1
על יד צפרדע-אשפה כחול, בואכה ספריה ציבורית העומדת בפני שינוע. מהגרת, אנוסה בהוראת השלטון העירוני להותיר מאחור את מיטב רכושהּ, זהיתי את ספרו הפיוטי, אקווריום ירוק, של אברהם סוצקובר, משורר, איש-רוח, פרטיזן, נפטר ונטמן רק בחורף האחרון. אספתיו כמי שאוסף אל ביתו ציפור פצועה או במקרה הזה מוטב לומר: דג מעופף משווני. מי יודע, אפשר כי הדילוג האבולוציוני של היצור המימי הראשון שעלה מן המצולות אל קו החוף, החל בכך שמישהו חופי-יבשתי אספוֹ מני אקווריום ירוק של אוקיינוס והניח אותו בחמלה בביתו; לא מבין איך בני-בריתו של אותו דג ביש גדא, הותירוהו כך, חתום בחותמת 'הוצא מהמלאי', מאחור.
כותב סוצקובר: "פתילת העששיונת שתתה את טיפות הנפט האחרונות, ושמש הלילה שעל גוויל הקורה נשרפה לעיגול של אפר. אולם פתילה אחרת, שאך זה נדלקה וטבלה עד צוואר בים של נפט, החדירה דרך סדקי התריס שבין ארץ ושמים יהלומים של בוקר-טוב מלא-רוך" [אקווריום ירוק: סיפורים, תרגם מיידיש: ק"א ברתיני, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1979, עמ' 150]. אם ישאלונו, מדוע אספתי ספר זה, של משורר יידיש שמסתמא אין לו קוראים, בני דורי, אל ביתי, אענה כי לא בשימור של זיכרון תרבותי מדובר, אלא בהכנסת יהלומים של בוקר-טוב מלא-רוך.
2
אוי לעיניים הרואות, הוציאו מן הספריה עותק יחיד מן הערים הסמויות מעין לאיטאלו קאלווינו (תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, ספריית פועלים, תל אביב 1984).אני מנסה להתווכח עם הספרן, על אף שאין זה ענייני. הוא מכיר ומחבב אותי אז הוא סח: 'אם לא תיקח, זה הולך לפח'. אני משיג עימו את מנהלת הספריה בטלפון והיא מסבירה לי כי בהוראה מגבוה עליהם לפנות חלק ניכר מן הכרכים בספריה, וכי הקריטריון להשארת ספר או הוצאתו הינה כמות השאילות שלו בשנה או בכמה שנים. מי שלא עובר את הרף, מוצא אחר כבוד, כדי לפנות מקום להיצף-הכותרים שבדרך. אין שמחה בעיניי הספרניות והספרנים, לא בעיניהם, לא בליבם. אני מכיר את המנהלת: היא אוהבת- ספר. אני חושב בלבי על כותר ספרו של מקס הורקהיימר, מייסד אסכולת פרנקפורט, ליקוי מאורות התבונה (תרגם: אביעד שטיר, הוצאת שלם: ירושלים 2010), אשר קראתי לאחרונה. ועל רתימתם של טיעונים תועלתניים-תבוניים כביכול על ידי בעלי שררה, בכדי להעמיד את התרבות ואת רוח האדם בשירות התיעוש-הקפיטליסטי ו/או האידיאולוגיה הטוטליטרית. אבל איני אומר דבר. מה יש לי לומר. גם את קאלווינו אני אוסף באמתחתי, על אף שהוא שוכן זה- כבר בספרייתי, משום שאיני יכול להעלות בדעתי את הערים הסמויות מעין בצפרדע-הזבל.
3
קאלווינו כותב:
אחרי צעדה של שבעה ימים בסבך-השיחים, בו ההולך אל עבר באוצ'י אינו יכול לראות את העיר – והנה הוא מגיע. הקַבִּים הדקיקים המזדקרים מן הקרקע במרחק רב זה מזה ואובדים שם למעלה בין העננים, הם התומכים בעיר. עולים אל עיר זו בעזרת סולמות. התושבים מראים פניהם על פני האדמה רק לעתים נדירות: היות ושם למעלה, יש להם כל מה שהם זקוקים לו, הם מעדיפים שלא לרדת. שום חלק מן העיר אינו נוגע בקרקע, לבד מן הגפיים הארוכים הללו, הדומים לרגליה של אנפה, שעליהם העיר עצמה נשענת, ולבד מאיזה צל מנוקב וזוויתני, שבימים שטופי שמש מצטייר על גבי העלווה.
אודות תושביה של באוצ'י ניתן לשער שלוש השערות: שהם שונאים את האדמה; שהם מכבדים אותה עד כדי כך שהם נמנעים מכל מגע איתה; שהם אוהבים אותה כפי שהיתה בטרם בואם אליה, ובעזרת משקפות וטלסקופים המכוונים כלפי מטה, אין הם נלאים מלסקור אותה וכל אשר בה, כל עלה ועלה, כל נמלה ונמלה, וכך, כמוקסמים, הם מתבוננים בהיעדרותם-הם מעל פני האדמה.
[איטאלו קאלווינו,, 'ערים ועיניים. 3.', הערים הסמויות מעין, תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, ספרית פועלים: תל אביב 1984, עמ' 76]
לשלוש השערותיו של קאלווינו ניתן לצרף גם השערה רביעית. תושביה של באוצ'י אינם שמים לב שהם הולכים ומרוכזים באותה עיר על קבים, הנתונה לחסדי השלטון המרכזי, ברצונו יאריך ברצונו יקצר, וכל כמה שהם מתבוננים מוקסמים מהיעדרותם הם מעל פני האדמה, או בנופים הנאים הנשקפים ודאי ממקומם, הלכאורה נישא (למעשה, מבודד), ישנם הדואגים להוסיף ולנתקם מעל פני האדם ומעל פני האדמה. עתה, אפשר שהם הגיעו לאן שהגיעו לכתחילה מפני סקרנותם כי-רבתה או מפני איזה חוש-פנימי שהובילם להוסיף ולבקש ידע ודעת, אולם הם מוסיפים ונדחקים ממעגלי החיים וממעגלי השיח יותר ויותר, אנשי הרוח ומדעיהם, שעתידם לוט בערפל, הולכים ודומים בעיניי המדינאים ובעיניי התעשיינים ובעלי ההון, לאוכלוסי שמורות טבע, כגון: בני כת האיימיש או אינדיאנים, אפשר גם כחיות- ביבר. דומה כי פרנץ קפקא כבר שיער מליבו את שעתיד לקרות בסיפורו, אמן התענית, וכי לאחר שהאמנים יסיימו את מכסת ימיהם, יאכלסו את כלוביהם הריקים בבעלי חיים אקזוטיים/ות צעירים/ות וחטובים/ות, מלאי חיים, אשר לב הציבור נמשך אחריהם אלפי-מונים, אין שיעור להצלחתם.
ברכות מקרב לב לחברי, המשורר, הסופר והצייר, דודו פלמה, לרגל הופעת ספר שיריו החדש, המגלם יופי האצוּר בִּכאב: כמו שור בלי ראש (הוצאת פרדס: חיפה 2010).
בתמונה למעלה:Franz W. Seiwert, Factories, Oil on Canvas 1926
© 2010 שועי רז
לא ביבר כי אם מעון הצלה הקמת לך, מקלט חירום לספרים נטושים…
אני מזדהה מאוד, ותוהה למה הם לא מארגנים מכירה בזול/חלוקת ספרים בחינם כמו שחלק מהספריות עושות מפעם לפעם.
טלי יקרה,
ביבר ודאי: דג מעופף משווני, אנפה, צפרדע, שור, וגם רמז לאריה שמחליף את אמן התענית של קפקא בכלובו.
(-:
מזל טוב לדודו ליציאת הספר!
כי הרי המילה מזל,
היא כאן במקומה,
שכן השירה זקוקה למזל בימים אלה,
הפיוטי זקוק למציל,
ואתה עומד עם משרוקית,
יוצא עם חסקה,
ומציל.
על הערים הסמויות מן העין,
ועל המשוררים הסמויים מן העין,
תודה לך שועי שעינך לא מוותרת.
חופן יהלומים של לילה-טוב מלא-רוך לך שועי.
הי שועי,
אני צריכה להשלים בערך שבועיים של רשימות אחורה.
אם הבנתי אתה מנסה לדבר על דרדור התרבות והרוח וגם על זילות בחיי אדם הנגזרת מכך.
חסר לי השם גלעד שליט. גם הוא כלוא-לראווה בשעה שכולם משחקים בסחר-מכר.
תודה לך מיכל.
השירה זקוקה בעיקר לאנשים הזקוקים לה.
ובכל מקרה משוררים כותבים כי אינם יכולים שלא לכתוב.
עם זאת נחמד לגלות, מעת לעת, בחשיכה המתעבה את
האיים הסמויים מן העין שבראתם באויר שאיננו נתפש.
ישנו משהו משיב נפש בידיעה שישנם עדיין בינינו אנשים
המנסים להיות איש במקום שאין בו אנשים.
שלום שועי.
אני קורא ואוסף את אוצרותיך מראשית דרכך ב"רשימות".
לעתים מתרגש איתך, לעתים לומד, מתפלא, נבוך.
אז רק לכתוב תודה גדולה
על שיתוף נדיר של פרטים פרטיים.
והערה קטנה וקטנונית שחייבת להכתב-
בשפה העברית "בכדי" לעד יהיה בִּכְדִי (לשווא),
הדרך הנכונה היא "כדי".
שוב, סליחה על התיקון הריבועי
ושוב תודה על מלל ממלא.
מיכל יקרה,
נסיוני בתרבות מלמד אותי כי מאחורי הקאנון ובשוליו
ישנם יוצרים/ות נהדרים/ות, העולים לעתים קרובות, לפחות בעיניי, על מי שנתפשים
כאמנים מן השורה הראשונה על ידי חבורות-ספרותיות, מדיה, מובילי דעת הקהל, מבקרים וכיו"ב.
לפני כחמש עשרה שנים עזבתי מרצוני איזה חיברות ספרותי תל אביבי מיד לכשהבנתי אינטואיטיבית שהוא עומד להזיק להתפתחותי כאינטלקטואל חופשי
באותה מידה, לא הלכתי שבי אחר כך אחרי מבקרים דומיננטיים
וכבר שנים שאינני קורא מוספים ספרותיים
משהתקרבתי לעניין היהודי, עזבתי מאותה סיבה את הישיבות בהן ניסיתי ללמוד, ומעולם לא קיבלתי על עצמי כל מיני נומוסים חברתיים או מרות של זרם, רב וכיו"ב
עצמאות וחופש מחשבה נשמרות כאשר הפרט שומר על עצמאותו, ואינו מוותר על חירויותיו
אנשים, הרואים בעצמם אוטוריטות, נוטים להיות שתלטנים, גם שלא מדעת, וגם לכאורה, מתוך כוונות טובות, וצריך לדעת להיזהר מכך
כקורא וגם כחוקר אני מנסה בדרך כלל להימנע מן העיסוק במובן מאליו. זה כמובן הופך את הדברים לדידי למעניינים הרבה יותר.
אבל תיקון קטנטון-פתלתול: אני לא חותר בחסקה. כלוחם רזיסטנס ותיק, אני מתקדם במיים בתנועות חתירה, נישא על גבי ברווז גומי צהוב (-:
הי אליס,
הנה תגובתי החד משמעית לעניין שליט: http://wp.me/pJa8q-gz7
לצערי, בממשלה המכהנת, ישנם שרים סגני שרים ויועצים פרלמנטריים שונים שיעשו הכל כולל הכל בכדי לבטל את העיסקה לכשאנשאללה תתרחש
חשבתי השבוע, האם לכתוב רשימה מחדש לאור המצעד או להעלות את הפוסט ההוא מחדש, וגיליתי שעצם המחשבה על כך עושה אותי מלנכולי מעבר למידה סבירה. אני מייחל לשחרורו באמצעות עיסקה בכל לב. הוא מוכרח לחזור למשפחתו. האם זה יקרה? הואיל ואני מסויג מאוד-מאוד מן הממשלה המכהנת ומתום הלב המאפיין את חבריה, קצת קשה לי לשמור על אופטימיות וזה מדכדך, מאוד מדכדך.
דודו יקר,
זה מעשה אמיץ, אופטימי וישר-לב להוציא כיום ספר שירה.
ממליץ לכל הקוראות/ים כאן לקרוא בו.
ואני מאוד שמח על החברויות שנרקמו כאן בין א/נשים יוצרים/ות, בין האתרים, ושמח שאני נוטל חלק בזה.
תודה גורדווייל, וברוך הבא,
תודה על התיקון, תיזהר עם האולר, וד"ש לאולריך ולאורניק (טוב, הוא מסיפור אחר), כי את לוטי אי אפשר להחזיר.
אני מוצא אמנם חלק מפרנסתי בעריכת טקסטים אבל פחות בתחום העריכה הלשונית הנוקדנית ויותר בתחום עריכת-התכנים, כך שאני מניח כי ניתן למצוא בי מדי פעם שבשתאות.
רק לעתים רחוקות אני תופסן בזנבן.
שלום
הספרים של סוצקובר,שרידים מספריה גדולה באידיש ופולנית, מתגוללים בחנות ספרים משומשים ברחוב אלנבי בתל-אביב. סיפורי היתמות האימוץ והאיסוף של ספרי אידיש בארה"ב ודרום אמריקה מכמירים עד דמעות.
אלפרט בעל חנות הספרים המשומשים באותו רחוב תורם דרך קבע ספרים לספריות עניות ומסדות סגורים. אימרו לו תודה כשאתם נכנסים, אין לי קשר עמו כלל חוץ מלהיות קונה והוא די יקר.
גם מהספריה שראית ניתן לרכז ספרים ולשלחם לספריות בפרובינציה. בהנחה ששם, אולי פשוט יש מקום עודף על המדפים. זה יהיה באמת מה שקרוי בעברית חסד של אמת לספרים ולבני האדם. אני מניח שצעיר או צעירה מהנגב הגליל וכ"ו הגרים בתל-אביב ונסעים הבייתה לסופ"ש יכולים לעשות זאת. פשוט שיקחו קרטון ספרים ויניחו לייד הספריה המקומית, אני עשיתי כך וזה עובד, לפעמים
ספריות אקדמאיות עושות אותו דבר. עשו לעצמכם טובה ותרימו ספרים לועזיים שנראים בעלי ערך ותבדקו ערכם ברשת. מספריות אוניב' תל-אביב, בר אילן, מכון ולקני, ספריה החקלאית הלאומית ברחובות – איזה אסון וחורבן, הצלתי ספרי חינם שערכם הגיע עד ל 500 דולר לספר. כנ"ל ניתן לעשת לספרים עבריים
עשו לכם הרגל כל ספר עברי שמתגולל ברחוב הרימו וחפשו חתימות, דברים כתובים, ניירות ומכתבים תקועים. יש לי אוסף נכבד של אוטוגרפים של אנשים ידועי שם על ספרים וכתבי עת שאספתי בתל-אביב והסביבה.
סיפורי הספרים האובדים והאבודים קורעי לב.
ברכות חמות לדודו ולספרו גם ממני! (-:
והביבר- ברור שהוא ביבר, אבל מסוג מקלטי החירום להצלת חיות אבודות…
טלי,
לקחתי אתי הביתה אתמול את 'עמק החיות המוזרות' בחיי; לא שהיה פחד שיוציאו גם אותו. אבל בכל זאת, הספרנית עודדה אותי לשאול אותו, מה שבטוח.
(-:
טלי תודה.
תודה ישראלי על האיכפתיות, וברוך הבא,
באשר לי אני משתדל לאסוף אך ורק ספרים שחשוב לי שיעמדו בספרייתי מפני ערכם עבורי (מקומם בחיי); כפי שראית, גם איני מתנגד לעותקים כפולים אם מדובר בספר, שאני חש שהביא את מחשבותיי למקומות חדשים.
טלי כבר שאלה אותי למעלה מדוע לא חשבו באותה ספרייה לחלק ספרים או לשנע אותם לספריות אחרות. זוהי שאלה טובה, ואפשר שההנחיה מלמעלה מן העירייה היא שיצרה מציאות בה מיהרו להיפטר מן הספרים המושאלים פחות.
טוב שהצלת את החיות המוזרות בתוך שלל שוכני הביבר!
((-:
ספרים זרוקים הם כמו חיות נעזבות. באמת צריך שיהיה להם מקלט. נקווה שהמדיה החדשה תאפשר סריקה של כל הנשכחים, הנדירים ואפשר יהיה להתקרב אליהם אם כי לא למשש ממש.
גם ספריות עניות ומרוחקות כיום לא מעונינות לקבל ספרים.
ברכות לדודו. מקבלת ההמלצה של שועי.
תודה מחסנאית על הברכות.
טלי, שמורות טבע כגון ספריות, הן רק קצה הבעיה
הבעיה הגדולה יותר היא היחס לאותן חיות אנושיות המתעקשות להמשיך לבקר בהן
וכן להמשיך ליצור את אותם ספרים השוכנות על מדפיהן.
ההגירה של שיקולי ביקוש-והיצע אל לב חיינו הוא בעייתי מאוד.
למשל, לפני כמה עשורים צולמו במקרופילם 95% מכתבי היד היהודיים הנמצאים בספריות שונות בעולם וצילומיהם הופקדו בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי
בי-ם.
איני בטוח האם לעתיד לבוא יראו ממשלות ישראל טעם להמשיך בפרוייקטים כגון אלו.
מי שמתרעם על יוצרים ישראליים הבוחרים עוד בחייהם להוציא את עזבונם מן הארץ ולשמרו בגינזך אוניברסיטאי בארה"ב, אינו יודע מה הוא סח.
כאשר כל כך הרבה אוצרות תרבות מתגלגלים כאן כנכסים ללא-ערך. כאשר רחובות כאן נקראים על שמם של פוליטיקאים ופזמונאים/זמרים פופלריים ולא על שמם של של יוצרים/אנשי רוח/מדענים וכיו"ב, סביר הוא כי בטרם ישקיעו עוד כסף בשימור גנזכים וכיו"ב, ישקיעו בהקמת גשר מיתרים, מזרקה מנגנת, פסטיבל אופנה, מימון מפלגות, שיפוץ מגרש כדורגל.
מחסנאית,
אף שאני מצויים בשלהי העידן של גוטנברג, ולא ברור מה יהיה בעתיד גורלו של הספר המודפס; עדיין, אני חושב, כי היחס לספרים, כלומר: לגילוייה של הרוח האנושית האצורה בספרים, צריך להיות מכובד יותר.
אני מניח כי נסכים בינינו כי מבחנו של סופר/ת ו/או משורר/ת אינו מקומו במצעד המכירות, וגם לא עד כמה מדברים בו ובכתביו בשיחות סלוניות, אלא בעולם היצירתי שהוא מותיר אחריו. יצירתיות, ויטליות מחשבתית, היא דבר מדבק להפליא.
כאשר יוצרים לפי מידה; על פי מתכונים ועל פי מה שמוכר, ומרגילים את בני האדם, כי כך נכון הוא. מדכאים את יצירתיותו של האדם– ולכך, לטעמי, נודעת השפעה מעמיקה על מידת החופש והחירויות בחברה, משום שאז אדם מבטל את אחת מתכונותיו היסודיות ביותר, מדעת או שלא מדעת.