*
בסופו של דבר, אני מנסה להתאושש כמו אדם שהתכוון להתאבד ומנסה לחזור אל החוף כשהוא מגלה שהמיים קרים מדי (וינסנט ון גוך, מכתבים לתיאו, סן רמי, תחילת ספטמבר 1889, תרגם: אייל פלד, השוואה עם המקור: שמעון וגה, הוצאת שוקן: תל אביב 1992).
וינסנט ון גוך נפטר בבוקר 29.7.1890, לאחר שירה בעצמו באקדח ב- 27.7.1890 בשעת ערב. בבוקר אתמול מלאו 120 שנים לפטירתו.
1
חמה צהובה, הר בסגֹל, שדה חרוש בשלל גַוְנוּת
לשם הלך ון-גוג (Van Gogh) למוּת
כבחלום, עוד שם אינו, הנִיר עוד יחידי.
רק אילנות שלשה ככנורות ידְּמוּ בבכי.
שוקעת שמש, גוונים יֵרֵכּוּ ירדמו,
יכבו כגחלים- אדֹּם, ורֹד, סגֹל
הנִיר עתה מִטָּה מוּצעת בּמִכלוֹל
גַוְנוּת
הנִיר נכון, ממתין – יבוא ון גוג למוּת.
(א' טאבאשניק, 'שדה חרוש עם שקיעת השמש', מהשירה האידית באמריקה, תרגם מיידיש: אברהם צבי הלוי, הוצאת המנורה: תל אביב 1967, עמ' 90)
2
אני זוכר בּרוּר את המעמד: ירושלים, שנוֹת
השִשים, ראשית השִבעים, מול עֵינֵי רוּחי
שתי תמונות על מאזניים מתחרות על זהוּתי.
הראשונה: הלוָיה הדוּרה של הרב חיים פָּלָצִ'י
ב-1868. 72 אברכיו צועדים עם כּריוֹת בידיהם
על כל כּרית, כּרוּך בִּקלף – אחד מִסִּפרֵי הרב.
התמונה השניה, עשרים שנה אחר-כך: האֹזֵן
הכרוּתה, מרֻבֶּבֶת הדם, של וינסנט ואן גוך.
יַבּשוֹת, עולמות מנֻגדים, שתי תרבֻּויותנִצּוֹת.
לא היה לי ספק, ספרֵי הרב קשוּרים בעבָרִי
אמוּר היתי להזדהוֹת עמָּם, לראוֹתָם כשֶלִי.
בספרֵי עולם אבותַי צרוּרוֹת תשובות למכביר,
ואולם… לא על שאלותַי. את הכף הכריעה אֹזן,
מיֻתּמתשל מרטִיר אמנוּת מיֻסָּר, שחזוֹנוֹ הֶחְתִּים
את יומי ומְחָרִי, מהירה וגורלית היתה החלטתי.
(שלמה אֲבַיוּ, 'אזנו הכרותה של ואן גוך', מעֵין הבטחה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 61)
3
שדה הקמה עם העורבים של וינסנט הוא חלקת ראשהּ של אהובתי;מתוֹך דרכים נדָּחוֹת החשוּפוֹת בין צהובשערהּ הגוֹלש,רק כמנת כְּאֵבֵיהַּ, נוסק להק הרהורי אבדון שחורים אל תוך רקיע לילה מהדהד הודו, שקט ונשכח, כמו גופתוֹ של וינסנט, התלוּיה בשערהּ בין שמים וארץ, מעט מעל תמוּנת שדה הקמה עם העורבים.
רק במשבים השואפים בִּשְׂעוֹרֵי הכאבים, נשאר עדין איזה אור.
(שועי רז, 'שדה קמה עם עורבים', נכתב בשנת 1993, עוּבד מחדש עם מודולציות קלות 2010).
בתמונה למעלה: Vincent Van Gogh, Champ de blé aux corbeaux, Oil on Canvas, July 1890
© 2010 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
הצייר היחיד שאהבתי כילדה ולא הפסקתי לאהוב כמבוגרת
הי ליטל,
גם אני
פעם שמעתי סיפור מפי בן של סוחר אמנוּת אירופי, שסיפר שכאשר הוצעו לאביו (שהיה אז צעיר) עבודות של ון גוך בראשית שנות השלושים של המאה העשרים, הוא התלבט אם לרכשן. הלך אצל מומחה אמנות שאמר לו שלא כדאי שישליך כך את כספו, כי מייד רואים שמדובר כאן בציור של משוגע.
(-:
זה עדיין בלתי נתפס,
איך האיש הזה לא התקבל כגאון,
איך לא ראו את מה שאנחנו רואים היום,
את מה שכל כך ברור לנו:
הציור של ואן גוך הולך אל הקרביים בלי להסס,
וננעץ שם חזק.
למעשה הציור של ואן גוך,
מגלה לך שיש לך משהו שאין לו שם,
וכמה יכול לכאוב במשהו הזה.
שועי היקר,
הכל יפה כאן היום,
ומה שאתה כתבת,
הכי יפה.
שועי, ון גוך הוא אהבה ישנה שלי.
לפני שנים, כשציירתי ב'נשיונאל גאלרי' בלונדון, כתרגיל, את אחת התמונות של ון גוך (מותר היה לסטודנטים לאומנות לצייר במוזיאון, אבל את הציורים צריך היה להשאיר במוזיאון), אחד העובדים הראה לי אח"כ במרתפים הסמויים מהעין ציור של ון גוך שנעשה על פי ציור של רמברנדט. לרגע כאבה לי האוזן.
אוי זה יפה, המשפט של ואן גוך. מזכיר לי שיואל הופמן כתב בספר הילדים שלו (בפברואר כדאי לקנות פילים) שיש דגים שבורחים מהמים מפחד הדייגים…
והשיר של אביו – לא יודעת, הוא מזכיר מדי את שלוש מתנות של י. ל. פרץ
http://maritbenisrael.wordpress.com/2009/01/08/צדיקים-אינם-מאמינים-בדם/
גם על החלום של קורסאווה כתבתי, אבל זה היה החלום של ק. לא של ואן גוך, שהוא הצייר האהוב עלי ביותר מלבד ג'יוטו. ואין שום אדם עלי אדמות או מלאך בשמיים שהכיר את הצבעים כמוהו. אלזה לסקר שילר אהובתי כתבה פעם: הו איך שבאת, כחול מרוב גן עדן.
אצל ואן גוך זה משהו כזה, אבל בצהוב.
מיכל יקרה,
לא מעט יוצרים ויוצרות היו דחויים/ות בימי חייהם.זה אפילו לא עניין של אוונגרד ו/או טעם מתחלף, אלא אנשים המחזיקים בעמדות כח, המונעים ממי שהם חווים ככח אמנותי/יצירתי פורץ-דרך, להגיע אל קהלים רחבים, משום שהוא עשוי לסכן את מעמדם, או לערער את סמכותם כמובילי דעה.
למשל, יחסי מוצרט-סליירי. איני מחובביו הגדולים של מוצרט, זולת הרקוויאם (פשוט אילצו אותי לנגן אותו יותר מדיי כילד) ובכל זאת, לולא המחזה/סרט מי היה יודע מיהו סליירי בכלל, וכמה החשיבוהו לגדול בתקופתו. רמברנדט היה מפסיד קבוע כמעט בכל מכרז לציור שהוציאה עיריית אמסטרדם עד שבשלב כלשהו הפסיקו לפנות אליו; אגון שילה נכלא על שציוריו נתפסו כפרוצים מבחינה מינית, וסופו שנפטר בגיל 28 לערך משפעת, רחוק מן התהלה; הרמב"ם נרדף בחייו על ידי הרבנים במצריים, שראו בו גורם אוטורטיבי שבא מספרד ומנסה לערער את שלטונם בקהילות וכיו"ב. האר"י כמעט לא היה מוכר בחייו על ידי איש. אחרי רמח"ל כבר התחולל סיפור של רדיפה ושריפת ספריו בחייו על ידי רבנים באיטליה, שהבחור הצעיר ותעוזתו היצירתית הרתיחו אותם; לורקה כמעט לא היה מוכר מחוץ לספרד, ועד שנות השישים כמדומני היה שכוח למדיי. ומי כבר האזין לאלבומיו של ניק דרייק בזמן אמת (סוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים)? וכמובן גם קפקא וגם דוד פוגל, אפילו ז'ורז' פרק זכו לאחר מותם לתהילה בה מעולם לא זכו בחייהם. ומי יודע גם היום מיהי סימון וייל (1943-1909), יאיר הורביץ, או יבדל לחיים טובים, מומוס?
דודו יקר,
אמנם ון גוך הירבה במיוחד לאחר ההתקף שגרם לו לכרות את בדל אזנו, אולי כחלק מן התהליך הרפואי, לרשום ולצייר בעקבות תחריטים, הדפסים יפניים, וגם יצירות קיימות.
עוד בטרם האירוע, היה ון גוך נוהג לצייר בעקבות הדפסים יפניים, ואפילו כתב לתיאו כי הוא יוצא לארל (עם פאול גוגן) בכדי לנסות ולהתחקות אחר האור בציורי טבע יפניים
(וכך הופך אולי פשר הקשר בין ון גוך לקורוסאווה נהיר יותר)
לעניין כאב האזניים שלך, במרתפי הגלריה הלאומית בלונדון, הנה פאול צלאן:
מאחור, בקני הבמבוק:
צרעת נובחת, סימפונית,
מתנתו של וינצנט,
האֹזן,
הגיעה ליעדהּ.
(פאול צלאן, 'אראלים, תרשישים', סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחר, תל אביב 1994, עמ' 84].
כנראה שרופאי אזניים שונים רשמו לשניכם את אותן הטיפות.
(-:
מרית קרובתי,
לפני הכל: תיקון טעות, שאף פעם לא תיקנתי, ז'ורז' פרק לא היה אחיינו של י"ל פרץ. כך הראה הביוגרף של פרק דויד בלוס, זהו סוג של מיתוס שז'ורז' פרק לא טרח להכחישו,ואולי גם היה אחראי לראשיתו. מישהו אחר שהפיץ מיתוסים על שורשיו ומקורותיו היה איציק מאנגער (הוא ממש היה רב-אמן בזה, עד כדי כך, שבאינציקלופדיה גרמנית לתולדות ספרות האידיש כתוב על סמך ראיון איתו שהוא יליד ברלין שהתוודע לאידיש רק בגיל מאוחר (-: ). למה שוב הזכרתי את מאנגער, כי לפי ביוגרפיה שייחד לו אלכסנדר שפיגלבלאט, הוא העריץ את י"ל פרץ בצעירותו, וראה בו מספר-קוסם (שלוש מתנות עדיין מזעזע אותי, גם לאחר זמן).
מה שמעניין הוא שבשפתה של לסקר שילר: Blaue אינו רק הצבע הכחול העצבצב, אלא באחת ממשמעותיה היא גם תהוֹם, וכך לטעמי צריך להבין את לסקר שילר אוהבתו-מעריצתו של גיאורג טראקל.
מלבד זאת, שאם זכרוני אינו מטעה אותי, כחול וצהוב, מבחינת פיענוחם במוח הם צבעים מקבילים, הנוטים להתחלף בנקל ביניהם.
מלבד זאת, ון גוך היה סוג של חמנית: נאות לאור השמש, נשרף מרצון לאור השמש, כלה באור השמש.
לעניין זה אני מקווה לכתוב בקרוב על תה ופרחים בספרו של ההוגה היפני קאקוזה אוקאקורה, ואיך מחשבותיו גרמו לי להבין עולמם של ון גוך, ובמיוחד של פרננדו פסואה.
תודה רבה, שועי, שהזכרתן יפה כל כך את ואן גוך האהוב ביום מותו.
מוסיפה לך שיר:
שבת שלום!
צ"ל שהזכרת, כמובן 🙂
שועי יקרי, אלזה לסקר שילר היתה גם ציירת, פעם היה לי אפילו ספר התכתבותה, כלומר הצטיירותה עם הצייר פרנץ מרק (הם החליפו גלויות מצוירות). ולכן הכחול והזהב של שיריה הם קודם כל צבעים בשבילי, כחול וזהב, ורק אחר כך העצב והתהום.
(והצבע המשלים לכחול הוא כתום, אגב, והמשלים לצהוב הוא סגול. הם לא יכולים להשלים זה את זה כי שניהם צבעי יסוד…)
ומלבד זאת אני קצת מתרעמת על הפטישיזם של האוזן הכרותה, ושוקלת לכתוב על זה משהו, ומבקשת רשות לצטט את אביו. אפשר?
מרית, ודאי שאפשר. אביו אינו משורר של מטאפורות ומצלולים אלא של דו"ח צלול, מפוכח וחד על החיים שיש בהם מרד פנימי מתמיד. עם זאת, יצירתו של אביוּ מורכבת מכדי לפטור אותו בפטישיזם (ובכל אופן, לא נהיר לי במה הוא פטישיסט יותר מצלאן בשיר שצטטתי לעיל בתגובה לדודו, מלבד אזכור הדם). הוא אדם עתיר ידע בשירה לענפיה, והיה עובד אדמה במשך שנים ארוכות בקיבוץ געש, וגם היום מדבר על שנותיו כחקלאי באהבה גדולה. הוא מדבר על עצמו כנער ברגע של הכרעה בין המשך חיים דתיים כדרך אבותיו (ר' חיים פלאצ'י היה רבהּ הגדול של אזמיר במאה ה-19) ובין חיים של אמן, נטול פשרוֹת (הוא בחר באחרונה). כלומר, צריך לקרוא את השיר כשיר המעלה זיכרון מהוּתי, והרי חיי נערים מלאים דיכוטומיות, בחירות חדות, הליכה על הקצה. אביוּ, גם היום, בגיל 70, הוא נטול פשרות, המזכיר לי מדיי פעם מהפכנים (דרום אמריקאים)
של המאה העשרים. מי שרואה עדיין בשירה דרך בשירה את האופן ההכרחי היחיד להכניע את ההיסטוריה האנושית המדממת
ברשותך לפני שאת כותבת, הנה שני שירים נוספים, שאולי יעשירו את הפריזמה:
טווס
היום נראה טווס במטע
האבוקדו, יוסף, אשר
על ההשקיה, ראה אותו,
אבל לא יכֹל לתפסו.
תארו לכם במטע, טווס
ליד כביש חוף סואן!
אולי ברח מכלוב בפנת
החי, מאחד המשקים בשטח,
לחיות בטח לא יצליח
פה, אצלנוּ, יוסף הבטיח,
או הנמיות בחושך לילה,
או הכלבים לאור היום.
(שלמה אביו, צל מוכל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1984, עמ' 44)
אין הוכחות שחייתי
זה מאיים לסכם באחת, זאת שמה הכל לאל:
על מה מוות והמהומה בהורדת יד מתערבים עליי?
בליל מהלומות מתחכמות, מתממות, תמיד מהממות.
בהתמדה מעוררת חמלה שנה אחר שנה ניסתי
ולא עלה בידי, למרות מאמציי, לכפות סדר על יום.
ומה עשיתי, אם כן, בחיי? כה גם כה שוטטתי
שם, אף פה, התמהמהתי קשה לזכור מה רציתי.
עכשיו בגילי המצטבר וכך בזמני המתפזר
חול בין אצבעות ידיי (תמיד בנכר)
איני יכול אפילו להוכיח שחייתי. אין הוכחות.
(שלמה אביו, רוקי מרציאנו גבור נעוריי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2006, עמ' 119)
חני יקרה,
אמנם חשבתי על שירו של דון מקלין, אבל נראה לי שלמרות עדינותו הרבה, הוא עורך לוינסנט סוג של פולחן-אישיות.
כפי שעולה דמותו של ון גוך במכתביו ובכתבים אחרים בדורו, הוא היה איש קשה, נטול פשרות, מהיר חמה, לאו דווקא עדין; אפשר, היה בו מן המשורר (ראי למעלה); אבל מעבר להיותו מיוסר ואידיאליסט, לא מדובר היה בפרח אביב שנקטף, כפי הנראה.
אני מאוד קשור לציור של ון גוך, ובנעוריי לקיצוניות האמנותית שלו (היום אני כבר די רחוק מכך), אבל רחקתי מלראות באמנוּת דבר שיש למוּת עליו, ומרטירים-אמנותיים (או אחרים), קצת פחות גורמים לי להתפעמוּת ככל שהשנים נוקפות. וינסנט, עם כל גאוניותו, נראה לי היום, אדם שסבל ממזל רע, שהוחרף בשל אישיותו הבלתי נלבבת, התמכרותו לאבסינת והרעלת עופרת מצבעי השמן שנמכרו בשפורפרות, שעלה בשלב כלשהו על נתיב של הרס עצמי, ומילותיו האחרונות, כפי שהעיד עליהם תיאו אחיו: 'אני רוצה למוּת עכשיו' מעידות על כך לא מעט.
[…] 30, 2010 מאת מרית בן ישראל ידידי היקר שועי רז, כתב פוסט לכבוד יום מותו המאה ועשרים של ואן גוך. ובין השאר הביא את […]
שועי, תודה רבה על כל זה. והתרגום מיידיש הוא פשוט פנינה בלתי צפויה.
Out of the Blue
http://www.maarav.org.il/classes/PUItem.php?lang=HEB&id=962
מרית תודה על הלינק, הגבתי שם באריכות (-:
טלי יקרה,
תמיד אהבתי שירה יידית של המאה העשרים (במיוחד את האינזיך הניו-יורקי של לילעס, וגלאטשיין ועוד לפניהם של משה לייב הלפרן), בשנה ומשהו האחרונות חלה אצלי החרפה קשה, המתבטאת בכך שאני מנסה לקרוא בתרגום עברי (או לפעמים תוך השוואה למקור, אני לא קורא יידיש, אבל מנסה לשמוע) כל מה ששמעו איכשהו מגיע אליי.
אורי יקר,
אגיע למאמר אח"כ (רק הצצתי בינתיים). תודה רבה.
אורי, אכן יש לריזמן את הצבע, אך היכן המעמקים.
כמו שכתבתי למרית למעלה על אודות לסקר שילר Blaue בשפה הגרמנית אינה רק כחול, כי אם גם תהוֹם.
לון גוך יש את הצבע אך גם את התהום.
חשבתי שאתה מכיר אותו, אחרת לא הייתי מסתפק בלינק קצר "כלאחר יד". רייזמן לדעתי הוא ואן גוך הישראלי מבחינת הסיפור האישי הטרגי, ואחד הציירים הגאונים החשובים שקמו לציור הישראלי. אולי החשוב ביותר בכל הקשור גם לתפיסת הצבע וגם בנושא "חיפוש משמעות". עשה דרך דומה לרותקו אבל אולי אפילו עולה עליו. בהזדמנות קרא עליו לעומק והשתדל לראות סרט שעשו עליו. בוא נאמר שהציורים שלו והשירים של אבן גבירול זה פחות או יותר אותו הדבר (והוא בכלל קיבוצניק).
(:
טוב, טוב, אני אנסה להשלים פערים; תמיד מוכן לנסות, תמיד ישנן הפתעות (-:
מסכימה איתך, שועי, לגבי הרוח הכללית בשיר של דון מקלין ובכל זאת אני שומרת לו חסד נעורים.
בנוגע לואן גוך – גם לי לא נראה לי שהוא התאבד בגלל האמנות, אלא בגלל הסבל שידע בחייו – מהחיים האלה נבעה גם האמנות, ומהם נבעו גם רגעי האושר (אותם ניתן לחוש בציורים).
חני,
בניגוד אולי לכמה חוקרי אמנוּת מודרניים, ההולכים מייד אצל משעולי הפסיכיאטריה ומגדיר ה-DSM, אני סובר כי ון גוך היה אישיות מיסטית מיוחדת במינהּ; אלא מה? על פי רוב נדונים אישיים כטיפוסים מיסטיים אך ורק אם סמוכים הם אצל דתות, ותנועות רוחניוֹת. שיגעון מיסטי הוא דבר מצוי הנידון בכמה וכמה תרבויות בתולדות האדם. נסיונן של הפסיכולוגיה ושל הפסיכיאטריה לעגן אותן כהפרעות אישיות/מחלות נפש טוב אולי באשר לבחינת תפקודיה החברתיים של האישיות המיסטית, לאו דווקא למציאותהּ הפנימית (האידיוסינקרטית-אינטרוורטית). אדם הנמצא הרבה בטבע, במיוחד בשעות הלילה, יש שהוא הופך תודעתית לאחד עם הטבע, מציאותו הגופית הופכת שולית לגמריי, הוא אחד עם יללות הזאבים, שעטת חזירי בר, ורוח נושב בשדה. יש דרגה כזו של קירבה. אלא שחוויות חוץ-גופיות, המוכרות באי-אילו ספריות, לעולם יהיו נדונות על ידי פסיכיאטרים או קוראים רציונליסטיים-מודרניסטיים (או פוסט- מודרניסטיים), כבעלי
בעיית נפש, גרידא.
מסכימה אתך, שועי, שהמשקפיים של "בריאות הנפש" הם משקפיים צרים ומצרים במקרה של ואן גוך, ולא רק במקרה שלו. אדם הוא תמיד הרבה יותר מאבחון רפואי של קשייו. קראתי לא מזמן בגברת דאלוואיי של וירג'ינייה וולף תיאור נפלא של תודעה כזאת מבפנים, ויחסו של האדם – בעל התודעה – כלפי רופאי הנפש. מרתק ומומלץ!
חני,
לעולם אתהה מה יחסו של המודרניזם של זרם התודעה לפסיכולוגיה של פרויד, פראנצי, יונג וממשיכיהם; עתים, נדמה כי היא ניזונה מעליית הפסיכולוגיה; עתים נדמה שהיא התרסה, אפילו תוכחה גלויה, כלפי מסקנותיה, משום שעיקרהּ היא מהותהּ הייחודית-יחידאית של החיים הפנימיים של כל פרט.
הנפש וגילוייה לעולם דינמיים יותר מן האבחנות אודותיה.
בשנת 1921 נשאל אלברט איינשטיין על היחס בין המתמטיקה לבין המציאות הפיסית, וענה: "בנקודה זו עולה חידה שהציקה במשך דורות לבעלי נפש סקרנית. כיצד אפשר שהמתמטיקה, שהיא בסופו של דבר יצירה של המחשבה האנושית, ואינה תלויה בניסיון קונקרטי, עדיין מתאימה במידה מרשימה מאוד לרכיבי
המציאות הקונקרטית?…התשובה לשאלה זו, בקצרה, היא: שבמידה שמשפטי המתמטיקה מתייחסים למציאות, אין בהם ודאות; ובמידה שהם ודאיים; אין הם מתייחסים למציאות.
הנחות היסוד של מדעי הנפש המודרניים ודאיות עוד פחות,ועל כן התייחסן למציאות, או לנפש פחותות. כל שכן, שהן מנסות להיטיב את תפקודיו של האדם בחברה; כלומר, נשענות על הנחת בסיס לפיה האדם הנורמטיבי הוא בהכרח זה הסתגלן, המסגל עצמו לחיים החברתיים המקיפים אותו ונוטל בהם חלק. זהו קריטריון בעייתי מאוד בעיניי, במידה רבה בן-בנה של תפישת האדם כ"יש פוליטי" בספר השני של האתיקה הניקומאכית של אריסטו, אבל יותר מכך- בעומק הדברים ניצבת תפיסה תכליתית (Telos), המניחה כי יש תכלית ראויה לאדם, הניצבת בתחום תפקודיו החברתיים (כלומר בתחום הנומוס הנורמטיבי).
שועי, שתי התשובות האחרונות שלך לחני מלאו את לבי שמחה.
מרית,
אני שמח לשמח; אולי בקרוב אשוב גם לבדח.
(-:
שועי,
המחשבה האנושית והיצירה גם הן חלק מהמציאות, לא? נראה לי שהשאלה היא מה אנחנו מגדירים כמציאות – אם המציאות היא כל מה שנמצא הרי שגם האמנות של ואן גוך וגם היצירה הן חלק ממנה. (וגם הפסיכולוגייה שהיא תחום רחב מאוד – כמו הדת, למשל, – ופתוח לביקורת) בגברת דאלאוויי יש בהחלט התמרמרות כנגד רופא הנפש כסוכן של החברה המבקשת לצקת את כל האנשים בתבנית אחת, ומתקשה לקבל את יוצאי הדופן – התייחסות הנחווית כסוג של טוטאליריזם – מתחבר מאוד למה שכתבת. (וגם אני נהנית מהתשובות ומהשיחה:)
שועי,
זה יפה מאוד, במיוחד הקטע המר שכתבת מזמן.
כשמסתכלים בתמונות של ון גוך קשה מאוד להתעלם מנסיבות חייו ומותו, זה באמת כאילו המוות (שביטאת בגופה התלויה מעט מעל הציור) עומד שם כל הזמן, בלי תנועה.
רציתי לכתוב "גם האמנות של ואן גוך וגם המתמטיקה".
חני,
לקריאתי את אינשטיין הוא דיבר על העובדה לפיה ישנה איזו זיקה הולמת בין חוקי המתמטיקה ובין האפשרות לישמן במציאות (מתמטיקה שימושית למשל,המשמשת ברוב הטכנולוגיות, ובודאי שבתעשיית ההי-טק לענפיה); ואף על פי כן, גם הוא כמתמטיקאי-פיסיקאי, אינו יודע האם הן אכן הולמות את המציאות הקונקרטית (כלומר האם המציאות בכללהּ נענית לחוקים מתמטיים, מקצתהּ בלבד, חלקים מסויימים וכיו"ב.
מה שטענתי הוא שהדברים נעשים מורכבים עוד יותר כאשר מנסים להגדיר הגדרות הנוגעות לנורמטיביות של נפש האדם ולתופעות לכאורה אבנורמליות שבנפש.
מבחינה זאת, הפסיכולוגיה המודרנית היא סוג של התרסה (הריגשות אינן מכשלה בפסיכולוגיה כמו במחשבת הנאורות) והמשך (העמדת המציאות על עקרונות והנחות שלתפישת הוגיהן טובות לכלל האדם) של מחשבת הנאורות מצד אחד (שנסתה להוליך את האנושות כולה לאור מושגיה הכוללים של התבונה) מחד גיסא, ושל אידיאות חברתיות-כלכליות, כגון: קפיטליזם, סוציאליזם, קומוניזם, אנארכיזם, פשיזם, ליברליזם וכיו"ב, אשר התפתחו אף הן במחצית השניה של המאה התשע עשרה, ועשו להן מהלכים בראשית המאה העשרים; כולן, על אף המרחקים הנכרים ביניהן, נהנות מן התפישה לפיה השקפה פוליטית-חברתית-כלכלית אחת, היא המבטיחה את קיום החברה המתקדמת/מאושרת (קצת דומה הדבר בעיניי למלאכתם של הפרה-סוקראטיים שניסו להעמיד את המציאות כולה על יסוד אחד, איש איש כשיטתו).
על אף שאני סוציאל-דמוקרט-ליברל בהשקפתי, איני רואה בכך אידיאה המשקפת את הטוב השלם לכל בני האדם; אלא רואה בה שיטה מדינית המבטיחה פלורליזם וזכויות אדם (חירויות) במידת האפשר למירב/לכלל בני האדם, השותפים בחברה.
להנחתי, אין תיאוריות סופיות, לא באשר לפיסיקה של הקוסמוס, לא לפסיכולוגיה של האדם, ובודאי שלא לסוגיית החברה/המדינה; גם לא לאמנוּת לגילוייה.
אנחנו, כבני אדם, שואלים שאלות, ומנסים ליתן תשובות חלקיות. חשוב לזכור כי התשובות הן לעולם חלקיות וחסרוֹת, ומלמדות על האדם ההוגה, הלך רוחו, מחשבתו, ואולי גם על יחסו לחברה בה הוא פועל, יותר מאשר על המציאות והדרכים "הנכונות" (הכלליות) לחיות בעת שהותנו בעולם.
שלום רב שובך, אליס,
אני באמת חושש כי קשה מאוד לבן תרבות בימינו להתבונן על ציוריו של ון גוך במנותק מן הביוגרפיה שלו; ועוד יותר מן העובדה כי ציוריו כנודע נמכרים בהון רב.
אני זוכר שכאשר צפיתי לראשונה בסרטו של רוברט אלטמן "וינסנט ותיאו" לפני כ-18 שנים ויותר, התמרמרתי על כך שהוא בחר לפתוח את הסרט במכירה פומבית של "החמניות" של ון גוך. לא הבנתי, לגילי הצעיר, כי מדובר בהתרסה רבתי, כלפי החברה החומרנית העוסקת בתמחור ובאייקוניזציה של אמניה. מבחינה זאת, אני שותף לדעתה של מרית בן ישראל, ברשימתה 'נושאי האוזן' שהתפרסמה בעקבות רשימתי למעלה. יש משהו בתפישת האמן המודרני המזכירה את סחר המכר במזכרות-ממוריבליות, של קדושים נוצריים, שכללו לא פעם: אברי גוף (לכאורה), קווצות שיער, ביגוד וכיו"ב. לדאבון לב, בעולם שלנו כיום, לו היה אספן פרטי מעמיד את בדל אזנו המושחת של ון גוך (שנניח היה נמצא משומר בפורמלין) למכירה פומבית, אני מניח, שהיו נמצאים לו רוכשים בעד סכום בלתי מבוטל, מבלי שהיו חשים כל טעם לפגם בעשותם כן.
האייקוניזציה והסקלריזציה של אמנים היא בעייתית מאוד בעיניי, ועומדת בסתירה מהותית לחופש היצירתי העומד ביסוד האמנוּת. אני מעדיף להתרשם מפרי רוחם של אמנים/יות, כפי הבנתי, כפי השגותיי, ולא להכביר מעבר לכך.
שועי, על תגובתך האחרונה קבל ממני (במלוא החלקיות והחיסרון) 🙂 גדול 🙂
שועי,
אם תוכל להרחיב, איך לדעתך בדיוק עומדת האייקוניזציה/קידוש של אמנים בסתירה לחופש האמנותי? תודה.
חני,
חיוך חוזר.
אליס,
התכוונתי לכך שכאשר אמנית גדלה מתוך תפישה תרבותית לפיה בהיותה אמנית ידועת שם הריהי סוג של אייקון-תרבות בעיני המדיה, הריהי עלולה לעשות בכדי לשמר את מעמדה או על מנת להעצים את המיתוסים סביבה [תפישה כזאת, כמובן מרחיקה את האדם מן השאלות הקיומיות-פנימיות, טורדות-המנוחה, האמורות (כך אני חושב, על כל פנים) להדריך את יצירתו].