ברכבת בין וירצבורג לפרנקפורט, במקום שאין לו שם

 

 

1

   בספרו המדהים, אוסטֶרליץ, חיבור המקנה מובן ממשי לפראזה הנושנה 'לשקוע בספר', מתאר וינפרד גאורג מקסימיליאן (מקס) זבאלד (2001-1944), מסע שעורך גיבורו, ז'ק אוסטרליץ, בעקבות עברו היהודי הנשכח. כאן, ברכבת בין וירצבורג לפרנקפורט:

כמעט כל הזמן עמדתי במסדרון של הקרון והשקפתי דרך החלון. בין וירצבורג לפרנקפורט, כמדומני, עברה הרכבת בחבל ארץ משופע בעצים, קבוצות של אשורים ואלונים קרחים, וגם עצי מחט, על פני מילים רבים. בזמן שהשקפתי כך החוצה, שב אליי מרחוק החלום שחלמתי בביתו של המטיף בבָּלה, ולעתים קרובות גם אחר כך, על ארץ חסרת גבולות ושם, מכוסה כולה חלקות יער אפלות, שהוכרחתי לחצותהּ בלי לדעת לאן אגיע, ומה שחלף לעיני עכשיו בחוץ, כך התגלה לי מעט-מעט, אמר אוסטרליץ, הוא המקור של אותן תמונות שרדפו אותי שנים כה רבות. גם בתמונה אחרת שכפתה את עצמה עלי זמן רב ונזכרתי עכשיו: תמונתו של אח תאום שהצטרף אלי אל הנסיעה הזאת שמיאנה להסתיים, והוא ישב בלי נוע  בפינה הסמוכה לחלון של תא הנוסעים ובהה החוצה אל תוך החשכה. לא ידעתי עליו מאומה, אפילו לא את שמו, ומעולם לא החלפתי עימו אפילו מילה אחת, אבל כשחשבתי עליו התעניתי כל הזמן במחשבה, שלקראת סוף הנסיעה הוא מת משחפת ושכב ברשת המטען עם שאר החפצים שלנו.

(וו.ג. זבאלד, אוסטרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006, עמ' 187)

   יש לשים לב, כי התנועה, תנועת הנוף החולף נוכח עיניו של הנוסע העומד, אגב נסיעה, ומשקיף מחלון הרכבת, היא המביאה את אוסטרליץ לידי זכרון, אפשר מצב תודעה אחר מן הרגיל, של חלימה אגב יקיצה. תנועת-החלוֹף נוכח עיניו, כמו מביאה את העצמי להיאחז בזכרונות או במראות-ראשיתיים, הקרובים תמיד אצל הנפש. הנוף חולף במהירות, כמו החיים, שועטים והולכים; מביאים את ה-Self לחפש אחיזה, אשליה של  יציבות. בסופו של דבר, אדם המשקיף דרך חלון של רכבת נוסעת, עשוי להיאחז כטובע במראות- השתייה, תשתיתן של זכרונותיו.

   מה רואה אוסטרליץ? "ארץ חסרת גבולות ושם, מכוסה כולה חלקות יער אפלות", מה שלטעם המספר, "הוא המקור של אותן תמונות שרדפו אותי שנים כה רבות". זהו נוף קונקרטי וחלומי כאחד. אוסטרליץ הישיש יודע כי הוא מביט אל תוך נוף של יערות המשתרע בין שתי ערים גרמניות. עם זאת, אוסטרליץ הילד שנמסר בידי אימו אגאתה לידי הצלב האדום בפראג, שנים רבות לפני כן, בכדי שיעבירוהו לחוף מבטחים בבריטניה, מתבונן אל אותו נוף, שכפי הנראה, נחזה אליו מחלון הרכבת, אי-אז בילדות, כאשר הרכבת חצתה את אירופה, והנוף היערי היה חסר שם וגבולות; אימה של ניתוק ממשפחתו ומכל העולם הידוע לו, אשר ילד אינו יכול לתת לה שם; ילד נוסע ברכבת שאינו יודע את נתיבהּ ואינו יודע מה יעדהּ האחרון. הייפלא כי ילד שכזה כבר לא יצליח למצוא בעולם את ביתו?

   ברם, אימת המקום שאין לו שם, אינה סוף דבר. דווקא, המקום היערי חסר הגבולות, שכמו איננו מציית לגדרי מקום וזמן, הוא גם המקום שבו "האני" חדל להיות אני, "האני" הולך ומתפצל, וכל שותפיו של אוסטרליץ הצעיר במסע הרכבת אל החיים החדשים (אם אלו חיים), כמו נדמים לו פתע כבני משפחה, כאחים תאומים. באותה נסיעה, באותה מקום של אימה מבקעת נפש, הוא לא נמצא לבדו. היה שם ילד נוסף, כמדומה, ילד חסר שם, שהוא ואוסטרליץ לא החליפו כל הדרך מלה. עד שהדבר היחיד אשר עושה את אותו הילד לממשי היא העובדה שאוסטרליץ זוכר אותו מביט החוצה מן החלון אל האפלה השוררת בחוץ, ולבסוף זוכר היאך קרוב לסוף הנסיעה, עת נפטר משחפת, הועבר לשכון ברשת המטען בין החפצים, עד הבאתו לקבורה בתחנה הסופית.

   קשה לומר מה הילד הזה האנונימי מבטא אצל אוסטרליץ, האם את האימה המטפיסית מפני המוות, האפלה, חוסר הגבול או שמא את התעברותה של האימה, הפיכתהּ לממשוּת פנימית. כלומר, הילד המדובר  אינו אלא תשלילו של אוסטרליץ עצמו, שנאלץ למוּת טקסית-מטפורית במעבה זכרונותיו כילד חולני ועזוּב, יחד עם כל העולם שהותיר מאחוריו, בכדי להצליח לחיות מחדש אצל משפחת האומנה בהּ גדל לבסוף באנגליה. מובן כי הפיצול הזה עתיד לתת את אותותיו באוסטרליץ לכל אורך חייו, משום שכל חייו יעמדו בסימן חיפוש עקבותיו של הסדר השלם, של מה שנשמר ושל מה שאין בו חל בו שבר ופיצול (אוסטרליץ הופך להיסטוריון של הארכיטקטורה האירופית).

2

  בתיאורו את חוויתו של אוסטרליץ הנוסע בקרון הרכבת בין וירצבורג לפרנקפורט קשה שלא לחוש בהדהודם של שני שירים מאת פאול צלאן (אנגרם של פאול אנצ'ל, 1970-1920), משורר יהודי, יליד טשרנוביץ' ברומניה, ששכל את רוב משפחתו בימי מלחמת העולם השניה במחנות ההשמדה (הוא עצמו היה עצור במחנה עבודה ומעולם לא הרבה לכתוב את חוויותיו מאותן שנים), והיה, במידה רבה, המשורר היהודי, כותב הגרמנית, הנודע ביותר בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. שני השירים נכללו בקובץ שנדפס מעזבונו של צלאן, Schneepart (חלק שלג, 1971).  מן הראשון אביא את שתי השורות הפותחות בלבד:

I 

שמעתי שהגרזן פורח

שמעתי שהמקום אין לו שֵם…

 

II

 

עולם לא

קריא. הכֹּל כּפוּל.

 

השעונים החזקים

מאשרים את השעה המפוצלת,

בקול נִחָר.

 

אתה, המְמֹעָך במעמקיךָ

עוֹלֶה מתוכךָ

לְעולם

 

(פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל- אביב 1994, עמ' 106-105)

 

   בדומה לצלאן, בחר זבאלד להוליך את גיבורו אוסטרליץ אל אותו מקום חסר שם, בלתי גדור, מטיל אימה. בדומה לצלאן, תיאר זבאלד את התפצלותו של העולם, ההופך באחת לבלתי קריא ובלתי מובן, עולמו של מי שחווה שבר קיומו עמוק, שרצף החיים הצעירים אותם חי נגדע באחת. זהו זמן של שעה מפוצלת: זמן השעונים הממשיכים לתקתק, להצהיר על מגוון הפעילויות הנעשות בעולם, זמן של עולם, כמנהגו נוהג, מחד גיסא;  וזמן שבנפש, זמן עצור-מהוסה- מהוסס. חוויה שמעולם לא הישירה מבטהּ אל העולם, אלא נותרה חתומה בליבו של מי שחווה אותה, מאידך גיסא. מבחינת מה, אוסטרליץ הישיש לעולם יוותר הילד הנוסע ברכבת בתוך לא-ארץ אל יעד בלתי ידוע, ילד שנותק מאהוביו, שאינו יודע, האם יזכה שוב באהבה, ואפילו לא מה מועידה לו ישיבתו בקרון על יד הילד הזר הגוסס ממחלתו. אם אכן, ילד זה קיים, כי אפשר שילד זה אינו אלא ביטוי-מה לאוסטרליץ עצמו, שמשהו בו, באותה נסיעה חדל לתמיד, וכל חייו אינו אלא דמות רפאים של מתבודד, האוצר בבדידותו, חלקים נכבדים מן ההיסטוריה הציוילטורית-האירופית בין אונותיו.

   חשוב לזכור, כי בניגוד לשיריו של צלאן, זבאלד יוצר כאן דמות בדויה, וחוויה לכאורה בדויה. עם זאת, על אף שמשתמע כי אפשר שזבאלד עיצב כאן את דמותו הטראומטית של אוסטרליץ בצלם שירי צלאן, אני נוטה לחשוב, כי ז'ק אוסטרליץ, מביע, בראש ובראשונה, דווקא את דמותו הטראומטית של זבאלד; ילד גרמני, אשר שואת יהודי אירופה הועלמה ממנו על ידי הוריו ומוריו, ואשר החל להבין בפעם הראשונה את שהתרחש באותן שנים, רק לאחר שעקר לאנגליה בשנת 1966, על מנת להורות ספרות גרמנית: תחילת באונ' מנצ'סטר ואחר כך באונ' East-England בעיר נוריץ'. כמו אוסטרליץ', הנזכר רק לעת זקנה, בהיותו משוטט בתחנת הרכבת 'ליברפול', בעברו היהודי; כך זבאלד, רק בבגרותו, לומד את ההתבוננות המכילה בתוכה את תולדות יהודי אירופה וחורבנם, כפי שרשומות לדידו בכל מקום באירופה, בכל קרת, תחנת רכבת, יער, או מרצפת-רחוב. אבל דומה, כי את זבאלד ענתה דווקא דמותו של הילד, הגדל מבלי לדעת דבר על שהתרחש, כל כך קרוב לזמן השעונים שבו הרצח התרחש.  מכאן ואילך, המקום שאין לו שם, והשעה המפוצלת ממנה עולה האני הממועך ממעמקיו, כדמות ילד אבוד הנוסע ברכבת המבחין מרחוק בילד מפוחד כמוהו, גוסס, דומה שליוותה גם את זבאלד לעולם.

 Vashti Bunyan: Train Song

שירהּ של בוניאן הוקלט בשנת 1966, שנת בואו של זבאלד לאנגליה.

בתמונה למעלה:  J.M. Wiliiam Turner, The Great Western Railway, Oil on Canvas 1844

© 2010 שועי רז