Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מרץ, 2010

*

*

לא כצלו של דקל ולא כצלו של כתל אלא כצלו של עוף הפורח

(ר' נתן מנמירוב, ליקוטי תפילות, חלק א', תפלה כ"ז)

1

 

   הגדת ראשי הצפורים הינה הגדה מאוירת שנוצרה על ידי יהודים מדרום גרמניה בשנת 1300 לערך, ובה מאוירים היהודים כבעלי ראשי ציפורים. הרבה הצעות הושמעו באשר לכוונה שעמדה מאחורי האופן החריג בו הוצגו דמויות היהודים בהגדה זו. אחת ההצעות המבוססות עמדה על כך, כי אליבא דמדרש שיר השירים רבה ו- מדרש איכה רבתי  ישראל הם כעין יונים, המובלות פעם אחר פעם לשחיטה על קידוש השם בידי האומות.. זוהי אפשרות סבירה מאוד לנוכח הפרעות חסרות התקדים שהיו מנת חלקם של יהודי גרמניה ברבע האחרון של המאה השלוש עשרה, אשר יצרו גל הגירה/בריחה של גדולי תלמידי החכמים האשכנזיים לספרד, כגון ר' אשר (הרא"ש) ור' דן, שהפך לראש ישיבת טולדו שבקסטיליה. הדברים מתיישבים גם עם התודעה המרטירולוגית העניפה, ומושג 'קידוש השם' שהיו רווחים בקרב הקהילות היהודיות שעל הריין למן פרעות תתנ"ו (1096), ערב מסע הצלב הראשון.

   אני רוצה להציע אפשרות נוספת, אשר טרם הועלתה, ככל הידוע לי. ברצוני להציע כי ההגדה הזו והאיורים בה הושתתו על הוראתו של טקסט מכונן אחד. כוונתי לחבור התיאולוגי שערי הסוד היחוד והאמונהלר' אלעזר בן יהודה מוורמס (1230-1165), מבחינות רבות התיאולוג-הכותב המרכזי בחוגם של חסידי אשכנז מבית קָלונִימוּס (ככל הנראה: קאלוֹס נוֹמוֹס, כלומר: שם-טוב), אליו השתייכו בדורו גם מורו, ר' יהודה בן שמואל החסיד מריגנסבורג (נפטר 1217)– לו מיוחס ספר חסידים, ותלמיד-שניהם, ר' אברהם בן עזריאל מביהם (ישב בעיר פראג, הגדולה בערי בוהמיה באותה תקופה), בעל הפירוש הנפלא לפיוטי התפלה, ערוגת הבשם (נתחבר 1240-1238).    

   שערי הסוד היחוד והאמונה נדפס על ידי פרופ' יוסף דן בכתב העת טמירין בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הטקסט נדפס גם לאחרונה מכתב יד קדום שהתגלגל לאוסף פרטי באוסטרליה. כתב היד הזה הכיל נוסח קדום של חיבור הסוד העיקרי של ר' אלעזר מוורמס סודי רזיא בלוויית חיבורים אחרים פרי עטו. מהדורה המתבססת על כתב היד האוסטרלי בשלימותו ראתה אור בירושלים בשנת 2006 על ידי אהרן אייזנבך. החיבור עצמו מתמקד בהצגת האלהות כטרנסצדנטית (=בלתי מושגת להכרת הנבראים), נטולת גוף וחומר, הנמצאת בכל וסובבת בכל, ואשר הנביאים עצמם גם כן אינם מגיעים עדיה, אלא חוזים במראה 'כבוד ה" כפי שהוא מתדמה להם בהבנת לבבם (אובנתא דליבא). יש להניח כי החיבור הדק הזה (בן דפים אחדים בלבד) היה נפוץ ומקובל בהרבה מאשר סודי רזיא של ר' אלעזר, שהוא קורפוס עב כרס והוגדר מראש כמי שנועד לבעלי סוד בלבד, הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1270-1198), מנהיגהּ של יהודת ברצלונה, ציטט מפורשות משום שערי הסוד היחוד והאמונה במסגרת אגרת הגנה על תפישת האלהות של הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1204-1138) שנכתבה לרבני צפון צרפת (בשנת 1234 לערך) שביקשו להחרים את כתבי הרמב"ם. הרמב"ן קשר מפורשות בין תפישת האלהות המיימונית ובין זו של ר' אלעזר מוורמס, משמע יש להניח כי חכמי צפון צרפת בקיאים היו בחיבור האמור לר' אלעזר מוורמס. מציאותו החיבור ונפוצותיו עשויות לרמז כי יהודי אשכנז אמנם קראו בו וראוהו חיבור חשוב בהבנת עיקרי האמונה, ואפשר כי היה חלק מתפישת עולמם התיאולוגית של מאיירי הגדת ראשי הצפורים, מה גם שמנהיגהּ המובהק של יהדות אשכנז באותו דור, ר' מאיר בן ברוך מרוטנבורג (=המהר"ם, 1293-1215), ראה בעצמו תלמיד מובהק של מסורות הסוד והאמונה מדבי ר' אלעזר מוורמס.

   ועתה לעניינינו. הבא/ה להתבונן בהגדת ראשי הצפורים, סביר כי יתעוררו בו/ה שתי שאלות יסוד: [א]. מדוע מצוירים היהודים בלא פני אדם [ב]. מדוע הם אוירו דווקא כאשר ראשיהם ראשי ציפור.

    שערי הסוד היחוד והאמונה משיב לטעמי על שתי השאלות באופן המאפשר לקשור את הדברים לאופן האיור של מאיירי ההגדה. בפתיחת החיבור, בהתבססו על תוספתא עבודה זרה (חיבור הלכתי תנאי מאוחר, בן המאה השלישית לספירה), הטוען כי בירושלים היו נוהגים להציב את כל סוגי הפסלים, להוציא פסלים שיש להם פני אדם, כתב ר' אלעזר מוורמס: ולכן הזהיר משה איש האלהים 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה' (דברים ד', 15): תמונ"ה בגימטריא פרצו"ף אד"ם וכתיב 'ותמונה אינכם רואים זולתי קול' (דברים ד', 12). כלומר, אליבא דר' אלעזר מוורמס האיסור מהתורה בראיית תמונה קשור בראיית פני אדם או ביצירת מה שנראה כפני אדם, שמא יחליטו הרואים כי האדם הוא אלהות (ודאי יש כאן גם משום פולמוס עם תפיסת האינקורנציה הנוצרית). עולה מכאן מענה לשאלה הראשונה. כלומר, מדוע נמנעו המאיירים לאייר פני אדם ליהודים המופיעים בהגדה.

   מענה לשאלה השנייה מופיע בקטע החתימה של החיבור כולו: הצדיקים רואים פני שכינה כנגדם, כי יראו איך ממלא הכל וימשך רוחם אליו, וכשהם עולים נצרפים באש שלפני הכסא, ואחר כך מונחים בצרור החיים ושם נהנים מזיו השכינה… ולעתיד כשהשמים והארץ יבלו, זה העולם יהיה מים במים, יעשו להם כמו כנפיים ויפרחו סביב השכינה. כלומר, הצדיקים עוד בעולם הזה חווים בראיית לב (ראיה פנימית-הכרתית) כאילו פני השכינה כנגדם, ואיך האל ממלא את הכל ומשגיח על הכל; בשוך חייהם, עולה נשמתם אליו, נצרפת באש שלפני כסא הכבוד ומשם ממקום משכנהּ, תחת כסא הכבוד (השוו תלמוד בבלי ברכות דף י"ז) היא נהנית עם נשמות הצדיקים האחרים מזיו השכינה, בקירוב יתיר ממנו לא נהנו בזה העולם. זאת כמובן, כל זמן שהעולם עומד וקיים. ברם, לעתיד לבוא, כאשר השמים והארץ יחרבו ייעשו כנפיים לצדיקים והם יעופפו בהם סחור-סחור כצפורים אצל אור הכבוד האלהי, קרי: השכינה. מדוע צפורים? ב- ספר חסידיםלמשל, מובא כי החסידים קרואים חסידים על שם צניעותה ופרישותה של החסידה.ב- שמות י"ט, 4 נכתב: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'. בני ישראל גם נמשלו ליונים במדרשי אגדה, כפי שהראיתי לעיל. תימה נוספת, שאינה קשורה דווקא למקורות היהדוּת, היא זו הרואה בצפור סמל לנשמת האדם, כך סימנה הכנסיה הנוצרית-נסטוריאנית בסוריה את ישוע ביונה. ולמשל, הפילוסוף הבוכארי-ערבי אבו עלי אבן סינא (1137-1080) כתב אגרת אליגורית ובו נמשלת נפש האדם לציפור ההומה לעוף מכלובה, הוא כלא הגוף.

  עתה, אליבא דהיהודים, 1240 היתה שנת מפתח של כניסה לעידן חדש (תחילת האלף החמישי לבריאת העולם על פי המניין הרבני מבריאת העולם) בו לכמה וכמה מקורות עתידה לשוב רוח הנבואה (הרמב"ם באגרת תימן מביא מסורת זו משום אבותיו ואבות אבותיו, אלא שהשנה המדוברת אצלו היא 1217); אליבא דיואכים מפיורה (1202-1135), הנזיר האיטלקי מקלבריה, ששיטתו, הקובעת חלוקה משולשת [אלפיים שנה תורה, אלפיים שנה כנסייה (ברית חדשה), ואלפיים שנה רוח הקודש], עשתה לה מהלכים במדינות אירופה הנוצרית, היוותה שנת 1260 שנה בה תעבור האנושות כולו לעידן רוח הקודש.שיטה אחרת ומצויה הנמצאת בכמה כתובים באותה תקופה, במרחב היהודי נוצרי, דיברה על כך כי בשוך 4,000 שנה, יעמוד העולם חרב 1,000 שנה- ואז יחל עידן רוח הקודש המדובר. אפשר אפוא כי המאיירים היהודיים שחיו בגרמניה בסביבות שנת 1300 חיו את השניות הזאת שבין אפוקליפסה עולמית קריבה ובין מתח משיחי של טרום גאולה שלימה, וציפו להתגשמות דבריו של ר' אלעזר מוורמס, עת הצדיקים יצמחו כנפיים, ויעופו מתוך העולם החרב והולך אל גאולתם באור האלהי, שיזרח לצדיקים ממעל.  

   דבריו אלו של ר' אלעזר מוורמס נכתבו לכל המאוחר בשנות העשרים של המאה השלוש-עשרה. באותן שנים פעל בנישאפור שבחבל ח'ורסאן בפרס, המשורר והמיסטיקון הסוּפי-מוסלמי, פריד א-דין עטאר (נהרג בשנת 1221 בפלישה המונגולית). בספרו החשוב מנטק א-טיר (לשון הציפורים), המתובל באגדות צופיות רבות, הוא מספר את מסען של שלושים בנות כנף (המסמלות את נפשות הסוּפים המעוּלים), המונהגות על ידי הדוכיפת (במסורת המוסלמית,היתה הדוכיפת העוף של שלמה המלך ועל כן סמל החכמה) מעבר לשבעת העמקים, אל הר אלברז השוכן בסין,מקום משכנהּ של הצפור האגדית הסימוּרְג, המסמלת את האור האלהי [היא מופיעה עוד מאתיים שנים לפני כן כמי שהצילה את חייו וגדלה את המלך הפרסי הגדול זאל בן סאם (דסתן),כך מובא ב- שאה נאמה (ספר המלכים) לקאסם א-דין אלפירדוסי (נפטר 1025)]. הצפורים סופן שמתאחדות באור הסימורג וכלות בו, עד שלא נותר מהן זכר.עם זאת, ברור הוא שכיליונן באור האלהי, הוא אשרן הסופי המוחלט.  קשה שלא לשים לב לדמיון בין עטאר ובין ר' אלעזר מוורמס. אלא שאלעזר מוורמס נוטה באופן פחות אל הפיוט (על אף שכתב כמה פיוטים משלו), ולשיטתו, גם לעתיד לבוא לא יתאחדו הצדיקים עם האור האלהי אלא רק ירחפו סחור-סחור סביבו בכח כנפיהם.  

 

 2

 

  מן המפורסמות הוא כי מקצת עדוֹת ישראל,אירופאיים כצפון אפריקאים,מפתחים בימות הפסח בָּעָת מסויים הנקרא בלשון עם:'חשש קטניות' (כלומר ההכשרים שלשונם היא: 'ללא חשש קטניות' מעידים מניה וביה על קיומו של אותה הפרעה נוירוטית אשר שמהּ:חשש קטניוֹת).בכדי לעודד את ליבם של אחינו,באשר הם שם,החלטתי להביא כאן פזמון (שיר זמר)מאת הסופר היהודי-צרפתי ז'ורז' פרק (1982-1936), הכלול במחזה שלו מתחם התפודים. קראתי עם ילדיי את השיר בערב שבת האחרון, ומאחר שהם הפיקו ממנו שעשוע רב, החלטתי להביאו הנה, גם אמליץ להכניסו לסדר ההגדה של פסח לאלתר, בקרבם של המוכנים לכך:

 

             יש לי סיפור לספר

            סיפור פשוט ביותר

            שבכל מקום על פני האדמה

            אוכלים תפוחי אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            ואם תעבור ברחבי האזור

            שבו אני גר, כלום לא יעזור

            מלפנים ומאחור תראו רק מה?

            כמובן, תפוחי אדמה

כן,כן, והמבין יבין

 

            התושבים הכי מיוחסים

            שאת הכבוד לא מפספסים

            בדש הבגד ישימו מה?

            פרח תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            וכשהילדים צועקים: "אבא"!

            וכשהילדים צועקים: "אמא"!

            אז ההורים כדי לסתום להם ת'פה

            דוחפים להם תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            בכל ארוחה מחית מעוכה

            בצער או בשמחה

            מלוא הפה לך ניתן- נחש מה

            תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            בכל ערב, בכל מקום,

            בוקר, ערב, חג וחול

            למרק ולרפרפת- בלי גוזמה;

            רק תפוח אדמה.

            כן,כן, והמבין יבין

 

            ואפילו זוגות האוהבים

            במקום לומר רק דברי עגבים

            משחקים במסירוֹת בדממה

            כמובן, בתפוחי אדמה.

            כן,כן, והמבין יבין.

 

[ז'ורז' פרק, מחזות: העלאה במשכורת/ מתחם התפודים,  תרגום מצרפתית אירית עקרבי, עריכה מדעית דפנה שניצר, הוצאת רסלינג: תל אביב 2004, עמ' 100-99]

  

ולשומעים/ות ינעם, ונבונים/ות יפיקו לקח, או יוסיפו מלח, מה שמתאים. כן,כן, והמבין יבין.  

 חג שמח, פחות עבדויות יותר חירויות, לנו, ליושבים בקרבּנוּ ולכל באי עולם.  

להתראות אחרי פסח באתר הוורדפרס החדש: https://shoeyraz.wordpress.com/ 

ניפגש ונדבר. אני שם בינתיים מים לקפה/תה.  

 

  
 

בתמונה למעלה: פרט מהגדת ראשי הציפורים המתאר אפיית מצות בטרם פסח.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

*

*

הָעֶרֶב בִּפְרַג, מְעַט אַחֲרֵי חֲצוֹת

סוֹף סוֹף, בִּתְחִלַּת הַמֵּאָה שֶלָנוּ

הִתִּיר מֵעַצְמוֹ זֵאוּס, אֲבִי הָאֵלִים,

מֶלֶך כֹּל הַמַּמְזֵרִים, אֶת הַמַחְסוֹם

הַמִינִי הָאַחֲרוֹן וְהִרְשָה לְעַצְמוֹ

לְקַיֵּם מִשְגָּל הוֹמוֹסֶקְסוּאָלִי עִם בֶּן תְּמוּתָה

סוֹכֵן נוֹסֵעַ שְמוֹ גְּרֶגוֹר סַמְסָא

הַמִתְגוֹרֵר עִם מִשְפַּחְתוֹ

וְאֲשֶר זֶה עַתָּה סִיֵּם לָחוּש

בַּתַּעֲנוּג הָאֱלֹהִי מִתְפַּשֵּט בְּאֵיבָרָיו

מִתְרַוֵּח בַּחֲצִי הַמִטָּה שֶלוֹ, וְעוֹמֵד לִשְקֹעַ בְּשֵנַה עֲמֻקַה

בְּכֹל הַחֶדֶר עוֹמֵד עֲדַיִן רֵיחַ חָרִיף שֶל תְּשוּקָה

 

הֶרָה כְּתָמִיד יָשְבָה אֶל הַחַלוֹן וְרָאֲתָה

וְנִקְמָתָהּ הֲרֵי תִּמִיד אוֹתָהּ הַנְקָמָה

הִיא רַק מְשַנָה אֶת מִדַּת מִתְקָהּ

 

גְּרֶגוֹר יָשֵן שָלֵו עֲדַיִן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ

כִּי מִי שֶהָפְכָה אֶת אִיוֹ לְפָרָה שְגוּעָה

הִיא אֲשֶר תַּהַפְכֵהוּ עִם שַחַר לְמַקָּק

אֲשֶר הַלְאָה מִזֶּה יָחוּש רָק בְּסֵבֶל אָיֹם

כְּמוֹ מֵחוֹש, מְנַגֵּעַ תְמִידִית בִּמְחוֹשָיו

 

הִנֵּה הַבֹּקֵר הֶחָדָש נוֹפֵל

כְּסֻלְיָה כְּבֵדָה

עָלָיו

 

פורסם לראשונה: הארץ, מוסף תרבות וספרות, 3.3.1995.

 אִיוֹ, הנזכרת בשורה 17, היא בת אינאכוס. על אהבהביה עם זיאוס הפכה אותה הרה, אשת זאוס, לעגלה.

 

15 שנים חלפו. המון זמן, ואנשים שעוד ישנם ואנשים שכבר אינם ופנים חדשות, ומשפחה אוהבת משלי. שיער מאפיר והולך. בחוץ אביב. תחושה קצת ליצנית להאפיר באביב, אני חושב. להיות עלה שלכת.

 

**

*

קורס בהנחייתי על השפעת ספרו התיאולוגי-פילוסופי של הרמב"ם מורה הנבוכים  על הספרות הקבלית החל במאה השלוש עשרה ועד השמונה עשרה עתיד להִפָּתָּח,אחר חג פסח, במרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה שעל יד הפקולטה למדעי הרוח באונ' בר אילן. לפרטים נוספים, ולהשארת פרטים/בקשות לגבי הרשמה, ראו: כאן .   

*

*

בתמונה למעלה: William Blake. God creating Adam, 1795 

 

© 2010 שוֹעִי רז

 

 

 

Read Full Post »

*
*

1

 

  הם השתגעו לאיטם במורד. כלומר, צעד אחר צעד, ככל שרצו מהר במורד, ולרגע דומה כי משהו בכח הכבידה הופר. אפשר כי תחושה זו טיפסה חרישית מתוככי הגוף אל תוך מוחם. עד שהגיעו אל העמק– שם חיכתה המשאית הצבאית, הם היו מטורפים כדבעי. שוב לא זכרו אפילו טור לרפואה מתוך שירת העצבת של פובליוס אובידיוס נאזו, גם לא את שייר מטוריו של דנטה אליגיירי, אף לא פסוקים נשכחים מתוך תורות הנביאים. כאיש אחד זנחו את המלים מאחוריהם והִמִירוּן בכובע פלדה וברובה. עמדו בשלשות. בשלושה טורי-אדם. איש כבר לא העסיק עצמו במחשבותיו בספרים, בתרבות, בנסיון ליצור שפות חדשות מתוך שפות ישנות. הם היו מרוכזים במטרה, ביעד. מחיית האויב הדמוני המצפה להם, האורב להם אי-שם, מבעית אף מן המוות עצמו, מעבר לרכס ההרים המדברי הזה.

   הם היו מוכנים לכל, לכל שימוש באדם. למחות, לרסק, לפורר, לשפוך דם, לשרוף, להטביע, לחנוק. הם התמסרו לשגרת האימונים שנועדה להבטיח בדיוק כזאת. כלומר, שבאותה עת אשר יתייצבו בפני אותו אויב נעלם ואכזר—יהיו נכונים ומשוכנעים ביכולתם להשמידו ולהעלימו מעל פני האדמה. לא להותיר זכר. אותיות כתב קדומות שייעלמו לתמיד כתמרות עשן שוקע. רק שורות ספורות עקשניות בגווילים עתיקים עוד יעידו שאי פעם היה עם כזה בנמצא.

   אחר כך יספרו שהם היו מכשפים, שהיו פילוסופים, שהיו פגאנים, שהיו עם בוזי-אל, שודדי דרכים חסרי רחמים. שהיו אבות אבותיו של כל צורר, של כל גוזר. יגידו שהם היו תוקעים סכין בגבו של כל ידיד ועמית שהפנה אליהם את גבו לשעה. שמרחב המחיה זוהם מנוכחותם. שלצאצאיהם, עד היום, ישנה איזו ועידת-סתרים, קונגרסֹ, בו הם נפגשים, על מנת לזמום השתלטוּת על העולם. הכל בכדי שנוכל לצאת שוב להשתגע שיגעון ארוך במורד ההר. לעתים לא ברור מה היה בהם אכזר יותר מן המידות הרגילות המאפיינות את התנהלותה של החברה האנושית מאז ומעולם. ברם, אין לומר זאת בקול רם. מוטב להסות את הדברים. כאשר ההמונים שועטים במורד ההר, סכיניהם שלופות בידיהם, מוטב אולי לרוץ עימם, גם אם למראית עיין, שלא להיחשד חלילה, כרך-הלבב.

  

2

 

   את עבודת הדוקטורט שלי רציתי ליחד לתולדותיהם ומנהגיהם של העמלקים. גיליתי חור שחור. אפשר שלא היו אלא משל בלבד, כך אמר לי ידיד ישיש שעה שהסבנו על כוס קפה ובורבון. אותו אינטלקטואל נעצר בינתיים על ידי המשטרה החשאית בארצו ונעלם אף הוא. אני זוכר אותו בכל יום ויום. נפגשנו כמה פעמים. הוא ניסה לאותת לי כי חייו בסכנה. נסיתי לתהות אחר טעמי-התעקשותו להישאר במולדתו הישנה, אשר זכויות האדם בהּ עמדו כבר אז על כרעי תרנגולת. לדידו, כך נהג לומר, האדם קשור בטבורו לעם ולמולדת. בצאתי מאחת משיחותנו, נזכרתי באגדה על המלך שלמה ועל אשמדאי מלך השדים, שהביאהּ ח"נ ביאליק בספר ויהי היום. שם הסתבר כי אשמדאי, מלך השדים, אכן ניצב הוא על כרעי תרנגולת. אותו אדם נעלם ולא נודע עוד מקום הימצאו.אני נזכר בו בכל יום עובר,בכל עת אשר בהּ אני מתחקה בדעתי אחר מחקר העוסק בתולדות העמים ומלחמותיהם המתמידות או בשעה בה אני לוגם מכוס הקפה או מכוסית הבורבון וחש בטעמם של געגועים חורצים את גופי.

 

 

3

 

   יש אומרים כי לו היתה נכתבת היסטוריה עמלקית אי-אז, ניתן היה לסכמהּ בקצרה,לפי הנוסח הבא: העמלקים היו די דומים לנו בכל מובן ועניין. גם להם היה נביא כבד פה וכבד לשון, שטען כי הוריד תורה אלהית מהר סיני. כל ההבדל נעוץ היה במקום אחד. פרשה אחת. במקום שבתורה נצטוו על מחיית זכר עמלק. נצטוו עמלק על מחיית זכרם של ישראל. סימטריה חסכונית, פיתגוראית. כל התהום והדוּמה הנפערים ממוצאותיה של פרשה אחת, כביכול, גזורת רצון אלהי.

   רק שיגעון ארוך במדרון, התחושה כאילו אנו מאבדים את אחיזתנו באדמה, פורשים כנפיים, מרחפים בין ארץ ושמים, עומדים לאבד את זכרם ואת צילם של בני אדם, כמונו ממש. 

 

4

 

   היתה לי אהובה עמלקית. פעם חלמתי והנה שיספה אותי למוות בסכין. כאשר היא עזבה, לאחר שהתאהבה בגבר אחר, סבבתי חורף שלם חסר נחמה. הייתי קורא בשמה בשקט לבלי מענה. וכאשר בני עמי, מתוך הזיית חג הפּוּרים שלהם, חוגגים מבוסמים, את מחיית זכרו של עמלק. אני חוגג את זכרהּ של העמלקית שלי. מה זה משנה מה אשתה, מה אחשוב, מה אבקש למחות מזכרוני. בתום לב, ישנם  דברים שלא ניתן לשכוח. דברים כגון אהבה, או דברים המעוררים אהבה כגון תרבות. אי אפשר לגזור אותם מן העצמי. אף בגלות—הרחק מן העם ומן המולדת הישנה, הם אינם מוטבים. שום שנאות מדומות או ריצות במורדות ההרים, אינן יכולות להמציא להן ארוכה. ברם, אך בשל שִיבתך כְּמִעוּט, אתה תמשיך לדדות אחריהם. כל גופךָ כואב. לפניךָ מדרון, ושיגעון ורעש המשאיות המחרחרוֹת לאסוף דור חדש של לוחמים אל השדות בהם הורגים או נהרגים, ואם ממשיכים לחיות, זה לעולם מתוך חוֹלִי,שאין ממנו החלמה ואין ממנו יקיצה, ולעתים נדמה שאין לו סוֹף. 

 

רות דולורס וייס, מתוך: (Raw Versions (2003

*

*

בתמונה למעלה: Rembrant Van Rijn, Ahasveros and Haman at the Feast of Esther,

Oil on Canvas 1660,

.                                                                                                                            

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

                                                                                                  

                                                                                                                                                             לעמרם, בכל העיניים

                                                                                                  

                                                           

ווֹלֶה סוּיִנקַה (Wole Soyinka שמו המלא: אַקִינְווֹנְדֶה אוּלוּוַּלֶה סוּיִנְקַה) הוא משורר,שחקן, מוסיקאי ומחזאי, יליד ניגריה 1934; השלים תואר בספרות אנגלית בהצטיינות באוניברסיטת לידס באנגליה ושמש אחר כך כקריין מחזות בתיאטרון המלכותי בלונדון; פּירסם וערך שנים ארוכות את כתב העת האפריקני לשירה 'אורפאוס השחור', זכה בפרס נובל לספרוּת בשנת 1986, והיה ראשון הזוכים האפריקניים בתולדות הפרס. בין השנים 1969-1967, ימי מלחמת האזרחים בניגריה, נעצר ונכלא על מחאתו הפומבית כנגד הממשלה הניגרית, ומעשי רצח, כגון הטבח בטֶגַל (1966), שיזמה והוציאה לפועל באותן שנים. מונה לשגריר של כּבוֹד של האו"ם להפצת התרבות האפריקנית. בשנת 1999 הואשם על ידי גנרל ניגרי בבגידה, על קריאתו להפסקת מעשי הרצח-האתני במדינה. בשנת 2006 ראה ספר זכרונות שלו בהוצאת ראנדום-האוס; בשנת 2009, ראתה אור אסופת מאמרים הדנה במשנתו הפילוסופית,ספרותית, פוליטית. השיר 'שיחת טלפון' (1965) לקוח מתוך ספרו, אִבְּדַאן. השיר נכתב 21 שנים לפני שהוכרזה זכייתו של סוינקה בפרס נובל לספרות. אני חושב שהשיר עשוי לעורר כמה מחשבות גם בעצם הימים האלו, כל שכן, במדינת ישראל של ימינו.  משום שאיכשהו, דומני, כי אני עדיין נתקל יותר מדיי במלחשים ובמרננים על אודות צבע עורו/מוצאו של אדם/מבטאו, בדרך כלל מאחורי-הגב, ולצערי כי רב, אידיאת השיוויון עוד רחוקה מאוד מן המציאות הים תיכונית הזאת שלנו. התרגום הוא שלי, די מהיר; אולי צריך עוד ליטוש. האנגלית של סויִנְקַה היא אנגלית ספרותית בריטית מוקפדת, לא קלה להעברה. אני מקווה כי הצלחתי במסירתהּ.

 

 

המחיר נשמע סביר, המרחק

לא משמעותי, בעלת הבית נשבעה שהיא דרה

מחוץ לתחום, לא נשאר דבר

פרט לוידוי. 'גברתי' הזהרתי,

'אני שונא לנסוע לחינם- אני אפריקני'.

שקט. תמסורת דוממת של

נשימה סדוּרה, דחוקה -קמעא. קול, כאשר הגיע,

משוּח ליפסטיק, פומית סיגריות ארוכה

מחוּפה זהב. היאך נלכדתי כך.

'כמה שחור?'…אזני לא הטעוני…'האם אתה

בהיר

או שחור מאוד?' כפתור אחר כפתור, מבעד לתפר

הבל פה מעופש של מלים פומביות, הדוחקות אותך אל תוך משחק מחבואים

תא טלפון אדום, מכשיר טלפון אדום, אומניבוס אדום

עם צמיגים כפולים, מרוצץ אספלט. זה היה אמיתי! בּוֹש,

בשל נימוס לקוּי שבשתיקה,  נכנע-

נדחף בתדהמה, לבקש איזו הבנה אחרת.

מתחשבת היא היתה,  משנה את ההדגש-

'האם אתה שחור? או בהיר מאוד?' ההתגלות הגיעה.

'האם את מתכוונתכמו שוקולד מריר או שוקולד חלב?'

ההודאה שבשתיקה היתה קלינית, רסוקה בתוךְ קורטוב

של סתמיות. בין רגע, מנסה להסתגל ביעף,

בחרתי: 'ממוצא מערב אפריקני', וכאילו לאחר מחשבה

'כך זה מופיע בדרכון שלי'. דממה של מי שכבר חזתה את זה מראש

, הפליגה בהדרהּ העצמי, עד אשר במבטא מודגש, מלא כנוּת, הצטלצלה  

לעומתי מן הפומית: 'מה זה?' הודתה 'איני יודעת מה זאת אומרת'.  'שחרחר'

'הרי זה שחור, הלא כן?'  'לא בדיוק.

פנים אל פנים אני שחרחר, אך גבירתי, עלייך לראות

את היתר. כפות ידיי, כפות רגליי, הן כמראה הבלונד המחומצן. החיכוך המיותר, הוא שגרם-

גבירתילכך שביושבי, השחיר ישבנִי כשחוֹר עורב. רגע אחד, גבירתי!'- חש במו אזניי

את האפרכסת שלה מתקוממת כנגד מה שנפל עליה, כרעם ביום בהיר: 'גבירתי', הפצרתי

' האם לא תעדיפי

 לראות בעצמך?'.

 

 

 

בתמונה למעלה: וולה סוינקה, 2005.

©2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 *
 *

1

 

   הרוחות של לילות מארס מקפיאות דם. גלים אימתניים של רוח קרה. היה שרבי כל השבוע אבל פתע התקרר. מארס המדברי הפך למארס המוכר. העולם בסחרור. אין סביונים שניתן לנשוף בראשיהם.  סביונים זה של הסתיו. העולם כולו דומה לראש סביון נשוּף שזרעיו הולכים ומתפזרים בחלל. כלומר אנחנו, כולנו, בני אדם, בעלי-חיים, צומחים ודוממים, מסתחררים בכל החלל: אובדי שליטה, אבודי עשתנות. קשה לראות זאת, אבל להרגיש אפשר. 

ואז הגיע א' ניסן. עם הברכה היפה המתוקנת לו בסידור-התפלּה. ברכתו של היוצא אל העולם בימי ניסן, הרואה עץ פורח: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שלא חִסַּר בעוֹלמוֹ כְּלוּם, וברא בו בריוֹת טובות ואילנוֹת טובוֹת,לֵהָנוֹת בּהן בּני אדם. הלכתי לברך את הברכה אתמול מעט בטרם שקיעה באיזה גן אוניברסיטאי השוכן בסמוך. עצים עמדו בפריחה סגולה ולבנה. רוח ערב נעימה. נדמה היה לרגע כי בעולם אכן לא חסר דבר. כולו מליאוּת. אבל ידעתי כי עוד מעט אלך מזה, והדברים שוב ייחזו לי כעומדים בשברונם.

   אפשר כי ליל הסדר אף הוא בא להדגיש למהלך בתוך עונת המעבר הזאת, כי יש סדר, הדברים מתוקנים המה. לכל סבל באה פדוּת, לכל עבדוּת—חירות. מי יודע, כך או כך, הדברים מסתחררים בדעותינוּ, ויכולים אנו לקבל את האפשרות לפיה הכל מלא ומתוקן או שהכל שבור וריקן.

 

 *

*

2

 *

*

   הרהרתי בראשית שיר של וואלאס סטיבנס (1955-1879), אחד המשוררים האהובים עליי ביותר, העונה על ההתבוננות הזאת של קור חודר ונסיון להתחקות אחר איזה סדר בתוכו או מתוכו :

 

כָּמָּה מְטֹרָף  הוּא צָרִיך לִהְיוֹת כְּדֵי לוֹמַר, "הוּא רָאָה

סֵדֶר וְאַחַר הוּא הָפַךְ לְחֵלֶק

מִמֶנּוּ?" הוּא רָאָה אֶת הַסֵּדֶר שֶל שְמֵי הַצָּפוֹן.

 

אַך הַדַּלְפוֹן מַבִּיט בָּאָסוֹן 

וְאַחַר הוּא שַיָּךְ לוֹ

מֻשָּג בֶּעָמָל, וּלְמַיִם בְּטַעַם דַּלוּת.

 

יְפִי קַרְחוֹנֵי הַקָּרַה הוּא בִּשְבִילוֹ הַגּוֹרָל   

מִבְּלִי לְהָבִין הוּא שַיָּךְ לָזֶה

וְלַלַּיְלָה, וְלְחֲצוֹת-הַלַּיְלָה, ולאחר-חֲצוֹת […]

 

(וואלאס סטיבנס, 'בזמן רע', האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים, מהדורת תרגום טובה רוזן-מוקד, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ' 156)

 

*

   כבר שמונה-עשרה שנים לפחות שאני חש ברוחות של מארס נושבות בי, נושבות בכל; חש עצמי מעט כדלפון המחפש פשר לכל זה, המבקש אפילו פשר לכך שהוא פושט את ידו לבקש את נדבת-החיים, ובכל זאת אייכשהו אני שייך לכל זה, נוטל איזה חלק קטוֹן ביקוּם, בטבע, בציביליזציה, בתרבות. בזמן רע אני חושב על אנשים שאני אוהב ואשר אוהבים אותי, על בריות טובות ואילנות טובות (בלשון חז"ל). נזכר בכך כי בדרוש החמישה עשר, האדם עץ השדה, מתוך ספרו נפוצות יהודה, חכם יהודה מוסקטו(נפטר במנטובה שבאיטליה בשנת 1587)  דִמַּה את האדם לאילן הפוך, צמרתו נוגעת באדמה ושורשיו נתונים בשמיים. האילן הזה ודאי– ניצניו פורחים בארץ. קרוב ממש.

 

*
 *

3

 *

בפתיחת ספר אלפא רבתי מן המטפיסיקה לאריסטו מדמה הפילוסוף את כושר השגתו המטפסית של האדם, לכושר ראותו של עטלף סומא, התלוי במהופך במערה חשוכה.

אין לי ברירה אלא להביט בכל עיניי. איני יודע מה אני רואה. עתים גנים בפריחתם עיתים עיי חרבות. סדר כזה או סדר אחר, שאני רואה או מדמה לראות, בעיניים רואות או סומות או מעוּורות. בתווך הזה שוררת חירות, לפחות ככל שאני יכול לשפוט בשעה שאני מנסה להביט בכל עיניי.  

   איי, הרוחות האלה של מארס, המסחררות אותנו בכל החלל. הגן הפורח, העולם שאינו חסר כּלוּם.  וגם אני, מבלי להבין, שייך לזה, לכל זה, וללילה, ולחצות הלילה, ולאחר חצות…

 *

 *

 *
 

שיחה מרובת תחנות ספרותיות וטלויזיוניות בין טלי כוכבי וביני בנושא שערים ומפתחות, בתוכה דיון ארוך על מהותו של חביתוש הזכור לטוב מן התכנית רגע עם דודלי, ראתה אור השבוע בגיליון הראשון של כתב העת המקוון לספרות ותרבות ילדים, הפנקס. אפשר לקרוא את השיחה במלואה, כאן .

 *

לצפוניים שבינינו, וגם לשוחרי בתי המרזחים, יום חמישי 18.3.2010 בשעה 20:30, הופעה של אוי דיויז'ן (אסף תלמודי וחבר מרעיו), הכלייזמרים טובי-הנגן, למעט הסולן נעם ענבר, בבית הקשתות שבקדמת קיבוץ עין השופט. מחיר כרטיס: 40 ש"ח. מומלץ להגיע מוקדם, שכן המקום יכול לאכלס רק כמאה אורחים. להזמנה ופרטים נוספים: 050-7266465.

  *

במוצאי שבת, 20.3.2010, שעה 19:00 בגן לוינסקי תל אביב, בין התחנה המרכזית החדשה ובין בתחנה המרכזית הישנה, הפגנה לביטול תכנית העיוועים הממשלתית לגירוש ילדיהם של מהגרי העבודה החיים בינינוּ (נדחה מיום חמישי).

 *

בתמונה למעלה: סימון מרוול בסרטם של לואיס בונואל וסלבדור דאלי כלב אנדלוסי (1929).

 

© 2010 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

 
 
 

*

אֲנִי בְּמַצָּב אֵיךְ לְהַגְדִּירוֹ וְאֶקְרָאֵהוּ אֲבִיבָה-לֹא אֶקְרָאֵהוּ אֵינָחוֹת

וַאֲדַבְּרָה בּוֹ יְשִירוֹת לֹא עַל דֶּרֶךְ הַשִירָה אֶלָּא לְפִי כּאֵב

וְזֹאת הִיא תּוֹרָתוֹ אֵין לוֹ תּוֹרָה- מַלְאָכִים מְחַנְקִים נְשִימָה וְחַיּוֹת

בּוֹעֲרוֹת עֵינַיִים, בָאִינְטֶרְנֶט מִמַּעַל וּבַסְּפָרִים הַנִּקְבָּרִים, אֵין

לוֹ תּוֹרָה, רַק הָרֶגַע בְּעָצְמוּת הֶחָלָל הוּא נוֹקֵב כְּסִכָּה בִּזְכוּכִית

וְהַלֵּב הֶחָדוּל וְקָרוּי הֶבֶל

מִשוּם שְלוֹש מֵאוֹת שִּשִּים וַחֲמִשָּה מָנִים שֶל עָשָן שֶבּוֹ

כְּנֶגֶד שְלוֹש מֵאוֹת שִּשִּים וַחֲמִשָּה מִנְיַן יְמוֹת.

(שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009, עמ' 7)

 

   השיר שכאן הוא השיר הפותח את הספר. ויש בו מן הפתיחה ומן הסגירה גם כן. כיצד ניתן להמשיך לדבר אחרי הכאב הזה של אבדן-האחות, שאינו על דרך השירה ואין בו תורה, ויש בו מחנק וכאב שאינם חולפים, ואשר לא הספרים גם לא האינטרנט בכוחם להעביר. גם לא חזיונות של מלאכים וחיות קודש. הכל נראה תלוש וחסר תקנה.שבור לתמיד. במקום שלוש מאות וששים וחמישה מנים של קטורת סמים שהועלו בבית המקדש  מובאים לזכרון מקדש האדם הנתוץ, שלש מאות ושישים וחמישה מנים של עשן, ואפילו לא ניתן עוד להביא שלושה מנים יתירים של עשן ליום הכיפורים, שכן אין כיפורים ואין חזור, והפצע לא יעלה ארוכה.

   כאן הייתי אמור לפרש את השיר ולתת בו סימנים. איך אוכל. הלא אין בו סימנים. לא סימני שירה אפשר ליתן בו אף לא סימני תורה, ואף על פי כן נוקב הוא כסכה בלב לא-אדיש, וכמלאך—מחניק נשימה. כמה פעמים סגרתי את הספר אחרי קריאתו. לא יכולתי להמשיך. כל מיני אבדנים באו לישב על כתפי, ציפורי אבדון.

   אפשר כי ז'ן פולאן (1968-1884) צדק, ישנם טקסטים שלא ניתן ממש לבאר, אשר כל פרשנות אנליטית רק תגרע מהם. ניתן לחוות אותם, לשוב ולקרוא בהם מתוך קירבה רגשית הולכת וגדילה, לידע כי שיר מסוגל מטאפורית להניח יד על כתפו של קורא, אשר מדי פעם בשעות נתונות בתוך מלאכת יומו חש באבדניו. לקוות כי מתוך קריאה חוזרת ותחושת הקירבה, יש משום השתתפות בכאבו של הכותב. הנה כי כן, קריאת שירה עתים אינה מלאכת פרשנות, אלא מלאכה של קשב, קירבה והשתתפוּת, סוג של אתיקה בלתי כתובה נוטה אל האלם, מה שאי אפשר לשתוק עליו אבל גם לא ממש לדבר בו. 

  

  

 

  

 
ב- 16.3.2010, יתקיים בתאטרון אלמַיְדַאן בחיפה כינוס זכרון במלאת שבע שנים להריגתה של רייצ'ל קורי, אשר נדרסה למוות ברפיח על ידי דחפור צהל"י בעת שנסתה למנוע את הריסתו של בית אזרחי.  במסגרת הכינוס תועלה ההצגה "שמי הוא רייצ'ל קורי" (בערבית עם תרגום לאנגלית), בהשתתפותה של השחקנית לנא זריק ובבימויו של ריאד מסארווה. בנוסף להצגה, יישמעו דברים מפיהם של ג'מילה עאסלה (אמו של אסיל עאסלה ז"ל), רמי אלחנן (אביה של סמדר אלחנן ז"ל), באסם עראמין (אביה של עביר עראמין ז"ל) וסינדי וקרייג קורי (הוריה של רייצ'ל קורי ז"ל). כמו כן תיערך שיחת וידאו עם מרכז רייצ'ל קורי לילדים ונוער ברפיח. האירוע יתחיל בשעה 20:00 בדיוק, בהודעה שקיבלתי לגבי הכינוס מאת טלי כוכבי, נמסר לנסות להגיע לתאטרון כבר בשעה 19:30. על אודות עביר עראמין, טל זינו ורייצ'ל קורי כתבתי בעבר כאן. יהי רצון כי תאצל על שני העמים הדוויים, הסחופים והמטורפים, רוח השלום.
 

בתמונה למעלה:Joseph Mallord  Willaim Turner, Snow Storm, Oil on Canvas 1842

 

© 2010 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

 
 
התקשרתי לחברת נפש, מה חברה, אחות ממש, בכדי לשאול אם היא תהיה מחר באוניברסיטת חיפה. התכוננתי לנסוע לשם לכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית שם עמדתי להרצות בנושא: 'האם עוד ניתן לדבר על הטוב שבעולמות (ההכרתיים) האפשריים'. היא ענתה בתמהון שמח ואמרה שבדיוק חשבה עליי, אבל שהיא לא יכולה להגיע. זה אינו יום הלימודים שלה, אלא יום עבודה. שנינו צחקנו ואני ראיתי דולפינים. זה קורה לי לפעמים שאני משוחח, אפילו טלפונית, עם אנשים אהובים ופתאום דברים שנאמרים לי מרגשים אותי ממש. ההרצאה עצמה נעה בין אידיאת הטוב האפלטונית (פוליטיאה ספר ו') ותפישות פילוסופיות של ראיית העולם הזה כתכלית של טוב קורן, של תבונה מטפיסית השופעת אליו והטוב שבעולמות האפשריים (למשל היא מצויה בכתבי אבו חאמד אלע'זאלי, רמב"ם, תומס אקוינס וגוטפריד וילהלם לייבניץ) , ובין תפישות הרואות בעולמינו זה עולם פגום ושבור מן היסוד, ואת מלאכתו של הפילוסוף הקיומי דווקא בפעילות מתוך מצבי קיצון נפשיים ותיאורם ולא מתוך מדיטציה פילוסופית שקולה ומהורהרת. הרחקתי בזה, עד שהצגתי כמה טורי שיר של משוררים ומסאים עבריים, בני תקופתנו (תמיר גרינברג, שמעון אדף, מיכל בן נפתלי)  המדמים כאילו איזו אידיאה של אסון שופעת אל תוך המציאות, מקיפה וסובבת אותה מכל עבריה, וכל שנותר לאדם הם רגעי אושר חולפים, לא יותר, הבטחה ואיזו תקווה, המגיחה לבסוף מן התחתית שבתחתית משל היתה תיבת פנדורה. עולם ללא גאולה, שבר ללא תיקון. עולם שניתן לחייך בו חיוכים חולפים של אהבה ולהמשיך ללכת מתוך הכרה שלימה בסוֹפיות, בשברירותו של הרגע, בחוסר המיצוי ובחוסר התכלית של הפעילות האנושית.

    פגשתי את טלי כוכבי, שכנתי היקרה ל"רשימות", חיפאית ותיקה, וטיילנו קצת באוניברסיטה מדברים על דברים שקורים ועל דברים שאירעו די מזמן. הראיתי לה מתוך ספר את השיר הזה של נאזים חכמת (1963-1902) שלא יכולתי להירגע ממנו כל היום וגם כל ההרצאה בעת שדיברתי, תקתק בתוכי כמו שעון בּלוּע:  

 

הִנֵּה כָּךְ בָּאנוּ וְכָךְ נֵלֵךְ

הֱיֶה שָלוֹם אָחִי הַיָּם

לָקַחְנוּ מְעַט מֵחַלּוּקֵי הָאֶבֶן שֶלְּךָ

וּמֵהַמֶּלַח הַכָּחֹל עָמֹק שֶלְּךָ

מְעַט מִנִצְחִיוּתְךָ

וְּמְעַט מִזְעָר מֵאוֹרְךָ

וּמִקְצָת  מִצַּעַרְךָ

לָמַדְנוּ כַּמָּה דְבָרִים

מִגוֹרָלוֹ שֶל הַיָּם

שָאַבְנוּ מְעַט תִּקְוָה

וְנַעֲשֵינוּ מְעַט יוֹתֵר בְּנֵי אָדָם

הִנֵּה כָּךְ בָּאנוּ וְכָךְ נֵלֵך

הֳיֶה שָלוֹם אָחִי הַיָּם

(נאזים חכמת, ענק כחול-עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה וכתבה אחרית דבר: עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 123) 

 

דיברתי עם טלי על השיר, ועל ההתכתבות שלו עם השיר 'תמורות' לתמיר גרינברג שקראתי כמה דקות קודם לכן בהרצאה. וטלי אמרה שזה כמו 'היו שלום ותודה על הדגים, רק להפך' וזה הביא אותי לידי חיוך ואז חשבתי בתוך עצמי כי 'היו שלום ותודה על הדגים', על פי דגלאס אדאמס, זה פתק שהדולפינים משאירים אחריהם כאשר הם עוזבים את העולם ונודע שהם תמיד היו יישויות אינטיליגנטיות לאין ערוך יותר מן האדם. חשבתי כי ביממה האחרונה דולפינים מלווים אותי בכל מקום.

*

*  
לפנות ערב, מעט בטרם שקעה החמה, הגעתי לתחנת הרכבת חוף הכרמל לעשות את דרכי לתל אביב. הרכבת הבאה עמדה לצאת בעוד חצי שעה. נזכרתי כי לא התפללתי מנחה. נעמדתי על יד ספסל בתחנה שהיתה די שוממת, הורדתי את כובעי ועמדתי בכיפה בכדי שאנשי הביטחון לא יגיעו לתהות לגבי התמהוני הממלמל אל עצמו. עמדתי עם הגב לים. מרחוק דימיתי להריח את הים ואת ירקותו. התחנה החצי הריקה נדמתה כמו דף שהטקסט שעמד בו נטשו. אחר כך התיישבתי על הספסל לרגע וקראתי שוב את 'תמוּרות':

 

הִגַּעְתִּי אֶל הַיָּם רַגְלִי,

דֶרֶךְ הַשּוּק הַמְרֻקָּן 

אֶת הַגַּלִים אֵינִי מַכִּיר

אֶתְמוֹל הָיוּ פֹּה אֲחֵרִים וְהִסְתַּלְּקוּ

וְאֵלּוּ שֶעַכְשָו מְלַחֲכִים אֶת כּפּוֹתַי

יֵלְכוּ גָם הֵם

הַיָּם אָפֵל, הַחוֹל אָפֵל.

נַאֲקָתָם שֶל הַגַּלִּים

גָם הִיא בָּאֲפֵלָה.

עָלַי לֵילֵךְ עִמָּם

אַךְ קֹדֶם כֹּל

אֵשֵב עוֹד רֶגַע קָט

עַל מְלַאכְתִי.

לֹא לִי לְהִבָּטֵל מִמֶּנָּה

לֹא אֲנִי הוּא זֶה שֶיַּשְלִימָהּ

(תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 49)

 

התנועה הזו הבלתי פוסקת של הדברים, של מצבי הנפש. סופיותם. התחנה כבר היתה כסוית אפלה. מקרוב שמעתי את תנועת הרכבות הולכות ושבות על המסילות, כמו נסיון לחקות את תנועתם המתמדת של הגלים הרחק.

*

 

*

השיר Dolphins נכתב והושר לראשונה על ידי אמן הפולק האמריקאי פרד ניל (2001-1936). השיר בוצע פעמים רבות מאז, בין היתר על ידי טים באקלי, בילי בראג ו- TheThe (מאט ג'ונסון). הבאתי אותו בביצוע המקורי משנת 1969.

השיר, ReasontoBelieve ,נכתב ובוצע במקור על ידי אמן הפולק האמריקאי טים הארדין (1980-1941) . כאן בביצוע כיסוי יפהפה של בילי בראג וליסה מילר שהוקלט לטלויזיה האוסטרלית בשנת 2003.

 

 

בתמונה למעלה: נחום גוטמן, אניות ביום חג בנמל חיפה, שמן על בד 1959

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

  

   באחד משיריו של המשורר-האידי איציק מאנגער (1969-1901) נכתבה השורה המופלאה הבאה: במרזחים מבשיל השיר,רוצה לומר,כי אליבא דהמשורר, סביבת השתיה היא סביבה רצויה להתרקמותה של השירה. התודעה המבוסמת מאפשרת היא לדבוב דברים,לשתות מחשבות,להנביע מוסיקה פנימית.להביא זכרונות,התבוננויות וכאבים לכדי רישום שירי, אולי משום שבהיות האדם שתוי-קמעא,הוא חש באופן פחות בכבלים החברתיים, במעצורים פנימיים, במראית העין, עשוי להביע עצמו באופן חופשי ובלתי תלוי במוסכמות, ומבלי שייחשב חשבונות מה לאמר ומה אין לאמר. ובעוד ביאליק, נכדו של בעל בית מרזח, התריע באחד מפזמוניו לגבי עשיו ההולך לבית המרזח (למול יעקב העוסק בתלמוד תורה) ניכר הוא כי מאנגער ידע היטב, כי גדולה לגימה שמקרבת (בין הבריות), ולא נרתע ממנה, לא בשיריו גם לא בחייו.

   אחד משירי הויסקי המופלאים של המאה העשרים הנו שירה הגדולה,פואמה בת כשלושת אלפים טורי שיר, למשורר הלאומי הסקוטי,יוּ מקדרמיד (כריסטופר מורי גריב, 1892-1978), A Drunk Man Looks at a Thistle, שנתחברה בשנת 1926 ותורגמה באופן חלקי מאוד על ידי המשורר העברי, תלמידו-ידידו של מקדרמיד, יאיר הורביץ (בידיי המהדורה הסקוטית השלימה המוערת של הפואמה של מקדרמיד, מהדורת קנת באטלי, בהוצאת האקדמיה הסקוטית,אדינברו 1987).זוהי אחת היצירות שיש לתרגם במלואה לעברית (אולי זו משאלת-לב). על אף גילו הצעיר של יוצרה שהיה אז בראשית שנות השלושים לחייו, ניכרות ביצירה ידיעות מעמיקות בשירה קלאסית, בנצרות, ובמיסטיקה נוצרית. אני מקווה שיום אחד, אולי יעלה בידי לתרגמה ולו מקצתהּ (כיד לזכרם של מקדרמיד ושל הורביץ), אף על פי שמורכבות החריזה והגירת המוסיקה הפנימית המהדהדת בה מסקוטית לעברית אינה אתגר פשוט.זוהי מלאכה חיונית במיוחד משום שיש בדעתי מזה זמן רב לקשור אותה לאי-אילו מקורות עבריים וערביים די עלומים.

   בכל אופן הנה טעימת-מן מן השיר שתוּי מתבונן בברקן בתרגומו של יאיר הורביץ:

 

ככֹל שאוסיף לשתות אצמא עוד,

ולעתים כשאני בוער בִּסביאה

דומה אני לָאל וַאֲחוּז להבה,

חוגג בי את הרוח הקדושה עצמהּ.

הבה תֻּתר לי שכרוּת מתמדת,

ולא אשוּב כשם שתמיד מֻכְרָח

לִכלוּם אלא לְשוֹטֶה שֶאף לא אחד

יאמין שיש לי מחשבות שכאלה,

שוֹטֶה היודע שֶאֶלה אך מחשבות שוא!

 

אך ללא משקה וחזיונות שְתִיָּה,

אותו קצף הָאֵל התוסס בקִרבֵּנוּ,

כלל אין טעם כי נחיה.

כלל אין זה משנה מה נשתֶּה,

ויסקי, אמביציה, אהבה,

טוֹב או רע הפּוֹעלים בּנוּ,

כל עוד אנו חשים כנשמוֹת משֻחררוֹת 

 מִשאוֹן אנוֹש ומדָבּרים בִּלְשוֹנוֹת

אשר איננו יודעים ולעולם לא נדע,

ומוצאים ערך בעצמנו,

גם בקרוּבִים וגִילְסֵנְקַארִים

ואת הבּרקן רואים אלא כפי שהוא.  

(יוּ מקדרמיד, הברקן והגביע: מבחר שירים, מאנגלית וסקוטית: יאיר הורביץ, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1984, עמ' 24-23) 

 

   השיר מתאר את התבוננות הכרתו של הדובר בברקן הסגול,סמלהּ הלאומי של סקוטלנד,אלא שלדידו של מקדרמיד,וככל שהשתיה כדת הולכת ומתמשכת,לא מדובר עוד בסמל לאומי בלבד, אלא בסמל שיש לו התבטאויות דתיות, אוניברסליות ומטפיסיות.כגון מה,שמביע את נשמת האדם ואת התבוננותה בעולם ובאלהוּת.השתיה,אליבא דמקדרמיד,מנתקת אותו מן העולם החומרי, מהתבטאויותיו הפוליטיות אל סוג של כּוּליות פנתיאיסטית או פנאנתיאיסטית.כל האדם אינו אלא התבטאויות,השתקפויות חלקיות של קוצי הברקן,וכפי שהם עשויות לסמל את עטרת הקוצים בה הוכתר ישוע בגולגלתא, כך הברקן עצמו מסמל בד-בבד את השגב האלהי ואת תהום-רבא; באשר האדם כלשונו של מקדרמיד באחד מטורי הפואמה הוא יצור דואליסטי הנע בין היות אלהי,הזוכה בחייו להיות אחד עם רוח הקודש ובין היות יצור עיוועים, הזוכה להתייחד עם הפרוצה, הזונה הגדולה מבבל.   

   אבל עוקץ-הברקן של מקדרמיד אינו דווקא שיר בשבח האלכוהול, אלא אדרבה, המנון בשבחי המדיטציות המטפיסיות להן זוכה המחבר בהיותו מבוסם קמעא, איך מחשבותיו פדויות הן משאון ההמון, ופנויה להתבונן לכאורה בדברים כמו שהם לעצמם, מבלי שעסקנים פוליטיים ודתיים, אלילי המונים, ינסו לתווך בין הכרתו ובין המציאות ולהובילו בדרך יורו לה. מצב ההשגה המיוחד הזה, אליבא דמקדרמיד, נדמה לדיבור בלשון שאין יודעים, כלומר ההכרה צועדת בנתיבים חדשים, לא נודעים, מנסה ליצור את הכרותיה-השגותיה אודות העולם בכוח תבונתו ורגשותיה, או אז נמשכת הנפש לאהבת האדם באשר הוא אדם, לאהבת בני כפרים או בני ערים רחוקות. השגה זו דומה לדידו, לראיית הברקן כפי שהוא.  

  מה שנהדר לטעמי אצל מקדרמיד הוא שלמרות כתיבתו המבוסמת הוא אינו מטיף לשכרוּת אלא להגעה למצב הכרתי ייחודי של שכרוֹן מן החיים ומן הקיוּם, לא מצב מאני, לגמרי לא דפרסיבי, לא באכחי ברובו ואף לא אפוליני למצער, אלא מצב המתבטא במשיית ההכרה מעם מדווי-הזמן והתבוננות מטפיסית בעקרונות האוניברסליים של מחשבת האדם. אזיי סמלים לאומיים אולי אף לאומניים מתבארים ומתבהרים לאור התבונה והופכים למעין מבעים של נפש האדם, כאשר הנפש הפרטית מתקשרת עם הברקן שהוא כעין נפש כללית (נפש העולם), רוח הקודש, ואפשר גם כעין תואר המחשבה של העצם השׂפינוזי (שׂפינוזה גופו הלא קשר בפרק החמישה עשר של הטרקטט התיאולוגי- מדיני בין רוח הקודש הנוצרית ובין תואר המחשבה או לכל הפחות, רמז על הייתכנות הזאת). החוויה המוצעת על ידי מקדרמיד לפיה האדם הסמוך על שולחן הפאב אצל כוסיות ויסקי וספלי בירה עשוי להגיע בקרבת חבריו השותים, לכדי מדיטציה והתבוננות מטפיסית של היחיד, בטבעה של רוח האדם ושל רוח העולם, יש בה מהלך מפתיע מאוד. חשובה בעיניי מאוד הדגשתו לפיה מתוך מציאת ערך העצמי ניתן לראות את ערכם גם של קרוּבִים וגִילְסֵנְקַארִים, כלומר של בני אדם אחרים, ומתוך מעלה אתית זו להגיע לידי התבוננות מטפיסית בברקן וצפייה בו כפי שהוא.       

לרשימה שתוּיה אחרת, ראוּ כאן 

 

 

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »