מלחמתו של אבּוּ נֻוָּאס

  

אבּוּ נֻוָּאס (נקרא כך כנראה על שום תלתלי-ראשו),מגדולי השירה הערבית הקלאסית (814-762),בן לחיל שמעולם לא הכיר ולאורגת שטיחים פרסית (לאחת הגרסות, נמכר בילדותו על ידי אמוֹ לסוחר תימני ושם אומץ על ידי משוררת מקומית שחינכה אותו לאהבת השיר),היה אדם שחש מחוץ למסגרת הדת המוסלמית, אמנם לעתות מזומנות פקדוהו הרהורי-תשובה, ועל כן מהר לשורר כמה מזמורי-כפרה שכאלו, אך מירב שירתו והדרה היא שירת-יין,כלומר: שירתו של הולל, תאב-חיים, ביסקסואל, המתאר בפרוטרוט את תאוותו לנערות העולות מן העין ואף לנערים המוזגים לו את היין. קשה לומר, כי מעבר להיותו של אבו נואס, ליברטין-מוסלמי קדמון וקלאסיקון ככל שאמור בשירתו, כי ניתן היה לראות בו דמות מופת דתית או מוסרית,ועם זאת מדובר באדם שתאוות-החיים שלו וכשרון ההוללות יוצא הדופן שלו היו לאגדה, ולדעת חוקרים, דמויות הדוניסטיות המובאות בסיפורי אלף לילה ולילה  כולן יצאו תחת אדרתו של אבּוּ נֻוָּאס במובן היותו מופת להוללות פורצת כל גבול וטאבו.

ואף על פי כן,אם ישנו תחום אחד בו יש להטות אוזן לאבו נֻוָּאס היא שירתו האנטי-מלחמתית האנרכיסטית,במובן היותו חי תחת שלטונם של בתי מלוכה אסלאמיים,שהמלחמות ביניהם היו חזון נפרץ למדיי,וההתנגדות לדרכן- מתכון ודאי לקביעת ראיון-אחרון עם התליין.אבו נֻוָּאס,כמי שאהב את החיים הטובים בכל מאודו,סלד מן המלחמה,מנזקיה,ומן היגון שהיא ממיטה על המין האנושי.בשעה שעמו,ובית המלוכה העבאסי,תחתיו פעל,סללו את דרכם,דרך מלחמות,כיבושים ושיעבוד,בּכֵּר אבן נֻוָּאס את היין,המוסיקה,האהבה והמין.על האדם לשמוח ולרוות עונג בחייו ככל הניתן,ואף אם נולד עני,עליו לשחר על פתחי-השמחה,אשר סופה להתדבק גם על שעריו.כאן המקום לציין כי מירב שיריו האנטי מלחמתיים של אבו נֻוָּאס קובצו והוכרזו אחר פטירתו כ-'שירים אסורים',מטעם עידוד שתיית היין,מעשה אנטי-אסלאמי בעליל,אף מטעם הרדיקליזם הפוליטי העולה משירתו הפציפיסטית-הדוניסטית כאחת. אף על פי כן, השפעתו הגדולה כנהנתן אגדי גרמה לכך כי היו מי ששמרו את שירתו ואף ציטטו מתוכה [למשל, סופרים, משוררים, והוגים ערביים-חילוניים במאות התשיעית והעשירית], וכך על אף הפער ששרר בינו ובין תפישות תיאולוגיות-פוליטיות אסלאמיות יסודיות הגיעו שיריו לבני הדורות הבאים.   

   הנה שני שירי יין משירת אבו נֻוָּאס שיעמידו על דרכו ועל הוראתו הייחודיות בתכלית:

 

1

 

לְחַיֵּי מִלְחָמָה שֶלִי נִזְדַּמְּנָּה

חִצֶיהָּ— יַיִן בְּרֵיחָן

העוּד— קַלְעַהּ

וּטְלָלִים פְּגָזֶיהָ;

מְנַצְחֶיהַ עוֹגְבִים פַּנְקָנִיִּים

וְעֲלָמוֹת דַקּוֹת-מָתְנַיִם שֶעָלוּ מִן הָעַיִן ;

זֹאת מִלְחַמְתֵּנוּ וְעִנּוּגֵנוּ

וְאֵינָהּ מִלְחַמְתָּם שֶל הַ מְטֹרָפִ ים

 

2

 

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיַּיִן מַפְרֶה אֶת הַשֶכֶל

חוֹשֶׂף אֶת סִתְרֵי-הָאֹפי וּמַאְדִיר אֶת הַחָכְמָה;

מוֹסִיף לַסִכְלוּת הַבְּרִיוֹת יֶתֶר-סִכְלוּת

וּמַשְאִיר אֶת טֶבַע-אַנְשֵי-הַמַּעֲלָה כַּיָּאוּת

מָצָאתִי כִּי מְעַטִּים הַשִכּוֹרִים שֶדַּעְתָּם צְלוּלָה

וְרַק מְתֵי-מְעַט נְבוֹנִים בִּהְיוֹתָם מְפֻכָּחִים

[אבּוּ נֻוָּאס, שירי אהבה ויין, תרגמו מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1999, עמ' 41,44]

 

   יש לשים לב למגמתו המהפכנית של אבּוּ נֻוָּאס,התוקף את כלל הממסדים הדתיים והפוליטיים בקרבם הוא חי;הנמנעים משתיית יין,המחוקקים חוקי צניעות מחמירים, ויוצאים בראש צבא אל הקרב,קרי:השלטונות המוסלמים,הם מטורפים וסכלים; לעומתם,לוגמי היין תדיר,החופשיים בדעתם ובמיניותם,הנמנעים מן היציאה לשדות הקרב–הם אנשי המעלה.תוקף אותי פתע הרהור משועשע מה היה עולה בגורלו של משורר ישראלי-יהודי לוּ היה מטיף היום ברבים לחיי שירה,שכרוּת,אכילת פירות-ים (מקבילה אפשרית  לאיסוּר שתיית היין בשריעה'),מין ביסקסואלי חופשי,ולגילוי בוז תהומי כלפי מערכות הצבא והביטחון.מבחינה זאת,איני בטוח האם הנומוסים החברתיים בתוכם אנו עושים השתנו הרבה ב-1,200 שנים האחרונות.

 יותר מכך,יש לעיין עד כמה נועזת השורה אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיַּיִן מַפְרֶה אֶת הַשֶכֶל לא הממסד הדתי ולא השלטון הבע'דאדי יקבעו עבור אבּוּ נֻוָּאס את הליכותיו ולא הם יכוונו את חיצי שירתו, אלא הנפש-עצמה, 'האני'. יש כאן אמירה בלתי מובנת מאליה בקונטקסט ההיסטורי-תרבותי שלה של משורר שאינו מוכן לכרוע ברך בפני הריבון, הקורא דרור לנפשו ואינו מוכן להתחשב במוסכמות החברתיות (הפוליטיות-דתיות) הסובבות אותו, אף אם ייכלא או יוצא להורג בעטיין של הכרזותיו.ואמנם,כפי הנראה,נכלא  בּוּ נֻוָּאס בהוראת הח'ליף העבאסי, אלמאמוּן, באחרית ימיו ונפטר בבית הכלא. יש אומרים כי ניסה לחזור בתשובה לזרועות האסלאם כמה פעמים, ותאוות החופש שלו גברה על מחויבותו להלכה.נקל בעיניי לראותו יושב במחבושו ומזמר ורסיה משלו לבלאדה של כלא רידינג,או מזמר שירי שיכורים לצליליו של עוּד דמיוני.אבל יותר מכן,ביקורתו כלפי קיצוניות דתית ומיליטריזם פוליטי כ-"טֵרוּף", השולל מבני אדם את חירויותיהם הבסיסיות  ומצעידם אל שדות הקרב לאבד את חייהם לטובת המדינה,ראוי לה שתישמע גם כיום   

 

לרשימות אלכוהוליות נוספות:

One Alcoholic Afternoon

הבה תתר לי שכרוּת מתמדת

בתמונה למעלה: וינסנט ון גוך, כרם אדום, שמן על בד 1888.

© 2010 שועי רז