לריקי (1998-1972), יותר ויותר.
בחמש לפנות בוקר
היא עצמה את עיניה סופית
חמש דקות אחר כך
החל לרדת גשם
איני רומז דבר, לבד
מהקסם הניתן לרישום
של הזמן החולף
מלבד היכולת לרשום על זגוגית החלון
בתוך אד הבוקר הקר
את אחד משמותינו הסופיים
האנושיים, הנלחשים
בעד אוזניו של העולם הזה
ולחשוב על דרך אפשרית
להביא את הלב
לעצימה ולפקיחה
מוחלטת
בתמונה למעלה: Egon Schiele, Dried Sunflower, Oil on Canvas, Date Unknown
© 2010 שוֹעִי רז
לא שיש בכוחן של מילים לנחם, או בכוחו של משהו, אבל לפחות, הנה עכשיו גם אני זוכרת את ריקי, בלי שהכרתי אותה ולו יום אחד.
((()))
עם הזמן הגעגועים גדלים.
היו לה חיים קצרים.
השיר הולך במעגלים,
בספירלה מהפנטת,
מהתובנה הזו בפתיחה:
יותר ויותר.
עם הזמן,
הגעגועים גדלים.
דרך עצימת עיניים סופית,
דרך התחלה של גשם,
דרך מחשבה על הסופיות של השם,
דרך ניסיון ללחוש בכל זאת,
אל עצימה
אל פקיחה.
שועי,
אני מצטרפת גם, לזכור את ריקי שלא הכרתי,
איתך.
אם הייתי קוראת את הפוסט הזה ביום גשום, סביר שלא הייתי יכולה לקום מהכיסא
אֶחָד אֶחָד נֶעֱרָמִים
בָּתֵּי הַשִּׁיר כְּמַצֵּבוֹת
בְּבֵית הָעוֹלָם.
בֵּין עַרְעָרִים מְאֻבָּקִים
וּפִרְחֵי אַמְנוֹן וְתָמָר
יַלְבִּין לְהֶרֶף עַיִן
זֵכֶר הָאָדָם
וְכַחֲלוֹם יָעוּף.
וְהַבְּרוֹשִׁים בְּשׁוּרָה
יְרֻקָּה וְחַדָּה כַּתַּעַר
יִנְשֶּׁבוּ בְּדוּמִיַּת הַקַּיִץ
שֵׁמוֹת שֶׁהָיוּ כָּאן לְרֶגַע
וְיִפְרְחוּ כְּאָבָק יָבֵשׁ
בַּאֲוִיר הַשָׁקוּף.
מת על אגון שילה
לא נותרה עוד אחת בדרך
זולת שאבדה ברוח
בים הדמעות בחושך
כשאומרים שהמוות איננו אלא התגלמות של פרפר, אולי מתכוונים לזה
טלי יקרה,
כדאי היה להכיר,אחת במינה.
אין יום שעובר שאני לא חושב עליה קצת.
מיכל יקרה,
תודה, יום השנה חל ממש היום בשבת (שעכשיו כבר מוצאיה); האזכרה היתה אתמול. כל החברים שלה טיילו היום עם הילדים ובני הזוג שבינתיים נוספו.
ובשל השבת, ביאסתי את כולם ויצאתי מבואס בעצמי, כי לא יכולתי להגיע.
מי יודע אולי בשנה הבא אשן בטבע לילה קודם.
(-:
שחר יקרה,
תודה מקרב לב. היא היתה אחד מן האנשים היותר מלאי חיים שהכרתי.
כזאת שכל עוול סביבתי או חברתי מקפיץ מן הכסא, והופך לעניין שהולכים עליו
עם חיוך ועם צדק עד הסוף.
(-:
הי דודו,
תודה רבה על השיר היפה,
במיוחד על הבית האחרון
(-:
מרית יקרה,
כן, היא אחת משצי הציפורות מן הפוסט ההוא, כנראה
וגם לשנייה היה שם דומה מאוד…
גם אחרי שנים, זה לא מניח לי, שלא הספקתי להיפרד לשלום
מי בכלל יכול להיפרד לשלום?
כרמית יקרה,
הפרפר והאור והכיליון שאיננו מובן
ושאף פעם לא יהפוך כנראה למובן
וכל הדברים כגון: 'זה סדרו של עולם'
וכל הדברים האלו, שאנו מסגלים את עצמנו באמצעותם,
מה להם ולנפש?
עוד לדודו,
איך אפשר שלא לאהוב את ציוריו של שילה?
(במיוחד אם האדם חווה את העולם, הטבע, והאדם כדיסהרמוניים במהותם)
הכל שברירי ופגיע אצלו.
באחד מציוריו 'האמנות אינה זמנית האמנות היא נצחית' מצוירים שני כסאות
על מסעד של אחד מהם כרוך צעיף שחור
האנשים היו ואינם ועוד מעט יבואו אחרים לישב בכסאות
כשלמדתי ציור, הייתי הולך לישון עם רישומים של אגון שילה מתחת לכרית כדי שהקווים שלו יספגו לי במוח במשך הלילה.
לפעמים אני נעצב על עצביי החזקים וההשתלמויות בסטואיות מרבית, איפה אפשר ללמוד לבכות לעיתים יותר קרובות?
שחר- הלילה ירד גשם, גם הבוקר…
שועי, טקסט חזק, ציור מדהים וניצחי של שילה, ומנכוליה קשה בקטע המוזיקלי. כשאני נזכר בסרט הזה אני נזכר בשלג. גם התגובות שלך כאן לאנשים מופלאות בעיניי. אינני יודע על אובדן זה שלך אבל את התחושות העברת חזק.
דודו, דומה שגם ציוריו של שילה נרשמו בנפשי, כי אני טורח לציין בציוריו
כל מיני רשימות משמעותיות-אישיות במיוחד.
והכי חשוב, הקוים נספגו?כי לשתות קפה של בוקר עם קוים של אגון שילה מתרוצצים אי-בזה, נשמעת לי חוויה-פנימית מעניינת.
(-:
תמהּ-סטואיקן,
(שבתי לביתי לפני שעה קלה לאחר שלא נמצאתי בו מאז הבוקר)
שנים לא יכולתי לבכות, והיום אני נח לכך מאוד
אין הדבר כרוך רק בצבר-רגשות וסערתן, אלא פעמים פשוט לבכות משום
שיש בעולם גם פנים עצובות, ואפשר להתעצב על כך מדי פעם, מבלי רציונליזיציות מאזנות.
אבל מה שגרם לי לחזור ולאפשר לעצמי לבכות כרסיסי עונה גשומה היתה , בראש ובראשונה, חוויית האבהות, ואחר כך מידע מסוים שהתחדש לי בשנים האחרונות על חיי המוקדמים.
כי מה כמו זכרונות ראשונים יכולים להזיז קוארדינטות, ולוחות טקטוניים פנימיים…
לאו צ'ה (אם אכן מדובר בדמות היסטורית) ביאורו: ילד זקן; שאחד ממטרותיו של איש הדאו היא השיבה אל הילדות.
הי שרון,
גם אז לפני 12 שנים ירד גשם, עד כמה שאני זוכר, ממש כמו בשיר. לפחות במקום שבו נמצאתי אז.
סרט נפלא 12 קופים (בכלל אני חובב גדול של גיליאם, ובמיוחד של הסרט הזה ושל פישר קינג. איי, אילו סרטים).
באשר למוסיקה- בהתחלה ליוה את השיר למעלה השיר No Chance של לו ריד, רצועה עשירית מתוך Magic and Loss, שהובא בצורה משובשת ביו-טיוב,
ואז נזכרתי בקטע היפהפה הזה של פול באקמסטר, שמעורר אי-אילו זכרונות.
תודה על הדברים האחרים, וחיוך גם.
שועי. אתה שואל אם הקוים של אגון שילה נספגו במוחי? אז כן, הקוים של אגון שילה נספגו גם נספגו במוחי. אבל כמו שון גוך צייר תמונות של רמברנדט ויצא לו ון גוך, כך גם אצלי, אני מצייר אגון שילה ויוצא לי דודו פלמה…
דודו,
א. אילן יוחסין נאה, מה אומָר.
ב. דומני כי גם יוצר/יוצרי ספר הזֹהר שכבו לישון עם רישומים של הרשב"י תחת כריתם, ומשהו מקוויו נספג במוחין שלהם, כי הם התעוררו בבוקר והנה ספר הזֹהר
(-:
עוד לתמהּ,
הוספתי להרהר בשאלתךָ מה יכול ללמד את האדם בכי.
כמה תשובות:
א. בית שאבד, ואי אפשר להחזיר; הידיעה שתיוותר תמיד חסר-מקום
ב. אבדן פתאומי של נפש יקרה.
ג. מציאה פתאומית של נפש יקרה.
ד. שימת לב לכל סאת הסבל והכאב המלווים את האדם, לא מבחינת תובנה, מבחינת השתתפות, נוכחות.
ה. היתקלות בטוב לב בלתי מצוי.
ו. סוג של הערת ביניים: חברי חוג ספר הזהר מרבים היו לבכות; הבכי הוא סימן לפקיחה, הסרת מסכים, תובנה בלתי מצויה.
ז. אפשר גם להתחיל בלקרוא שירים של איציק מאנגער פעמיים ביום.
ח. מה אני יודע, אני הרי מוזג מחשבות, לא דמעות.
לא, שועי. הדברים האלה שמנית יכולים ללמד כאב, שמחה, צער, אבל אנחנו מדברים בצינור שמחבר אותם אל מוצא הדמעות. נדמה לי שלא מוזג דרוש כאן אלא שרברב.
מרית יקרה,
לא, לא שרברב.
כאשר צנור הדמעות יהיה לצפור הדמעות
נוכל לישב על המרפסת
ולספור צפורים של דמעות
(וזה מזכיר קצת תגובה ישנה שלי על מי שבוכה אותיות)
(-:
שועי. נער הייתי וגם זקנתי ולכן קשה לי להאמין שספר אנרכי כמו ספר הזוהר שמתקיימת בו דמות פיקרסקית כמו סבא דמשפטים, יכולים להיות נבראים על ידי מי שאמר ש"הטוב שבגויים הרוג, הטוב שבנחשים רצוץ את ראשו".
רשב"י קנאי מדי, סגור מדי ושונא טבע יותר מדי (שאסר עלינו ללמוד בטבע שמא נאמר מה נאה אילן זה) מכדי שאפשר יהיה ליחס לו את ספר הזוהר.
אני נוטה יותר להאמין ליהודה ליבס שהספר נברא על ידי חבורה שהונהגה ע"י משה די ליאון שבעצם היה גם סבא רבא של סבא של מוצי ליאון מקבוצת הפאר מכבי יפו.
ודאי-ודאי דודו לכך כיוונתי בדיוק, ליבס חדד את דעת שלום בדבר מיהות המחבר משה די-ליאון (שהתבססה על הספור המובא בספר היוחסין לר' אברהם זכות), והוסיף לקבוצת המחברים גם את ר' יוסף ג'יקטילה, ר' יוסף הבא משושן הבירה וכיו"ב, האחרון אגב, חיבר חיבורים בארמית הדומה ללשון הזהר, עוד בטרם גילוי ס' הזֹהר. הוא אף הגדיל וניסה לתאר את רשב"י של הזהר בדמותו של מנהיג ונשיא יהודי טולדו עד אמצע שנות השמונים של המאה השלש עשרה, טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה. מלבד כל אלו, ס' הזהר אינו כתוב בארמית גלילית, כי אם בארמית בבלית מאוחרת מאוד; יש בו ניבים ערביים, ואפילו לעזים איבריים, תופעה שעמד עליה עמוס גולדרייך.
אגב, אף ספר הזהר מלא בדברים קשים מאוד כנגד גויים, כך שנראה לי כי יוצריו דווקא ישנים היו עם קויו של רשב"י למראשותיהם, אבל ודאי כי אין בין החיבור ובין רשב"י ההיסטורי דבר.
זהו שכתבתי בעבר בעניין הקבלה, שצריך לדעת מה לקרוא ואיך לקרוא; מה לאסוף ומה להניח.
את דעתי שלי על חיבור הזהר אפשר שאעלה יום אחד בכתובים.
ובאשר למשה די ליאון ולמוצי ליאון. אני תמה על הציבור החוגג 150 שנים לב"ז הרצל, ושוכח כי היה הרצל אחר שידע לעמוד בשער הזמן; הרצל קביליו, שוערה המזמר של אותה קבוצת פאר ממש.
אני אוהב קבליסטים שמבינים גם בכדורגל.
מה שנותר עכשיו לברר זה אם הרצל קבליו זכה בשמו זה בזכות בקיאותו בקבלה,
או בזכות כישרון עמידתו הבצורה בשער העיר והגנתו עליה מפני הכובשים הבאים לחמוס את יפו מידי ילידיה.
דודו,
This land was made a common treasury for everyone to' share' (ליאון ראסלסון)
לדעת ז'ן ז'ק רוסו במסה המפורסמת, אי השיויון בין בני האדם החל מעת שהחלו הבריות להחזיק בקניין הפרטי וכנראה, עד מהרה (אם יותר לי להוסיף) כבר נראו כרישי נדל"ן וסוחרי האדם על ראשי ההרים (-:
מרגש מאד, שועי. תודה.
הי אורי,
זמן רב שלא נדברנו, מקווה שהכל טוב
טוב לשמוע ממך
(-:
והארץ, לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עימדי
אח שועי,
אני מחכה מחכה מחכה
לזמן שבו צינור הדמעות
יתחבר לציפור הדמעות
ונצפצף בבכי טוב ובריא…
או שאולי נבכה שירה יפה.
ולא ניכר שוע לפני-דל, כי מעשה-ידיו כולם (איוב ל"ד)
הכל טוב, שועי. פשוט הייתי טרוד ועסוק קצת בזמן האחרון.
טוב לקרוא אותך שוב.
טוב לשוחח.
מיכל, פעם כתבתי למרית (בן ישראל) את התגובה הבאה:
יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו"
איכות של אותיות הנופלות מן העיניים
ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען"
אז, בדיוק אז הצנור הופך לצפור