
*
וַאֲדַבְּרָה בּוֹ יְשִירוֹת לֹא עַל דֶּרֶךְ הַשִירָה אֶלָּא לְפִי כּאֵב
וְזֹאת הִיא תּוֹרָתוֹ אֵין לוֹ תּוֹרָה- מַלְאָכִים מְחַנְקִים נְשִימָה וְחַיּוֹת
בּוֹעֲרוֹת עֵינַיִים, בָאִינְטֶרְנֶט מִמַּעַל וּבַסְּפָרִים הַנִּקְבָּרִים, אֵין
לוֹ תּוֹרָה, רַק הָרֶגַע בְּעָצְמוּת הֶחָלָל הוּא נוֹקֵב כְּסִכָּה בִּזְכוּכִית
וְהַלֵּב הֶחָדוּל וְקָרוּי הֶבֶל
מִשוּם שְלוֹש מֵאוֹת שִּשִּים וַחֲמִשָּה מָנִים שֶל עָשָן שֶבּוֹ
כְּנֶגֶד שְלוֹש מֵאוֹת שִּשִּים וַחֲמִשָּה מִנְיַן יְמוֹת.
(שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009, עמ' 7)
השיר שכאן הוא השיר הפותח את הספר. ויש בו מן הפתיחה ומן הסגירה גם כן. כיצד ניתן להמשיך לדבר אחרי הכאב הזה של אבדן-האחות, שאינו על דרך השירה ואין בו תורה, ויש בו מחנק וכאב שאינם חולפים, ואשר לא הספרים גם לא האינטרנט בכוחם להעביר. גם לא חזיונות של מלאכים וחיות קודש. הכל נראה תלוש וחסר תקנה.שבור לתמיד. במקום שלוש מאות וששים וחמישה מנים של קטורת סמים שהועלו בבית המקדש מובאים לזכרון מקדש האדם הנתוץ, שלש מאות ושישים וחמישה מנים של עשן, ואפילו לא ניתן עוד להביא שלושה מנים יתירים של עשן ליום הכיפורים, שכן אין כיפורים ואין חזור, והפצע לא יעלה ארוכה.
כאן הייתי אמור לפרש את השיר ולתת בו סימנים. איך אוכל. הלא אין בו סימנים. לא סימני שירה אפשר ליתן בו אף לא סימני תורה, ואף על פי כן נוקב הוא כסכה בלב לא-אדיש, וכמלאך—מחניק נשימה. כמה פעמים סגרתי את הספר אחרי קריאתו. לא יכולתי להמשיך. כל מיני אבדנים באו לישב על כתפי, ציפורי אבדון.
אפשר כי ז'ן פולאן (1968-1884) צדק, ישנם טקסטים שלא ניתן ממש לבאר, אשר כל פרשנות אנליטית רק תגרע מהם. ניתן לחוות אותם, לשוב ולקרוא בהם מתוך קירבה רגשית הולכת וגדילה, לידע כי שיר מסוגל מטאפורית להניח יד על כתפו של קורא, אשר מדי פעם בשעות נתונות בתוך מלאכת יומו חש באבדניו. לקוות כי מתוך קריאה חוזרת ותחושת הקירבה, יש משום השתתפות בכאבו של הכותב. הנה כי כן, קריאת שירה עתים אינה מלאכת פרשנות, אלא מלאכה של קשב, קירבה והשתתפוּת, סוג של אתיקה בלתי כתובה נוטה אל האלם, מה שאי אפשר לשתוק עליו אבל גם לא ממש לדבר בו.
בתמונה למעלה:Joseph Mallord Willaim Turner, Snow Storm, Oil on Canvas 1842
© 2010 שוֹעִי רז
בדיוק.
אתמול פגשתי את אדף באיזה ארוע ואמרתי לו שקראתי את ההתחלה ונחנקתי. זה ספר כל כך קשה, שצריך לקרוא אותו לאט. כמו איש שפותח את החזה ונותן לך לראות את הכאב מבפנים.
הכאב הוא כאב… אבל השפה בספר גבוהה מדיי ומלאכותית.
אנחנו שותפים לרגשות ולמחשבות כנראה.
אני מעדיף את השירים הקצרים המדודים באביבה-לא
יש בהם משום התבוננות דאובה בכלי הדם האדומים
החורצים את עינו של אדם, אחרי בכי גדול, או צעקה שלא ניתן יותר להכילהּ.
זה כואב מאוד, אבל זו אצולת-הכאב (כשם להקתו של אדף בעבר)ממש.
יואל הופמן התחיל את ספרו ברנהרט (הוצאת כתר: ירושלים 1989) במלים הבאות:
אחרי שאשתו מתה חשב ברנהרט: "העולם הוא אין-סופי. מעבר לכל גלאקסיה מצויה עוד גלאקסיה". הוא ניסה לדמות לעצמו איך פאולה מתאחדת לאט לאט, בשרהּ חיוור, עם הסדר הגדול של היקום. אבל מותה של פאולה לא היה עניין פשוט כל כך. "היכן" חשב ברנהרט בלבו, "מצויה פאולה עכשיו?"
גם כאן ודאי אפשר לומר כי השפה גבוהה מדיי
אפשר כי ישנם יוצרים אשר העיסוק בכאב, בסוֹפיוֹתם של חיי האדם, ובכאב הרב הנותר עם אבדנו של אדם אהוב לכדי שימושי עברית לא שכיחים. אפשר כי יש קושי להביע את הכאב, וכי
זהו האופן ההבעה האפשרי בנמצא עבורם.
אחד השירים היפים ביותר שנכתבו מעולם בשפה העברית בעיניי הוא קינתו של שלמה אבן גבירול על חברו-פטרונו יקותיאל אבן חסן, הפותחת במלים 'ראה שמש לעת ערב אדומה/כאילו לבשה תולע למכסה'. שפתו אינה קלה, כלשון פייטני ספרד המעולים. מה שהוא כולל בתוכו– לא ייאמן.
בכל אופן, ספרו של אדף לא הרגיש לי מלאכותי כי אם כן ונוגע; מעלה מחשבות, רגשות וזכרונות
אנו חלוקים כנראה לגביו.
אמנם שלא מן העניין – אבל, הגם אתה שועי, כותב "הספר לא הרגיש לי
"?
אם בארזים נפלה וכו'
תוחזר העברית!
הספר לא עורר בי
והרי האדם מוּעד לעולם…
הספר אמנם מטיבו ומטבעו מעורר רגשות
אלא שיש לעתים בטקסטים משהו שאינו מביא לידי אווקציה בלבד, אלא אני חש את הטקסט דובב בי ממש
כאילו הוסרו המרחקים, הפערים, חומות ההפרדה
לא קראתי את הספר הזה, לא העזתי.
פחדתי, ועדיין, מעוצמות וכמויות הכאב שיש שם.
כתבת כל כך נכון וכל כך נוגע על כאבים, שירה, קשב, ועל ציפורי האובדן. תודה גדולה.
אבל, אני דווקא חושב שבספרו של אדף יש הרבה אהבת חיים ואפילו אופטימיות מעבר לכאב העצום-העצור. זה ספר עצוב, ודאי, אבל סובב בו מנעד רגשי ותובנתי מורכב למדיי.
יש דבר כזה ציפורי אבדן, אבל ציוצן מעורר תוגה רבה מדיי.
תודה על מלים נכונות. גם אני פתחתי וסגרתי את הספר, הרגשתי שהוא חזק מדי. יש כזה דבר, ואם לא היה בא הספר הזה והראה שיש – שירים חזקים מדי. קוראים שיר וחייבים להפסיק, לנוח. לסגור את הספר. ואז פותחים שוב. מאוד רציתי לכתוב עליו אבל אני צריכה ממש לפנות זמן כי זה קשה, עוד אין לי מלים וצריך עוד לקרוא ולקרוא כדי להבין מה ואיך. בכל אופן אני מאוד מסכימה איתך, ובאופן כללי לגבי שירה, קודם כל קשב, קרבה והשתתפות.לא ידעתי שז'ן פולאן אמר את זה ושימח אותי לשמוע, קראתי משהו אחר שלו שאהבתי.
(גם סוזן זונטג בדרכה יצאה "נגד פרשנות", אבל היא לא נתנה משהו בתמורה, לא יותר מדיבורים כלליים על איזו ארוטיקה. האתיקה של ההשתתפות נשמעת לי יותר)
שועי יקר,כמה היטבת לכתוב על עוצמת הספר אביבה לא.בפעם הראשונה שקראתי בו נשאבתי למצולות כאב ונדהמתי מהכשרון ליצור מעשה אמנות שכזה עם המילים.לדעתי,יש פה איכות שירית יוצאת מהכלל.מוזיקה חרישית-כואבת
I think last night
you were driving circles around me…
המשפט הזה מכשף אותי בכל פעם מחדש
השיר הזה נהדר.
והאם אין זה כך
שהשירה היא משהו שמנסה לעקוף איכשהו את האֶלֶם?
האלם שבא מהכאב, או מהאהבה או מהכעס?
מוזר, אבל אני מאוד אוהבת את הפרוזה הפיוטית והמוזרה של שמעון אדף
ופחות את השירה המאוד מאוד מפותלת שלו.
בשירה אני זקוקה לפשטות, לרגשות יותר גולמיים ופחות פילוסופיים…
קצת באיחור,
במה שכתבת ל'קורא' ואני חייבת לומר שהכתיבה של יואל הופמן הולכת בדיוק אל הפשטות שאני מדברת עליה ולא נגרע מאומה מהמורכבות שלה…
איכשהו הופמן מצליח גם להגיד משהו על הכאב וגם להשאר פשוט וגם נורא עמוק.
איך הוא עושה את זה לעזאזל???
שירה היא סוג של מוסיקה
היא ודאי מצריכה קשב דק מן הדק
אם מקשיבים היטב, אפשר אולי לשמוע רמזים, בנות-קול, מעט מזעיר, ממה שעשוי האדם להיות
אבל גם לא מעט משברוניו ואכזבותיו.
אני מעדיף באמת את השירים המינורים והקצרים יותר ב"אביבה-לא". בארוכים יותר דווקא, שמעתי מוסיקה פנימית עמוסת דיסטורשנים, אפילו על גבול מוסיקת אינדי תעשייתית של שנות השמונים
שעל הרקע שלה אפשר לקרוא את השירים.
קריסטין הרש היתה אז בדיוק לאחר ניתוח להוצאת גידול בראשה ועד כמה שאני זוכר איבדה גם את אחד מקרוביה. כך, שהאלבום כולו נוצר באוירה מאוד מסוימת. המשפט הזה, כן, אני מניח שכל מי שאיבד נפש קרובה יכול בימים נתונים להרגיש אותו בעוצם ליבו.
לשירה יש נטיה עזה אל האלם, זה משפט שאמר פאול צלאן בקבלו את פרס ביכנר (1962) אם זוכרני נכון
אני פחות מכיר את הפרוזה של אדף, אבל את השירה שלו אני מכיר כבר מאז 1993, אני חושב.
ולגבי הופמן, 'ספר יוסף' ו-'ברנהרט' הם הכאובים (והטובים) שבספריו בעיניי. גם התוודעתי אליהם ראשונים.
להופמן יש נטיה אל הזן. אני מגדיר זן (פעם שאלה אותי המשוררת חני שטרנברג), פשטוּת עמוקה,
אני מנסה להחזיק בזה כמיטב היכולת.
אני דווקא חושב שלפסקה הראשונה מברנהרט יכולתי להקדיש הרצאה פילוסופית עם מקורות מוערים.
היא מאוד לא פשוטה בעיני.
דימוי שעלה בי
השירה מתחרה בשתיקה
מי משיגה במירוץ?
לא, זו לא השאלה הנכונה,
מי מהירה ממי אבל חשוב לה שהשניה תנצח,
מי איטית יותר ויודעת שידה על העליונה?
🙂
אהבתי את השאלות
איך שגווע היום התל אביבי המדברי הזה
גם השירה וגם השתיקה התייבשו לפני שהגיעו
לקו הסיום…
שירה ושתיקה יכולות להיות גם שני אופנים של אותו דבר. למשל ברווחים הלבנים הבלתי מודפסים
אצורות שתיקות. רוב הדף בספר השירה שותק
ויש בו רק חלקים קטנים, קצרים, אחוזים בדיבּוּר
אותיות דפוס המעיזות לגלם משמעויות ומוסיקה פנימית.
שתיהן כמו יין ויאנג. כל מי שקורא שירה בקול מבין כי נודעות לשתיקות משמעות רבה.
אני רואה בעצמי לכתחילה קורא אמפתי חווייתי של שירה, שמנסה לכתוב רק על מה שהוא אוהב. אני מניח שזה משפיע על אופן הכתיבה שלי כאן. .
ככלל, אני מנסה לחיות את הטקסטים אותם אני קורא ואוהב.
חלק ניכר מההחלטות המשפיעות ביותר על חיי הונעו בדיוק מתוך הנקודה הזאת.
אני לעולם לא רושם וי על יד ספר שקראתי ואהבתי ומאפסן אותו איפהשהו בגבול האפור של הזיכרון; אלא, ספר שאהבתי, ממשיך לדבוב בתוכי גם שנים רבות אחרי כן.
מחכה לרשימתך על "אביבה-לא, אשמח לקוראהּ".
תודה טלילה,
ותודה שועי על המילים האלה:
אותיות דפוס המעיזות לגלם משמעויות…
ואתה, ואת וכולנו כאן שמעיזים לשים אותן על הנייר/מסך.
התעוזה/חוצפה החיונית לנו כל כך.
הנה מעט על ההבדל הדק בין אותיות הדפוס ובין אותיות השתיקה
מתוך 'העכברים ולאה גולדברג' לחזי לסקלי
שיר הנקרא 'שיעור דלת':
אלמלא המלה העטופה
באריג שחור,
לא הייתי אומר דבר
על המלה החתומה
במעטפה האטומה.
(-:
ולעולם לא נדע
מהן אלה ומהן אלה,
נכון?
או שאולי לך ידוע הדבר?
אתה יודע, יש דבר כזה שנקרא סינסטזיה, הצלבת חושים, ויכול להיות שאתה ממש יכול לראות את המילים, אלה שעטופות באריג השחור ואלה שחתומות במעטפה… ולהבחין ביניהן.
זו סגולה נדירה שועי!
פוסט כאב
ואם יותר לי להגיד משהו על השפה הגבוהה או הנמוכה בהתייחסות לכאב ולצער. לדעתי המילים תמיד תקצרנה מלתאר את הדברים. אם בשפה גבוהה או בנמוכה.
דומני, כי קטונתי, אני יותר מקשיב מרואה For Sure. ולפעמים אני נהנה לשבור את ראשי על תורות סוד שונות, אבל זה לא מעיד דבר מלבד הכושר לחפש אחר ההפשטה של הכל (זה לפעמים קצת מצער). ופעם הצעתי למרית לבדוק על יד אחת מתגובותיי אם לא המשכתי אותה הלאה בדיו לימון.
לא יודע אם היא בדקה שם עד עצם היום הזה.
(-:
הי אסתי, כמו שכתבתי למעלה יש דברים שאי אפשר לשתוק עליהם אבל גם לא ממש לדבר בם.
אני אוהב מאוד שירה וספרוּת שמנסה לדובב את אותם מצבים נפשיים או מצבי קיוּם שאין מדברים בהם, תנועותיו הפנימיות הבלתי גדורות-תחומות של האדם.
לא פעם הדברים האלה הם שער לתובנות חדשות על העולם כשהואלעצמו, ועל המין האנושי בזיקתו לעולם.
?
( )
.
!!!!!!!
יש לך שאלה בלתי פתירה
משהו טורד את מנוחתך
משרה עליך אי-נחת
שים את העולם בסוגריים
תקרא(ספר), אם אתה יכול מדף שלם
של ספרים, הפל אותם אחד-אחד כמו סטרייק בבאולינג
(לא בטוח אם תמצא תשובה
אבל אחר כך
תחוש שזכית
בעצמך, בעולם, מי יודע)
ב
ד
י
ו
ק
לפעמים אני חושבת שכל מה שמשמעותי לומר אינו יכול להיאמר, כי מה שמשמעותי לי ברגע נתון הוא מתרחש ומתהווה ועדין קיים בו סוד. טרנר הוא הצייר הקרוב ביותר ללבי והפוסט שלך כרגיל מקסים.
ליטל
א
ב
ל
ב
ע
ר
ך
אחד מן ההוגים הסוּפיים-פילוסופיים שאני הכי קרוב אצלם הוא שהאב א-דין א-סהרורדי, שלדעתו
המצב ההכרתי העלאי הוא הידע של הנוכחות בהויה; הבנתה בבחינה של נוכחות נצחית של האני, ראיית השתתפותו של ה-self בהויה כאילו אינו חולף
וכאילו יכול הוא להשיג גם את אשר אינו בן חלוף
וממש משמח אותי שאת כל כך אוהבת את טרנר, כי גם אני אוהב אותו מאוד (התמונה למעלה היא מדהימה, לא פחות).
ותודה כרגיל על כך שאת באה לבקר
לא מעט הוא כלל וכלל
(-:
ב
י
ם
ב
ם
ב
ו
ם
!
הייתי בטוחה ששניכם כבר התקנתם מזמן את תוכנת הקריאה האוטומטית של דיו לימון. מזמן מזמן…(-:
והציור הזה באמת מדהים. שכחתי לציין, אבל נדהמתי ממנו מאוד.סוג של צילום רנטגן נפשי.
חשבתי על דוד המלך שקונן בכישרון רב על שאול ויהונתן, אבל כשאבשלום האהוב עליו מת הוא רק צעק/גמגם אבשלום בני בני אבשלום בני.
השיר הנפלא הזה של אדף הוא באמצע הדרך בין שיר לצעקה שלא התקררה. דווקא אפשר לומר עליו דברים, אבל לא כדאי.
ואני חשבתי על הציירים הקבועים שאתה מביא לכאן – טרנר, ארדון ואגון שילה, איך הם מטליאים ביחד מעין פורטרט שלך.
אומרים שהלימון אין כמוהו לחיטוי פצעים
אבל זה כואב, יא סלאם!
ובימים נתונים התמונה הזו של טרנר
היא ממש תפישת עולם
אמנם, התחלתי לומר ועצרתי.
זה מעניין, כי אני אוהב לכתוב על שירה
כאשר כתבתי רשימה על "דיו אדם" של חביבה פדיה בשעתו, סיימתי את הכתיבה, גמוּר למדיי
ושפוף לגמריי, אבל שם דובר בשיר על מציאותו- הקיומית של האדם בכלל.
אני חושב כי שירן של אדף למעלה הוא נע בתווך שבין שיר ובין צעקה, אבל הוא כה פרטי
שעל אף שהשיאני אל כמה מאבדניי הפרטיים
העדפתי להבין שאין לכתוב, צריך להאזין, להשתתף, לנטול חלק.
כך נדמתה לי הקריאה המיטבית של השיר.
ומשחשבתי כך, נזכרתי פתע, כי משהו דומה לזה אמר כבר ז'ן פולאן. אבל פולאן לא דיבר על אתיקה, אני רואה בזה סוג של אתיקה. לדעת מתי צריך להאזין פחות-או-יותר בדממה, ולא לדבר לשווא.
וחשוב לומר, טרנר (האבסטרקטים) ושילה (במיוחד שילה) נחשבים בעיניי הרבה יותר מארדון אבל יש לארדון כמה תמונות (כמו: בית המגיד) שבהחלט מדברות אליי.
ובכלל, התמונה למעלה של טרנר, וגם כמה מציוריו של שילה לא מעלות בי כל רצון לדבר, אלא לדמום ולהתבונן ולהוסיף להתבונן.
ארדון הוא הרבה יותר אפוליני ומאופק מהצמד המלנכולי אקספרסיוניסטי, ובכל זאת הבאת אותו כבר יותר מפעם אחת, חשבתי שזה בגלל האותיות הפורחות באויר…
לא בטוח אם אני בר-הכי
אך הצמד שילה-טרנר הוא לבטח יותר באכחי
ובעוד ארדון כל היום על מלאכתו היה טורח
היו השניים כל הליל, מילִלִים אל הירח
עוד על הספר מפי חביבה פדיה
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1158365.html
תודה על הלינק, רשימה יפה מאוד (טוב דומני כי לא סוד הוא שאני מחובבי יצירתה של פדיה).
לא שמעתי על ביקורת זו וספק בידי אם הייתי מגיעה אליה שכן אני לא מרבה לקרוא את מדורי הספרות.
ולמרות שאני אוהב מאוד שירה, וגם אוהב לכתוב על שירה, וחושב כי "אביבה-לא" זכאי לרוב התשבחות, אני עדיין נאמן לדבריי דלעיל. לדידי, לגביו קשה לכתוב, יש להרכין ראש, להקשיב ולהשתתף; סוג של אתיקה בלתי כתובה של קשב ושל אלם. כאן אני חש, על כל פנים
אם קראת את הרשימה שלה,חשבתי שנכון להביא ולהוסיף את דבריה גם כאן.בהחלט רשימה טובה מאוד.כן,ואתה מיטב להגדיר במילותיך את הקשב הנדרש מול ועם הספר הזה
הייתי שולחת לך לינק אתמול, כמו שחשבתי לעשות ברגע שראיתי את זה בעיתון, אבל כיוון שכאמור התעצלתי ושכחתי, כמה טוב שעדיה הקדימה אותי (-:
(-:
נזכרתי פתאום כי עמדתי על קירבה מסוימת השוררת בין ספרה האחרון של פדיה "דיו אדם" ובין "אביבה-לא" ברשימה שייחדתי לספר שיריה של חני שטרנברג בנובמבר האחרון:
http://www.notes.co.il/shoey/62586.asp
בפסקה הראשונה.
אני עדיין חושב, לפחות ככל שזה תלוי בהקשבה שלי, ששני הספרים נשמעים כמוסיקה רוק מליאת דיסטורשנים, סטייל Velvet Underground
או פטי סמית', שבאמת מוזכרת באחד השירים בספרו של אדף.
הדימוי המוסיקלי של מוסיקת רוק,בעלת רובדים ומרקמים "כבדים" בהחלט מתאימה ל"אביבה-לא".את דיו-אדם" לא קראתי עדין".עם זאת הייתי מוסיפה לדימויים המוסיקלים גם רגעים עדינים ושברירים של סולו כלי קשת.
הויולה של ג'ון קייל, למשל?
(-:
למשל