*
הרשימה הזאת נולדה כתוצאה משיח-תגובות על שירת מאיר ויזלטיר, עם המשוררות, טלי לטוביצקי וכרמית רוזן, בו גילמתי בכנות-רבה את תפקיד האנטגוניסט, שאמנם התלהב מויזלטיר בצעירותו, ומאז נואש משירתו (אחרי ספרו מוצא אל הים). כתוצאה מאותה שיחה, החלטתי לשוב ולקרוא בספרו של ויזלטיר, דבר אופטימי עשׂיַת שירים (עם עשרה תחריטים מאת יעקב דורצ'ין, הוצאת זמורה ביתן: תל אביב 1976,, הדפסה שניה 1984), לראות האם אני עדיין מתלהב, ובמיוחד לנסוע שוב בספר אהוב אחרי הרבה שנים.
דבר אופטימי עשית שירים הוא אחד משלושת ספרי השירה הראשונים שרכשתי לצד משירי ז'ק פרוור בתרגום (אהרן אמיר) ו- שירים ליריים: מבחר מן השירה העברית החדשה (בעריכת מתי מגד) בטרם קיץ 1990, הייתי אז כמעט בן 17. מצב כלכלי ומשפחתי על-הפנים, שכנראה הקרין גם על הנפש. אבל היתה הודעה על סיבוב איחוד מבטיח של להקת כוורת, קיבלתי בדואר מדוד ניו-יורקי עוד כמה קלטות שביקשתי של-Velvet=Undergroundו- Lou=Reed, והיתה מכירת חיסול בבית ההוצאה מסדה בדרום גבעתיים. מחירים ברצפות, צפורים בעפר. התברר שהיו שם גם ספרי הוצאות אחרות. קניתי גם את הזר של קאמי, את הנובלה בבית המרפא לדוד פוגל (ספריית תרמיל) את המחזה, ירמה, לפדריקו גרסיה לורקה ואת מות מאלון לסמואל בקט. שבעה ספרים סך הכל, שעומדים עד היום בספרייתי, ומעוררים בי חיבה ישנה. קצת קודם-לכן, הרשיתי לעצמי לרכוש גם את המשפט ואת סיפורים של פרנץ קפקא וקצת-אחר כך את עלי עשב של וולט וויטמן. זה היה הבסיס של הספריה שלי אז. עד אז קראתי בספריוֹת, בעיקר.
*
1
*
ראשיתו של דבר אופטימי עשית שירים בשיר קצרצר, 'תאורה מילולית', אשר מהווה, כפי שאראה בהמשך מעין מוטו לקובץ כולו:
*
וְאָז פֹּעַל חָרִיג יָבוֹא יָדִין
אֶת צֵרוּפֵינוּ הַיוֹמְיוֹמִיִּים
עַל-פִּי אַמּוֹת-מִדַּה בִּלְתִּי צְפוּיוֹת
כְּאוֹר צָהֹב בְּצִיוּרֵי רֶמְבְּרַנְדְט
[מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי עשית שירים, עמוד–7]
*
על פניו, מדבר השיר על השירה עצמה המפתיעה את צרופי המלים השגורים, היומיומיים, המוכרים לעייפה, באיזו חריגות של דין על-פי אמות מדה בלתי צפויות, כאותה טכניקה מאוחרת בציורי השמן של רמברנדט הרמנסזון ואן רין (1669-1606), אשר פיתח טכניקת ציור בצבעי שמן לפיה כשמונים אחוזים משטח התמונה מוצלים, כמעט נתונים בחשכה, ואילו עשרים האחוזים הנותרי מוארים באור צָהֹב, מה שהעניק להם, את איכותם יוצאת הדופן, שיש בה מן הרוחני ומן האפיפני, תופעה בה הרגיש כבר רמברנט עצמו בימי חייו, אשר על כן זכו ציוריו להערצה יוצאת דופן מצד אחד, ולבוז על העזתו לחרוג ממסורת הציור הרנסאנסית הקלאסית (מיכאלאנג'לו, טיציאן, רפאל, ליאונרדו), מצד אחר. עולם האמנות נתון היה כבר במאה השבע עשרה במחלוקת בין הרבים השמרנים, ובין מיעוט חדשנים, הנהנים מן החידוש ומן העזת הביטוי האישי באמנות.
אפשר גם כי שירו של ויזלטיר רומז לאחד מציורי השמן המפורסמים יותר של רמברנדט, 'משתה בלשצאר' (1635), המנכיח את פניו המבוהלות-תמהות של בלשצאר מלך בבל, יורשו של נבוכדנצר, מחריב המקדש, המנהל משתה הוללות בו מוגש יין בכלי המקדש, לנוכח הכתובת האלהית המסתורית המתגלה על קיר ארמונו, 'מנא מנא תקל ופרסין' המפוענחת על ידי דניאל העברי, כמי שמסמלת את חורבנה הקרב של מלכות בלשצאר ואת הירצחו הקרב של המלך. בתמונה מפורסמת זו של רמברנדט נראים בלשצאר ומיודעיו מוארים אך מאורהּ של הכתובת, המעניקה להם, לארשות פניהם המופתעות/נדהמות ממשוּת, שמבלעדיה דומה כי היו שרויים באפלה כמעט מוחלטת.
השירה אפוא, מחד גיסא, היא אותו אור צהֹב, פתאומי, הבהוב חולף של התגלוּת, הבא פתע אל שימושינו השפתיים היומיומיים החשוכים-מוצלים, ומחייה אותם בתקוות-פתאום. מאידך גיסא, יש בה בשירה מן ההכרה המוסרית-פוליטית-חברתית, הבלתי-מתפשרת. המשורר כמו הנביא 'אינו יכול לכבוש את נבואתו', קרי: את שירתו-בשורתו באשר לנגעי החברה בה הוא פועל ואודותיה הוא שר. מצד אחד יש כאן אמירה אופטימית מאוד באשר לאופייה המאיר-הקורן- החי של השירה, ולגבי חדשנותהּ היצירתית. מצד אחר, מובעת בהּּ הסכנה החברתית הכבושה האורבת לפתחו של משורר שאינו יכול לכבוש את ביקורתו, ואינו יכול שלא לתאר את נגעי-החברה בה הוא פועל, כפי שהם נגלים לעיניו.
*
2
*
דומה כאילו רמברנדט ואוריו הצהוּבים הגרו גם אל צידו השני של הדף, אל השיר השני, במובנים רבים, השיר הפותח את הקובץ כולו ומבשר את בשורתו הפוליטית והאסתטית-פיגורטיבית. כוונתי לציור המקראי-אקטואלי, , המתגלה בשיר 'נוסעים':
*
בִּכְנִיסַת הָאוֹטוֹבּוּס לְתֵל-אָבִיב הִבְחַנְתִּי בִּשְנָתָם
שְנֵי גְבָרִים שְחוּמִים בִּשְנוֹת הַשְלֹשִים, מַלְבּוּשִים חֲדָשִים
מִכְנָסַיִם, חֻלְצוֹת, עֲנִיבוֹת, הַכֹּל מַבְהִיק
מִתַּחַת לִשְנֵי קְלַסְתֵּרִים חֲטוּבִים אֲטוּמִים,
סְמוּכִים זֶה לָזֶה סְמִיכוּת פִּסּוּלִית
עִם קַוֵּי הַפָּנִים הָחִתִּיִים הַמֻבְהָקִים
וְאָז יָדַעְתִי כִּי כָּל אֵלֶּה הַמַּחֲלָצוֹת
צָמְחוּ עֲלֵיהֶם מֵאֲלֵיהֶן, וְהֵם לֹא יְדָעוּן
הֵם שֶשְנָתָם תִּשְעִים דוֹר, הַנִּשָּׂאִים הָעִירָה בִּדְהָרָה
וּבְפָקְחָם עֵינֵיהֶם יִהיוּ נִדְהָמִים, וּלְרֶגַע עִזוּזִים
וּבְאֲבַק חַיֵינוּ יִתָּקְלוּ בִּסְעָרָה;
וְיָדַעְתִּי כִּי הִנֵּה אָנוּ נִבְלָמִים בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית
וְשָם יִקְרֶה אוֹתָם דָּבָר נוֹרָא.
[מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי עשית שירים, עמוד–8]
*
בנסיעה באוטובוס-ציבורי בואכה תל-אביב, מבחין המשורר בנוסעים אלמונים, הניכרים במראם בעת שנתם, כאילו הם אנשי המזרח-הקדום אשר יובאו אל המציאות הישראלית העכשווית הממהרת, כאילו היו הדמויות המקראיות אשר צוירו על ידי אל-גרקו איש טולדו ועל ידי רמברנדט האמסטרדמי, לבושות במחלצות בני תקופתם המאוחרת, לבושים של היידלגו ספרדי או של בן אצולה הולנדי, ואילו כאן מבחין ויזלטיר באותם דמויות מוזרות-למראה, דמוניות-מיתיות, כאשר הן לבושות בחליפות בנות זמנו, משל היו אנשי-עסקים ממהרים, אלא שהם שקועים בתרדמה, וחרף המציאות הרוגשת-ממהרת הם ישנים את שנתם הארוכה, שכביכול אורכת כבר כימי תשעים דור.
מיהם הנוסעים המסתוריים אפוא ומה ביקש המשורר-הצייר לצייר בתמונתו? לדידי, ויזלטיר רומז כאן לפואמה הנודעת של ח"נ ביאליק, 'מתי מדבר', אשר נכתבה באודסה בשנת 1902. באותה פואמה תיאר ביאליק, אליבא דאגדות האמורא רבא בר בר חנא ( במקור: אבא בר בר חנא. אגדה תלמודית; תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ע"ג-ע"ד; אגדה המבוססת על מה שמביא: תלמוד ירושלמי סוף מסכת תענית), לפיה דור יוצאי מצריים, שנגזר עליו דין מות במדבר (לאחר פרשת המרגלים), היו חופרים מדי שנה בשנה כ-15 אלף קברים ולמועד ט' באב היו נכנסים לקברים ומתים, עד שבתום 40 שנות נדודים נמצאו שם ששים ריבוא (600 אלף) מתים, קרי: כל יוצאי מצריים. אליבא דאגדת התלמוד הבבלי, 'מתי מדבר' לא מתו. אלו נרדמו וכך הם ממשיכים בשנתם דור אחר-דור, וסוד מקום-שנתם ידוע רק לבדווים (ערביאים/ישמעאלים), וכך אחוזים הם בתרדמתם-המיתית עד לעת הגאולה. רבא דבר בר חנא, סוג של גוזמאי (או מספר-חלומות), כעין ברון מינכהאוזן תלמודי-רבני, מתלווה כביכול אל סוחר ישמעאלי המראה לו את מתי-מדבר, ובר בר חנא אף נוטל עימו חתיכה מן הציצית של אחד מהם כמזכרת, להראות לרבני דורו.
ביאליק מתאר את מתי-מדבר הישנים כך:
*
עַזִּים פָּנֵימוֹ וּשְׁזוּפִים, וְעֵינָם כִּנְחֹשֶׁת מוּעָמָה,
מִשְׂחָק לִבְרַק חִצֵּי שֶׁמֶשׁ וּמִפְגָּע לְרוּחַ זִלְעָפוֹת;
קָשִׁים מִצְחוֹתָם וַחֲזָקִים וּלְעֻמַּת שָׁמַיִם כּוֹנָנוּ,
גַּבּוֹת עֵינֵיהֶם – חֲרָדוֹת, מִסֻּבְּכָן יֶאֶרְבוּ הָאֵימִים,
קְוֻצּוֹת זְקָנָם מִתְפַּתְּלוֹת כִּקְבֻצַת נַפְתּוּלֵי הַנְּחָשִׁים,
מוּצָקִים כַּחֲצוּבֵי חַלָּמִישׁ יָרוּמוּ בַעֲדָן חֲזוֹתָם,
בֹּלְטִים כִּסְדַנֵּי הַבַּרְזֶל, לְהַלְמוּת פַּטִּישִׁים נָכוֹנוּ,
וּכְאִלּוֹ בָּם נִקְּשׁוּ מֵעוֹלָם בְּקֻרְנַס הַזְּמָן וּבְפַטִּישׁוֹ
כֹּחוֹת כַּבִּירִים לֹא-חֵקֶר וַיִּקְשׁוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח […]
*
יָחִיל הַמִּדְבָּר וְדוּמָם מֵאֵימַת הֲדַר רוֹמְמוּתָם.
רֶגַע עוֹד יִזְעַף בְּחֵיקוֹ, נוֹבֵחַ וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע –
תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יִשְׁתַּתָּק, וּדְמָמָה עוֹלָמִית כְּשֶהָיְתָה,
וְשָׁכְבוּ אַדִּירִים כְּשֶׁשָּׁכְבוּ, וְיוֹבְלוֹת עַל-יוֹבְלוֹת יִנְקֹפוּ.
(ביאליק, שירים, הוצאת דביר: תל אביב 1997, עמ' ש"מ)
*
את תמונת מתי-מדבר הישנים,יש לטעמי להשוות לצמד הישנים בשירו של ויזלטיר,שכמו יצאו מתוך מדבר-הנצח של ביאליק והושמו פתע באוטובוס הנוהר תל-אביבהּ,קלסתריהם חטובים-אטומים,עם קוי פנים חיתיים מובהקים,הישנים כבר תשעים-דור, כמו מהדהדים את תווי פניהם הברזליים-סתותים של מתי-מדבר, הישינים יובלות על-יובלות. יתר על כן, ביאליק מתאר בפואמה את יקיצתם הפתאומית של מתי מדבר, הניעורים מכוחו של המדבר המבקש למרוד ביוצרו (זאת לאחר שהנחש, הנשר והארי מנסים להעירם מדממתם). כאשר ניעורים מתי-מדבר הם ששים אליי קרב ומעוניינים לצאת ולכבוש את הארץ ללא עזר-האל וללא ארון הברית, מתוך מרד גלוי מפורש, ולנוכח הסער המתעורר במדבר. והנה אצל ויזלטיר, כאשר שני מתי-המדבר פוקחים את עיניהם: 'וּבְפָקְחָם עֵינֵיהֶם יִהיוּ נִדְהָמִים, וּלְרֶגַע עִזוּזִים/ וּבְאֲבַק חַיֵינוּ יִתָּקְלוּ בִּסְעָרָה'. הישינים מתעוררים אל המציאות הישראלית בואכה תל-אביב. תדהמה אוחזת אותם. אחר כך הם לרגע, כמו בשירו של ביאליק, הריהם כמבקשים להיות: וַאֲחוּזֵי פְרִיץ אוֹנִים יָקִיצוּ אַדִּירֵי אֲיֻמָּה/ פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה/ עֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים – וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת! (ביאליק, שירים, עמ' שמ"ו); אלא שאז ההתקלות באבק החיים הישראליים כמו מעכבת אותם, הם נבלמים בעטיו בתחנה המרכזית ושם כפי הנראה, דווקא בפאתי תל-אביב, 'קורה אותם דבר נורא'—שוב כנראה בעקבות ביאליק, החותם את סערת התעוררותם של מתי מדבר עם שוך סערת המדבר, אזיי שבים הם אל שנתם הנצחית:
*
וְהָיָה הַמִּדְבָּר בְּרֶגַע הַהוּא עָרִיץ אָיֹם מְאֹד –
וּמִי יִכְבְּשֶׁנוּ?
וְעָלָה בַסְּעָרָה קוֹל פְּחָדִים וְנַהֲקַת עֲנוֹת –
אֵין זֹאת
כִּי אִם-יִיצֶר הַמִּדְבָּר בְּקִרְבּוֹ הַוֹּת,
דָּבָר מָר, דָּבָר אַכְזָר וְנוֹרָא מְאֹד.
*
וְעָבַר הַסַּעַר. נִשְׁתַּתֵּק הַמִּדְבָּר מִזַּעְפּוֹ וְטָהַר.
וּבְהִירִים מזהירים מאד השמים וגדולה הדממה.
וְאֹרְחוֹת, אֲשֶׁר הִדְבִּיקָתָן הַסּוּפָה בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת,
תָּקֹמְנָה מִכְּרֹעַ עַל-פְּנֵיהֶן וּבֵרְכוּ אֶת-שֵׁם אֱלֹהֵיהֶן –
וּפֹה כְבַתְּחִלָּה נְטוּשִׁים בַּחוֹל שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְגָרִים
וְעַל-פְּנֵיהֶם כְּעֵין אוֹר: הִשְׁלִים אוֹתָם הַמָּוֶת גַּם עִם-אֱלֹהֵיהֶם.
וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ שֶׁיֵּדַע מְקוֹמָם וּבְנָפְלָם וּבְקוּמָם –
צָבְרָה הַסְּעָרָה הֲרָרִים סְבִיבָם וַתִּסְגֹּר עֲלֵיהֶם.
(ביאליק,שירים, עמ' שמ"ז)
*
ככל הנראה נתכוון ביאליק בפואמה שלו לבקר את הציונות המדינית על חתירתהּ להקים במהירה מדינת לאום לעם היהודי בארץ ישראל; ביאליק של ראשית המאה העשרים קרב היה לעמדתו של "אחד העם" (אשר גינזברג) לפיה יש להכשיר את הלבבות בטרם יינקטו צעדים מעשיים של חתירה לריבונות. ביאליק ביקש להזהיר את בני העליה השניה המתרגשת (כאמור מדובר בשנת 1902) כי עלייה ארצה ללא הכשרה רוחנית מתאימה ומתוך שאיפה פוליטית-צבאית גריידא לא תעלה יפה. אך אל מה כיוון ויזלטיר בשירו, באותה אקטואליזציה/ציור מקראי בנוסח רמברנדט, של מתי מדבר הניעורים באוטובוס הדוהר אל תל-אביב?
*
3
*
לטעמי את המפתח להבנת דבריו העניק ויזלטיר בשיר אחר משירי דבר אופטימי עשית שירים:
*
אֵין לִי מִלָּה לְהָגִּיד עַל הַקְּבָרִים
עַכְשָיו, מִשָּמֻּלְאוּ וְנִסְתְּמוּ
הָיוּ לִי מִלִּים כַּאֲּשֶר עָמְדוּ רֵיקִים,
כָּאֲשֶר רָק נִסְתַּמְנוּ,
כְּמוֹ שָמְסָמְּנִים בַּאֲתָרֵי בִּנְיָן,
עִם יְתֵדוֹת וַחֲבָלִים דַּקִים.
לְהַקוֹת בִּלְתִּי מֻנְחוֹת שֶל מַלְבֵּנִים מַאֲפִילִים
רִחֲפוּ עַל-פְּנֵי הָאַרֶץ כִּדְאוֹנִים.
*
מִישֶהוּ סַמָךְ עַל הָרוּחֲ,
עַל הָרוֲּח שֶיִשָּׂא אוֹתָם לַיָּם,
— אַל תִּסְמוּךְ עַל הָרוּחֲ, בֶּן-אֲדָם,
הוּא נוֹשֵׂא אֲבַק פְּרַחִים עִם רֵיחֲ דָּם.
— כְּבָר אֵינֶנִי סוֹמֵךְ עַל הָרוּחֲ,
אֲנַי מְנַסֶּה אֶת הַזְמַן.
–וְאַל תְּנַסֶּה אֶת הַזְמָן, בֶּן-אֲדָם,
הַזְמַן שֶהוּא קָבְּרָן בְּמִקְצוֹעוֹ
— אֲנִי מְנַסֶּה אֶת הַזְמַן הַמְרַפֵּא,
זְמַן מִסּוּג אַחֵר.
הַזְמַן הַמְרַפֵּא הוּא רוֹפֵא מְאַלְתֵּר,
תְּרוּפָתֹו לְפוֹרֵר וּלְקַבֵּר;
מוּטָב שֶתָּטִיח רֹאשְךָ בָּקִיר
זֶה מַבְטִיחֲ יוֹתֵר.
(מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי עשית שירים, עמ' 88)
*
בניגוד לקבריהם המיתיים של מתי-מדבר שנפתחו ונסתמו ואפשר שעוד ייפתחו, קבריהם של חללי מלחמות ישראל, ובמיוחד של חללי מלחמת יום הכיפורים, אשר חלק גדול מהם אמנם נפלו ברחבי חצי האי סיני, כבר נסתתמו לבלי שוב. אפשר שהמשורר ראה טעם למחות על המלחמות התוכפות, ועל תפישתהּ הבלתי מעורערת של הציונות-המדינית, כמי שנדרשת לחיות על חרבהּ בכדי לקיים את ביתו הלאומי של העם היהודי. ברם, לנוכח הנופלים הרבים, השכול הרווח, אבק הפרחים עם ריח הדם של בתי העלמין ואי-היכולת לשכוח את מי שהיו ואינם, או לנסות בכל זאת, לשכוח ולמחול, ולהתייסר בשל כך. ובשל ההכרה כי המלחמות עוד יבואו, והשכול עוד יפרח וישגה, הוא אינו רואה כבר טעם לומר ולוּ מלּה, וחותם: 'מוּטָב שֶתָּטִיח רֹאשְךָ בָּקִיר/ זֶה מַבְטִיחֲ יוֹתֵר' .
המשורר אפוא רומז כי כולנו למעשה, מתי-מדבר, ומדי מועד-פקודה, במדינת היהודים, בתים בלתי-נודעים עוד יידרשו למלא את מכסת הקברים החדשה, לנוכח מלחמות-הגנה, או בשל מבצעים צבאיים כאלו או אחרים, באוטובוסים בחוצות ערים, אם בירי בכבישים. מעגל הדמים שאנו נתונים בו והמנהיגות הישראלית וצה"ל תורמים לה את סאתם, מעלה את השאלה האם יש טעם לכל ההרג הזה? את השאלה הזאת רואה המשורר טעם למסור בלשון-שירה בלבד, בלשון היום-יום, בין ישראלים כמותו, הוא נואש אפילו מלמצוא בן שיח, שיוכל להאזין לקריאתו.
השירה אפוא, בת-קול, קול-פנימי הדומה כמעט לשתיקה, המדברת רק למעטים, היא האופן שבו בכל זאת ניתן להשמיע קול, להפיץ איכשהו-כלשהו אור צהֹב רברנדטי בתוך מציאות של אור חקי אפרורי הולך ומתחזק, שעיקרו השררת אתוס לאומי-לאומני, הרואה בכל המלחמות מלחמות הגנה, ובמלחמות כיבוש, גם כן, מלחמות שחרור של חבלי ארץ, שלא על סמך הדין הבין-לאומי והחלטות האו"ם אלא על-דרך הבטחות המקרא. עם זאת, המשורר מודע לכך כי אותה מציאות מעודדת-לחימה וכיבוש רק הולכת וצוברת כח ומהלכים. וכך אל מול האור הצהֹב ההומניסטי של רמברנדט, של הרוח של השירה הוא מציג את אורהּ של הציונות המדינית-הצבאית כ-'אור חקי אפרורי' ההולך ונמסר בכל.
*
שוּב יוֹרֶד אוֹר חָקִי אַפְרוּרִי
בְּעָנַן דָחוּס וְלֹא טָהוֹר
מוּל הַמִרְפָּסוֹת הַפְּעוּרוֹת
שֶל בָּתֵּינוּ הַנְּטוּיִים בַּחוֹל
*
מוּל עֲצַבֵּי פָּנִים מִתְגַּעְגְעִים
לִרְוָחָה בִּנְגִיעָה שֶל רוּחֲ סְתָו
חַלְחַלַה קַלָּה בְּלֶחִי חֲרוּכָה
שוּב יוֹרֶד אוֹר חָקִי אַפְרוּרִי
[…]
שוּב יוֹרֶד אוֹר חָקִי אַפְרוּרִי
עַל אֲהַבַתֵנוּ הַפְּגוּעָה
עַל הַזִכְרוֹנוֹת הַנְּמַסִים
שֶחָשַבְנוּ לְהַפְלוֹת אוֹתָם בַּזְּמַן
*
עַל בְּשָׂרֵנּו הַזוֹמֵם לִקְרוּס פִּתְאֹם,
עַל כֹּחֵנוּ לְהַחֲזִיק צוּרַת אֲדָם
שֶיְהְיֶה מַהוּת גּוֹמַעַת וְרוֹאָה,
*
שוּב יוֹרֶד אוֹר חָקִי אַפְרוּרִי.
(מאיר וילטיר, דבר אופטימי עשית שירים, עמ' 96-95)
*
המשורר מנסה להביא אל המציאות אור צהֹב של חיוניות מילולית, מהוּת גומעת ורואה,אל תוך מציאות בה שולט אור חקי אפרורי של נהי שכול וצהלת-המלחמות שבדרך. למשורר אין חלק בשררה המדינית-פוליטית-צבאית, שררתו- היא השירה, הדיבור הפנימי של הנפש האנושית, זה שמעטים בלבד עשויים להטות לו אזנם. מבחינה זאת חוזרת תפישתו-העצמית של ויזלטיר אל רמברנדט, שהיה חדשן יצירתי שזכה לביקורת רבה, ובמיוחד בעירו אמסטרדם, הודר מאז שנות החמישים של המאה השבע-עשרה מכל המכרזים שהעמידו השליטים, ועל אף שנהנה מיוקרה בין לאומית, בחייו המאוחרים, בני עמו, התעלמו מיצירותיו. אפשר כי תרמה לכך חדשנותו הטכנית יוצאת הדופן, אבל קרוב לודאי כי תרמה לכך הכרזתו כפושט-רגל באמצע שנות החמישים, ועוד קודם לכן, הולדת ביתו קורנליה מן המאהבת שלו הנדריקיה, עימהּ חי ללא נישואין, מה שהביא לחרם כנסייתי שהוטל עליה ושהדיר אותה מחיי הקהילה. כך דווקא בבית המודרים, בו חי רמברנדט עם הנדריקיה, בת-זוגו, טיטוס, בנו מנישואיו הראשונים (שנקרא כך על שם תלמידו החביב של פאולוס; רמברנדט צייר את עצמו כאחד מן הדיוקנאות כפאולוס) וקורנליה- ביתו, נוצרה יצירה חדשה, בשורה חדשה, שכוחה העל-זמני עלה על סדרי השלטון המדיני-פוליטי-צבאי-דתי באמסטרדם בת הזמן. על הסקרליזציה הסקולרית (הקידוש החילוני) של השירה/היצירה האמנותית, בהיותהּ צורתו הפנימית של האדם, על-פני כל הסדרים המוזכרים לעיל, מצביע גם ויזלטיר בשיריו.
*
ביום שני הקרוב, 28.6.2010, בשעה 20:00, במסגרת יונת רחוקים: חוג לקריאת שירה עברית, תתקיים הרצאתו של המשורר והמתרגם (מספרדית, קטלנית, תורכית ולדינו), שלמה אביוּ, בנושא: 'יצר, יוצר ויצירה'. לשמחתי, הוזמנתי על ידי המארגנים, לשמש כמגיב להרצאתו של אביוּ. ההרצאה תתקיים בבית פרטי בתל-אביב. למעוניינים/ות להשתתף, אנא פנו אליי דרך האתר ("כתבו אליי").
בתמונה למעלה: רמברנדט הרמנסזון ואן רין, אשה רוחצת, שמן על בד 1654. לדעת מומחים, מצוירת כאן הנדריקיה זוגתו של רמברנדט, בעצם אותה שנה בהּ הוחרמה לנצח על ידי הכנסיה באמסטרדם. האהבה, העדינות, והארוטיות הממלאים את הקנבס. האור הצהוב הנוהר מהנדריקיה, כל אלוּ ממחישים את אהבתו של רמברנדט ואף את מעלת-זוגתוֹ בעיניו.
© 2010 שועי רז
שועי יקר,
איזה יופי…
ומשכנע מאוד, גם. איך אני שמחה שכתבת. ושמת לב שיצאה לך רשימה מאוד תרבותית-היסטורית-פוליטית? והלא כתבת אצלי שאתה לא מתחבר לשירתו הפוליטית של ויזלטיר, אבל מה שכתבת כאן לעיל דווקא פוליטי למדי… (במובן הרחב – לא המפלגתי-סקטוריאלי-רדוקטיבי – של המלה). כפי שקראת ברגישות ומתוך התחקות (שוב, ממש משכנעת) אחרי אמירות מרומזות המשוקעות באמצעות אינטר-טקסטואליות את "דבר אופטימי", כך ניתן לעשות לכל ספר של ויזלטיר, לפני ואחרי דבר אופטימי. מאוד משמח שכתבת על שיר הפתיחה ועל העקרונות הפואטיים שהוא מציב, אני רואה אותם מתגשמים בכל ספר של ויזלטיר. וההקבלה הזאת של אור צהוב / אור חאקי – לא חשבתי עליה קודם והיא נשמעת בדיוק, בדיוק. בקיצור תודה. עונג שבת 🙂
בוקר אור (!) שועי, משמח לראות שדבריך יצוקים, והנה פסטיבל ויזלטיר למרגלותינו (גם אני ארקוד את הריקוד שלי). השידוך בין ביאליק לויזלטיר מרתק, דווקא כי הסתייגותו הקוצפת של ויזלטיר ממנו עולה בכך וכך שירים, (ופתאום אני נזכרת בשיר נפלא, אינני זוכרת עכשיו מאיזה ספר – אולי מוצא מן הים? בו ויזלטיר מחפש את הבריכה בפרדסים אשר סביב לנתניה – אוף, אני לא בבית, ובנבצרות ציטוט, אבל גם זה שיר פוליטי נוגח, נוגה, יפהפה). הומה לגבי המרודים? נתת בהם עינך? על כל פנים, הוספת עוד צבע גם לרשימה שלי, גם אני כתבתי כמה מלים צהובות. ואולי יותר מכל עשית לי חשק לראות שלא מבעד לשירים ולא מבעד לצ – את רמברנדט
* נוגהַּ, ולא מבעד לצג
האינטימי הוא פוליטי.
היי שועי, אהבתי מאוד את הפוסט הזה על כל חלקיו.
ובסופו של יום כאשר הלכתי לדרכי גיליתי שאחד הדברים החזקים העולים מהפוסט שלך, המוקדש לויזלטיר, הוא דווקא החלק שמתייחס לרמברנדט.
סיסקיה הרוחצת. רמברנדט בחר לצייר את אישתו רוחצת. רחיצה היא חוויה שבדרך כלל אדם נמצא בה לבדו, עם הרהוריו ומחשבותיו על גופו שלו. סיסקיה הרוחצת, נמצאת במצב של הרמוניה עם גופה, פניה רגועות וחסרות שפיטה.
ידיה אוחזות בשולי כותנתה וארשת מלאת פליאה וזוך קורנת ממנה.
רמברנדט (כמי ש"אירגן" את התמונה) נותן לעין של הצופה לדמיין ואפילו להשלים את הרגל השמאלית שאובדת בתוך צל הכותונת החותך אותה בחלקה העליון. דמותה של סיסקיה העולה מן הרחצה, כמין ונוס "מהדלת ממול", זורמת במין שלווה של אישה הנמצאת בסיטואציה אינטימית ולא ציבורית בעליל. ולכן התמונה חזקה כל כך.
אם זאת ישנה באינטימיות הזאת גם התרסה כנגד "הסדר הטוב" הקיים המיוצג ע"י מוסד הכנסיה. ובמקום הזה האינטימי כבר נהפך לפוליטי.
ולכן הוא גם מדבר אלי מאוד. מאוד.
צריך להיות כמובן הנדריקה, סוכנת הבית שבאה במקום סאסקיה, ולא סאסקיה
מגלה טפח מכסה טפחיים. פוסט מרתק. אפיפניית ה"דבר הנורא" ו"אור החאקי". מאוד נהנתי. תודה.
הי שועי,
הבוקר אמרתי לתמי שאפיית עוגה היא דבר אופטימי,
וכמו שקורה לפעמים, שכחתי בכלל את מקור השורה שעליה פרזתי…
והנה אני באה בבלוגך, ופוגשת את המקור. המקור היפה כשלעצמו והיפה גם
בכך שהזניק אותך למירוץ המרתק שלך:
צמה הכרוכה מויזלטיר, ביאליק ורמברנדט,
חלת שבת מתוקה ונהדרה.
מכיוון שהעיסוק שלי בשירה הוא כולו רגשי ובלתי מושכל, אני לא מצליחה להתחבר לדיון שלך ושל טלילה וכרמית, אבל לציור אני מתחברת ועוד איך.
כבר בנעורי נמשכתי אליו מאוד ופעם אפילו ניסיתי נסיון נפל מגוחך להעתיק אותו… פדיחה כמובן. הניגודים התוכניים ילדותיות/נשיות, גסות/עדינות, חשיפה/צניעות, פרטיות/פומביות, וכו', משתלבים כל כך יפה עם ההנגדות של החומרים, הטקסטורות וכמובן בעיקר התאורה שהיא היא לב הרשומה שלך. נפלא. נפלא.
תודה שועי, תודה.
ואוו איזו השקעה ואיזו רצינות.
למדתי משהו ונהניתי ובו בזמן גם התחדדה שוב האי נחת שלי מעיסוק בקריאת שירים מסוימים. לא קראתי אצל טלילה ואנסה עכשיו. יש משהו מקסים בפענוח בדרכך , אבל גם כל כך מתסכל עבורי. אני למשל לא זוכרת את מתי מדבר כלל וכלל. מתוך הניתוח שלך ברור שבלעדיו יש החמצה של רובד הנמצא בשיר ומלווה אותו. ההבנה מחייבת בקיאות, זכירה, ויכולת שליפה מיידית של האלוזיה הזו. אני לא כל כך אוהבת יצירות שמנהלות דו שיח עם יצירות אחרות ושללא היכרות החוויה לא שלמה. זה מייגע ואפילו מרגיז אותי לעתים. אני מכלילה ומציגה זאת באופן גס ויתכן שמבטאה בעיקר הרגשה של בורות ומבוכה כאשר היא נחשפת בנסיבות כאלה.
מכל מקום כאמור הקריאה בניתוח, התמונות , הכל היה מלמד ומעניין.
משהו אחר –מפרטי הביוגרפיה שלך, שכל כך שונה ממני בגיל, באורח חיים, יש משהו משותף. ספר השירים הראשון שאני רכשתי גם היה זה של ז'אק פרוור (בהוצאת עקד). וגם האוסף של מתי מגד. לא הרבה ספרי שירה הצטרפו לספרייתי מאז ( יש אחדים, מדף, אבל היו כמה מדפים של ספרי בישול והרבה אחרים). זוכרת היטב את מכירת החיסול של הוצאת מסדה בדרום גבעתיים – באתי באיחור ומה שרציתי כבר לא היה.
[…] רשימות משובבות נפש, קללת הרצון ופרק ב' והרשימה היפה אוֹר צָהֹב /אוֹר חָקִי אַפְרוּרִי שצירף אתמול שועי רז, החלטתי לנדב כמה שורות. בכל זאת, כפי […]
"כבר נסתתמו לבלי שוב. אפשר שהמשורר ראה טעם למחות על המלחמות התוכפות, ועל תפישתהּ הבלתי מעורערת של הציונות-המדינית, כמי שנדרשת לחיות על חרבהּ בכדי לקיים את ביתו הלאומי של העם היהודי", לא מזמן שמעתי אדם שקרוב אלי מאוד, טוען לא מתוך השקפה פוליטית כזו או אחרת(אם עדותי קבילה, אומר שהוא, כמותי, אינו רואה בעין יפה את כל הצדדים, שמאל, מרכז, ימין), כי במצב הנוכחי שבו כוחו של האסלאם במזרח התיכון זוכה לבלעדיות(הלאומיות הערבית, קומניזים, וכו' נעלמו כשלג דאשתקד), ואנו יושבים בדאר אל אסלאם, קרי(במידה ואיני טועה): שטח שאסור שתהיה בו שלטון ריבוני של כופרים, עלינו להגיע להכרעה כאובה, להשאר מתוך ידיעה שנצטרך ל"חיות על החרב", על כל המשתמע מכך בנוגע לתרבות, חינוך, בריאות, או לעבור אל מקומות שפויים יותר ונטולי איום מוסלמי(נניח, ארה"ב, לעת עתה). לא הייתה לי תשובה של ממש, דווקא משום שאתה חבר ב"דרך אברהם", ואני מניח שיש לך בקיאות גדולה ממני בכל הנוגע לאסלאם, הייתי רוצה לשמוע את דעתך בנוגע לאסלאם הלוחמני, הפוליטי, ההרסני שמתפשט ברחבי המזרח התיכון ואירופה.
רק לשם הבהרה, אני מחזיק בדעה שאין דת "רעה" יותר מזו של האסלאם, בשל דמותו של מוחמד, והאמונה הבלתי מעורערת שהוא האדם הכי מוסרי שהיה, הווה, ויהיה. איני מקבל את התירוץ השגור לפי האיסלאם נחטף על ידי קיצונים שעיוותו אותו בפרשנות מוטעית, "שיש הרבה זרמים שונים באיסלאם, ולא מעט מהם מתונים".
כרמית, ולי זה דווקא מאוד הסתדר. אני זוכרת שויזלטיר אמר פעם שהוא מחובר לביאליק הרבה יותר מאשר לאלתרמן (שעליו הוא טען שבכלל "דילג", שלא הושפע בכלל. יש לי השגות אגב לגבי זה, אבל לא חשוב כרגע) ושהוא העדיף בהרבה את העמדה הלירית המעורבת, המזהה בין הדובר למשורר, אצל ביאליק, לעומת הפרסונות התיאטרליות של אלתרמן.
מחסנאית, מוזמנת בשמחה 🙂 אף שהחכמתי והשתכנעתי לגמרי מהקריאה של שועי, גם אני פחות חזקה באינטרטקסטים, ומזדהה עם תחושת האי נוחות שעלולה ממש להלחיץ במפגש עם שירים מסוימים, שנראים כעומסים על גבם הררי טקסטים קודמים.
טלי יקרה,
תודה לך. זה כנראה לא היה קורה בלעדייך (-:
מלבד זאת, החסרתי מן הטקסט למעלה אודות גיל 17 שלי מידע לא כל-כך חשוב אבל חשוב עבורי. בגיל 17 ומשהו נבחנתי בבגרות מוגברת (5 יח"ל) בספרוּת (היו לי כמה וכמה מקצועות מוגברים) ובהּ יחידה אחת בעל-פה שהיתה סוג של פרוייקט חופשי-יצירתי. דיברתי אז על השיר 'נוסעים' ועל 'מתי מדבר', שהיתה אולי אחת ההתנסויות היצירתיות הראשונות שלי באינטרטקסטואליות. המורה שלי והבוחן לא היו חובבי ויזלטיר (מה לעשות) אבל מאוד נהנו. אני חושב שהטקסט למעלה, קצת יותר משוכלל מכפי שהצגתיו בגיל 17 (גם אני מעט השתכללתי. הבנתי שאסור לי להשתמש במינוחי זקנה/קשישות, אז השתכללתי). אבל בכל מקרה, התרגשתי לכתוב את הדברים. לא חשבת עליהם כבר 19 שנים.
וכן, כמה משירי 'דבר אופטימי,עשית שירים' רלבנטים מאוד לחברה הישראלית העכשווית העוברת כעת סוג של גל לאומי-לאומני, ולעתים דומני, לפחות בסביבות מסוימות, כי כל ביקורת על הממשלה/מדינה/צה"ל וכיו"ב נתפסת אוטומטית כסוג של כפירה בעיקר. 34 שנים חלפו (כמעט כל חיי עד כה) ובכל זאת הדברים מבוססים בתוך אותו בוץ דמי, עם אבק פרחים וקולות מלחמה.
והציור של הנדריקיה הוא בעיניי המונה-ליזה האמתית, מבחינת דיוקן נשי בתולדות הציור. כל-כך הרבה יותר מסתורי ומלא אהבה מאשר המונה-ליזה. זה גם הציור האהוב עליי ביותר של רמברנדט, ככל שאני זוכר.
כרמית יקרה,
תודה רבה על הדברים. עוד לא הספקתי להגיע לרשימה שלך (אבל השארתי בינתיים לינק לפסטיבל זוטא שיצרנו כאן ב"רשימות").
עוד לא הגעתי ל'מרודים', מקווה לתת בו עיניי בקרוב.
אני חושב שהשיר על הבריכה נמצא ב'מוצא אל הים'.
עד כמה שאני זוכר התמונה הזאת של רמברנט הרבה יותר מוארת באורו הייחודי, מכפי שהרזולוציה למעלה מראה.
לא ראיתי עד כה את התמונה המקורית, אלא בספרי אמנות, אבל גם שם היא מרשימה ומרגשת לאין-שיעור.
ותודה על העשייה המשותפתץ זה נורא משמח שדברים כאלו (פסטיבלי-זוטא) אפשריים וקורים.
הי דודו,
לגבי נשותיו של רמברנדט:
א. ססיקיה (נפטרה בדמי ימיה 1642), בנה יחידה היה טיטוס; היא נפטרה בלדתהּ את אחותו קורונליה שנפטרה זמן קצר לאחר הלידה גם כן. נישואיה עם רמברנדט היו נישואים-מעמדיים. הם כנראה התאהבו עם הזמן, אך לא לכתחילה.
ב. חריטיה, שהוכנסה על מנת לטפל בטיטוס התינוק לאחר פטירת אימו והפכה לזמן קצר לאשת-חיקו של האמן. לאחר שנפרדה ממנו בעטיה של הנדריקיה, הגישה תביעה כנגד רמברנדט על הבטחות שלכאורה הבטיח לה. רמברנדט דאג לאשפוזה בבית מחסה לפגועי-נפש, אך לאחר שהיא השתחררה משם היא המשיכה להציק לו בתביעות משפטיות.
ג. הנדריקיה, היתה סוכנת בית שהכניסה חריטיה לבית רמברנדט, וזו הפכה למאהבת של האמן ולמעשה כאשר דרשה חריטיה את פיטוריה העדיף רמברנדט את הנדריקיה על פניה. רמברנדט חי עם הנדריקיה עד למועד פטירתה (1663) ונולדה להם בת אחת ושמה קורונליה (נולדת 1654). הנדריקיה ניהלה יחד עם טיטוס חברה לסחר באמנות שהעובד היחיד בה רמברנדט וזאת על מנת להרחיק ממנו נושים ותביעות משפטיות. טיטוס ורמברנדט עצמו נקברו באותה כנסיה שבה הקדים רמברנדט לקבור את הנדריקיה. כל אילו מעידים שמבחינת האמן היא היתה האישה המשמעותית ביותר בחייו.
וכן, במידת מה, אני חש כי לעתים יש ברשימותיי הקטנות פה, משום התרסה, גם אם שקטה, עדינה, ולא תמיד ניכרת לעיין, כנגד ממסדים מממסדים שונים. אני חושב שזה גלוי וידוע לכל מי שמרבה לבקר כאן (-:
הי אורי,
הביקורת הפוליטית-מדינית-צבאית של ויזלטיר נכונה היום כשם שהיתה במקום לפני 34 שנים.
אני שמח להביא את האמירה שלו.
באשר לציונות, אני שותף גם היום לביקורתו של ביאליק מראשית המאה וסובר כי טוב היה לו גם כיום היתה מדינת ישראל שוקדת על התרבות, האמנות והרוח, ולא על התעשייה, צבא, טכנולוגיה, מדיה בעיקר. הטלוס-הכלכלי שאינו מתחשב באדם הפרטי, ייחודיותו ורגשותיו, הופך את כולנו לפועלי פס-יצור במפעל (מדינה) המעוניינת לנצל אותנו כמה שיותר ולתת (במיוחד לרוחנו) כמה שפחות, בכדי שלא נדע לחשוב, ולא נדע לשאול שאלות קשות.
מונקה יקרה,
כבר כתבתי לטלי למעלה, שבעיניי זהו ציור-הציורים של רמברנדט… (-:
קרניו של ירח כתום, ודאי נושאות כמה אלומות-אור צהֹב.
הי מחסנאית,
האינטרטקסטואליות/ספרות-משווה לא באה אלא על מנת להעניק באור נרחב כפי אפשרותי לשיר, ועוד יותר, אני די משוכנע כי הרבה יותר קשה להבין את עוקצו הפוליטי של השיר, ובכלל של הספר כולו, ללא ביאליק ורמברנדט באמתחת.
גם אני לא מצאתי אז כמה ספרים ישנים שחיפשתי במכירה ההיא בגבעתיים. אבל זכרונות-ראשונים תמיד מוארים באור צהוב. אני אפילו זוכר את השיער הארוך שהיה לי אז (עד אמצע הגב לפחות), את נעלי הבית המשובצות שעימן הסתובבתי לכל מקום, ואפילו את החולצה שלבשתי באותו יום. הזיכרון הוא לפעמים משונה. מלבד היות החוויה– ראשיתה של הספריה הפרטית שלי, איני מבין מדוע אני זוכר את הסיטואציה בכזו בהירות.
תמהּ,
אני לא סובלן גדול כלפי כל תנועה חברתית (דתית או חילונית) השמה לנגד עיניה בראש ובראשונה את התיאולוגיה/אידיאולוגיה-הפוליטית שלה, בבחינת אמת שאין-בלתה, ומעלה על נס את חובת הציות למנהיגיה. כלומר, איני מסנגר על הנהגת החמאס, וודאי שלו על החזית הצפונית של התנועה האסלאמית, העמלה לא מעט על רדיפת מוסלמים מתונים, ומנסה לחרחר אנתפאצ'ה פלסטינית-ישראלית בצפון ללא ליאות.
אבל גם איני חבר של הממסד הרבני-אורתודוכסי לסוגיו (החרדי, הציוני-דתי) ובדרך כלל הייתי נמנע משלוחיה של כנסיה כלשהי.
כמובן שברמה האישית פרטית, הבנתי מזמן כי בכל מקום, גם במקומות בלתי צפויים בתכלית עשויים להימצא אינדיבידואלים נהדרים.
אני מחבב התנהלות-אינדיבידואלית, שנושאה מקבל/ת החלטות באופו וולנטרי ואוטונומי וללא תלות בהוראות מנהיגים רוחניים מכל סוג שהוא.
"כמובן שברמה האישית פרטית, הבנתי מזמן כי בכל מקום, גם במקומות בלתי צפויים בתכלית עשויים להימצא אינדיבידואלים נהדרים. אני מחבב התנהלות-אינדיבידואלית, שנושאה מקבל/ת החלטות באופו וולנטרי ואוטונומי וללא תלות בהוראות מנהיגים רוחניים מכל סוג שהוא", מסכים לגמרי, הנקודה המצערת שיש מי שמעדיף את הציות העיוור(גם אם הוא מנומק להפליא), מתוך שנתקל בשאלה הבאה, אם אדם מצליח ברגע מסויים להתגבר על אמונותיו הדתיות\אידאולוגיות שמורות לו דברים אנטי-הומניים בעליל, ובשל כך להציל את חייו של מישהו אחר, מה הטעם בנשיאת אותן מערכת של אמונות? לפני זמן לא רב, נתקלתי בתשובה כזו, נסתרות דרכי המחשבה האנושית…
"מדינת ישראל שוקדת על התרבות, האמנות והרוח, ולא על התעשייה, צבא, טכנולוגיה, מדיה בעיקר. הטלוס-הכלכלי שאינו מתחשב באדם הפרטי, ייחודיותו ורגשותיו, הופך את כולנו לפועלי פס-יצור במפעל (מדינה) המעוניינת לנצל אותנו כמה שיותר ולתת (במיוחד לרוחנו) כמה שפחות, בכדי שלא נדע לחשוב, ולא נדע לשאול שאלות קשות", הבעיה היא שכולם מסכינים עם העובדה שאין להסתכן בבזבוז כספים על תרבות, אומנות ומדעים, שכן הללו לא ייסיעו בנטרול האיום האיראני, טרור עזתי, ושאר צרות קיומיות חדשים לבקרים. הזרם של אוטונמיה יהודית הזהיר בטרם עת את הציונים הנלהבים, כי החיים בארץ ישראל דינם בצורת תרבותית, ואיש לא מנסה להפריך זאת, בטח שלא מדינת ישראל…
תמהּ,
המכיר אתה את מאמרו המפורסם של מרק בלוך על "הפחד הגדול" בצרפת בשנת 1789? הוא מראה, אליבא דספר שעמד לפניו, כי בקרב הכפריים הצרפתיים רווח באותה שנה פחד גדול, בבחינת פסיכוזת-המונים, מפני שודדים מסתוריים (או מפלצות). הדבר יצר גל של התאגדויות-צבאיות-כפריות למיגור השודדים. מה שחשוב לציין כי כל הראיות מורות על כך שלא התקיים באותו זמן גל פשיעה יוצא דופן באותם איזורים אגרריים. אותן התאגדויות שימשו אחר כך תשתית למהפכנים
שהגיעו לפריפריה להסביר כי האופן שבו יובטח ביטחונם של יושבי הכפרים הוא שלטון מרכזי שוויוני שיחליף את המלוכה ואת האצולה הרופסת, שאינה דואגת לעם…
אני מסכים כי במקומותינו שורר כעת 'פחד גדול' מפני אראן. אלא שראש הממשלה המכהן שכל הקמפיינים הפוליטיים שלו תמיד התבססו על זריעת פחד. מנצל את הפחד הגדול של הציבור להסברה לפיה יש להכות לפני שיהיה מאוחר. אראן והאסלאם הקיצוני הם כמובן איומים מהותיים ובני קיימא על מדינת ישראל, אבל ויתור לכתחילה על מגעים דיפלומטיים ושורה של מעשים כוחניים מכוונים כנגד אזרחים ("עופרת יצוקה","פעולת המשט הימי") הן פעולות מכוונות היטב שבהן מנסה הממשלה להבהיר לציבור כי רק בכח נשיג את מטרותינו ונתפרק מן "הפחד הגדול". איני בטוח האם זו לכתחילה הדרך היחידה, ועוד יותר משוכנע שבויתור על המתווה הדיפלומטי, ובהתרחקות מתורכיה, מצריים וכיו"ב ישנה טעות גדולה.
הממשלה דומה בעיניי למי שמנסה להביא את כולנו למצב של אין ברירה, כאשר עדיין יש ברירה.
היי שועי, ברשותך אצטרף למיני-דיון עם "תמיהה קטנה".
מאחר ואני עומד לצד האנושיות בויכוח הזה, נאמנים עלי דברי חז"ל שהמשימה הגדולה שלנו בעולם מִתְמַצֵת באמירה ש"במקום שאין אנשים היה איש".
הדבר הזה מהדהד חזק מאוד אצל פרימו לוי וויקטור פרנקל. קולם הנאלם מחייב אותי דווקא כאשר העולם התרבותי הולך לעזאזל לאחוז בתרבות ובאנושיות בחוזקה.
את העניין הזה הבהיר היטב הפילוסוף אלבר קאמי בשנת 1946, מיד עם תום מלחמת העולם השניה, כאשר נשא את הדברים הבאים לפני סטודנטים באוניברסיטת קולומביה: "עתה כשהיטלר נעלם, אנו יודעים כמה דברים בוודאות: ראשית שבית-הסוהר שהרה את ההיטלריזם לא חוסל – הוא מצוי בכל אחד ואחד מאתנו. כל מי שמדבר על הקיום האנושי במושגים של כוח, יעילות ו'יעוד היסטורי' מפיץ את המגיפה. הוא למעשה רוצח בכוח או בפועל, משום שאם בעיית האדם מתדרדרת לאיזשהו 'יעוד היסטורי', למעשה אין הוא עוד אלא חומר (אובייקט) ביד ההיסטוריה וכל אחד יכול לעשות בו כרצונו.
דבר נוסף שלמדנו הוא, שאין אנו יכולים לקבל שום השקפה אופטימיסטית בקשר לקיום האנושי, שום "happy ending ". אבל אם לדעתנו אופטימיות משמעה טיפשות, אנו יודעים גם כעת שפסיביות בקשר ליכולת הפעולה, לאי- התערבות האדם במעשי עוול המתרחשים בקרב בני אדם אחרים, היא פחדנות.
אנו מתנגדים לטרור ולאלימות מפני שהם מכריחים אותנו לבחור בין לרצוח או להירצח. האלימות איננה מאפשרת שום קומוניקציה אמיתית בין בני- אדם, ומשום כך אנו מתנגדים לכל אידיאולוגיה שמתיימרת לתפיסה כוללת על כל חיי האדם".
ועוד, במאמר קצר שפרסמתי בגדה השמאלית. (רק אם בא לכם)
http://hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=print&sid=7126
דודו,
תודה על דברים נכוחים שהבאת במאמרך.
וראה דברים שכתבתי באופן בלתי ישיר, ברשימתי: 'עמלקים' (חפש באמצעות אופציית החיפוש בצד השמאלי העליון של הצג) המגיבים לאותו ספר עיוועים, ועל מגמות שרירות וקיימות בציבורים הדתיים-מסורתיים, שלטעמי קוראים מחדש את הצו האפודיקטי 'לא תרצח!' באופן פרשני-חדשני ומעוות: 'לא, תרצח!'.
התורה מאז ומתמיד היתה רק באידיאל משהו שמגלם 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום' ואלימויות שונות שררו למרבה הצער גם בקהל ישראל בכל תפוצותיו, אבל דגנרציה של התורה, כפי שנחזית בכתבי מקצת תלמידי-תלמידיו של הראי"ה קוק (רצי"ה קוק, הרב חרל"פ, ומיטב תלמידיהם, ביש"ע ומחוץ ליש"ע) או המתהדרים בכך היא סכנה חברתית ברמת כלל החברה הישראלית, וברמה היהודית-דתית גריידא, הריהי סוג של קריאה שונאת-אדם במקורות רבניים, בהם אגב ניתן היה תמיד למצוא גם קולות הומניסטיים רודפי-שלום וגם קולות פשיסטיים רודפי-אדם (התלמוד הוא דוגמא לכך תוכל למצוא בו את שורשיהם התיאולוגיים של הכהניסטים ולהבדיל ששים רבוא הבדלות גם את שורשיהם התיאולוגיים של הרמן כהן, אברהם יהושע השל ושל עמנואל לוינס).
לדאבוני, לפי שעה, ידם של הכוחנים ושל האלימים על העליונה.
האם זה ישתנה אי פעם? לפי שעה, אני ושכמותי שהתלמדו ועיינו בספרות הרבנית, וגרסתם שונה לחלוטין, ואפילו אין להם בית מדרש לישב בו ואף מתרחקים הם מחיי בית הכנסת משום עגמת-נפש, בודדים מאוד וחשים כי 'כולם סחף הרוח,כולם נשא האור', אבל איזה אור הוא זה שסחף את הכל? אור חקי אפרורי, אור שאין בו רגש או אמפתיה לכל מי שחושב אחרת.
ואין כאן מה להוסיף.
היי שועי. יש לך ד"ש מ"עמלקים". אהבתי אותו מאוד.
איך אני יודע שאהבתי מאוד? כי כשסיימתי לקרוא את הפוסט, הצטערתי שלא אני כתבתי אותו (ובכל זאת שמחתי עליו).
"אחר כך יספרו שהם היו מכשפים, שהיו פילוסופים, שהיו פגאנים, שהיו עם בוזי-אל, שודדי דרכים חסרי רחמים. שהיו אבות אבותיו של כל צורר, של כל גוזר. יגידו שהם היו תוקעים סכין בגבו של כל ידיד ועמית שהפנה אליהם את גבו לשעה"…
כן, השנאה, הפחד והתיעוב ממי שקרוב ונעשה דומה לנו.
ישנם שלושה מצבים בהווית המציאות האנושית מבחינת קרבה וריחוק בין בני אדם-"זהה" "דומה" ו"שונה".
"השונה" הוא האחר המפחיד אותנו בשונותו. "הדומה" הוא הזולת הקרוב אלינו וקירבתו נסבלת על ידנו. ו"הזהה" הוא הכי מפחיד. הוא אנחנו שמאיים על קיומנו כמעט יותר מהשונה. הוא כל כך דומה לנו עד שהוא לוחץ לנו על כל הכפתורים. כמו "הצל" הוא עשוי ליטול את מקומנו ומהותנו בעולם.
מזכיר באופן מאוד עקיף את פרשת אהבתם של ר' יוחנן היפה ושודד הדרכים לשעבר ריש לקיש (אולי החכם הכי חכם שאני זוכר לברכה מחז"ל. יש לו מדרש יפהפה שחבט לי בתודעה על אבינו יעקב ופרשת דינה. אבל על כך בפעם אחרת). איך נפגשו בנהר ור' יוחנן אמר לו בין הגלים "כוחך לתורה" והם הפכו לזוג – עד המקום ההוא שבו ריש לקיש נעשה כל כך חכם עד שהיה כבר כמעט יותר חכם מר' יוחנן וכשחכמים נחלקו על הסיף וכלי הקציר "ממתי גמר מלאכתם" וריש לקיש צדק, ר' יוחנן שיפד את ריש לקיש במשפט הנורא: "ליסטים מליסטיותו יודע".
והרג את שניהם (פעם חשבתי להמחיז את הסיפור הזה לפסטיבל עכו ואולי זה
עוד יקרה).
ורמברנדט שוכן גם שם ב"עמלקים". כנראה שאתה כמו פרפר המכושף אל האור הצהוב של רמברנדט. וזה עדיף בעיני באלף מונים מן האנשים הרבים בחברה הישראלית שכושפו ע"י אור החקי האפרורי. אל תוותר על האור הצהוב כי בנפשנו הוא.
דודו,
הבוקר שכשהתפנתה לי שעה חזלי"ת (אין לך אדם שאין לו שעה) פניתי לחפש את כל הפעמים בהם הזכרתי את רמברנדט ברשימות שלי. אני עדיין זוכר את רוחהּ של כל רשימה, אבל לא תמיד את כלל האזכורים המופיעים בו וכיו"ב, ועל כן זאת תמיד הפתעה לשוב לאחר זמן לרשימה ישנה. בכל אופן, גיליתי כי יש רשימה נוספת בה הוזכר האור הצהוב הרמברנדטי: רשימה שהוקדשה לספר הנפלא 'חפץ לב' למרית בן ישראל ורוני מוסנזון-נלקן, בהקשר לתמונה שלי עומד חבוש תרבוש על רגל אחת בדמי הליל.
כנראה שאני באמת אוהב את האור הצהוב. כמדומני, במסורת השיעית-אסמאעילית הצהוב הוא הנפש, המתווכת בין האדום (הטבע החומרי) ובין הנשמה (ירוק). אני גם אוהב מאוד ירוק. אבל עם אדום עוד איני מסתדר.
טלי, את צודקת, ויזלטיר מדבר עם ביאליק בכמה וכמה משיריו, יכול להיות שהגזמתי עם הקצף, ופולמוס היא מילה מתאימה יותר. ושועי, נכון, זה מעניין ליצור מסה של טקסטים על נושא אחד, דבר שהולך ומתגלגל בעולם… מרודים וסונטות יפה, אבל מחסן ושירים איטיים ספרים יפים לא פחות, כל אחד וצבעיו-גווניו. לי היתה תקופה שממש התאהבתי במחסן (לתשומת לב מחסנאית כאן 🙂
כרמית,
אני יכול להודות בפה-מלא כי ישנן יצירות רוח רבות שלא נתתי להן את מלוא תשומת-לבי ולפעמים גם הזנחתי במכוון; אני אדם אינטואיטיבי ואסוציאטיבי מאוד, אני קורא ביסודיות רבה (מאלף עד תיו) כתביו של אדם רק אם ממש אחזו בי דבריו. ישנם יוצרים/ות שכתיבתם טובה בעיניי, ואני מחזיק מהם א/נשים מוכשרים/ות, שלאחר שזיהיתי אצלם נפילה מעוטה, או שאני שיניתי את טעמי, מפני דבר-מה, שוב איני טורח לקרוא בהם/ן. אני מעדיף לאהוב יצירות בודדות בכל לבי, מאשר לקרוא ספר "חובה", אפילו אם הוא חובה נעימה. פעמים רבות אני פותח ספר שירה, או שאני מתלהב ממה שרואות עיניי, או שאיני מתעכב, ודווקא ככל שמדובר בשם נודע יותר, כך אני ממעט להתעכב. אני אוהב להכיר דברים חדשים, יצירות-רוח חדשות, רעיונות חדשים. העולם גדוש כרימון א/נשים שיש להם מה לומר, אני מנסה בכנות להכיר כמה שיותר, ולברור מתוכם/ן את היוצרים/ות האהובים/ות עליי.
לעתים אני מתאהב בספרים רק לאחר זמן רב. זה קרה לי לאחרונה לגבי ספריו של וו.ג. זבאלד.
ראי מה שכתבתי ברשימתי: I Want you, but I don't need you
אני משתדל לחיות כך ככל הניתן.
לדודו פלמה,
"מזכיר באופן מאוד עקיף את פרשת אהבתם של ר' יוחנן היפה ושודד הדרכים לשעבר ריש לקיש…והם הפכו לזוג", יהודה ליבס כבר העיר בנושא שפגישתם של השניים לא הייתה אלא ניסיון אונס מצדו של ריש לקיש על ר' יוחנן ששחה ערום, ויש מקום לסברה זו, שכן ר' יוחנן מציע לו גם את אחותו, ושאר נימוקים…
לשועי,
"האם זה ישתנה אי פעם? לפי שעה, אני ושכמותי שהתלמדו ועיינו בספרות הרבנית, וגרסתם שונה לחלוטין, ואפילו אין להם בית מדרש לישב בו ואף מתרחקים הם מחיי בית הכנסת משום עגמת-נפש, בודדים מאוד וחשים כי 'כולם סחף הרוח,כולם נשא האור', אבל איזה אור הוא זה שסחף את הכל? אור חקי אפרורי, אור שאין בו רגש או אמפתיה לכל מי שחושב אחרת", כמי שחוזה בתופעה המצערת שעליה עמדת, אני חושב שהתשובה לשאלתך עלולה להמצא בגיחוך שבו אדם הטעון להיות "יהודי אוטונומי" נתקל בו מצד אנשים דתיים, ששמו לעצמם מטרה אחת והיא להפסיק את ה"משחקים" באוהלי חם ויפת(ה"תרבות המערבית", החילוניות, המודרניות וכו'), ולהיענות לקרטריונים המחמירים ביותר של המילה "יהודי"(מי שחושב שלימוד תורה, לא בתפיסה של חכמי אל אנדלוס, כמובן, הינו המצווה של הגבר היהודי, והלאה), וכך להיות שלמים עם זהותם עתיקת היומין(לדעתם) והאותנטית לחלוטין(אותנטיות היא מונח שהיה חביב על מרטין היידגר, אבל איני מכוון אליו).
משפט כגון זה שכתבת, "אני מחבב התנהלות-אינדיבידואלית, שנושאה מקבל/ת החלטות באופו וולנטרי ואוטונומי וללא תלות בהוראות מנהיגים רוחניים מכל סוג שהוא", בהקשר זה הינו בלתי נסבל וגובל בכפירה רצינית, אם אני מתנהל באופן עצמאי, חופשי משררת הרבנים(שהגיעה לרמות אד אובסרדום חריף), מגדיר את עצמי על סמך עיוניי בכתבים רבניים ואחרים, במה אני שונה ונבדל מן החילוני(שאף הוא מגדיר את יהדותו, לפעמים, באופן עצמאי)? התנדפה האשלייה של זהות קבועה(ומי מבטיח קבעון יותר ממוסדות מופשטים, ספרי קדוש, פרקטיקות לא אישיות)…
תמיהה קטנה, אל תחמיץ את המחלוקת הראשונה בין ר' יוחנן לריש לקיש.
שם בנהר כל אחד מהם חלק על מהותו של האחר.
"יופיך לנשים" אמר ריש לקיש.
"כוחך לתורה" אמר ר' יוחנן.
ואז הציע ר' יוחנן פשרה "אם תלך אחרי אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני".
אחר כך היו להם עוד הרבה מחלוקות עד למחלוקת האחרונה שבה הם מתו כראוי לסופה של כל של אהבה גדולה.
רומיאו ויוליה – ריש לקיש ור' יוחנן.
לא לחינם אמרו חז"ל שאהבה מקלקלת את השורה (שורה=בית המדרש הבבלי היה בן שמונה שורות. בראשונה ישבו החריפים ביותר, בשורה השמינית והאחרונה, המרוחקת מהרב, ישבו הסתומים).
תמהּ,
ראשית, ואני אומר זאת לא בשמחה, משום שאיני מנסה לנופף באף דגל, בפסקה בה דנת בזהותי-שיוכי הדתי אתה קרוב להיות צודק. מצבי אבסורדי עוד יותר משום שאני גם קשור בכמה וכמה וכמה כתבים רבניים (כלומר, יקשה על הקוקניק המצוי לציירני במינוח השגור המרתיח: תינוק שנשבה), לא בבחינת 'דע מה שתשיב לאפיקורוס' אלא בבחינת חבלי-אהבה. אין לי בית מדרש, זרם, בית כנסת ורב כבר שנים ארוכות מאוד (למעלה מעשור), וגם איני רואה בדת היהודית-רבנית אמת נעלה (כפי שמתברר פה השכם וערב), ואף על פי כן נשוי אני לאישה דתיה, שמשפחתהּ דתית גם כן, ואף יש בה רב ופוסק הלכה בקיא מאוד, וגם גיסים המקורבים בדעותיהם לדעות רבני יש"ע. אני מוקיר את סובלנותם. גם של ילדיי, הלומדים בחינוך דתי, ויודעים עד כמה רחוקות דעותיו של אביהם מן הדעות שהם מקבלים בבית הספר ועל נכונותם להקשיב לאימם ולי.
חברים חילונים תמיד היו לי (מרביתם/ן). אני מודה ומתוודה כי האתר זה גרם להתרחקות מה ביני ובין חבריי הדתיים (לפחות עמיתיי באקדמיה), וכי עמדה מסויימת שאי-פעם החזקתי בהּ באופן רומנטי, של היות גשר בין העולמות החילוני, הציוני-דתי, החרדי והפלסטיני-ישראלי הולכת ומתפוגגת. בין היתר, משום שאני מוצא היום מעט מדיי א/נשים המהלכים בעולמות אלו והנכונים להתייחס אליהם ללא כל היררכיות, ואין להם איזו אג'נדה נסתרת, מודעת או בלתי מודעת, של החזרה בתשובה/שאלה/המרת דת. אגנוסטיקן הוא גשר מפוקפק מאוד, משום שאינו פוליטיקאי/דיפלומט.
אני גם יכול לומר כי לתמהוני הרב, אני הולך ומגלה, כי מקומות עבודה אקדמיים חילוניים מתייחסים אליי בסוג של חשדנות וגם כאשר אני עובר בהצלחה ריאיון עבודה אני נתקל בתחקיר קבוע ודי פוגע המנסה לברר האם איני קשור למעשה למועצת יש"ע/חב"ד/ש"ס/מחתרת יהודית וכיו"ב (הלוואי שהייתי ציני בכתבי את הדברים האלה), וכי לבירור הסוגיה הזאת מוקדש רוב-רובו של הריאיון. כך שאם בעולם האקדמי או הסמי-אקדמי הדתי, אין לי סיכוי ממשי בשל עמדותיי (גם בשל חזותי: טי-שירט וכובע, ללא זקן וכיפה גדולה; כלומר אין שום דבר בחזותי שנתפס בהכרח כמייצג את המגזרים הדתיים, שבאמת אינני מייצגם), אני אט-אט מבין שלהוציא חברים/ות יקרים/ות וכיו"ב ו/או א/נשים המגיעים הנה וולנטרית לאתר (-:, אף במקומות חילוניים מקבילים אני נתפס כסוג של אפיקורוס, וכי השמרנות הנוהגת במגזרים הדמוקרטים-ליברליים-סקולאריים אינה פחות מצויה (אני אומר זאת בצער השמור לבעליו).
ואף על פי שבימים נתונים סאת הקונפורמיזם שאני נתקל בה תדיר אינה מנעימה את זמני ואת ענייניי, אין לי אלא להמשיך לנוע, בעיקר בתנועות פנימיות או בקפיצות של קנגורו המכוונות כנגד כח המשיכה.
רות דולורס וייס פעם הודתה על עטיפת אלבום לחבריה היודעים להעריך תלתן בן ארבע עלים כמשהו יפה, מעניין ובלתי-מצוי ולא כסטייה מסדר הדברים.
אפשר לקרוא אותי כך, בחיי.
דודו ותמהּ,
גרסתו של ליבס ידועה (גם אם יש בליבס נטייה מוכחת לפרובוקציות בלתי מוכחות תמיד יש בו חדשנות רעיונית בלתי מצויה), ודומני כי קוסמן אף הקצין אותה על סמך קריאה בכת"י המבורג של התלמוד הבבלי (אגב בדקתי שם בעקבותיו, ולא מצאתי את נוסח הדפוס שהפיק מכתב היד, קריאה מוכרחה ובלעדית). על אף שישנם גילויים הומו-ארוטיים בספרות הרבנית (לאו דווקא הומוסקסואליים. על אף שהומוסקסואליות היתה תופעה נורמטיבית ושגורה בעולם ההליניסטי, כפי שהראה למשל דניאל בויארין במאמר אנגלי, בו קשר מקצת מקורות רבניים, גם את הספור דלעיל, למציאות החברתית הריאלית בה פעלו החכמים), עדיין לטעמי האגדתא הזאת רומזת על הארוס של תלמוד-התורה, אותה טרנספורמציה שמבקש ר' יוחנן להעביר את ריש לקיש ראש השודדים, מפורע חוק, ליהודי נורמטיבי, הנושא אישה ומקים משפחה.
הטרגדיה של ריש לקיש היא שהוא הולך לבית המדרש כמי שמצא את ליבו ותקוותו, ונוכח אט-אט כי תמיד יתייחסו אליו (גם מורו יקירו) כסרך עודף, כשודד פוטנציאלי, כמי שבא מן החוץ ואינו למעשה חלק אינטגרלי באמת מן המשא ומתן הרבני.
פליטת-הפה של ר' יוחנן מעידה על כך שכבר בתקופת אמוראי ארץ ישראל היה העולם הרבני בבחינת מוסד היררכי הנשען על אדני תיאולוגיה-פוליטית מוצקה, ובו לכל אדם יש את מקומו בסדר החברתי (ויפה ציינת דודו את הישיבה בשמונה שורות דמסכת סנהדרין).
היי שועי.
ראשית, אני לא כל כך בטוח שהייתה זאת פליטת פה של ר' יוחנן. רב בסדר גודל של ר' יוחנן לא פולט. הכל מתוכנן. שנית כדי לפגוע בריש לקיש ר' יוחנן עובר על ההלכה. שהרי אסור להזכיר לחוזר בתשובה את עברו, ולכן יש לשער שלר' יוחנן היו מניעים ואינטרסים שגרמו לו לומר את שאמר ובכך להרוג את שניהם.
נדמה לי שאפשר ללמוד מן האגדתא הזאת כמה וכמה דברים. ראשית מתוארות בה שלושה סוגי מחלוקת. אחת, הראשונה, יופיך לנשים – כוחך לתורה, שהיא מחלוקת אישית מעמדית/ג'נדרית. השניה מחלוקת שבה ריש לקיש מקשה ור' יוחנן מתרץ והסוגיה כמו מתרווחת מאליה. והשלישית הקטלנית, המחלוקת שגמרה אותם. מחלוקת אישית, מלחמת אגו מכוערת.
ולבסוף ישנו שם גם משהו מאוד יפה מבחינה תיאטרלית. משהו כמעט צ'כובי. כלי זינו של ריש לקיש שנותרו זנוחים על גדת הנהר כאשר ריש לקיש נטש אותם וחבר לר' יוחנן, חזרו לנקום את נקמתם בריש לקיש ובר' יוחנן במערכה האחרונה. כלומר, האקדח שהיה תלוי על הקיר במערכה הראשונה ירה בשלישית, או משהו כזה.
דודו, לגבי פליטות פה רבניות, ראוי להזכיר את 'מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו בעירינו' לש"י עגנון, שהוא טרגדיה, איך שלא מתבוננים הזה. אני דווקא סובר כי רבנים אינם נזהרים די הצורך בדבריהם, ולא-פעם חבים את תלמידיהם חובת-גלוּת (למשל: חברת הלומדים החרדית הביאה לכך שהחרדים יחיו בגלות-מה מבני האדם החיים בסביבתם ממש); ואילו רבני ההתנחלויות (רצי"ה ותלמידיו) אשר קראו בשם "גוש אמונים" לצאן מרעיתם לעזוב את ערי המרכז ולהתנחל בשטחי יש"ע, הביאו לקיטוב בין הציבורים, להקצנה פוליטית וכיו"ב, להתרוקנות בתי הכנסת בערי המרכז במשך שנים ארוכות, ובסופו של דבר היו מורי דרכו של אותו רוצח בשנת 1996, מעוות לא יוכל לתקון, מבחינת הקלקול שחל מאז בחיים המשותפים (גם זו סוג של בחינת גלות). רבות פליטות-פה ושאר דברי אוולת שמעתי מכל מיני מנהיגי ציבור ואנשי רוח. למשל, עד היום אני זוכר בבעתה, לא פחות, אינטלקטואל דתי-שמאלן, פרופ' באוניברסיטה עד השנים האחרונות ממש, אשר היה מקובל בציבור כאיש מתון וסובלן, שבנעורי עוד שמעתי הרצאה שלו בתל אביב (1997, שנה אחר רצח רבין), שם טען בפני הקהל ל"תפארת הדיאלוג" כי "אם הם באמת חושבים כי דרך יוגה, או דרך מדיטציה כזו או אחרת, הם מתקרבים לחוויה הפנימית שהוא חווה אגב תפלה הרי הם לא מבינים מה הם אומרים, וודאי טועים". הרבה אנשים יש, גם אנשי מעלה, האומרים דברים טפשיים, המביאים להעמקת הפערים, שנאות, ועל כן מביאים לידי גלות שלנו אילו מאילו, בני האדם.
[נוסף על כך, תיארת את ריש לקיש ור' יוחנן כצמד סמוראים או כסמוראי ושוגון. אני מעדיף לצייר את הסביבה הרבנית כסביבה ששררה בה במעש פחות חומרה (כלומר קשה לי לתפוס איך 'ואהבת לרעך כמוך' דר"ע, או הלל המלמד תורה על רגל אחת את הגוי, עומד בכפיפה אחת עם היחס המבזה כלפי 'עמי ארצות' כפי שמופיע במסכת פסחים מן התלמוד הבבלי]; רק התלמוד הבבלי, מתוך מגמה של החלת החוק היוצא מישיבות בבל בכל ישראל, הוא שהעמיק את הגלוריפיקציה/סיפורי השבחים הללו, והביא את המסירות לקיום ההלכה לכדי חומרה יתירה. למשל, בתקופת הסבוראים הוטל חרם רבתי על כל הקהילות היהודיות שרצו להמשיך לקיים את מנהגיהן שהושתתו על התלמוד הירושלמי ואילו זכו לאיום לפיו יוצאו מקהל ישראל. "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" אכן, אכן].