחדיו. לטעמי, למשחק של  Glitter and Doom נוסף גם הילד. הילד המשחק שניעור בווייטס דווקא במלאת לו שישים לאחרונה.

*

*

   המשחק החל עוד במיצג/מסיבת עתונאים לסבוב ההופעות של ווייטס שהפיצה חברת התקליטים Anti Recordsלפני כשנה וקצת, בו הפשיל ווייטס את שרווליו לעוד קטע של בידור ביזארי כמיטב המסורת (פצ'קג'מבה!, מילה נוספת בשפת אנשי המאדים, ראו מסיבת העתונאים למעלה), ולמי שציפה לשינוי גישה על הבמה, נכונה אכזבה. ווייטס בגלגולו הנוכחי, הפך ליורשו החוקי של ליצן-הבלוז- העצוב האולטימטיבי,Screamin' Jay Hawkins , אשר נהג לקפוץ מתוך ארון מתים בראשית הופעותיו, ולזמר תוך שינוי המנעד לצווחות, נחרות, זמזומים, זמרה מרוסקת וזמרה אופראית ובתום הערב לשכב שוב בתוך ארון המתים מתוך הגיון השמור לבעליו לבדו, הקשור לכאורה או שלא לכאורה, לטקסי וודו. הכאוס הווייטסי מאורגן יותר, שיטתי יותר, ועדיין נע, בגלגול הנוכחי, אל מחוזות המשחק והבידור. למשל הביצוע ל- Dirt in the Ground מתוך Bone Machin  הוא כמעט משעשע, אולי פארודי, המנסה אולי להפקיע את ביצוע-האלבום-המקורי מחומרתו ומן העצב המכרסם שנלווה אליו בשעתו.

*

*

   גם בחירת השירים בעייתית מאוד ודומה כי ווייטס מוותר במודע על מיטב הקלאסיקות שהתוספו לאינוונטאר שלו בעשרים השנים שחלפו מאז Big Time. הוא בוחר בשירים הקלילים יותר, מורכבים פחות מוסיקלית וטקסטואלית, משום שמסע ההופעות הזה מתייחד בנסיון להיפדות מרצינותו של ה- Authorלטובת לבוש אדרתו של הIntertainer, הלולין הקרקסי בעל הידע הוירטואוזי בהגשת הבּלוּז, שיש בו מן השעשוע, כאב המשנה עצמו לכדי חיוך אולי עוית עצבית. וכך לטעמי משובצים באלבום שירים מעטים מדי המעידים על יכולותיו המוסיקליות והטקסטואליות הבלתי מצויות של יוצרם: 'Singapore', 'Fannin Street', 'Dirt in the Ground', 'The Part you Throw Away', 'Tramped Rose', ואף הם ברובם אינם העידית שבעידית של ווייטס לטעמי. לא ברור מדוע ויתר ווייטס, גם אם החליט להתמקד באלבומיו משני העשורים האחרונים, על הכללתם של שירים נפלאים כגון: 'Take it With Me', Pony'', 'Picture in a Frame', 'Crossroads', 'November',  On the Other Side of the World'' ,A Nother Man's Vine'', 'Missery is the River of the World', Starving in the Belly of A Whale'', Alice'' ועדיין עוד לא הגענו לטרילוגיית שנות השמונים של ווייטס, וגם לא לרוב אלבומיו הג'זיים-בלוזיים המורכבים משנות השבעים, ואפילו לא אל מקבץ השירים היפים אשר קובצו אל השני Bawlers)) מבין שלושת האלבומים שהרכיבו את האלבום המשולש של ווייטס:  Orphans (2006), כגון: 'You can't Hold Back Spring', Little Drop of Poison'', Shiny Things'', 'World keeps Turning', 'Little Man',  'If I Have To Go'  ו- 'It's Over'.

   מה מניע את ווייטס? אולי השעשוע- העצמי. תפיסת-עצמו כסוג של פרפורמר יותר מאשר של מוסיקאי יוצר. אני מודה, הואיל והמוסיקה של ווייטס מלווה את חיי כבר 23 שנים ויותר, נהניתי גם מדמותו של האמן כפי שמצטיירת מאלבום זה, כעומד באמבט ומפריח בועות סבון לכל עבר, ואולם מווייטס מותר לצפות ליותר, אולי לעמוד תחת מטרייה בוערת בגשם הסוחף בפינת התשיעית והנפין כפי שעשה לפנים (1988), ואולי משהו חדש-יוצר. משהו מטעם האוונגרד, שאין בו מטעמו של עוד מאותו הדבר, ולא ממיטבו של אותו הדבר.

*

*

אף על פי כן, הילד המשחק, המשורר והאדם הפרימיטיבי הזה, מצליח ליצור אלבום הופעה משוחרר ומהנה את מי שאוהב את ווייטס כווייטס, גם כאשר הוא אינו בשיאו היצירתי, וכאשר הוא נהנה לשחק יותר מאשר לנגן באמת. לשם היכרות ראשונית עם ווייטס הייתי ממליץ למתעניינים/ות להשיג לפני הכל את הטרילוגיה של שנות השמונים (Swordfishtrombones, Rain Dogs ו-Frank Wild Years ואז לחזור בזמן ולהאזין לאלבומיו לפני סדרם הכרונולוגי. למי ששם/ה לב, האלבום הנוכחי לא הצליח להוציא אותי למסע חווייתי-הכרתי בעקבותיו, ועל כן שלא כרגיל, הרשימה נושאת גוון מעט יותר אינפורמטיבי. אבל אני אוהב את ווייטס, כל כך הרבה רגעים משמעותיים בחיי מלווים בפס הקול של המוסיקה שלו, עד שראיתי לנכון לכתוב עליו, גם כאשר הוא אינו בשיאו האמנותי, אלא מעדיף לשחק ולבדר בסגנונו הייחודי, מוּכּר ומבריק כאחד, כדרכּו.

 

Tom Waits, Glitter and Doom Live, Anti Records, Audio Cd, New York 2009, Disc I

 

האלבום כולל גם דיסק שני של קטעי קישור וסיפורים. בינתיים לא האזנתי לו. עוד לא הגעתי.

 

על טום ווייטס בחיי כתבתי גם כאן 

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

 

 

מחייך לעצים ולעצמי, וגם לעטלף חולף בשדירה שעל דרך פתח תקוה. ההכרה שלנו עוורת כעטלף, היא רואה מעט מאוד מן המציאות הנכוחה. אבל יש לה חוש התמצאות במרחב הזה ובמרחבים אחרים חלקם גלויים לעין וחלקם נעלמים.מרחבים רגשיים שמשום-מה אנו מתאמצים להעלים.ורק עויתות שרירים בפנים לעתים מסגירות את שכּמוּס בּנוּ. מונית-השירות נעצרת בחריקה על הכביש הרטוב. כל הקיום הוא חריקה שאנו מנסים למצוא בה הרמוניה או איזה מומנט מוסיקלי.

   אני נכנס פנימהּ. המונית מתחילה להתגלגל על רקע של ברקים ורעמים. קו של מוניות,הפועל עד השעות הקטנות של הלילה. פרצופים קפואים של הנוסעים. עייפים מעמל היום, מבשורות גרועות, מפחד שאינו נח, אולי גם מן הקור החודר. אני מעביר את דמי הנסיעה. יד לא מוכרת, קרה מאוד למגע, מחזירה לי את העודף מידיו הנהג בקבינה. לאיש אין כח לדבר. חתול חולף במהירות מול הפנסים ואיכשהו חומק אל תוך נתיב סודי באפלה, כמו שהאלים היווניים היו יורדים ארצה על מנת לחלץ את הגיבורים האהובים עליהם משדה הקרב. חור שחור בדרך פתח תקוה. אני חושב על זן ודיכאון וגם על קשב. ועל ספר בו קראתי היום הטוען כי ככל שהאדם עצוב יותר כך הוא קשוב יותר לאחרים. אני לא רוצה לחיות לשווא. אולי אכתוב על זה אחר כך.

   הפנים שמטלטלות עימי בכלי התחבורה הזה כה עצובות. עד שאני טועה האם האנשים נראים כך או שזה במחשבתי בלבד. אולי אנחנו שטים על הנהר סטיכס,  ודמי הנסיעה אשר הושטנו אינם אלא האובולוס. השמיים מתגלגלים במערכותיהם הרחק—ואנחנו שורים בתוך גופים סואנים. כלי דם בהם מתרוצצות כדוריות דם. המולה עורקית- ורידית. האדום אצל השיעים-אסמאעילים מסמל את הטבע; הצהוב את הרוח; הירוק את הנשמה; שביל החלב מתערבב בדעתי לרגע עם קוי ההפרדה הרצים על הכביש. 'שְעַת עִיווּתֵי הַזֵּיתִים. הָעִיר הַכָּבָה/ הֵגִיפָה אֶת בְּרִיחַ הַצֵּל'אני שומע את הכרתי שורקת באזני שורות של דן פגיס.

   חור שחור בדרך פתח תקווה. אני לא אשָּאֵב. אני מתחיל לשיר לאט, מתוך עצמי, אל חלל מונית השירות, בבלוּז איטי, צרוד-מדוד, 'אצא לי אל היער לפגוש את הקוּקִית', Man, כמו לפני עשרים שנה באוטובוס הלילה שהסיע אותי הביתה לרמת גן. אף פעם לא שיכור, אבל מתנהג כמו שתוי. אז בגיל שש עשרה או שבע עשרה כל האוטובוס התחיל לשיר אל תוך הליל הקיצי הלח: 'קוּ-קוּ/קוּ-קוּ/ הן זוהי הקוּקִית'. אחרי עשרים שנה, השיר מעלה על פניהם המכווצות של כמה נוסעים חיוך, לא יותר. אני שר לבדי בחושך בחורף. חושב על מצ'ואו בּאשוֹ שבמאצושימה, הנוף היפה ביותר ביפן, שר ברגע של התעלוּת: במאצושימה/ לבשי בגדי עגוּר- הקוקיה! אני הולך ומשיל את המסווהמעל פניי. עוד מעט אוכל לראות את פניי האמיתיות בטרם נולדו אבי או אמי, ולהטיח לעומתן: קוּ-קוּ, כמו במשחק הילדים ההוא, אשר הקדמתי מדיי לשכוח.  

 

מקורות מצוטטים:

דן פגיס, 'הסולם', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, ירושלים ותל אביב 1991, עמ' 36.

מאצואו באשו, בדרך הצרה לאוקו (אוקו נו הוסומיצ'י), מהדורת תרגום יעקב רז, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 51.

  

 

 

בתמונה למעלה: Pieter Brueghel, Winter Landscape, Oil on Panel 1621.

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »