Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוגוסט, 2010

**

  לפני ימים מספר ישבתי עם כמה ידידים וחברים, אחד מהם חוקר של יהדות תימן, אשר סיפר לי כי אחת הוורסיות של אמירת סליחות של ימי אלול בקרב קהלות התימנים היא שירתם של כמה ישישים הפזורים בכמה ישובים בארץ והמה מעטים, היודעים לפייט את הסליחות בנוסח בלוזי-איטי שובר לב ומשברו לרסיסים, עד כי לא נותר דרך לאחדו מחדש, אלא לטאטא את שבריו עם רוח הסתיו המתעורר אי-בזה. אותו ידיד הבטיח להודיעני במקרה כי ישמע על אירוע כזה שיתקיים לעת אשמורות עד מוצאי אלול, בכדי שנצא לדרכינו להאזין אל הרינה ואל התפלה באבו של ליל. אני מצפה: אזניי כרויות ולבי דווי.

   ובינתיים,אני מאזין רצוא-ושוב לאלבומהּ של אהובה עוזרי,מפתח של זהב (הלול של דעבול ואהובה עוזרי:2005); אלבום שהוא בעצמו מאסף של פיוטי סליחות אישיים משברי לב, כדרכה של עוזרי, מגדולת המוסיקאיות-המלחינות במקומותינוּ, תלמידתו של רווי שנקר בבולבול טרנג (כלי פריטה הודי ייחודי). דומני כי אם יש בימינו בארץ זמרות-עם אמיתיות, המצליחות להציע מחדש נתיב לפתוח שערים אל תרבויות מוסיקליות הולכות ונעלמות, אלו הן אהובה עוזרי מצד וחוה אלברשטיין מצד, שתיהן כבר פועלות כמעט ארבעים שנים וזכאיות לדעתי לפרס ישראל על פועלן המוסיקלי, ועל פועלן בתחום הזמר העברי בפרט.  זאת, בראש ובראשונה,  באשר ללחניה ועיבודיה המופלאים, המפליאים לשזור בטוב מן הטוב של המוסיקה התימנית והמוסיקה האנדלוסית; וזאת, בראש ובראשונה, על היותו מוסיקאית של היידיש, אשר אף בלחניה לטקסטים עבריים עוד נשמר קורטוב של עולמות נעלמים.

    עוזרי אבדה את מיתרי קולהּ לאחר שנאלצה לעבור ניתוח להסרת גידול סרטני בגרונהּ בשנת 2000. האלבום מפתח של זהב,אשר ראה אור בשנת 2005,  מכיל אפוא שירים אחרונים של עוזרי בקולהּ המלא-העשן הישן, וכן שירים שהולחנו ואשר הושרו לאחר הניתוח, בחלקם שרים זמרים אורחים (יהודית רביץ, ציון ג'הסי, שאנן סטריט ומשה דעבול), ואילו ארבעה מהם שרה עוזרי ללא מיתרי קול, נשמה עירומה.  אחד מן השירים הללו 'מי יענני' הולך עימי לכל מקום כבר כמה שבועות, ולא מרפה. כה נוגה ועצוב הוא. כאשר השמעתיו למישהי יקרה ללבי לפני ימים מספר, פרצה היא בבכי. ואף על פי כן, נהדר הוא, מצד היודעים להעריך לב שבור ונדכא המשמיע את מדוויו.

   בשירים אחרים באלבום, כגון: 'האיש ההוא'; 'הללויהּ' שוררת דווקא חדוות חיים מתפרצת; האחד סח בחברוּת עמוקה בין נשים, המצליחה לעמוד במבחן תלאות-הקיוּם; השני הוא המנון שמח ומדבק לאדמה, לעולם ולשהותנו בו. עוזרי גם הלחינה ומבצעת להפליא את שירהּ של לאה גולדברג 'לתמונת אמא'. שירים נוספים, המצליחים לאחד בקרבם רבדים של יופי ועצבות הם: 'ילדי תימן' 'אעבור בגשם' 'יום יום'.

*

*

וכמובן, שיר הנושא הפותח את האלבום: 'מפתח של זהב', אשר הוא כשלעצמו תפלה הראוי לה להיכנס לסידור הסליחות של ימי אלול, משום התחינה והחמלה הארוגים בו ועוד יותר, משום הגעגועים לאיזו מציאות נעלמת שכמו ניצבת בצללי-החיים, ואנו תמיד מהלכים בצידה ובקרבתהּ, אחוזי-געגוע אל מה שטרם ראתה עין. מדלגים באור הנמוג בין שלוליות של קושי, ומנסים לחייך בתקווה של הבטחה, שמשהו מכל זה ישתנה מהותית אי-פעם.

      בהרצאתו "משחק הדואנדה ותורתו" הבחין המשורר האנדלוסי בן המאה העשרים פדריקו גרסיה לורקה (1899-1936) בין שלשה מקורות השראה: המלאך, המוזה והדואנדה (מילולית: רוח רפאים; ברם, לורקה מסביר זאת כרוח האדמה). בניגוד למלאך או למוזה כקולות הבאים אל האדם מן החוץ, הדואנדה היא מאבק-פנימי, או כפי שלורקה מביא משמו של אמן גיטרה זקן: 'הדואנדה אינו נמצאת בגרון, הדואנדה עולה מבפנים מכפות הרגליים'. קולם של משוררי הדואנדה, אליבא דלורקה, הוא לעולם קול של מאבק, קול הנאלץ לקרוע עצמו לגזרים, הוא מניב ' תמיד שינוי קיצוני בכל התחושות הישנות, תחושות לא נודעות של רעננות, כנוכחותו של ורד, שזה עתה נולד, של נס, המחולל בנו התלהבות כמעט דתית' (פ"ג לורקה, משחק הדואנדה ותורתו, תרגמה מספרידית רנה לטוין, הוצאת ספריית פועלים והקיבוץ המאוחד, תל אביב 1989, עמ' 14-17); לורקה מוסיף ומטעים: 'אמרנו, שהדואנדה, אוהב את סף הבור, את הפצע, ואורב במקומות, שבהם הצורות מתמזגות לכמיהה, המתעלה אל מעבר לביטוייהן הגלויים לעיין' (שם, עמ' 24).

   כאשר אני מאזין לאהובה עוזרי המחוסרת-מיתרי-גרון שרה בקול רסוק, קול רפאים, שורות מולחנות להפליא כגון: 'מי יענני? הכל נדם/ בשעת צרה/ואני כעלה ברוח/כשבר-כלי ביד אדם// מי יענני? הכל נדם/בשעת צרה/ואני כעלה ברוח/לפרוש כנף לא אוכל' או כגון: 'אעבור בגשם אחפש/ אותךָ על פני האדמה/אעבור בגשם מי ראה/יפהכמוךָ כמו מלאך/כצפור כלואה בתוך כלובהּ/כך מרגישה בנשמה/אזעק שמךָ בליל גשוּם וקר/אין מענה מי יענה/ הלוואי ואדע היכן אתה/הלוואי ואדע היכן אתה', אני חש בצפור הפצועה-הכלואה, הנאבקת עדיין בכדי לעופף, בכדי לצאת לחופשי; אני שומע את אותן רומנסות אנדלוסיות קדומות אותן העריץ לורקה, אם במקורן היו צועניות ואם היו ערביות; אני שומע את הבלוז-הקיוּמי שהוא התבטאות נוספת של אותה דואנדה, את פיוטי הסליחות והימים הנוראים שבהינתן חזן שבור-לב אמנם משברות את הלב כליל. אני שומע בשירתהּ את לחשיה הנוכחים-הנדירים של הדואנדה, רוח האדמה.

*

*

השורה בכותר הרשימה לקוחה מתוך שירהּ של עוזרי "האיש ההוא".

אהובה עוזרי, מפתח של זהב, הלול של דעבול ואהובה עוזרי, הפצה: NMC, ישראל 2005.

 

©2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.  ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם  פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.  {פ} [בראשית פרק י"א]

 

   פרשה קטנה זו, תשעה פסוקים ארכהּ, זכתה לגנים תלויים של פרשנויות. דומה כאילו היא עצמה היתה לכעין מגדל אשר ראשו בשמיים, ומרוב פירושיה כי פרו ורבו ומילאו את הארץ ואשר נסבו על שפה, תקשורת, התאגדוּת חברתית, בנין ציביליזציה, רעיון האלהוּת, עבודה, עמידה מול איתני הטבע, טוטליטריזם, גלובליזציה וכיו"ב, כולנו כבר מביטים אל אותם הפסוקים כמו באיזו אידיאה מעורפלת, אשר כל איש/ה ואיש/ה מפרשים אותה כפי נטיית ליבם/ן.

    הפרשנות הרבנית של הסיפור מגוונת להפליא. בבראשית רבה (ראשית המאה החמישית לספירה, קיסרין) ראו במגדל קריאת תיגר של נמרוד מלך בבל כנגד האל, בהציבו בראש המגדל צלם בדמות-עצמו; במדרש תנחומא (מאה שביעית, ארץ ישראל) דיברו על הטוטליטריזם והשיעבוד של עובדי המגדל לרצונו של מלך עריץ הפועל להגדיל ולהאדיר את שמו על חשבון נתיניו, אותם הוא מעביד על צאת נשמתם; מדרש זה שימש במחצית השניה של המאה התשע-עשרה את הנצי"ב מוולוזין (ראש ישיבת וולוזין המהוללה) בבואו לפרש את הסיפור בחיבורו העמק דבר, עת השיעבוד והטוטליריזציה אותן הנהיג כביכול נמרוד הפכו אצלו לאלגוריה למצב האדם תחת שיעבוד התעשיינים (מדובר על ראשית המהפכה התעשייתית ועל הנהירה לערים הגדולות בכל רחבי אירופה); אם נחזור לאחור, בשנת 1291 פירש המקובל ר' יצחק דמן עכו בספרו מאירת עיניים כי מגדל בבל הוא אליגוריה לנסיונם של הנמשך של הפילוסופים ליצור להם עולם מושגים וכללים, הנוגד את חיי האמונה האמיתיים.  לטעמו של המקובל עתיד הקב"ה להעניש אותם על נסיונם הנואל ועל כך שהם מרחיקים את הבריות מחיי האמונה הטהורה. בחוגים של פילוסופים-יהודיים פרובנסאליים בני התקופה, המגדל הוא דווקא סמל לעבודת כוכבים ומזלות, ולהפרדה בין הכוחות הרוחניים הנשפעים מן העולם האסטרלי, ובין האל המאפשר לדידם את קיומו של המכלול הקוסמי בכל שעה ושעה.

    טווח האפשרות ההרמנויטיות אפוא הוא מגוון מאוד. מעניין כי ההרמנויטיקה, פרשנות הטקסטים, גזורה משמו של האל הרמס, שליח האלים, המתווך בינם ובין בני האדם. על פי המסורת של הדת ההרמטית האזוטרית במאות הראשונות אחר הספירה, ועוד יותר, על פי כתבים ערביים בני המאות התשיעית והעשירית שהושפעו מאוד מקורפוס החיבורים של הרמס טריסמגיסטוס ("הרמס בעל שלוש ההתגלמויות"), הרמטיקה,  היה הרמס השני, בן תקופתו של נח, והאריך ימים עד לאחר המבול, והיה הראשון למסור לאדם את המדעים, המאפשרים לאדם לבנות חיי חברה ותרבות מתוקנים. מעניין, כי מסורת הלניסטית וערבית זו מתלכדת עם זמן סיפור מגדל בבל, שאליבא דהמקרא אמנם מתרחש מייד לאחר המבול.

   פול ריקר (2005-1913), מגדולי הפילוסופים ההרמנויטיים בצרפת במאה העשרים, מתרגמו של אדמונד הוסרל וידידו של עמנואל לוינס [1995-1906, אם איני טועה היה ריקר חבר בועדה שאישרה את הדוקטורט המאוחר של לוינס בסורבון והכיר בו מייד מן הפילוסופים החשובים של התקופה] כתב בספרו על התרגום כי כשלון הבנין, הפצתם של הבונים בכל הארץ ובלילת שפתם לשפות רבות,אינה גורמת להתקוממות או מרי אלא הציבה את האדם בפני אתגר חדש ותשוקה חדשה: התשוקה לתרגם; קרי: התשוקה לחבר ולאחד מחדש את האנושות שנפרדה, ואף על פי כן, תשוקה זו יש בה גם את הדעת לידע כי כי אין תרגום מושלם, תמיד יוותרו פערים בלתי ניתנים לגישור בין תרבויות ובין אדם ובין זולתו; ולמרות כל זאת, הנסיון הכן לדבר בשפתו של האחר, להבינו, להטות אוזן למחשבותיו, תחושותיו ומאווייו יש בה משום 'עמידה בניסיון הזר' [ריקר נשען כאן על המונח Der Fremde (הזר) בהגותו של אדמונד הוסרל, ומשמעו הנסיון להבין את האחר על אף אחרוּתוֹ], שהיא כעין 'הכנסת אורחים לשונית', שיש בה קירוב, רעוּת ואמפתיה כלפי כל אדם [פול ריקר, על התרגום, תרגם מצרפתית: שי רוז'נסקי, עריכה מדעית: עירן דורפמן, הוצאת רסלינג: תל אביב 2006, עמ' 52-47]. קשה שלא לחוש כאן בהשפעת המושג 'אחר' בהגותו של לוינס, ובהענוּת לצו המוסרי-מטפיסי הנובע מפני 'האחר' בהגותו.

   המשורר והצייר, דודו פלמה, מביא בספרו החדש כמו שור בלי ראש (הוצאת פרדס: חיפה 2010) שיר המהווה מדרש-חדש לסיפור מגדל בבל. הנה השיר 'אלהים אחד' לפניכן/ם:

*

וַיְהִי כֹּל הָאַרֶץ שָפַה אַחַת

דְּבָרִים אֲחָדִים וְאלֱהִים אֶחַד

 

הַצִּמְצוּם הַזֶּה הָיָה

דַּוְקָא נוֹחַ לָאֲנָשִים שֶמֵּאָז

שֹךְ הַמַּיִם וְגַלֵּי הַבֹּץ

היוּ נְטוּעִים בַּטִין הַסָּמִיך וְעֵינֵיהֶם

לְטוּשוֹת בְּטִינָה בְּכוֹכָבִים

צוֹנְנִים בְּרָקִיעַ אַחֵר.

 

בְּלֵאוּת דְּשְדְשוּ רַגְלֵיהֶם בַּחֵמַר הַגַּס

וְעוֹדְדוּ אִיש אֶת אָחִיו

לְהַמְשִיךְ וּלְטַפֵּס, אִם סִיזִיפוּס יָכוֹל

לְגַלְגֵּל אֶת הָאֶבֶן לְרֹאש הָהָר

תוּכַל גַּם טִינָתַם לְהַרְקִיעַ

וְאִם לֹא הִיא יַּגִיעַ מִגְדַּל הֶעָפָר.

 

אַחַר כָּךְ קָרָה מַה שֶקוֹרֶה

בְּכָל מִשְחָק מָכוּר

וְכַצָּפוּי הָיְתָה הָרְשוּת

בְּיָדָם לָשוּב לַעֲפָרָם

מֻשְפָּלִים וִיגֵעִים כְּתָמִיד.

 

מֵעַתָּה תִּהיֶה טִינָתָם הַזוֹעֶפֶת

הַלָּשוֹן הַיְחִידָה בָּה יְדַבְּרוּ

בְּהַרְבֵּה שָפוֹת.

 

וְרַק אֱלֹהִים אֶחָד הֵבִין לְפֶתַע

שֶשוּב לֹא יִהיוּ הַדְּבָרִים

כְּמִקֶדֶם

וּבְנֵי אֵלִים לֹא יִשְתַּעְשְעוּ

עוֹד עִם בְּנוֹת הָאֲדָמָה.

וְשוּב לֹא יוּכָל לְהִתְקָרֵב

אֶל הַיְצוּרִים הָאֵלֶּה

שֶהוּא פּוֹחֵד מֶפְּנֵיהֶם

כֹּל כָּךְ עַד שֶהוּא מַסְתִּיר

פָּנָיו מֵהֶם, כְּמוֹ יֶלֶד מְבֹהָל,

הַרְחֵק עַד כַּמָּה שֶאֶפְשָר

 

רָק עֶרְגָּתוֹ הַנִכְזֶבֶת

תֹּאחַז בָּהֶם בְּצִפֹּרְנֶיהָ הַחַדּוֹת

כֶּבְּרִית עוֹלָם שֶיָּכוֹל הָיָה

לְהִתְרַחֵש אַחֶרֶת

 

[דודו פלמה, 'אלהים אחד', כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010, עמ' 65-54]

 

   פלמה מתאר כאן את טינתם של פליטי המבול היחידים, שעולמם חרב, הצריכים לקום מן הבוץ ולהתחיל לבנות חברה אנושית מחדש. היותם משוקעים בטין, זכרונותיהם על מה שהיה ולא יהיה עוד לעולם, מביאתם לכדי טינה: טינה כנגד הטבע שעלה על גדותיו וחולל הרס שלא נודע עד אז; טינה כנגד האל, איזה אל שיהיה, שהביא כזאת על ראשם.  בבואם להתבונן בחייהם גם לאחר הבניין, גם לאחר שלכאורה נפוצו לכל כנפות תבל (מה שיכול להביע גם את שיקומו של המין האנושי, כך שלאחר שפרו ורבו, יצאו למלא שוב את הארץ), המוות, החורבן, המלחמות, המגפות עדיין אורבות להם בכל מקום. במצב כזה נקל על כל אדם לרחוש באיזה חלק מאישיותו איזו טינה כלפי העולם ומוצאותיו. החורבן במבול, מצב העניינים הזה שבו המוות יושב מעבר לכתף כל הזמן והאדם נושא בזכרונו חורבנות פתאום השבים ומתחדשים, הביא לשבר מהותי ביכולתו של האדם להיות קשור עם האל בחינת צלמו עלי אדמות. אדרבה, על האדם לרכז את כל כוחותיו במלחמות הקיוּם ובהתמדתו על אדמות. האל הוא זה המבין דווקא כמה המיט המבול אסון, לא על האדם בלבד, אלא על נוכחותו של האל בקרב בני האדם, מפוחד מהם, מבויש מפניהם, מסלק עצמו האל כמעט לחלוטין, ורק רישום כלשהו של נהיה ושל ערגה מן הברית שהיתה שבין אדם לאלהים עוד  נותרת תלויה בחלל האויר, כמעט בלתי-ממשית, אוטופיה שאינה תלויה שוב בזמן ובמקום.

   אליבא דהפייטן היהודי שמעון בן יצחק ("השמעוני", מאה עשירית, מיינץ שבגרמניה), אמנם מבטא סיפור מגדל בבל סוג של מרי באלהוּת אשר הביאה לחורבן המין האנושי; המגדל מבקש להביע את המוטיבציה האנושית למגננה כנגד הטבע ו/או כנגד האלהוּת האורבים לפתחהּ; האל מפיצם בכל הארץ ובולל את שפתם בכדי שישובו לחיים; זאת ועוד, תפישתו של שמעון בן יצחק היא טלאולוגית. האל מוביל את ההיסטוריה כולה, למציאות של שלום כלל-אנושי שבו כל המין האנושי יעבדו את האל שכם אחד.

   ההשגחה האלהית על ההיסטוריה ותקוות הגאולה רחוקות מאוד מן התפיסה אשר מביע פלמה בשירו; זהו עולם שבו הברית שבורה, האלהוּת בכרה להסתלק כאשר נוכחה בטרגדיה שחוללה. האל ההורס אינו האל הבונה. האנושות היא הבונה. בנין חברה אנושית שבה שורר צדק ושלום יחסי, בהּ  מוענק ערך לחייו של כל פרט ופרט, עשויה לבטא את התאחזותם של יחידים באותה מציאות אוטופית קדומה של ברית, את ההתאחזות באותו רושם של נוכחות אלהית קדומה, אר נסוגה מן ההויה, כמעט ללא הותיר זכר להיותה אי-פעם.

  ר' משה חיים לוצאטו  תיאר בפתח ה-26 מספרו קל"ח פתחי חכמה את רושמו של האין סוף שנותר בחלל הריק של ההויה לאחר שהאין סוף הסתלק והתעלה ממנוּ; עם זאת, האין סוף ברוך הוא (כפי שכינהו הרמח"ל) האיר בקו-אור ראשון את רושמו, ושם צפן את כל הידע התכליתי הארוג בכלל העולמות. האין סוף ברוך הוא הינו טרנסצדנטי ועל כן נעלם מהשגת ברואיו; לעומתו, אותו זיכרון מוחלט הצפון ברושמו ניתן לאיזו השגה פנימית (בהיותו סופי). העולמות אותם מתאר רמח"ל, גם אם האין סוף מסולק מהם הינם בכללם ביטוי להטבתו של האל בכלל-נבראיו, זהו הטוב שבעולמות האפשריים, ואף האדם עוד עתיד להיוודע לכך, בעת בה תשתכלל ותתעלה השגת האדם, עת יהיה קשור לנשמתו, באותה המידה בה בני האדם חשים את גופם במציאות הנוכחית.

   פלמה אינו אופטימיסט לכתחילה אף אינו תיאולוג כרמח"ל; שירו מבטא הלך-רוח קיוּמי-דיאלוגי, שאינו חפץ עוד בתיאודיציאה ("הצדקת האל") אלא בהולכה פכחת של האדם לכדי מציאות זמנית-סופית-אפשרית, שבה יאירו בני אדם פנים אילו לאילו. העולם מלא טינה ומלחמה ומחלה, כמעט חסר חמלה. עם זאת, בקרבתו של עמנואל לוינס אשר כתב את הספר אחרת מהֶיוֹת, אין להסתפק במה-שיש, יש לעמול על אפשרות של התרחשוּת אחרת וקירובם של חיים אנושיים הרחוקים  מן הבהלה, הבושה והפחד, מן הטין ומן הטינה, זוהי מלאכתו של כל אדם, ולא עלינו המלאכה לגמור. האחריוּת הזאת לחיים האנושיים היא מנת חלקם של בני האדם והיא אינה עתידה לחדול. זוהי ברית עולם, אפשרוּת של התרחשוּת אחרת,  שביכלתינו לקדמהּ או להעלימהּ.

דבריו של דודו פלמה על אודות הצמצום, הנסיגה, וההסתלקות האלהית הזכירו לי את דבריו של הפילוסוף הסיני צ'יאן מוּ (1990-1895) על אודות נסיגתו של האלהי לשוליים בזמן המודרני. על כך כתבתי כאן.

 

בתמונה למעלה: פטר ברחל האב, מגדל בבל, שמן על בד 1563.

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

*

מי שלא סבב במרכז תל אביב אמש בשעה 1 בלילה לערך לא חש בעקת מִדְבָּר מימיו. אולי היתה זו עייפות רבה מדיי שהצטברה אצלי לאורך השבוע כמו משקע-אבן בקומקום, אך תוספת השרב, הלחוּת והיגררותם לאורך כל השבוע, כבר העלתה בפני הכרתי הזיות חום, עד שכבר העליתי בדעתי שאם המצב המצב הזה ימשיך לשרור בכל עוד קמעא, אצא לי השוקהּ וגמל קטן אקנה לי. בקרוב, כך הרהרתי בלבי, עתידה  תל-אביב להיות עיר סואנת גמלים,  אדם יצטרך לחצות כבישים ביתר זהירות, שמא ידרוס אותו גמל.  גמלים, פאטות מורגנות, רצו בקינג ג'ורג' באשמורת התיכונה.

   שבתי מערב לימוד במדרשת עיון אשר ברחוב בוגרשוב בנוכחותו של ראש המדרשה, הרב הקונסרבטיבי רוברטו ארביב, חברי, חוקר הקבלה, ד"ר אבי אלקיים, אני ועוד כמה וכמה, המתעקשים ללמוד בצוותא בלילות אלול בספרו הקבלי של ר' משה חיים לוצאטו, קל"ח פתחי חכמה. איי, הרמח"ל, ההתעקשות הזאת לשזור בין תיאולוגיה קבלית מובנית היטב, ובין היכולת לצייר בכתב ציורים מדהימים למדיי, כאילו העולמות כולם אינם אלא מצג-מה של רושם אלהי שהסתלק, ובו בתוך הרושם, נוסד ומתרוצץ הכל, על מהויותיו ועל תכליותיו, כעוּבָּר העושה בבטן אם. הולכים ומתפתחים ונודעים: מקום, חלל, מלכות אין סוף. יצירת העולם כיצירת ולד ברחם.  היום הרת עולם.

   עודי הולך קודח, חשבתי בלבי על אפשרות קור ושלג. דובים סיביריים לא החלוּ להגיח ממקום-רבצם בתהומותיהן של חצרות אחוריות, וכביש האספלט השחור, לא השתנה באחד לחלקת קרח קרירה בטייגה.  ובכל זאת עלו בזכרוני שני שירים, נשזרו זה בזה, וגרמו לי לחייך, כמו שתי קוביות קרח המחליקות על עור, מצננות את התפרצות-החום הזו של אלול משובש, שיצא מדעתו:

*

1

 

לֹבן שְלָגִים מִסָּבִיב

רֹגַע לָבָן מִסָּבִיב

אַךְ-שוּם-שָלֶג-שֶל-שְבָט לֹא יִשְוֶה

לַלֹבֶן הַזֶּה, לָרֹגַע הַזֶּה,

הַנִּפְתָּח, הַנִפְקָח,

הַנִּפְרָש בְּרַכּוּת שֶכָּזֹאת,

בְּעֶרֶב אֱלול אֶחָד-

בְּתוֹכִי.

 

[אהרן לילעס, 'לֹבן', שירת היחיד בניו יורק: דיוקנאות של ארבע משוררי יידיש ומבחר שיריהם בתרגום עברי, תרגם מיידיש וערך בנימין הרשב, עמ' 167]

 

2

 

זֶה הָעוֹלָם הִנֵּה קָם לִדְמָמָה –

וְעֲרֵמַת לַיְלָה כּסוּתוֹ.

 

מֵרָחוֹק אָשוּבָה אֵלָי.

בּאֹפֶל אַעֲמִיק בִּי חָזֹה – :  

כַּלֵּיל הֵן רָחָב גַּם אָנֹכִי

וְכָמוֹהוּ אֶנְהַר לְאִטִּי

אֶל אֵין-סוֹף

 

שֶקֶט זַךְ זֶה –

מִתַּחַת לְכֹל הַחַיִּים

אֶל קִרְבִּי יְפַכְפֵּך.

 

אֵשְבָה בְּשִקְטִי כֹּה לָנוּח

מֵעֹצֵב יָמִים נִסְעָרִים

וְיֶלֶד כָּחֹל בִּי יָנוּם

וְעֵז עֲנוּדָה מַחֲרוֹזֶת כּוכָבִים.

 

[דוד פוגל, זֶה הָעוֹלָם הִנֵּה קָם לִדְמָמָה (לעבר הדממה- שיר ע"ב), נדפס בתוך: כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1998, עמ' 197]  

 

מי יודע כיצד נע העולם הפנימי? פתאום נראו לי השירים כמו תולדה שנתעוררה בי לנוכח דברי הרמח"ל על הויית העולם, רושם של אלהוּת מסתלקת, נובעת ונובטת בתוך רחם,: מקום, חלל וקו. עולמות שניעורים בתוכו, ילד כחול נם בִּפנים.

על המדרכה, הולך, הרחק מן הגמלים הסואנים, הגנבתי מבט אל הרקיע הצומח-פרא מעל ראשי הבניינים:  איטית עצלה, שקועה בחלום, כמו נעה מחוץ לכל מקום וזמן, דימיתי לראות עז ענודה מחרוזת כוכבים; רחוקה וקרובה מאוד.

בתמונה למעלה:  Vassily Kandinsky, Composition VII, Oil on Canvas 1913

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

  

אבּוּ נֻוָּאס (נקרא כך כנראה על שום תלתלי-ראשו),מגדולי השירה הערבית הקלאסית (814-762),בן לחיל שמעולם לא הכיר ולאורגת שטיחים פרסית (לאחת הגרסות, נמכר בילדותו על ידי אמוֹ לסוחר תימני ושם אומץ על ידי משוררת מקומית שחינכה אותו לאהבת השיר),היה אדם שחש מחוץ למסגרת הדת המוסלמית, אמנם לעתות מזומנות פקדוהו הרהורי-תשובה, ועל כן מהר לשורר כמה מזמורי-כפרה שכאלו, אך מירב שירתו והדרה היא שירת-יין,כלומר: שירתו של הולל, תאב-חיים, ביסקסואל, המתאר בפרוטרוט את תאוותו לנערות העולות מן העין ואף לנערים המוזגים לו את היין. קשה לומר, כי מעבר להיותו של אבו נואס, ליברטין-מוסלמי קדמון וקלאסיקון ככל שאמור בשירתו, כי ניתן היה לראות בו דמות מופת דתית או מוסרית,ועם זאת מדובר באדם שתאוות-החיים שלו וכשרון ההוללות יוצא הדופן שלו היו לאגדה, ולדעת חוקרים, דמויות הדוניסטיות המובאות בסיפורי אלף לילה ולילה  כולן יצאו תחת אדרתו של אבּוּ נֻוָּאס במובן היותו מופת להוללות פורצת כל גבול וטאבו.

ואף על פי כן,אם ישנו תחום אחד בו יש להטות אוזן לאבו נֻוָּאס היא שירתו האנטי-מלחמתית האנרכיסטית,במובן היותו חי תחת שלטונם של בתי מלוכה אסלאמיים,שהמלחמות ביניהם היו חזון נפרץ למדיי,וההתנגדות לדרכן- מתכון ודאי לקביעת ראיון-אחרון עם התליין.אבו נֻוָּאס,כמי שאהב את החיים הטובים בכל מאודו,סלד מן המלחמה,מנזקיה,ומן היגון שהיא ממיטה על המין האנושי.בשעה שעמו,ובית המלוכה העבאסי,תחתיו פעל,סללו את דרכם,דרך מלחמות,כיבושים ושיעבוד,בּכֵּר אבן נֻוָּאס את היין,המוסיקה,האהבה והמין.על האדם לשמוח ולרוות עונג בחייו ככל הניתן,ואף אם נולד עני,עליו לשחר על פתחי-השמחה,אשר סופה להתדבק גם על שעריו.כאן המקום לציין כי מירב שיריו האנטי מלחמתיים של אבו נֻוָּאס קובצו והוכרזו אחר פטירתו כ-'שירים אסורים',מטעם עידוד שתיית היין,מעשה אנטי-אסלאמי בעליל,אף מטעם הרדיקליזם הפוליטי העולה משירתו הפציפיסטית-הדוניסטית כאחת. אף על פי כן, השפעתו הגדולה כנהנתן אגדי גרמה לכך כי היו מי ששמרו את שירתו ואף ציטטו מתוכה [למשל, סופרים, משוררים, והוגים ערביים-חילוניים במאות התשיעית והעשירית], וכך על אף הפער ששרר בינו ובין תפישות תיאולוגיות-פוליטיות אסלאמיות יסודיות הגיעו שיריו לבני הדורות הבאים.   

   הנה שני שירי יין משירת אבו נֻוָּאס שיעמידו על דרכו ועל הוראתו הייחודיות בתכלית:

 

1

 

לְחַיֵּי מִלְחָמָה שֶלִי נִזְדַּמְּנָּה

חִצֶיהָּ— יַיִן בְּרֵיחָן

העוּד— קַלְעַהּ

וּטְלָלִים פְּגָזֶיהָ;

מְנַצְחֶיהַ עוֹגְבִים פַּנְקָנִיִּים

וְעֲלָמוֹת דַקּוֹת-מָתְנַיִם שֶעָלוּ מִן הָעַיִן ;

זֹאת מִלְחַמְתֵּנוּ וְעִנּוּגֵנוּ

וְאֵינָהּ מִלְחַמְתָּם שֶל הַ מְטֹרָפִ ים

 

2

 

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיַּיִן מַפְרֶה אֶת הַשֶכֶל

חוֹשֶׂף אֶת סִתְרֵי-הָאֹפי וּמַאְדִיר אֶת הַחָכְמָה;

מוֹסִיף לַסִכְלוּת הַבְּרִיוֹת יֶתֶר-סִכְלוּת

וּמַשְאִיר אֶת טֶבַע-אַנְשֵי-הַמַּעֲלָה כַּיָּאוּת

מָצָאתִי כִּי מְעַטִּים הַשִכּוֹרִים שֶדַּעְתָּם צְלוּלָה

וְרַק מְתֵי-מְעַט נְבוֹנִים בִּהְיוֹתָם מְפֻכָּחִים

[אבּוּ נֻוָּאס, שירי אהבה ויין, תרגמו מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1999, עמ' 41,44]

 

   יש לשים לב למגמתו המהפכנית של אבּוּ נֻוָּאס,התוקף את כלל הממסדים הדתיים והפוליטיים בקרבם הוא חי;הנמנעים משתיית יין,המחוקקים חוקי צניעות מחמירים, ויוצאים בראש צבא אל הקרב,קרי:השלטונות המוסלמים,הם מטורפים וסכלים; לעומתם,לוגמי היין תדיר,החופשיים בדעתם ובמיניותם,הנמנעים מן היציאה לשדות הקרב–הם אנשי המעלה.תוקף אותי פתע הרהור משועשע מה היה עולה בגורלו של משורר ישראלי-יהודי לוּ היה מטיף היום ברבים לחיי שירה,שכרוּת,אכילת פירות-ים (מקבילה אפשרית  לאיסוּר שתיית היין בשריעה'),מין ביסקסואלי חופשי,ולגילוי בוז תהומי כלפי מערכות הצבא והביטחון.מבחינה זאת,איני בטוח האם הנומוסים החברתיים בתוכם אנו עושים השתנו הרבה ב-1,200 שנים האחרונות.

 יותר מכך,יש לעיין עד כמה נועזת השורה אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיַּיִן מַפְרֶה אֶת הַשֶכֶל לא הממסד הדתי ולא השלטון הבע'דאדי יקבעו עבור אבּוּ נֻוָּאס את הליכותיו ולא הם יכוונו את חיצי שירתו, אלא הנפש-עצמה, 'האני'. יש כאן אמירה בלתי מובנת מאליה בקונטקסט ההיסטורי-תרבותי שלה של משורר שאינו מוכן לכרוע ברך בפני הריבון, הקורא דרור לנפשו ואינו מוכן להתחשב במוסכמות החברתיות (הפוליטיות-דתיות) הסובבות אותו, אף אם ייכלא או יוצא להורג בעטיין של הכרזותיו.ואמנם,כפי הנראה,נכלא  בּוּ נֻוָּאס בהוראת הח'ליף העבאסי, אלמאמוּן, באחרית ימיו ונפטר בבית הכלא. יש אומרים כי ניסה לחזור בתשובה לזרועות האסלאם כמה פעמים, ותאוות החופש שלו גברה על מחויבותו להלכה.נקל בעיניי לראותו יושב במחבושו ומזמר ורסיה משלו לבלאדה של כלא רידינג,או מזמר שירי שיכורים לצליליו של עוּד דמיוני.אבל יותר מכן,ביקורתו כלפי קיצוניות דתית ומיליטריזם פוליטי כ-"טֵרוּף", השולל מבני אדם את חירויותיהם הבסיסיות  ומצעידם אל שדות הקרב לאבד את חייהם לטובת המדינה,ראוי לה שתישמע גם כיום   

 

לרשימות אלכוהוליות נוספות:

One Alcoholic Afternoon

הבה תתר לי שכרוּת מתמדת

בתמונה למעלה: וינסנט ון גוך, כרם אדום, שמן על בד 1888.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

  

אלורו דה-קמפוש, ההטרונים המודרניסט, חם המזג והמצחיק, של פרננדו פסואה (פורטוגל, 1935-1888) פתח את 'אודת נצחון' (1914) שלוֹ, האומרת כולה בשבחי הטכנולוגיה והתיעוש במלים הבאות:

 

לאורן המכאיב של נורות החשמל הגדולות במפעל

אני כותב, קודח.

אני כותב בחֵרוּק שִנָּיִם, חַיַּת-טרף לָיֹּפִי של כל זה,

לָיֹּפִי של כל זה, שהקדמונים כלל לא הכירוּ.

 

[פרננדו פסואה, 'אודת נצחון', מה עשיתי מן החיים? שירי אלורו דה קמפוש, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי ופרנשיסקו דה קושטה ריש, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 65]

 

   דה-קמפוש (פסואה) אינו ציניקן. נורות החשמל מכאיבות לעיניו. הוא כותב בחרוק שיניים, כמו עוקב אחר תנועות גלגלי השיניים של פס היצוּר במפעל. אם יש כאן כאב, אין זה כאב של שבר, אכזבה ופכחון, נסיונם הנלהב של האישונים להצליח ולעקוב משתוממים, הלומי-יופי, אחר המראות החדשים, האפשרויות החדשות המגולמות בטכנולוגיות החדשות [לאחרונה, אני הולך ומתוודע לכך שגברים בני גילי פשוט שוקעים בנקל בשיחות על טכנולוגיות חדישות (סלולאר, לוויין, מחשב) בהתמוגגות של נערים. לא ממש שמתי לב לכך עד עתה. והנה בשבוע שעבר נכחתי באיזה אירוע-חברתי, אליו הוזמנתי, אשר משתתפיו הגברים היו עסוקים בדיבור בלתי-פוסק על טכנולוגיות, ועל ייעול טכנולוגיות. לא ממש מצאתי את עצמי שם].  

   בן דורו של פסואה, היוגי פרמהנסה יוגאננדה (הודו וארה"ב, 1952-1893), מראשוני היוגים במערב, כתב באוטוביוגרפיה שלו (1946), דברים המקוטבים לחלוטין למגמתו של פסואה. אף בהם מככב הנור החשמלי:

 

קְרִיָיה-יוגה היא שיטה פסיכופיזיולוגית פשוטה,שבאמצעותה הדם עובר סילוק של דו-תחמוצת הפחמן וטעינה בחמצן.האטומים של החמצן הנוסף הופכים לזרמי חיים המרעננים את המוח ואת מרכזי עמוד השדרה. על ידי הצטברות הדם בוורידים מסוגל היוגי להפחית או למנוע את התנוונות הרקמות […] גופו של האדם הממוצע היא כמו נורה של חמישים וואט, שאינה מסוגלת לעמוד בעומס מיליארדי הוואטים של העוצמה המתעוררת בתרגול מופרז של קְרִיָיה. באמצעות הגברה הדרגתית וקבועה של השיטות הפשוטות והבטוחות של הקרייה, גופן של האדם עובר מיום ליום תמורה אסטראלית– עד שהוא כשיר לבטא את הפוטנציאל האינסופי של האנרגיה הקוסמית, שהיא הביטוי הראשון, הפעיל מבחינה חומרית, של הרוח.

[פרמהנסה יוגננדה, אוטוביוגרפיה של יוגי, תרגמה מאנגלית: שחר לב (דיויה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2006, עמ' 270, 275]

 

   בעוד פסואה מדבר על אור החשמל-המתועש-מודרניסטי המשלהב אותו; יוגאננדה מדבר על תרגול-רוחני פנימי, המאיר את חייו-הפנימיים והולך ולוהב באור יקרות. עם זאת, יש לשים לב, כי יוגאננדה כאן אינו משתף, הלכה למעשה, בהלכי רוחו הפנימיים בעת תרגול הקרייה-יוגה, אלא מסביר לקורא את לכאורה באופן מדעי (או פסיאודו-מדעי, על אף הישיגיהם המוכחים של יוגים), כעין מנשר (ברושור) את תהליך התרגול ותכליתו, כעין טכנולוגיה של הגוף ושל ההכרה. אם פסואה כותב בחרוק שיניים, כך נדמה, על מנת להדביק את הטכנולוגיה המשלהבת את חושיו ולהדביק אותו במיאוצם המשותף, יוגאננדה, כמו מבקש, ללמדנו איך להעצים באמצעות תרגילי נשימה את הפעילות החשמלית של גופנו,  בכדי שיהיה לבסוף לאחד עם האנרגיה הקוסמית, ועם הרוח, סוד האושר לדידו.

   גם אצל פסואה וגם אצל יוגאננדה יש איזו בקשה של עוצמה ושליטה על הטבע, על הגוף. ויוגאננדה אף מבקש להתוות דרך סלולה, שאין בלתה, להשגת אותה התכלית, לדידו, לרווחת כל בני האדם. בסופו של דבר, אצל שני ההוגים ניכרת חשיבה גברית-מערבית, הרואה ב-Telos את המטרה הנכספת; שירת העולם החדש המופלא, הרַנַּה את רוחו של האדם החדש, מחד גיסא;  וההגעה דרך תרגול הקרייה יוגה אל הממשות הקוסמית כדרכם של קדמונים, מאידך גיסא (יוגאננדה כותב כי כבר ארג'ונה, אליהו, ישו וכיו"ב בקיאים היו ברזי הקרייה יוגה).  קשה לי שלא להעמיד מול שני היוצרים, גם ככלות יובל, את השאלה: האם אינם הורסים יותר מאשר בונים, כאשר הם הולכים שבי אחר תפישות דוגמטיות קרות של גאולת האדם באמצעות טכנולוגיות, האם תרגול רוחני באמצעות כתיבת שירה ו/או ישיבה באסאנה  אינה אמורה להיות לא 'מטעם' ולא 'לתכלית' מסויימת, אלא לשם מבע של חוויה יצירתית עצמאית-ייחודית, שאולי מבוססת על תורות קודמות, אבל אינה חותרת דווקא לשעתוקן החווייתי הפנימי (כלומר העתקת הישגי מתרגלים קודמים/ נסיון להעתיק אל העולם הפנימי את חדוות הטכנולוגיה), כי אם ליצירה חופשית, הנובעת באופן עצמאי- מקורי בנפש?

  מבין השניים, דווקא פסואה נדמה לי כחופשי וכמשוחרר יותר, אך זאת רק באופן יחסי, ואולי אך הואיל והוא 'כותב קודח' (בכלל פסואה, על שלל ההטרונימים שלו, נדמה לי לעתים כלוא עד לכאב בתוך חיי הכרתו; וכמי שפוחד עד מוות להכיר ב"אחרותם" של סובביו, שאינם, לדידו של פסואה אלא דופליקאטים של עצמו). שניהם נדמים לי כפרומתיאוסים בעיניי עצמם (כלומר, מעניקי אש לבני אדם), אשר לאמיתו של דבר, כבולים לבלי מוצא לתפישה המקדשת את הקידמה ואת המודרניזם המערבי (באותה מידה שהדרכים בהן יוגאננדה הביע את דרכו-הרוחנית בספרו האוטוביוגרפי מעציבות אותי, אני לוקה בדכדוך רב, כל אימת שאני נתקל במקומותינו בבתי ספר לקבלה, המבטיחים לתלמידיהם אמת, אושר, וסינתזה מושלמת בין הקבלה הלוריאנית ובין הפיסיקה המודרנית).   

   

    היכן אני עומד? אולי, אי שם, בקרבת מה למה שמביע שירו-הפרוזאי של הסופר והמשורר האמריקני, קרל סנדברג (1878- 1967),"Happiness". הנהו בתרגום בזק:

 

            ביקשתי פרופסורים המלמדים את משמעות החיים

             לומר לי מהו אושר.

             והלכתי אצל מנהלי-עסקים, הממוּנים על עבודתם של

             אלפי אנשים.

             כולם נדו בראשיהם וחייכו אליי קלושות כאילוּ

             שאני מנסה לשָטות בהם.

             אבל אז, באחד מימי ראשון אחר-הצהריים, טיילתי לאורכו של נהר Des Plaines

             וראיתי חבורה של הוּנגרים תחת העצים

             עם הנשים שלהם, והילדים, וחבית של בירה

             ואקורדיאון.

           

     באמת לא צריך יותר מזה: כמה א/נשים קרובים/ות, שיח הנובע מלב, נוף טבעי, נהר, הליכה, מעט בירה ואקורדיאון.  בחיי, לא משנה כמה פעמים אקרא את השיר הזה של סנדברג, עדיין אסיים את הקריאה מחייך.

 

בשישי-שבת הקרובים (21.8-20.8) יתקיים ביער קק"ל, שבלב המועצה האזורית מגידו, פסטיבל יערות מנשה. אירוע שיכרוך יחדיו אדם, טבע, מוסיקה, אמנות פלסטית, מחול, ספרוּת ושירה (כדאי להציץ באתר האירוע). יצוין, כי הפסטיבל יהיה נטול חסות-תאגידים, ויקיים שורה של אירועים מחממי לב ומעוררי נפש.  כרטיסים יימכרו למטרת כיסוי עלויות ולא למטרות רווח.  למתמידים/ות, ניתן להגיע בלווית חבית בירה ואקורדיאון, או סתם עם חברים/משפחה (ולתת למארגנים להשלים את הפער).

 

 בתמונה למעלה: Des Plaines River, Ilinois

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

*

*

   חציתי השבוע את גיל 37. נזכרתי במחבר ימי ביניימי בן המאה ה-13 אשר כינה את הגיל הזה בשם 'סתיו הימים'. לכמה א/נשים  אהובים/ות להם/ן אמרתי כי אני נמצא איפהשהו באמצע הדרך. אמירה זו עוררה בהם/ן תרעומת.  'דבר כך בגיל 45' אמר לי מישהו. התפשרנו על 40. אבל משהו ב-37 הרגיש לי נכון יותר. אנשים לא יודעים לעולם את מועד תפוגתם, ובכל זאת לכולנו יש תאריך אחרון לשימוש.

   כשקראתי לראשונה ב- עלי עשב לוולט ויטמן, לפני 21 שנים, היה זה בתרגומו של שמעון הלקין. הייתי תלמיד כתה י"א, והדמות שנשקפה על הכריכה נחזתה לי כאישיות חסידית מסתורית. אחר הקריאה, אני מניח שהוא אמנם הפך לאיזה סוג של מורה רוחני עבורי, מבעד לצעיפי הזמן. על וויטמן שמעתי לראשונה, באמצעות סרט שהעמיד את שירתו במקום די מרכזי, The Dead Poets Society, בכיבובו של רובין ויליאמס. אני מניח שעבר עוד איזה זמן עד שהלכתי לחפש את ספרו של ויטמן באחת הספריות. יותר מכל, שירת ויטמן הוציאה אותי אל הטבע, לטיולים שונים; לימדה אותי את מקסם-השווא של הערים. לימדה אותי להניח את המרדף אחר סדרת הטלוויזיה החדישה או סרט חדש, ולבכר ישיבה על יד הכנרת כל הלילה, או סתם שהייה בלילה זרוע-כוכבים תחת צל הקוסמוס. שירתו של ויטמן גם הובילה אותי בהמשך אל האנאדות, דאו דה צ'ינג, יוגה סוטרה; גם אל כתבי ברוך שׂפינוזה, הנרי דיויד תורו, ג'ון סטיוארט מיל ורלף וולדו אמרסון; גם אל שירתם של דילן תומאס, יו מקדרמיד ויאיר הורביץ- אבל זה כבר עניין לרשימה אחרת. אני חושב שלשירתו של ויטמן כמו גם לשירת ז'ק פרוור תמיד יהיה שמור עבורי מקום, בתור מי שלימדוני בגיל-צעיר, טעמהּ של שירה.

   כאשר נתקלתי לראשונה בשיר הפותח את Song of Myself  של ויטמן, בו הוא יוצא למסע-הכתיבה של חייו ביום הולדתו ה-37, אותו גיל נראה היה לי אז רחוק מאוד בשבילי. בימיי הצעירים היה לי הרבה על מה להתגבר והרבה מה להקים וליסד, בטרם יכולתי לפנות באמת למסע הכתיבה שלי. בינתיים הגעתי עדי הגיל, שבשעתו נדמה היה לי כמופלג מאוד, ואף אני עומד כיום בתחילתו של מסע-הכתיבה. הנה השיר בתרגום שמעון הלקין (על אף שאני חולק על מקצת תרגומיו, החוסכים לדעתי מן הקוראים את גילויי השפה המיסטית של ויטמן), כפי שקראתיו לפני עשרים ואחת שנה. אז ודאי לא חשבתי שהוא יביע בכזה דיוק את מקומי בחיים מקץ הזמן הזה:

*

אני מקלס את עצמי ואני שר את עצמי

ומה שאני נוטל ומניח תהי אתה נוטל ומניח

שכן כל פְּרָד הַשַּיָךְ לי שַיָּךְ גם לְךָ כמוֹ כן

 

אני הולך בטל וקורא את נפשי לֶחג;

אני מסתמךְ ומתבטל להנאתי, מסתכל בגבעול של עשב- קיץ.

 

לשוני, כל פְּרָד שבדמי, מקֹרָצים מן האדמה הזאת, מן האויר הזה –

ילוד כאן להורים שנולדו כאן להורים כגון אלה, והוריהם הם כגון אלה,

אני בן שלֹשים ושבע כָּיּוֹם ובתכלית הבּריאוּת, הריני מתחיל,

מקוה לבלתי חדֹל עד אם המות

 

אמוּנוֹת ואסכולות נדְחוֹת ודחוּיוֹת,

מרתיעות עצמן קצת לאחוריהן—דַּיָּן שעשו שליחותן,

אבל לא משתכחות לחלוטין;

אני משמש אכסניה, אם לטוב או לרע, ומתיר את הדִבּוּר—

מוּל פני כָּל חשש—

לטבע אין מעצור ומרץ בּהּ ראשונִי.

 

[וולט ויטמן, עלי עשב, ליקט ותרגם [אף הוסיף הערות] שמעון הלקין, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים: תל  אביב 1984, עמ' 53]

 *

   יש לשים לב שהשיר כולו נע בתוך עולמו הפנימי של המשורר, בחינת אינטרוספקציה, כאשר התבוננותו החושית אל הטבע מוסבת, כעין מדיטציה, בגבעול עשב קיץ. או נכון יותר לומר, ויטמן פורש מן המעגלים החברתיים-פוליטיים ומניח לנפשו להתבונן בטבע ומתוך כך אל תוך עצמהּ למישרין. נע, זעיר, חסר חשיבות, מגלם עולם ומלואו, מנשב, סופי, צפוי לקמול עם בוא הסתיו—ממש כאותו עשב קיץ עונתי. ועם זאת, חלק מן הטבע, מן המין האנושי, מן התרבּוּת. בן בריתם של היצורים כולם, שבכולם זורם הטבע, כל יצור כפי טבעו וכשריו.

   מבחינת מה, דומה הקטע כולו, להתבוננויות מדיטטביות בפרחים, שאפיינה את אמנים הפרחים היפניים, החל במחצית השניה של המאה ה-17, אך עוד על ידי  מייסד אסכולת התה, סֶן נוֹ רִיקיוּ (1590-1522), כפי שהוא שתואר על ידי אוקאקורה קאקוזו בשנת 1906:

*

   במאה השש עשרה, צמח החבלבל היה עדיין נדיר אצלנו. לריקיו היה גן שכולו שתול בצמח זה, והוא טיפח אותו בטיפול שקדני. שמע חבלבליו הגיע לאזניו של ה-Taiko, והלה הביע משאלה לראותם, שעל כן הזמין אותו ריקיו לתה של שחרית בביתו. ביום המיועד התהלך ה-Taiko בגן, אך בשום מקום לא הצליח לראות שריד כלשהו  של החבלבלים. האדמה יושרה וכוסתה כולה בחלוקי אבן עדינים ובחול. בזעף קודר נכנס הרודן לחדר התה, אך שם ציפה לו מראה שהשיב במלואו את מצב רוחו הטוב. על הטוקונמה, בכלי ברונזה נדיר, מלאכת Sung, נחה חבלבלת בודדת—מלכת הגן כולו!    

[אוקאקורה קאקוזו, ספר התה, תרגם מאנגלית: יורם קניוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996, עמ' 98]

*  

אליבא דקאקוזו, מתוך התבוננותו הדאואיסטית של ריקיוּ, ומתוך העדפת החלל על פני השפע המרובה מבכר ריקיוּ להציג בפני הרודן לא את את השפע המתפרץ של החבלבלים, כי אם חבלבל אחד בלבד גדוּע, ואף על פי כן את המובחר מתוך החבלבלים אשר טיפח בגנו. כל העבודה שהושקעה בגן, כמו פונה להכין את ה-Taiko  להתבוננות ביפעת החבלבל הבודד-הקצוץ, המצפה לו בחדר-התה של ריקיוּ, המשיב לו מייד את מצב רוחו הטוב, מתוך הפתעה והשתוממות.

   קאקוזו מהסה או מתעלם מן ההיבטים הפוליטים של סיפור-המעשה. החבלבל, עם כל יפי פריחתו, הנו סוג של צמח בר מטפס, עשב פרא בלתי מבוית.ריקיו, מנהיג רוחני רב-תלמידים, כמו מודיע דרך המעשה לשליט על נאמנותו הבלתי מסויגת. אין הוא מטפח בחצרו עשבי-פרא, אף אינו פרוע ומשולח בעצמו; ואם יתבקש, יהיה מוכן אף להרוג את עצמו, בכדי שלא לפגום חלילה בשלוות ממשלתו של ה-Taiko.

   סופו ההיסטורי של ריקיוּ אכן בא לו מידי מזימה שהחשידה אותו ואת תלמידיו בבגידה ב-Taiko. על אף שידו לא היתה במעל. הזמין ריקיו ל-Sukia  (בית התה) שלו את היקרים לו מבין תלמידיו. שתה עימם ספל תה אחרון, הגיש לכל אחד את הספל בו שתה למזכרת, שיבר את ספלו-שלו באמרו "לעולם לא ישמש ספל זה, שטומא בשפתיו של מזל רע שום-אדם", ולאחר מכן בנוכחות תלמידו היקר ביותר נעץ בבטנו את הפגיון, כשחיוך נסוך על פניו (שם, עמ' 109-107). קאקוזו אינו מקשר בין שני הסיפורים. ברם, אפשר כי הוא מבקש לרמוז בסתר כי אותו חבלבל גדוּם-יחידי, מושא התבוננותו של ה-Taiko, אינו אלא ביטוי לרוחו של ריקיוּ הנערץ בעצמו.

   כמובן כי עשב הקיץ של ויטמן והחבלבל של קאקוזו מוסבים את מקומות-הכרתיים שונים לחלוטין, זה מסמל את המסע אל היצירה, ואת נביעת החידוש והחיים, וזה מסמל את ידיעת החלוף, היום העומם והמות. ברם, זה אף זה מביעים איזו התבוננות פנימית של יוצריהם. על אף שקאקוזו מדבר בהקרבת פרחים על ידי אמני התה, כלומר גדיעתם ושזירתם כדי זרים יפהפיים המבטאים את הבהוב יופיו של החלוֹף, בכל זאת דבריו אודות פרחי הדובדבן של יפן, יפים גם לריקיו אף לויטמן, אפשר גם לכל מי שחש עצמו מצוי בראשית 'סתיו הימים' 'היה שלום אביב!אנו בדרכנוּ אל הנצח' (שם, עמ' 99). זאת ועוד, אפשר כי מדובר דווקא בראשית של מסע סתוי-חורפי, שבו עשויים להיודע לפניי דברים שלא נודעו עד כה: '…הגיעה עת שהאבן תואיל לפרֹחַ/שֶאִי-המנוּחה תפעים את הלב/הגיעה עת שתגיע עת'  (פאול צלאן, 'קורונה',סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1994, עמ' 8).

*

*

בתמונה למעלה: Egon Shiele, Little Tree, Watercolor and Pencil on Paper 1912

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

*

אדם מוצא עצמו פתע  בזירת אגרוף ואינו יודע כיצד בכלל עליו להתמודד בהּ,אפילו לא כיצד להניח את ידיו.כאשר הוא מציב את ידיו סוף סוף,דומה כאילו מבקש הוא לצאת במחול-משחקים עם יריבו ולא להילחם; ובשעה שיריבו מבקש להביסו באגרופיו, השופט רק מבקש ללמדו בראשי פרקים את החוקים המקובלים, בכדי שתיווצר איכשהו מראית-עין של קרב הוגן; אזי דומה כי המתמודד רק מבקש שהכל ייגמר ושיניחו לו להרהוריו, ואם שומא עליו להישאר בזירה עוד קימעא,מוטב שיניחוהו לסופת מחשבותיו. ואם לאחר זמן הוא מניח לעצמו להכות חלושות את היריב בחזרה, הרי זה רק משום שהלה הגדיש את הסאה בחבטותיו,וכבר צריך להסב בנימוס את תשומת ליבו  לכך שהחבטות הופכות די מכאיבות.

*

אדם מוצא עצמו פתע בזירת אגרוף ויודע כיצד עליו להתמודד בהּ,אלא שהוא אינו בריון,וגם לא טיפוס אלים יתר על המידה,ועל כן מבקש להתמודד,ולנסות לזכות על אף שהוא אינו חזק ומגודל כיריבו.הוא מגיב ליריב ולכללי האגרוף,פונה אל החברה. הוא מקבל על עצמו את הממסד המכונה: 'זירת אגרוף',ואת הכללים המתירים למשתתפים בו לחבוט זה בזה בהגבלות מסוימות להנאת הקהל ובעידודו המלא.הוא יודע שעליו לתקוף,גם יודע שעליו להגן.הוא,קטן-קומה ורזה, המעז להתייצב בפני חזק ממנוּ ולהשיב מלחמה שערה. גם אם יובס לבסוף, קהל הצופים יודה לו בליבו על תעוזתו;על העובדה שלא ויתר גם בשעה קשה.

   האחד, פייטן והוגה, העוסק בהתאמה הנסתרת בין נפשו ובין הטבע, וההיבטים הפוליטיים של החברה האנושית כמעט לזרא לו. הוא משתתף בהם מהצד. לא תמיד מבין במה חוזות עיניו, וכבר נלאה גם בגילו המתקדם מלהבין;  האחר,  פייטן-חברתי,העוסק באדם ובקונפליקט הקיומי המלווה תמידית את יחסו אל האחר, את המאבק בחברה המלווה ברצון מתמיד להשתייך לאיזו חברת אדם.

   עולם ומלואו רודפים אחר בסטר קיטון בסרטיו,אפילו הטבע מתנכר לו,והוא בשלוֹ,קומיקאי-סטואיקן,מופנם ומכונס,החש לעזרת הנמצאים במצוקה כאילו קולות פנימיים מבהלים אותו מהרהוריו;מנגד,צ'רלי צ'פלין הוא רגשן-רעשן, הנאבק על אף שאין לו סיכוי לנצח את המודרנה,התיעוש והטוטליטריזם,ובכל זאת עני, מוּכֶּה ורעב (אבל מאוד אוהב את סובביו) הוא ממשיך בדרכו אל העיר הבאה.

   הלוואי שהיתה בי יותר ממידתו של קיטון העדִין-לירי,אני עדיין חש את עצמי,לא פעם ולא פעמיים,דווקא כצ'פלין,הנאבק באופן חסר סיכוי,ולא פעם נופל על הפרצוף,ואיכשהו קם-מתנודד,חובש את מגבעתו,מבליע כאב עצוּר,עוטה חיוּך ארגמני,ומוסיף ללכת.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

 

צלילים שחורים, שמאחוריהם שרויים כבר באינטימיות ענוגה, הרי הגעש, הנמלים, הצפרירים והלילה הגדול, המהדק את מותניו בשביל החלב (פ"ג לורקה, 'משחק הדואנדה ותורתו', תרגמה מספרדית: רנה ליטוין, תל אביב 1989, עמ' 26)

                         

1

 

בשבת, על מזרון יוגה תכול בחדר העבודה; שוכב וקורא באנתולוגיה אדומה, תלת-לשונית (יידיש-אנגלית,-עברית) לשירת איציק מאנגר, בלווית כרך קטן כחול מתרגומיו העבריים של יעקב אורלנד לשירתו, ועם ביוגרפיה אפורה-ירקרקת של מאנגער שנתחברה על ידי אלכסנדר שפיגלבלאט, פינות כחולות.

   אלזה לסקר שילר היא צבעים הנושאים בתוכם אדוות של צלילים  (להוצאה חדשה של שיריה בתרגום יהודה עמיחי הצטרפו גם רישומים צבעוניים רבים פרי קולמוסהּ), אני חושב לעצמי, מאנגער הוא צלילים קדמוניים ומקצבים המשתנים והופכים להבזקי צבע ותמונות, מסוג 'הזמר העמוק' (איל קאנטה חונדו, עליו הרצה פדריקו גרסיה לורקה בספרד, או הצלילים השחורים של הדואנדה בהרצאה שנשא בבואנוס איירס) את מאנגער יש לשמוע. יש בשיריו איזו תקווה עוממת להיפוך האפור לכחול, מצוקות הקיוּם למסע עננים בשמים:

 

עַל חָרְבוֹתֶיהָ שֶל פּוֹלִין

רוֹחֶפֶת צִפּוֹר עֲנָקִית

יוֹשֶבֶת 'שִבְעָה' בַּשָמַיִם

וְאֵבֶל-כְּנָפֶיהַ מַרְתִּית.

אוֹי, אֲבוֹי לי, וַי לִי,

אוֹי, גוֹרָלִי הַדַּוָּי לִי…

 

צִפּוֹר הַחֻרְבָּן וְהָאֵבֶל

(רוּחִי הַנִדָּךְ וּמְבֻזֶּה),

נוֹשֵׂאת שָם בֵּין שְתַּיִם כְּנָפֶיהַ

אֶת זֶמֶר-הַבֶּכִי הַזֶּה

מַה שֶהָיָה לִי כְּבָר אֵין לִי,

אוֹי, גוֹרָלִי הַמִסְכֵּן לִי…

[איציק מאנגר,'על חרבותיה של פולין', נדפס בתוך: משירי טוס הזהב, בתרגומו של יעקב אורלנד, איורים: אודרי ברגנר, הוצאת כרמל: ירושלים 1995, עמ' 44]

 

   אני חולם על מזרון היוגה הכחול בין כל הספרים. המשקפיים נשמטות מעיניי, גם הכובע האפור-בהיר. דומה כי כל אשר לי נשמט ממני והלאה, נסחף באיזה משב רוח הנושא אותי אל השינה (אני מוצא אותם על ידִי כאשר אני מתעורר). אני חולם, אחוּז בתמונה אחת. מעליי רוחפת צפור כחולה ענקית ואלֵּמת, רוחפת דוממת שעה ארוכה.

   אני קם מבולבל. עם הציפור מעליי. אני חושב על אימו של מאנגער שמנעה אותו לעופף עם כל הצפורים (על הדרך עץ עומד), אבל יודע כי הצפור הזאת, הרוחפת על חרבותיה של פולין ועל ראשי, היא אם עליונה- נצחית, כעין טווס הזהב של מוישה לייב הלפרן ואיציק מאנגער גם כן, שהוא סימלה המובהק של שירת היידיש; בעל תיקוני הזֹהר, מקובל אנונימי שכנראה פעל בספרד בן ראשית המאה הארבע עשרה, מתאר את השכינה כצפור עליונה נודדת, רוחפת על גוזליה, אך תמיד מבכה את גורלם בגלות, בפרעות ובנדודים. דומה בעל התיקונים למאנגער: יוצר וירטואוז, אדם בודד, מר נפש, נווד, אשר ראה כמה היכלות חריבים בימיו, וביקש לכתוב את כמה סיפורים מתורת משה מחדש.  בימיו נקלטו בקהילות ספרד המון-רב של יהודים אשכנזים שברחו כל עוד נפשם בם מידי מבקשי נפשם באוסטריה ובגרמניה, שרצחו כשליש מבני הקהילות בתוך ברבע האחרון של המאה השלוש עשרה.

   אני נזכר בחורחה סמפרון, שבהיותו קומוניסט ספרדי ופעיל רזיסטנס, אשר נעצר והועבר למחנה הריכוז בוכנוולד, ושם שימש, בשל מוצאו ממשפחה רמת יחס, כסוג של ממונה-תרבות במנגנון האדמיניסטרטיבי של הנהלת חיי הכלואים במחנה. סמפרון מספר בספרו המת הדרוש על ערב שירי לורקה שהעלוּ הכלואים במחנה; כלומר, הוא מצליח לדלות מתוך זכרונו מיטב שירים ורומנסות משל לורקה, וקבוצת כלואים מעלה אותם כסוג של קברט. לורקה באותה עת כבר לא היה בין החיים; עוד יעברו שנים ארוכות עד שיכירו בלורקה כאחד מגדולי המשוררים במאה העשרים (יום אחד אולי זה יקרה גם למאנגער). אפשר כי אותה צפור כחולה רחפה גם שם, מעל בוכנוולד, לרגע. אפשר גם כי עברה בנדודיה מעל ים סוף ובכתה את חייל המצרים הטובעים רמה בים; אותה ציפור רחפה ודאי גם כפרי ארמניה, קמבודיה, וייאטנם, אל-חמה, בירוּת. כאשר פליטים גולים, הליטו פניהם מצער, הם יכולים היו להבחין באיזה הבהוב כחול רוחף מבין חרכי אצבעותיהם רועדות, במצעד של רוחות רפאים אל החיים ומהם והלאה.

 

 

2

 

 

   למחרת, לפנות ערב אני ממהר להחזיר ספר לספריה אוניברסיטאית. בדרך חזור, אני מתעכב אצל חצר אחורית של ביתן, חלקת דשא מוצלת, שבשעה זו, לעת דמדומים סגולים, היא בעיניי כעין צחוק מתגלגל, בוסתן אנדלוסי, רחוקה כל-כך מן הים התיכון שבו עומדת השמש להיטרף כדת וכדין— ים אשר את מידתו, כבר תיאר אלבר קאמי כ-'טראגיות שמשית', אבל החצר הזו היא צחוק טהור.

    שם, עם צפצופי צפורים, המבשרות את תום היום, ועם עצים הנדמים להיות פליטיו הצמאים של מוצאי שרב. יושב על ספסל, ומעיין בתרגום חדש של פרננדו פסואה, הצפורים— כבר איני יודע אם קולן מציאותי או שמא בוקע מתוכי, כהדהוד קולו של פיתום; העצים הם סוככים עליי— לא שוכחים כי אני אחיהם לצמא. והנמלים—הנמלים השחורות נכנסות ויוצאות מתוך צלליתי השחורה, הרוחפת-מחליקה על פני הדשא, ואינה מטילה בהן שום-רושם מיוחד. אף לא כלשהו.

   אני נזכר בשיר של ואלאס סטיבנס, שלא אהב את הנמלים הללו, הזוחלות אל תוך הצל וממנו והלאה:

 

אֲנִי מודֵד אֶת עַצְמִי

לְיַד עֵץ גָּדוֹל.

אֲנִי מְגַלֶּה שֶאֲנִי הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּבֹהַּ.

כִּי אֲנִי מַגִּיעַ מַמָּש עַד הַשֶמֶש

בְּעֵינַי:

וַאֲנִי מַגִּיעַ לְחוֹף הַיָּם

בְּאָזְנַי.

אֲבָל אֲנִי לֹא אוֹהֵב

כְּשֶהַנְּמָלִים זוֹחֲלוֹת

אֶל וּמִן הַצֵּל שֶלִי

[ואלאס סטיבנס, 'ששה נופים משמעותיים- שיר II', האיש עם הגיטרה הכחולה, תרגמה מאנגלית: טובה רוזן-מוקד, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 1986, עמ' 33]

 

   אני דווקא מחבב את הנמלים האלו. את פעלתנותן ואת הודאות האינסינקטיבית-הביולוגית-דטרמניסטית שלהן. דומני רגע, כי כל הפילוסופים שניסו להניח כי קיים סדר שריר בעולם, מתרוצצים הם אל תוך צל-ראשו של העולם ואל מחוץ לו, מבלי להרהר האם נוגע הדבר כלל לו אם לאו.  עוד יותר, אני נרגש לרגע, מכך שאפשר כי גם סטיבנס פינה לעצמו בשעתו רגע להתבונן בנמלים המזדחלות אל הצל וממנו. הוא היה שם לפניי. הוא גם הקדים אותי לכשכתב בשירו אדם עשוי ממלים, כי 'הֶגֶזַּע כֻּלוֹ הוּא מְשוֹרֵר הַכּוֹתֵב/אֶת הַהֲנָחוֹת הַמְשֻנוֹת אוֹדוֹת גוֹרָלוֹ'[שם, עמ' 119. גזע כאן במובן של המין האנושי כולו, ש.ר]. ועם הנחות משונות כאלה, אני סוגר את הספר, קם ומתקדם עם רוח הערב, תוך מסכת-צללים, עבר צל ראש, שאין לו שיעור כלשהו.

 

[בתמונה למעלה: Claude Monet, The Gare Saint Lazare, Oil on Canvas 1877

 

© 2010 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »