מה שאי אפשר לשתוק עליו אבל גם לא ממש לדבּר בּוֹ (שמעון אדף, ז'ן פולאן)

 

 

 

*

אֲנִי בְּמַצָּב אֵיךְ לְהַגְדִּירוֹ וְאֶקְרָאֵהוּ אֲבִיבָה-לֹא אֶקְרָאֵהוּ אֵינָחוֹת

וַאֲדַבְּרָה בּוֹ יְשִירוֹת לֹא עַל דֶּרֶךְ הַשִירָה אֶלָּא לְפִי כּאֵב

וְזֹאת הִיא תּוֹרָתוֹ אֵין לוֹ תּוֹרָה- מַלְאָכִים מְחַנְקִים נְשִימָה וְחַיּוֹת

בּוֹעֲרוֹת עֵינַיִים, בָאִינְטֶרְנֶט מִמַּעַל וּבַסְּפָרִים הַנִּקְבָּרִים, אֵין

לוֹ תּוֹרָה, רַק הָרֶגַע בְּעָצְמוּת הֶחָלָל הוּא נוֹקֵב כְּסִכָּה בִּזְכוּכִית

וְהַלֵּב הֶחָדוּל וְקָרוּי הֶבֶל

מִשוּם שְלוֹש מֵאוֹת שִּשִּים וַחֲמִשָּה מָנִים שֶל עָשָן שֶבּוֹ

כְּנֶגֶד שְלוֹש מֵאוֹת שִּשִּים וַחֲמִשָּה מִנְיַן יְמוֹת.

(שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009, עמ' 7)

 

   השיר שכאן הוא השיר הפותח את הספר. ויש בו מן הפתיחה ומן הסגירה גם כן. כיצד ניתן להמשיך לדבר אחרי הכאב הזה של אבדן-האחות, שאינו על דרך השירה ואין בו תורה, ויש בו מחנק וכאב שאינם חולפים, ואשר לא הספרים גם לא האינטרנט בכוחם להעביר. גם לא חזיונות של מלאכים וחיות קודש. הכל נראה תלוש וחסר תקנה.שבור לתמיד. במקום שלוש מאות וששים וחמישה מנים של קטורת סמים שהועלו בבית המקדש  מובאים לזכרון מקדש האדם הנתוץ, שלש מאות ושישים וחמישה מנים של עשן, ואפילו לא ניתן עוד להביא שלושה מנים יתירים של עשן ליום הכיפורים, שכן אין כיפורים ואין חזור, והפצע לא יעלה ארוכה.

   כאן הייתי אמור לפרש את השיר ולתת בו סימנים. איך אוכל. הלא אין בו סימנים. לא סימני שירה אפשר ליתן בו אף לא סימני תורה, ואף על פי כן נוקב הוא כסכה בלב לא-אדיש, וכמלאך—מחניק נשימה. כמה פעמים סגרתי את הספר אחרי קריאתו. לא יכולתי להמשיך. כל מיני אבדנים באו לישב על כתפי, ציפורי אבדון.

   אפשר כי ז'ן פולאן (1968-1884) צדק, ישנם טקסטים שלא ניתן ממש לבאר, אשר כל פרשנות אנליטית רק תגרע מהם. ניתן לחוות אותם, לשוב ולקרוא בהם מתוך קירבה רגשית הולכת וגדילה, לידע כי שיר מסוגל מטאפורית להניח יד על כתפו של קורא, אשר מדי פעם בשעות נתונות בתוך מלאכת יומו חש באבדניו. לקוות כי מתוך קריאה חוזרת ותחושת הקירבה, יש משום השתתפות בכאבו של הכותב. הנה כי כן, קריאת שירה עתים אינה מלאכת פרשנות, אלא מלאכה של קשב, קירבה והשתתפוּת, סוג של אתיקה בלתי כתובה נוטה אל האלם, מה שאי אפשר לשתוק עליו אבל גם לא ממש לדבר בו. 

  

  

 

  

 

ב- 16.3.2010, יתקיים בתאטרון אלמַיְדַאן בחיפה כינוס זכרון במלאת שבע שנים להריגתה של רייצ'ל קורי, אשר נדרסה למוות ברפיח על ידי דחפור צהל"י בעת שנסתה למנוע את הריסתו של בית אזרחי.  במסגרת הכינוס תועלה ההצגה "שמי הוא רייצ'ל קורי" (בערבית עם תרגום לאנגלית), בהשתתפותה של השחקנית לנא זריק ובבימויו של ריאד מסארווה. בנוסף להצגה, יישמעו דברים מפיהם של ג'מילה עאסלה (אמו של אסיל עאסלה ז"ל), רמי אלחנן (אביה של סמדר אלחנן ז"ל), באסם עראמין (אביה של עביר עראמין ז"ל) וסינדי וקרייג קורי (הוריה של רייצ'ל קורי ז"ל). כמו כן תיערך שיחת וידאו עם מרכז רייצ'ל קורי לילדים ונוער ברפיח. האירוע יתחיל בשעה 20:00 בדיוק, בהודעה שקיבלתי לגבי הכינוס מאת טלי כוכבי, נמסר לנסות להגיע לתאטרון כבר בשעה 19:30. על אודות עביר עראמין, טל זינו ורייצ'ל קורי כתבתי בעבר כאן. יהי רצון כי תאצל על שני העמים הדוויים, הסחופים והמטורפים, רוח השלום.

 

בתמונה למעלה:Joseph Mallord  Willaim Turner, Snow Storm, Oil on Canvas 1842

 

© 2010 שוֹעִי רז