בָּאתִי נִשְאַרְתִּי חִיַּכְתִּי מַתִּי

*

1

*

   ישנם גברים רבים, חלקם או מיעוטם אוהב את המין (ג'נדר) הנשי. אהבת המין הנשי אינה תלויה דווקא בהעדפותיו המיניות (סקסואליות) של הגבר, אבל דומני כי בקרב גברים הטרוסקסואלים אהבת האישה, הרצון בחברת אישה ובשיח עם אישה, בחיים משותפים ושיויוניים עימהּ, אינה תופעה שכיחה עדיין כלל ועיקר.

אל מה אני מתכוון? כעין שירו הנפלא-מפליא של נאזים חכמת, שנכתב בשנת מותו, אשר מעת שהתוודעתי אליו הפך להמנון-פנימי, מן הסוג שתופסים אצלי רק מיעוט של שירים, ההופכים לחלק מחיי הפנימיים ממש:

*

בּוֹא הִיא אָמְרָה לִי

הִשָּאֵר הִיא אָמְרָה לִי

חַיֵּךְ הִיא אַמְרָה לִי

מוּת הִיא אַמְרַה לִי

 

 בָּאתִי

נִשְאַרְתִּי

חִיַּכְתִּי

מַתִּי

(נאזים חִכְּמֶת, 'לוֶרָה [2]', מתוך: ענק כחול-עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מטורקית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 66)

  *

   מזה כמה חודשים שאני נותן את השיר לחברים לקרוא. רק אחד מהם הבין ללבי, ואפילו הקדים לקרוא את הספר, ולעמוד על גדולתו של שיר זה. היתר אינם מצליחים להבין.

   יתירה מזאת, הראיתי את השיר לכמה חברות/ידידות ואף לאשתי. כולן חשבו שיש בשיר משהו קרבני- נואש, כמו מסרבות לראות את האושר שבהליכה, שבהישארות, שבחיוך ובמוות לצד בת הזוג.

   כמו הפרפר הנמשך אל כיליונו באור, משום השתוקקותו-משיכתו לאור, כך חכמת בוחר בחיוך לללכת, להישאר לצידה של אישה בחייו ואז למות.

   הטרגיות של הגבר,אוהב הנשים, אינה בהיותו טיפוס מלנכולי-נואש, אלא דווקא ששמחת ההליכה-שבי שלו היא בלתי מובנת לרוב סובביו.

  אין מדובר פה בהליכה אחר פאם-פטאל מפתה.  מדובר בהליכה רצונית אחר האישה-האהובה, כעין "לך לךָ" שאין ממנו חזרה.  כמה חלומות הורג אדם בכדי להשאיר חלום אחד חי. חלומו החי של חכמת הם החיים לצד האשה.

*

2

*

    ועדיין דיברתי על אהבת אישה מיוחדת ולא על אהבת נשים בכלל. ברם, דומני כי ככל שאני מנסה להבין את תולדותי, תמיד העדפתי נשים, אם כבנות זוג, אם כחברות, אם כידידות, אם כמורות אם כמדריכות. החל בילדות המוקדמת ממש ואילך. במחשבה לאחור, גם במקומות עבודה בהם עבדתי נהניתי יותר כאשר המנהלת הישירה שלי היתה אשה. יש לי כמה וכמה חברים-גברים, ואף הם יודעים, כי יש לי העדפה לבנות שיח על פני בני שיח.  וכך מאז ומעולם, אני חושב,  מקיפות אותי כמה וכמה חברות-נפש, ואני מאושר בקרבתן.

*

3

*

    לאחרונה למדתי מפיה של חוקרת הסוּפיות, ד"ר ערין סלאמה-קדסי, על הבחנה שהבחין השיח' הסופי הבע'דאדי הגדול, בן המאה השלוש עשרה, עמר אלחפס שהאב א-דין א-סהרורדי (נפטר 1235), בין אפשרותו של התלמיד המבקש להשתלם בדרכי הסוּפים, ללמוד באופן עיוני מכל ספר, להיפגש עם כל שיח', ולשמוע כל דבר; אבל את התרגול הרוחני, שומא עליו לעשות בהדרכתו של שיח' אחד בלבד, שמא תתבלבל עליו דעתו, ותרגולו יתקלקל בשל ריבוי המורים.

   לא יכולתי שלא לקחת זאת אל המקום של אהבת- נשים בחיי. כל כך הרבה דעות ומחשבות ורגשות ובינת לב והתבוננויות קיבלתי מנשים בחיי,וכל כך הרבה למדתי מהן, עד שבכל הנשים הקרובות אני נוטה לראות שיח'יות שלי. ברם, תמיד בהיותי בזוגיות הקפדתי על מונוגמיה, משום שאת התרגול המעשי של האהבה יש לעשות בהדרכתה של שיח'ית אחת בלבד.

  לא ייפלא כי מייסדת הסוּפיוּת, רַאבִּעַה' אלעַדַוִּיַה (נפטרה בשנת 801 לספירה) מן העיר בצרה שבעראק, היתה אישה. מגמת שיטתה היתה אהבה לאל ונהיה אליו מתוך ביטויים השאולים מאהבת בשר ודם, כעין מה שנמצא במגילת שיר השירים, ואכן לסברות מספר, היתה ראבעה' בנערותה אמה מוסלמית ממוצא יהודי. רבים מן הסוּפים הראשונים בעראק היו עולים אליה לרגל כדי להנות מתורתה ומהנהגותיה. הם לא חששו, כבר אז, ללמוד ולקבל תורתם מפי אשה.

*

בתמונה למעלה: Amadeo Modigliani ,La Jeune Bonne, Oil on Canvas 1919