Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יולי, 2010

*

בסופו של דבר, אני מנסה להתאושש כמו אדם שהתכוון להתאבד ומנסה לחזור אל החוף כשהוא מגלה שהמיים קרים מדי (וינסנט ון גוך, מכתבים לתיאו, סן רמי, תחילת ספטמבר 1889, תרגם: אייל פלד, השוואה עם המקור: שמעון וגה, הוצאת שוקן: תל אביב 1992).

וינסנט ון גוך נפטר בבוקר 29.7.1890, לאחר שירה בעצמו באקדח ב- 27.7.1890 בשעת ערב. בבוקר אתמול מלאו 120 שנים לפטירתו.

 

1

 

 

חמה צהובה, הר בסגֹל, שדה חרוש בשלל גַוְנוּת  

לשם הלך ון-גוג (Van Gogh) למוּת

כבחלום, עוד שם אינו, הנִיר עוד יחידי.

רק אילנות שלשה ככנורות ידְּמוּ בבכי.

שוקעת שמש, גוונים יֵרֵכּוּ ירדמו,

יכבו כגחלים- אדֹּם, ורֹד, סגֹל

הנִיר עתה מִטָּה מוּצעת בּמִכלוֹל

גַוְנוּת

הנִיר נכון, ממתין – יבוא ון גוג למוּת.

(א' טאבאשניק, 'שדה חרוש עם שקיעת השמש', מהשירה האידית באמריקה, תרגם מיידיש: אברהם צבי הלוי, הוצאת המנורה: תל אביב 1967, עמ' 90)

 

 

2

 

אני זוכר בּרוּר את המעמד: ירושלים, שנוֹת

השִשים, ראשית השִבעים, מול עֵינֵי רוּחי

שתי תמונות על מאזניים מתחרות על זהוּתי.

 

הראשונה: הלוָיה הדוּרה של הרב חיים פָּלָצִ'י

ב-1868. 72 אברכיו צועדים עם כּריוֹת בידיהם

על כל כּרית, כּרוּך בִּקלף – אחד מִסִּפרֵי הרב.

 

התמונה השניה, עשרים שנה אחר-כך: האֹזֵן

הכרוּתה, מרֻבֶּבֶת הדם, של וינסנט ואן גוך.

יַבּשוֹת, עולמות מנֻגדים, שתי תרבֻּויותנִצּוֹת.

 

לא היה לי ספק, ספרֵי הרב קשוּרים בעבָרִי  

אמוּר היתי להזדהוֹת עמָּם, לראוֹתָם כשֶלִי.

בספרֵי עולם אבותַי צרוּרוֹת תשובות למכביר,

 

ואולם… לא על שאלותַי. את הכף הכריעה אֹזן,

מיֻתּמתשל מרטִיר אמנוּת מיֻסָּר, שחזוֹנוֹ הֶחְתִּים

את יומי ומְחָרִי, מהירה וגורלית היתה החלטתי.

 

(שלמה אֲבַיוּ, 'אזנו הכרותה של ואן גוך', מעֵין הבטחה,  הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 61)

 

 

3

 

שדה הקמה עם העורבים של וינסנט הוא חלקת ראשהּ של אהובתי;מתוֹך דרכים נדָּחוֹת החשוּפוֹת בין צהובשערהּ הגוֹלש,רק כמנת כְּאֵבֵיהַּ, נוסק להק הרהורי אבדון שחורים אל תוך רקיע לילה מהדהד הודו, שקט ונשכח, כמו גופתוֹ של וינסנט, התלוּיה בשערהּ בין שמים וארץ, מעט מעל תמוּנת שדה הקמה עם העורבים.   

 

רק במשבים השואפים בִּשְׂעוֹרֵי הכאבים, נשאר עדין איזה אור.

 

(שועי רז, 'שדה קמה עם עורבים', נכתב בשנת 1993, עוּבד מחדש עם מודולציות קלות 2010).

 

בתמונה למעלה:  Vincent Van Gogh, Champ de blé aux corbeaux, Oil on Canvas, July 1890 

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

   ממשלת ישראל עומדת לגרש 400 ילדי מהגרי עבודה. שמועות על התכנית החלו עוד במאי 2009. מאז, כבר דומה היה כאילו, החרב שהונחה על צוואר המשפחות הוסרה, והנה שוב, הונפה במלוא עוז.

   הייתי שולח את שר הפנים ואת  ראש הממשלה, שרוממות המדינה היהודית בגרונם, אל הפסוק מספר קהלת האומר בפשטות: 'והאלהים יבקש את נרדף' (קהלת ג', 15) ובמיוחד אל הפרשנות שהוענקה לו במדרשים: ויקרא רבא (פרשה כ"ז), תנחומא (סדר אמור סימן ט') ו-קהלת רבא (פרשה ג'), אשר משמעהּ הוא כי אלהים מלווה את הנרדפים, כל נרדפים, באשר הם הולכים, ללא סוגיית שייכותם לעם היהודי אם לאו.  יותר מכך, הייתי שולחם לעיין בגמרא,  תלמוד בבלי, שם מופיעות כמה אמירות רלבנטיות לסוגיית הגירוש, כגון: 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יחדל מן הרחמים' (מסכת ברכות דף י' ע"א) או: 'לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין' (מסכת בבא קמא דף צ"ג ע"א).

   את המימון לתרגומם של כמה מכתביו של ברוך שׂפינוזה העניק ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. מכמה סיבות אני מתקשה להבין מה היחס בין בן גוריון ובין הפילוסוף האמסטרדמי [בן גוריון נקט לפחות בכמה פעולות שהיו קרובות יותר לנסיך של מקיאוולי יותר מאשר למשנתו הדמוקרטית-סובלנית של שׂפינוזה, אך אפשר כי כמו פרופ' ירמיהו יובל אחריו, ראה הוא בשׂפינוזה טיפוס יהודי-חילוני-תבוני ועל סמך אמירה בודדת של שׂפינוזה במאמר התיאולוגי מדיני, בדבר יתכנות שיבת העם היהודי לארצו, אפשר לראה בו גם סוג של פרוטו-ציוני], ועוד פחות מה-לֶקח ימצא בו ראש הממשלה המכהן [אביו פרופ' נתניהו הן הקדיש את ימיו לחקר ר' יצחק אברבנאל (אחד מן האישיים היהודיים הבולטים ביותר בדור גירוש ספרד) ותרבותם-ההיסטורית של אנוסי ספרד, אך לא בשׂפינוזה באופן מיוחד]. ואף על פי כן, מן הראוי להביא את דברי שׂפינוזה, אשר כוחם נאה באשר לתולדותיו של הגירוש המתהווה: 'אבל אין לנצח את הנפשות בנשק אלא באהבה ובנדיבות' וכן: 'מעל לכל מועיל לבני האדם שיתחברו במנהגיבם ויתקשרו יחד בקשרים העשויים להכשירם שייעשו כולם אחדות אחת; ובאופן מוחלט, שיעשו את מה שיביא לידידות אמיצה יותר ביניהם (ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגן מלטינית: ירמיהו יובל, חלק ד', נספח, פרקים י"א-י"ב, עמ' 355)

   קשה להאמין כי חברי הממשלה המכהנת גם לוּ היו קוראים בכתבי וו.ג. זבאלד (המהגרים, אוסטרליץ) או ז'ורז' פרק (W, סיפורים מאליס איילנד) היו מצליחים ליצור אנלוגיה בין הילדים היהודיים שנלקחו מארצם ומהוריהם באחת (בזמן השואה, במשלוחים הומניטריים של הצלב האדום, שאם לא כן היו הילדים נעצרים ונשלחים למחנות ההשמדה, כהוריהם אחר כך) ובין ילדי המהגרים המצפים לגירוש, ולהבין מזה את סאת השבר, שתלווה אותם עד אחרית ימיהם, ובמיוחד: חוסר היכולת למצוא מקום ולראות בעולם שוב את ביתם.

   אבל, ממשלה זו, כפי הנראה, שמה לנגד עיניה את משנתו של המשורר היהודי-האנדלוסי הנפלא, שהיה בד-בבד תיאולוג מפוקפק, ר' יהודה הלוי (1141-1075 לערך), שבספרו, כתאב אלרד ואלדליל פי אלדין אלד'ליל (=ספר המענה והראיה על אודות הדת המושפלת), הנודע גם בשם כתאב אלכזארי (=ספר הכוזרי), שם בפי מלך הכוזרים, בן שיחו של החבר היהודי,  את הטענה הבאה, שאמנם החבר היהודי מקבלהּ בשמחה:

קאל אלכזריّ: ד'לך כד'לך לו כאן תואצ'עכם אכ'תיאראً לכנّה אצ'טרא[ראً] ואד'א אצבתם אלט'פרה' קתّלתם (כתאב אלרדّ, מאמר א, סימן קי"ד]

אמר הכוזרי: כך היה אמנם אם ענוותנותכם (=שפלות-הנפש מתוך מצב הגלוּת, ש.ר) היתה מתוך בחירה, אבל היא כורח שהוטל עליכם, וכאשר תשיג ידכם את הממשלה, תהרגו אף אתם את מתנגדיכם [תרגום=ש.ר].

   ממשלה המזהה את הציונות, בראש ובראשונה, כמנגנון שררה כוחני שנועד לארגן ולתעל את דיכויים של לא-יהודים היא בעייתית מאוד, ודומני כי אינה עומדת בקנה אחד עם ערכיהם של מקימי המדינה. צריך כמובן לשאול באיזה מובן בדיוק מדינת ישראל עודנה 'אור לגויים', ולא מאפליה מדכאת. עוד יותר, שומא לשאול, מדוע לא נוסדה חקיקה מסודרת באשר למהגרי ההגירה במהלך עשור וחצי החולפים, לולא היו כל מיני קבלנים פרטיים סוחרי-אדם, המקורבים אצל כל מיני פוליטיקאים, ואנשי שררה, שהרוויחו מכך ממון רב (לא פעם ניצלו את התוהו-ובוהו החקיקתי בכדי לגבות מן העובדים סכומי עתק בבואם ארצה; חזיתי בעיניי פעם בחבורת עובדים שנכלאה באתר בניה לאורך שבת שלימה ללא מקור מיים. הם ביקשו ממני מיים, בחולפי בדרך, באנגלית, ועוד ביקשו שלא אתלונן בכדי שלא יגרשו אותם). ומה חטאו 400 הילדים האלה בדיוק, שהרי הם פרי אהבה של הוריהם, שבאו לעבוד בישראל, כאנשים חופשיים הזקוקים כדי פרנסתם, ולא כעבדים חסרי-זכויות שניתן לגזור עליהם (אולי רק בשלטון אפל במיוחד) את שלילת זכות ההולדה.  גם באשר לסוגיית המוני הפליטים הסודנים המתדפקים על שערי הארץ וממלאים את אילת, אין כל רלבנטיות לגזר הדין שהוטל על אותם 400 ילדים. ישנם עוד דברים המצפים להסדרתם כחוק, אך אי אפשר להרוס חיי אדם בכדי ליצור הרתעה ופחד. זה נפסד בתכלית. קצת דומה, למלאכתם של ארגוני הטרור בתכלית פעולתם.  ולמה שממשלת ישראל עומדת לעשות ב-400 הילדים האלה ניתן לראות פעולת טרור ממש.

   זוהי שעה חמורה.הייתי מבקש בכל לב מכל הקורא/ת כאן, להפיץ את הדברים, או לכתוב בעצמה/ו רשימה משלה/ו (בבלוגו/ה, בדף פייסבוק, או: אי-מייל לרשימת התפוצה) כנגד הרשעה הניצבת בפתח עיניים. מוכרח להיווצר איזה שיח ציבורי, איזו אי-נחת, שתגרום ליושבים על יד שולחן הממשלה לחזור בהם. ישנה גם עצומה הקוראת לביטול הגירוש. אנא חיתמו עליה. ישנו גם אתר מצוין, IsraeliChildren, העוסק במניעת הגירוש, ובהסברה שיטתית (שאלות ותשובות) הנוגעת ישירות ללב-הענין. המדינה הזאת לא קמה בכדי להשתמש באותם כלים בהם פעלו מלכיות/ממשלות זרות בעבר כנגד העם היהודי. הבא להתגייר מציג לו  בית הדין הרבני את ישראל כ- 'דחוּפים, סחופים ומטוֹרפים" מכל העמים, מפאת תלאותיהם ומאורעותיהם (ר' יוסף קארו, שולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן רס"ח הלכה ב'), האם ממשלת ישראל אינה הופכת כעת משפחות שהוקמו כאן בארץ, לדחופות, סחופות ומטורפות?.  מדינת ישראל אינה מגרשת ילדים, ואנו כאזרחי המדינה לא ניתן יד לכך. את המנגינה הרעה הזאת בהחלט אפשר להפסיק. אנחנו יכולים להפסיק אותה.

עדכון 5.9.2010 : הלינק לעצומה בגוף הרשימה שוּנה לעצומה הרלבאנטית יותר העתידה להגיע לידי ראש הממשלה המכהן. בשעת פרסום הרשימה לפני למעלה מחודש ימים (שלהי יולי 2010), היתה עצומה אחרת נגד הגירוש שמוענה לידי אשת ראש-הממשלה ועליה נסב הדיון בתגובות בתאריכים העוקבים לימי פרסומה של הרשימה.

בתמונה למעלה: שמואל הירשנברג, גלות, שמן על בד 1904.

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

 

   קיבלתי הזמנה למשתה של אנארכיסטים רוחניים, שהחליטו לחגוג את מצוות יום ט' באב, כדרכם של השבתאים, בני המאה השבע עשרה ואילך. שבתי צבי (1676-1626) כנודע, הורה לקהלו, לקראת ראש חודש אב שפ"ו (1666) לבטל את צום תשעה באב, מועד בו חל יום הולדתו הארבעים, ולהפכו לחג גאולה שייקרא בשם: "חג הנחמות", וכך כתב:

 

[…] תעשו אותו יום משתה גדול ויום שמחה גדולה במאכלים חשובים ומשקים ערבים ובריבוי נרות ובניגונים רבים ושירים מפני שהוא יום לדתו של שבתי צבי מלככם העליון למלכי ארץ, ולעניין מלאכה תעשו אותו יום טוב גמור ומלבושים מעולים ובסדר תפלת יום טוב […] ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום חג הנחמות הזה, את יום טוב מקרא הקודש הזה, זמן לידת מלכנו משיחנו שבתי צבי עבדך ובנך בכורך, זכר ליציאת מצרים

[נדפס בתוך: גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז, כרך שני, עמ' 526]

 

  מזמיניי, אנשים מלומדים, חברים-יקרים לשיח וצחוק; כאשר שאלתי לשם מה זכיתי בעונג שבהזמנה. נאמר לי שהרי אני אחד מן החבורה, וגם אנארכיסט-דתי. האומֶר, ידע למה הוא מכוון. ברם, השבתיו לאו גם אם בצער, וזאת מכמה טעמים:

[א]. אשתי, ילדיי, בני משפחתי דתיים אורתודוכסים המה, ונאלצים לא פעם להתמודד עם משוגותיי ודעותיי, שאינן מייצגות שום זרם מרכזי אף לא זרם שולי, ביהדות הדתית. את מרביתם הם מקבלים בחיבה. ברם, איני מעוניין למתוח את החבל יותר מדיי, ואף לא לגרום צער ומחלוקת.

[ב]. אני מקיים רוב מצוות ומייחד זמן גם לתלמוד תורה. אני בוחר בכך באופן מתחדש בכל יום, ולא מתוך קשר כלשהו לממסדים דתיים מהם נקעה נפשי מזמן. על כן, התכוונתי לצום וגם לנהוג בקריאת מגילת איכה ובאמירת קינות כפי המקובל ביום התענית הזה. כרגיל, בחדר-העבודה.  

[ג]. אינני חושב שהגאולה כבר באה. איני בטוח אם אי פעם תבוא גאולה. העיקר השנים-עשר של הרמב"ם (1204-1138), המדבר בביאת המשיח לעתיד לבוא, אינו מדבר אליי, גם לא במשמע הפילוסופי שהוענק לו במורה הנבוכים (חלק ג', פרק י"א) או להבדיל, בכתבי קצת המקובלים [(למשל עידן רוח הקודש אצל הרמח"ל (1707- 1745 אשר הנה הדהוד רחוק ומאוחר, מבחינה מסויימת, של התפישה הטלאולוגית-המשולשת של יואכים מפיורה (1202-1135)]. המין האנושי לא בהכרח עתיד לעבור מפנה רוחני (הלוואי, ובכל זאת, זהו מיתוס לא מוכח)]. האדם לא בהכרח עתיד להגיע לידי מציאות של שלום עולמי מקווה, ואף אם הגיע לידי ההכרה כי עליו לבנות את ערי הקודש ואת מקדשיהן בליבו, הריי העולם רחוק מן הגאולה. גם ההארה, גם האיוּן-העצמי, וגם שיוויון הנפש כמצבי הכרה מצויים, אינם גאולה, אלא מצבים מזדמנים, עתים מכוונים,,עתים ארעיים. גם חברות-צדק סופן שיתבלו ויתקלקלו. יותר מדי סבל יש בעולם בכדי להצהיר כי סרו השאת והשבר ובלע המוות לנצח והעולם כבד בחסד ובצדק עומד, באין מחריד.

   ואף על פי כן, ביושבי על מזרון יוגה בחדרי האפלולי לשעת בוקר של ט' באב, בעת שאמרתי בכוונה את הקינות לתשעה באב כסדרן [איי, כמה עצב ומרירה וכמה ידע אגור בהן, רובן מורכבות מעיבודים ושיבוצים ממדרשי חז"ל, כגון: איכה רבתי, מסכת תענית ומסכת גיטין], החל בקינותיו של ר' אלעזר הקליר (מאה שביעית,ארץ ישראל) וכלה בקינותיהם של ר' יהודה הלוי (מאה שתים עשרה, אלאנדלוס ומצריים), ר' אלעזר מוורמס, ר' אלעזר הדרשן והמהר"ם מרוטנבורג (המאה השלוש עשרה, גרמניה). חלפני לרגע קט חיוך קט של שמחה על כך שאי-שם מתרחש משתה-גאולה של אנשים המאמינים כי האדם נגאל דבר יום ביומו, וכי הגאולה אינה אלא פנים אחרות משמחות של השבר והחורבן, וכבר באה עת הנחמה; טעמו של אותו החיוך– לא לשם התרסה, לא לשם ביטולהּ של הלכה. אלא משום שלשתי הפנים יש מקום בעולם, וטוב הוא בעיניי שידורו להבא בשכנוּת טובה.  

 

2

 

   עוד אני מחייך על מזרון היוגה, חיוך ירחי חולף, אשר נגהּ את אפילת עצבונו של היום (תמיד אני נרדם על הארץ בערב תשעה באב מעט אחר הסעודה המפסקת. מרוב עיצבון וכאב-לב), נזכרתי בשירו של המשורר הגרמני כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), שהיה גם תלמיד ישיר של מייסד התנועה האנתרופוסופית רודולף שטיינר (1925-1861); שיר זה, התפלה, הלקוח מן הקובץ, שירי גרדום,  אין דבר הפכי מן הקינה ומן הנהי הימנו:  

 

הַצְּבִי, אֶל הַלַּיְלָה פּונֶה,

הַדָּבָר מְשֻנֶּה!

הַשָּעָה שְמוֹנֶה!

תֵּשַע!

עֶשֶר!

אַחַת עֶשְרֵה!

חֲצוֹת!

 

הַצְּבִי, אֶל הַלַּיְלָה פּונֶה,

הַדָּבָר מְשֻנֶּה!

 

עַל בְּהוֹנוֹת הוּא טוֹפֵף, וְכֻלֵּהּּ

הַצְּבִי הַזֶּה.

 

(כריסטיאן מורגנשטרן, 'התפלה', שירי גרדום, מגרמנית: רוני רייך, הוצאת כרמל: ירושלים 2004, עמ' 29]

 

   העיין מתבוננת-מתממגנטת אל הצבי, אשר אינו מודע להּ. הצבי דווקא פונה אל הלילה, ואין התבוננותו של הצופה מעניינת אותו כלל. הצופה מתבונן בצבי אך למעשה מרוכז הוא בלילה האופף את הכל; הצבי כמו מביע את תנועת הלילה, שאינה מוגבלת בזמן השעונים או בתנועתו הפיסיקלית; אלא באותו חלל שבין העין הצופה והצבי הצופה מצידו אל חלל הלילה. הדהודם של שני חללים. המכפילים זה את זה. הצבי הוא מושא תנועת- האישון, פנייתו- תנועותיו מגלמות את הליל עצמו, מתוך שהוא הנגלה העולה לפני העין מתוך האפלה, ובכל זאת לא אל האדם הוא פונה אלא אל הלילה, ועל כן, בלילה חלקו. 

   דומה כי לב השיר הוא: 'הצבי אל הלילה פונה/ הדבר מְשֻנֶּה!' החוויה הנרשמת בהכרה; הזמן הנוקף, צליל בהונותיו הטופף, הם סוג של מוסיקת ליל חרישית, אבל המוסיקה הפנימית הינה דווקא מוסיקת-ההד  המדנדנת בין שני החללים.

   צריך גם לחשוב כמובן מה יקרה כאשר העין תסור מעל הצבי המביט מצידו אל הליל. מה יקרה לצבי. מה יקרה לליל. נאמר, עם עצימת העין הישינה, החולם מניח כי הצבי יהא קיים היכן-שהוא וכי ליל ימשיך לשרור עד לאור הבוקר.  ומה אם סדר הדברים שונה לחלוטין, כלומר הרבה מעבר להנחותיו ההגיוניות של הצופה. מה עם הליל מתבונן אל המשורר בעד הצבי. אם עינו תיעצם, יירדם ויחלום. אפשר כי הצבי יפנה אליו. והוא והלילה יביטו בישן על האדמה בחיק הטבע בעיניים כלות.

   אפשר בעצם כי מה ששירו של מורגנשטרן מבקש להביע הוא את אי חשיבותו של זמן-השעונים, שבתנועה, שבתפיסה תכליתית של ההיסטוריה. עלינו להתבונן בטבע בחושינו, לראות מראות, לשמוע קולות במו הנפש. להתחדש בעד התבוננות-אישית-ייחודית, לא דרך התגייסות לאג'נדות/אידיאולוגיות/תיאולוגיות קיימות.  

 

3

 

   עוד אני יושב ואומר קינות, הנה בא לנגד עיניי שבר פסוק ממגילת איכה: 'טבעו בארץ שעריה' (איכה ב',9). (נדפס תמיד כך ש האות ט' קטנה יותר מיתר האותיות), ומסמל, כך אליבא דהקדמת ספר הזֹהר את החורבן השלם, ואת גלות השכינה; מן הפסוק הזה הובלתי במחשבה אליי  שיר האהבה/טביעה המצמרר של המשוררת היידית הניו-יורקית, ציליה דראפקין [1956-1888, היתה עוד מראשונות המשוררות היהודית ברוסיה שזכו להכרה, תחת שם נעוריה: ציליה לוין, התאהבה בצעירותה נואשות בסופר אורי ניסן גנסין (1913-1879), נישאה והיגרה בעקבות בעלהּ לארה"ב בשנת 1912], הנה הוא כאן:

 

טָבַעְתִּי

בִּבְאֵר עֲמֻקָּה.

עֵינִי עוֹד רוֹאָה לְמַעְלָה אֶת עֵינְךָ הַכְּחֻלָּה,

הַמְחַפֶּשֶת אוֹתִי וְרוֹצָה לְהַצִּיל

וְאוּלַּי זֶה

קֶטַע שָמַיִם כְּחֻלִים,

הַמַבִּיטִים, כְּעַיִן כְּחֻלָה שֶלָּךְ

לְתוּךְ הַבְּאֵר?

 

קִירוֹת הַבְּאֵר הָעֲבֵשִים חֲלָקִים

וְיָדַי- כֹּחָן תַּש

מִמָּגָּע בָּהֶם.

אַתָּה כְּבָר לֹא רוֹאֶה אוֹתִי,

אַתָּה מֵסִיר אֶת עֵינְךָ הַכְּחֻלָּה מִן הַבְּאֵר.

 

(ציליה דראפקין, ללא שם, מתוך: שירת היחיד בני יורק: דיוקנאות של ארבעה משוררי יידיש ומבחר שיריהם בתרגום עברי, תרגם והקדים מבואות: בנימין הרשב, הוצאת כרמל: ירושלים 2002, עמ' 216)

 

   אף כאן יש עין מתבוננת. עין המדמה להביט אל עינו של אהובהּ המשקיפה עליה מפי הבאר, בו היא נתונה, הולכת-ושוקעת; או שמא אין זה האהוב כי אם קטע שמים כחולים בלבד? הזמן נוקף, הכח להחזיק מעמד הולך ואוזל, והאוהבת מתחילה לטבוע. ועדיין, גם כאשר היא הולכת ונמסרת אל תוגת-הקרקעית, עינה עדיין מתבוננת לראות, ולהבין כי בפי הבאר, אי שם ברוֹם, כבר לא נשקפת עינו של האהוב.

   השיר דומה בעיניי למיתוס על אורפיאוס ואורידיקה, ומסעם אל מחוץ לשאול, הנקטע כאשר אורידיקה מסבה עיניה אחור, מאבדת לרגע את קשר העין והלב עם אורפיאוס שלה, ועל כן הולכת ונמסכת בחזרה באפלה, במסעה היורד מטה אל העלטה והתהום.

   על כל פנים, ניתן לראות בשיר הזה ביטוי לחורבן, לטביעת הארץ, הממשיכה להשקיף ולחפש את עין השמים; או משל לשכינה אשר אהובהּ השמיימי שוב מסתיר פניו ממנה, והיא שבורת לב ומרה, ואהבתהּ מורידתהּ שאוֹלהּ. ואף על פי כן, הטובעת אינה מסירה מבט, היא ממשיכה להתבונן, לא להסיר עיין. כמי שהולכת וטובעת וחיוך נסוך על פניהּ.

   עוד אני קורא קינה אחר קינה, אני נאלץ להרהר באפשרותה של הנפש להיות מאנית ודפרסיבית בעת ובעונה אחת. 

 

4

 

   אם הייתי נולד דתי, אפשר כי אהבתי הראשונה היתה ביתו של התוקע בשופר. כאשר כל בני הקהילה היו מבקשים להתחקות אחר כל קול וקול בתוך מאה התקיעות של ראש השנה, אני ודאי הייתי עומד בקהל ומבקש את עיניה של הבת. ואם היתה רק מבחינה בהן הייתי מאושר.

   אבל לא נולדתי דתי, וט"ו באב עדיין מתקשר אצלי לסדרת מסיבות בטבע שהיתה נהוגה ברחצה במעיין, בשתיה אלכוהולית לא מועטה, בשירה על גיטרה וכיו"ב. אבל גם אז אני חושב, תמיד היתה איזו מישהי שחיפשתי את עיניה במיוחד.

   לפעמים אני מתגעגע לתקופה ההיא, יש למה להתגעגע. אבל יש לי מזל ממוזל, גם אחרי שלוש עשרה שנים, אני עדיין מחפש את עיניה של אשתי במיוחד. 

 

 ממשלת ישראל עומדת לגרש בקרוב 400 ילדות וילדים של מהגרי עבודה, המוצאים כאן את פרנסתם, בתוכם ילדים דוברי עברית, המתגוררים ולומדים, זה שנים, במדינת ישראל.

לחתימה על עצומה הקוראת לביטול הגירוש

 

בתמונה למעלה: Maurice Utrilo, La Butte Pinson, Oil on Canvas 1906

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

*

בכפר הערבי

נתקע הג'יפ הצהל"י

וההמון החל מתקהל

סביב ארבעת היושבים

רכנו החיילים והוציאו

תחת כנפותיהם,

ספרים עם כותרות

מסולסלות, אותיותיהן

שזורות אלו באלו,

ופצו פּיוֹת בדיונים עדינים, כְּצפּוֹרִים,

בערבית שוטפת,

הם דנו באחְדוּת המציאוּת

על כן לא חשו לָהתקהלוּת

כנפש החוֹוָה-

המחוללת סביב השכל,

 

התושבים סובבו סביבם

בחגיגת האבן השחורה

ועל דעת המקום

הכֹּל פַּצָע השֶקֶט

 

   הערות: המונח וחדה' אלוג'וד, אחדות המציאות, מיוחס  למשנתו של השיח' הצופי-אנלדוסי הגדול מחיי א-דין אבן ערבי (אבן ערבי נולד והתחנך בקורדובה, היגר לפאס, למכה ולדמשק. 1240-1165). משמעותו היא שהמציאות לאמיתהּ אינה מחולקת לפרטים ולהיררכיות, אלא מצידו של אללה הכל אחד ושרוי באחדות שווה בכל עת; על כן המשיג השלם, הוא המקיים בהוויתו הפנימית את אחדות המציאות והוא אחד עם האל או עם רצונו, ולדידו הכל אחד ומיוחד, הכל נובע אלהוּת. ראוי לציין כי המונח וחדה' אלוג'וד אינו מצוי כתבו כלשונו בכתבי אבן ערבי, אך הרעיון העומד בבסיסו מצוי בהם ודאי. על תפישה זו שיש בה ביטול מהותי של התיאולוגיה המוסלמית הרשמית הדוגלת באלהוּת טרנסצדנטית, כמו גם מכתיבה היררכיות דתיות וחברתיות, המבדילות ומבדלות בין בני אדם, כמנהג הממסדים הדתיים באשר הנם, רואה הממסד האורתודוכסי- האסלאמי עד עצם היום הזה  במשנתו של אבן ערבי כפירה בעיקר; ספרו הגדול אלפתוחאת אלמכיה' (ההתגלויות של מכה) הוא ספר הכולל  שירה מיסטית והגות מיסטית עצמאית, נכתב  בקרבת הכעבה', האבן השחורה, שבמכה, אליה הגיע אבן ערבי כעולה רגל, ואליה חזר שוב ושוב, לעוצם גלוייו.

    מחול הנפש סביב השכל הוא הגדרתו של הפילוסוף הניאופלטוני הסורי ימבליכוס (330-270 לספ' לערך) למהות הזמן; אמנם יש בדבריו פירוש מדעי מדוקדק הכורך את יחסי השכל הכללי והנפש הכללית במוצא הזמן וכינונו. ברם, הדבר יפה גם לתפישת הזמן האפלטונית כזמן שבנפש, וכסוג של שהות בין הפקת רשמי החושים ובין עיבודם וניתוחם האנליטי באינטלקט האנושי. מה שניסיתי להציע הוא שבתווך בין קליטת רשמי החושים ובין מעברם ועיבודם במח אפשר שתשרור שהות אין-סופית.

*

*

בתמונה למעלה: Way Leading to Sartaba, Photographed by Tamarah 2007

*

תודתי לגלוריה על ששיגרה אליי לינק לשירהּ היפה של סוּעאד מאסי, והזכירה לי דבר-קיומו.

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

  *

  שמואל דוד לוצאטו (שד"ל, 1865-1800) היה מן החשובים שבאינטלקטואלים שהעמידה יהדות איטליה במאה התשע-עשרה. כבר בגיל 11 הוא זכה בתחרות כתיבת חיבור הגותי, ואחר כך כבר קיבל עבודות בכתיבת ספר דקדוק עברי באיטלקית והחל לפרש מקצת מספרי המקרא. בגיל ארבע עשרה התייתם מאימו ונאלץ לעזוב את לימודיו בכדי לעזור בכלכלת הבית וניהולו. עד גיל עשרים כבר פרסם מהגיונותיו במיטב כתבי העת של תנועת-ההשכלה היהודית באירופה ומכאן הפך לאחד מעמודי התווך של שיח המשכילים האירופי, במיוחד מחמת התנגדותו למגמת עזיבת המצוות שאפיינה כמה ענפים של תנועת ההשכלה, וכן התנגדותו להגותו הפילוסופית של הרמב"ם ותלמידיו, גיבורי תנועת-ההשכלה, באשר ראה בנסיונו של הראשון ליצור הרמוניזציה בין הדת היהודית-רבנית ובין הפילוסופיה, הלך-רוח שאינו מסייע לדת 'האהברהמית' (כך כינה שד"ל את היהדות הרבנית) אלא אדרבה מושכת אותה אל דעות 'אתונאיות' שלא נודעו בהּ לכתחילה.

   בשנת 1815, בהיותו בן חמש-עשרה, שנה לאחר פטירת אימוֹ חיבר לוצאטו אלגיה בשם 'קינת החתול אשר עזבתו אימו בילדותו ותלך להּ ותבא חתול אחרת ותמיתהו'. השיר נדפס בספר שיריו של שד"ל הצעיר 'כינור נעים', ואחר כך נדפס שוב בתוך אנתולוגיה שיצאה מעזבונו בשנת 1879, ארבע עשרה שנים לאחר פטירתו.

    אין ספק כי רישום אבדן האם ניכר באותו אלגיה, וכן צער העולם של הבן המתבגר, שלפתע למד להכיר מבשרו את העיצבון שאין לו קצה על דברים שאין להם תקנה. אבל חשוב להדגיש, כי גם אם מדובר באלגוריה, בכל זאת ניכרת בשיר התבוננות רגישה בעולם בעלי-החיים; אפשר כי שד"ל מצא בבואה של עצמו באותו חתלתול מת, שהכיר בסביבתו לפנים. מעבר לשיבוצים ממגילת איכה (הנקראת ערב ובוקר בתשעה באב) יש כאן איזה הדהוד נושן לאלגיות אנדלוסיות של משוררי תור הזהב בספרד, ומשהו השייך גם כן לעולמם של משוררי הרומנטיקה האירופית (צער העולם משמש בשירתם כמוטיב מרכזי) ואולי גם לעולמה המאוחר יותר של משוררי אלקאנטה חונדו ("הזמר העמוק") האלגיים, כגון: חואן רמון חימנס ופדריקו גרסיה לורקה.

   הנה השיר:  

קינת החתול

אשר עזבתו אימו בילדותו ותלך לה ותבא חתול

אחרת ותמיתהו

תקע"ה

———————–

 

מֵעַי מֵעַי אוחילה

גַטין, על מיתתךָ;

אחי, לִקְשִי יומךָ

אבכה יומם וָלֵיל

 

לזאת אספד אילילה,

איכה נקטף אִבֶךָ

איכה נדעך נרךָ

מֵרום נפל הֵילֵל

 

עינִי אך בּוֹכִיָה,

כאשר אזכֹר אותך

כל-טוב היה אִתָּךְ

יפה מכל עוֹלֵל

 

כל-יֹפִי בָךְ היה

אין דֹפִי בדמותָךְ:

אל מי יאות בלתך

כל-שבח, כל-הַלֵל

 

גַטִין אחי, הן מתָּה

לשוא חיים תתאב:

איכה יוּעם זהב

בַדָם איך יתגולל?

 

איכה תניח גַּתָּה

הילד הנאהב?

על-זאת לבי יכאב :

מי-זאת כזאת מִלֵּל?

 

ואת חתול מרשעת

אן חֶמְלָתֵךְ הָלָכָה?

בַנֶחְשָלִים איככה

תָזִידִי תִּתְעַלֵל?

 

צִדְקַת נפשךְ,פֹּשַעַת

איך אכזרי נהפכה?

מי גֶבר ראה ככה,

או מי לראות פִּלֵּל?

 

גַטִין, אחי אחי

מעתה אין לברֹח:

הן באה עִתָּךְ לפרוח,

לשוב אל-המחוֹלֵל

 

ואני יבש כֹּחי

לא-עוד אוכל לשמוח

לא-עוד אמצא מנוח,

אמוּת בבכי וילֵל

 

[כינור נעים: חלק שני, כולל שירים ומצבות לרשד"ל, פדובה, אוגוסט 1879, עמ' 6-5]

 

[הערה, באיטלקית/ספרדית:  Gato = חתול ו-Gata = חתולה;  Gatin = חתלתול; שנת תקע"ה היא שנת 1815; הניקוד החלקי מופיע במקור]

לרשימת חתולים נוספת, ראו כאן

בתמונה למעלה: Pierre Auguste Renoir, Sleeping Cat, Oil on Canvas 1862

Read Full Post »

 

  

   שלמה אבן גבירול, יצחק לוריא, משה חיים לוצאטו; הידיעה לפיה שלושה מאנשי הרוח היהודיים הגדולים ביותר נפטרו בטרם מלאו להם 39 שנים וכי ימיהם עברו עליהם באי-נחת, באשר לראשון ולאחרון ברדיפה ממש של הממסד הרבני, מפילה עליי תימהון מתמשך. בשיעור שקיימתי לפני כחודשיים הזכרתי את פרט המידע הזה כלאחר יד בכדי להבהיר לתלמידיי, כי בניגוד למגמות הקיימות, דרך הקבלה אינה דרך האושר, האיזון, אריכות הימים. 'נו טוב', העיר לי אחד התלמידים מחויך, 'כולנו פה כבר חצינו את גיל 39'. 'אני עדיין לא' חייכתי לעומתו. ובאמת, במידת מה, כל אחד משלוש הדמויות שציינתי, תרו את דרכם הרוחנית הפרסונלית, בהתאמה עם הטבע ועם האלהוּת (כפי שדימו אותה בהתבוננות-פנימית) ושלא בתיווך הממסדים השליטים של תקופתם,  ואומצו אל חיק הממסד הרבנים רק בדיעבד, ומאז הפכו לעמודי-תווך, שמם נישא בפי כל. עולם מוזר.     

   ביום ה' באב חל ציון יום השנה לפטירת יצחק לוריא (1572-1534, האר"י = האלהי רבי יצחק). העולם מתחלק באיזה אופן לאנשים המתייחסים ליום זה כיום מיוחד, בין אם יודעים הם מדוע, ובין אם האר"י עבורם הוא 'האר"י הקדוש' בלשון עם, מצד אחר מצויים אלו שיום זה אינו אומר להם דבר. הואיל ואני מחובר לכתבים אלו הרבה יותר מכפי שאני מראה (לפחות לגלויים האפיסטמולוגיים והאתיים העולים בהם), ובכל זאת ביקורתי מאוד גם באשר למחקר הקבלה האוניברסיטאי ובין להבנת כתבי הקבלה בעולם הרבני (החרדי והציוני דתי כאחד) בהווה, החלטתי להביא כאן כמה מקורות מכתבי תלמידו המובהק של האר"י, ר' חיים ויטאל (1620-1543) העומדות על הנהגותיו הייחודיות של מורו, ויחסו יוצא הדופן לאדם ולטבע אשר סביבו (בעלי חיים, צמחים ודוממים), אשר נבע מתפישת גלגול הנשמות הענפה, המובעת בכתבי תלמידיו, שער הגלגולים ו- ספר הגלגולים. אני מודע לכך, שרוב קוראותיי וקוראיי כאן, אינם בקיאים בתורות הלוריאניות, לא לדינמיות האין סופית של ההויה כפי שמובעות בהן, לא למקום המהותי שהסובייקט האנושי תופס בהן, ואף לא להשלכות האתיות מרחיקות הלכת שאוצרת בתוכה התפישה לפיה האלהות מתגלה בפני כל אדם, כפי כשריו ומסוגלויותיו, ולא זאת בלבד, אלא שגם בפני האדם הפרטי, הופכת ההתגלות לחוויה דינמית, ואין הוא שב וחווה את אותן חוויות, אלא שב ומתחדש, שב ויוצר, כפי מה שמתחדש לו בדעתו. תפישה זו כמובן מבטלת את ההיררכיה בין רב ותלמיד, והופכת את יחסי העיון והלימוד המשותפים, לחבורה של לומדים, המקבלים אלו מאלו, ואינם מכתיבים זה לזה את דרכם, גם אם מתגלה ביניהם שונות. על כן ניסיתי להביא כאן במשורה קטעים המדגישים דווקא את דרכו האתית של האר"י ואת התבוננותו על העולם ועל הנמצאים בו (לעתים הוספתי הערות הבהרה בסוגריים מרובעים). כמובן, שבשולי הדברים, עומדת התבוננות ביקורתית שלי על רבים וטובים בעולם הרבני ומחוץ לו הנושאים את שמם של האר"י ותלמידיו, ואין בין הנהגותיו המפורשות ובין התנהגותם-התנהלותם דבר וחצי-דבר.

 

1. איסור הרג בעלי חיים  (כל בעלי חיים, ודאי איסור הרג תעשייתי)     

כבר נזכר בפרשת יתרו כי שום בריה לא נבראת לבטלה, ואסור להרוג אותה שלא לצורך, ומורי ז"ל היה נזהר שלא להרוג שום רמש מן הרמשים אפילו הקטנים והפחותים, כגון פרעושים וכנים וזבובים וכיוצא באלו, ואף אם היו מצערין אותו 

[ר' חיים ויטאל, שער המצוות, פרשת נח]

 

2. בכל הדברים ישנה חיוּת ונפש גם בבעלי החיים, בצומח ובדומם

 

כל חלקי הארץ הזאת [=כדור הארץ, ש.ר] ואשר בה, אין דבר מה למטה שאין כנגדו שר למעלה ממונה על הדבר ההוא, כמו שכתבו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק אם תשים משטרו בארץ, אפילו על כל עשב ועשב יש מלאך. ואם כן, ההרים הגדולים הגבוהים אשר בארץ הלזו התחתונה יש עליהם שרים מחולקים למעלה על כל אחד ואחד מהם, ובערך גבהות ההר התחתון על ההר האחר, כך ערך גבהות ומעלת השר של ההר הזה התחתון על השר של ההר האחר הנמוך ממנו, כנודע, כי השמין בכל פעולתם ודמיוניהם דומים אל הארץ הזו התחתונה. ודע כי ההרים האלה בכל יום ויום מעת בריאת העולם ואילך הולכים וגדלים אבל אין הגידול ניכר בהם […]

ועניין המעיינות הם כנגד הבחינות של המעיינות של מיין נוקבין [=מיים נקביים, מושג לוריאני, המציין את השפעתהּ של כנסת ישראל, נוקבא, ושפיעתהּ השפעתהּ על עולם האלהוּת בכדי לתקנו, ולמשוך שפע אל העולם התחתון, ש.ר]  שיש בארץ העליונה מלכות [=אליבא דספר הזהר ספירת המלכות, התחתונה בעשר הספירות, הקולטת את כלל נביעת תשע הספירות שמעליה, היא כעין הקוסמוס הפיסיקלי כולו,ש.ר]…

גם בעניין האילנות שבארץ הזאת יש על כל אחת שר למעלה, כשזה נופל זה מתייבש. ולא עוד אלא שבכל פעם שנופלים עלה האילן למטה גם איזה כח עליון חסר מן השר העליון למעלה בעת ההיא.   

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, הקדמה כ"ה]

 

3. על היכולת ללמוד באופן מתחדש מכל הבריות, ועל צפורים ומהותן

 

דע כי מן היום שנשרפה התורה על ידי אומות העולם בעוונותינו הרבים, נמסרו אז כוחותיה וסודותיה בידי הקליפות [=כוחות הרע, ש.ר] ולכן אין שום בריה שבעולם אפילו מן בריות טמאות כמו בהמות חיות עופות שקצים ורמשים וכל אלו יש להם שרים ממונים עליהם, ואותם שרים יודעים רזי תורה וסודותיה מן הזמן הנזכר [=טרם החורבן, ש.ר]. והנה אותם השרים הממונים על הבריות או על העופות ההן, יזמינו בפיהם בצפצופם וקולם, סודות עמוקים מן התורה, ומי שיבין קולם וצפצופם יוכל לדעת כמה סודות בתורה, ויש דורות שיש צדיקים בתוכם מכירים אותם, וכמו שראיתי למורי ז"ל בעיני, ועל כן השרים מזמינים הסודות ההם, ומכירים ומבינים אותם הראויים להבין כנזכר […]

והנה לפעמים עניין צפצןף העופות הוא באופן אחר, כי יש נשמות בני אדם מגולגלים בהם באותם העופות, או בכל מיני בריות שיהיו, והכל לסיבות ידועות כפי עונשם, ואלו הנשמות הנזכרים הם יודעים ממה שהיו יודעות בתחלה, ואלו הנשמות הנזכרים הם יודעים ממה ששומעים מן הקול הכרוז מאחורי הפרגוד [=משל להתפשטות הרצון האלהי והודעתו בעולם, ש.ר], ואז הם מגידים אותם הדברים. גם יש לפעמים באופן אחר, כי איזו נשמה של איזה צדיק באה מן העולם העליון ומתלבשת באותה צורה ודמיון ההוא, ואינו בריה או עוף ממש, אלא מתדמה ומתראה כך, והוא מגלה ומגיד סודות התורה וכיוצא, ואמנם כי מדריגת ומעלת האדם הרואה אותם כך יתדמו לפניו. ולפעמים יתראו לפני שני אנשים יחד ואיש אחד מהם יתדמה לו בצורת עוף או בריה אחרת, והאיש השני יתדמה בפניו באופן אחר, והכל כפי מעלת האדם הרואה אותם

[ר' חיים ויטאל, שער רוח הקודש, דף ה' ע"ב]  

 

4. על מסירות הנפש יוצאת הדופן של האר"י כלפי תלמידו-חברו

 

ביום ראש חודש אדר שנת השל"א ליצירה [= שלהי 1570, ש.ר], אמר לי כי בהיותו במצריים [=האר"י שהה רוב ימיו בהתבודדות על גדות הנילוס, גם לאחר נישואיו; רק בשנה וחצי האחרונות לחייו היגר לצפת,ש.ר] התחיל להשיג השגתו ושם נאמר לו שיבוא לעיר צפ"ת, תבנה ותכונן במהירה בימינו, כי אני חיים דר שם כדי שילמדני ואמר לי כי לא בא לדור בצפ"ת תבנה ותכונן במהירה בימינו אלא בעבורי ולא עוד אלא שאפילו עיקר ביאתו בגלגול הזה לא היה אלא בעבורי להשלים אותי ולא בא לצורך עצמו כי לא היה צריך לבוא גם אמר לי שלא היה מוטל עליו ללמד לשום אדם זולתי אני לבדי ובהיות שאני אלמוד לא יצטרך הוא להתקיים בעולם הזה.

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, דף מ"ט ע"א]  

 

בשנת השל"ב [=1572, ש.ר] יצאנו אל השדה ועברנו על קבר גוי אחד קדמון יותר מאלף  שנים וראה נפשי על ציונו ובקש להמיתני ולהזיקני והיו מלאכים רבים ונשמות צדיקים שלא ישוערו מימיני ומשמאלי ולא יכול לי ויצווני מורי ז"ל שבחזרתי לא אחזור בדרך הזה עוד ואחר-כך הלך עמי נפש הגוי רחוקה ממני [=כלומר, לא נתפרדה נפשו מנפשו, גם בהלכו הלאה, ש.ר] ושם בשדה נתכעסתי עם הרב יאודה משען [=פרץ ריב בינו ובין תלמיד אחר, ש.ר] ותחל נפש הגוי להתחבר בי ותחטאני עוד ולא רציתי לשמוע דרשת מורי ז"ל והתחיל לבכות [=האר"י, ש.ר] ויאמר הנה כל נשמות הצדיקים והמלאכים הלכו להם על ידי הכעס ולפיכך שלט בו הנפש ההיא ומה אעשה והלוואי שיזיקוהו ויניחוהו חי, כי אוכל לרפאותו, אבל ירא אני פן ימיתוהו, ולא יתקיים כל מה שאני חושב שיתוקן העולם על ידו כנודע לי ואיני יכול להגיד, כי לא ניתן רשות להגיד, וכי לריק יגעתי ונחרב העולם. ולא אכל כל הלילה מרוב צערו ודאגתו והלכתי וחזרתי בדרך ההוא לבדי, וכשהגעתי על קברו [=של הגוי, ש.ר]  רוח נשאתני ממש וראיתי עצמי רץ באויר גבוה עשרים קומה מעל גבי הקרקע עד שהגעתי למדינה [=העיר צפת, ש.ר] בעת צאת הכוכבים והינחוני שם והלכתי לישון בריא עד אור הבוקר, ורציתי לקום והיו איברי נחלשים [=חולים, ש.ר] אחד לאחד, והרגישו בי והוליכנו עד פתח מורי ז"ל לאט לאט ובהגיעי שם לא נותרה בי נשמה כלל כעניין יונה [=יונה הנביא בפרק ג', ועניין הקיקיון שם, ש.ר] והשכיבני מורי ז"ל על מיטתו וסגר הדלת והתפלל ואחר-כך נכנס לאותו בית הוא לבד והיה הולך בבית וחוזר על המיטב וגוהר עלי בּהּ; וכה עשה עד חצי היום שהייתי מת לגמרי ובחצי היום ראיתי בעצמי כי חזרה נשמתי בי מעט מעט עד שפתחתי עיני וקמתי וברכתי ברכת מחייה המתים, וכל זה אמת ויציב בלי שום ספק.         

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, דף ס"ג ע"ב]

 

5. תיקונים על מעשים מיניים

 

   בעוד התורה גורסת שורה של עונשי מוות או כרת על שורה של עוברי עבירות מיניות (לדעת התורה). וגם לאחר שנפסק בהלכה (תורה שבעל פה): כי החייבים כריתות לוקים 39 מלקות בהוראת בית דין ולפניו ויוצאים מידי כריתותם (מסכת כריתות), וכי עונשי המוות שרירים רק בעת שיש סנהדרין הדן בדיני נפשות, וישנם עדים אשר ראו את האקט המיני בעינייהם והעידו על כך; ר' חיים ויטאל מביא מפי האר"י שורה של תיקונים לשורה של עבירות לשיטתו, כגון: ניאוף, קיום יחסי מין עם אשה נידה, קיום יחסי מין עם גויה, קיום יחסי מין הומוסקסואלים. אמנם חלק מן הפרקטיקות דורשות תעניות ממושכות, טבילה במיים קפואים ו/או גלגול בשלג (מה שוודאי אפשרי היה בצפת של המאה השש-עשרה בימות החורף), אבל מה שעולה מכאן הוא, כי אין צורך בבית דין ובהוראתם בהכרח, וכי תשובתו של אדם היא תהליך ממושך שעליו לקיים בינו ובין עצמו. אחת העדויות לאותנטיות של תיקונים אלו היא הסתייגותו המפורשת של ר' חיים ויטאל מדרך התיקון שקבע האר"י לעניין הבא על זכר (מין הומוסקסואלי), ומן הדברים שם [שער הייחודים, פרק ה' מענף ג', דף ל"ה ע"ב] עולה כי לדעתו מדובר בתועבה שאין ממנה חזרה. עם זאת, הוא מוסר את דרך התיקון שהורה לו רבו. מה שעולה מכאן שוב היא הכרת מעלת-החיים והחיוּת יוצאת הדופן של האר"י, וחתירתו הבלתי מתפשרת להטבת כל הנמצאים, כפי הניתן. איני יודע, גם ככלות כ-438 שנים, מיום שנמסרו התיקונים והיחודים, האם העולם הרבני בן ימינו עשוי בכלל להאזין לקול אוהב-האדם ואוהב הטבע לגילוייו, העולה מתוכם.   

 

 רשימה לזכרו של המשורר והפזמונאי מאיר אריאל, שנפטר אף הוא ב-ה' באב, ניתן לקרוא כאן

בתמונה למעלה: מרדכי ארדון, שערי אורה, שמן על בד, 1952.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

  

   הזמן החולף, המוות; השירה, המוסיקה ואיזה זיו של ילדוּת-מתמדת המתנועעת בלבו של האדם, כמו צל, שאינו עוזב ואינו מניח לחלומות והבטחות להשכח להיעזב, הן מן התימות המרכזיות בסונטות לאורפאוס לריינר מריה רילקה (1926-1875). הסונטות (1922) הוקדשו לידידתו של רילקה, הרקדנית, ורה אוקאמה קנופ, אשר נפטרה ממחלת הלוקמיה בדמי-ימיה (כעין בת-דמותו של אורידיקה המיתית). רילקה אף ייחד למיתוס של אורפאוס ואורידקה שיר שנכתב אחרי שהתבונן בתבליט יווני בהעתק רומי אשר הוצג במוזיאון של נפולי (1903). ברם בסונטות המאוחרות אורפאוס ואורידיקה שלו הם כבר איאונים של חיות ושל אין, שמחה ואבל, תקווה וייאוש המתרוצצים בנפש האדם, אם האדם בראם ואם הושמו בו בידי האלים.

   בהערת מהדורת התרגום שלה לסונטות, הביאה עדה ברודסקי את המיתוס האורפאי על קריעתו של אורפאוס לגזרים על ידי אלות-הנקם ופיזורו על פני הקוסמוס כולו, כתשתית להבנת הסונטות. אבל דווקא, סונטה מס' 27 (XXVII ) מן החלק השני הביאתני להרהר במיתוס האורפאי שנרקם באיטליה בימי היותהּ של דת אורפאית מסתורית שרירה שם (המאות שלפני הספירה) לפיו הנשמה העולה מן הגוף נתבעת לבסוף להצליח ולהעפיל אל מעבר לזמן אל 'זמן-הזמנים' המהווה זיכרון מוחלט. הכניסה אליו הרת-סכנות, וכל הנכשל בהּ דן עצמו לסיבוב נוסף של נפשו בעולם הזה שכולו נשייה ואבדן.

   וכך כתב רילקה:

 

כְּלוּם בְּאֳמֶת קַיָּם הַזְּמַן שֶסוֹפוֹ לַהֲרֹס?

מָתַי, עַל הָהָר הָרוֹגֵעַ, אֶת הַטִּירָה יְנַתֵּץ?

לֵב זֶה, לָאֵלִים מָסוּר עַד-אֵין-קֵץ

מָתַי זֶה בּוֹרֵא הַיְקוּם אוֹתוֹ יֶאֳנֹס?

 

הַאֻמְנָם שְבִירִים אֲנַחְנוּ בְּפַחַד כָּזֶה,

כַּאֲשֶר הַגוֹרָל בְּאָזְנֵנוּ טוֹעֵן?

כְּלוּם הַיַלְדוּת, עֲמֻקָּה, מַבְטִיחָה כֹּה הַרְבֵּה,

בְּשָרָשֶיהָ תִּדּוֹם – אַחֲרֵי-כֵן?

 

הוֹ, צֵל-רְפָאִים שֶל הַמּוּעָד לְאָבְדָן,

הֵן עוֹבֵר הוּא כְּמוֹ תּימָרָה שֶל עָשָן

בִּמְקָבֵּל-פָּנָיו הַתָּמִים.

 

אנוּ נַעִים-נָדִים אֶל חֲלוֹף,

אַךְ הַכֹּחוֹת הַשּׂוֹרְדִים עַד-אֵין-סוֹף

יִרְאוּ בָּנוּ כְּלִי הַיָּפֶה לָאֵלִים. 

 

[ריינר מריה רילקה, אלגיות דואינו/ הסונטות אל אורפאוס, תרגמה מגרמנית והוסיפה מבואות ונספחים עדה ברודסקי, הוצאת כרמל: ירושלים 1998, עמ' 220] 

 

   האדם הולך לקראת מותו. כל צעד שהוא עושה מוביל אותו קדימה אל מותו. מרחיק אותו מן הילדות, שבה היו הדברים נראים מבטיחים ואין-סופיים; אבל האם הילדות והבטחותיה נאלמת-נעלמת או שמא דמותו של המבוגר האחוז בפחד-המוות היא דמות צל-רפאים חסרת ממשות? דומני,כי תשובתו של רילקה חד משמעית.

מצד אחד, האדם אמנם נע ונד אל חלוף; מצד אחר, מבחינת מה, הוא עשוי לכלול בדעתו, בנפשו, את אותם דברים נצחיים תמידיים, העושים את האדם 'כלי היפה לאלים', כלומר כלי המחזיק בתוכו את הטוב והיפה שבחיים האנושיים, בין אם דעת, בין יופי ויצירה ונהיה אל הנשגב. הילד, אפשר שכבר אינו ילד, אף הילדות חיה בליבו; הרקדנית מתה—אך המחול והתודעה היצירתית שהוא מגלם לא אבדו מן העולם. בסונטה השניה מ החלק הראשון פתח רילקה: 'כִּמְעַט יַלְדָּה הָיְתָה, וְהִיא עָלְתָה/מִתוֹךְ הָאֹשֶר בּוֹ נֵבֶל וְשִיר נִשְזְרוּ יַחָד' [שם, חלק ראשון סונטהII, עמ' 116]. אפשר כי לא ניתן להחזיר מתים, ואי אפשר אלא לילך אל החלוף. ברם, תמיד ניתן להאמין בכך שהמוסיקה תוסיף לנגן והשירה תמשיך להישמע, ועימה האושר ושלוליות מפכות של ילדוּת וכי בכל זאת:'יַיִן אֵין-סוֹף, לָאָדָם הוּא שָמוּר' [שם, חלק ראשון, סונטה VII, עמ' 126].

   ואולי גם זו אשליה מנחמת, אולי רק ניתן לאמוד כי החיים יימשכו בלעדינו, אנשים יחשבו, יאהבו וייצרו, ואף זה דבר לא-קטון הוא. אפשר הוא, כי החיים המתנהלים מסביבנו, חיים שאין לנו בהם חלק ממשי, יוכלו מתוך אפשרויותיהם לנקד את חיינוּ בצללים של אושר, אושרם של החיים החיצוניים לנוּ, המתנהלים והולכים, ואנחנו , מה אנו, רק הבהוב החולף על פניהם בלכתינו הומי מחשבות, עמוסי דאגות, מתעקשים לחייך מדי פעם, במצולת רחוב לעת ערב. שמא, זהו 'זמן הזמנים' בעצם?

 

מחר, יום רביעי, 14.7, 20:00, תתקיים בתיאטרון תמונע  (רח' שונצינו 8, תל אביב) יצירתהּ של עדיה גוֹדלבסקי, באל"ף סופהּ שתנוח, יצירה בימתית המבוססת על המיתוס של אורפאוס ואורידיקה, מטאפורה על יציאתה של האישה מן השאול. טקסטים: ריינר מריה רילקה (בתרגום שמעון זנדבנק); ענת שרון בלייס וליליאן דבי גורי; יצירה בימוי וביצוע: עדיה גודלבסקי, לווי אמנותי: לילך דקל אבנרי, מוסיקה: אלפונס הסלמנס, עדיה גודלבסקי; מוסיקה אלקטרונית וביצוע חי: דניאל דוידובסקי, עיצוב תאורה: עומר שיזף, בימוי וצילום וידאו ארט: אמנון וינר, עריכת וידאו ארט: אסי לנץ.  

 

כרטיסים ניתן להזמין כאן.

 אתר המייספייס של עדיה גוֹדלבסקי

 

בתמונה למעלה:  Egon Schiele, Bekehrung (Conversion), Oil on Canvas 1912

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

שנים הרבה עברו מאותו יום הכיפורים, קצתן עברו כך וקצתן כך, איני מתאונן ואינו מתרעם, יודע הקדוש ברוך הוא אם לטוב ואם למוטב.

[ש"י עגנון, 'פי שנים', סמוך ונראה: סיפורים עם ספר המעשים, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב תשכ"ז, עמ' 141]

 

1

 

   הייתי בן 24, חודשיים לפני חתונתי. אשתי (אז אשתי לעתיד) ביקשה שנעשה את יום הכיפורים הראשון שלי בבית הכנסת בישיבת הר עציון באלון שבות. נסענו להתארח אצל זוג חברים נשוי שלה. מתפילת הערב לא התרשמתי במיוחד (היה צפוף, מבולגן ודי שגרתי). תפילת שחרית של יום הכיפורים החלה בשעה 6:30 והתקיימה ברציפות (להוציא רבע שעה הפסקה בלב הצהריים) עד לחתימתהּ של תפילת נעילה ב-18:00 לערך. שליח הציבור, היה יהודי כבן 73 אז, אחד מראשי הישיבה, הרב יהודה עמיטל, שעמד על רגליו והתפלל כל אותן שעות. תפילתו היתה מיוחדת מצד עצמה, חפה מדרמטיזציות מלודרמטיות מחד גיסא, אבל מליאת יראה ועדינות מאידך גיסא. ניכר היה כאילו מקיים הוא את דברי התלמוד הירושלמי (מסכת ראש השנה פרק ראשון הלכה ג')  על אודות בני ישראל, שעל אף שנכנסים הם לדין, יודעים הם שהקב"ה יטה דינם לצד החסד, ועל כן לובשים לבן ושמחים, מצד אחר היתה בתפילתו משום המתפלל מקירות ליבו, מושג המובא בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות דף י' ע"ב), על אודות העומד להתפלל כאילו חרב חדה מונחת על צוארו ואף על פי כן אין הוא חדל מן הרחמים. תפילתו של הנוהה-עורג אל הרחמן, ואל הרחמים האלהים, וגם אם אינו מוצא אותם בעולם החיצון, יכול למצוא את עקבותיהם בליבו-הוא. איני יכול כמובן להגזים ולומר כי חלפה עליי חוויית יום כיפורים טרנספורמטיבית, כעין זו אשר חלפו-עברו על רודולף אוטו בבית כנסת במרוקו או על פרנץ רוזנצווייג בבית הכנסת של האיסט-יודן. אמנם פרנץ קפקא כתב ביומנו (1915, אם זוכרני נכון) כי 'התאבדות היא לא ללכת ביום הכיפורים לבית הכנסת' (אני חושש כי מדובר  באמירה עוקצנית דווקא), אבל בשנים האחרונות אני נוטה להתפלל לבדי את רוב תפילות יום הכיפורים. ובכל זאת, רושמו של הרב עמיטל שהתפלל בדביקות קורנת-אהבה ומדבקת, לאורך היום כולו, מזריחה עד שקיעה, שמור יהיה עימי תמיד. יהי זכרו ברוך.

 

2

 

   אין כתרבות-הכדורגל בכדי להוכיח כי מבחינה חברתית, אמנות-יוצרת הינה סטייה-חברתית, רצויה אמנם, מחכימה, מפתיעה ומרתקת, אך כזאת שרק מיעוט בני האדם נושאים עיניהם אליה. אבל כדורגל רחוק מלהיות רק התבטאות של תרבות-פופולרית גרידא. זהו, בראש ובראשונה, והמונדיאל החולף הדגים זאת היטב, משחק קבוצתי, הדורש קבוצה מאומנת היטב, שבה חברים אנשים הפועלים יחדיו ונהנים יחד מעשייתם המשותפת. לפיכך, אני חושב, אם יש הנושאים עיניהם אל הסטארים של הכדורגל העולמי, עיניי נשואות לקבוצות, לתיאום, לעשייתם של השחקנים זה למען זה. מבחינה זאת, אם הכדורגל האירופי הפך בשנים האחרונות כתולדה של הכלכלה הקפיטליסטית לאוסף של תאגידים המנוהל על ידי אוליגרכים, היכולים לרכוש כוכבים כאשר יידבם ליבם, יש במונדיאל מן חזרה לתמימות-האוהבת שיש להניח שעמדה אי-פעם בבסיס משחק הכדורגל. אותו משחק שהכרתי בשכונה כילד; אותו משחק שמכירים ילדים היום בשכונות בבלגראד, סיאול, אדיס-אבבה, או סן-פאולו. מיעוטם ייהפכו לכדורגלנים, מיעוטם יצליחו להיחלץ משכונות עוני. רובם יש להניח יגדלו וייצפו במונדיאל ועל פניהם חיוך מתרוצץ; לעתים גם קללה משורבבת. כולנו ילדים-מבוגרים. כולנו בני אדם באחווה מתגלגלת.

   לעתים, אני חושב ביני ובין עצמי, כי כאשר חז"ל תיקנו את תפילת הציבור במניין (עשרה אנשים), הם חשבו על הקמת קבוצת-תפילה; תא-חברתי של עשרה אנשים אשר ייתאמנו מדי יום שלוש פעמים בתפלה, עד אשר ייעשו חלק מקבוצה מאומנת היטב, שחבריה עושים אלו למען אלו, ויוצרים יחדיו חוויה המשמחת את כל המשתתפים בהּ, ועל כן קירבה וחברוּת. עולם התפילה כיום דומני קצת מרוחק מתפישה כזאת, ומעוגן, על פי רוב, סביב חובות, תפקידים, קנאות, מחנאות וכיו"ב בבית הכנסת. בתפילת ציבור כמו במשחק כדור קבוצתי צריכה לעמוד לנגד העיניים, בראש ובראשונה, העשייה המשותפת, האימון הרוחני שבו כולם שותפים, וכולם נוטלים בו חלק.  לעתים נראה קהל מתפללים יהודי בעת אמירת "פתח לנו שער בעת נעילת שער" דתפילת נעילה, כאילו היו קבוצת כדורגל מאומנת היטב, המנסה עוד להשוות את התוצאה בזמן פציעות שלאחר תום הדקה התשעים, ושירתם-ריקודם בסוף התפילה "לשנה הבאה בירושלים" כאילו מישהו מהם (לא חשוב מי) הצליח להבקיע (מי בראש מי ברגל), ולהשיג הארכה עד לפרוס ערב יום הכיפורים הבא.   

 

3

 

   ובכל זאת, הלילה, לאחר שיוודעו התוצאות, יחזרו מהגר-העבודה מגאנה ועמיתו הישראלי העובד ביחידה ללכידת עובדים-זרים לתפקידיהם ולמקומם החברתי משני צידי המתרס. חייל המוצב במחסום ואזרח פלסטיני מן הגדה, שוב לא יחלקו שוב את השייכות למחנה אחד של היות צופי המונדיאל. המצע המשותף בו חלקו בחודש האחרון יתפוגג ויילך, ועימה הקירבה שנוצרה, לפחות למראית עין, שאיפשרה את השיחה הבין-לאומית בין בני אדם על גורל הקבוצות ועל מה הם מנבאים שייתרחש בהמשך. אין זה משנה אם אוהבים כדורגל אם לאו, יש למונדיאל השפעה על בני אדם השוברת הרבה מאוד ניכור חברתי-מעמדי-לאומי וכיו"ב.

למשל, הסיטואציה המתוארת בשירהּ של המשוררת המצרית  (ילידת 1966) אימאן מרסאל:

 

חֲמִשָּה יְלָדִים אוֹבְדִים בֵּין רַגְלֵי אֵם עִם כִּסּוּי רֹאש וְאָב רוֹעֵד כֻּלוֹ,

מַמְתִּינִים לְאִיש הַמִשְמָר מֵאֲחוֹרֵי קִיר זְכוּכִית

הָאִיש שֶיִקְבַּע בְּאֵיזוֹ אֶרֶץ יָמוּתוּ

הֶחְבֵּאתִי אֶת דַרְכּוֹנִי בּכִיסִי כְּשֶעָבַרְתִּי שָם

כָּךְ, לִדְגֹל בְּהוּמָנִיוּת אֵינוֹ עוֹלֶה יוֹתֶר מִלִזְכֹּר אֶת הַיַלְדוּת:

"אָסוּר לְאֳכוֹל מַמְתַּקִים לִפְנֵי אֶבְיוֹנִים".

 [אימאן מרסאל, 'בנמל התעופה של פרנקפורט', גיאוגרפיה חלופית: שירים, תרגם מערבית ששון סומך, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 49]

 

   המשוררת יודעת כי אין בכוחה להשפיע על תוצאות בידוק הדרכונים של אותה משפחה, ועל פתיחת השער בעת נעילת השער, אבל היא יכולה לכתוב שיר מחאה, שייפצע את ליבם של קוראיו, וישים לנגד עיניהם את חיתוך הגורלות, המתבצע יום יום, בני אדם כלפי בני אדם, באורח המנכר בני אדם אלו מאלו.

   למרבה השמחה, יימצאו תמיד א/נשים הרבה ששיר כזה יפצע את רגישותם; למרבה הצער, יימצאו תמיד א/נשים רבים ששיר כזה יותירם בתגובה של הצדקת פערים חברתיים, אי שיויון, אי צדק, אפילו משיכת כתף של נא לא לבלבל לי את המח, יש לי את חיי ואת חיי משפחתי ודי לי בכך.

   הרב יהודה עמיטל כתב וגם אמר במספר הזדמנויות כי הוא ייסד את ישיבת הר עציון על אדני סיפור-מעשה חסידי ממנו עולה, כי העוסק בתורה ושומע קול תינוק בוכה ואינו קם ממקומו לברר מה פשר הבכי, הרי תלמודו של אותו אדם פגום מיסודו. כללו של דבר, תלמוד התורה צריך לעורר את רגישותו של האדם לזולת, כל זולת, לא לדכא אותו, לא להותיר אותו סגור בסוליפסיזם של ד' אמות של הלכה.

   אפשר כי בכל זאת יכול אדם לזכור בליבו את האחווה הבין אנושית והבין לאומית גם בימים בהם היא פחות ניבטת מעל מרקעי הטלוויזיה, העיתונות היומית, חדשות הערב. גם בימים בהם מאיצים בנו כל מיני מומחים בתחומם לשנוא תורכים, אראנים, פלסטינים, מהגרי-עבודה וכיו"ב. גם ללא הכדורגל ברקע, לא נחוץ הרבה, מעט התנגדות-תבונית, מעט לבביות-פנימית, על מנת לשמור על אחוות-אדם מתגלגלת ועל אפשרויות השיחה.

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נוף הים, שמן על בד, 1920.

 

©  2010  שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

 

   על יד צפרדע-אשפה כחול, בואכה ספריה ציבורית העומדת בפני שינוע. מהגרת, אנוסה בהוראת השלטון העירוני להותיר מאחור את מיטב רכושהּ, זהיתי את ספרו הפיוטי, אקווריום ירוק, של אברהם סוצקובר, משורר, איש-רוח, פרטיזן, נפטר ונטמן רק בחורף האחרון. אספתיו כמי שאוסף אל ביתו ציפור פצועה או במקרה הזה מוטב לומר: דג מעופף משווני. מי יודע, אפשר כי הדילוג האבולוציוני של היצור המימי הראשון שעלה מן המצולות אל קו החוף, החל בכך שמישהו חופי-יבשתי אספוֹ מני אקווריום ירוק של אוקיינוס והניח אותו בחמלה בביתו; לא מבין איך בני-בריתו של אותו דג ביש גדא, הותירוהו כך, חתום בחותמת 'הוצא מהמלאי', מאחור. 

   כותב סוצקובר: "פתילת העששיונת שתתה את טיפות הנפט האחרונות, ושמש הלילה שעל גוויל הקורה נשרפה לעיגול של אפר. אולם פתילה אחרת, שאך זה נדלקה וטבלה עד צוואר בים של נפט, החדירה דרך סדקי התריס שבין ארץ ושמים יהלומים של בוקר-טוב מלא-רוך" [אקווריום ירוק: סיפורים, תרגם מיידיש: ק"א ברתיני, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1979, עמ' 150]. אם ישאלונו, מדוע אספתי ספר זה, של משורר יידיש שמסתמא אין לו קוראים, בני דורי, אל ביתי, אענה כי לא בשימור של זיכרון תרבותי מדובר, אלא בהכנסת יהלומים של בוקר-טוב מלא-רוך.

 

2

 

   אוי לעיניים הרואות, הוציאו מן הספריה עותק יחיד מן הערים הסמויות מעין  לאיטאלו קאלווינו (תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, ספריית פועלים, תל אביב 1984).אני מנסה להתווכח עם הספרן, על אף שאין זה ענייני. הוא מכיר ומחבב אותי אז הוא סח: 'אם לא תיקח, זה הולך לפח'. אני משיג עימו את מנהלת הספריה בטלפון והיא מסבירה לי כי בהוראה מגבוה עליהם לפנות חלק ניכר מן הכרכים בספריה, וכי הקריטריון להשארת ספר או הוצאתו הינה כמות השאילות שלו בשנה או בכמה שנים. מי שלא עובר את הרף, מוצא אחר כבוד, כדי לפנות מקום להיצף-הכותרים שבדרך. אין שמחה בעיניי הספרניות והספרנים, לא בעיניהם, לא בליבם. אני מכיר את המנהלת: היא אוהבת- ספר. אני חושב בלבי על כותר ספרו של מקס הורקהיימר, מייסד אסכולת פרנקפורט, ליקוי מאורות התבונה (תרגם: אביעד שטיר, הוצאת שלם: ירושלים 2010), אשר קראתי לאחרונה. ועל רתימתם של טיעונים תועלתניים-תבוניים כביכול על ידי בעלי שררה, בכדי להעמיד את התרבות ואת רוח האדם בשירות התיעוש-הקפיטליסטי ו/או האידיאולוגיה הטוטליטרית. אבל איני אומר דבר. מה יש לי לומר. גם את קאלווינו אני אוסף באמתחתי, על אף שהוא שוכן זה- כבר בספרייתי, משום שאיני יכול להעלות בדעתי את הערים הסמויות מעין בצפרדע-הזבל.

 

3

 

   קאלווינו כותב:

 

אחרי צעדה של שבעה ימים בסבך-השיחים, בו ההולך אל עבר באוצ'י אינו יכול לראות את העיר – והנה הוא מגיע. הקַבִּים הדקיקים המזדקרים מן הקרקע במרחק רב זה מזה ואובדים שם למעלה בין העננים, הם התומכים בעיר. עולים אל עיר זו בעזרת סולמות. התושבים מראים פניהם על פני האדמה רק לעתים נדירות: היות ושם למעלה, יש להם כל מה שהם זקוקים לו, הם מעדיפים שלא לרדת. שום חלק מן העיר אינו נוגע בקרקע, לבד מן הגפיים הארוכים הללו, הדומים לרגליה של אנפה, שעליהם העיר עצמה נשענת, ולבד מאיזה צל מנוקב וזוויתני, שבימים שטופי שמש מצטייר על גבי העלווה.

אודות תושביה של באוצ'י ניתן לשער שלוש השערות: שהם שונאים את האדמה; שהם מכבדים אותה עד כדי כך שהם נמנעים מכל מגע איתה; שהם אוהבים אותה כפי שהיתה בטרם בואם אליה, ובעזרת משקפות וטלסקופים המכוונים כלפי מטה, אין הם נלאים מלסקור אותה וכל אשר בה, כל עלה ועלה, כל נמלה ונמלה, וכך, כמוקסמים, הם מתבוננים בהיעדרותם-הם מעל פני האדמה.

[איטאלו קאלווינו,, 'ערים ועיניים. 3.', הערים הסמויות מעין, תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, ספרית פועלים: תל אביב 1984, עמ' 76]  

   לשלוש השערותיו של קאלווינו ניתן לצרף גם השערה רביעית. תושביה של באוצ'י אינם שמים לב שהם הולכים ומרוכזים באותה עיר על קבים, הנתונה לחסדי השלטון המרכזי, ברצונו יאריך ברצונו יקצר, וכל כמה שהם מתבוננים מוקסמים מהיעדרותם הם מעל פני האדמה, או בנופים הנאים הנשקפים ודאי ממקומם, הלכאורה נישא (למעשה, מבודד), ישנם הדואגים להוסיף ולנתקם מעל פני האדם ומעל פני האדמה. עתה, אפשר שהם הגיעו לאן שהגיעו לכתחילה מפני סקרנותם כי-רבתה או מפני איזה חוש-פנימי שהובילם להוסיף ולבקש ידע ודעת, אולם הם מוסיפים ונדחקים ממעגלי החיים וממעגלי השיח יותר ויותר, אנשי הרוח ומדעיהם, שעתידם לוט בערפל, הולכים ודומים בעיניי המדינאים ובעיניי התעשיינים  ובעלי ההון, לאוכלוסי שמורות טבע, כגון: בני כת האיימיש או אינדיאנים, אפשר גם כחיות- ביבר. דומה כי פרנץ קפקא כבר שיער מליבו את שעתיד לקרות בסיפורו, אמן התענית, וכי לאחר שהאמנים יסיימו את מכסת ימיהם, יאכלסו את כלוביהם הריקים בבעלי חיים אקזוטיים/ות צעירים/ות  וחטובים/ות, מלאי חיים, אשר לב הציבור נמשך אחריהם אלפי-מונים, אין שיעור להצלחתם.

 

ברכות מקרב לב לחברי, המשורר, הסופר והצייר, דודו פלמה, לרגל הופעת ספר שיריו החדש, המגלם יופי האצוּר בִּכאב:  כמו שור בלי ראש (הוצאת פרדס: חיפה 2010).

 

בתמונה למעלה:Franz W. Seiwert, Factories, Oil on Canvas 1926

© 2010 שועי רז

 

Read Full Post »

 

ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון (=אלמסג'ד אלאקצאא')אשר נתן ברכתנו על סביבותיו, למען נַראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין [הקוראן, תרגם מערבית והוסיף הערות, נספחים ומפתח: אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב: ההוצאה לאור, סורה 17: המסע הלילי, פסוק 1, עמ' 226] 

  לילה' אלמעראג', הליל בו התעלה, אליבא דדת האסלאם, הנביא מחמד השמימה ממסגד אלאקצאא' השמיימה, שם זכה בהדרכת המלאך גבריאל במעבר דרך שבעת הרקיעים ובחזוּת פני אללה',מראה שנמנע משאר בני האדם והמלאכים, הינו סמל בתרבות המיסטית המוסלמית להשגתו העילאית של חותם הנביאים. יש להניח, כי מרבית המוסלמים, העסוקים כבני הדתות האחרות בתודעת עליונות דתית על הדתות האחרות,רואים בלילה זה הוכחה אלהית לעליונות דתם ונביאם. עם זאת,ניתן להתבונן על לילה'אלמעראג'ללא שיפוט הירככי דתי, אלא כמשל לשאיפה הריליגיוזית של האינדיבידואל הדתי  להתאחדות עם האלהוּת או להגעה לקירבת האלהות המירבית האפשרית; אפשר גם משל לשאיפה סקולארית לפסוע אל מעבר לגבולות הסובייקט או להגיע לידי חווית התאחדות/קירבה עם המוחלט והודאי.

   וכאן על המסלול הזה עומדות דתות ועמים: בין הזרמים התיאולוגיים, המנסים לעייפה למכור לצאן מרעיתם, בכל דרך אפשרית,את הסגולה העליונה של דתם/עמם, שהלא האל,כביכול, ביכר את נביאם על פני נביאים בני עמים אחרים; ובין זרמים פילוסופיים או מיסטיים, שיש בהם נטייה/שאיפה ליצירת מושגים מופשטים אוניברסליים, העשויים להיות נחלתם של כל בני האדם,המנסים להבין גם כתבי קודש,כנושאים מסר כלל-אנושי.

    כיהודי אוטונומי, המקיים רוב-מצוות, אני יכול לחוש את החגיגיות שבלילה' אלמעראג', את השאיפה האנושית לשגב,מבלי צורך להתווכח האם מסגד אלאקצאא' המדובר,היה זה המוכר לנו העומד בהר הבית,או שמא מסגד קיצון באיזור מכה-מדינה', כר פעילותו העיקרי של הנביא מחמד, או שמא כינוי למסגד שמיימי שאין לו מציאות ארצית- קונקרטית. אין לזה רלבנטיות בעיניי. גם לא רלבנטי בעיניי כי האתוס היהודי-רבני עומד,על פי רוב, על מניעת ראיית פני האל,כפי שנאמר למשה:  'כי לא יראני אדם וחי' (שמות ל"ג, 20) [אבל, השוו: דברים ל"ד, 10].

   כשם שהאדם עשוי לעמוד לנוכח האל פנים אל פנים (בין אם הוא רואה את פניו אם לאו ו/או שומע את קולו), וכשם שאדם מסוגל לעמוד פנים אל פנים עם אדם אחר, כך הדתות עשויות לעמוד פנים אל פנים, ללא תודעה היררכית וללא מאבקים. כשם שאני מסוגל לחוש את השמחה שודאי חשים המאמינים המוסלמים בלילה' אלמעראג',משום שאני מסוגל להעריך ולחבב את השאיפה האנושית לשגב; אני מניח כי עשויים להימצא מוסלמים שיישמחו איתי כאשר אני מקדש על היין בערב שבת (על אף שחל איסור על שתיית יין באסלאם), מכח חגיגת שותפותו של האדם (באשר הוא אדם) בבריאה ו/או במעשה בראשית (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קי"ט ע"ב). העובדה לפיה מירב הזרמים התיאולוגיים בשתי הדתות עוסקים, הלכה למעשה,בהשררת מלחמות-דת אינה מכריחה אותי להסתיר פנים מרֵעַ, וגם לא לחשוש למצוא אצל האחר הד לתחושותיי ולמחשבותיי. מרטין בובר כתב: 'כי במקום ששניים שרויים יחד באמת, הרי הם כך בשם אלוהים' (מרדכי מרטין בובר, פגישות, הוצאת מוסד ביאליק תשכ"ה,עמ' נ'). ניתן אפוא לעמוד, לא כרודפים גם לא כנרדפים,אלא כבני אדם שווים, מכח הכרעה-אוטונומית ולא מכוחם של הוראת ממסדים דתיים. אדם לאדם, פנים אל פנים.

 

ציון לילה' אלמעראג', לפי השנה ההג'רית, יחול השנה ביום שישי הקרוב (ערב שבת), 9.7. לכבודו ייערך ערב לימוד ועיון מוסלמי-יהודי משותף במתחם המסדר הסוּפי-הקאדרי בנצרת, החל בשעה 20:00 ואילך.  השיח' ע'סאן מנאסרה ישיח על סוד העליה הלבבית; ד"ר אבי אלקיים ישיח על סוד סולם העליה בקבלה; והשיח' חילמי ח'מד ישיח וינעים זמר על אודות שירה מקודשת של המעראג'. הכניסה חופשית. להכוונת הבאות/הבאים: ע'סאן, 054-9247794.

לדיון המתנהל בדף הפייסבוק של 'דרך אברהם' אודות לילה' אלמעראג' ומשמעותו עבור יהודים-ישראלים, כאן.

 

 

בתמונה למעלה: Mark Rothko, Blue and Grey, Oil on Canvas 1962

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

Older Posts »