Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 18th ב-מאי, 2010

 

'אין מתפקידי לבנות אתיקה. אני רק משתדל לחפש את משמעותה' (עמנואל לוינס)

 'לא יכולתי להבחין בשום מקום, לא בפינות, לא בגמלונים, לא במסגרות החלונות ולא בלזבזים באיזה קו עקום או בעקבות  אחרות של הזמן שחלף' (וינפריד גיאורג זבאלד)

 

1

בספרו חלל וכו' מבחר מרחבים, כתב ז'ורז' פרק (1982-1936), את הפרק הבא:

על הקוים הישרים:

 

כתבתי כאן פרק על הקוים העקומים, כדי להוכיח את מעלותיהם

של הקוים הישרים…  

קו ישר זה – המשעול שבו ילכו הנוצרים האמיתיים! אומרים

אבות-הכנסיה.

-סמל הישרות המוסרית אומר קיקרו-

– הטוב בקווים, אומרים שותלי הכרובים.

הוא הקו הקצר ביותר, אומר ארכימדס, שאפשר למתוח מנקודה אחת לנקודה אחרת.

אבל סופר כמוני,  וכמו רבים אחרים, אינו גיאומטריקן; ונטשתי

את הקו הישר

 

לורנס סטרן (טריסטראם שאנדי, פרק 240)

 

[ז'ורז' פרק, על הקוים הישרים, חלל וכו': מבחר מרחבים,  תרגמו מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל, תל אביב 1998, עמ' 110]

 

   לכאורה, לדברי פרק, כל הפרק לעיל הוא ציטוט מספרו הקלאסי של סטרן, ולא-הוא. למעשה, אליבא דהמהדירים, רק השורות השלישית עד השביעית מופיעות בו (בפרק הארבעים, כרך שישי). כל היתר הוא כנראה כתיבה פרקית אפיינית.

כלומר, כאשר מותירים את דבריו של פרק המובאים סביב הציטאט מקבלים את התוצאה הבאה:

כתבתי כאן פרק על הקוים העקומים, כדי להוכיח את מעלותיהם

של הקוים הישרים…  

אבל סופר כמוני,  וכמו רבים אחרים, אינו גיאומטריקן; ונטשתי

את הקו הישר

   כלומר, פרק בוחר לדלג מעל מקומו של הקו הישר, האמור בסדר התיאולוגי-דתי או האתי-פילוסופי. במיוחד עולה כי הוא מבכר שלא להעדיף את הדרכים הקצרות, הסלולות. למעשה לדידו, אין חפץ אמיתי בקו הישר, מלבד תועלתו, המודגמת על ידי משפטו של ארכימדס. לפיכך, הפכה הישרות לסמל חברתי-דתי. לערך בפני עצמו. אבל האם התועלת הגיאומטרית, הקצרות, ההליכה בתלם, הציות לנומוס, היא מידתו של של אדם, כל שכן מידתו של אדם, בבואו לספר את הסיפור האנושי?

   פרק מותיר אותנו בשתיקתו. לדידו, יש לנטוש את הקו הישר. יש לכתוב בקוים עקומים, הלולם של הקוים הישרים מתאים למי שחש כי העולם הוא מקום מוסדר, בנוי לתלפיות, משוכלל ומתוקן, מרחב גיאומטרי שבו באמת אפשר למתוח קו מנקודה אחת לנקודה אחרת. למי שחווה את הדיסהרמוניה ואת השבר, את חוסר האפשרות להביע את הקיום בעולם, לצד הצורך להביע בכל זאת משהו, אין אלא לכתוב בקוים עקומים, המאפשרים לספר את מקצת הדברים בלווית האורות והצללים הנעים בהם, בחובם.

2

    בראיון רדיופוני ארוך שעובד לידי חיבור דיאלוגי-פילוסופי בין פיליפ נמו ובין עמנואל לוינס (1995-1906) השמיע לוינס את דעתו היאך מתנתקת הפילוסופיה שלו, הדנה בגילוי האתיקה בפניו של 'האחר' (כל זולת), בבחינת הצו האלהי 'לא תרצח', מן המסורת הפילוסופית-האירופית של הכּוּליוּת. אליבא דלוינס, הפילוסופיה לתולדותיה התחקתה אחר הזהה, נסיון לעסוק במלאכת ידיעת-העולם, מתוך ההנחה כי אמנם 'ההויה חבוקה בזרועות האמת', רוצה לומר: ניתן להעלות בדעת את 'האמת' המוחלטת על אודות העולם. ברם, אומר לוינס, מחשבה כזו, פירושה למעשה הפיכת 'האחר' (הזולת) לעצמי. כלומר, ההנחה לפיה 'האני' עשוי להקיף את שלל התופעות והמחשבות כולן. לדידו של לוינס, דווקא רעיון האינסופי—כרוך בו רעיון האי-זהוּת. כלומר, שאין דעת האדם פנויה להכיר, להגדיר, ולהקיף את כל הנמצאים, אלא אך ורק להעלות רעיונות ומחשבות על 'האחרים', כלומר: על מכלול התופעות הנמצאות בעולם.

   כמובן, שהתבוננות כזו על העולם, כל שכן, על הזולת, 'האחר', הבלתי-זהה, שיש לו חירות למחשבותיו ולעולמו, מבלי שיזדקק בהכרח למחשבתו או להנחותיו של 'האני' אודותיו, דורשת את 'האני' לחוות את העולם לכתחילה, כמקום שבו לא רק הסופי והתועלתי מצויים, אלא גם יסוד המיסתורין, הנעלם, ידע שאינו שלם, שאינו מניח לכתחילה, כי 'האני' יכול לטעון טענות-כּוּליוֹת-טוטאליוֹת, אלא אך להעמיד את פרשנויותיו שלו אודות ההויה, מתוך הזיקה לכל אדם או לכל יצור אחר. יתירה מזו, עמדה כזאת, המתירה את נוכחות האינסופי בסופי, מניחה למעשה כי לכל 'אחר' שמורה הזכות המפורשת להתבונן בעולם ולבנות לו את פשריו, וכי על כל 'אני' לא להסתפק בקיום זכותו זו של הזולת, אלא גם להיות אחראי וקשוב, לתובנותיו של 'האחר', ולהימצא באיזה שיח, או זיקה עימו. להיענות. לא להותיר את העולם כאוסף של 'אחרים' כאוסף של מונאדות החיות איש-איש את עולמהּ הפנימי, אלא לקיים איזו זיקה בין אותם עולמות שאינם זהים כלל ועיקר.

   לוינס מדבר על החוויה הפנימית בעיבורהּ הופך האין-סוף, האי-זהה לעולם, מדבר חוּצִי ומרוחק (מושג פילוסופי- מתמטי, אם נרצה) לדיבורו הפנימי של האדם, המעניק מקום לדיבורו הפנימי של כל 'אחר', שאינו מחפש לא שלטון, ולא אחיזה באחר, אלא לחיות עימו מתוך אחריות וכיבוד, של האי-זהה, בתוך אותו עולם. את הרעיון הזה בוחר לוינס להמחיש באמצעות המוטו למחזה 'נעל האטלס' למשורר פול קלודל (1955-1868), פתגם פורטוגלי, שהוראתו: 'האל כותב ישר בקוים מפותלים'.

פסקה זו מתבססת על קריאתי בספרם של לוינס ונמו אתיקה והאינסופי (תרגמו מצרפתית אפרים מאיר ושמואל ראם, הוצאת מאגנס: ירושלים 1994, עמ' 82-67)  

 

 3

  מה בין נטישת הקוים הישרים, ההכרח לספר את הסיפור האנושי דווקא בקוים עקומים, אצל פרק ובין האין סוף, האי-זהה והאל הכותב בקוים מפותלים אצל לוינס? הקו הישר, אליבא דלוינס ופרק גם יחד, הוא בבחינת פתרונה התועלתי-טוטאלי של שאלת דרך המעבר הקצרה ביותר בין שתי נקודות. אבל בהעברת קו ישר בין נקודה ובין נקודה ישנה הנחה מובלעת לפיה האדם עשוי באמת להטיל קוים ישרים שכאלו גם במה שנוגע לספירה האתית. כאשר האדם בוחר במה שנראה לו כאמת טוטאלית, הוא מוחק את כל האפשרויות האחרות. יותר מכך, הוא אינו מכבד את זכותו של "האחר", כנקודה אי-זהה, לכונן את חייו בהתאם לנפשו הייחודית וכשריה. אדרבה, הוא מוחק את כל האחרים. מבחינתו, לו כנקודה, שמורה הזכות לשלוח קו אל כל נקודה, שהיא ממילא זהה (להכרתו) לו, ועל כן עשויה לציית למה שהוא רואה בו את לוז הקיוּם.  

    לוינס כשלעצמו החשיב מאוד את תנועת הליטוף, אותה הסביר כביטוי של קרבה, נוגע ולא-נוגע באחר, מאפשר לו את אי-זהותו, את שונות הסובייקטים. תנועה של ליטוף שונה מאוד מהעברת קו ישר מנקודה לנקודה. זאת דומה יותר להכרה לפיה 'האחר' מוּכל ב'אני'. הוא שלי.ומאחר שהוא בבעלותי, יכול אני לנהוג בו כאילוּ לתובנותיי/אמונותיו ישנה זיקה הכרחית אליו.  יש לשים לב, פעולת הליטוף היא גלית, עקמומית. אין דבר מנוגד יותר מאשר העברת קו ישר.

   האנושות אפוא, לגילוייה הדתיים והפילוסופים והספרותיים, נסמכה זמן רב על תהילתם של הקוים הישרים. ואליבא דפרק ולוינס, בכדי לספר את סיפורהּ המלא, בכדי לכונן עולם שבו בני האדם חיים, כאוסף של סובייקטים, הנמצאים בדיאלוג ובזיקה, ולא בהשררת מעשה- האלימות הבא, זקוקה היא לתהילת הקוים העקומים, העגולים, המפותלים. זקוקה היא לא/נשים שהאין סוף החוּצי הופך בהכרתם, בדיבורם הפנימי, לנוכחות של האיו סוף בתוך הסופי, וכאשר הם מתבוננים ב'אחר' הם מגלים על פניו הרחוקים, את עקבותיו של האי-זהה, הסובייקט שאין להכילו, במידה רבה: עקבותיו של האין-סוף.

חג שמח לכל הקוראות והקוראים. קבלת תורה איש-איש כפי נפשו, כשריו ומתכונתו, ומתוך תודעת אי-זהוּת, המלווה בקשב, קרבה ואחריוּת, הולכת וגדילה, בין כל האי-זהים, כולם.

 

באשר לי, על אף חיבה רבה לגיאומטריה (בחיי הפנימיים). נטשתי את הקו הישר.

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, מעשן הנרגילה, שמן על בד 1944.

בתמונה למטה: כריכת החוברת אל עבר האחר אשר ראתה אור בשנת 1999 על ידי מדרשת אורנים( התנועה הקיבוצית) והכילה תרגום של אחד משיעוריו התלמודיים של עמנואל לוינס בידי ד"ר אליזבת גולדווין . על הכריכה,  רישום דיוקנו של לוינס במיוחד לרגל המהדורה העברית  מאת חברנו המשורר, דודו פלמה.    

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »