היהודי הזה, קליין, והקמפיין לגירוש מהגרי-העבודה

                    

         לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים (תלמוד בבלי בבא קמא דף צ"ג ע"א) 

   לאחרונה שאלתי באחת הספריות הציבוריות עבור בתי הגדולה את המהדורה המתורגמת החדשה של כל ספורי שרלוק הולמס לארתור קונן דוייל (כרך א': הוצאת מחברות לספרות וזמורה ביתן: תל אביב 2010) ואגב כך שבתי ועיינתי בסיפור 'הבעיה הסופית' הנסב על העמות הפטאלי המתרקם בין שרלוק הולמס ובין יריבו הארכי-פושע, פרופ' מורייאטי, המסתיים בנפילתם אל תוך שצפו הקולח של מפל ריינבאך.  כמה שנים אחר-כך, בלחץ קהל הקוראים הקנאי, נאלץ קונן-דוייל להשיב את גיבורו לחיים, אבל הולמס המחודש כבר היה כעין אפיגון של קודמו. וכך, אף בתודעתי, כל השנים, נחרט הולמס כמי שנפל אל מותו אל האשד.

   מה שלא זכרתי הוא כי בשלב כלשהו של העלילה מחווה הולמס את דעתו לפני ווטסון, כי לוּ ייהרג במהלך לכידתו של פרופ' מוריאטי היה רוצה לראות בכך זכות גדולה, משום שהיה עולה לאל ידו לעצור רעה גדולה שהמיט הארכי-פושע מוריאטי על אזרחי-אירופה במשך שנים ארוכות. טיעון מוסרי זה של מרבית התועלת למרבית בני האדם, ומיעוט נזקם, יסודו ברציונליזם-המוסרי של התועלתנים האנגלים, מבית מדרשם של הפילוסופים, ג'רמי בנטהאם וג'ון סטיוארט מיל. יש להניח כי קונן-דויל הכירו היטב, באשר הוא שימש בסיס להתנהלותו היום-יומית של הג'נטלמן הויקטוריאני.

   יותר מכך, הזקקותה של ספרות בלשים קלאסית לתועלתנות המוסרית הזאת עולה גם בחדות מן הנובלה הראשונה של ז'ורז' סימנון בה הציג לעולם את גיבורו, רב-פקד מגרה, התלוי מסן פוליין (1931, הספר ראה בתרגומו של אביטל ענבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2007). בסיום הסיפור מעדיף מגרה להניח לשלשה חשודים ברצח, לאחר שהוא משתכנע בסיפורם לפיו חבר לשעבר שלהם, קליין היהודי ששם קץ לחייו לפני שנים רבות, עשה כן, משום רגשות אשמה שייסרו אותו על שרצח ברגע של כעס בלתי-נשלט של בן טובים אותו הסתירו כולם. לאחר שחבר נוסף שלהם, שלא הצליח בחייו, איים עליהם, כולם בעלי משפחות אמידים, ומעורים בחברה, והם נאלצו לנקוט בשורת פעולות שעוררו עליהם את חשדו של מגרה. מה גם שאותו חבר (כתוצאה ממעשה לא מכוון של מגרה) שם קץ לחייו גם כן. מגרה מסכים להניח להם פחות מחודש לפני כניסת חוק-ההתיישנות על עבירת-הרצח כביכול ולקבל את גרסתם, בחושבו על הגיון טיעוניהם, עתיד משפחותיהם וילדיהם וכיו"ב. אפשר שהוא עוצר את החקירה בהביאו לפני עיניו את החיים ומבכר אותם על פני המתים, אך בסופו של דבר מחשבתו הרגישה על הילדים של החשודים, ווידויים של החשודים באופן פרטי בפניו על ההתרחשות, מביאה אותו להעדיף להניח לחשודים ולא לנסות להעבירם למעצר ולחקירות שיטתיות, שאולי לא יעלו דבר.  גם בכך ניתן לראות סוג של תועלתנות מוסרית, בבחינת: מיטב התועלת למיטב בני האדם.

   יש להביא בחשבון כי גם הולמס וגם מגרה הם סוכני הממסדים החברתיים. הם בלשים הרואים תמיד לנגד עיניהם את טובת- החברה והמדינה, ומנסים לתרום בפעולת הבילוש את שביכולתם לתיקון הנורמות החברתיות שנפגעו.  בלש אחר, פיליפ מארלו של ריימונד צ'נדלר, לעומת זאת, נע תמיד על התחום האפור של החוק. הוא בעל מצפון, הוא חותר לפתרון החקירה, אך בדרך כלל באופן שאינו עולה בקנה אחד עם השמרנות החברתית-חוקתית. מארלו אינו חושש לצאת גם כנגד עשירים השוכרים אותו כאשר הוא נוכח במעלליהם ובנכלוליהם. גם אינו חושש שלא לתרום מידע למשטרה, כאשר הוא חש כי מידע זה עשוי לפגוע בטובתו של אדם פרטי, אשר מארלו משום-מה מאמין בחפותו. גם הולמס וגם מגרה הם לאמיתו של דבר שליחי-הממסדים החברתיים של החברה המעמדית. הם אנשים טובי-לב, אך אין להניח כי יעדיפו להעמיד את הפטריוטיות שלהם במבחן לטובתה של חקירה העשויה לסכן את הסדר החברתי-המדיני, וגם לא המעמדי-היררכי בארצם.  כמובן, הדברים חוזרים אל יוצריהם. גם קונן-דויל וגם סימנון נמנעים מלהציג פערים וסדקים הנקווים בתווך שבין טובת האדם באשר הוא אדם, ובין טובת אזרח-המדינה או הסדר הציבורי המתוקן.

   מדוע אני כותב זאת? כי לאחרונה מוצפים מרקעי הטלוויזיה ושלטי-החוצות בתעמולה של משרד- ההגירה, הקורא שלא להעסיק מהגרי-עבודה בכדי שלא לפגוע בפרנסתם של עובדים ישראליים. ראשית, יש לשים לב, כי התעמולה הזאת עושה שימוש במונח 'עובדים זרים' ולא במונח 'מהגרי עבודה'. הגדרתם של אנשים כזרים, ודאי בקונטקסט תרבותי יהודי, מבטאת ריחוק. 'עובדים זרים' עלולים להדהד בזיכרון התרבותי, כמשהו שמתקשר ל- 'עבודה זרה'. כלומר, המפרסמים אפשר שמנסים להשפיע באופן תת-הכרתי על תודעת הצופים לאמור: זהו אינו 'יהודי' כמונו, גם לא גוי שוחר שלום, אלא 'עובד זר', כמעט בבחינת: 'עובד אל זר'.  יתר על כן, בבטוי על המונח 'מהגרי עבודה' יש ויתור מודע על המשמע הקושר בין מצוקה כלכלית-חברתית או אישית של המהגר שהניעתו לצאת ולהתפרנס במדינה אשר בהּ הוא אינו אזרח. מלחמות אזרחים, משברים כלכליים, בעיות אבטלה, רעב, מגיפות ובצורת, נמחים, כלאחר-יד כאשר מתייחסים למהגרי-העבודה כ'עובדים זרים', ויש רק בכך בכדי לסייע לאיזו הפחתה של האמפתיה הציבורית כלפיהם וכלפי גורלם בקרבנו. זאת ועוד, בתשדירי הפרסומת ובשלטי החוצות מצולמים לכאורה אזרחים ואזרחיות ישראל (יהודים כולם, אגב), היוצאים לכאורה פגועים מן המצב של העסקת מהגרי העבודה. לעובדה לפיה המציגים הם שחקנים/ות אין בכדי להפחית את האמפתיה אליהם, כמי שהם לכאורה 'חלק מאיתנו' (יהודים- ישראלים) זאת באם מציבים מולם את מהגרי העבודה.

   בשנת 1931 ויתר סימנון בסיפורו על חקר שיטתי וביקורתי הנוגע לגורלו של היהודי העני קליין, וקיבל את טענת החשודים לפיהם התאבדותו של קליין ועוד יותר מעשה הרצח שביצע בעידנא דריתחא, ציערו אותם שנים ארוכות. גם קליין וגם לקוק (המתאבד השני) מתוארים כמי שלא מצאו את מקומם בחברה האירופית. חייהם היו לכתחילה טרגדיה רודפת טרגדיה, משפחות בלתי יציבות, היסחפות אחר אידיאות אנרכיסטיות וכיו"ב, כמו הציבו אותם בשולי-השוליים החברתיים.  דומה כאילו ההבחנה שנוטע סימנון אצל גיבורו מגרה, היא בין 'האזרח האירופי בן התרבות' ובין מי שאתרע מזלו להיות 'זר תמידי'. השיקול התועלתי-מוסרי שמפעיל מגרה לבסוף, אינו נובע מתוך 'טובת האדם באשר הוא אדם', אלא מתוך תפישה מסויימת הקושרת את 'מירב הטוב למירב בני האדם' עם הסדר החברתי-מדיני-פוליטי-משפחתי. למרבה הצער, הגיון כזה (ואמנם אך סימלי הוא כי סימנון פרסם את ספרו בשנת 1931) יכול היה להנחות אזרחים אירופיים רבים שלא לסכן את עצמם, את עתיד ילדיהם ואת מקומם המקצועי לטובת התקוממות כנגד המממשל הנאצי, כל שכן, לסייע בהסתרת השכנים היהודיים ובהברחתם למקום מבטחים. כאשר רותמים את התועלתנות-המוסרית בפניה ההומניסטיים האוניברסליים ומצמצמים וקושרים אותה בסדרים חברתיים- לאומיים ופטריוטיים, אין מוצא מעיוות וקלקול שאינו מבטיח את מקסימום הטוב למקסימום בני האדם אלא את מקסימום התועלת למקסימום הדומים לנו. ומבחינה זאת, דומני כי בקמפיין התעמולה-הסברה בו נוקטת ממשלת ישראל (בשם משרד ההגירה) יש משום עלייה על הנתיב המסוכן, המפותל והחלקלק הזה, שבו אדם עלול להיהפך במהירות רבה, לנבל (מנוול) ברשות התורה, או ברשותה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית.

 

בתמונה למעלה: סדנת יזע לנשים, תעשיית הטקסטיל, שיקגו, 1903.

© 2010 שועי רז