Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אפריל, 2010

     

                                                       לריקי (1998-1972), יותר ויותר.

 

בחמש לפנות בוקר

היא עצמה את עיניה סופית

חמש דקות אחר כך

החל לרדת גשם

איני רומז דבר, לבד

מהקסם הניתן לרישום

של הזמן החולף

מלבד היכולת לרשום על זגוגית החלון

בתוך אד הבוקר הקר

את אחד משמותינו הסופיים

האנושיים, הנלחשים

בעד אוזניו של העולם הזה

ולחשוב על דרך אפשרית

להביא את הלב

לעצימה ולפקיחה

מוחלטת

 *
בתמונה למעלה: Egon Schiele, Dried Sunflower, Oil on Canvas, Date Unknown

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

אפריל הוא האכזרי שבחודשים, כך סבר ט"ס אליוט.לעומתו גרס קארל צ'אפק כי אפריל הוא המבורך בחודשים עבור הגננים (שנת הגנן, תרגמה מצ'כית: רות בונדי, הוצאת בבל: תל אביב 2010,  עמ' 41). הניגוד בין השניים הדהד לגבי זכרוני את גיבוריו של יאסונארי קוואבאטה, אשר בספרו יופי ועצבות (1964), מוליך את גיבוריו בין גנים יפניים יפהפיים לעת פריחתם, ואף על פי כן, ברקע הדברים, נרקמת עלילת נקם אכזרית של מוות בטביעה. מה שהביאני אל התאבדותו של פאול צלאן אשר שם קץ לחייו במימי הסיין בעשרים באפריל שנת אלף תשע מאות ושבעים. שנתיים אחר-כך, ללא קשר ישיר, בשש-עשרה באפריל אלף תשע מאות שבעים ושתיים שם קוואבאטה קץ לחייו, בביתו בטוקיו, בהזרמת גז. לא יודע איך זה אצל הגננים, אבל אפריל נראה די אכזרי לפתע.

   אל הגנים אצא בעקבותיו של צ'אפק לראות ההנצוּ פרחי אביב. שהריי אף האדם יש בו תערובת של יופי וברכה השזורה יחדיו כמלקדמין באכזריות נוראה. פריחות, לבלוב, קיצוץ, ונבילה משמשים בערבוביה בכל מקום. עד שלעתים ממבט ראשון קשה להבחין מיהו מה מהו מי. מהומה של התנהגויות, מחשבות, חוויות, תאוות, תשוקות,  רגשות וזכרונות—פירות אנושיים רוחשים,מלבלבים ונובלים בכל עת, ובכל מקום. יש הרואים בזה תכלית, ויש שאינם רואים בזה תכלית.

   יהודה אלחריזי (1225-1165), המשורר הנווד, יליד טולדו, סוג של משכיל סף- חילוני יותר מאשר יהודי אדוק ורבני, אשר נדד במערב ובמזרח רוב ימיו, והושפע עמוקות ממשוררים ערביים, כגון: אלחרירי ואבו נואס, אף היה אחד היהודים היחידים, לצד שלמה אבן גבירול והרמב"ם, שצוין על ידי אנשי הגות וספרות ערביים בני הזמן כמשורר ואינטלקטואל, בעל שאר רוח.  מעט לפני חתימה, בשער הארבעים ותשע מספרו תחכמוני, תיאר אלחריזי יציאה אל הגן, באופן שלא ברי האם הוא כוון אל הנופים מעוררי-היופי בלבד, או אל הספרות ואל החכמה האנושית במיטבה, הנדמית לו כגן פורח, מוטיב קבוע ביצירתם של אבות-אבותיו המשוררים-הפילוסופים של אלאנדלוס (ספרד המוסלמית):

*

נכספה וגם כלתה נפשי/בימי תענוגִי ונפשִי/ובהיותי כפרא חָפשִי

להתעלס בצללי הגנים/ ולראות בשושנים

ויהי בקצת הימים, השכמתי בטרם ישכימו המאורים/ועוררתי שחרים/ויצאתי בכפרים

להתעלס באהבים/תחת צללי הערבים/

והנה רוּח שְחָרִים פָּנַי משחרת/ תגלה לי אהבה מסֻתרת/ובלי לשון מדברת

קראה לי לשלום/ואמרה לי: גש הלֹם

אביע סודות אליךָ/ואצלתי רוח-אהבתי עליךָ/

והנה הבאתי לךָ מפרי אדמתי/ ומראשית תבואתי/ריח ערוגתי/וריח אבקתי/וקח את ברכתי

ואם תסוּר אלי להתעדן באשנבֵּי-צללַי/ובמשאבֵּי-נחלַי/ תִּרוֶה בנוזלי-טללַי/ והייתָ קרוב אלַי

[יהודה אלחריזי, מבחר, בעריכת מאשה יצחקי, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2008, עמ' 132]

 *

   יש בתיאורו של אלחריזי איזו חמדת התייחדוּת של אדם המשוטט בטבע, בין גנים, המעוררים בו אהבה גם מחשבה. עד אשר הוא חש ממש חלק מן הגן, הכרה אנושית הפוסעת בגן של הכרות סודיות, שכמו נלחשות אל אזני-ליבו. רוח הגן מדומה לעין פנוֹימה סטואית, רוח גדולה המעניקה לכל אחד מן הברואים כפי הגדרים שנתנו בכל מין, וכפי כשריו הייחודיים. אלחריזי אליבא דדבריו, הופך למשתתף קרוב במחשבה הצפונה בטבע, הסובבת בגן ומגלה לו את צפונותיה.

   חשוב להדגיש, מסע נפשו של אלחריזי כאן אינו עובר דרך בית הכנסת, בית המדרש, או דרך הוראתו של רב או מנהיג רוחני כזה או אחר. אלחריזי מתעורר השכם, לא על מנת למהר לקיים את מצוות התפלה, אלא על מנת לצאת ולהתנסות בטבע, בשחר הבוקע, ברוח הבוקר השולחת אל האדם את ברכת- הטבע, ומעוררת בו לראות עצמו כאזרח היקום.

   שעת בקיעת החמה, אותו מצב גבול של קץ החשיכה ועלות האור, שימש כמה מחברים סוּפיים-ערביים כאליגוריה להשגה/חוויה יוצאת דופן, הנרשמת בנפש. כמאה שנה אחרי אלחריזי, יעשה בה גם הפילוסוף משה נרבוני שימוש ער.  אלחריזי מציב את נפש האדם במישרין מול הטבע. כצייר במלים, הוא מבקש להמשיך ולהנביע/לדובב את מצב הנפש, בצאתה מן הכבלים הפוליטיים- חברתיים אל הסדר הטבעי המטפיסי. להיות עולם, לא עוד נתין או אזרח בממלכה או בעיר.

   פרא נוסף כזה שיצא השכם אל הטבע וזה הביאו לידי סוג של אקסטזיס של אדם ההופך לאחד עם הכל,עד שדומה כאילו השמש נפקחת מתוכו היה ע' הלל (הלל עומר, 1990-1926):

*

להאזין אט אל מַשְּבֵי הכוכבים המושכים לבֹּקר רכּוֹת

להתבונן בהִלַּת ערפלי האשדות השרים אל קריאות

אביב הלימונים להריח האזוביון היערה מלחי אדוות הגלים

לטעֹם השוּניוֹת המִפרשִים בַּיַּמוֹת פּרוּצוֹת האִישוֹנִים שֶלַחרציוֹת

לפסֹע בעשב הגבוה ירכתי אדמה חרושה במרומי שדה תירס ברוח

קדים הלוהטת לעמֹד

שכוּר עתרוֹת שפעת החסד הנח צונח אין קול

ולפקֹח העין האחת הכמוּסה בתוככי הֲוָיָתְךָ עַצוּמה  

כְּעֵין השֶמֶש

וּלְהַלֵּלְיָהּ!

[ע' הלל, 'חסד', מתוך: הודיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1980, עמ' 105]

*  

על אף החתימה ולהלליהּ לא ברי עד תום האם המשורר מהלל את האלהוּת המוכרת מכתבי הקודש (אילו-שהם כתבי קודש) או שמא את האלהוּת המתגלה מתוך הטבע, כעין: Deus Sive Natura (האל או הטבע) הספינוזי, או אולי בבחינת, דֶה, פניו הנגלות של הדאו.  אבל מדוע להשית סייגים וגדרים. שכן, לפני הכל ואחרי הכל, יש גם אצל אלחריזי וגם אצל הלל, הלך-נפש החוגג את העולם, החש שמחה אין קץ על שהותו בעולם ועל ההשתתפות בהויה. רגע שבו מסתלקת מעם האדם כל רמז לאכזריותו של הטבע,  והכל נראה לו מבורך, הומה חיוך.

 

מכמה בחינות, מתקשרת הרשימה הנוכחית לרשימה קודמת, הרוחות של מארס

 

בתמונה למעלה: Vincent Van Gogh, Garden of the Asylum at Arles, Oil on Canvas 1889 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

 

  בספרו המרשים של הסופר האיסלנדי, הלדור לקסנס, פעמון איסלנד (הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2009), מובאים שוב ושוב גילויים של זלזול וההדרה בהם נהגו בני אירופה, ובמיוחד הדנים, כלפי השכנים האיסלנדים ותרבותם. לקסנס מתאר את שיעבודה של איסלנד ומשאבי הטבע והחי שבהּ לטובתו של הכתר הדני, בשלהי המאה השבע עשרה, והותרם של בני איסלנד עניים ונבערים.

   אחד הדברים שנזכרתי בהם לנוכח הענן הגעשי המסתיר את שמי אירופה מזה כשבוע ויותר הוא שלקסנס מביא כמה פעמים את המיתוס הימי ביניימי על היותה של איסלנד שער/פתח הגיהנם, כתפישה אירופית שגורה למדיי, שהורתה בהתפרצויות הוולקניות התדירות שם, ובאדמת האי הקשה לעיבוד וכיו"ב. אם גם בימי הביניים אירעו התפרצויות הרי געש, כגון מה שחזו עינינו, והציפו את אירופה בעננים קודרים  (למשל: בין השנים 1783-1784, הביאה התפרצות געשית עצומה בלאקי שבאיסלנד,לשינויי אקלים במרחב האירופי כולו, כך שאפשר כי התפרצויות כאלו הטרידו את מנוחתם של האירופאים עוד שנים לפני כן), אין תמיהה על כך, שבתודעתם המיתית-דתית של בני אירופה, ובפרט אצל עמי סקנדינביה השכנים, נפוצה אמונת-השווא, כי איסלנד הינה פתחו של הגיהנם.

 

2

  רבים בימי הביניים חשבו למשל, כי גן העדן, הוא מקום ארצי, שבו אכן שהו אדם וחווה. שגריר יהודי מפורסם מאוד של תפישה זו היה ר' משה בן נחמן, הרמב"ן (1270-1198). תפישה נפוצה מאוד היתה תפישה מדעית-לכאורה אשר חילקה את העולם לשבע איזורי אקלים. האקלים הטוב ביותר, שאפשר את ההתפתחות האנושית והתרבותית הטובה והנאותה ביותר נקבע כאיזור מזרח אגן הים התיכון ובתפישות אחדות כלל את אזור הסהר- הפורה כולו ואת עראק בפרט. בחיבור האנצקלופדי יוצא הדופן, בן שלהי המאה העשירית, רסאא'ל אח'ואן א-צפאא' (אגרות אחי הטהרה) הוגדרה עראק כטובה שבארצות, אנשיה- כמשכילים ביותר ולכן הקרובים ביותר למדרגת הנבואה; ר' יהודה הלוי (נפטר או נהרג בשנת 1141), המשורר והתיאולוג היהודי אנדלוסי, שהכיר היטב את ספרם של אחי הטהרה, העתיק בספרו כתאב אלרד ّ וא-דّליל פי א-דّין א-ד'ّליל (ספר התשובה וההנחיה על אודות הדת המושפלת) אשר זכה גם לשם: אלכתאב אלכזארי (ספר הכוזרי) את תפישתם וקבע את מרכזם של האקלימים ואת האזור הנוח ביותר להתפתחות הרוחנית של האדם, בארץ ישראל. לפיכך נהה אחר שיבת עם ישראל לארץ ישראל בכדי לחדש בה את רוח הנבואה שאבדה מעם ישראל עם הגלות. ככלות מאה וחמישים שנים, ערך האינטלקטואל היהודי העראקי הגדול, בן ארצם של אח'ואן א-צפאא', סעד בן מנצור אבן כמונה (נפטר בשנת 1280) בספרו של יהודה הלוי שימוש אינטנסיבי בשניים מחיבוריו הערביים בהם דן בתולדות שלוש הדתות ובהבדלים בין היהודים-הרבניים ובין היהודים הקראיים.

 

3

   שתי התפישות שהוצגו כאחת ראו לכתחילה את האיזורים המרוחקים ביותר מן המרכז בצפון הרחוק ובדרום כאנשים רפי שכל, פראים, קשי-חינוך,שספק הוא האם ניתו לראות בהם בני אדם ממש. הואיל ותפישות כאלו עדיין רווחו בתקופת הרנסאנס והרוקוקו האירופי, ועוד יותר העניקו ביסוס מדעי מפוקפק לכל מיני תפישות לאומיות-לאומניות שעלו באירופה לאחר מלחמת שלושים השנה (1648-1618), אין להתפלא כיצד סחר עבדים בבני אפריקה, אמריקה, וגם באיסלנדים (כפי שמתאר זאת לקסנס) היו חיזיונות נפוצים.  משעה שהיה בנמצא אישוש פסיאודו-מדעי לתפישות היררכיות-מפלות בין בני האדם לכתחילה, לא ייפלא שנמצאו סוחרי-אדם רבים, שביקשו להרוויח את הונם במסחר באילו שהם ספק בני אדם אצל בני התרבויות הנאורות.

 

4

   פאול צלאן (1970-1920) כתב את השיר הבא בו הזכיר את סיפור הברחתם של יהודי דנמק בספינות דייגים אל הצפון באופן שהציל את מרבית היהודים שם מציפורני הנאצים:

עמד

רסיס התאנה על שפתיךְ

 

 עמדה

 ירושלים סביב לנוּ

 

עמד

ניחוח האֹרן הבהיר

של הספינה הדנית שהכרנו לה טובה

 

עמדתי

בּךְ.

(פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1994, עמ' 116)

   חשוב לציין, כי אותו עם דני, שעשה את המעשה אציל-הנפש הזה, הוא אותו עם דני המתואר על ידי לקסנס, כעם הרודף, מפלה וסוחר באנשי איסלנד, כמאתיים וחמישים שנים לפני כן. לקסנס עצמו, יש להדגיש, חי בעצם אותן שנים שבהן אירע מעשה ההברחה של יהודי דנמרק.

 

5

   השמת תיאוריו של לקסנס על יד שירו של צלאן מעוררת מחשבה. למשל על התנהגות אנושית מצויה. המסוגלות להתייחס לקבוצה אנושית אחת במלוא ההומניות ולעומתהּ לקבוצה אנושית אחרת כאילו ספק הוא אם הם בני אדם כלל. יתר על כן, אני חושב שיש בהם בכדי לערער תפישות של מוסר-לאומי-ממשי. אין מוסר דני, כפי שאין מוסר יהודי. ישנם בני אדם, ובני אדם ככל שהם מקבלים הכרעות מוסריות באופן אוטונומי, וככל שהם ממעטים להבדיל בין בני אדם מתוקף כל מיני הבחנות היררכיות מסוגלים הם לחולל טוב בכל מקום, כל אימת שבאמת יהיו משוחררים מתפישות שיש בהן משום העדפה של קבוצה אנושית אחת על רעותהּ. קצת מפתיע לגלות כי באותם ימים של שלהי המאה השבע-עשרה שתיאר לקסנס, ימים שהיו מלאים בתפישות של היררכיה אנושית, כתב אחד, פילוסוף הולנדי ממוצא יהודי, את הדברים הבאים: 'הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הנו משותף לכל, והכל יכולים להינות ממנו בשווה' (אתיקה, ד': 36, תרגם: ירמיהו יובל).  אפשר, כפי שהציע ירמיהו יובל בכמה ממאמריו, כי שורשיו של שׂפינוזה אצל הקונברסוס (היהודים הפורטוגזים האנוסים ששבו ליהדותם) הם שהיוו מצע לתפישת עולמו הדמוקרטית, המנסה להוליך את האנושית כולה אל התבונה, מתוך מוכנות לשינוי איטי ללא-כפייה; אך אפשר, כי אידיאה הומניסטית-שיוויונית שכזו היא פרי נחלתו של כל אדם תבוני, הבוחר להתעלם ממוסכמות-חברתיות ואמונות-תפלות, ולהתבונן על כל אדם כבן אדם. 

בתמונה למעלה: הר געש, לאקי (Lakagigar), דרום איסלנד, התפרצותו העזה בשנת 1783 הביאה לשינויים אקלימיים בכל רחבי אירופה, פגיעה בחקלאות, הגברת העוני; יש הקושרים את ראשיתה של המהפכה הצרפתית להחרפת העוני באירופה בשנים שלאחר התפרצות הר הגעש באיסלנד.   

© 2010 שועי רז

 

Read Full Post »

  

   כל האינטנסיביות המחשבתית, כל כוונות התפילה, כל התבוננויות המדיטציה, האסאנות, הטאי-צ'י ליד הים מעט לפני עלות השחר, כל טיולי הלילה ברחובות ובעבי היערות; כל הלימוד האינטנסיבי של טקסטים מכונני הכרה, של הניסיון להוליך את העצמי מעבר לשפתו הפצועה. כל הניסיון לדבוק בשירים שמעבר לאדם, בנסיון להבין להגיע לידי הכרה טהורה, Satori, השתוות, התגלוּת, פירמידת היש, גלגל השכל, ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, גיאומטריה שכלית של הניאופלטוניים המאוחרים, פנאא' ואג'מאע סוּפיים. כל אלו לא הכינו אותי לכך שפתאום באמצע החיים אבין באופן חודר שלעצום עיניים ולנוח בבדידות כמה דקות ביום. להניח את הכל ולהירגע, הן עיקר שפיספסתי.

   להירגע מבלי לחוש חלק מפרקטיקה רוחנית כלשהי, מבלי לחשוש כי העובדה לפיה איני חרד או מתקומם, או חש חוסר נוחות או טרדה הן גורם מנוון. להעביר כמה דקות מבלי להסתער על כל רעיון או טקסט חולף. ללא ניתוח אנליטי, ללא אסוציאציות, ללא סינתזות, לא לעסוק אפילו באינטרוספקציה, לא להבין את העצמי, לא לשפר דבר, לא לרצות לבנות, לא להתכוון. לא לדאוג כל הזמן לאחרים (תקתוק בלתי פוסק), לדעת שהם יסתדרו מצוין גם בלעדיי (גם אנשים גם ספרים). להיות תודעה ריקה, המתבוננת נטולת חושים, נטולת מלים. שום דבר רוחני מדיי, שכלתני מדיי, או אומר מיסטיקה. שום דבר דתי או חילוני. בלי להשליך הכל, גם לא חלק מהותי, בלי לחוש שיש סיכוי שמשהו יישמט ממך, אם רק אניח לעצמי.

   למצוא עתות-רצון לכך. להכיר בכך שהאני יכול לבחור במצב הפנימי הזה.

   לא לתרגל שום דבר, לא להבין דבר, לא לזמזם לעצמך. לא לקרוא לזה מנוחה, לא שלווה, לא מילוי מצברים.

לא לזכור אתכם/ן באותה עת. לא לזכור דבר, ובכל זאת לחוש כי דבר מה מהותי אירע בעת עצימתי. אי יכולת להסביר, אי רצון להסביר.

   כל פעם קצת. לתת להכרה להיות מונחת, בהנחה, פרושה, נחה או סובבת בתנועה מעגלית שווה, מי יודע. לא להדאיג איש מאהוביי. הם כבר יודעים אני עוד מעט שב.

   לא צריך לתלות על צוארי שלט עליו כתוב: 'תיכף אשוב'. כבר שב. כבר שב. כמו מחט חורצת-יהלומית בפטיפון ישן שמתרוממת מעצמה בסוף הצד.

 

בתמונה למעלה: Henry Holiday, Ocean-Chart, Taken from: Lewis Caroll, Hunting the Snark, London 1876. 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

1

   כבר שבועיים שאני כותב כאן. רק כעת, התפניתי מעט להביט במצב חלק מרשימותיי הישנות שהועברו לכאן (ותודות לאילן גליני, איש 'רשימות', שידע לפתור באג שמנע את מעבר הארכיון שלי הנה). הרשימות הישנות מאוד צריכות תיקונים הרבה, בחלקן אות עולה על אות ובחלקן לא נשמר העיצוב המקורי שאפיין את הרשימה עד עתה. עוד לא החלטתי האם אערוך מחדש את הרשימות הישנות, אשאיר אותן כמתכונתן, או אולי אמחק את קצתן ואעלה מחדש גרסות משופרות שלהן.

   נזכרתי בסרטם של האחים מארקס ( A Night in Casablanca(1946, שם נלחמים האחים בפושע נאצי נמלט, ומצליחים כדרכם לחולל מהומות מצחיקות עד כאב- בטן. בראשית הסרט מקבל גראוצ'ו מארקס, הנקרא כאן: קורנבּלוּ, את ניהול מלון קזבלנקה, זאת לאחר ששלושת מנהליו הקודמים נרצחו בזה אחר זה. כאשר הוא נשאל מה תהיה החלטתו הראשונה כמנהל הוא מפטיר ברשמיות כי הוא מתכוון להחליף את המספרים על הדלתות של החדרים מבלי לידע את האורחים. מישהו נשוא-פנים מתרעם על כך ואומר: 'זו שערוריה, אנשים ייכנסו זה לחדרו של זה, לחדרים לא להם'. קורנבלוּ משיב לו: 'זה יהיה כיף-גדול'. כך לטעמי יש לנהוג כאשר מגלים רשימה ישנה, ששום דבר בהּ אינו מונח במקומו.

2

   אב ותינוק מבקרים ישישה. עיניה זורחות לעומת התינוק, עיניו מאירות בחיוך לעומתה. זה מטופל בידי הוריו. זו מטופלת בידי מהגרת-עבודה פיליפינית. צבע עיני שניהם ירקרק. דמיון מוזר. תשעים שנים מפרידות ביניהם. האב נאלץ להרהר, בינו לבין עצמו, בהתאמה שמצאו הפיתגוראים היווניים בין סימטריה ובין יופי. כניסות ויציאות. ופתאום הוא תופס עצמו חושב אם כבר חצה בעצמו את קו המשווה של החיים. המקום ממנו כנראה זורחת לעיניו אותה סימטריה.

3

   דסטין הופמן קד קידה בקטע מתוך סרט מופלא, ( Mr. Magorium's Wonder Emporium(2007, שזכה לשם העברי:  חנות הפלאים ( בימוי: ז'ק האלם, עם נטלי פורטמן בתפקיד הנשי הראשי). על פרידה מן החיים, אמון ביכולותיו הפנימיות של האדם, חברות והתחדשות. למי שטרם צפה ומעט סומך על טעמי: לחוש לשכור או לרכוש. זהו לבטח, הטוב שבסרטי הילדים בהם צפיתי בשנים האחרונות, אך השאלה האם זה סרט ילדים בעינה עומדת. לצפיה, כאן

4

אפשר שהחיים דומים במקצת לקולנוע. אתה נכנס בתחילת הסרט (לפעמים באיחור) ויוצא בסופו, כאשר האורות נדלקים. ואלו היו חייךָ.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

 

ההוכחות שאינני בן אלמוות מצטברות והולכות

ובייחוד בערבי סתיו שכאלה

(דנילו קיש, גן, אפר, תרגם מאנגלית: אמציה פורת, עם עובד: תל אביב 1980, עמ' 146)

1

מעל שירו מסגרת צירף המשורר הפולני, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1980, צ'סלב מילוש (2004-1911) את המוטו הבא:

Le Pologne est pays marécageux des juifs* 

 ותרגמו דוד וינפלד:

פולין היא ארץ-ביצות שמתגוררים בה יהודים*

   מילוש הוסיף במפתח-הכוכב שצירף תחת השיר, כי מקור המשפט הינו: הגיאוגרפיה של אירופה, לפי הצרפתים (1939).  לא נהיר האם היה בנמצא ספר שכזה או שאולי מבוסס הדבר על שמועת-אוזן של מילוש, שבשיריו נטה להזדהוּת עם החורבן ועם הסבל היהודי.

   באותה עת כמובן טרחו אנשי העליות הראשונות על ייבוש הביצות בפלסטינה, לימים מדינת ישראל. עם זאת, קשה שלא לחוש בנימה האפלה הנידחת שיש באותו תיאור צרפתי של פולין. מן ריחוק וניכור מעמדי-אתני, שאינו מעלה על הדעת תרבות פולנית ותרבות יהודית, בנות קיימא. אותו המשפט ודאי לא נכתב בידי נאצי, ועם זאת, הוא מבטא איזו תפישה גזענית, הרואה בפולין מקום אפל, השוכן מעבר להרי החושך, ובו חיים, שומו שמיים, יהודיים למכביר.

   ומילוש כותב שם, באותו שיר, המוקדש לפטריק, על טרגדיה, אסון וכתמי זכרון. אבל בעיניי יותר מאשר שירו של מילוש גופו, המוטו הוא הנושא את השיר, באשר הוא מזעזע בשטחיות, פוטר תרבויות עמקניות ומגוונות, ומיליוני בני אדם כלאחר-יד; ממחיש את עוצמת שנאת האדם, שעוגנה במחי תורות של היררכיה חברתית-פוליטית או דתית-גזעית, באירופה, ערב מלחמת העולם השניה.

2

   יקרה בעיניי מאוד 'הטרילוגיה המשפחתית' לסופר היהודי הסרבי-קרואטי, דנילו קיש (1989-1935), ובמיוחד חלקה השני, שעון חול (עם עובד: תל אביב 1994, תורגם להפליא מסרבית קרואטית על ידי דינה קטן בן-ציון). שני החלקים הראשונים עוסקים בעיקר בדמותו של אביו של קיש, אדוארד, הנקרא בספרים אדוארד סאם, או א"ס, אינטלקטואל יהודי-אירופי, מפקח על תנועת הרכבות, חולם, שיכור, משיח, כעין ארכיטיפ של "יהודי נודד". דנילו קיש טורח לתאר את גדולת אביו אך, בד בבד, גם את טירופו, את התקפי החרדה המטפיסית והחידלון-התאיינוּת, מהם סבל. במוקד החלק הראשון של הטרילוגיה, גן, אפר (עם עובד: תל אביב 1980) עומד תיאורו המשתאה של הבן את אביו רב-הפנים, המעללים והתהפוכות. ובמוקדו, ספרו האבוד, הבלתי גמור של האב: "המדריך לנסיעות באוטובוסים, בים, ברכבות ובאויר", חיבור שהחל ברצון לכתוב מדריך תיירים עדכני ובו הערות קצרות מתאימות לאזני נוסעים ותיירים, והגיע למימדים של כרך עצום, אשר כלל לדברי קיש:

רשימה ענקית של ספרות בכל מיני תורות שונות ומשונות, כמעט בכל הלשונות האירופאיות, והלכסיקונים החלו מתחלפים בלימודים ובמחקרים ובעיונים באבולוציה, אוביקטיביזם, אוטוביוגרפיה, אוטופיה, אונומסטיקה, אוננימיזם, אופטיקה, אוראנוגרפיה, אורולוגיה, אורומטריקה, אטיולוגיה, אטימולוגיה, אידיאוגרפיה, אידיאליזם, אילוסיוניזם, אינדטרמיניזם, אינדיוידואליזם, אינטואיציה, איקונוגרפיה, איקונוקלסטיקה, איקונין ועבודת איקונין, אירציונליות, אלכימיה, אמבריולוגיה, אמוציונליות, אמנות לשמה. אמפיריות, אנדמנולוגיה, אנטמולוגיה, אנצקלופדיות, אנתרופולוגיה,אנתרופוסופיה,אֵסוֹטריות, אסטרולוגיה, אסטרונומיה, אסכולסטיקה, אסכטולוגיה, אספרנטו, אסתטיקה, אפלטו ומשנתו, אפיקורוס ומשנתו, אקולוגיה, אקליפטיקה, ארוטיקה, ארכיאולוגיה, אתיקה, אתנוגרפיה, אתנולוגיה, אתניות, בונים חופשיים, בחירה ובחיריוּת, ביקורת, גיאוגנוסיה, גיאוגרפיה, גיאודסיה, גיאוטרופיות, גיאולוגיה, גיאומטריה, גיאופוליטיקה, גיאופיסיקה, גיאוצנטריות, גיאותרמיקה, גלגול נשמות, גנוסטיקה, גנוסיולוגיה, גנטיקה, גניאולוגיה, גירוש רוחות, לימודים גרמניים, דאיזם, דואליזם, דיאליקטיקה, דיאתסיס, דיכוטומיה, דינמיקה, דיפלומטיה, דיקארט ומשנתו, דקדוק, דרויניזם, דרשנות, דתיוּת, הֵגֵל ומשנתו, הומניזם, הטרוסקסואליות, הידרוגרפיה, הידרודינמיקה, הידרולוגיה, הינדואיזם, היסטוריה, היפנוזה, הליוצנטריות, הלניזם, הנדסה הידרולוגית, הרמוניה, הרקולס, וולנטריזם, וולקנולוגיה, זואוגרפיה, זואולוגיה, חוק ומשפט, חוּשנוּת, חזיונות תעתועים, חכמת כף היד, טאואיזם, טאוטולוגיה, טופוגרפיה, טופונימיה, טכניקה, טלפתיה, טקטוניקה, ימי- הביניים, כלבים וכלבּיוּת, כלכלה, כספים, לולינוּת.  לכסיקוגרפיה, לכסיקולוגיה, לַמַרְק ומשנתו, מאך ומשנתו, המבול ועידן המבול, מגְיַה, מגילות יוחסין, מגנטיות, מגפה בבהמות, מדעים מדויקים, מונותיאיזם, מוניזם אמפירי, מוסיקולוגיה, מוסר, מורפולוגיה, מחלות מין, מטמורפיזם, מטריאליזם, מינרולוגיה, מיסטיקה, מיקרוביולוגיה, מיתולוגיה, מפיסטופליות, מרטירולוגיה, מרכנטליזם, תורת הנאום. נוָטוּת, נומומיסטיקה, נורמטיביות, ניאוקנטיאניוּת, נצרוּת, סוליפיסזם, סוֹפיזם, סוציולוגיה, סוקרטס והדיאלוגים שלו, סטואה, סיבתיות, סמנטיקה, ספריטואליזם, ספקנות, ספרות, עיבּוּר השנים, עיוּר, על-טבעיוּת, פוליטיקה, פולקלור, פורמליזם, פחד היהודים, פטישיזם, פטליזם, פילוגנטיקה, פילולוגיה, פילוסופיה, פיסיוגנומיה, פיסיקה, פלוּרליזם, פליאוֹגרפיה, פלפלנות, פנולוגיה, פנמנולוגיה, פנטסמגוֹריה, פּנתיאיזם, פרויד ומשנתו, פּרוּשים ופרוּשיוּת, פרזיטולוגיה, פרטיקולריזם, פרחים ואיסופם, ציונות, קבלה, קומדיה, קומפרטיביוּת, קונסטיטוציונליזם, קונפוציוס ומשנתו, קוסמוגוניה, קוסמוגרפיה, קוסמולוגיה, הקוסמוס, קטלפסיה, קרחונים, קרטוגרפיה, קרקטרולוגיה, ריבוי הצורות, ריבוי הריחות, רעלים, רפואות אליל, שיבוח הגזע, השיר והחרוז, שתקנוּת, תיאולוגיה, תיאור האיברים, תנעוּמה, תרמודינמיקה, תרפיה כימית, תרפיה מכאנית.  הערות בתחתית העמודים וכל הסימנים והסמלים – הצלבים והסהרים והכוכבים – הוחלפו בעמודים שלמים של גוף-הכתוב בכתב-יד צפוף. קיצורים וראשי-תיבות נעשו סעיפים וסעיפים נעשו פרקים.

 [דנילו קיש, גן, אפר, תרגם מאנגלית: אמציה פורת, הוצאת עם עובד: תל אביב 1980, עמ' 37-35]

   אדוארד קיש נרצח באושוויץ בשנת 1944. הוא לא התיימר לכתוב ספר בשם הגיאוגרפיה של אירופה, כמו עמיתו הצרפתי האנונימי (כך על פי צ'סלב מילוש), אלא מדריך נסיעות בלבד, נגיש לכל אדם. ניתן להניח כי פולין היתה זוכה בספרו למעט יותר התייחסות מאשר השורה: פולין היא ארץ-ביצות שמתגוררים בה יהודים*. ספרו של קיש-האב אבד הרבה בטרם רציחתו, ועוד בטרם מעצרו על ידי הגרמנים. יש לשער כי תרבותה של אירופה וההיסטוריה שלה היו שונות בתכלית לו היו מתעדים אותן ויוצרים אותן, בני אדם כמו קיש.

הערות: 

השיר מסגרת לצ'סלב מילוש נדפס בתרגום עברי בתוך: צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' 61.

לרשימות אחרות העוסקות בשואה/ צ'סלב מילוש/ דנילו קיש ניתן לחפש על פי מילות מפתח בתיבת החיפוש המופיעה בקצה השמאלי העליון של המסך.

בתמונה למעלה:  Samuel Hirszenberg, The Sabbath Rest, Oil on Canvas 1894

© 2010 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

*  

הארכיון שלי נתקע באיזו תקלת-מעבר, ועד שהוא יעבור, החלטתי להתחיל לכתוב כאן בלעדיו. ולפי שהאתר הזה כולו דומה כעת לקרקס-נודד או לקרון מִטלטֵל של צוענים, החולף בדרכו מעם האתר הישן של "רשימות" אל מיקומו הנוכחי, אמרתי בינתיים, להקל את מצוקות המעבר, בשיר של איציק מאנגער (1969-1901), צוענים, המברך את הדרך, שאיבדה זה-מכבר מובן, ואין לה פשר, כי אם במה שאבד ואיננו:

*

קְרוֹנוֹת שֶל צוֹעֲנִים. בַּדֶרֶךְ- עֲנָנִים.

ו"לֵךְ לךָ" פָּסוּק שֶיֶש עוֹד לְפָרֵש

הָרעָמִים – צְלִיפוֹת שֶל שוֹט, בְּרָקִים שָל אֵש

וְרֵיחַ שֶל הֶפְקֵר וְגֶשֶם מִתְקָרֵב.

 

לְעֻמָּתָם שָטוֹת עָרִים בְּתַרְדְמָה

אֵי שָם אָבַד אוֹרוֹ שֶל שִיר הָעֶרֶשׂ

לְאִמָּא, בֵּין שָׂדוֹת אֲשֶר קָמְלוּ מִזְּמָן.

"בָּרוּךְ אַתָּה", הִיא תְמַלְמֵל, "הַמִיתוֹס שֶל הַדֶּרֶךְ".

 

קְרוֹנוֹת שֶל צוֹעֲנִים מְקֻרְזְלֵי זָקָן

חָכָם חֲסַר מְנוּחָה כָּאֲדָמָה

שָאֶל חִקְרֵי-עָצְמָהּ הִיא מִסְתַּחְרֶרֶת

 

הָרְעָמִיםצְלִיפוֹת שֶל שוֹט, בְּרָקִים שֶל אֵש

וְ"לֵךְ לְךָ" – פָּסוּק שֶיֵּש עוֹד לְפָרֵש

הַצוֹעֲנִים הֵם הַכְּתַב-רַשִ"י שֶל הַדֶּרֶךְ

(איציק מאנגער, 'הצוענים', מבחר שירים, תרגם מיידיש: נתן יונתן, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ' 167)

 *

   לטעמי, שיר זה מתאר התבוננות בשמים בעת סערה, כאשר עבי הגשמים השועטים שם נדמים למשורר, מתוך זכרונות עוממים, כקרונות מסע של צוענים. הנה הוא שומע את צליפות השוט, ואת הגשם הכבד העומד ליפול, ושם, אי שם הבהוב נואש של זכרון. ערים, שדות, שאבדו בזמן, ושם האם עדיין עומדת ומברכת את הדרך, ואת 'המיתוס של בדרך', קרי: ההנחה כי יש לדרך תכלית, ופשר יש לנדודים ולסבל. מאנגער  לטעמי הבדיל בין הווה שכולו שבר, סער, נדוּדים ופליטוּת, ובין נצח שבזכרון-עבר, של ערים הנתונות בתרדמה בהן אבד אורו של שיר הערש, ושל שדות אשר קמלו מזמן, בתוכם האם יכולה עדיין לברך את הדרך שנתאררה בינתיים, אך ברכתהּ עדיין איכשהו-כלשהו, נמשכת.

   "לך לך" אליבא דדרשות ר' אבא ור' יוסי בספר הזֹהר (דפוס וילנה: חלק א' דף ע"ז), אינו מוצג, כלל ועיקר, כפי שעולה על דרך הפשט, כצו אלהי לאברהם לילך אל ארץ כנען, אלא צו כללי לאדם להימנע מן החולף עובר ולהתבונן במהויות הדברים בלב פתוח, באזניים כרויות ובדרישת שלום; נאמן לתפישה הניאופלטונית של ימי הביניים לפיה מידיעת האדם את נפשו יגיע לידיעת העולם ולקרבת אלהים האפשרית, מציע ספר הזֹהר לאדם להיטיב את התבוננותו הפנימית (כך הבין את הפסוק המקובל האיטלקי בן המאה השבע עשרה ר' משה זכות); על כן, אדם המביט החוצה אל מהפכות העולם התדירות, יחוש בנקל כי הכל תלוי על בלימה כל העת. ואמנם, גם אדם סחוף-חרדה שכזה, עשוי באמצעות מסע פנימי וקשב לדברים, לגלות מחדש אמון בעולם: לדעת את הזעזוע ואת החלוף, לחוש כמי שהולך ועובר כל העת ממקום למקום, כמסע עננים או כמסע צוענים, לכל רוח.  כגון מה שהביאו תלמידי הבעל-שם-טוב מפי רבם בספר הליקוטים, כתר שם טוב, על הפסוק 'נע ונד תהיה בארץ' כי משל הוא למעמד האדם הנע תמיד בין מעליות ותהומות, אך מצליח לדבוק בעולם הזה מתוך הכרה פנימית באיזה טוב יסודי השוכן במהות הדברים, גם אם נסתר מעיין ונעלם עתים מדעת. כמעט אלף שנים לפני כן, בעראק ובפרס, כתבו שיח'ים סוּפיים כי על הפּרוּש לראות עצמו כאילו הוא זר בעולם הזה. יש אומרים, בכדי שלא ינהה אחר החומרנות, ויש שאמרו בכדי שיכוון ליבו בכל עת להתבונן, ככל הניתן, במהויות הדברים עצמן.

   השורה הנהדרת החותמת את שירו של מאנגער 'הצוענים הם כתב רש"י של הדרך' צריכה ביאור. כי מה לאותיות המשונות של כתב-רש"י ולמסע העננים-צוענים הזה. אלא שכתב רש"י לאמיתו של דבר, אין  לא כל קשר  עם דמותו ההיסטורית של פרשן התנ"ך והתלמוד,  ר' שלמה בן יצחק מטרויש (1104-1040), המכונה רש"י, אלא שבשעה שהודפסה דפוס ראשון של התלמוד  הבבלי בונציה על ידי המדפיס הנוצרי דניאל בומברגי, הודפס בה פירושו של רש"י באותיות דמויות כתיבת-יד ספרדית, כלומר: דמויות האופן שבו נכתבו כתבי יד על ידי יהודים ספרדיים, אשר רבים מהם מצאו את ביתם החדש אחר "גירוש ספרד" באיטליה. עוברים יהודים-מגורשים-פליטים כצוענים ממקום למקום, נושאים את שפתם ואת צורת הכתיבה והאות המיוחדות להם.

   הצוענים- עננים של מאנגער, הנדמים להיות אותיות יהודיות-ספרדיות שהתגלגלו מחמת הגירוש מספרד  להיות אותיות 'כתב רש"י' העלו בזכרוני את שורות החתימה של  רומנסה על הלוּנה לוּנה למשורר הספרדי-אנדלוסי, פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899): 'הצוֹענִים קוֹלָם הרימוּ/בית-הסדנה סוֹאֵן מבכי/אל לוּנה צופיה הרוח/והרוח לבדה מִשמר להּ' (פ"ג לורקה, רומנסרו ספרדי, תרגם: רפאל אליעז, ספרית פועלים: תל אביב 1967).  והנה גם לדעת לורקה, על אף התהפוכות והרצח אשר על הארץ (אצל לורקה, הצוענים הם מקור הסכנה הנשקפת ללוּנה ולנער, עימו היא מהלכת), ניתן עוד לזהות את הלבנה העומדת בשמים והרוח לבדה משמר להּ. מעניין לציין, באופן בלתי תלוי בלורקה או במאנגער, כי על פי חיבורים יהודיים וערביים אנדלוסיים מתקופת ימי הביניים, נמשלת רוח האדם ותבונתו ללבנה במילואה, וכך גם בספר הזֹהר הספרדי-קסטיליאני, בן שלהי המאה השלוש עשרה,שהושפע מאותם חיבורים ממש. קו סהוּר-כסוּף שוזר אפוא בין מאנגער ובין לורקה. חוסר היציבות, הבלהה הקיוּמית, מסע הנדוד חסר הקץ כל אלו הם המציאות של העירות לדידם, ומעברו האחר, הלבנה החלומית, אשר תמיד מצויה שם, אליבא דלורקה, או אם נצחית העומדת לעד בשדה אבוד ומברכת את הנוודים ביוצאם לדרכם, אליבא דמאנגער, הן מקור נחמותיו ותקוותיו של האדם.

*

בתמונה למעלה:  Christian Rohlfs, Two Gypsies, Oil on Canvas 1921

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאן יהיה האתר החדש שלי, הנמצא בתהליכי נדידה. מה יהיה בו? למשל, דברים על הטרגי-קוֹמִיות שביקוּם על אי האפשרוּת למצוא מקום ועל אפשרויות שבקִיוּם. מי לא תהיה בו? למשל, סוכנות להשכרת עגורים, כי יש דבר עגמומי מדיי ברעיון לפיה מתקיימת אי-שם סוכנות כזאת. כל היתר: דינמי, פואטי, הגותי, קומי, קיומי, יהיו גם יהיו, וכרגיל: ניסיון להבין משהו חומק, שנדמה כסדר, בתוך התוהו היקומי שבו אנו עושים את ימינו בקפיצות נועזות של קנגורו; כי את כח הכבידה אין בכוחינו להביס. ברם, החיוך הפנימי, מה יהא עליו, אם לא נמשיך לקפץ ולדלג עד כלות כוחותינו?

© 2010 שוֹעִי רז

  

Read Full Post »