דוֹלפינים ורכּבוֹת

 

 

התקשרתי לחברת נפש, מה חברה, אחות ממש, בכדי לשאול אם היא תהיה מחר באוניברסיטת חיפה. התכוננתי לנסוע לשם לכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית שם עמדתי להרצות בנושא: 'האם עוד ניתן לדבר על הטוב שבעולמות (ההכרתיים) האפשריים'. היא ענתה בתמהון שמח ואמרה שבדיוק חשבה עליי, אבל שהיא לא יכולה להגיע. זה אינו יום הלימודים שלה, אלא יום עבודה. שנינו צחקנו ואני ראיתי דולפינים. זה קורה לי לפעמים שאני משוחח, אפילו טלפונית, עם אנשים אהובים ופתאום דברים שנאמרים לי מרגשים אותי ממש. ההרצאה עצמה נעה בין אידיאת הטוב האפלטונית (פוליטיאה ספר ו') ותפישות פילוסופיות של ראיית העולם הזה כתכלית של טוב קורן, של תבונה מטפיסית השופעת אליו והטוב שבעולמות האפשריים (למשל היא מצויה בכתבי אבו חאמד אלע'זאלי, רמב"ם, תומס אקוינס וגוטפריד וילהלם לייבניץ) , ובין תפישות הרואות בעולמינו זה עולם פגום ושבור מן היסוד, ואת מלאכתו של הפילוסוף הקיומי דווקא בפעילות מתוך מצבי קיצון נפשיים ותיאורם ולא מתוך מדיטציה פילוסופית שקולה ומהורהרת. הרחקתי בזה, עד שהצגתי כמה טורי שיר של משוררים ומסאים עבריים, בני תקופתנו (תמיר גרינברג, שמעון אדף, מיכל בן נפתלי)  המדמים כאילו איזו אידיאה של אסון שופעת אל תוך המציאות, מקיפה וסובבת אותה מכל עבריה, וכל שנותר לאדם הם רגעי אושר חולפים, לא יותר, הבטחה ואיזו תקווה, המגיחה לבסוף מן התחתית שבתחתית משל היתה תיבת פנדורה. עולם ללא גאולה, שבר ללא תיקון. עולם שניתן לחייך בו חיוכים חולפים של אהבה ולהמשיך ללכת מתוך הכרה שלימה בסוֹפיות, בשברירותו של הרגע, בחוסר המיצוי ובחוסר התכלית של הפעילות האנושית.

    פגשתי את טלי כוכבי, שכנתי היקרה ל"רשימות", חיפאית ותיקה, וטיילנו קצת באוניברסיטה מדברים על דברים שקורים ועל דברים שאירעו די מזמן. הראיתי לה מתוך ספר את השיר הזה של נאזים חכמת (1963-1902) שלא יכולתי להירגע ממנו כל היום וגם כל ההרצאה בעת שדיברתי, תקתק בתוכי כמו שעון בּלוּע:  

 

הִנֵּה כָּךְ בָּאנוּ וְכָךְ נֵלֵךְ

הֱיֶה שָלוֹם אָחִי הַיָּם

לָקַחְנוּ מְעַט מֵחַלּוּקֵי הָאֶבֶן שֶלְּךָ

וּמֵהַמֶּלַח הַכָּחֹל עָמֹק שֶלְּךָ

מְעַט מִנִצְחִיוּתְךָ

וְּמְעַט מִזְעָר מֵאוֹרְךָ

וּמִקְצָת  מִצַּעַרְךָ

לָמַדְנוּ כַּמָּה דְבָרִים

מִגוֹרָלוֹ שֶל הַיָּם

שָאַבְנוּ מְעַט תִּקְוָה

וְנַעֲשֵינוּ מְעַט יוֹתֵר בְּנֵי אָדָם

הִנֵּה כָּךְ בָּאנוּ וְכָךְ נֵלֵך

הֳיֶה שָלוֹם אָחִי הַיָּם

(נאזים חכמת, ענק כחול-עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה וכתבה אחרית דבר: עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 123) 

 

דיברתי עם טלי על השיר, ועל ההתכתבות שלו עם השיר 'תמורות' לתמיר גרינברג שקראתי כמה דקות קודם לכן בהרצאה. וטלי אמרה שזה כמו 'היו שלום ותודה על הדגים, רק להפך' וזה הביא אותי לידי חיוך ואז חשבתי בתוך עצמי כי 'היו שלום ותודה על הדגים', על פי דגלאס אדאמס, זה פתק שהדולפינים משאירים אחריהם כאשר הם עוזבים את העולם ונודע שהם תמיד היו יישויות אינטיליגנטיות לאין ערוך יותר מן האדם. חשבתי כי ביממה האחרונה דולפינים מלווים אותי בכל מקום.

*

*  

לפנות ערב, מעט בטרם שקעה החמה, הגעתי לתחנת הרכבת חוף הכרמל לעשות את דרכי לתל אביב. הרכבת הבאה עמדה לצאת בעוד חצי שעה. נזכרתי כי לא התפללתי מנחה. נעמדתי על יד ספסל בתחנה שהיתה די שוממת, הורדתי את כובעי ועמדתי בכיפה בכדי שאנשי הביטחון לא יגיעו לתהות לגבי התמהוני הממלמל אל עצמו. עמדתי עם הגב לים. מרחוק דימיתי להריח את הים ואת ירקותו. התחנה החצי הריקה נדמתה כמו דף שהטקסט שעמד בו נטשו. אחר כך התיישבתי על הספסל לרגע וקראתי שוב את 'תמוּרות':

 

הִגַּעְתִּי אֶל הַיָּם רַגְלִי,

דֶרֶךְ הַשּוּק הַמְרֻקָּן 

אֶת הַגַּלִים אֵינִי מַכִּיר

אֶתְמוֹל הָיוּ פֹּה אֲחֵרִים וְהִסְתַּלְּקוּ

וְאֵלּוּ שֶעַכְשָו מְלַחֲכִים אֶת כּפּוֹתַי

יֵלְכוּ גָם הֵם

הַיָּם אָפֵל, הַחוֹל אָפֵל.

נַאֲקָתָם שֶל הַגַּלִּים

גָם הִיא בָּאֲפֵלָה.

עָלַי לֵילֵךְ עִמָּם

אַךְ קֹדֶם כֹּל

אֵשֵב עוֹד רֶגַע קָט

עַל מְלַאכְתִי.

לֹא לִי לְהִבָּטֵל מִמֶּנָּה

לֹא אֲנִי הוּא זֶה שֶיַּשְלִימָהּ

(תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 49)

 

התנועה הזו הבלתי פוסקת של הדברים, של מצבי הנפש. סופיותם. התחנה כבר היתה כסוית אפלה. מקרוב שמעתי את תנועת הרכבות הולכות ושבות על המסילות, כמו נסיון לחקות את תנועתם המתמדת של הגלים הרחק.

*

 

*

השיר Dolphins נכתב והושר לראשונה על ידי אמן הפולק האמריקאי פרד ניל (2001-1936). השיר בוצע פעמים רבות מאז, בין היתר על ידי טים באקלי, בילי בראג ו- The–The (מאט ג'ונסון). הבאתי אותו בביצוע המקורי משנת 1969.

השיר, Reason–to–Believe– ,נכתב ובוצע במקור על ידי אמן הפולק האמריקאי טים הארדין (1980-1941) . כאן בביצוע כיסוי יפהפה של בילי בראג וליסה מילר שהוקלט לטלויזיה האוסטרלית בשנת 2003.

 

 

בתמונה למעלה: נחום גוטמן, אניות ביום חג בנמל חיפה, שמן על בד 1959

© 2010 שוֹעִי רז