אבּוּ נֻוָּאס (נקרא כך כנראה על שום תלתלי-ראשו),מגדולי השירה הערבית הקלאסית (814-762),בן לחיל שמעולם לא הכיר ולאורגת שטיחים פרסית (לאחת הגרסות, נמכר בילדותו על ידי אמוֹ לסוחר תימני ושם אומץ על ידי משוררת מקומית שחינכה אותו לאהבת השיר),היה אדם שחש מחוץ למסגרת הדת המוסלמית, אמנם לעתות מזומנות פקדוהו הרהורי-תשובה, ועל כן מהר לשורר כמה מזמורי-כפרה שכאלו, אך מירב שירתו והדרה היא שירת-יין,כלומר: שירתו של הולל, תאב-חיים, ביסקסואל, המתאר בפרוטרוט את תאוותו לנערות העולות מן העין ואף לנערים המוזגים לו את היין. קשה לומר, כי מעבר להיותו של אבו נואס, ליברטין-מוסלמי קדמון וקלאסיקון ככל שאמור בשירתו, כי ניתן היה לראות בו דמות מופת דתית או מוסרית,ועם זאת מדובר באדם שתאוות-החיים שלו וכשרון ההוללות יוצא הדופן שלו היו לאגדה, ולדעת חוקרים, דמויות הדוניסטיות המובאות בסיפורי אלף לילה ולילה כולן יצאו תחת אדרתו של אבּוּ נֻוָּאס במובן היותו מופת להוללות פורצת כל גבול וטאבו.
ואף על פי כן,אם ישנו תחום אחד בו יש להטות אוזן לאבו נֻוָּאס היא שירתו האנטי-מלחמתית האנרכיסטית,במובן היותו חי תחת שלטונם של בתי מלוכה אסלאמיים,שהמלחמות ביניהם היו חזון נפרץ למדיי,וההתנגדות לדרכן- מתכון ודאי לקביעת ראיון-אחרון עם התליין.אבו נֻוָּאס,כמי שאהב את החיים הטובים בכל מאודו,סלד מן המלחמה,מנזקיה,ומן היגון שהיא ממיטה על המין האנושי.בשעה שעמו,ובית המלוכה העבאסי,תחתיו פעל,סללו את דרכם,דרך מלחמות,כיבושים ושיעבוד,בּכֵּר אבן נֻוָּאס את היין,המוסיקה,האהבה והמין.על האדם לשמוח ולרוות עונג בחייו ככל הניתן,ואף אם נולד עני,עליו לשחר על פתחי-השמחה,אשר סופה להתדבק גם על שעריו.כאן המקום לציין כי מירב שיריו האנטי מלחמתיים של אבו נֻוָּאס קובצו והוכרזו אחר פטירתו כ-'שירים אסורים',מטעם עידוד שתיית היין,מעשה אנטי-אסלאמי בעליל,אף מטעם הרדיקליזם הפוליטי העולה משירתו הפציפיסטית-הדוניסטית כאחת. אף על פי כן, השפעתו הגדולה כנהנתן אגדי גרמה לכך כי היו מי ששמרו את שירתו ואף ציטטו מתוכה [למשל, סופרים, משוררים, והוגים ערביים-חילוניים במאות התשיעית והעשירית], וכך על אף הפער ששרר בינו ובין תפישות תיאולוגיות-פוליטיות אסלאמיות יסודיות הגיעו שיריו לבני הדורות הבאים.
הנה שני שירי יין משירת אבו נֻוָּאס שיעמידו על דרכו ועל הוראתו הייחודיות בתכלית:
1
לְחַיֵּי מִלְחָמָה שֶלִי נִזְדַּמְּנָּה
חִצֶיהָּ— יַיִן בְּרֵיחָן
העוּד— קַלְעַהּ
וּטְלָלִים פְּגָזֶיהָ;
מְנַצְחֶיהַ עוֹגְבִים פַּנְקָנִיִּים
וְעֲלָמוֹת דַקּוֹת-מָתְנַיִם שֶעָלוּ מִן הָעַיִן ;
זֹאת מִלְחַמְתֵּנוּ וְעִנּוּגֵנוּ
וְאֵינָהּ מִלְחַמְתָּם שֶל הַ מְטֹרָפִ ים
2
אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיַּיִן מַפְרֶה אֶת הַשֶכֶל
חוֹשֶׂף אֶת סִתְרֵי-הָאֹפי וּמַאְדִיר אֶת הַחָכְמָה;
מוֹסִיף לַסִכְלוּת הַבְּרִיוֹת יֶתֶר-סִכְלוּת
וּמַשְאִיר אֶת טֶבַע-אַנְשֵי-הַמַּעֲלָה כַּיָּאוּת
מָצָאתִי כִּי מְעַטִּים הַשִכּוֹרִים שֶדַּעְתָּם צְלוּלָה
וְרַק מְתֵי-מְעַט נְבוֹנִים בִּהְיוֹתָם מְפֻכָּחִים
[אבּוּ נֻוָּאס, שירי אהבה ויין, תרגמו מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1999, עמ' 41,44]
יש לשים לב למגמתו המהפכנית של אבּוּ נֻוָּאס,התוקף את כלל הממסדים הדתיים והפוליטיים בקרבם הוא חי;הנמנעים משתיית יין,המחוקקים חוקי צניעות מחמירים, ויוצאים בראש צבא אל הקרב,קרי:השלטונות המוסלמים,הם מטורפים וסכלים; לעומתם,לוגמי היין תדיר,החופשיים בדעתם ובמיניותם,הנמנעים מן היציאה לשדות הקרב–הם אנשי המעלה.תוקף אותי פתע הרהור משועשע מה היה עולה בגורלו של משורר ישראלי-יהודי לוּ היה מטיף היום ברבים לחיי שירה,שכרוּת,אכילת פירות-ים (מקבילה אפשרית לאיסוּר שתיית היין בשריעה'),מין ביסקסואלי חופשי,ולגילוי בוז תהומי כלפי מערכות הצבא והביטחון.מבחינה זאת,איני בטוח האם הנומוסים החברתיים בתוכם אנו עושים השתנו הרבה ב-1,200 שנים האחרונות.
יותר מכך,יש לעיין עד כמה נועזת השורה אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיַּיִן מַפְרֶה אֶת הַשֶכֶל לא הממסד הדתי ולא השלטון הבע'דאדי יקבעו עבור אבּוּ נֻוָּאס את הליכותיו ולא הם יכוונו את חיצי שירתו, אלא הנפש-עצמה, 'האני'. יש כאן אמירה בלתי מובנת מאליה בקונטקסט ההיסטורי-תרבותי שלה של משורר שאינו מוכן לכרוע ברך בפני הריבון, הקורא דרור לנפשו ואינו מוכן להתחשב במוסכמות החברתיות (הפוליטיות-דתיות) הסובבות אותו, אף אם ייכלא או יוצא להורג בעטיין של הכרזותיו.ואמנם,כפי הנראה,נכלא בּוּ נֻוָּאס בהוראת הח'ליף העבאסי, אלמאמוּן, באחרית ימיו ונפטר בבית הכלא. יש אומרים כי ניסה לחזור בתשובה לזרועות האסלאם כמה פעמים, ותאוות החופש שלו גברה על מחויבותו להלכה.נקל בעיניי לראותו יושב במחבושו ומזמר ורסיה משלו לבלאדה של כלא רידינג,או מזמר שירי שיכורים לצליליו של עוּד דמיוני.אבל יותר מכן,ביקורתו כלפי קיצוניות דתית ומיליטריזם פוליטי כ-"טֵרוּף", השולל מבני אדם את חירויותיהם הבסיסיות ומצעידם אל שדות הקרב לאבד את חייהם לטובת המדינה,ראוי לה שתישמע גם כיום
לרשימות אלכוהוליות נוספות:
בתמונה למעלה: וינסנט ון גוך, כרם אדום, שמן על בד 1888.
© 2010 שועי רז
הי שועי,
אני מאוד מאוד אוהבת את הקביעה הנפלאה,
שהיין מוסיף לסכלות הבריות יתר סכלות,
כלומר, מעבר להפריית השכל והאדרת החוכמה…
יש משהו דווקא במשפט הזה,
שהופך אותו למעין נקודת מיקוד,
שסביבה חגים (מועדים ונופלים)
כל הדברים שאבו נואס דוגל בהם
ואני חותמת עליהם בשמחה.
אתה יודע למה אני מתכוונת, נכון?
השטותניקיות הזו,
שחיונית כל כך
והאלכוהול מאפשר…
שועי יקר.
מאחר ונזיר אני וכן מיין. אני נאלץ לגייס את רוח השטות שלי באופן טבעי ולסמוך על מה שחנן אותי אלוהים, בתנאי שהוא קיים. לכן גם אין לי שמץ של מושג ירוק על מה הוא מדבר כשהוא אומר שהיין מפרה את השכל.
לעומת זאת הצד האנטי מלחמתי אנרכיסטי שלו שבה את ליבי. הייתי ממקימי "יש גבול" בשנת 1982 בזמן מלחמת לבנון הראשונה ואפילו הספקתי להיות אסיר בציון בזמן מלחמת לבנון הראשונה ובימי האינתיפאדה הראשונה. אז אני מבין היטב ומוקיר את הניסיון השובב להפוך את המלחמה בשדה הקרב למלחמה בשדה היין והדודים. הלוואי וכולנו היינו נלחמים כך (למרות שאצלי זה בא באופן טבעי כאמור).
בכל אופן למרות שאיני שותה, אז באופן מטפורי לפחות, אני שר בכל לב עם שלמה איבן גבירול את "שיר המים". שיר שבו הוא מתבונן אל המלחמה והיין באופן דומה מאוד לאבו נֻוָּאס:
ככלות ייני תרד עיני
פלגי מים, פלגי מים.
שבעים המה הגיבורים
ויכחידום תשעים שרים
שבתו שירים כי פי שרים
מלא מים.
ככלות ייני תרד עיני…
לחם לאוכל איך ינעם
או איך מאכל אל חיך יטעם
עת בגביעים לפני העם
יותן מים.
ככלות ייני תרד עיני…
מי ים סוף בן עמרם הוביש
ויאורי מצרים הבאיש.
אכן פי זה משה האיש
יזל מים.
ככלות ייני תרד עיני…
הנני רע לצפרדע
עמו אזעק ואשווע
כי כמוהו פי יודע
שיר המים.
ככלות ייני תרד עיני..
(אגב שירי החול של שלמה איבן גבירול מלאים בקדושה, לפחות בעיני הבלתי נחשבות).
שכחתי להוסיף, שברור ששלמה איבן גבירול לא באמת מתכוון למלחמה, אלא בעצם, כמו כל חובב יין, מתלונן על אדם בשם משה, שהיה כנראה מאוד קמצן ובמקום להשקות את אורחיו ביין טהור (בגימטריה 70), מהל אותו איש את היין במים (בגימטריה 90), עד שלבסוף נאלצו האורחים למלא את כוסותיהם במים בלבד, וכך ניצחו המים את היין. השיר נכתב ע"י שלמה איבן גבירול לזכר מסיבת המים המבישה.
מיכל יקרה,
אבו עלי אבן סינא (1037-980) פילוסוף בוכארי-ערבי, מגדולי הפילוסופים שהעמידה הציויליזציה המוסלמית בימי הביניים, היה נוהג (כך כתב באוטוביוגרפיה שלו) להתחיל שיעור בפילוסופיה בפני תלמידיו בלגימת כוס יין בפרהסיה, על אף שמדובר במעשה אנטי אסלאמי. לטענתו, היין חזק אצלו את הבהירות ואת ריכוז המחשבה גם את המקוריות.
איני מן המשתכרים. אני מבין את אבן סינא. אני מוצא כי לגמנוּת במידה מסויימת, היא דבר מרגיע מאוד, המשקיט קצת את שאון-העולם המתקתק לו בחוּץ ומאפשר בקלוּת רבה יותר לדובב את הפנים.
והשתוטניקיוּת, אצלי זאת הנחת מוצא, כלומר היא נוצרת אצלי לכתחילה עוד לפני האלכוהול.
דודו יקר,
איני נוהג להבחין בין שירת קודש ובין שירת חול. זוהי הבחנה מלאכותית, שנוצרה משום מה בספרות ההשכלה ואחר כך במחקר. בוודאי כאשר מדברים בשירותיהם של אבן גבירול, שמואל הנגיד ומשה אבן עזרא, שאמנם כתבו שירים שנקבלו בבתי כנסיות, אך לא הדירו רגליהם מבית המשתה. אני דווקא קורא את שירו של אבן גבירול כסוג של בלוז קיומי על כך שמבלעדי היין תבל דומה למגילת "איכה" ועל כן עיני עיני יורדה מים. ועל כך שהעולם נזקק לתורה כמו למים, ועל כן משה המקראי הוא הנותן לעם תורה וגם מים, אך הוא לא מעניק שמחה בלב, ולא עליצות רוח- כגון מה שנוסך בלבבות היין.
על כל פנים, אף אני הנני רע לצפרדע:
או, בדיוק את המשפט הזה שכתבת למיכל חיפשתי – זה שאומר שהשטותניקיות היא הנחת מוצא שנוצרת מלכתחילה עוד לפני האלכוהול, לפעמים גם השטות מספקת סיפוק, אמר מר"ן, מזמן מזמן… (-:
ואני? אני כמו יוסי בנאי
נהנתנים לא רוצים למות, זה ברור ומלבב. בעניינים כאלה אפשר לסמוך עליהם יותר מאשר על אנשי יקוב הדין את ההר.
ובאשר לתרגום המשועשע שלך ("מה היה עולה בגורלו של משורר ישראלי-יהודי לוּ היה מטיף היום ברבים לחיי שירה, שכרוּת, אכילת פירות-ים (מקבילה אפשרית לאיסוּר שתיית היין בשריעה'), מין ביסקסואלי חופשי, ולגילוי בוז תהומי כלפי מערכות הצבא והביטחון…")
זה רק מראה כמה דברים נראים חמודים מרחוק. כאן ועכשיו זה נהיה יותר קשה לעיכול, לא רק לממסד. כי זה נחמד מאד להיות בלתי מיליטריסטי אבל אני לא בטוחה איך אתה היית מתייחס לאדם כזה (כי החמלה, כי מין ואהבה כפי שכתבת אצל טלילה) וגם מיכל לא היתה מדלגת על גורלן של הנערות החמודות.
החום ואוויר הפלסטלינה עושים אותי קצת נרגנת אבל הסדקים הם סדקים.
ובעצם זה לא רק החום. אני מרגישה את הלחצים ההומוגניים מכל הכיוונים וזה מסמר את קוצי. קראתי שוב עכשיו את "מסע קון טיקי" וכל הזמן, כמו דגים מעופפים, קפצו לי מבין השורות משפטים וביטויים שהוא בשום פנים לא היה כותב היום. חלק בגלל מודעות (וזה מבורך) וחלק בגלל המכבש. הלאה המכבשים!
טלי יקרה,
אף אני שכור לא מיין, כי אם הייתי שכור מיין הייתי מאבד את צבעי הירוק וזה לא קל להיות ירוק, ובכל זאת אני מנסה (-:
יש לי חיבה בלתי מדודה לאלכוהול שלמרבה-מזלי אני מודד אותה היטב, ולא מגזים.
אני מכיר כמה אנשים שרואים בי חבר מצוין לשתיה. קצת מזכיר את השיר של קרל סנדברג שהבאתי בתחילת השבוע.
כשהייתי צעיר וחייל עישנתי מקטרת, ולמרות תפקיד די אחראי, רצה הבדיחה הקבועה על טיב החומרים שבהם אני מפטם את מקטרתי (הפסקתי לעשן כבר מזמן-מזמן). ולכל אלה עניתי (הם ידעוּ) שזה טבעי לגמריי לגמריי. כלומר ההתנהלות המעושנת שלי, לא היה לה קשר למקטרת בכלל.
מרית קרובתי,
בכדי להרחיק את המכבשים צריך מספיק בני אדם שיבכרו שלא יסללו עבורם כבישים ודרכים מהירות; שיסכימו להתנהל בדרכים צדדיות, ואדיות,שבילים, נתיבים לא ידעם עיט וכיו"ב. זה נעשה יותר ויותר נדיר. ומצד שני פולחן-הנוחות והנהנתנות במקומותינוּ אינו מובן לי עד הסוף [מעולם לא הייתי בספא, בצימר עם ג'קוזי, במסז' מפנק, לא היה לי מנוי בחדר כושר, לא מרבה לנסוע לחו"ל, אני לא קונה מותגים ואין לי סמלי סטטוס [אלא אם כן הכובעים שלי מסמלים איזה סטטוס]; את האוכל שאני סועד אני או אשתי מבשלים על פי רוב; ולמה אני מספר את כל זה? כי אני מרוצה, אני לא מרגיש כי חסר לי כרגע שום דבר עקרוני וגם אם הכנסתי החודשית היתה פתאום עולה באופן ניכר מאוד אני מניח כי סגנון החיים שלי לא היה משתנה באופן קריטי. אולי זה מוזר. אבל נח לי בדרכים שלי, ולא בדרכים סלולות היטב המובילות תמיד למרכז מסחרי כזה או אחר, ועוברות דרך נישול של בני אדם אחרים מאדמותיהם/זכויותיהם, הרס הסביבה, והעסקת אנשים במקומות המסחר בשכר עבדים].
את גישתו האנטי-מיליטריסטית של אבן נואס אני יכול להבין היטב ולחבב מאוד. גם את יחסו לאלכוהול. לגבי היחס הסקסואלי, אני מניח שאני מתון בהרבה, לא רק בשל דרך החיים שבחרתי, אלא מלכתחילה, כלומר, כמו שכתבתי אצל טלילה, אני סובר כי מין הוא הפעלה של אהבה (במובן השיוויוני, החופשי, הרגיש והטוב), כך אני חש, וכך גם חשתי ופעלתי בימים צעירים ופנויים יותר. אני מאוד שמח על כך היום.
שועי יקרי, כבישים מהירים זה פונקציונאלי כשרוצים להגיע לעבודה. אבל מה הטעם בהם כשיוצאים לטייל, ולחשוב זה כמו לטייל. זה כמו שגילגי אמרה למורה שתיקנָה תשובה בחשבון: המורה, אם את יודעת, למה את שואלת?
ובזמן האחרון אני יוצאת לטייל ופתאום מתברר שאסור לרדת מהדרך, כלומר אם אסור אני מיד יורדת, אבל הלחץ מתחרז עם החום והלחות הבלתי נסבלים.
זאת ועוד – אתה בוחר את הבחירות שלך, זה ברור, וגם אני את שלי ואבו נוואס את שלו. זה מה שיפה בעולם, שאנשים הם שונים והדרכים הן שונות, וגם המשמעות של כל בחירה (למשל בנהנתנות מינית, או בשכרות) אינה קבועה ומשתנה לפי ההקשר.(למשל מישהו יכול לזלול ולסבוא כדי להיות לפיד גדול כשישרפו אותו, שיידעו שיהודי אינו נשרף סתם כך, כמו בסיפור החסידי).
יפה.
רַק מְתֵי-מְעַט נְבוֹנִים בִּהְיוֹתָם מְפֻכָּחִים.
מרית, אפילו למקום עבודתי אני הולך ברגל (-:
ובכל עיר אליה אני מגיע אני מחפש את מה שמתרחש לא ברחובות הראשיים
למשל אני מעדיף את דרום תל אביב על צפון תל אביב בכל רגע נתון
כל כך הרבה יותר מעניין, אפילו לחשוב, שם
והחום, באמת קשה מנשוא, השבוע טיילתי קצת באיזה צהריים בחוצות, עם 3 ליטרים של מים. חזרתי הביתה וגיליתי שכמעט התייבשתי.
ובאשר לסיפור החסידי (נשמע כמו משהו מבית היוצר של י"ל פרץ) על האיש עב- הגוף המבקש להיות לפיד, אני מעדיף את יענקל בן יצחק של יעקב גלאטשיין (1919):
"בזמן האחרון לא נשאר שריד ופליט
מיענקל בן יצחק
רק נקודה זעירה בהולה
מתגלגלת ברחובות…" (תרגם מייידיש: בנימין הרשב)
זה ממש התשליל של הסיפור החסידי
אזרח,
מי שמגרש 400 ילדים שגדלים כאן בלי שיחוש רעד בידיים
או יחוש רשרוש חשוד מאזור המשאבה שלו, המכונה לב
אינו מפוכח או שיכור, אלא מנוכר ושיכור-כח, וכל המתרצים את המהלך
כסוג של 'ריאל פוליטיק' מוכיחים לאילו תהומות של כחש כבר מגיעים אנשים
לדאבון ליבי, כבר שמעתי מכמה עָבָרים את לחש-הקסם: 'הרי לא ביהודים מדובר'.
טוב נו, זה בטח החום שמשה את הסיפור הזה דווקא, ממרק האסוציאציות, הייתי בטוחה שאתה מכיר אותו. זה מתחיל קצת מצחיק – באיזה צדיק ידוע שעושה שאלת חלום לברר מי יהיה השותף שלו לתא בגן עדן (היהירות מגוחכת, הבטחון בצדיקותו, וגם הצורך בהכנה, בגיבוש מוקדם). נותנים לו שם וכתובת והוא מגיע ורואה איש פיל בולס ובולס. הוא מזועזע ואז במפנה י. ל. פרצי (אין ספק), מתברר שהאיש התלווה לאביו הרוכל ובריונים שרפו אותו. אביו היה איש קטן, נקודה גלאטשטיינית שכזו, הוא נדלק וכבה, ומאז הוא זולל כדי להיות להבה גדולה, שידעו שיהודי אינו נשרף סתם כך…
אני זוכרת את זה מילדותי, מ"איש חסיד היה". ביצוע דווקא יפה, מינימליסטי לסיפור מזוויע (ועוד יותר כשחושבים על כל הלהבות היהודיות הקטנות והגדולות שבאו אחר כך). המספר רק עלה על כסא ובאמצעות הגיטרה שבה ליווה את עצמו המחיש את הזלילה והגדילה.
היי שועי,
אני לא חושב שאם אלי ישי ישתה יין, הרבה או מעט, הדבר יפכח/יפקח את עיניו ויביאנו להרהורי חרטה בעניין הילדים. יש אנשים שאפילו יין לא יפריע להם להיות "לא אנשים". וכנראה שלכך כיוונו חז"ל כאשר הורו לנו להיות במקומות כאלה – איש!
רשימה נהדרת, כרגיל.
ולמי שאינו מכיר את המרווח שבמסגרתו מבכירה ההתבסמות
כיוון חתול הצ'שייר את דבריו, שהופנו שם לאליס:
מי שאינו יודע את מחוז חפצו, אחת היא באיזו דרך יבחר.
ואכן שועי, מי יתננו אלפי שיכורי יין תחת שיכור כח אחד.
מסכים איתך .לחלוטין.
http://www.notes.co.il/shoey/55783.asp
למרית, לכך התכוון המשורר:
המכבש הטיפש
למה באת לקשקש
קח נייר ועיפרון
תקשקש על הארון
אני גם זוכר את הסיפור על האיש שאכל ואכל מאיש חסיד היה כמשהו מיוחד ולא קיטשי
שועי, ככה סתם, כאסוסיאציה לפוסט היפה שלך, כדאי להזכיר את שמואל רגולנט, שהיה מחלוצי התרגום מערבית (ותרגם עם עפרה בנג'ו את השיר של דו נואס) ומת נשכח למדי, מבלי שפועלו החלוצי יוערך כנדרש
בדיוק ע' חביבי
מרית,
יש שני סיפורים חסידיים מפורסמים מאוד הקרובים לליבי:
א. לוי יצחק ברדיצ'ב אמר לכתוב ספר על האדם וויתר בהמשך לחלוטין על תכניתו, משום שלא ניתן להגדיר (אולי מוטב לא להגדיר גם לא לייצר תכליות).
ב. זושא מהניפולי אמר כי הוא לא מוטרד אם יישאל בפני בית דין של מעלה מדוע לא דקדק בכל דבר או למד מספיק תורה, אבל הוא מוטרד מאוד שמא יישאל 'מדוע לא היית זושא'.
שני הסיפורים האלו בעיניי הם הצד היפה של החסידות ואוצרים בחובם עולם מלא.
צב (צב ירוק, כפי שמראה המערכת), ברוך הבא למשבצת שלי כאן (צב ירוק תמיד יכול להיות רֵעַ לצפרדע, כמו שכתב אבן גבירול, והביא דודו, לעיל, ראה השתלשלות התגובות).
אנו באמת נתונים בעיבוריה של תקופה בהּ ציבור לא קטן (ודאי רוב צבור הבוחרים)
סובר כי שכרון-כח באיזורינו הוא-הוא פכחון גדול ופתרון לכל (ראה פרשת החיילת המשוחררת ותמונות הפייסבוק שלה). אפשר כמובן לשים אותה ואת דומיה לקלס, אפשר לשקר לעצמינו ולומר שמדובר ב-"קומץ" בלבד, ואפשר גם להפנים כי אלו הפנים שלובשת תרבות-ההמונים הישראלית, ולהשמיע אנחה עצובה במיוחד מתוך לב נשבר ונדכה. לעתים, כמובן אני תומך עצמי בכוס יין.
אזרח,
אמנם ימים רבים חלפו מאז אותה רשימה. לצערי, המצב, באשר לילדי מהגרי העבודה, לא הוטב כהוא-זה (לאחר ימים שבהם לפחות השתמע שלא יהיה גירוש). אם יתבצע הגירוש יהיה זה יום עצוב במיוחד. אני חושב שיהיה לי קשה לדבר אחריו על עתידהּ של מדינת ישראל, משום שהיחס לאדם כפי שניכר מהחלטות המדינה הולך ומתדרדר ומוסיף ומתדרדר והקהל צוהל משל היו מובילים לודרים לזירה.
חד ע', אצא לבדוק בשבוע הבא את פועלו של רגולנט, משום שלא שמעתי שמעו (לא למדתי כתלמיד מן המניין באחת המחלקות לספרות ערבית/ מזרחנוּת), תודה.
אני הולכת ומשתכנעת שסוג מסוים של מתמירי תודעה הכרחי לאדם שרוצה להתפתח. אהבתי את הקישור למאיר אריאל
הי שחר,
לא בטוח. כלומר, אי אפשר לדעת. ישנן מספיק דרכים וטכניקות בכדי להביא לאיזו טרנספורמטיביות של ההכרה ולידי מצבי הכרה משתנים; לא בטוח שצריך להשתמש
באיזה חומר לשם כך.
ישנה אגב שירה פרסית עניפה שנכתבה בימי הביניים תחת השפעת חשיש, כאשר מקצת המשוררים היו ידועים בכך שהם מושחים את גופם בחשיש ורצים עירומים בשדות [נראה, אולי פעם אם יהיה לי כח אנסה את כוחי בתרגום משהו מזה]. הרבה דרכים, וכיוונים שונים התרוצצו להם תמיד בשולי האסלאם.
ולכן אני אומר לכל מי שאומר לי שעולם האסלאם הוא פונדמנטליסטי ומיליטריסטי ומדכא, שהשאלה היא מה הם מכירים מתוכו. זה נכון אבל שבעבר הרחוק דובר בעולם שהיו בו גילויי רוח חופשיים ומגוונים בהרבה, מן המצאי המצוי כיום.
(את אותם הדברים ממש אני חושב על היהדות).
שועי יקירי
מקובלתני מאבי ומורי גירסה מעט שונה של דבריו של ר' זושא מהניפולי, ולטעמי עמוקה ומבהירה יותר, ובה הוא אומר: בשמיים לא ישאלו אותי מדוע לא הייתי *משה רבנו*, ישאלו אותי מדוע לא הייתי *זושא*
ע',
זוהי גרסא דייקנית מזו שהבאתי, כמפרפרז בין השורות (-:
שועי יקר
"ישנה אגב שירה פרסית עניפה שנכתבה בימי הביניים תחת השפעת חשיש, כאשר מקצת המשוררים היו ידועים בכך שהם מושחים את גופם בחשיש ורצים עירומים בשדות [נראה, אולי פעם אם יהיה לי כח אנסה את כוחי בתרגום משהו מזה]"
ואני הייתי בטוח שאתה עומד לכתוב:
"ישנה אגב שירה פרסית עניפה שנכתבה בימי הביניים תחת השפעת חשיש, כאשר מקצת המשוררים היו ידועים בכך שהם מושחים את גופם בחשיש ורצים עירומים בשדות [נראה, אולי פעם אם יהיה לי כח אנסה את כוחי ***בריצה כזו***]"
אשמח להצטרף
שבת שלום
ע',
'לךָ דומיה תהילה' …
רשמתי לפניי. לכשתצא ריצה כזאת תקבל הזמנה.
מה שניתן להגיד, זה מה שניתן למצוא אצל הוגו פון הופמנסטאל, חואן רמון חימנס ווו.ג. זבאלד: העולם הוא כוורת של אור.
לא חייבים חומרים לחיזוק בשביל זה, אפשר פשוט כמו שיבולים, להיות שכורי אור.
בחרתי בו למומלץ החודש. :))
הי אסתי,
תודה רבה בשמי ובשמו את אבו נואס.
חיוך שלוח.
ממש נהניתי מהקריאה.
עבורי כל דבר ערבי שיש בו איזו חתירה נגד הזרם הוא אטרקציה. מעולם לא ניסיתי לקרוא את אבו נואס, אך הפוסט הזה עורר בי רצון לעשות זאת בהמשך.
ראיתי שכתבת באיזו תגובה גם על אבן סינא… אפשר לשאול אם אתה עוסק באופן מיוחד דווקא בהסטוריה ערבית, או שזה פשוט ידע עולם שאתה נהנה ממנו?
הי נועה, ברוכה הבאה.
תחום עיסוקי האקדמי הוא זיקות וקשרים בין הגות יהודית (פילוסופיה וקבלה) ובין הגות ערבית ואסלאמית (פילוסופיה, סוּפיות, שיעה-אסמאעליה', נצרות מזרחית) בימי הביניים. כמו כן הרביתי להרצות על היסטוריה ופילוסופיה של המדעים הערביים באותן תקופות ועל פילוסופיה אירופית בתקופת הנאורות, במיוחד על ברוך שׂפינוזה. כמבון שאני נהנה מן העסוק בעולם האידיאות המגוון מאוד הזה, של התרבות הערבית והפרסית של ימי הביניים. לאחרונה, אני מוצא את עצמי יותר ויותר, בשל איזה פרוייקט שאני עוסק בו, חוקר את קבלת המאה השש-עשרה עד השמונה-עשרה.
איני תופס את עצמי כהיסטוריון, אפשר אולי לכנות את מה שאני עושה היסטוריה-אינטלקטואלית-רוחנית, אבל אני מעדיף לעסוק בתשתיות-העומק של טקסטים, יותר מאשר לתאר אותם דיסקריפטיבית.
באתר הזה אני דווקא עוסק יותר בשירה, ספרוּת, מוסיקה, ופילוסופיה ממקומות שונים וממקורות שונים, עם דגש (כך נדמה לי, כי לא ממש תכננתי שכך יהיה) על המאה העשרים.