Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מאי, 2010

*   

ספריות עבורי הן אקווריומים ענקיים, דמויי ים, בהם שוחים דגי נוי. אם עמודי הספריות נדמים לשוניות אלמוגים, יכול האמודאי המצוי לתייר שם אחר דגים מזנים שונים, בגוונים שונים. לעתים, אם ישפור עליו מזלו, יאתר איזו פנינה בקונכית, לעתים אם אתרע מזלו יפגוש דגים טורפים.

   על קיר מסוים בספריה עומדים תצלומים מיניאטוריים של שלשה עופות ים, שכמו מצפים לרגע בו יעלה אחד הדגים אל פני המים בכדי לחטוף אותו ואילך. מעולם לא שמתי לב, ברדתי לספריה הזו, לשלוש המיניאטורות הללו. אולי תמיד אורבות הן שם. אולי נתלו שם רק באחרונה. אפשר כי פעמים רבות מדיי ירדתי תחת פני המים, חולף במהירות, מבלי לתת לבי להן, אחרי הכל, אינני דג.

   הנה קולות האנוש מתרחקים ואני הולך וצולל בין המדפים, מחפש סהוּר אחר ספר של אחד ממשיכי ממשיכיה של הקבלה הלוריאנית, מהרהר בויטראז' ההוא של מרדכי ארדון, השוכן אחר כבוד, בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ובאילן הספירות שבו, הדומה בעיני רוחי פתאום, לשונית אלמוגים, שרק עתה בראשונה הבחנתי בזהרוריה.

   אל תוך הדממה המפויסת הזו, יורד לפתע קול, הקורא בשמי. אני מביט מעבר לכתפי, והנה עמית לשעבר ללימודים באיזה מוסד אקדמי-דתי בו שהיתי בעבר כעמית מחקר קורא לי ומסמן, אם אוכל לגשת אליו.

-'נו, אתה עוד שם?' הוא שואל.

-'עזבתי ואני שמח על כך' אני משיב, ולא אומר, כי הדברים היו קשורים לאג'נדה מסוימת בהּ נקטה תכנית העמיתים שם, שהלכה והימינה לאחר מבצע "עופרת-יצוקה", עד שאפילו ביקורת כלשהי על הפעילות הצהלי"ת נתפסה שם ככפירה בעיקר. שמחתו של אחד מחבריה, על תכנית הגירוש של מהגרי-העבודה מישראל, וקירבתו לשר המשפטים המכהן, היתה כבר הקש האחרון מבחינתי.

-'והמלגה? אתה עדיין מקבל מהם כסף' הוא שואל, מופתע.

-'ודאי שלא, אני עונה, אין לי כל קשר אליהם,  הרי עזבתי'  אני תמהּ, מן התימהון המתפשט על פניו, כאילו שמע זה עתה משהו בלתי-ייאמן.

-'מה באמת, זה לא יכול להיות להיות, זו עסקה מצוינת'

-'כנראה שלא הכל קונים בכסף' אני עונה בשקט, ובוחר לא לפרט.

-'והאניה הזאת מול עזה, מה אתה אומר…' הוא אומר מחויך, וחיוכו הולך ונוהר על פניו, מעט אכזרי.

אני שותק.

-'אני הייתי תוקע בכל אחד שם כדור, יותר טוב, הייתי יורה טורפדו שתרים באויר את כל האניה. ראית פעם דבר כזה? זה מראה יפהפה. הספינה מתרוממת באויר ואז נוחתת בוערת. כמה וכמה פעמים. יריתי פעם טיל כזה על יד ביירות' הוא אומר.

אני ממשיך לשתוק, מביט ומתרחק. Fade Out.

   כאשר אני נתקל בגילויים שמכעיסים אותי אצל איש מתוך אחד הציבורים המתגוררים כאן, אני משתדל לאזן את עצמי בקריאת טקסט של הוגה, שלכאורה משתייך לאותו המגזר. זה עוזר לעתים לזכור את ריבוי הקולות וריבוי הדעות, וגם מונע מן האדם את הגלישה המהירה מדיי לידי הכללות-גסות, שמטבען רואות בכל מגזר מקשה אחת, ומתעלמות מן האפשרות לפיה, כל אדם מגלה פנים ייחודיות משלו, ומניבות את הטעות הגדולה מכולן: הערכת "האחר" לכתחילה, שלא על פי רוחו ודבריו, אלא על פי דברים שאנו משליכים לכתחילה עליו.

    נסוגתי אל אחת משוניות האלמוגים ודגתי משם את הספר ישראל: הווה ונצח מאת הוגה הדעות והתיאולוג-הדתי, היהודי-האמריקני, אברהם יהושע השל (1972-1907), נצר לשושלת אדמור"י חסידות האפטה, שהיה מראשוני המאבק לשיוויון זכויות לאפרו-אמריקנים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים וקול-קורא ומוכיח כנגד מלחמת ויאטנאם בשנות השישים. את ספרו זה חיבר השל בשנת 1969 בעקבות מלחמת ששת הימים, והמיזוג הבלתי אפשרי בין הדאגה הרבה שחש לעתידה של מדינת ישראל בימי הלחימה ובין השמחה אותה חש לנוכח 'איחוד ירושלים'.  מגמתו הפרו-ציונית במופגן של השל, לא באה על חשבון שאיפתו לשלום, ודאבונו על המלחמה—הרוגיה ופצועיה, בני כל העמים. וכך כתב בתוך פרק שנקרא 'שלום':

*

מאז ומעולם היתה שפיכות דמים תועבה לנו. במשך אלפיים שנה לא נשאנו חרב. בעבר ובעתיד נקעה נפשנו מן האלימות. מן התנ"ך למדנו: 'כי לא בכח יגבר איש' (שמואל א, ב',9). בהכריז מנהיג גרמניה הנאצית על כוונתו להשמיד את עמינו, לא האמנו. רשעוּת כזאת הדהימה והיתה בלתי נתפסת. השואה פגשה אותנו ואנו בלתי מוכנים.

במאי 1967. לאחר שנים של איומים רועמים להשמדת אזרחי מדינת ישראל, גייסו שליט מצריים ובני בריתו, מבאות גדולים, מצויידים בכלי נשק הרסניים אשר סופקו על ידי רוסיה הסובייטית. מלחמת השמד עמדה לפרוץ, גזר דין המות הוכרז. מה היה עלינו לעשות? להתייחס בחוסר אמון לדבריו של נאצר כפי שהתייחסנו לדברי היטלר?

היה זה רגע נורא, בקעה מתוכי ההכרה עד כמה מעורב אני במתרחש בארץ ישראל. עצם קיומהּ של ישראל הועמד בסכנה. הצהרות מאיימות שפעו בכל יום מפי מנהיגי ערב. אחד הלקחים שלמדנו מן המשבר הגדול של מאי 1967, הוא שהמעורבות העמוקה של כל יהודי בקיומה של מדינת ישראל, אין היא עניין של צדקה או גמילות חסדים, כי אם זהוּת רוחנית. על קשר זה לישראל נבנה ומתממש כבודו של האדם כיהודי.

תהא זו נוקשות נוראה לשכוח כי מלחמה היא סיוט וגיהנם. אוזנו של מי תהיה אטומה לכאב החללים, והפצועים? מי יכול לאטום אוזנו לזערות האמהות והנשים אשר בניהן ובעליהן לא ישובו הביתה לעולם. רחמי ה' הם על כל מעשיו (תהלים קמ"ה, 9).

אבלים אנו על אבדן החיים, על ההרס, על פרי האלימוּת. אנו מתאבלים על מותם של יהודים, נוצרים ומוסלמים, על מותם של בני אדם. זעקות הכאב לא אבדו בתודעתנו.

כאשר טבעו המצרים, משעבדי עם ישראל, בים סוף, ביקשו המלאכים לומר שירה, גער הקב"ה במלאכי-רון ואמר להם: 'מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה!' (תלמוד בבלי מגילה דף י' ע"ב).

הרוח אשר הניעה את עם ישראל, אף בתקופת מבחן זו של מלחמה, באה לידי ביטוי בנאומו של הרמטכ"ל הישראלי, רב-אלוף יצחק רבין, ימים ספוּרים לאחר מלחמת ששת-הימים.

שמחתם של חיילינו אינה שלמה וחגם מהול בצער ובתדהמה. מהם שנמנעים מלחוג כלל. האנשים בקווי החזית היו עדים לא-רק לפאר הניצחון, כי אם גם למחיר הניצחון, ריעיהם אשר נפלו לצידם מתבוססים בדמם. במחיר הנורא אשר שילמו אויבינו נגע גם הוא אל ליבם של רבים מאנשינו.

יתכן והעם היהודי לא למד מעולם ולא הרגיל את עצמו מעולם לחוש את צהלת הנצחון והכיבוש, ואנו מקבלים אותו ברגשות מעורבים.

(אברהם יהושע השל, ישראל: הווה ונצח, הוצאת ההסתדרות הציונית, תרגום מאנגלית: דוד בר-לבב, בעריכת פנחס פלאי, ציירה: רבקה מריים, ירושלים 1973, עמ'220-218)

*

 סגרתי את הספר. לא יכולתי להשאיר אותו בפה פעור. אפשר כי ככלות ארבעים ושלוש שנים הרגילו עצמם חלק מבני עמינו לחוש את צהלת הנצחון, הכיבוש, וגם האבח והרצח. אפשר כי הרגשות המעורבים נמחו מליבותיהם. אפשר גם כי תפישתו של השל היא לכתחילה רומנטית, ועדיין מתבוננת-היא במדינת ישראל, כהשגחה אלהית על ההיסטוריה ולא כמקרה בין המקרים המסתברים בזירה הפוליטית והמדינית, ובהסכם בין המדינות. הבעת הצער של השל (המצטט את יצחק רבין) שונה היא בתכלית מהבעת הצער וההתנצלות האוטומטית המיתממת של דובר צה"ל ומשרד הביטחון, שדומה כי הם מכוונים אל אזני מנהיגי- המדינות-המתועשות יותר מאשר איש ואישה בני העם הפלסטיני או אל בני משפחותיהם של כל אותם מפליגים ומפליגות לעבר עזה, אזרחי מדינות שונות, לא חילות חמושים, לא פושעים-מסוכנים וידועים.  'ומה עם הערבים?' יגידו ודאי חלק מאזרחי ישראל היהודים 'הם לא שמחים במות יהודים?' 'ומי אמר שהם לא היו חמושים?' 'ומה אם היו אילו אניות נושאות נשק?'. כבר שמעתי כאלו. אני בחרתי להבין משפט כמו "מאז ומעולם היתה שפיכות דמים תועבה לנו" לא כהיגד יהודי באופן מיוחד, אבל כהיגד אוניברסלי מקווה, הנכון לכל זמן. הלוואי שיחלקו בו כל בני האדם, כאן ושם וכאן. אפשר עוד להיות ציוני, או לרצות בקיומהּ של מדינת ישראל, מבלי להיות אטום-לב, שמח לאיד, ונקמן. אפשר גם להיות ביקורתי, אפשר גם להרים קול כאשר רואים דברים משובשים מתרחשים בפתח עיניים, במיוחד כאשר דומה (הלוואי שאין יסוד לחשש זה), כי מערכת הביטחון, ברשות הממשלה המכהנת, הולכות ומקדשות אתוס בלתי רשמי, שמשמעו: קלות בלתי נסבלת של הרג-אדם, רוצה-לומר: זילות נוראה בחיי אדם.

בתמונה למעלה:מרדכי ארדון, ויטראז', בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

*

אני ממליץ מאוד לצפות בקטע-ההופעה של Momus לפני התחלת-הקריאה. השיר לקוח במקור מן האלבום PingPong (ראה אור בשנת 1998 בבריטניה). ההופעה שבסירטון התקיימה לפני כשנה.  

*

  זה יפה ועדין ופגיע בעיניי, לומר: אני רוצה אותך אבל לא צריך/ה אותך. הרצון כולל בחובו את הבחירה ואת השמחה; בצורך דומה כי חירות הבחירה נפגמת. מי שזקוק צריך שהדבר אליו הוא נזקק יימצא בקרבתו, שאם לא כן יחוש אומלל, נטוש-כוחות, חסר-אונים.

   זה נכון כמובן לחיי זוגיות, לחיי היצירה, אפילו למעמדו הקיומי של האדם בפני עצמו. טוב הוא בעיניי, כי אדם יראה את עצמו כמי שבוחר מדי יום בחיים, באהבה, ביצירה, בחידוש. להיות מוכרח, לחוש חובה, זוהי סוג של אומללות. זה נכון כמובן לדידי גם לאופן הכתיבה שלי כאן, באתר, וכן להרגלי הקריאה שלי באתרים אחרים. הרבה יותר בריא לדעת כי איני שרוי בחובה, שאיני משועבד. אני שמח בכל קורא/ת ובכל מגיב/ה, בחיי, אבל ממש לא הייתי רוצה כי אחת/ד מקוראותיי וקוראיי יראו בשהות שלהם באתר הזה חובה, אפילו לא חובה נעימה. הייתי רוצה שזאת תהיה בחירה חופשית לגמרי, משוללת פניות וחשבונות ואינטרסים.

   אמש הרהרתי בכך שהנזקק לאדם אחר בסופו של דבר הופך אותו למשהו שהוא באיזהשהו אופן קניינו של האני. יחס זה אינו מתקיים כלל כאשר אני לכתחילה לא קושר את האחר אליי אלא פשוט מחבב או אוהב אותו. הדרך הטובה ביותר שאני מכיר להשתחרר מכבלי החובה והצורך כאשר משוחחים עם הזולת, הוא הקשב. לתרגל קשב-רגיש לבני האדם. האופן שבו אדם מביע את עצמו היא כעין ארשת-ייחודית לו ומגלמת את רצונותיו ואת המאוויים הרוחשים בו. בעד הקשב עשויים אנו לכונן סוג של אתיקה וקרבה שאינה מנכסת את הזולת אלינו, ומייסדת את הקשר ההדדי על בסיס של בחירה מתחדשת בכל עת, ולא צורך, חובה או הרגל.

   בראש חיבור הקבלי שב"ר יוסף (קארץ 1736, דף י"ט ע"א), לישראל סרוּק (כפי שנערך על ידי תלמיד תלמידו, יוסף שלמה רופא (דלמדיגו)], ראש המדברים אשר לקבלת האר"י באיטליה של שלהי המאה השש- עשרה, ומפיצם הראשון של דרושים לוריאניים [אשר ביטאו מסורות שונות במקצת מאילו של תלמידו הבכיר של האר"י (1572-1534), ר' חיים ויטאל (1620-1543)] הובא כי האלהות בקשה להוציא מחשבתהּ מן הכח אל הפועל,על כן עלה ברצונהּ הפשוט להאציל עולם בכדי להיטיב לברואים העתידיים להיות; על כן בכח התפשטות הרצון בשעשוע ובשמחה החל העולם להיאצל מעצמוּתהּ של האלהות; רק אחר כך נדרשה לסדר, להגדיר ולצמצם, ונדרשה החקיקה הגליפה בתוך שפע האור האלהי שהתפשט בכל באין-כל.

    גם אצל סרוּק מעשה היצירה ראשיתו ברצון החופשי, בשמחה ובשעשוּע. כל מטרת יצירת העולם הינה להיטיב עם הברואים, לא לתקן אותם,לא ליצור עימם יחסים שבאינטרס, שבתלות, שבהצטרכות ובחובה.בסופו של דבר גם סרוּק בחר לתאר את יצירת העולם כמעשה של אני רוצה אותך אבל לא צריך/ה אותך,זוהי בסופו של דבר האינטואיציה היסודית המאפשרת להיטיב עם הזולת, לתת לו מקום חופשי משלו, מבלי שהוא חש תלות או רגש חובה. השיר שהובא למעלה, גם אם הוא סוג תמונת-תשליל אולטימטיבית של Ne me quitte pas  שובר-הלב של ז'ק ברל, הוא חיוני ומדויק יותר בעיניי. האדם אינו צריך לשאוף להיאהב, להשתייך. עליו לרצות בכל ליבו להיטיב ולאהוב.

  © 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

   בשכונת טלביה בירושלים מתקיימים מאז אתמול בלילה, בין 21:00-17:00, אירועי הגן הנעלם, פסטיבל ליצירה וליוצרים בעלי מוגבלויות. במקום נערך גם יריד אמנים,  סדנאות העוסקות בטיפול ובשילוב אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים, ומושמעות הרצאות, בין היתר מפי אנשי רוח, יוצרים ועתונאים, כגון: חביבה פדיה, מיכל גוברין, ישראל אלירז, חוה פנחס כהן, ארז ביטון, עזה צבי, מואיז בן הרוש, אריאל הירשפלד, מאיר בוזגלו, שמעון שלוש, מורין נהדר, אודי ליאון, אסף הראל ובמבי שלג. הפסטיבל מנסה להניע את שילובם השיוויוני של בעלי מוגבלויות בחברה הישראלית. האירועים יימשכו עד מחר, 27.5.2010.

כתובת: רחוב כ"ט בנובמבר פינת רח' מרכוס (רח' מרכוס 17), בית החולים למצורעים לשעבר ע"ש הנסן.

הקהל מוזמן, כניסה חופשית.

2

   ביום ראשון הקרוב, 30.5.2010, יתקיים במוזיאון המדע על יד קמפוס גבעת רם בירושלים, הכנס העשירי של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. בין השעות 12:45-11:15 אשתתף במושב מרתק ומגוון שהרכיבה חברתי, חוקרת הניו-אייג', ד"ר מריאנה רוח-מדבר (אונ' חיפה, מכללת צפת). אלו פרטיו:

פילוסופיה דתית-רוחנית פוגשת את הטכנולוגיה העכשוית והאינטרנט:

–          תיאולוגיה וטכנולוגיה: יותם חותם (אונ' חיפה)

–         התבוננות פנימית והתפתחות ההכרה כ- Process: עיון בכתבי אפלטון, אבן סינא, וצ'יאן מוּ

           ומחשבות על עידן האינטרנט:   שוֹעִי רז (אונ' בר אילן)

–          נקודת האומגה ורשת האינטרנט: עידו הרטוגזון (אונ' בר אילן)

–          השימוש באינטרנט ברחב האסלאמי: אסמאא' גנאים (אונ' חיפה ואקדמיית אלקאסמי לחינוך)

–          טכניקות אקסטזה ארכאיות בטכנולוגיה של המאה העשרים ואחת– שמאניזם בדרום קוריאה:

            ליאורה צרפתי (אונ' תל אביב)

   לתכנית הכנס המליאה

   הכניסה חופשית.

 

3

   תלמידיי בסדרת-המפגשים, מבוכים וסודות: השפעת מורה הנבוכים לרמב"ם על הקבלה הספרדית וממשיכיה,  ביקשו אותי להוסיף מפגש נוסף לסיכום הקורס וללימוד נוסף בכתבי ר' חיים ויטאל, תלמיד האר"י, והשפעת השקפתו בנוגע לרמב"ם על תלמידיו ותלמידי-תלמידיו. מרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה שעל יד הפקולטה למדעי הרוח באונ' בר אילן, המרכזים את סדרת-המפגשים, החליטו לפתוח את האירוע לציבור המעוניינים/ות להשתתף בו.

    המפגש, שייקרא: מה קיבלו המקובלים מהרמב"ם? — רמב"ן, ר' חיים ויטאל, הראי"ה קוק, יתקיים ביום חמישי הבא, 3.6.2010,  בין השעות 20:00- 21:30 (כך לפי התקנון, אני מניח שזה ימשיך כרגיל, בניחותא, עד 22:00), אונ' בר אילן, בניין 507 חדר 106. בכניסה ייגבו נציגי המרכז דמי השתתפות בסך 70 ₪. המפגש אמנם מסכם את המפגשים הקודמים, אך אינו מחייב ידיעות מעמיקות קודמות, ועיקרו מסע אינטלקטואלי אחר מעברי ידע בעולם היהודי למן המאה השתים -עשרה ועד המאה העשרים.

   לפרטים נוספים, בירורים וכיו"ב ניתן לפנות אליי באמצעות גלישה לעמוד 'כתבוּ אליי', כאן באתר.

בתמונה למעלה: שדירות בניו אורלינס, 1900 לערך, צלם אנונימי.

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

 

1

   בספרו המדהים, אוסטֶרליץ, חיבור המקנה מובן ממשי לפראזה הנושנה 'לשקוע בספר', מתאר וינפרד גאורג מקסימיליאן (מקס) זבאלד (2001-1944), מסע שעורך גיבורו, ז'ק אוסטרליץ, בעקבות עברו היהודי הנשכח. כאן, ברכבת בין וירצבורג לפרנקפורט:

כמעט כל הזמן עמדתי במסדרון של הקרון והשקפתי דרך החלון. בין וירצבורג לפרנקפורט, כמדומני, עברה הרכבת בחבל ארץ משופע בעצים, קבוצות של אשורים ואלונים קרחים, וגם עצי מחט, על פני מילים רבים. בזמן שהשקפתי כך החוצה, שב אליי מרחוק החלום שחלמתי בביתו של המטיף בבָּלה, ולעתים קרובות גם אחר כך, על ארץ חסרת גבולות ושם, מכוסה כולה חלקות יער אפלות, שהוכרחתי לחצותהּ בלי לדעת לאן אגיע, ומה שחלף לעיני עכשיו בחוץ, כך התגלה לי מעט-מעט, אמר אוסטרליץ, הוא המקור של אותן תמונות שרדפו אותי שנים כה רבות. גם בתמונה אחרת שכפתה את עצמה עלי זמן רב ונזכרתי עכשיו: תמונתו של אח תאום שהצטרף אלי אל הנסיעה הזאת שמיאנה להסתיים, והוא ישב בלי נוע  בפינה הסמוכה לחלון של תא הנוסעים ובהה החוצה אל תוך החשכה. לא ידעתי עליו מאומה, אפילו לא את שמו, ומעולם לא החלפתי עימו אפילו מילה אחת, אבל כשחשבתי עליו התעניתי כל הזמן במחשבה, שלקראת סוף הנסיעה הוא מת משחפת ושכב ברשת המטען עם שאר החפצים שלנו.

(וו.ג. זבאלד, אוסטרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006, עמ' 187)

   יש לשים לב, כי התנועה, תנועת הנוף החולף נוכח עיניו של הנוסע העומד, אגב נסיעה, ומשקיף מחלון הרכבת, היא המביאה את אוסטרליץ לידי זכרון, אפשר מצב תודעה אחר מן הרגיל, של חלימה אגב יקיצה. תנועת-החלוֹף נוכח עיניו, כמו מביאה את העצמי להיאחז בזכרונות או במראות-ראשיתיים, הקרובים תמיד אצל הנפש. הנוף חולף במהירות, כמו החיים, שועטים והולכים; מביאים את ה-Self לחפש אחיזה, אשליה של  יציבות. בסופו של דבר, אדם המשקיף דרך חלון של רכבת נוסעת, עשוי להיאחז כטובע במראות- השתייה, תשתיתן של זכרונותיו.

   מה רואה אוסטרליץ? "ארץ חסרת גבולות ושם, מכוסה כולה חלקות יער אפלות", מה שלטעם המספר, "הוא המקור של אותן תמונות שרדפו אותי שנים כה רבות". זהו נוף קונקרטי וחלומי כאחד. אוסטרליץ הישיש יודע כי הוא מביט אל תוך נוף של יערות המשתרע בין שתי ערים גרמניות. עם זאת, אוסטרליץ הילד שנמסר בידי אימו אגאתה לידי הצלב האדום בפראג, שנים רבות לפני כן, בכדי שיעבירוהו לחוף מבטחים בבריטניה, מתבונן אל אותו נוף, שכפי הנראה, נחזה אליו מחלון הרכבת, אי-אז בילדות, כאשר הרכבת חצתה את אירופה, והנוף היערי היה חסר שם וגבולות; אימה של ניתוק ממשפחתו ומכל העולם הידוע לו, אשר ילד אינו יכול לתת לה שם; ילד נוסע ברכבת שאינו יודע את נתיבהּ ואינו יודע מה יעדהּ האחרון. הייפלא כי ילד שכזה כבר לא יצליח למצוא בעולם את ביתו?

   ברם, אימת המקום שאין לו שם, אינה סוף דבר. דווקא, המקום היערי חסר הגבולות, שכמו איננו מציית לגדרי מקום וזמן, הוא גם המקום שבו "האני" חדל להיות אני, "האני" הולך ומתפצל, וכל שותפיו של אוסטרליץ הצעיר במסע הרכבת אל החיים החדשים (אם אלו חיים), כמו נדמים לו פתע כבני משפחה, כאחים תאומים. באותה נסיעה, באותה מקום של אימה מבקעת נפש, הוא לא נמצא לבדו. היה שם ילד נוסף, כמדומה, ילד חסר שם, שהוא ואוסטרליץ לא החליפו כל הדרך מלה. עד שהדבר היחיד אשר עושה את אותו הילד לממשי היא העובדה שאוסטרליץ זוכר אותו מביט החוצה מן החלון אל האפלה השוררת בחוץ, ולבסוף זוכר היאך קרוב לסוף הנסיעה, עת נפטר משחפת, הועבר לשכון ברשת המטען בין החפצים, עד הבאתו לקבורה בתחנה הסופית.

   קשה לומר מה הילד הזה האנונימי מבטא אצל אוסטרליץ, האם את האימה המטפיסית מפני המוות, האפלה, חוסר הגבול או שמא את התעברותה של האימה, הפיכתהּ לממשוּת פנימית. כלומר, הילד המדובר  אינו אלא תשלילו של אוסטרליץ עצמו, שנאלץ למוּת טקסית-מטפורית במעבה זכרונותיו כילד חולני ועזוּב, יחד עם כל העולם שהותיר מאחוריו, בכדי להצליח לחיות מחדש אצל משפחת האומנה בהּ גדל לבסוף באנגליה. מובן כי הפיצול הזה עתיד לתת את אותותיו באוסטרליץ לכל אורך חייו, משום שכל חייו יעמדו בסימן חיפוש עקבותיו של הסדר השלם, של מה שנשמר ושל מה שאין בו חל בו שבר ופיצול (אוסטרליץ הופך להיסטוריון של הארכיטקטורה האירופית).

2

  בתיאורו את חוויתו של אוסטרליץ הנוסע בקרון הרכבת בין וירצבורג לפרנקפורט קשה שלא לחוש בהדהודם של שני שירים מאת פאול צלאן (אנגרם של פאול אנצ'ל, 1970-1920), משורר יהודי, יליד טשרנוביץ' ברומניה, ששכל את רוב משפחתו בימי מלחמת העולם השניה במחנות ההשמדה (הוא עצמו היה עצור במחנה עבודה ומעולם לא הרבה לכתוב את חוויותיו מאותן שנים), והיה, במידה רבה, המשורר היהודי, כותב הגרמנית, הנודע ביותר בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. שני השירים נכללו בקובץ שנדפס מעזבונו של צלאן, Schneepart (חלק שלג, 1971).  מן הראשון אביא את שתי השורות הפותחות בלבד:

שמעתי שהגרזן פורח

שמעתי שהמקום אין לו שֵם…

 

II

 

עולם לא

קריא. הכֹּל כּפוּל.

 

השעונים החזקים

מאשרים את השעה המפוצלת,

בקול נִחָר.

 

אתה, המְמֹעָך במעמקיךָ

עוֹלֶה מתוכךָ

לְעולם

 

(פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל- אביב 1994, עמ' 106-105)

 

   בדומה לצלאן, בחר זבאלד להוליך את גיבורו אוסטרליץ אל אותו מקום חסר שם, בלתי גדור, מטיל אימה. בדומה לצלאן, תיאר זבאלד את התפצלותו של העולם, ההופך באחת לבלתי קריא ובלתי מובן, עולמו של מי שחווה שבר קיומו עמוק, שרצף החיים הצעירים אותם חי נגדע באחת. זהו זמן של שעה מפוצלת: זמן השעונים הממשיכים לתקתק, להצהיר על מגוון הפעילויות הנעשות בעולם, זמן של עולם, כמנהגו נוהג, מחד גיסא;  וזמן שבנפש, זמן עצור-מהוסה- מהוסס. חוויה שמעולם לא הישירה מבטהּ אל העולם, אלא נותרה חתומה בליבו של מי שחווה אותה, מאידך גיסא. מבחינת מה, אוסטרליץ הישיש לעולם יוותר הילד הנוסע ברכבת בתוך לא-ארץ אל יעד בלתי ידוע, ילד שנותק מאהוביו, שאינו יודע, האם יזכה שוב באהבה, ואפילו לא מה מועידה לו ישיבתו בקרון על יד הילד הזר הגוסס ממחלתו. אם אכן, ילד זה קיים, כי אפשר שילד זה אינו אלא ביטוי-מה לאוסטרליץ עצמו, שמשהו בו, באותה נסיעה חדל לתמיד, וכל חייו אינו אלא דמות רפאים של מתבודד, האוצר בבדידותו, חלקים נכבדים מן ההיסטוריה הציוילטורית-האירופית בין אונותיו.

   חשוב לזכור, כי בניגוד לשיריו של צלאן, זבאלד יוצר כאן דמות בדויה, וחוויה לכאורה בדויה. עם זאת, על אף שמשתמע כי אפשר שזבאלד עיצב כאן את דמותו הטראומטית של אוסטרליץ בצלם שירי צלאן, אני נוטה לחשוב, כי ז'ק אוסטרליץ, מביע, בראש ובראשונה, דווקא את דמותו הטראומטית של זבאלד; ילד גרמני, אשר שואת יהודי אירופה הועלמה ממנו על ידי הוריו ומוריו, ואשר החל להבין בפעם הראשונה את שהתרחש באותן שנים, רק לאחר שעקר לאנגליה בשנת 1966, על מנת להורות ספרות גרמנית: תחילת באונ' מנצ'סטר ואחר כך באונ' East-England בעיר נוריץ'. כמו אוסטרליץ', הנזכר רק לעת זקנה, בהיותו משוטט בתחנת הרכבת 'ליברפול', בעברו היהודי; כך זבאלד, רק בבגרותו, לומד את ההתבוננות המכילה בתוכה את תולדות יהודי אירופה וחורבנם, כפי שרשומות לדידו בכל מקום באירופה, בכל קרת, תחנת רכבת, יער, או מרצפת-רחוב. אבל דומה, כי את זבאלד ענתה דווקא דמותו של הילד, הגדל מבלי לדעת דבר על שהתרחש, כל כך קרוב לזמן השעונים שבו הרצח התרחש.  מכאן ואילך, המקום שאין לו שם, והשעה המפוצלת ממנה עולה האני הממועך ממעמקיו, כדמות ילד אבוד הנוסע ברכבת המבחין מרחוק בילד מפוחד כמוהו, גוסס, דומה שליוותה גם את זבאלד לעולם.

 Vashti Bunyan: Train Song


שירהּ של בוניאן הוקלט בשנת 1966, שנת בואו של זבאלד לאנגליה.

בתמונה למעלה:  J.M. Wiliiam Turner, The Great Western Railway, Oil on Canvas 1844

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

*   

הוא היה יכול להיות בקלות רבה אחד יוליוס הנרי מארקס ולא גראוצ'ו מארקס (1977-1890). בראיונות שונים וגם בטקס האוסקר של 1974 עת הוענק לו ולאחים מארקס פרס מיוחד על מפעל חיים, הוא הדגיש כי אימם, מיני שונברג (שהגרה לארה"ב מאירופה) היא שהתעקשה להפוך את ילדיה לאמני-במה, וכי יותר מאשר הוא ואחיו כיוונו עצמם למוסיקה ולקומדיה בילדותם היתה זאת אמם שטיפלה וכיוונה בלא לאוּת, משום שאחיה היה דמות-מפתח בשאו-ביזנס, כלומר: במופעי הוודוויל הניו יורקיים, והיא חשבה כי גם ילדיה המוכשרים יוכלו להשתלב בזה היטב.

*

*  

כאן הוא שר על לידיה אשת הקעקועים של הקרקס, אשר כל ההיסטוריה האירופאית והאמריקאית מצוירת על גופהּ. השנה היתה 1939. הסרט: At the Circus.  אני חושב כי מעבר להומור יש בשיר גם רמיזת-מה להיסטוריה של המהגרים לארה"ב, שנדרשו לעבור בדיקות רפואיות ולעמוד בפני ועדה של שלשה אנשים בכדי לעבור דרך אליס איילנד (נסגר סופית בשנת 1924).  לאחר השנה הזאת, כלומר עד השנה בה צולם הסרט, נדרשו המהגרים גם למשלח-יד ספציפי, ידיעת קרוא וכתוב, וידע בהיסטוריה האמריקנית והאירופית בכדי להיכנס או להתמודד על מקומם בארה"ב. רובם הותירו עולם תרבותי מאחוריהם ונדרשו להצטרף אל התרבות החדשה, גם אל תולדותיה ודברי ימיה. כל הידע הזה מקועקע על גופה של לידיה, אשת הקרקס. שהרי דווקא דרך הבידור-הקרקסי הצליחו האחים מארקס למצוא את דרכם באמריקה.

*

*

30 שנים אחר-כך בשנת 1969, גראוצ'ו, בן השבעים ותשע, חוזר ומבצע את 'לידיה' בחן רב במסגרת תכנית אירוח אמריקנית. הקול כבר אינו אותו קול, וגם הפראות המתפרצת-גרוטסקית, כבר מעט עצורה ורשמית, אך עדיין רבת קסם. בכל זאת, על גופה של לידיה נכתבו מאז בוצע השיר לראשונה: מלחמת העולם השניה, מחנות ההשמדה, הירושימה ונגסקי, מלחמת קוריאה, ויטנאם. הזמר גם כן הספיק מאז לאבד את שני אחיו היקרים, שותפיו- הארפו (ארתור אדולף מארקס, 1964-1888) וצ'יקו (לאונרד מארקס, 1961-1887). אבל עדיין דומה כי 'לידיה' המאוחר הוא שיר לאמריקה ההיא, שהתגלגלה מצחוק, משלושת האחים החתרנים (באחת הסצנות של At the Circus  משמיע הארפו קטע נגינה בנבל בפני אוכלוסיה אפרו אמריקנית בחיבה רבה, כולל גילויי חיבה פיסיים; יש לזכור כי באותן שנים נעשו מעשי לינץ' באפרו-אמריקאים במדינות הדרום האמריקניות על ידי ארגונים גזעניים של לבנים, כמו: הקו-קלוס-קלן,  כמעט בלא התערבות החוק ורשויות האכיפה), אבל יותר מכל זהו שיר געגועים של אח לאחיו. אולי ביודעו, כי אף הם כבר, קרוב-לודאי, מקועקעים היכן-שהוא על גופהּ של לידיה.

   שמות דמויות שגילם גראוצ'ו בסרטי האחים מארקס: מר האמר, קפטין גאופרי ט' ספולדינג, פרופ' קווינסקי אדמס ווגסטאף, רופוס ט' פיירפליי, רופוס ב' דריפטווד,  ד"ר הוגו ז' האקנבוש, גורדון מילר, ג'י צ'יבר לוּפהוֹל, ס' קוונטין קווייל, וולף ג'י פליייוויל, רונלד קורנבלו, סם גרוניון, גראוצ'ו.

   ולסיום, קרמיט, רולף, אנימל, לידיה ומיס פיגי (בבימויו של ג'ים הנסון) במחווה לאחים מארקס:

*

*

לרשימה דומה, העוסקת בשני בצועים שונים של ג'וני מיטשל לשירהּ, Both Sides Now,  בפער של שלושים שנה, ראו: Clouds (עננים).

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

'אין מתפקידי לבנות אתיקה. אני רק משתדל לחפש את משמעותה' (עמנואל לוינס)

 'לא יכולתי להבחין בשום מקום, לא בפינות, לא בגמלונים, לא במסגרות החלונות ולא בלזבזים באיזה קו עקום או בעקבות  אחרות של הזמן שחלף' (וינפריד גיאורג זבאלד)

 

1

בספרו חלל וכו' מבחר מרחבים, כתב ז'ורז' פרק (1982-1936), את הפרק הבא:

על הקוים הישרים:

 

כתבתי כאן פרק על הקוים העקומים, כדי להוכיח את מעלותיהם

של הקוים הישרים…  

קו ישר זה – המשעול שבו ילכו הנוצרים האמיתיים! אומרים

אבות-הכנסיה.

-סמל הישרות המוסרית אומר קיקרו-

– הטוב בקווים, אומרים שותלי הכרובים.

הוא הקו הקצר ביותר, אומר ארכימדס, שאפשר למתוח מנקודה אחת לנקודה אחרת.

אבל סופר כמוני,  וכמו רבים אחרים, אינו גיאומטריקן; ונטשתי

את הקו הישר

 

לורנס סטרן (טריסטראם שאנדי, פרק 240)

 

[ז'ורז' פרק, על הקוים הישרים, חלל וכו': מבחר מרחבים,  תרגמו מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל, תל אביב 1998, עמ' 110]

 

   לכאורה, לדברי פרק, כל הפרק לעיל הוא ציטוט מספרו הקלאסי של סטרן, ולא-הוא. למעשה, אליבא דהמהדירים, רק השורות השלישית עד השביעית מופיעות בו (בפרק הארבעים, כרך שישי). כל היתר הוא כנראה כתיבה פרקית אפיינית.

כלומר, כאשר מותירים את דבריו של פרק המובאים סביב הציטאט מקבלים את התוצאה הבאה:

כתבתי כאן פרק על הקוים העקומים, כדי להוכיח את מעלותיהם

של הקוים הישרים…  

אבל סופר כמוני,  וכמו רבים אחרים, אינו גיאומטריקן; ונטשתי

את הקו הישר

   כלומר, פרק בוחר לדלג מעל מקומו של הקו הישר, האמור בסדר התיאולוגי-דתי או האתי-פילוסופי. במיוחד עולה כי הוא מבכר שלא להעדיף את הדרכים הקצרות, הסלולות. למעשה לדידו, אין חפץ אמיתי בקו הישר, מלבד תועלתו, המודגמת על ידי משפטו של ארכימדס. לפיכך, הפכה הישרות לסמל חברתי-דתי. לערך בפני עצמו. אבל האם התועלת הגיאומטרית, הקצרות, ההליכה בתלם, הציות לנומוס, היא מידתו של של אדם, כל שכן מידתו של אדם, בבואו לספר את הסיפור האנושי?

   פרק מותיר אותנו בשתיקתו. לדידו, יש לנטוש את הקו הישר. יש לכתוב בקוים עקומים, הלולם של הקוים הישרים מתאים למי שחש כי העולם הוא מקום מוסדר, בנוי לתלפיות, משוכלל ומתוקן, מרחב גיאומטרי שבו באמת אפשר למתוח קו מנקודה אחת לנקודה אחרת. למי שחווה את הדיסהרמוניה ואת השבר, את חוסר האפשרות להביע את הקיום בעולם, לצד הצורך להביע בכל זאת משהו, אין אלא לכתוב בקוים עקומים, המאפשרים לספר את מקצת הדברים בלווית האורות והצללים הנעים בהם, בחובם.

2

    בראיון רדיופוני ארוך שעובד לידי חיבור דיאלוגי-פילוסופי בין פיליפ נמו ובין עמנואל לוינס (1995-1906) השמיע לוינס את דעתו היאך מתנתקת הפילוסופיה שלו, הדנה בגילוי האתיקה בפניו של 'האחר' (כל זולת), בבחינת הצו האלהי 'לא תרצח', מן המסורת הפילוסופית-האירופית של הכּוּליוּת. אליבא דלוינס, הפילוסופיה לתולדותיה התחקתה אחר הזהה, נסיון לעסוק במלאכת ידיעת-העולם, מתוך ההנחה כי אמנם 'ההויה חבוקה בזרועות האמת', רוצה לומר: ניתן להעלות בדעת את 'האמת' המוחלטת על אודות העולם. ברם, אומר לוינס, מחשבה כזו, פירושה למעשה הפיכת 'האחר' (הזולת) לעצמי. כלומר, ההנחה לפיה 'האני' עשוי להקיף את שלל התופעות והמחשבות כולן. לדידו של לוינס, דווקא רעיון האינסופי—כרוך בו רעיון האי-זהוּת. כלומר, שאין דעת האדם פנויה להכיר, להגדיר, ולהקיף את כל הנמצאים, אלא אך ורק להעלות רעיונות ומחשבות על 'האחרים', כלומר: על מכלול התופעות הנמצאות בעולם.

   כמובן, שהתבוננות כזו על העולם, כל שכן, על הזולת, 'האחר', הבלתי-זהה, שיש לו חירות למחשבותיו ולעולמו, מבלי שיזדקק בהכרח למחשבתו או להנחותיו של 'האני' אודותיו, דורשת את 'האני' לחוות את העולם לכתחילה, כמקום שבו לא רק הסופי והתועלתי מצויים, אלא גם יסוד המיסתורין, הנעלם, ידע שאינו שלם, שאינו מניח לכתחילה, כי 'האני' יכול לטעון טענות-כּוּליוֹת-טוטאליוֹת, אלא אך להעמיד את פרשנויותיו שלו אודות ההויה, מתוך הזיקה לכל אדם או לכל יצור אחר. יתירה מזו, עמדה כזאת, המתירה את נוכחות האינסופי בסופי, מניחה למעשה כי לכל 'אחר' שמורה הזכות המפורשת להתבונן בעולם ולבנות לו את פשריו, וכי על כל 'אני' לא להסתפק בקיום זכותו זו של הזולת, אלא גם להיות אחראי וקשוב, לתובנותיו של 'האחר', ולהימצא באיזה שיח, או זיקה עימו. להיענות. לא להותיר את העולם כאוסף של 'אחרים' כאוסף של מונאדות החיות איש-איש את עולמהּ הפנימי, אלא לקיים איזו זיקה בין אותם עולמות שאינם זהים כלל ועיקר.

   לוינס מדבר על החוויה הפנימית בעיבורהּ הופך האין-סוף, האי-זהה לעולם, מדבר חוּצִי ומרוחק (מושג פילוסופי- מתמטי, אם נרצה) לדיבורו הפנימי של האדם, המעניק מקום לדיבורו הפנימי של כל 'אחר', שאינו מחפש לא שלטון, ולא אחיזה באחר, אלא לחיות עימו מתוך אחריות וכיבוד, של האי-זהה, בתוך אותו עולם. את הרעיון הזה בוחר לוינס להמחיש באמצעות המוטו למחזה 'נעל האטלס' למשורר פול קלודל (1955-1868), פתגם פורטוגלי, שהוראתו: 'האל כותב ישר בקוים מפותלים'.

פסקה זו מתבססת על קריאתי בספרם של לוינס ונמו אתיקה והאינסופי (תרגמו מצרפתית אפרים מאיר ושמואל ראם, הוצאת מאגנס: ירושלים 1994, עמ' 82-67)  

 

 3

  מה בין נטישת הקוים הישרים, ההכרח לספר את הסיפור האנושי דווקא בקוים עקומים, אצל פרק ובין האין סוף, האי-זהה והאל הכותב בקוים מפותלים אצל לוינס? הקו הישר, אליבא דלוינס ופרק גם יחד, הוא בבחינת פתרונה התועלתי-טוטאלי של שאלת דרך המעבר הקצרה ביותר בין שתי נקודות. אבל בהעברת קו ישר בין נקודה ובין נקודה ישנה הנחה מובלעת לפיה האדם עשוי באמת להטיל קוים ישרים שכאלו גם במה שנוגע לספירה האתית. כאשר האדם בוחר במה שנראה לו כאמת טוטאלית, הוא מוחק את כל האפשרויות האחרות. יותר מכך, הוא אינו מכבד את זכותו של "האחר", כנקודה אי-זהה, לכונן את חייו בהתאם לנפשו הייחודית וכשריה. אדרבה, הוא מוחק את כל האחרים. מבחינתו, לו כנקודה, שמורה הזכות לשלוח קו אל כל נקודה, שהיא ממילא זהה (להכרתו) לו, ועל כן עשויה לציית למה שהוא רואה בו את לוז הקיוּם.  

    לוינס כשלעצמו החשיב מאוד את תנועת הליטוף, אותה הסביר כביטוי של קרבה, נוגע ולא-נוגע באחר, מאפשר לו את אי-זהותו, את שונות הסובייקטים. תנועה של ליטוף שונה מאוד מהעברת קו ישר מנקודה לנקודה. זאת דומה יותר להכרה לפיה 'האחר' מוּכל ב'אני'. הוא שלי.ומאחר שהוא בבעלותי, יכול אני לנהוג בו כאילוּ לתובנותיי/אמונותיו ישנה זיקה הכרחית אליו.  יש לשים לב, פעולת הליטוף היא גלית, עקמומית. אין דבר מנוגד יותר מאשר העברת קו ישר.

   האנושות אפוא, לגילוייה הדתיים והפילוסופים והספרותיים, נסמכה זמן רב על תהילתם של הקוים הישרים. ואליבא דפרק ולוינס, בכדי לספר את סיפורהּ המלא, בכדי לכונן עולם שבו בני האדם חיים, כאוסף של סובייקטים, הנמצאים בדיאלוג ובזיקה, ולא בהשררת מעשה- האלימות הבא, זקוקה היא לתהילת הקוים העקומים, העגולים, המפותלים. זקוקה היא לא/נשים שהאין סוף החוּצי הופך בהכרתם, בדיבורם הפנימי, לנוכחות של האיו סוף בתוך הסופי, וכאשר הם מתבוננים ב'אחר' הם מגלים על פניו הרחוקים, את עקבותיו של האי-זהה, הסובייקט שאין להכילו, במידה רבה: עקבותיו של האין-סוף.

חג שמח לכל הקוראות והקוראים. קבלת תורה איש-איש כפי נפשו, כשריו ומתכונתו, ומתוך תודעת אי-זהוּת, המלווה בקשב, קרבה ואחריוּת, הולכת וגדילה, בין כל האי-זהים, כולם.

 

באשר לי, על אף חיבה רבה לגיאומטריה (בחיי הפנימיים). נטשתי את הקו הישר.

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, מעשן הנרגילה, שמן על בד 1944.

בתמונה למטה: כריכת החוברת אל עבר האחר אשר ראתה אור בשנת 1999 על ידי מדרשת אורנים( התנועה הקיבוצית) והכילה תרגום של אחד משיעוריו התלמודיים של עמנואל לוינס בידי ד"ר אליזבת גולדווין . על הכריכה,  רישום דיוקנו של לוינס במיוחד לרגל המהדורה העברית  מאת חברנו המשורר, דודו פלמה.    

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

הֲיֵש מַרְאֶה נָכוֹן יוֹתֵר, יָפֶה יוֹתֵר, חָכָם יוֹתֵר

מֵאֲשֶר

יֵשוּ הַצָּלוּב בַּכְּנֵסִיוֹת, בַּקָּתֶדְרָלוֹת, בַּמוּזֵיאוֹנִים, בְּסִפְרֵי

הָאָמּנוּת?

לעֻמַּת זֹאת,

תמוּנַת הַצּלוּב הָאֲמִתִי בְּגֻלְגַּלְתָּא האמִתית

מָה יֵּש בָּהּ

?

זְבוּבִים, סִרְחוֹן, זֵעָה, שֶתֶן,

מָשָל לֹא יִצְמַח כָּאן,

אוּלַי אֵיזוֹ יַבְּלִית מטֻמְטֶמֶת

הוֹ אֵלִי אֵלִי!  

[חזי לסקלי, 'הצלוב', סוטים יקרים, הוצאת זמורה-ביתן: תל אביב 1994, עמ' 15]

*

   פרופ' דוד פלוסר (2000-1917), אחד מן ההיסטוריונים החשובים ביותר של תקופת בית שני וראשית התהוות הנצרות, ניסה לעבות בספרו ישוּ (הוצאת זמורה-ביתן דביר, והוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים ותל אביב 2009. במקור ראה הספר אור באנגלית בשנת 1998) את הקשרים והזיקות בין עולמו של נביא הנצרוּת ובין עולם תלמידי החכמים הפרוּשים (חז"ל).  ניסיון זה אפייני הוא לפלוסר, אשר לכל אורך פעילותו המחקרית-ספרותית ניסה להצביע על מקורותיהם היהודיים של ראשוני הנצרות, ולהבליט את היותו של ישו/ ישוע (במקור, כנראה: יהושע; הקיצורים השונים מקורם בהגייתם של בני הגליל), בן בית בעולם הפרוּשי של דורו, כל שכן באשר לקיום המצוות, ומתוך כך ללמד על הקירבה המהותית בין היהודים-הפרושים ובין היהודים- נוצרים בראשית ימי התפלגות הנצרוּת. פלוּסר היוה קול חשוב, בין היתר, משום שחוקרים רבניים אחרים הרבו להציג את המחלוקת ואת הרחק בין הזרמים (מספר החיבורים הרבניים בשלהי המאה התשע-עשרה ובמאה העשרים, הדנים בדיכוטומיה מובהקת בין המוסר-הרבני ובין המוסר-הנוצרי הוא כביר למדיי), ואילו חוקרי הברית החדשה ראו דווקא בכתביהם של אנשי כת המגילות בקומראן ו/או באפוקליפטיקנים יהודיים אחרים בני תקופת הבית השני,את אבותיו הרוחניים של המשיח הגלילי, מבלי להזכיר את ההקשר הפרוּשי ואת קרבתו/הימנותו בתחילה על כיתתם.

   איני חוקר נצרות. ואם קראתי קמעא בברית החדשה ובכתבי כמה מאבות הכנסיה, וגם עסקתי מעט בהגות פילוסופית ומיסטית נוצרית בימי הביניים, עדיין איני מחזיק מעצמי אלא חובבן בתחום. אשר על כן, פרט מסוים בתיאורו של פלוסר את רגעיו האחרונים של ישוע על הצלב, היוו עבורי חידוש מהותי:

   וכך מתאר פלוסר את רגעיו האחרונים של ישוּ על הצלב:

*

שלשה אנשים נצלבו יחד: שני שודדים, אחד מימין ואחד משמאל, וישו באמצע. החיילים הציבו בכוונה את ישו במקום בולט. היתה זו מצידם מחוות פרידה אכזרית של 'כבוד' ל'מלך היהודים'. כשהוא תלוי על הצלב קרא ישו: 'אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים'. כבר הועלתה הסברה כי ישו לא התפלל כאן למען אותם יהודים שהיו אחראיים להוצאתו להורג בידי השלטון הרומי אלא למענם של החיילים הגויים שצלבו אותו בלי להבין בדיוק למה. החיילים חילקו ביניהם את בגדיו כשהאנשים עומדים ומביטים. פשוטי העם ריחמו על הקורבן  הנוסף הזה של הכיבוש הרומי. עם זאת, אויביו של ישו היו בודאי שבעי רצון. ה'מושלים', ככל בנראה בני האצולה היהודיים, חעגו לו והפטירו בסרקסטיות: 'הוא הושיע אחרים. יושיע נא את עצמו, אם הוא המשיח בחיר האלהים!'. החיילים הצטרפו לדברי הלעג. אחד מהם אף רץ וטבל ספוג בחומץ. השחילו על מקל והושיט לישו לשתות (מתי כ"ז 48; מרקוס ט"ו 36, לוקס כ"ג 36). גם הכהנים הגדולים לעגו לישו בינם ובין עצמם. אפילו הפושעים שנצלבו לצדו הוסיפו את גידופיהם.

לבסוף, זעק ישו בקול גדול, ומת. 'וכל העם אשר התאספו יחד למראה הזה, בראותם את כל אשר נעשה,  היכו על ליבותיהם ושבו' (לוקס כ"ג 48).

[דוד פלוסר, ישוּ, בהשתתפות ר' סטיבן נוטלי, מהדורת תרגום: אריה קופסקי וסרג' רוזר, הוצאת זמורה-ביתן דביר, והוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים ותל אביב, עמ' 225-223]

*

  הורסיה המוכרת ביותר של דבריו האחרונים של ישוע, הובאה בבשורות על פי מרקוס (ט"ו, 34) ועל פי מתי, (כ"ז, 46). לגרסתן קרא ישוע בקול גדול: 'אלי אלי למה עזבתני?' או בגרסא החביבה עליי (משום מה) יותר: 'אלי, אלי, למה שבקתני?'.

   ורסיה מוכרת פחות מקורהּ בבשורה על פי לוקאס (כ"ג,46). לאמור: 'בידךָ אפקיד רוּחֶי (פדיתָ אותי ה' אל אמת), אשר לקוחה מתוך ספר תהלים ל"א, 6.  ורסיה זאת אינה אמורה לעורר תימהון בקרב הבקיאים, משום שהיא חלק מן הוידוי שצריך היהודי לאמור בצאת נפשוֹ על ערש דווי או בטרם הוצאתו להורג.

   פלוסר הביא בהערת שוליים גדושה כרימון את כל הורסיות הללו. ברם, הטעים כי לדידו, בכל זאת, ישוע דווקא בחר לצאת מן העולם בזעקה מרה וחסרת כל מובן. בדרך זאת, אליבא דפלוסר יש להבין את הסתירה השוררת  בין מרקוס ומתי, מחד גיסא, ממנהּ משתמעת אכזבתו של ישוּע משתיקתו של אלהים (שאמנם אליבא דכותבי הברית החדשה אינה שתיקה אלא מסמלת את ראשית תחייתו של ישוע ואת ביאתו השנייה העתידה) , ובין גרסתו של לוקאס, מאידך גיסא, ממנה עולה כי ישוע קיבל את הדין כיהודי-מאמין, וביקש להחזיר נפשו, כמנהגם של יהודים-דתיים, בני הזמן, אל האלהים אשר נתנהּ בראשונה.

   מעבר לפרשנות הריאליסטית של פלוסר, ניתן למצוא בהּ, בצעקה האחרונה לדידו, טעם- קיומִי-אקזיסטנציאליסטי גם כן; ישוע הצלוב  מופיע כעת כעין בבואתו השבורה של התינוק המצוי בתמונות ובאיקונינים בחיק מריה (הפייטה),רחוק כל-כך מן התינוק הריאלי,המגיח אל העולם משוח בדם אימו,וצעקתו הראשונה אינה מסמלת אלא את הבהובי נשימותיו העצמאיות הראשונות.מותו של ישוּ,כפי שמציג אותו פלוסר,רחוק מאוד מן החסד האלהי, והוא מוות של יסורים ריאליסטיים, של הוצאה להורג חסרת פשר של מתקן-חברתי, שנפל בפח שחיתותם של עלית הכהנים-הצדוקים וקשריהם הענפים עם השלטון הרומי. זוהי זעקת הייאוש של מי אשר תר בחייו אחר חסד, ומצא שנאה עיוורת וחשוכה, כלפי אחיו, עניי-הגליל, וכלפי הרפורמות המוסריות אשר ניסה להוביל.

   כמעט דומה לומר, כי פלוסר בוחר לתאר את הוצאתו להורג הפרוזאית של איש-רוח ומהפכן פוליטי. אפשר להצליח לשמוע בתיאורו את קולו של האדם המורד של קאמי, האחוּז באבסורד החיים האנושיים, יותר מאשר את ישוע המושיע, כריסטוס, של הכנסיה הנוצרית.

*

*

הצעקה האחרונה על הצלב, אליבא דפלוסר, הדהדה אותי לדבריה של סימון וייל (1943-1909), פילוסופית ומיסטיקונית יהודיה-צרפתית, שכל ימיה עמדה על סף טבילה לנצרות, אשר העריצה את ישוּ ואת תלמידיו בני הדורות הראשונים, אך לא המירה את דתהּ מעולם. זאת הואיל וראתה בכנסיה של זמנהּ, ממסד מושחת ומסואב לא פחות מאשר הממסד-הדתי-היהודי המקביל. סימון וייל כתבה כך אודות המבקשים את קרבת אלהים והנכנסים  בברית השתיקה האלהית:

*

רק כאשר אנו קוראים מעומק ישותנו לקול שיאמר משהו, כאשר אנו זועקים לקבל מענה והוא אינו ניתן לנוּ, רק אז אנו נוגעים בשתיקת אלוהים.

בדרך-כלל מכניס הדמיון שלנו מלים ברעשים, כשם שאנו משתעשעים מתוך עצלות בראיית צורות בעשן. אבל כאשר אנחנו תשושים מדי, כשאין לנו עוד כוח לשחק, אז אנו צריכים מלים של ממש. אנו זועקים לקבלן. הזעקה קורעת את קרבינו. בתשובה איננו מקבלים אלא דממה.

לאחר שהתנסו בכך, יש מי שמתחילים לדבר לעצמם כמטורפים. יהיו מעשיהם אשר יהיו, עלינו רק לרחם עליהם. אחרים, מתי-מעט, נותנים את כל ליבם לדממה.

[סימון וייל, הכובד והחסד, מהדורת תרגום עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 144-143]

*

   מעולם לא חשבתי, עד אשר קראתי את פלוסר, כי וייל למעשה נסתה לתאר כאן את הצליבה, ולמעשה התחקתה אחר הורסיות העיקריות של סיפור הצליבה, כפי שהבאתי לעיל.  הזעקה לאלהוּת, מתוך תקוות המענה, והתשובה הדמומה, מבטאות את ישוע, אליבא דמרקוס ומתי, את ישוּ של: 'אלי אלי למה עזבתני?'. ואילו אז, לאחר שהזעקה הקיוֹמית הזו קרעה את קרביו, לא נותר לצלוּב אלא להתמסר לדממה האלהית ולתת את כל ליבו לדממה, כעין גרסתו של לוקאס: 'בידך אפקיד רוּחִי'.

   וייל למעשה יוצרת כאן מעין סינתזה בין הורסיות השונות של סיפור הצליבה. האידיאל האנושי עבורה הוא ישוּ על הצלב, המבין כי זעקתו הקיומית כבר לא תיענה. מסירת ליבו לדממה האלהית, לדידה של וייל, מבטאת את המעבר מחוק הכובד אל חוק החסד. ישוע לדידה יוצא מן העולם כאשר הוא מצליח להטות את הכרתו מן הכניעה לחוק הכובד (השחיתות, הרצח והחמס המאפיינים את החברה המקיפה אותו) אל עבר חוק החסד האלהי. ולדעתה של וייל, רק מעטים בתולדות המין האנושי, מצליחים באמת לפדות עצמם מעם הסדרים הפוליטיים, ולנהל את חיי הכרתם מתוך דביקות במטפיסי הדומם, אך אלוּ, אם ירדתי לסוף דעתהּ, הנם, לאמיתו של דבר, שליחי החסד האלהי עלי-אדמות, ההולכים אחר ישוּ באמת ובתמים, ואילו מרבית אנשי הממסדים-הדתיים אינם אלא משתמשים בשם האלוה בכדי להמשיך במעשים המהרסים את החיים האנושים, ומנציחים את הכוחנות, העוול וההיררכיה החברתית עבור הגשמת מאווייהם. עולה, אם כן, כי לדידה של וייל, אין ליבו של אדם מסוּר בתכלית לאנושי, אם הוא אינו מוסר עצמו, בלב-הכרתו, לדממה האלהית.

*

בתמונה למעלה: Paul Gauguin, The Yellow Christ, Oil on Canvas 1889

בתמונה למטה:  Paul Gauguin, The Geeen Christ, Oil on Canvas 1889

© 2010 שועי רז

 

Read Full Post »

                    

         לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים (תלמוד בבלי בבא קמא דף צ"ג ע"א) 

   לאחרונה שאלתי באחת הספריות הציבוריות עבור בתי הגדולה את המהדורה המתורגמת החדשה של כל ספורי שרלוק הולמס לארתור קונן דוייל (כרך א': הוצאת מחברות לספרות וזמורה ביתן: תל אביב 2010) ואגב כך שבתי ועיינתי בסיפור 'הבעיה הסופית' הנסב על העמות הפטאלי המתרקם בין שרלוק הולמס ובין יריבו הארכי-פושע, פרופ' מורייאטי, המסתיים בנפילתם אל תוך שצפו הקולח של מפל ריינבאך.  כמה שנים אחר-כך, בלחץ קהל הקוראים הקנאי, נאלץ קונן-דוייל להשיב את גיבורו לחיים, אבל הולמס המחודש כבר היה כעין אפיגון של קודמו. וכך, אף בתודעתי, כל השנים, נחרט הולמס כמי שנפל אל מותו אל האשד.

   מה שלא זכרתי הוא כי בשלב כלשהו של העלילה מחווה הולמס את דעתו לפני ווטסון, כי לוּ ייהרג במהלך לכידתו של פרופ' מוריאטי היה רוצה לראות בכך זכות גדולה, משום שהיה עולה לאל ידו לעצור רעה גדולה שהמיט הארכי-פושע מוריאטי על אזרחי-אירופה במשך שנים ארוכות. טיעון מוסרי זה של מרבית התועלת למרבית בני האדם, ומיעוט נזקם, יסודו ברציונליזם-המוסרי של התועלתנים האנגלים, מבית מדרשם של הפילוסופים, ג'רמי בנטהאם וג'ון סטיוארט מיל. יש להניח כי קונן-דויל הכירו היטב, באשר הוא שימש בסיס להתנהלותו היום-יומית של הג'נטלמן הויקטוריאני.

   יותר מכך, הזקקותה של ספרות בלשים קלאסית לתועלתנות המוסרית הזאת עולה גם בחדות מן הנובלה הראשונה של ז'ורז' סימנון בה הציג לעולם את גיבורו, רב-פקד מגרה, התלוי מסן פוליין (1931, הספר ראה בתרגומו של אביטל ענבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2007). בסיום הסיפור מעדיף מגרה להניח לשלשה חשודים ברצח, לאחר שהוא משתכנע בסיפורם לפיו חבר לשעבר שלהם, קליין היהודי ששם קץ לחייו לפני שנים רבות, עשה כן, משום רגשות אשמה שייסרו אותו על שרצח ברגע של כעס בלתי-נשלט של בן טובים אותו הסתירו כולם. לאחר שחבר נוסף שלהם, שלא הצליח בחייו, איים עליהם, כולם בעלי משפחות אמידים, ומעורים בחברה, והם נאלצו לנקוט בשורת פעולות שעוררו עליהם את חשדו של מגרה. מה גם שאותו חבר (כתוצאה ממעשה לא מכוון של מגרה) שם קץ לחייו גם כן. מגרה מסכים להניח להם פחות מחודש לפני כניסת חוק-ההתיישנות על עבירת-הרצח כביכול ולקבל את גרסתם, בחושבו על הגיון טיעוניהם, עתיד משפחותיהם וילדיהם וכיו"ב. אפשר שהוא עוצר את החקירה בהביאו לפני עיניו את החיים ומבכר אותם על פני המתים, אך בסופו של דבר מחשבתו הרגישה על הילדים של החשודים, ווידויים של החשודים באופן פרטי בפניו על ההתרחשות, מביאה אותו להעדיף להניח לחשודים ולא לנסות להעבירם למעצר ולחקירות שיטתיות, שאולי לא יעלו דבר.  גם בכך ניתן לראות סוג של תועלתנות מוסרית, בבחינת: מיטב התועלת למיטב בני האדם.

   יש להביא בחשבון כי גם הולמס וגם מגרה הם סוכני הממסדים החברתיים. הם בלשים הרואים תמיד לנגד עיניהם את טובת- החברה והמדינה, ומנסים לתרום בפעולת הבילוש את שביכולתם לתיקון הנורמות החברתיות שנפגעו.  בלש אחר, פיליפ מארלו של ריימונד צ'נדלר, לעומת זאת, נע תמיד על התחום האפור של החוק. הוא בעל מצפון, הוא חותר לפתרון החקירה, אך בדרך כלל באופן שאינו עולה בקנה אחד עם השמרנות החברתית-חוקתית. מארלו אינו חושש לצאת גם כנגד עשירים השוכרים אותו כאשר הוא נוכח במעלליהם ובנכלוליהם. גם אינו חושש שלא לתרום מידע למשטרה, כאשר הוא חש כי מידע זה עשוי לפגוע בטובתו של אדם פרטי, אשר מארלו משום-מה מאמין בחפותו. גם הולמס וגם מגרה הם לאמיתו של דבר שליחי-הממסדים החברתיים של החברה המעמדית. הם אנשים טובי-לב, אך אין להניח כי יעדיפו להעמיד את הפטריוטיות שלהם במבחן לטובתה של חקירה העשויה לסכן את הסדר החברתי-המדיני, וגם לא המעמדי-היררכי בארצם.  כמובן, הדברים חוזרים אל יוצריהם. גם קונן-דויל וגם סימנון נמנעים מלהציג פערים וסדקים הנקווים בתווך שבין טובת האדם באשר הוא אדם, ובין טובת אזרח-המדינה או הסדר הציבורי המתוקן.

   מדוע אני כותב זאת? כי לאחרונה מוצפים מרקעי הטלוויזיה ושלטי-החוצות בתעמולה של משרד- ההגירה, הקורא שלא להעסיק מהגרי-עבודה בכדי שלא לפגוע בפרנסתם של עובדים ישראליים. ראשית, יש לשים לב, כי התעמולה הזאת עושה שימוש במונח 'עובדים זרים' ולא במונח 'מהגרי עבודה'. הגדרתם של אנשים כזרים, ודאי בקונטקסט תרבותי יהודי, מבטאת ריחוק. 'עובדים זרים' עלולים להדהד בזיכרון התרבותי, כמשהו שמתקשר ל- 'עבודה זרה'. כלומר, המפרסמים אפשר שמנסים להשפיע באופן תת-הכרתי על תודעת הצופים לאמור: זהו אינו 'יהודי' כמונו, גם לא גוי שוחר שלום, אלא 'עובד זר', כמעט בבחינת: 'עובד אל זר'.  יתר על כן, בבטוי על המונח 'מהגרי עבודה' יש ויתור מודע על המשמע הקושר בין מצוקה כלכלית-חברתית או אישית של המהגר שהניעתו לצאת ולהתפרנס במדינה אשר בהּ הוא אינו אזרח. מלחמות אזרחים, משברים כלכליים, בעיות אבטלה, רעב, מגיפות ובצורת, נמחים, כלאחר-יד כאשר מתייחסים למהגרי-העבודה כ'עובדים זרים', ויש רק בכך בכדי לסייע לאיזו הפחתה של האמפתיה הציבורית כלפיהם וכלפי גורלם בקרבנו. זאת ועוד, בתשדירי הפרסומת ובשלטי החוצות מצולמים לכאורה אזרחים ואזרחיות ישראל (יהודים כולם, אגב), היוצאים לכאורה פגועים מן המצב של העסקת מהגרי העבודה. לעובדה לפיה המציגים הם שחקנים/ות אין בכדי להפחית את האמפתיה אליהם, כמי שהם לכאורה 'חלק מאיתנו' (יהודים- ישראלים) זאת באם מציבים מולם את מהגרי העבודה.

   בשנת 1931 ויתר סימנון בסיפורו על חקר שיטתי וביקורתי הנוגע לגורלו של היהודי העני קליין, וקיבל את טענת החשודים לפיהם התאבדותו של קליין ועוד יותר מעשה הרצח שביצע בעידנא דריתחא, ציערו אותם שנים ארוכות. גם קליין וגם לקוק (המתאבד השני) מתוארים כמי שלא מצאו את מקומם בחברה האירופית. חייהם היו לכתחילה טרגדיה רודפת טרגדיה, משפחות בלתי יציבות, היסחפות אחר אידיאות אנרכיסטיות וכיו"ב, כמו הציבו אותם בשולי-השוליים החברתיים.  דומה כאילו ההבחנה שנוטע סימנון אצל גיבורו מגרה, היא בין 'האזרח האירופי בן התרבות' ובין מי שאתרע מזלו להיות 'זר תמידי'. השיקול התועלתי-מוסרי שמפעיל מגרה לבסוף, אינו נובע מתוך 'טובת האדם באשר הוא אדם', אלא מתוך תפישה מסויימת הקושרת את 'מירב הטוב למירב בני האדם' עם הסדר החברתי-מדיני-פוליטי-משפחתי. למרבה הצער, הגיון כזה (ואמנם אך סימלי הוא כי סימנון פרסם את ספרו בשנת 1931) יכול היה להנחות אזרחים אירופיים רבים שלא לסכן את עצמם, את עתיד ילדיהם ואת מקומם המקצועי לטובת התקוממות כנגד המממשל הנאצי, כל שכן, לסייע בהסתרת השכנים היהודיים ובהברחתם למקום מבטחים. כאשר רותמים את התועלתנות-המוסרית בפניה ההומניסטיים האוניברסליים ומצמצמים וקושרים אותה בסדרים חברתיים- לאומיים ופטריוטיים, אין מוצא מעיוות וקלקול שאינו מבטיח את מקסימום הטוב למקסימום בני האדם אלא את מקסימום התועלת למקסימום הדומים לנו. ומבחינה זאת, דומני כי בקמפיין התעמולה-הסברה בו נוקטת ממשלת ישראל (בשם משרד ההגירה) יש משום עלייה על הנתיב המסוכן, המפותל והחלקלק הזה, שבו אדם עלול להיהפך במהירות רבה, לנבל (מנוול) ברשות התורה, או ברשותה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית.

 

בתמונה למעלה: סדנת יזע לנשים, תעשיית הטקסטיל, שיקגו, 1903.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 


  

   אִם אֱלֹהִים יֶשְנוֹ

   הֲרֵי הוּא שָם מֵעַל לַצִפּוֹרִים

 

   וְאֶיךְ הוּא שָם

   אִם צִפּוֹרִים נוֹפְלוֹת

   אִם נִטְרָפוֹת

  

    בְּרִיּוֹת קְטַנוֹת מִדַּי

    מִכְּדֵי שֶיְדֻּבָּר בָּהֶן

 

     בַּצִּפּוֹרִים

 

 (אברהם חלפי, 'ועל צפורים', שירים: כרך שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמ' 292)

 

   עשרים ושלוש מלים יוצרות שיר שלם עד כי כמדומה אין לגעת בו. הוא יתחמק אם תנסה ללטפו. הקריאה, הבהובי עיניים עוקבות מימין לשמאל וכבר מקפצות אל השורה הקצרה הבאה, כמו משחררות צפור מכלובהּ. הנה צללי-אברותיה עוד נרשמים על קו האופק, ולא ברור אם היא מתכוונת להצטרף ללהק נודד, אם יודעת היא את מקומה, אם היא מבקשת לעצמה את הקצה האחרון, ממנו כמדומה תוכל להשקיף ולראות, אם ישנו דבר, דברים שהם, מעבר לחיים, להויה, מעבר לכל.

   "אף פעם לא יהיה לך למי לתת צפור"כתבה אלחנדרה פיסארניק (בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מהדורת תרגום טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005, עמ' 104) משמהּ של צפוֹר יחידה, הדוברת אל בת דמותה,ּ בת הארבע, של המשוררת. אי-אפשר לתת צפּוֹר. אפשר לשחרר צפוֹר מכלובהּ.

כמו מקריאת שירו הקטן של נאזים חכמת, שהבאתי בראשית השבוע, עשרים מלים כולו, לעולם אתמהּ איך ניתן בשיר, בריה קטנה מדי מכפי שידובר בהּ (חייה סודיים, רחוקה מעין-הצבּוּר) לברוא עולם מלא ולקיימו. 

 

*

*

בתמונה למעלה: Paul Klee. Twittering Machine, Oil on Canvas 1922 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

*

1

*

   ישנם גברים רבים, חלקם או מיעוטם אוהב את המין (ג'נדר) הנשי. אהבת המין הנשי אינה תלויה דווקא בהעדפותיו המיניות (סקסואליות) של הגבר, אבל דומני כי בקרב גברים הטרוסקסואלים אהבת האישה, הרצון בחברת אישה ובשיח עם אישה, בחיים משותפים ושיויוניים עימהּ, אינה תופעה שכיחה עדיין כלל ועיקר.

אל מה אני מתכוון? כעין שירו הנפלא-מפליא של נאזים חכמת, שנכתב בשנת מותו, אשר מעת שהתוודעתי אליו הפך להמנון-פנימי, מן הסוג שתופסים אצלי רק מיעוט של שירים, ההופכים לחלק מחיי הפנימיים ממש:

*

בּוֹא הִיא אָמְרָה לִי

הִשָּאֵר הִיא אָמְרָה לִי

חַיֵּךְ הִיא אַמְרָה לִי

מוּת הִיא אַמְרַה לִי

 

 בָּאתִי

נִשְאַרְתִּי

חִיַּכְתִּי

מַתִּי

(נאזים חִכְּמֶת, 'לוֶרָה [2]', מתוך: ענק כחול-עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מטורקית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 66)

  *

   מזה כמה חודשים שאני נותן את השיר לחברים לקרוא. רק אחד מהם הבין ללבי, ואפילו הקדים לקרוא את הספר, ולעמוד על גדולתו של שיר זה. היתר אינם מצליחים להבין.

   יתירה מזאת, הראיתי את השיר לכמה חברות/ידידות ואף לאשתי. כולן חשבו שיש בשיר משהו קרבני- נואש, כמו מסרבות לראות את האושר שבהליכה, שבהישארות, שבחיוך ובמוות לצד בת הזוג.

   כמו הפרפר הנמשך אל כיליונו באור, משום השתוקקותו-משיכתו לאור, כך חכמת בוחר בחיוך לללכת, להישאר לצידה של אישה בחייו ואז למות.

   הטרגיות של הגבר,אוהב הנשים, אינה בהיותו טיפוס מלנכולי-נואש, אלא דווקא ששמחת ההליכה-שבי שלו היא בלתי מובנת לרוב סובביו.

  אין מדובר פה בהליכה אחר פאם-פטאל מפתה.  מדובר בהליכה רצונית אחר האישה-האהובה, כעין "לך לךָ" שאין ממנו חזרה.  כמה חלומות הורג אדם בכדי להשאיר חלום אחד חי. חלומו החי של חכמת הם החיים לצד האשה.

*

2

*

    ועדיין דיברתי על אהבת אישה מיוחדת ולא על אהבת נשים בכלל. ברם, דומני כי ככל שאני מנסה להבין את תולדותי, תמיד העדפתי נשים, אם כבנות זוג, אם כחברות, אם כידידות, אם כמורות אם כמדריכות. החל בילדות המוקדמת ממש ואילך. במחשבה לאחור, גם במקומות עבודה בהם עבדתי נהניתי יותר כאשר המנהלת הישירה שלי היתה אשה. יש לי כמה וכמה חברים-גברים, ואף הם יודעים, כי יש לי העדפה לבנות שיח על פני בני שיח.  וכך מאז ומעולם, אני חושב,  מקיפות אותי כמה וכמה חברות-נפש, ואני מאושר בקרבתן.

*

3

*

    לאחרונה למדתי מפיה של חוקרת הסוּפיות, ד"ר ערין סלאמה-קדסי, על הבחנה שהבחין השיח' הסופי הבע'דאדי הגדול, בן המאה השלוש עשרה, עמר אלחפס שהאב א-דין א-סהרורדי (נפטר 1235), בין אפשרותו של התלמיד המבקש להשתלם בדרכי הסוּפים, ללמוד באופן עיוני מכל ספר, להיפגש עם כל שיח', ולשמוע כל דבר; אבל את התרגול הרוחני, שומא עליו לעשות בהדרכתו של שיח' אחד בלבד, שמא תתבלבל עליו דעתו, ותרגולו יתקלקל בשל ריבוי המורים.

   לא יכולתי שלא לקחת זאת אל המקום של אהבת- נשים בחיי. כל כך הרבה דעות ומחשבות ורגשות ובינת לב והתבוננויות קיבלתי מנשים בחיי,וכל כך הרבה למדתי מהן, עד שבכל הנשים הקרובות אני נוטה לראות שיח'יות שלי. ברם, תמיד בהיותי בזוגיות הקפדתי על מונוגמיה, משום שאת התרגול המעשי של האהבה יש לעשות בהדרכתה של שיח'ית אחת בלבד.

  לא ייפלא כי מייסדת הסוּפיוּת, רַאבִּעַה' אלעַדַוִּיַה (נפטרה בשנת 801 לספירה) מן העיר בצרה שבעראק, היתה אישה. מגמת שיטתה היתה אהבה לאל ונהיה אליו מתוך ביטויים השאולים מאהבת בשר ודם, כעין מה שנמצא במגילת שיר השירים, ואכן לסברות מספר, היתה ראבעה' בנערותה אמה מוסלמית ממוצא יהודי. רבים מן הסוּפים הראשונים בעראק היו עולים אליה לרגל כדי להנות מתורתה ומהנהגותיה. הם לא חששו, כבר אז, ללמוד ולקבל תורתם מפי אשה.

*

בתמונה למעלה: Amadeo Modigliani ,La Jeune Bonne, Oil on Canvas 1919

Read Full Post »