שלשום 18:30 על יד אוניברסיטת תל-אביב. מחכה לאוטובוס מס' 45 שייקח אותי הביתה (כיוון אחד הלכתי ברגל).במורד הכביש על אופניי-הרים, בחור שרירי ללא חולצה, מנוקב- כברה בכמה מקומות אסטרטגיים, עם עגילי-פירסינג, משקפי שמש כהים זבוביים, ישר מול השמש ההולכת ומתעלפת, והבְּרִיזָה שבשעות האלוּ נדמה שסוחפת מעט את כולנו מזרחהּ.
מולו בנתיב השני, חבדני"ק על אופניים זקנים,בחליפה שחורה וכיפת-קסדה של 'יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד', מנופף תוך כדי רכיבה ברצועות תפילין לעוברים ושבים (שאינם רבים, כי הרי יש פורטוגל-חוף השנהב בטלויזיה) ומכריז: 'יש משיח! יש משיח מברוקלין!', הכרזה המבקשת לסחוף את כולנו מערבהּ (מי יודע אולי הוא רוכב הנה כל הדרך מברוקלין).
אם להרהר רגע בפנתאיסטית (מה שמצוי גם אצל האדמו"ר הזקן של חב"ד וגם אצל שׂפינוזה),הרי כל אחד מרוכבי האופנים הללו הוא איזו מניפסטציה של אלהי"ם= הטב"ע (86 בגימטריה) או של ה-Deus–Sive–Natura (אל או טבע), על אף שהם נוסעים בכיוונים מנוגדים ובשורתם שונה היא בתכלית. אני מחכה לעוד שני רוכבי אופניים בכדי להרכיב מהם ארבעת פרשי אפוקליפסה (חזון יוחנן), אבל אף רוכב אפניים נוסף לא עובר. שניים בתחנה מדברים כדורגל. אולי השניים הנותרים בהרכב האפוקליפטי לא צריכים להיות פרשים אלא פרשני-כדורגל, מי יודע.
אני מהרהר רגע בכך שאפשר שהיכן שהוא על הכביש עבר קו משווה נעלם, כך שזה הוא בבואה של זה, אפשר שאני, כלומר דעתי, היכן שהוא בחיי הפנימיים, עובר קו המשווה הזה.
יותר מדיי רועש לי פתאום. וגם האוטובוס מגיע. אני נכנס, משלם, רוכן לספר שבתיק הצד הירוק שלי, פותח במקום שבו הפסקתי (אם אפשר בכלל להפסיק), וקורא:
*
מן הידע המיתי של גרמי השמים קולט מר פָּלומָר רק הבהובים לאים;מן הידע המדעי הוא קולט רק את ההדים המתפרסמים בעיתונים; בכל מה שהוא אכן יודע, הוא חושד ומפקפק,ומה שאין הוא יודע מחזיק את נפשו במתח מתמיד. מכיוון שהוא מדוכא ולא בוטח, מתעצבן מר פָּלוֹמָר בשעה שהוא מעיין במפות השמים כמו כשהוא מעיין בלוחות הרכבות בחיפוש אחר אפשרות מעבר מרכבת אחת לאחרת.
הנה חץ זוהר פולח את השמים.האם זהו מטאוריט?אלה הם הלילות שבהם שכיח ביותר לראות כוכב נופל,אולי יתכן מאוד שאין זה אלא אורו של מטוס חולף.מבטו של מר פָּלוֹמָר נשאר ער מאוד,מוכן לכל אפשרוּת. משוחרר מכל ודאוּת.זה חצי שעה שהוא ניצב על החוף האפל; ישוב בכסא-נוח, מעוות גופו לכיוון דרום או צפון, ומדי פעם מדליק את הפנס או מקרב לאפו את המפות שהוא מחזיק פרושות על ברכיו; ומתחיל שוב בסקירה, החל בכוכב- הצפון,כשצווארו מעוקם ונוטה לאחור.
אי-אלו צללים שקטים נעים על החול;זוג נאהבים שניתק מן הדיונה,דייג לילי, מוכס, ספן. מר פָלוֹמָר שומע לחשוש,מביט סביבו:לא הרחק ממנו התקבצה התקהלוּת קטנה של אנשים המביטים בתנועותיו כאילו היו עויתות של מטורף.
[איטאלו קאלווינו,מר פָּלוֹמָר, תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, ספרית פועלים, תל אביב 1993, עמ' 62]
*
באוטובוס אני מתיישב בתווך שבו תופס את תשומת לבי שיח המתנהל באופן משונה למדיי בין שלשה אנשים. אחת, צעירה בעלת משקפי שמש לבנות ענקיות המכסות את עיניה, שמלת-מעצבים, ומחרוזת פנינים או דמוית-פנינים (אינני יודע, איני שולה פנינים), המדברת עם בחור כבן גילהּ היושב שני ספסלים מאחוריה במושב האחרון שבאוטובוס, הלבוש בגופיה מתפוררת מרוב שימוש. לא ברור מדוע הם לא התיישבו יחדיו ומה טיב היחסים ביניהם, היא מדברת כל הזמן אליו והוא רק מהנהן ומחייך, ושוב מהנהן ומחייך. ביניהם באחד הספסלים המתווכים יושב צעיר עב-גוף, המחייך לעצמו חיוך מוזר כל אימת שמבטו של אחד הנוסעים נתקל בו, הוא גם מדבר לעצמו מדיי פעם ואז מחייך לעצמו את אותו חיוך, כאילו נתקל בעיניו של בן-שיחו. הבחורה עם מחרוזת הפנינים והמשקפיים הלבנות, מצביעה עליו ורומזת לבן-שיחהּ בגביניה: 'תראה הוא מדבר לעצמו'. הבחור בגופיה המתפוררת מהנהן ומחייך. הבחור עב- הגוף שב ומחייך לעצמו. אני נעלב במקומו. מבחינתי, איני בטוח האם השיחה שהבחורה מנהלת עם אותו בחור, מונולוג הנהנה רק בהנהונים וחיוכים, הוא אמיתי יותר או ממשי יותר. מי יודע, אפשר שבהכרתו של הבחור עב- הגוף מצביע כעת בן שיחו האלמוני על הבחורה עם מחרוזת הפנינים ואומר בקול רם: 'תראה, היא מדבר לעצמהּ'. שוב אני חש כאילו בתווך שבין השלושה (או הארבעה) עמיתיי לנסיעה עובר איזה קו משווה. אפשר שהוא מתחולל בדעתי בלבד.
ואני, היכן אני בכל זה? דומני, כי יש עוד קו משווה אחרון שהולך ומתגלה בשעה השקטה הזאת; הולך וחורץ בתווך הבלתי ברור, ביני ובין הכרותיו-השגותיו של מר פָּלוֹמָר. אלא שאין כל התקהלות קטנה של אנשים המשגיחה על עוויתותיי, אלא אדרבה, בשעת ערב זו, המתעברת לכדי שקיעה, הכל נראה לי מעט מטורף.
מזל טוב לחברתי היקרה, הסופרת- הארכיאולוגית, נטלי מסיקה, לרגל נישואיה אמש ביפוֹ לבחיר-ליבהּ, יריב
למעלה בתמונה: נחום גוטמן, 'איור קו המשווה', מתוך: בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המַטַבּוּלוּ אשר בהרי בּוּלָוַיַה, הוצאת דבר: תל אביב 1940.
© 2010 שועי רז
אפרופו מר פלומר, אינני יכול שלא להיזכר, ולתהות אם זכרוני אינו מטעה אותי, האם ידידנו מר תומר פרסיקו לא אחז אי אז בידו מצלמת וידיאו, שסופקה לו על ידי ערוץ 1 לרגל איזו סדרה על ישראלים המצלמים את עצמם (לכבוד שנת היבול, אולי), וציטט אחת לכמה זמן מהגיגיו של פלומר זה.
מי יודע?
אולי אתה, תומר.
תודה
אני פותח בברכה השביעית את שבעת ימי המשתה ואכן הבלוג של שועי הוא המקום הראוי
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה, ושלום ורעות, מהרה ה' אלקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם, ונערים ממשתה נגינתם. ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה.
נטלי מסיקה התקדשה בחופה וקידושין ליריב פויירשטיין השם ישרם ויחייהם
הי ארז,
ברכות ושלומות, אני לא ממש מעורה בקורות חייו של תומר פרסיקו (אותו פגשתי בעבר בשתי הזדמנויות בלבד: ערב ספרותי וכנס אקדמי), וכן בתולדות יחסיו עם הספר "מר פלומר" של איטאלו קאלווינו. תצטרך לשאול את פיו.
שלום שאול,
מקווה למצאך בכל טוב. היה אתמול ערב משמח בתכלית. עד כמה שאני זוכר שם משפחתו של החתן שונה במקצת.
שנים טובות ונעימות להם, אף לכולנו.
האמנם קו המשווה?
לשועי שבתוך סערה הסובבת סביב עצמה,
ובתוכה, הס פן תעיר, בתוך עין הסערה, תודעה,
לכודה בתוך עולם כמו דורותי בלב סערה בדרכה
לארץ עוץ, או שמא כמו איש ושמו איוב לכוד בין שטן
לבין אלוהים שבלב הסערה בארץ עוץ, ארץ אגדית
שבלב ארץ התנ"ך. שועי, מה הקולות המדברים שם בלילה?
ומהו הקול המדבר אלינו מתוך הערפל? האם זה אלוהים,
האם זה הטבע בכל תופעותיו ואולי זהו בכלל ג'ון לנון?
לְאַט נָמוֹג לְתוֹךְ
שָׁמַיִם לֵאֵי כּוֹכָבִים
מוֹתִיר אַחֲרָיו נִצְנוּץ רַךְ
שֶׁל מִשְׁקָפָיו הָעֲגוּלִים
כְּמוֹ פֶּתֶק שֶׁנִּשְׁכַּח צָמוּד
בְּמַגְנֵט לְדֶלֶת הַמְקָרֵר.
בַּגַּן בֵּין עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן
יוֹקוֹ נוֹתְרָה לַצִּפֳּרִים
כֹּהֶנֶת חֲשׁוּקַת שְׂפָתַיִם
שְׁרִיר יַפָּנִי נֶאֱמָן
עַל סַפְסָל בַּסֶּנְטְרַל- פָּארְק
מְהַדְהֶדֶת עַכְשָׁו לְחַסְרֵי הַבַּיִת
כְּמוֹ יְרִיִּה בְּחֶדֶר רֵיק
וְרַק הָאוֹקְיָנוֹס אָחִי
יִשְׁאַג בְּעֹז אֶת הַשִּׁירִים
שֶׁפַּעַם הָיוּ רַק שֶׁלּו
וַאֲנִי בְּעַד מִי אֲנִי
עַכְשָׁו.
הי דודו,
המתואר- לא מלבי בדיתיו ואין הדברים משום הדמיון היוצר; הדברים אירעו כמתכונתם וראיתי לשים אותם כאן, משום שהיו משונים מצד עצמם. אפשר כי בימים נתונים לתת לספרים להיות סוג של תמונת ראי של העצמי היא מעין מפלט אפשרי.
ולנון, אני מעדיף את Working Class Hero ואת Watching the Wheel
על-פני Imagine. ובכלל מחבב אצל לנון דווקא את היסודות היותר מתבודדים-מיוסרים ופחות פוליטיים-חברתיים . אבל כללית, להוציא שיר מפה ומשם, ןבמיוחד 'אייבי רואד' ו'צוללת צהובה' (הסרט), איני חובב/חסיד גדול של לנון-מקרתני-האריסון-רינגו, בגלגוליהם השונים.
היי שועי, לרגע לא חשבתי שאתה בודה את הדברים מהירהורי ליבך.
הרי ברור לי שאתה רושם את שרואות עיניך וקולטות אוזניך.
רק כדרכי בקודש, ואני מודה שלעיתים הדבר די מעצבן, אני משתמש בשבב רעיון כבמשטח המראה למחוזות רחוקים (ונדמה לי שגם אתה עושה זאת מעת לעת).
לנון, כמו איוב, מחפש אחר מוצא שאיננו, ובכל זאת ממשיך להאמין ממש כמו דורותי. ואת אימג'ן הבאתי יותר בגלל הוויז'ואל מאשר בגלל השיר.
את קו המשווה שאתה מדבר עליו, הבנתי כמין נקודה פנומנולגית שממנה אתה בוחן את ה'אני' שלך החווה את הדברים ומפרש אותם בה בעת, שייך ולא שייך לחוויה בעת ובעונה אחת. כמו מר פָּלוֹמָר המתבונן אל העולם בפליאה ממוקדת, מאוד מחובר אליו ומאוד מנותק ממנו בעת ובעונה אחת. מר פָּלוֹמָר ש"לא הרחק ממנו התקבצה התקהלוּת קטנה של אנשים המביטים בתנועותיו כאילו היו עויתות של מטורף". באיזשהו אופן מטורף למדי התחברתם לי אתה ומר פלומר עם איוב וג'ון לנון. ואם ההתפרעות שלי הרגיזה אותך פשוט תמשיך לשוט הלאה. לא קרה כלום…
אתה עף שם למעלה, עם הציפורים, כמובן.
בהתחלה רציתי להגיד שאתה מחזיק את קו המשווה אבל לא עשית לי כל רע מעולם ואין לי שמץ של רצון להטיל עליך מעמסה כבדה כשל אטלס. לא צריך. אפילו הלווייתנים יכולים לדעתי להרפו ולפנות לדרכם, קו המשווה יישאר.
והילדה פטרוזיליה תלך עליו בשיווי משקל. או שלא, איך שיבוא לה.
והרי מן המפורסמות הוא שבאיורים שבהם קו המשווה מוחזק על ידי שני לוייתנים, כיוון הרוח פועל לכל הכיוונים סימולטנית, וגם באלכסון. בעיקר באלכסון.
(-:
דודו יקר,
לא, מדוע רוגז, ממש לא. זה נכון שמצב הרוח שלי ידע ימים טובים יותר, אבל זה קשור גם כן לאירועים קונקרטיים לגמריי (כמה דאגות וטרדות) ולא לדברים המתארעים כאן במיים הטריטוריאליים של האתר (-:
אני ער לעולם האסוציאציות הפנימיות שאני מניח כי שנינו משייטים פה, ככל היוצרים/ות כולם/ן. לעתים הדהרות האסוציאטיביות שלי משאירות אנשים מבולבלים מעט. אני מניח שזה גם מצוי אצלך גם כן.
בספרות רבנית ימי ביניימית מוצאים את המונח 'הקו השווה' המציין את קו המשווה, או קוטר מעגל.
בתורות מסוימות הקו השווה מציין קו של חלוקת הדברים כך שכנגד כל תופעה נבראה תופעה מקבילה אבל הפכית לה.
כך למשל כתב ר' אלעזר מוורמס (1230-1165) כי לכל צדיק יש קוץ כנגדו; מה שמעניין בתפישה תיאולוגית כזו היא ההנחה שהאל מכוון את העולם באיזה שיוויון-קדמון כאשר לכל תופעה הנוטה לכיוון כלשהו, יש היכן שהוא תופעה מקבילה-הפוכה, המאזנת אותה.
והנה אחד משיריו היפים האחרונים של לנון, המתאים לרשימה שלמעלה מאוד:
טלי יקרה,
עד כמה שאני זוכר מדובר שם בדגים מעופפים (-:
אבל לרגע במחשבה שניה כבר איני יודע האם טוב נהגתי שנתתי כאן מקום לאיורו היפהפה של גוטמן (המלווה אותי מאז ילדותי) וזאת מסיבה אחת. בימים כאלו, כבר אי אפשר לדעת, האם איור כזה לא יגויס לטובת ההסברה הישראלית/דובר צה"ל בכדי להסביר בחו"ל את שאירע באמת סביב ההשתלטות על המרמרה.
הי שועי
יפה הספירלה הזו, מותחת מעצמה קוי משווה נוספים בינה לבין הקורא בה, ככה אני לפחות. ובנסיון להבין את המקרה באוטובוס נדמה לי שהבנתי שיישבת ליד בעלת משקפי השמש הלבנות (?) וככה הוכרחת בנקודת המבט שלה, לא נעלב אבל לא בטוח, לא לבד אבל גם לא ביחד, מטופח אבל שרחוק מעצמו.. קצת מוטרף
ואני רק תוהה מאיפה תשומת הלב והמסירות הזו להתבוננות והאזנה לכל האנשים האלה סביבך ברחוב. רובנו הרי מתניידים בתוך איזו בועה, ממהרים לחצות את המרחב שבתוכו נעים גם אחרים, מבלי להביט יותר מדי ימינה ושמאלה. ויכול להיות שהמון שנים לא נסעתי בתחבורה ציבורית, והחיים מתוך הקופסא נראים אחרת לגמרי.
שועי,
שני רוכבי האופניים ההם?
הם דווקא שני ביטויים של של הקצוות שלך עצמך…
בימים מסויימים אתה דוס כזה עם ציציות מתבדרות,
ובאחרים אתה מקועקע, באזניך תקועות אוזניות רועמות,
לא?
בימים מסויימים אתה פרש אפוקליפטי,
ובאחרים, פרשן כדורגל.
נכון?
ויש אפילו ימים, בודדים אמנם, אבל צריך להודות,
שבהם אתה חובש משקפי שמש לבנים,
ומדבר אל עצמך בלהט.
(אבל את זה אני לא אגלה לאף אחד)
כמה מרנין ומרגש הציור הזה של גוטמן.
אני רוצה אותו לעצמי…
תודה.
הי אור, דווקא ישבתי ספסל אחד מאחורי הצעיר עב-הגוף שדיבר אל עצמו וחייך.
אלכסונית לפניי ישבה הבחורה במשקפיים הלבנים ואלכסונית מאחוריי ישב הבחור בגופיה המתפוררת.
מה שנגע ללבי, ולא בטוח שבנעימות, היה האופן שבו היא הרשתה לעצמה ללעוג לבחור שלפניי, שאולי לוקה בסכיזופרניה, אבל עשה הרושם בחור חייכן ולא מזיק.
ועוד בליבו של מקום ציבורי.
Strange Days Indeed.
אני מקווה שבאותה עת הוא היה עסוק בשיחותיו הפנימיות ולא שם לב לזה.
ואני חייב לומר שבדיאלוג-מונולוג של אותה בחורה עם הבחור בגופיה, שרק הנהן וחייך, היה משהו מוזר לא פחות ממלמוליו-העצמיים של הצעיר עב-הגוף.
על כן, ציירתי לי את קו המשווה, איפהשהו בציר ביניהם.
הי דפנה,
קשב והתבוננות הם חלק מהמהות שלי כנראה (ראי הרשימה הקודמת שלי 'ארשת' בפסקה השלישית). באותה מידה, אני מניח, לא הייתי מצליח ליצור הקשרים וזיקות בין יצירות תרבות/אמנות ללא קשב והתבוננות, רק אחר-כך היכולת לדבר עליהן, אבל לפני הכל קשב והתבוננות.
כך שזה בעצם אותו מהלך.
חוץ מזה, לתמהוני, אני מאוד אוהב בני-אדם. לא בטוח שאני יודע להסביר למה, או מה הוביל אותי לזה. אבל זו כנראה עובדה נתונה.
מוּנקה יקרה,
תודה על ההתבוננות. להזכיר, גם השניים ששוחטים את יוסף ק' בסוף 'המשפט' של קפקא דומים באופן דמוני-וסתום לכעין המשך/השתקפות זה של זה…
טוב, אף פעם לא הייתי חבדני"ק וגם לא פירסינגאי בעל משקפי זבוב (אני חייב לומר שאין בי ולו נימה מרשמו של זה ולא מרשמו של זה). אבל הספקתי כן לעבור בגלגוליי השונים במועדונים, פאבים/בארים (אפילו מזגתי בתפקיד), מקומות של תורה וחוזר חלילה [למשל, ברביעי לפני שבוע הייתי אמור לצאת להופעה של הפיקסיז (מה שלא יצא); כמה שעות אחר כך ביום חמישי נמצאתי בטקס 'חלאקה' (תספורת ראשונה של גיל שלוש למנהג החסידים ומקצת עדות צפון אפריקה) ברחבת הכותל המערבי– אליו הוזמנתי בנסיבות משפחתיות. אז נכון שבדרך כלל אני קרוב יותר לדיסק של הפיקסיז מאשר לתפילת ציבור ברחבת הכותל, אבל בכל זאת, אני לא רואה בשילוב של השניים דבר מוזר, אלא המשך טבעי לגמריי זה של זה. כך אני חי כבר שנים].
לחבוש משקפיים לבנים, שמלת-מעצבים, מחרוזת פנינים, ולדבר אל עצמי בלהט עוד לא יצא לי, לא, אבל נראה, ימים יגידו, כבר מצאתי עצמי בעבר בכל מיני מקומות מפתיעים (-:
מצד שני, אם מישהו מתכנן על הפקה מקומית של Alice (בארץ הפלאות) ומחפש כובען-מטורף למסיבת תה. אני פנוי להובלות. כל זמן שיוסיפו לתה מדיי פעם מעט (כחצי ספל) רום משובח.
אני מכירה את המבשר החב"דניקי. כל יום חמישי אני מבלה כמה שעות ברמת אביב (בזמן חוג השחמט של בני), אני יושבת בחוץ וקוראת והוא חולף על פני שוב ושוב ומפסק את הקריאה שלי בקריאות: "חברה, המשיח הגיע".
בשבועות האחרונים אני קוראת את "נוטות החסד" – והמחבר, כפי שמוסבר בהקדמה, הורה לכל מתרגמיו להותיר את כל המונחים הצבאיים והמנהלתיים בגרמנית, גם במחיר פגיעה מסוימת בשטף הקריאה: "אני מאמין שגם עבור הקוראים שאינם מכירים אותם ואינם רוצים לפענח את משמעותם, הם בכל זאת מתפקדים כאלמנטים מוזיקליים יקרי ערך, שמעניקים לטקסט את איכותו האובססיבית, הכמעט מתכתית."
ורוכב האופניים מוסיף עוד שכבה מוסיקלית הזויה.
ובאשר לרוכבי האופניים החסרים אני מוסיפה אחת, מ"מסיבת חתונה על מגדל אייפל" של קוקטו. זה מחזה על הצלם של מגדל אייפל שמנסה לצלם אורחים של איזו חתונה, אבל בכל פעם שהוא אומר "ציפור ציפור" יוצא מן המצלמה משהו בלתי צפוי שמשבש את הסדרים. פעם זהו ילד שמן שרוצה "להאכיל את מגדל אייפל", פעם זוהי "היפיפיה הרוחצת מטרוביל" ופעם אריה שטורף את אחד מאורחי החתונה, ופעם (הנה זה מגיע) זוהי רוכבת אופניים במכנסיים קצרים שמחפשת את הדרך לשטוּ. הגנרל (מאורחי החתונה) מנחה אותה, ואחרי שהיא ממשיכה בדרכה הוא מסביר שמדובר ב"חזיון שרב" מאלה המתרחשים לעתים קרובות על מגדל אייפל.
ושתי התגובות האלה קשורות.
מרית יקרה,
לראות אדם מעט בטרם שקיעה ברמת-אביב רוכב על נוטות החסד, בעלות האיכות המתכתית, אכן אינו חיזיון נפרץ
הייתי לפני כשנתיים באייפל, גם לו יש איכות מתכתית, אבל הוא אינו נוטה חסד.
נוטה חסד יש בפיזה, אבל אין לו איכות מתכתית. אבל שם עדיין אפשר כנראה לאסוף את מטבעות החסד האחרונות, בעלות האיכות המתכתית גם כן, שהורישה לנו אמא כדי שאושרן יגן עלינו עכשיו ובימים האחרים.
אל מול נוטה החסד שבפיזה אפשר למלל גם את תהילת הקווים העקומים.
מה שאי אפשר לעשות נניח ברחבת הכותל המערבי, שאין בו עקמימות ולא איכות מתכתית. שם יש הרבה מתפללים נוטים המתעקמים וראשיהם נוגעים בכותל כאילו מבקשים להיבלע בין אבניו. זו אינה דביקות דתית, זה שיגעון-ציבור, כמו מה שרואים כרגע ביפו (ראי רשימתה של דפנה לוי) או בהפגנות החרדים סביב פרשת-עמנואל.
(אני שמח שאת חזית גם כן במשיח החבדני"ק כבר לרגע הרהרתי שמא חזיתי "חזיון שרב"; אגב חברו, הפירסינגאי, הופיע בדיוק, בתיאום בלתי מוסבר, במסלול הנגדי. לא הייתי כותב אלמלא מצאתי בכל ההתרחשות הזו משהו בלתי מוסבר)
חברים,
אני מתה על
חזיונות השרב
שלכם!!!!
(הם גורמים לי
לנטות (חסד) על צידי…)
שועי יקר,
נכון, הם דגים, אז על אחת כמה וכמה.
ואם לד"וצ מותר לגייס את האיור למען ההסברה, אולי גם לנו מותר?
גונבה לאוזניי שמועה שהמרמרה נמצאת ממש פה לידי, בנמל חיפה, באין דורש או אחראי.
לא חיפשנו ספינה, לפירטים אוהבי האדם או איך שקראו להם?
רק כדאי לשנות לה את השם. מרמרה זה מר מדי וטעון מדי. אולי מרמיטה?
(-:
צפיחית בדבש.
צפיחית בדבש, מרמיטה ואחד שמתנדב להיות כובען מטורף- נשמע כמו מסיבת תה כמו שצריך! (-:
(וזו רק אני או ש"צפיחית בדבש" נשמע לי כמו שם של מבצע צבאי? אללי!)
השעה הזו לקראת השקיעה ליד התחנה של קו 45 היא מטריפה. כך זה היה לפני המון שנים וככל הנראה כך גם נשארה. בימים אלה היא מטריפה במיוחד בגלל פריחתו האדומה של הצאלון. הפריחה של הצאלון בוערת בשיגעון.
אני לא בדיוק מבינה בעינייני מבשרים ובשורות (תמיד הם תימהונים?), אבל הקו שבין הבדיון והמציאות, הבדיה והחוויה, הטירוף, והשפיות , הקו הזה מטריד לעתים, מרתק וגם משעשע. כמו בקליפ שצרפת. תודה.
מחסנאית,
תודה מקרב לב. אכן פריחת הצאלון בוערת בשיגעון.
וישנם עתים בהם מוטב להתמקד בפריחת הצאלון, מאשר בשיגעון פוליטי הנראה בארץ, כניצנים אשר היו לדרדרים.
תודה שועי על הרשימה המלבבת ועל הברכות המרגשות.
ולגבי שם משפחתו של החתן – השם העברי הוא תמנע, בעוד ששם הקודם הוא כפי ששאול ציין (כך הוא מופיע בפייסבוק).
אז הנה נפתרה התעלומה…
נטלי יקרה,
מקווה שעוברים עליכם ימים טובים ונעימים וכי טרם שבתם למירוץ הרגיל (לא הטריאטלוני). היה מאוד-מאוד משמח ביפו.
היה לי מזל גדול כי הגעתי ברגל דרך הטיילת ליפו ועברתי בשולי החפירה הארכיאולוגית, היכן שישנן השתוללויות חרדים. ובשעה שעברתי לא היה שם איש… אפילו לא קלטתי שבאותה חפירה מדובר.
(ואין לי פייסבוק, כך שכנראה איני מעודכן בכל מה שאפשר שהייתי צריך להיות; מעירים לי על זה כל הזמן; ויש גם כל מיני רשתות חברתיות אקדמיות וכיו"ב; די לי בספינה הקטנה שלי כאן, שמטבעה עמלה להחזיר את הדגים חזרה לאוקייאנוס)
מ ז ל ט ו ב