א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ. {פ} [בראשית פרק י"א]
פרשה קטנה זו, תשעה פסוקים ארכהּ, זכתה לגנים תלויים של פרשנויות. דומה כאילו היא עצמה היתה לכעין מגדל אשר ראשו בשמיים, ומרוב פירושיה כי פרו ורבו ומילאו את הארץ ואשר נסבו על שפה, תקשורת, התאגדוּת חברתית, בנין ציביליזציה, רעיון האלהוּת, עבודה, עמידה מול איתני הטבע, טוטליטריזם, גלובליזציה וכיו"ב, כולנו כבר מביטים אל אותם הפסוקים כמו באיזו אידיאה מעורפלת, אשר כל איש/ה ואיש/ה מפרשים אותה כפי נטיית ליבם/ן.
הפרשנות הרבנית של הסיפור מגוונת להפליא. בבראשית רבה (ראשית המאה החמישית לספירה, קיסרין) ראו במגדל קריאת תיגר של נמרוד מלך בבל כנגד האל, בהציבו בראש המגדל צלם בדמות-עצמו; במדרש תנחומא (מאה שביעית, ארץ ישראל) דיברו על הטוטליטריזם והשיעבוד של עובדי המגדל לרצונו של מלך עריץ הפועל להגדיל ולהאדיר את שמו על חשבון נתיניו, אותם הוא מעביד על צאת נשמתם; מדרש זה שימש במחצית השניה של המאה התשע-עשרה את הנצי"ב מוולוזין (ראש ישיבת וולוזין המהוללה) בבואו לפרש את הסיפור בחיבורו העמק דבר, עת השיעבוד והטוטליריזציה אותן הנהיג כביכול נמרוד הפכו אצלו לאלגוריה למצב האדם תחת שיעבוד התעשיינים (מדובר על ראשית המהפכה התעשייתית ועל הנהירה לערים הגדולות בכל רחבי אירופה); אם נחזור לאחור, בשנת 1291 פירש המקובל ר' יצחק דמן עכו בספרו מאירת עיניים כי מגדל בבל הוא אליגוריה לנסיונם של הנמשך של הפילוסופים ליצור להם עולם מושגים וכללים, הנוגד את חיי האמונה האמיתיים. לטעמו של המקובל עתיד הקב"ה להעניש אותם על נסיונם הנואל ועל כך שהם מרחיקים את הבריות מחיי האמונה הטהורה. בחוגים של פילוסופים-יהודיים פרובנסאליים בני התקופה, המגדל הוא דווקא סמל לעבודת כוכבים ומזלות, ולהפרדה בין הכוחות הרוחניים הנשפעים מן העולם האסטרלי, ובין האל המאפשר לדידם את קיומו של המכלול הקוסמי בכל שעה ושעה.
טווח האפשרות ההרמנויטיות אפוא הוא מגוון מאוד. מעניין כי ההרמנויטיקה, פרשנות הטקסטים, גזורה משמו של האל הרמס, שליח האלים, המתווך בינם ובין בני האדם. על פי המסורת של הדת ההרמטית האזוטרית במאות הראשונות אחר הספירה, ועוד יותר, על פי כתבים ערביים בני המאות התשיעית והעשירית שהושפעו מאוד מקורפוס החיבורים של הרמס טריסמגיסטוס ("הרמס בעל שלוש ההתגלמויות"), הרמטיקה, היה הרמס השני, בן תקופתו של נח, והאריך ימים עד לאחר המבול, והיה הראשון למסור לאדם את המדעים, המאפשרים לאדם לבנות חיי חברה ותרבות מתוקנים. מעניין, כי מסורת הלניסטית וערבית זו מתלכדת עם זמן סיפור מגדל בבל, שאליבא דהמקרא אמנם מתרחש מייד לאחר המבול.
פול ריקר (2005-1913), מגדולי הפילוסופים ההרמנויטיים בצרפת במאה העשרים, מתרגמו של אדמונד הוסרל וידידו של עמנואל לוינס [1995-1906, אם איני טועה היה ריקר חבר בועדה שאישרה את הדוקטורט המאוחר של לוינס בסורבון והכיר בו מייד מן הפילוסופים החשובים של התקופה] כתב בספרו על התרגום כי כשלון הבנין, הפצתם של הבונים בכל הארץ ובלילת שפתם לשפות רבות,אינה גורמת להתקוממות או מרי אלא הציבה את האדם בפני אתגר חדש ותשוקה חדשה: התשוקה לתרגם; קרי: התשוקה לחבר ולאחד מחדש את האנושות שנפרדה, ואף על פי כן, תשוקה זו יש בה גם את הדעת לידע כי כי אין תרגום מושלם, תמיד יוותרו פערים בלתי ניתנים לגישור בין תרבויות ובין אדם ובין זולתו; ולמרות כל זאת, הנסיון הכן לדבר בשפתו של האחר, להבינו, להטות אוזן למחשבותיו, תחושותיו ומאווייו יש בה משום 'עמידה בניסיון הזר' [ריקר נשען כאן על המונח Der Fremde (הזר) בהגותו של אדמונד הוסרל, ומשמעו הנסיון להבין את האחר על אף אחרוּתוֹ], שהיא כעין 'הכנסת אורחים לשונית', שיש בה קירוב, רעוּת ואמפתיה כלפי כל אדם [פול ריקר, על התרגום, תרגם מצרפתית: שי רוז'נסקי, עריכה מדעית: עירן דורפמן, הוצאת רסלינג: תל אביב 2006, עמ' 52-47]. קשה שלא לחוש כאן בהשפעת המושג 'אחר' בהגותו של לוינס, ובהענוּת לצו המוסרי-מטפיסי הנובע מפני 'האחר' בהגותו.
המשורר והצייר, דודו פלמה, מביא בספרו החדש כמו שור בלי ראש (הוצאת פרדס: חיפה 2010) שיר המהווה מדרש-חדש לסיפור מגדל בבל. הנה השיר 'אלהים אחד' לפניכן/ם:
*
וַיְהִי כֹּל הָאַרֶץ שָפַה אַחַת
דְּבָרִים אֲחָדִים וְאלֱהִים אֶחַד
הַצִּמְצוּם הַזֶּה הָיָה
דַּוְקָא נוֹחַ לָאֲנָשִים שֶמֵּאָז
שֹךְ הַמַּיִם וְגַלֵּי הַבֹּץ
היוּ נְטוּעִים בַּטִין הַסָּמִיך וְעֵינֵיהֶם
לְטוּשוֹת בְּטִינָה בְּכוֹכָבִים
צוֹנְנִים בְּרָקִיעַ אַחֵר.
בְּלֵאוּת דְּשְדְשוּ רַגְלֵיהֶם בַּחֵמַר הַגַּס
וְעוֹדְדוּ אִיש אֶת אָחִיו
לְהַמְשִיךְ וּלְטַפֵּס, אִם סִיזִיפוּס יָכוֹל
לְגַלְגֵּל אֶת הָאֶבֶן לְרֹאש הָהָר
תוּכַל גַּם טִינָתַם לְהַרְקִיעַ
וְאִם לֹא הִיא יַּגִיעַ מִגְדַּל הֶעָפָר.
אַחַר כָּךְ קָרָה מַה שֶקוֹרֶה
בְּכָל מִשְחָק מָכוּר
וְכַצָּפוּי הָיְתָה הָרְשוּת
בְּיָדָם לָשוּב לַעֲפָרָם
מֻשְפָּלִים וִיגֵעִים כְּתָמִיד.
מֵעַתָּה תִּהיֶה טִינָתָם הַזוֹעֶפֶת
הַלָּשוֹן הַיְחִידָה בָּה יְדַבְּרוּ
בְּהַרְבֵּה שָפוֹת.
וְרַק אֱלֹהִים אֶחָד הֵבִין לְפֶתַע
שֶשוּב לֹא יִהיוּ הַדְּבָרִים
כְּמִקֶדֶם
וּבְנֵי אֵלִים לֹא יִשְתַּעְשְעוּ
עוֹד עִם בְּנוֹת הָאֲדָמָה.
וְשוּב לֹא יוּכָל לְהִתְקָרֵב
אֶל הַיְצוּרִים הָאֵלֶּה
שֶהוּא פּוֹחֵד מֶפְּנֵיהֶם
כֹּל כָּךְ עַד שֶהוּא מַסְתִּיר
פָּנָיו מֵהֶם, כְּמוֹ יֶלֶד מְבֹהָל,
הַרְחֵק עַד כַּמָּה שֶאֶפְשָר
רָק עֶרְגָּתוֹ הַנִכְזֶבֶת
תֹּאחַז בָּהֶם בְּצִפֹּרְנֶיהָ הַחַדּוֹת
כֶּבְּרִית עוֹלָם שֶיָּכוֹל הָיָה
לְהִתְרַחֵש אַחֶרֶת
[דודו פלמה, 'אלהים אחד', כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010, עמ' 65-54]
פלמה מתאר כאן את טינתם של פליטי המבול היחידים, שעולמם חרב, הצריכים לקום מן הבוץ ולהתחיל לבנות חברה אנושית מחדש. היותם משוקעים בטין, זכרונותיהם על מה שהיה ולא יהיה עוד לעולם, מביאתם לכדי טינה: טינה כנגד הטבע שעלה על גדותיו וחולל הרס שלא נודע עד אז; טינה כנגד האל, איזה אל שיהיה, שהביא כזאת על ראשם. בבואם להתבונן בחייהם גם לאחר הבניין, גם לאחר שלכאורה נפוצו לכל כנפות תבל (מה שיכול להביע גם את שיקומו של המין האנושי, כך שלאחר שפרו ורבו, יצאו למלא שוב את הארץ), המוות, החורבן, המלחמות, המגפות עדיין אורבות להם בכל מקום. במצב כזה נקל על כל אדם לרחוש באיזה חלק מאישיותו איזו טינה כלפי העולם ומוצאותיו. החורבן במבול, מצב העניינים הזה שבו המוות יושב מעבר לכתף כל הזמן והאדם נושא בזכרונו חורבנות פתאום השבים ומתחדשים, הביא לשבר מהותי ביכולתו של האדם להיות קשור עם האל בחינת צלמו עלי אדמות. אדרבה, על האדם לרכז את כל כוחותיו במלחמות הקיוּם ובהתמדתו על אדמות. האל הוא זה המבין דווקא כמה המיט המבול אסון, לא על האדם בלבד, אלא על נוכחותו של האל בקרב בני האדם, מפוחד מהם, מבויש מפניהם, מסלק עצמו האל כמעט לחלוטין, ורק רישום כלשהו של נהיה ושל ערגה מן הברית שהיתה שבין אדם לאלהים עוד נותרת תלויה בחלל האויר, כמעט בלתי-ממשית, אוטופיה שאינה תלויה שוב בזמן ובמקום.
אליבא דהפייטן היהודי שמעון בן יצחק ("השמעוני", מאה עשירית, מיינץ שבגרמניה), אמנם מבטא סיפור מגדל בבל סוג של מרי באלהוּת אשר הביאה לחורבן המין האנושי; המגדל מבקש להביע את המוטיבציה האנושית למגננה כנגד הטבע ו/או כנגד האלהוּת האורבים לפתחהּ; האל מפיצם בכל הארץ ובולל את שפתם בכדי שישובו לחיים; זאת ועוד, תפישתו של שמעון בן יצחק היא טלאולוגית. האל מוביל את ההיסטוריה כולה, למציאות של שלום כלל-אנושי שבו כל המין האנושי יעבדו את האל שכם אחד.
ההשגחה האלהית על ההיסטוריה ותקוות הגאולה רחוקות מאוד מן התפיסה אשר מביע פלמה בשירו; זהו עולם שבו הברית שבורה, האלהוּת בכרה להסתלק כאשר נוכחה בטרגדיה שחוללה. האל ההורס אינו האל הבונה. האנושות היא הבונה. בנין חברה אנושית שבה שורר צדק ושלום יחסי, בהּ מוענק ערך לחייו של כל פרט ופרט, עשויה לבטא את התאחזותם של יחידים באותה מציאות אוטופית קדומה של ברית, את ההתאחזות באותו רושם של נוכחות אלהית קדומה, אר נסוגה מן ההויה, כמעט ללא הותיר זכר להיותה אי-פעם.
ר' משה חיים לוצאטו תיאר בפתח ה-26 מספרו קל"ח פתחי חכמה את רושמו של האין סוף שנותר בחלל הריק של ההויה לאחר שהאין סוף הסתלק והתעלה ממנוּ; עם זאת, האין סוף ברוך הוא (כפי שכינהו הרמח"ל) האיר בקו-אור ראשון את רושמו, ושם צפן את כל הידע התכליתי הארוג בכלל העולמות. האין סוף ברוך הוא הינו טרנסצדנטי ועל כן נעלם מהשגת ברואיו; לעומתו, אותו זיכרון מוחלט הצפון ברושמו ניתן לאיזו השגה פנימית (בהיותו סופי). העולמות אותם מתאר רמח"ל, גם אם האין סוף מסולק מהם הינם בכללם ביטוי להטבתו של האל בכלל-נבראיו, זהו הטוב שבעולמות האפשריים, ואף האדם עוד עתיד להיוודע לכך, בעת בה תשתכלל ותתעלה השגת האדם, עת יהיה קשור לנשמתו, באותה המידה בה בני האדם חשים את גופם במציאות הנוכחית.
פלמה אינו אופטימיסט לכתחילה אף אינו תיאולוג כרמח"ל; שירו מבטא הלך-רוח קיוּמי-דיאלוגי, שאינו חפץ עוד בתיאודיציאה ("הצדקת האל") אלא בהולכה פכחת של האדם לכדי מציאות זמנית-סופית-אפשרית, שבה יאירו בני אדם פנים אילו לאילו. העולם מלא טינה ומלחמה ומחלה, כמעט חסר חמלה. עם זאת, בקרבתו של עמנואל לוינס אשר כתב את הספר אחרת מהֶיוֹת, אין להסתפק במה-שיש, יש לעמול על אפשרות של התרחשוּת אחרת וקירובם של חיים אנושיים הרחוקים מן הבהלה, הבושה והפחד, מן הטין ומן הטינה, זוהי מלאכתו של כל אדם, ולא עלינו המלאכה לגמור. האחריוּת הזאת לחיים האנושיים היא מנת חלקם של בני האדם והיא אינה עתידה לחדול. זוהי ברית עולם, אפשרוּת של התרחשוּת אחרת, שביכלתינו לקדמהּ או להעלימהּ.
דבריו של דודו פלמה על אודות הצמצום, הנסיגה, וההסתלקות האלהית הזכירו לי את דבריו של הפילוסוף הסיני צ'יאן מוּ (1990-1895) על אודות נסיגתו של האלהי לשוליים בזמן המודרני. על כך כתבתי כאן.
בתמונה למעלה: פטר ברחל האב, מגדל בבל, שמן על בד 1563.
© 2010 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
מה שמעניין ומחדש הוא שפלמה מבצע בשיר היפוך תפקידים. כל המפרשים מדברים בדרך כלל על האדם, לפני ואחרי חורבן המגדל, וכאן, יש מבט לתוך האלוהים המשתנה, המתחרט, העורג. אליבא דפלמה, וזה היפה, חורבן המגדל השפיע בעיקר על האל, שנהייה אנושי וסימפטי יותר, בעוד האדם הפך למעין "האל שלפני החורבן" באמצו את זעם האל והטינה.
שועי,
עלית אל ראשו של המגדל,
וירדת בחזרה,
והבאת מלא דברים מעניינים.
אני מאוד מאוד אוהבת את הרמס על סנדליו המכונפים,
ויפה בעיני שהרמנוייטיקה קרויה על שמו.
מן הסתם היא לא קיימת בשפתם של אלה:
…
מֵעַתָּה תִּהיֶה טִינָתָם הַזוֹעֶפֶת
הַלָּשוֹן הַיְחִידָה בָּה יְדַבְּרוּ
בְּהַרְבֵּה שָפוֹת.
…
המשפטים האלה כל כך יפים ונכונים, (ובכלל כל השיר יפה, דודו)
הטינה והבוץ כרוכים יחדיו.
כמו שלג אצל האסקימוסים, למי שחי בטינה,
יש הרבה מילים לבוץ…
אורי יקר,
הצבעת על הנקודה הארכימדית (-: אותה יש לטעמי לקרוא גם בקונטקסט של אברהם יהושע השל ב- God in Search of Man; אבל האל שמתאר דודו להבדיל מזה של השל הוא אלהים מסוכסך עם עצמו, השרוי בשבר, אולי באבל על דברים המתרחשים דבר יום ביומו תחת לשמיו. כלומר, זהו אל מנוגד בתכלית לאלהי הפילוסופים של הרמב"ם ושפינוזה; זוהי אלהוּת אנושית למדיי מן הטיפוס החז"לי (השל ביקש לגשר בין אפיוניה האנושיים אצל חז"ל ובין הטרנסצדנטיות האלהית של הרמב"ם– ותפיסתו של האחרון את האל כסיבה הראשונה, אשר רחמיו וכעסו אינם אלא מיתוסים חינוכיים שנועדו לסבר אוזנו של ההמון).
בפיוט מסויים במעשה מרכבה מכונה הקב"ה "מלך עלוּב" ומשמעו, שכולם עולבים לו בחטאיהם, והוא סובל אותם ונושא את הכל. ר' אלעזר מוורמס מנה את כושרו של האל לסבול את כל הדברים הנעשים תחת שמיו, כאחד מאפיוניו הבולטים.
האל שמצייר דודו פלמה שונה מאוד מן התפישה התיאולוגית הזאת. לא רק שהוא אינו סובל את מעשי ברואיו, יש לו קושי מהותי לסבול את מעשיו-הוא.
אם ראךף וולדו אמרסון כתב כי "האדם הוא אל בחורבותיו", האלהים המצטייר משירו של דודו הוא כמעט אדם-במשבר זהות. זהו אל אבל, השרוי ביסורי מצפון, המתגעגע למציאות שיכולה היתה להיות אחרת.
מיכל יקרה,
למי שחי בטינה
יש אפילו קפה בוץ… (-:
שועי,
"בחיבורו העמק דבר, עת השיעבוד והטוטליריזציה אותן הנהיג כביכול נמרוד הפכו אצלו לאלגוריה למצב האדם תחת שיעבוד התעשיינים (מדובר על ראשית המהפכה התעשייתית ועל הנהירה לערים הגדולות בכל רחבי אירופה)", חדשת לי לא מעט בקטע קטן זה, לא יצא לי להכיר\להתוודע לכתבים רבנים שהתייחסו למהפכה התעשייתית והצטרפותם של יהודים לשורותיה, גם אם יכולתי לנחש שבוודאי היה אחד שכן התייחס… הנרטיב שמוכר לי, הוא שתלמידי החכמים במזרח אירופה המשיכו לדבוק במגדל השן, בשעה שהלא מיוחסים ומקורבים לעולם התורה מצאו להם רבנים חדשים בדמות הוגים מרקסיסטים כאלו ואחרים(ויש גם עוד עניין, על חוסר הידיעה של הרבנים על מכירה של בנות לזנות בדרום אמריקה)…
אני מנסה למתוח קו בין תפיסת האלוהות שעולה כאן, שאני מסופק אם יש בכוחה להניע את המחזיקים בה(דרך חיי התבוננות, הכרה פנימית, וכו') למלחמות, הרג, שנאת חינם, ולעומת זאת הרווחת, שלוקחת את אלוהים ברצינות תהומית, כלומר, לא חלילה כרעיון הנתפס במוגבלות התפישה האנושית, ספק קיים ספק לא קיים, אלא כאקסיומה ראשונית ועובדה אונטולוגית, ושמביאה לטירוף בלתי נשלט. אני מסופק עם המאמין המצוי יכול להרשות לעצמו לשחק עם דמותו של אלוהים, כפי שעשה דודו פלמה בשירו, ואולי זה בדיוק כל ההבדל…
תמהּ,
[א]. סורן קירקגור ב"או-או" (מהדורה עברית,חלק א') קובע כי בני האדם הקימו את מגדל בבל מפני השעמום; כלומר לדעת קירקגור בני האדם מנסים לחמוק מן השעמום והשגרה בכל מיני אופנים. ייסודן של טכנולוגיות חדשות והגויות חדשות לדידו (אפשר שגם דתות, אלא שקירקגור הכומר קצת מתקשה לומר זאת בתור סוג של "אביר אמונה") הוא נסיון להביא איזה עניין לחייהם את העוסקים בהם.
אני מבכר את דעת ר' שמעון בן יצחק וכן את מה שהביא דודו פלמה בשיר. לעתים,
לא על שעמום מנסה האדם לגבור אלא על מצוקה. לעתים, דווקא התיאולוגיה הדתית השוררת, והקנאות בה אנשיה מגינים על מה שמעולם לא הקדישו לו מחשבה שניה, אינה עילה לרווחה, אלא למצוקה-חריפה, [למשל: לא ברור לי כיצד "חברת הלומדים" החרדית מחזיקה במתכונתהּ הנוכחית, הדנה רבים מדיי לחיי עוני קשים.
נהיר לי כי הדברים משרתים את האוטורטיביות של הרבנים (כוח הוראתם), לא ברור לי איך צבור גדול עובר על כך בשתיקה].
[ב]. ב-Homo Ludens ("האדם המשחק") ליוהאן הוידזינגה עומדות כל מערכות החברה האנושיות כסוג של משחק ו/או ריטואל (בעל חוקים ברורים). האדם משחק
כך או כך. רשאי הוא לשחק כשבת-שחוק נתונה על פניו, ויכול הוא לשחק גם מתוך רצינות תהומית ותודעה שהוא אוחז באמת שאין בלתהּ. גם האמנות, היצירה, ההגות, אליבא דהוידזינגה, הינם ביטוי של משחק ושל ריטואל-יוצר.
[ג]. למרבה מזל, לפחות במערב חלפו הימים בהם היו מעלים מינים, מכשפות, ואמנים על המוקד או מעמדים אותם לפני כתת יורים, וכן כבר אין זובחים בעלי חיים במקדשים (רק בתעשיית הבשר). עם זאת, התפיסה התכליתית (יא אריסטו, יא אריסטו, מה עשית?!) עדיין משתוללת במערב (זאת רק אחת הסבות לכך שהיידגר מכעיס אותי), וכולם יודעים לאן הם רוצים להגיע ומפני מה, וכל אחד גדל תחת כנפי התפישה ש"אין העולם נברא אלא בשבילי" (תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ד' הלכה ט). הטירוף שאתה מדבר עליו, גם קירקגור ולייבוביץ' היו שותפים בו, כל הרעיון לפיו האדם עומד לבד לנוכח האלהוּת הוא קיצוני להפליא (האם אי פעם אנחנו באמת לבדנו? האם את עצמינו איננו חווים לכתחילה מתוך החברה והתרבות, ומתוך ידע שנחלק לנו מפי מורים ומפי ספרים?). אוי, זו עגמת-נפש לחשוב כי ישנם א/נשים המגיעים אל בתי-תפילה שונים מתוך מוטיבציה להשיג איזו תכלית (גאולה, מחילה, כפרה, הצלחה, פרנסה, רפואה).
[ד]. לכל אלו יפים בעיניי דברי דאו דה-צ'ינג (פסקה 29).
מי שמבקש להחזיק בעולם ולעשותו
רואה אני שלא יצליח
העולם הוא כלי רוחני
ואי-אפשר לעשותו
העושה מהרס אותו
המחזיק מאבד אותו
הדברים-
קצתם מלפנים, קצתם מאחור
קצתם נשימתם עדינה, קצתם
נשימתם קשה
קצתם חזקים, קצת חלשים
קצתם הורסים, קצתם נהרסים,
לכן החכם מנמע מן הקיצוניות,
מן המותרות,
ומן היהירות.
[תרגמו: חנוך קלעי ויורי גראוזה]
שועי תודה. נעים להתארח בחברה טובה ושבת שלום
דודו יקר, בשמחה. שבת שלום.
כמה מעניין!
גם אני כמו מיכל נתפסתי להרמס – איזה הקשר יפה, וגם, אפילו יותר, נתפסתי לתשוקה שבתרגום.
ואיכשהו זה מתחבר לי לדברים של לימור לבנת (סליחה….) אבל מלהיפך – כי היא דברה על השחקנים שמסרבים להופיע באריאל (בצדק מוחלט בעיניי) כעל מי שיוצרים קרע בחברה הישראלית- שהיא כידוע הרי כל כולה מיקשה אחת ואחידה(…), והריבוי הזה של השפות והתרבויות של מגדל בבל הוא ההיפך המוחלט, ולא בהכרח עונש כמו שלימדו אותי בגן, אלא פרס, עושר תרבותי עצום ורב!
טלי יקרה,
טוב, אני חושב שאני יודע מדוע נתפסת לגרסתו של פול ריקר… (-:
אני מכבד את זכותם של השחקנים לסרב-הופעה אבל גם לשאת בסנקציות שהנהלת התיאטרון (המעסיק) עשויה להשית עליהם.
באשר לי, אני מניח כי אם הייתי מוזמן נניח להרצות בהיכל התרבות /מתנ"ס באריאל על תחומי עיסוקי, הייתי נוסע. גם אנשים שאיני מסכים עם דרכם הפוליטית זכאים לצרוך תרבות, ובוודאי להזמין אל מקומם מופעים/הרצאות.
אני מניח שהייתי מסרב להופיע (גם בתשלום ניכר) בכנסים פוליטיים של מפלגות 'הבית היהודי' או 'האיחוד הלאומי' או 'ישראל בעליה'. למעשה קשה לי לדמיין את עצמי מופיע בכנס פוליטי של מפלגות שמאל אליהן אני חש יותר קרוב.
אבל כאן לא מדובר בכנס פוליטי אלא במופע תרבות ועל כן לא רלבנטי בעיניי לאילו מפלגות מצביעים רוב הקהל באולם [מה גם שעובדתית אוכלוסיית אריאל שונה במהותה מיושבי תפוח/יצהר/היישוב היהודי בחברון, שספק אם יעלו על דעתם לצרוך תרבות חילונית כלשהי]. הם בני אדם, שגם אם איני מסכים עימם, עדיין אני רואה בהם שותפיי לתרבות האנושית.
שועי יקר.
נדמה לי שאני מבין את עמדתך באשר את עמדתך באשר למופעי תרבות בשטחים הכבושים. מבין אך לא מקבל. נדמה לי שזכותם של אזרחים לצאת חוצץ נגד עוול מתמשך של 43 שנה שבחלקו הגדול מתבצע על ידי אנשים נחמדים מאוד, תרבותיים ומביני עניין. הנקודה היא שאנחנו אחראים לכך שבשקט ובביישנות שלנו (ענוותנות?) אפשרנו להם ועודנו מאפשרים להשאר שם כשאנחנו הופכים למעשה להיות שותפים שקטים למעשה ברוטלי. אז אנחנו שותפים ומותר לנו להתנער מהנבלה המתמשכת.
בזמן מלחמת לבנון לאחר שהשתתפתי במלחמה בצור צידון ובביירות והשתחררתי לביתי כשאני מלא בזעם ומתוסכל ממעשה ההונאה הגדול שהייתי שותף לו. כמה חודשים לאחר מכן קיבלתי צו מילואים לבטחון שוטף בלבנון. באותו זמן הרב צפניה דרורי, ראש ישיבת ההסדר של קרית שמונה, פירסם מאמר בעיתון מעריב ובו קבע שצידון היא עיר קדושה ושצריך להקים לידה התנחלות. החלטתי לעשות מעשה וסירבתי לשרת בשטח הכבוש שנוצר לנו לפתע מצפון. מצאתי את עצמי בכלא עם עוד 26 בחורים צעירים ויצירתיים וביחד הקמנו את 'יש גבול'. זה היה משק כנפי הפרפר שלנו. ידוע לנו שלסרוב הגדול שהתרחש בעקבות אותה דבוקה ראשונה של סרבנים הייתה השפעה גדולה על כך שבסופו של דבר לבנון לא הפכה להיות שטח כבוש כדוגמת יהודה ושומרון. עד היום אני מצטער על כך שלא הקמנו את יש גבול ישר לאחר מלחמת יום כיפור. אבל טוב מאוחר מאף פעם. ולכן אני תומך ואתמוך בכל מעשה שיסייע לחברה הישראלית לשוב ולהפוך להיות למדינה דמורטית ולא מדינת אפרטהייד המתחפשת למדינה דמוקרטית, בעיני עצמה לפחות.
בתקופת מלחמת העולם השניה ישב מאטיס בווישי תחת גנרל פטאן ויצר את מגזרות הנייר הנפלאות שלו. באותו זמן פיקאסו המשיך לייצר אמנות מגוייסת נגד הפשיזם והברוטליות. האם זה אומר שמאטיס הוא פחות אמן מפיקסו בשל כך? וודאי שלא. אבל בעיני הוא הרבה פחות בן אדם.
דודו יקר,
לשעבר עוררתי על עצמי כמה מגיבים כעוסים כאשר כתבתי בתגובה מסויימת כי אני מכבד לחלוטין את זכותם של הסרבנים לסרב.
באשר לי, אני חושב שלמדתי ערבית בכוונה רבה בנעוריי, משום שלא רציתי לשרת ביש"ע. היו לי חברים מבוגרים יותר שעשו את הסדיר באנתפאצ'ה הראשונה (אני התגייסתי רק ב-92') וסיפוריהם הדירו שינה מעיניי (חלקם אגב, סבלו מחלומות זוועה במשך שנים ארוכות). אני גם יכול לומר שכך או כך גם בתפקיד שעשיתי היה מעשה שבו הייתי קרוב מאוד לסרב פקודה, ודווקא עמידתי על שלי מהיכן שפעלתי, מאחורי הקלעים, התירה לפלאח, עובר אורח חף-מפשע, אי שם במזרח, להמשיך בסדר חייו.
אני מנסה לקיים בחיי את הדברים הבאים של שפינוזה בהם אני מוצא טעם רב : 'אבל אין לנצח את הנפשות בנשק אלא באהבה ובנדיבות' וכן: 'מעל לכל מועיל לבני האדם שיתחברו במנהגיהם ויתקשרו יחד בקשרים העשויים להכשירם שייעשו כולם אחדות אחת; ובאופן מוחלט, שיעשו את מה שיביא לידידות אמיצה יותר ביניהם (ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגן מלטינית: ירמיהו יובל, חלק ד', נספח, פרקים י"א-י"ב, עמ' 355).
למשל, הערב אני מוזמן לארוחת שבירת צום הרמצ'אן (אפטאר) בנצרת, ואסע כמובן מפני דברים אלה ממש.
דיכוטומיות של בני חושך ובני אור (מתנחלים-לאומניים מול שמאל-ליברלי) אינן מועילות לאיש. אני מעדיף במידת האפשר לדבר עם אלה ולדבר עם אלה. לא תמיד קל לי הדיבור עם אנשי-ימין (ואף נתקלתי בימי חלדי בכמה תופעות אלימות), וכנראה שאנשי כ"ך ודומיהם הם נתעבים ולא בני שיח אף בעיניי. אך לא כל המתנחלים עשויים מקשה אחת (כפי שאולי כל מיני רבנים קוקואים היו מעוניינים להראות) ועשייתם מקשה אחת קצת מזכירה לי בבואה של מפלגות ימין הטוענות כי הערבים/פלסטינים כולם מקשה אחת.
אני מעדיף לחפש את האדם ואת הדיבור בין בני אדם.
היי שועי,
אני רוחש כבוד רב לעמדותיך ולכוונותיך ואין לי ספק שצריך גם שיהיו בינינו אנשים כמו האיש שנקרא שועי.
עם זאת, כאשר ויקטור פרנקל קיים את מאמר חז"ל "במקום שאין אנשים היה איש" הוא עשה זאת בקרב האסירים במחנה ולא בקרב מי ששמר עליהם. שאין לי ספק שהיו בהם אנשים תרבותיים מאוד ויודעי ספר ומנגינה ואפילו כמה פילוסופים.
ככלות הכל האם לא צדק ר' יוחנן כאשר אמר שענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו!
וכל זה למה? על שום שלא עמד ר' זכריה ומחה כאשר נוכח במעשה עוול שמתקיים והחשה משום ענוותנותו.
ואולי בעצם הכל שאלה של מידתיות ולעולם אין לדעת בנקודת ההווה מה באמת יכריע את הכף. מעשה המחאה הברור היוצא חוצץ נגד העוול, או כל מעשה אנושי אחר.
שועי יקר מאוד,
כאן אנחנו חלוקים בדעתנו, למרות שאני כמובן מכבדת לחלוטין את דעתך ומעריכה בהרבה מחלוקת כנה על פני תגובותיהם של אנשים שפוחדים לנקוט עמדה כלשהי, וגם זה יש.
זכותם המלאה של תושבי אריאל לצרוך תרבות ואיש לא יצא נגד זכותם או גרש אותם מאולם תרבות כלשהו – לו היו עושים זאת הייתי נזעקת כנגד הצעד ההיפותטי הזה. אבל זכותם המלאה של השחקנים לסרב לעבוד מעבר לקו הירוק, במקום שמעמדו הבינלאומי מוטל בספק ושאגב, לא הופיע בחוזה ההעסקה שעליו הם חתמו מול התיאטראות.
זו צביעות והיתממות מצד נתניהו ולבנת להציג את הסירוב הזה כעירוב פוליטיקה, עצם ההפיכה של אריאל למקום שלכאורה אין הבדל בינו לבין כפר סבא או רעננה הוא אקט פוליטי לא פחות, אם לא יותר, מהסירוב לקחת בו חלק.
לצערי, רוב רובם של אזרחי ישראל מעדיפים למלא את אוזניהם מים ולהדחיק את קיומם של הכיבוש והקונפליקט. בניגוד לפלסטינים תושבי השטחים, אנחנו, הישראלים, יכולים להרשות לעצמנו להדחיק את המצב.
הקמת היכל התרבות באריאל היא מצב שאינו מאפשר את המשכה של הדחקה – כל אדם המוזמן להופיע שם מחוייב לנקוט עמדה ברורה לכאן או לכאן, ובעיניי זה חשוב מאוד.
אישית – אשמח לדבר ולהפגש עם כל אדם באשר הוא, כולל תושב אריאל או כל התנחלות אחרת, אבל רגלי לא תדרוך בהתנחלות, לשום מטרה שהיא.
דודו,
הואיל והפניתי אליי שלל מקורות חז"ל אענך במקור משלי:
"כיצד מאומד? לא תאמרו ראינוהו רודף אחר אחד וסייף בידו,נכנס לחורבה אחריו, נכנסנו אחריו ומצאנוהו הרוג, ראינוהו יוצא והסייף מטפטפת דם
אמר ר' שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד רודף אחר אחד. נכנס לחורבה, נכנסתי אחריו ומצאתיו הרוג וזה יוצא וסייף מנטף דם.
אמרתי לו: אראה בנחמה שזה הרגו! אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, אלא היודע מחשבות יפרע מאותו האיש.
לא הספיק לצאת משם עד שהכישו נחש ומת."
(תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פ"ד הלכה ט')
אני משתדל מאוד שלא להוציא דין אדם מאומד ומשמועה, וגם אם סובר אני כי התנהגויות פליליות/בריוניות מצויות בו אך מעודי לא ראיתיו נועץ אגרופו/סכינו
מאיים בדברים, מדכא בני אדם ומשפילם, שורף מטעיהם וכיו"ב, אני זוכר כי האדם לעולם חציו זכאי וחציו חייו וכל עוד שאין לי עדוּת ישירה, אין לי עדוּת כלל.
אני מניח כי אדם כזה שחשוד עליי בבריונות/דכאנות– הייתי שומר ממנו מרחק. בעבר למשל התחמקתי ממפגשים בהם הייתי חייב להשתתף שכללו ביקורי אישיים פוליטיים וכיו"ב (פוליטיקאים ימניים/אנשי צבא/רבנים מסויימים), משום שלא ראיתי כל אפשרות לשמוע לקחם או ללחוץ את ידם. כאשר איני מחבב אדם אני כה לא מחבבו, עד שסובביי חשים די מהר עד כמה איני יכול לשהות עימו בחדר אחד (בזה לצערי, איני מצליח לשמור על ענוותנות יתירה, כי העוול מהדהד לי בפתחי העיניים).
ויקטור פרנקל ראה מי שומריו במחנה; אני בטוח כי לאחר המלחמה הוא לא נמנע מלפגוש אוסטרים/גרמנים או שדן אותם לכתחילה כנאצים, ונמנע מלפוגשם או מלדבר בנוכחותו של עמית פסיכולוג שזה מוצאו.
גם לוינס למיטב עיוני, לא הסכים לראות את היידגר אחרי השואה, משום שראה בעיניו מה זה חולל באוניברסיטת פרייבורג וכיצד עבר בשתיקה, על הדחתו של אדמונד הוסרל משום יהדותו. עם זאת, דומני כי לוינס דיבר עם כמה וכמה גרמנים/אוסטרים/פולנים וכיו"ב. אני מניח שהוא לא בדיוק שאל אותם מה הם עשו בשנים הרלבנטיות.
לשעבר, במקום עבודה בו חקרתי (איזו חברה בין-לאומית), היה לי עמית, בחור גרמני, דובר עברית וערבית רהוטות להפליא, שסיפר לי לאחר זמן, שאביו היה לצערו, היה בשעתו איש ס"ס. שלא כמו אביו כנראה, למיטב שיפוטי, דובר בבחור מצוין, ולא ראיתי כל טעם להקפיד עליו בשל מעשי אביו בעבר.
על עמדותיי הביקורתיות שהובעו באתר זה באופן מפורש בגנות מפעל ההתנחלות, ראה הרשימות: 'ועדת קבלה (יוסוף ק')', וכן רשימה שייחדתי לרשמי ההתנתקוּת (נסה לחפש בשמאל האתר תחת המלה 'התנתקוּת'). זאת ועוד, אני מניח שרשימותיי אלו לצד סדרת רשימותיי נגד הכניסה הקרקעית לעזה בזמן "עופרת יצוקה" לא תרמה הרבה לפופולריות שלי בקרב מקבלי החלטות ואחרים באותה אוניברסיטה שבה אני עושה עדיין, וזו בלשון המעטה. כך שאני נוטה לומר את שלי בפה מלא, ולא פעם משלם על כך באי-אילוּ שיניים.
טלי,
טלי (זה גם אחרי התגובה באתר של טלילה),
אין לי בעיה אם עמדתך, והיא מוסכמת עליי. אבל אני חושב שאנחנו מתבוננים באותה התופעה לא דרך אותן משקפים.
יש לי גיסים ואחיינים בכמה וכמה התנחלויות. איני מרבה לבקרם אבל אני אוהבם. אפשר שאלמלא הייתי מתחתן עם אשתי ולא מכיר את משפחתה הרחבה ואחריה, ואלמלא עשיתי חלק ניכר מאוד מלימודיי באונ' בר אילן, ואת שירותי הצבאי בבסיסים חלקם באיזור ירושלים רבתי ושם הכרתי כל מיני מתנחלים, הייתה דעתי עליהם שונה בתכלית, אפשר גם מוקצנת.
עם זאת, נסיוני מוכיח לי שלא מדובר בקלגס וגם לא באנשים נבערים מדעת, אלא באנשים נורמטיבים בחלקם הגדול, מקצתם אפילו מצויינים ממש, שחונכו להאמין (בטעות) כי השטחים הם ארצם המיתית השבה אל עולם-המעשה (גם אם החוק מעולם לא הפך את יהודה ושומרון לחלק ממדינת ישראל– הם בכל זאת הולכים אחר מה שהם מאמינים שהוא חוק תורני-אלהי). חלקם מן היושבים שם לא יעלו על הדעת להיכנס לעימותים עם פלסטינים, והם רחוקים מאוד מאלימוּת– ככל שאני יודע לשפוט.
שוב, קשה לי לדון בדבר, שלא דרך פריזמת נסיוני בחיים והיכרותי עם מתנחלים (ברור שיש מהם גם אלימים, מטורפים, ורצחניים– אבל לא ברור לי עד כמה יותר משיעורם של אלו באוכלוסיה הרגילה, ויכול להיות שגם שיעור זה היה פוחת לולא כמה מנהיגים דתיים מטורפים בעליל המנהיגים את חלקם).
דודו וטלי,
עוד דבר, למקרה שתגיבו במהלך השעות הקרובות, אני יוצא כעת עד מאוחר לצפון הארץ (הוזמנתי לסעודת שבירת צום הרמצ'אן בביתם של ידידים). כך שכנראה אאחר להגיב עד שעות הלילה המאוחרות.
שועי יקר ביותר,
ברור! אין לי צל של ספק שרוב רובם של המתנחלים הם אנשים טובים ושוחרי טוב ואין ספק שממשלות ישראל לדורותיהן -כולל ממשלות שכינו עצמן משום מה ממשלות שמאל- שלחו אותם לשם, חלקם הגדול לא גרים שם עקב השתלטות אישית שלהם על שטח אלא עקב פעולות מוסדרות ומאורגנות, יותר או פחות, של מדינת ישראל.
אישית מעולם לא עשיתי דמוניזציה למתנחלים וגזענות כלפי המתנחלים כקבוצה מרגיזה אותי בדיוק כפי שכל גזענות אחרת מרגיזה אותי.
ועדיין – עצם ישיבתם שם, היא לא מוסרית בעיניי והיא מנציחה ומעמיקה את הכיבוש ואת עוולותיו. ברור שברמה האישית רוב רובם של אלה הנוסעים בכבישים ליהודים בלבד לא מתכוונים לפגוע בפלסטינים. אבל ברמה המעשית, בתכל'ס, עצם ישיבתם שם, עצם סלילת הכבישים הללו, עצם הםפגיעה בחופש התנועה של הפלסטינים, כל אלה הם פועל יוצא מובהק של ההתנחלויות.
אין לי דבר וחצי דבר נגד המתנחלים כבני אדם, יש לי הרבה מאוד נגד העובדה שהם גרים איפה שהם גרים, ואני חושבת שהתעלמות מההבדל בין שטח מדינת ישראל הריבונית לבין השטחים הכבושים היא התעלמות מסוכנת.
ובתיאבון לסעודת הרמדאן! (-:
שועי היקר.
אתה כותב: "ויקטור פרנקל ראה מי שומריו במחנה; אני בטוח כי לאחר המלחמה הוא לא נמנע מלפגוש אוסטרים/גרמנים או שדן אותם לכתחילה כנאצים, ונמנע מלפוגשם או מלדבר בנוכחותו של עמית פסיכולוג שזה מוצאו".
אכן ויקטור פרנקל, קרוב לודאי, לא נמנע מלפגוש אוסרים/גרמנים לאחר המלחמה. אבל הכיבוש לעומת זה עדיין לא נגמר. וכל עוד המתנחלים יושבים בשטחים הכבושים, זכים, טובים וברי לבב ככל שיהיו, עצם ישיבתם שם יוצרת לי קושי מוסרי בל יתואר.
בקשר ללוינס והיידגר. בתשע קריאות תלמודיות, הקריאה הראשונה עוסקת בנושא המרכז השנתי של כנס האינטלקטואלים היהודים. הנושא נקרא 'לה פרדון',
'הסליחה', והשאלה בכנס הייתה: האם אפשר כבר לסלוח לגרמנים.
לוינס מתחיל את השיעור ממסכת יומא מ"עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר", ולוקח את השיעור משם והלאה לשאלה האם הוא יכול לסלוח כבר להיידגר (לוינס העיד על עצמו כי "הלכתי להוסרל ומצאתי את היידגר") . אם אני מבין את לוינס כראוי, הרי שמה שמה שהוא טוען בעצם זה שאין סליחה קולקטיבית לעבירות שבין אדם לחברו. והוא, לוינס כנפגע, איננו יכול לסלוח להיידגר בנקודת הזמן ההיא שבה התקיים הכנס.
למעשה אני מוצא את עצמי במצב מאוד דומה עם אחי המתנחלים (וכאשר אני אומר מתנחלים אני משתדל מאוד לא להכליל אלא להתכוון רק לאותם אלה שאני מכיר באופן אישי). היחסים בינינו מאוד מורכבים. אך בעיקרו של דבר כאשר אני בוחן את המשותף והמפריד, אני מגלה שלמעשה מפרידה בינינו שפה משותפת. כי כאשר אנחנו אומרים "מוסר" "ערכים" ו"מצפון", אנחנו אולי אומרים אותן מילים אבל התוכן שלהן, בהקשרן למציאות, שונה לצערי לגבי כל אחד מאיתנו.
לצערי, כמה מהמגיבים למעלה מפספסים קצת את העיקר.
זכותו של כל אזרח, אמנים כלולים, לציית לצו מצפונם ולא להופיע במקומות שאין ליבם שלם איתם ואפילו לצאת להפגנות ושביתות על כך. כולל עניין אריאל והתיאטרון וכולל נגד גידול חסה בשטחים וצייד ליוויתנים בקוטב הצפוני של שדרות נורדאו פינת ירמיהו.
אבל, בעת ובעונה אחת להמשיך ולהופיע בתיאטרון שמסובסד ע"י המדינה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות וחושבת על פי רוב דמוקרטי של כל אזרחיה שנכון לרגע זה, כל עוד לא יוחלט דמוקרטית אחרת, שדין אריאל הוא כדין שינקין או מרכז גולדה לאמנויות, ולקבל ממני (!) המשך משכורת – זו צביעות לשמה. או שהם עובדים שם או לא.
לדעתי הם צריכים לציית לצו מצפונם ולא להופיע, ובאם אכן לא יופיעו, שיפוטרו לאלתר. ומצידי שבבחירות הבאות תוחלף הממשלה וזכותה תהייה לחשוב אחרת, כולל להחזיר את אריאל, ואותם לעבודה.
טלי,
את לא צריכה לשכנע אותי, אני כבר מכיר אותך קצת (-:
דודו,
אני מסכים עם כל מה שכתבת,אין חולק (אעיר אבל שלוינס לא רק שלא סלח להיידגר עד לשנת 1968 בהּ נדפסו ארבעת הקריאות התלמודיות הראשונות לראשונה, אלא גם לא מחל לו עד למועד פטירתו שלו בשנת 1995). אבל אני שולל מכל וכל את האנלוגיה המשתמעת שערכת בין שומרי מחנות השמדה ובין מתנחלים. זה מופרז למדיי. תוכל לראות במועצת יש"ע סוג של בריונים השודדים שטחים לא-להם בחסות מוסדות המדינה, אבל מחנות השמדה. בחייך, זה מוגזם. אני יכול להבין אנלוגיה בין כהניסטים לנציונל-סוציאליסטים, אבל רוב המתנחלים עדיין אינם מחפשים להכות ערבים או להורגם. אם כך היתה התמונה, היית צריך לקבל במשך כל השבוע דיווחים שוטפים (אם לא בכלי התקשורת המקומיים אזיי בכלי תקשורת זרים) על פרעות-מתנחלים בגדה עם עשרות ומאות נפגעים פלסטינים. הפרעות השיטיות היחידות שאירעו לפי שעה באזרחים פלסטינים נוהלו על ידי צה"ל בחסותה של ממשלת ישראל ונודעו בשם "עופרת יצוקה".
אורי,
תודה על שהעלית על הפרק את הסוגיה הדמוקרטית. אני מעדיף להמשיך לסבסד מכספי המסים את התיאטראות ושחקניהם על פני סיבסוד נוסף של התנחלויות ו/או של הממסד הביטחוני. אני חושב שזה נדבך חשוב לעתידה קיומה של מדינת ישראל.
יש לי הרגשה שאתה סובר כמוני ממש.
טלי, דודו ואורי
ברור שההתנחלויות הן בעייתיות מאוד מבחינה מוסרית; ברור גם לדידי שהתיאולוגיה של גוש-אמונים (רצי"ה קוק) הנישאת כנס מעל מחנה המתנחלים היא עוד יותר בעייתית מבחינה מוסרית, כל שכן, מבחינה דמוקרטית-ליברלית-פלורליסטית. איני שוכח זאת ולו לרגע אחת.
אבל לא באידיאות אנו עוסקים, אלא בצעדים המבטיחים את הגנתה של הדמוקרטיה.
"חרם" הוא כלי חברתי-אלים. כלומר, "חרם" במקרא הוא סוג של ג'נוסייד כלפי תושבי עיר יהודית שאינם נשמעים לחוקי התורה או כלפי העמים הכנעניים.
אחר-כך בתרבות הרבנית הפכה הוראת המילה "חרם" לכלי חברתי-פנימי להוצאת יהודים מכלל ישראל ואיסור מוחלט להתרועע עימם, לפרנסם, להעביר להם משהו.
אותם יהודים שהוחרמו על ידי המנגנון הרבני אורתודוכסי הפכו לבלתי קיימים/נראים
בעבור מי שבעבר היו אחיהם.
תמהני על השמאל-הליברלי הישראלי המאמץ דפוסי התהגות אלימים נפסדים כאלה.
אותו דבר חשתי לפני כמה שנים כאשר אורי אבנרי אסר חרם על מוצרי ההתנחלויות. איני מתאמץ
לקנות סחורה מן ההתנחלויות אבל מדוע להחרים? זה קצת דומה בעיניי לפעלו של הרב שמואל אליהו מצפת שעתים מפרסם אילו פשקווילים האוסרים לקנות מערבים או למכור להם. אותו סיפור בערך.
המתנחלים לא מוסריים ואילו הלא-מתנחלים רוחצים בנקיון כפיהם? האם כל אותם אמנים צפון תל-אביביים שאינם יודעים דבר ערבית, החיים בשכונות "לבנות" נטולות ערבים/עולים/עובדים זרים ועמוסות אנשים הומוגניים תרבותית באופן מעציב, או לחליפין שמאל-בורגנים המתנחלים בפרוייקטי יוקרה חדישים ביפו ובצפון הרצליה פיתוח שנבנו על אדמה ערבית בזוזה (ערביי 48') הם מוסריים יותר? זה כמעט מצחיק (יש בהם כאלו הנושאים את דגל המאבק במתנחלים ביד אחת וביד שניה עורכים עסקאות נדל"ן ביפו ההולכת ומגיעה לנקודת רתיחה). האם אותם אבירי זכויות האדם עזרו לשקם פעם את עג'מי או את לוד הערביות או ניסו להוביל את הפיכתהּ של תל אביב לעיר פלורליסטית מעורבת? (אה, זה דורש מלאכת כפיים וגם רצון לבנות בצוותא עם ערבים עיר מעורבת, שכחתי; מלאכת כפיים היא לא דבר מוסרי כאשר אתה אמן מתל-אביב. וגם, עיר מעורבת, בחיאת, תראו מה יקרה ביום שבו מישהו יעלה על דעתו לבנות ברחוב גורדון, זה עם הגלריות, מסגד עם מגדל למואזין). אבל להפגין על רעות המתנחלים, לעשות הפינינג מחאה, ולהוציא אנתולוגיות שירה לסיום הכיבוש אפשר גם אפשר.
מצאו לי קומץ מהם שיודעים מהו חודש הרמצ'אן, מדוע צמים ומה עושים בו. מיצאו לי תריסר שהתארחו בסעודת שבירת צום (אפטאר) או שהביעו היום ישירות באזניי פלסטינים את תוכחתם על דברי הבלע של הרב עובדיה יוסף אמש בגנות הפלסטינים. העיקר שאפשר להגן (תדמיתית-דמיונית) על הילידים הערבים מפני הבוקרים היהודים-דתיים האכזריים האורבים להם בערבות יש"ע, וללהג באזני כל במאי אירופי על עוולות הכיבוש (שהם כמובן לא שותפים בו, או משתתפים בו דבר יום ביומו, כמו כולנו), ואם לא אז בטוק-שאו בערוץ 2.
יש מושג דתי מעצבן שנקרא "אנשי שלומנו" (כלומר אלו המתנהגים כמונו לכל דבר ועניין). האם לא דומה כי התל-אביביות פתחה איזה דגם אורתודוכסי מקביל של "אנשי שלומנו". זה דוגמטי ונבער פחות כשזה בא מן השמאל? לכם הפתרונים.
אני מכבד את זכותם לא להופיע באריאל. אבל זו כזו צביעות. שאלמלא זה היה עצוב הייתי מתפקע.
ולסיום, ביום שבו אשמע תכנית מפורטת של השמאל הישראלי לאיכלוסם של מפוניי-ההתנחלויות בתל-אביב או על בניית עיר דתית-לאומית בגוש דן ביום שלאחר הסכמי השלום עם הפלסטינים(שהריי אם אילו יישלחו צפונה או דרומה, הרי כמה שנים אחר-כך יצווחו אותם אבירי איכות-האדם מתל אביב שהמתנחלים שוב הציתו את אש האנתפאצ'ות הפעם: בנגב ובגליל) , אז אבין שיש כאן גורמים העוסקים במחשבה מעמיקה על המציאות, על פתרונות ישימים, על דמוקרטיה, זכויות אדם, שיוויון, ועל בני אדם. עד אותה השעה אמשיך לחשוש כי תל-אביב (מרכז וצפון) טרודה בהישארותהּ עיר בורגנית חילונית "לבנה", ולפזר בשאר כנפות הארץ את שאינם נאורים ואינם רלבנטים בשום-חשבון (אם משום שהם מוזילים את ערך הדירות ואם משום שהם ספק-בני-אדם), כאילו דבר וחצי דבר לא השתנה מאז שנות החמישים המוקדמות ועד עתה.
שועי,
לצערי, דווקא מתוך ניסיון להכיר את הדת המוסלמית, מתוך הקוראן והחדי'ת, לא הגעתי למסקנה אופטימית ביותר, בלשון המעטה, אבל כן למדתי שאני, כמו כל קבוצה של כופרים שמקימים אוטונומיה ריבונית באדמת ארץ ישראל(ולא רק בה), הינם מתנחלים עזי פנים בדאר אל אסלאם, שדינם להסתלק או למות… והאמת היא שאני לא יודע עד כמה המילה "כיבוש" הינה בעלת משמעות משותפת לשני הצדדים, ה"כיבוש" מבחינת לא מעט מוסלמים כיום, אינו תלוי באי אילו גבולות(67 או 48), אלא מתפרש על כל מקום שאליו תיסוג מדינת ישראל בשטחי דאר אל אסלאם, אני לא אומר את זה בשביל להצדיק ולהצטדק, רק מתוך הבנה שמדינת ישראל הינה הפרעה דתית במרחב האמוני של האסלאם(ואני לא כולל בתוכו את הסופיים, שהתעניינו יותר בשטחי נפשם מאשר בגבולות המסומנים של כיבושי מוחמד)…
תמהּ,
לצערי, באשר לשריעה', אינך טועה, מדינת ישראל כולה היא דאר אלאסלאם (אגב, לפי אותה פרשנות גם ספרד של היום היא דאר אלאסלאם ואפשר גם כי יוון, הבלקנים וכל המדינות האירופאיות דהיום אשר היו לשעבר תחת שליטה עות'מאנית), בו במידה על פי ההלכה, אין רשות נניח לטעון כי בזמן הגלות אדמת ארץ ישראל לא היתה נחלתו של העם היהודי, גם בזמנים בהם רוב המקום הזה יושב על ידי לא-יהודים.
אני חושב כי שני העמים יכולים לחיות כאן בשלום ואת ההחלטות למי שייכת הארץ להשאיר לאל או אללה.
ואני גם כן סוג של סוּפי, כי הגבולות המסומנים של כיבושי צה"ל אינם מספיק מעניינים אותי. אני גם כן מעדיף את האינטרוספקציה, הצלילה אל הפנים.
שועי יקירי,
אני מסכימה עם מה שאתה אומר על חרמות ועם חלק גדול מהשאר.
לתפיסתי, העניין הנוכחי הוא לא חרם, אלא סירוב.
האמנים לא קוראים כאן להחרמת תושבי אריאל, הם מסרבים לקחת חלק בכיבוש. בעיניי, להתייחס לאריאל כאילו היתה כפר סבא זה לשתף פעולה עם הכיבוש. זו מטרתה של מועצת יש"ע, והאמנים מצהירים שהם לא יתנו לכך יד, שרגלם לא תדרוך בשטח כבוש באופו שמשמר ומנציח את הכיבוש. אין פה אקט של החרמה אלא של סירוב, ואני מעריכה אותם על כך בדיוק.
טלי,
זה מתחיל מכך שמחליטים שלא נכנסים לחנויות של אנשים מסויימים בני אפיון מסוים ולא קונים מהם סחורות.
אחר כך, זה ממשיך מזה שמנהלים מערכה בכדי לזרוק אותם מבתיהם, מבלי למצוא להם פתרונות דיור חלופיים הולמים (היה כאן דבר כזה לא כל כך מזמן).
אחר כך גם לא מופיעים בפניהם בתיאטרון (כי מה להם ולתרבות, תרבות היא רק שלנו)..
ברור שלא מתחתנים איתם, וכל מי שמנהל איתם קשר הוא בחזקת פושע-מלחמה או בוגד במטרה.
לא רוצה לומר מה זה מזכיר לי. מי יודע, אולי ימי הסזון העליזים חוזרים. בקרוב רק מי שיהיה לו פנקס אדום של יוכל לקבל עבודה.
עצוב לי שלכך התדרדרו אנשים הרואים בעצמם פעילי זכויות אדם.
צר לי, העצומה הזו אינה מופת הומניסטי בכל קנה מדה שאני מכיר. לטעמי, היא מביישת את יוצריה ואת חותמיה.
ולא, איני מנהל פה קו פרו-מתנחלי, עם המתנחלים יש לי מספיק בעיות בעצמי; אני פשוט מסויג כאשר אני רואה את אותן שיטות של אלימות פורחות ומלבלבות בקהל שמאל-ליבארלי.
אבל שועי זה ממש ממש לא נכון!
אף אחד לא החליט לא להופיע בפני אנשים מסוימים, החליטו לא להופיע במקום מסוים – זה הבדל של שמיים וארץ…
שועי יקר לי מאוד.
אני ממש לא רוצה להכנס למשחקי "הוצאת את דברי מהקשרם", כי בדברים שאנשים אומרים וכותבים נמצאים כבר כל ההקשרים האפשריים (די דומה, לעניות דעתי הבלתי קובעת, ל'שדה האפשריים' של סארטר). אבל מבחינתי אני לא היה ניסיון להשוות את המצב בשטחים למצב במחנות. כל שניסיתי לומר היה שיש ביני לבין אחי המתנחלים עניין בלתי סגור המכונה במקומותינו "הכיבוש", ובעניין הכיבוש יש לדעתי רק שני מצבים של אחריות: להיות חלק מהפיתרון, או להיות חלק מהבעיה.
מתוך כך שאני מכיר בעובדה שהחברה הישראלית (הכוללת גם אותי) שותפה למעשה הכיבוש, אם במעשה יומיומי, אם בהתעלמות ואם בהכחשה, אני משתדל לא לקחת חלק מאף אחת הצורות המשתפות פעולה עם הווית הכיבוש. ולכן אני רואה במה שהאמנים עושים מחאה לא אלימה כנגד העובדה שמישהו טורח כבר 43 שנה לטשטש ולבטל את הקו הירוק. דורות של ילדים גדלו בארץ הזאת כאשר לדידם הקו הירוק הוא משהו כמו הקוטב הצפוני בפו הדב שיש לערוך אליו מנסע. לכן עד שלא יסגר בינינו חשבון הכיבוש לא אוכל לסלוח להם ולעצמי על הדברים שאנחנו מעוללים לבני עם אחר. במחסומים, בערים ובכפרים ובהתאדשות שלבשנו אל מול מצוקות הזולת.
וכדי לסיים ברוח אחרת, משום כבודו של ראש השנה, אני רוצה לגלות לך משהו שגיליתי לפני כמה שנים.
הרמב"ם בהלכות תשובה כותב:
"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים, משנתכם! ונרדמים, הקיצו מתרדמתכם! וחפשו במעשיכם וחיזרו בתשובה וזיכרו בוראכם! אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם!…"
הרבה זמן חשבתי ויגעתי על "הרמז" שהרמב"ם מדבר עליו ולבסוף הבנתי שכאשר הרמב"ם אומר "רמז יש בו, כלומר: "עורו ישנים, משנתכם!" מבחינתו זו איננה מטפורה, הרמב"ם איננו מדבר על שֵינה שיש להתעורר ממנה כי אם על שָׁנָה שיש להתעורר ממנה. וזהו הרמז- השָׁנָה ששקענו בה אם לא נתעורר ממנה יש סיכוי גדול שנתחיל את השנה החדשה כשאנו עוטים עלינו עדיין את השנה הישנה ואז בעצם לא באמת התעוררנו. תרועת השופר אמורה לטלטל את תודעתנו ולסייע בידנו להעיר אותה מהשנה ששקעה בה וכך נוכל להיכנס כשאנו ערים באמת ובתמים לשנה חדשה שמתחילה לה בשיר.
אז שתהיה לכולנו שנה טובה שכולנו נצליח להתעורר מהבלי השנה הישנה ששקענו בהם ונתעורר באמת בכל 27 החושים שבהם אוהב קורט שוויטרס את אנא בלומה לקראת השנה החדשה. שנהיה בה בשנה החדשה והלא מקולקלת עדיין מתלמידיו של אהרון, אוהבי שלום, מבקשי שלום ורודפיו.
שתהה שנה טובה לך לבני משפחתך ולכל מבקריך ב"פרא אדם חושב".
טלי יקרה,
כללו של דבר, כל אוריה ותומיה של תל-אביב החליטו להכריז שהם אינם חולקים ואינם מוכנים לחלוק תרבות משותפת עם תושבי ההתנחלויות "הפושעים"
הם כן ישמחו להופיע בפני עשירי תל אביב הדרים בפרוייקט אנדרומדה ביפו וכן בפני תושבי הרצליה פיתוח, ארסוף ורמת אביב, כלומר: על אדמות פלסטיניות כבושות מאז 1948.
זה יפה שהחלטנו כי שיבה לגבולות 67' היא הסטנדרט המוסרי, הדיבר האחת-עשרה, ואולי אפילו הדיבר הראשון הכולל את כולם.
זה מעניין במיוחד מאחר שרוב הפלסטינים הישראלים מדברים היום במונחים של גבולות 48' כבסיס להסדר שלום ורואים ביפו עיר ערבית לכל דבר ועניין, ושטח כבוש. מה שלא מונע מיקירי השמאל, אבירי זכויות האדם, להתנחל ביפו בהמוניהם.
אבל התרבות-התל-אביבית היא שתקבע את גבולות האזור, תכתיב לכולנו את מי לשנוא, עם מי להיפגש ועם מי לא, מה טמא ומה טהור.
בחיי, מימיי לא חשתי בזיקה האמיצה בין אדמור"י החילונות ובין אדמור"י החרדים והמתנחלים. אני מתכוון לכך בכנות רבה.
דודו יקר גם כן,
אני גם כן לא סולח ולא מוחל לעצמי על השתתפותי בדמוקרטיה הרומסת ברגל גסה זכויות אדם אלמנטריות בשטחים והופכת זאת לנורמה.
הבדל ניכר יש ביני ובין חותמי העצומה המדוברת: אלה "טהרנים" הרוחצי בנקיון כפיהם, ומציגים לפני אוכלוסיות גוש-דניות עשירות היושבות בפרוייקטי יוקרה ביפו ובהרצליה פיתוח, קרי: אדמות פלסטיניות כבושות (חלק מהפרוייקטים שם הוקמו על שכונות בהם התגוררו בעבר פלסטינים); וכן לפני עשירי ירושלים, שמאל-ליברלים-חילונים, אף הם, היושבים בבתים ערביים שנעזבו בשנת 1948, בשכונות בקעה ודומותיה.
נא, לא יכסו אותן בריות את שנאת-הדת ואת שנאת-האדם שלהם בכל מיני רציונליזציות. לשעבר בצעירותי, הכרתי גם סבבתי, כאמן צעיר, במילייה התל-אביבי הזה (עבדתי כשנה בסינימטק בתל-אביב וגם מעבר לזה הכרתי לא מעט אמנים, עיתונאים ואנשי מדיה. לא פעם שמעתי גם אז דיבורים יום-יומיים על 'מתנחבלים' ועל המתנחלים כנאצים, כבר אז זה זעזע אותי לגמרי, במיוחד שבתקופת הפיגועים בקדנציה הקצרה של פרס כראש הממשלה לאחר רצח רבין, היו עסוקים כל אותן נשמות טובות להאשים את המתנחלים בפיגועים המתרחשים בגוש-דן). ראיתי ושמעתי. כך שאני יודע בדיוק במה מדובר.
לפחות יאמרו בפה מלא: באנו להקים כאן אלטנוילנד. וינה חילונית לעשירים- אשכנזים- חילוניים, ואת כל מה שאינו לנו נעלים מנגד עינינו אל עיירות הפיתוח ואל ההתנחלויות שאת אנשיהם נתעקש שלא להכיר, ונתייחס אליהם, כפי שלימדנו הפילוסוף מרטין היידגר, כממלמלים-מבולבלים "לא-אותנטים", בלתי-רלבנטים.
אין כל הבדל מהותי בין קברניטי העצומה הזאת ובין קברניטי הפשקווילים המסיתים כנגד חיברות עם חילונים בהתנחלויות ובשכונות חרדיות. שום הבדל שהוא.
ובאשר לרמב"ם, תיקון יפה ומעניין, ראה גם מורה הנבוכים חלק ג', פרק י"א ושלהי חלק ג', פרק נ"ד. דומני כי ביקיצה מדבר הרמב"ם בכעין זה.
קצת מוקדם לשנות טובות, ובכל זאת שנה טובה.
שועי יקר,
עצוב לי הזעם שלך כי הוא נראה לי כל כך לא שייך לעניין שעומד כאן על הפרק
האם יש אנשים הלוקים בשנאת מתנחלים והדרתם? ודאי. אבל זה לא המקרה פה. איש לא סירב להופיע בפני מתנחלים, השחקנים סירבו לדרוך בשטח כבוש, יש פה הבדל של שמיים וארץ.
הם לא הכריזו שאינם מוכנים לחלוק תרבות עם המתנחלים ולמיטב ידיעתי גם לא כינו אותם פושעים, הם סרבו לקחת חלק בכיבוש ע"י הכשרת היכל התרבות של אריאל והתעלמות מנוכחותו בשטח כבוש שאינו חלק ממדינת ישראל הריבונית. אני באמת ובתמים לא רואה בכך כל בעיה, בטח ובטח שלא שנאה או גזענות.
הדיון על שטחי 48' הוא אכן דיון ראוי ויש לקיים אותו ברצינות – לא באופן הדמגוגי בו חלק מאנשי הימין מציגים זאת אלא לעומק וברצינות, כמו שאתה בטח מסכים.
אני לא חושבת שההתנחלויות הן כל הבעיה. היחס לפלסטינים הכבושים מטריד אותי הרבה יותר מההתנחלויות, אבל אי אפשר להתעלם מתפקידן של ההתנחלויות בהעמקת וביסוס הכיבוש, הנישול, ההגבלות, ולכן נראה לי בהחלט ראוי שאנשים יגדירו לעצמם קו אדום- ובמקרה זה ירוק- ויסרבו לחצות אותו.
ברגע שאשמע אמירה נגד אוכלוסיית המתנחלים כקבוצה, אני מבטיחה לצאת כנגדה בשצף קצף, אבל סירובו של אדם לעבוד בשטח כבוש אינו אמירה גזענית, זו אמירה שבה אדם מחוייב לערכיו בחייו, גם כשזה נוגע לעבודתו, ומי כמוך יודע עד כמה הנאמנות הזו לקול הפנימי חשובה לעין ערוך, גם ע"ח פרנסה.
הו טלי,
אין לי מה לומר: אם מציאות שבה שהינו אמש בנעימים, יהודים ישראלים חילונים ודתיים, במחיצתם
של שיח'ים ואמאמים אסלאמים, נזירים וכמרים ואנשי דת דרוזיים מרחבי הארץ בחצר אחת בנצרת היא מציאות אפשרית, לא ברור לי עד תום, מדוע מציאות שבה תל אביבי שמאלן לא יוכל לשבת ולדבר או להציג בפני מתנחל ימני בלי שיעופו חזיזים, אפילו באריאל.
וזה לא רק המקום. כולנו יודעים שזה לא רק המקום (ראי תגובתי לדודו). וגם את יודעת היטב כי יש הפרש ניכר בין ביקורת חברתית לגיטימית על ההתנחלויות או על דרכה התיאולוגית משיחית של הציונות הדתית בימינו, ובין שנאת הדת והמתנחלים, המצויה גם מצויה, בקרב גורמים פוליטיים-
חילוניים במיוחד בערים הגדולות ובתנועה הקיבוצית (גדלתי כחילוני, היו לי חברים ב"נוער רץ" וב-"שלום עכשיו" וגם בקיבוצים. אני עצמי הייתי ב- "נוער העובד". זו שנאה ממוסדת היטב, לפחות היתה לאורך שנות השמונים והתשעים. אז נא לא להסוות ולומר שמדובר בקומץ, ולא בחינוך שיטתי). אני גם מוכרח לומר שבהיותי חזותית, לא מצטיין במראה דתי מדיי, ובהיותי איש-שמאל, אני נתקל פעמים רבות מדיי באותן התבטאויות כנגד דתיים ודרכם, שיש בהם מן הזלזול, השנאה התהומית, הבידול והמרחק [מה שמזכיר לי שלעולם אתמהה על התלהבות השמאל החילוני מדמותו של ישעיהו ליבוביץ' ואמירתו הפופוליסטית ההיא: 'יודונאצים'. מי שקורא היטב את ליבוביץ' אינו יכול שלא לראות כי מעבר להתנגדותו הרוגשת לכיבוש, ושנאתו לתיאולוגיה הפוליטית של "גוש אמונים" דובר ביהודי חרדי-גרמני מן הדור הישן, כזה שעל פי רוב, אותם חוגים-חילוניים ממש נוחים לתעב. ועל כן, כל מה שנטלו ממשנתו היא תורת ההתנגדות לכיבוש ואת שיטתו המאוחרת בדבר הפרדת דת ומדינה, ואת כל הדברים האחרים הותירו זרוקים על-הדרך]
שועי יקירי,
השיחה הזאת חוזרת על עצמה וחבל…אני לא מכחישה את זה שיש לא מעט אנשים, גם תל אביבים, גם שמאלנים, גם חילונים שנגועים בשנאת מתנחלים, אבל זה פשוט לא המקרה, בעיניי יש הבדל תהומי בין סירוב להוםיע מעבר לגבולות הריבוניים של מדינת ישראל- שזה ורק זה המקרה הנדון, לבין להופיע בפני מתנחלים, מקרה היפותטי שכבר כתבתי אינספור פעמים שהייתי יוצאת כנגדו בשצף קצף, הוא פשוט לא המקרה הנוכחי.
אני תומכת בכל ליבי במציאות שבה כל תל אביבי וכל שמאלן יציג בפני מתנחלים וישוחח איתם, בדיוק כמו שאתה מתאר כל כך יפה איך ישבת בנעימים בחברה מגוונת, גם אני הייתי לא פעם ואהיה לא פעם בסיטואציות כאלה.
אשמח לשוחח עם כל תושב התנחלות על כל נושא שבעולם, במאור פנים ובהקשבה, אבל רגלי לא תדרוך בהתנחלויות ללא שימוש בפספורט.
טלי,
אני לא מנסה לגרום לך לנסוע לחופשה בהתנחלויות, כידוע לך, אף אני איני ממהר לנסוע לשם.
אני לא מאמין במצג של חלק מן החותמים לאמור "אין לנו בעיה עם המתנחלים, יש לנו בעיה עם קיוּם-ההתנחלויות". ובכן, למרבה הצער המתנחלים מקיימים את רעיון ההתנחלות בפועל, ולכן קשה מאוד להפריד בין הדברים [דומה הדבר בעיניי למה שאמרו הוגים יהודיים ברלינאיים לפני כחצי מאה ויותר: אין לנו בעיה עם מוסלמים יש לנו בעיה עם האסלאם].
יש המון אנשים שאיני קרוב אליהם לכאורה אידיאלוגית יהודים-חילונים, יהודים-דתיים-אורתודוכסים, מוסלמים-חילונים, מוסלמים דתיים, אנשי ימין, אנשי שמאל פוסט-ציוני, ובכל זאת אני מדבר עם כולם, ויכול להצביע גם על אנשים בכל מגזר כזה שאני מונה כידידיי וחבריי.
דומני כי ביום כזה הייתי מצפה מחותמי אותה עצומה אידיאולוגית (שאינה שונאת מתנחלים רק את מקומם) להביע ברבים צער כבד על הרצח של ארבעה בני אדם אמש בפיגוע הירי בשטחים.
האם זה יקרה? עשי לי טובה טלי, הסיכויים לכך דומים באותה מידה לכך שמועצת יש"ע היתה מוציאה הודעת אבל על הרצח בבר-נוער בתל-אביב לפני יותר משנה.
כמו כן, איש טרם ענה לי (לא את, לא טלילה, וגם לא דודו) מדוע אינכם יוצאים כאנשי שמאל חברתי כנגד פרוייקטי היוקרה המוקמים ביפו, והדוחקים את רגלי היפואים הותיקים (ערבים כיהודים). כנראה קשה יותר לצאת חוצץ כנגד אנשי שמאל ותיקים (או בכלל כנגד השמאל, מבאס לצאת נגד "אנשי שלומנו"), המתנחלים (פשוט כך) ביפו, כי נחמד לגור על יד הים (והנדל"ן כנראה אחרי שיסלקו את הערבים ואת היהודים העניים מיפו יהיה שווה הרבה יותר), לספר בחו"ל (זה טוב לקבלת קרנות, שעזבת את תל אביב כדי לגור בעיר מעורבת) שאתה חי בעיר מעורבת, ובפועל לקלקל את רקמת החיים המשותפים שהיתה נהוגה שם במשך שנים. נו, מי יעצור את אבירי זכויות האדם להשיג איכות חיים וגם השקעה מניבה ומשתלמת. הם הרי מעבר לכל ספק וברור שכל מעשיהם לשם שמים בלבד.
כזאת שמעתי כבר גם מיהודי המתגורר זה עשרות שנים ביפו בשלום עם רעיו הערבים, וגם מיפואי מוסלמי-דתי, בן גילי, בן למשפחה ותיקה.
ובכן תמהני על כך שאני כאדם-פרטי, הממוקם אי-שם בשולי-שוליו של המגזר-הדתי (הרבה דתיים רואים בי כופר גמור), מבקר כאן חריפות לא פעם את הממסד הדתי ואת הכוחות הדומיננטיים הפועלים בו, ואילו חיי איש-השמאל-החילוני נקיים הם מביקורת על בני שבטו (אני לא מדבר על הוקעת התנהגות פלילית, אלא על מעשים המביאים להרחבת פערים בין אוכלוסיות, ניתוק ביניהם, הדרת אוכלוסיות שלמות ממקומות מסוימים וכיו"ב); וכאן, שוב, ההשוואה לעולם החרדי והדתי-לאומי תלויה ועומדת: את הכביסה המלוכלכת מקפידים לכבס בפנים, אפילו להלבין, חלילה שמא יימצא בה רבב.
שועי,
אני מתעצבת ונחרדת מכל רצח שהוא, אבהל סולדת מהמנהג לדרוש מכל גוף ש"יגנה" כל רצח.
חותמי העצומה הזאת אינם ארגון, בטח לא ממשלה, והם לא עוסקים בימים כתיקונם בהבעת גינוי או זעזוע על כל מה שקורה. היום כל אדם שמתראיין לכלי תקשורת מתחיל את דבריו ב"אני מגנה את…" וזה בעיניי, תמיד ובכל הקשר, מס שפתיים שנתפס בעיניי בצבוע.
אנשים פרטים לא אמורים לגנות כלום. אני גם לא מתפעלת מגינויים של ממשלות או גופים- אין מאחוריהם דבר וחצי דבר. ברור לי שאתה לא חושד בשחקנים שסרבו להופיע באריאל בכך שהם תומכים ברצח של ארבעת האנשים אתמול או שמחים איתו…
אני לא אוהבת פרויקטים כמו "גבעת אנדרומדה" ביפו, הם בעיניי שחצניים, נצלנים, גזעניים ומכוערים. דוקא ראיתי לא מעט גינויים של אנשי שמאל רבים כנגד זה, לא יודעת להראות לך מראי מקום אבל תאמין לי שאני לא ממציאה.
אני מקוה שלו, תיאורטית, השחקנים הנ"ל היו מוזמנים להופעה פרטית בבית שנגזל מערבים ביפו או כל מקום אחר הם היו מסרבים, אבל זה לא העניין כאן.
אני באמת מתקשה להבין את השיח שבמסגרתו בכל פעם שמישהו יוצא נגד או בעד משהו שואלים אותו "ולמה לא יצאת להגן על איקס?".
כל אדם בוחר את המלחמות שלו, וכשאדם נוקט בצעד כלשהו רלבנטי להגיב עניינית לצד הזה, לא לכל פעולה אחרת או מאבק אחר שהוא היה עשוי היפותטית או מעשית להצטרף או להתנגד לה.
האם כל ההתנהלות של אנשי השמאל ראויה, מוסרית ומוקפדת בכל פרטיה ודקדוקיה? ודאי שלא, זה לא קיים בשום קבוצת אוכלוסיה בעולם ולא יהיה קיים, החיים הרבהיותר מורכבים והרבה יותר מלוכלכים מאידיאות כלשהן.
האם ראוי לשאוף לאידיאות? בטח.
האם במקרה ואתה רואה אדם ספציפי נוהג בצביעות (לא "לא מגנה" אלא משתף פעולה בפועל) כלפי נושא שסותר את ערכיו המוצהרים, ראוי לעמת את אותו אדם עם הסתירה בדבריו/התנהגותו? ודאי.
האם כל זה אומר דבר וחצי דבר על עצם המכתב של השחקנים? לחלוטין לא.
לא אני ולא אתה לא בוחנים כליות ולב, ובבואינו לשפוט את מידת המוסר או הגזענות באמירה כלשהי, לאט חשוב של מי, חובתנו להיצמד אך ורק לנאמר בטקסט, לא לסטיריאוטיפים שאנחנו משייכים לדובר/ים.
במכתב השחקנים לא מצאתי שמץ של גזענות כלפי המתנחלים, אלא אך ורק סירוב להופיע בשטח כבוש, זה הכל.
שועי יקר.
האמת שראיתי את העניין שבינינו סגור לאחר שסגרת אותו. אך מסתבר שאתה מצפה להסבר ממני "איש טרם ענה לי (לא את, לא טלילה, וגם לא דודו)" ולהלן תגובתי:
ניראה לי שנדחקת לאיזושהי פינה בשל חרונך הצודק (אלא מה). כי השאלה "איפה אני במה שנעשה ביפו" היא שאלה כמעט רטורית מבחינתך, אבל יש עליה תשובה, כמובן, אשיב אותה בסוף. אך הניסיון להשליך את יפו כאשר אנו מדברים על אריאל, מזכיר את השאלה ששואל אלי ישי את המוחים נגד גירוש הילדים, "למה לא איכפת לכם מילדים יהודים?" ובכן יש בתלמוד כמה וכמה ניסיונות לבודד את שאלת האחריות האישית לעוול חברתי ובכולם מצאתי שכאשר מתחילים "עם עניי עירך קודמים" גולשים לצדקנות. ראיתי לא מזמן כתבה מלאת חסד בטלביזיה על צעיר סודני שמטפל בהתנדבות בניצולי שואה. אני מודה שבמשך כל הכתבה שטפו את עיני דמעות על האנושיות ואהבת האדם שזלגו מן הצעיר הזה ללא הפסק. בשלב מסוים מישהו שאל אותו משהו כמו למה הוא לא מטפל בסבתא שלו בסודן? והוא ענה בחיוך נוהר: "אני מקווה שכמו שאני מטפל בניצולי השואה כאן מישהו יטפל בסבתא שלי בסודן שם". היופי היה בזה שהוא לא נכנס ללעומתיות. והשאלה שלך (לפחות כאשר אתה שואל אותה אותי) היא לעומתית.
בהרבה מובנים ישנם הרבה דברים שצריך לתקן. ואני מצפה שאתה תתקן לפי רוחך, בלא שתצטרך לתת לי דין וחשבון לאף אחד למה אתה משקיע את זמנך היקר בבילוי עם סופים ובני אברהם, ובלא שאתה תשאל אותי למה אני מתקומם על מה שקורה בסלפית בגינה של עיר ואם בישראל שאיננה בכלל עיר ואם בישראל, כי אם עיר ואם בשטחים הכבושים.
17 שנים מחיי חוויתי את קיומו של 'הקו הירוק', היום זהו כבר מושג מיתי כמו הר נבו והר סיני, מקומות שמקום קבורתם לא נודע. אעשה כל מעשה שאוכל לעשות בגבולות החוק וללא אלימות שיזכיר לעם ישראל שהיה היה פעם 'קו ירוק' שחצינו אותו מתוך הכרח ולא שבנו ממנו מתוך טפשות וגבהות לב, וכולנו משלמים על כך היום את מחיר היוהרה.
ולכן אני תומך במחאת האמנים משום שאיננה אלימה ומשום שהיא מסכנת יותר אותם מאשר את אנשי אריאל המשוחים בשמן המור.
באשר ליפו וערבייה. אני עושה כל שביכולתי כדי למחות ולגלות לחברה הישראלית מה דעתי על גזילת כבשת הרש מאזרחינו הערבים. בגלל מיקומי הגיאוגרפי הרי שעיקר הפעילות שלי נעשה בגליל שגם בו כידוע לך נגזלים ערבים ע"י המדינה והלא עניי עירי קודמים הלא כן (-:
תודה טלי,
חיוך שלוח,
אבל עדיין יש בי איזו ציפיה עמומה, כתולדה של מאבק יום-יומי לנסות ולקיים אילו אידיאות, שאנשים לא יתאימו את מאבקיהם לנומוס החברתי שבתוכו הם פועלים.
לפעמים אולי צריך לחרוג מן המראית-עין ומן המבט החרד אחור, לאמור: 'מה יגידו?'.
אני יוצא מנקודת הנחה שבאותה מידה שאני מעורר אי-נחת בקרב קרוביי המתנחלים כאשר אני נפגש עם פלסטינים-ישראלים ולא מבקר בהתנחלויות, כך אני עשוי לעורר אי נחת בקרב חבריי אנשי השמאל, שלעתים, לפחות בעיניי, מתגייסים לחתום על עצומות באופן מעט-אוטומטי, ואינם מתאמים בין עמדות נוקשות ובין השלכות מעשיהם בעתיד.
(על הערך החינוכי, הערכי, והמחשבתי של הופעה לפני מתנחלים או ילדי מתנחלים, עמדתי כבר למעלה ואין צורך לחזור על כך).
אגב, אני לא מרגיש שיש בינינו ויכוח, אני קצת חש שאני מתווכח עם השמאל התל אביבי מעל גבך (הבלתי-מסתגר-בעצמו והחיפאי גם כן, וזה רק קיצורו של העניין), וקצת מצר על כך.
דודו,
אתה צודק, כי ביצעתי סוג של היסט יפואי. ובכל זאת הטיעון שלי עדיין עומד על הערך החינוכי, הפלורליסטי, המאתגר שיש בהופעה לפני אוכלוסית אריאל, ובודאי מול ילדיהם.
ובאשר ליפו, ראה, בעלוני פרשת השבוע כבר מפרסמים פרוייקטים לציבור הדתי העומדים לקום ביפו בסמיכות לשכונות הערביות. ברור לי שכאן טמון המפתח לאנתפאצ'ה הבאה. אבל בדברי ימי ההיסטוריה יאשימו בעוד כמה שנים את הדתיים-לאומיים שחרחרו איבה ביפו וכיו"ב. מה שאני רוצה לומר הוא שבדברי עם כמה כמה יפואים עולה כי יפו היא כבר כרגע חבית אבק שריפה (בשל משכנות אנדרומדה ודומיו). הקמת משכנות לציבור קוקניקי שם (מתנחלים אידיאולוגים) תהיה רק הניצוץ הדרוש כנראה, ואז יוכלו רמי הויברגר, איתי טיראן וסיעתם, לגלגל עינייהם לשמיים ולהגיד, מי הכניס אותם? מי הכניס אותם?
כזכור, גם המתנחלים שעלו לסבסטיה בשעתו נשארו שם אחר-כך באישור וברשות ממשלות השמאל (איי, איי, שמעון פרס, האיש בעל אלף הכובעים). מה שנשאר מכל זה היא בהחלט תיאולוגיה פוליטית הנושאת מאפיינים גזעניים (גוש אמונים), אבל השמאל נותר טהור בעיניי השמאל. אלו רק המתנחלים, ואלו רק ההתנחלויות.
אני כלל לא בטוח בפרספקטיבה היסטורית אגב, אם בגין לא היה מנצח בבחירות ב-81' בכל זאת לא היה מערכניק מכניס אותנו ללבנון.
אני לא בטוח גם מדוע אף ראש ממשלה מן השמאל: פרס, רבין, ברק, לא ניצל את הקדנציה שלו לפירוקן של ההתנחלויות.
אני כאמור מכבד את זכותם של השחקנים לסרב הופעה באריאל, אבל גם לשאת בכבוד כל סנקציה שעלולה להיות מושתת עליהם מכח החוק בשל כך (קיצוץ בתקציב התיאטרון, השעיה, פיטורין, חרם ציבורי על הצגותיהם מצד תושבי ההתנחלויות ותומכיהם וכיו"ב). כמובן, שלא אתמוך בסנקציות כאלה בשום צורה שהיא ובשום אופן ואף אתנגד להן אם יהיו, כאזרח.
אבל גם לא אחתום על תמיכה בצעד הסרבני שעשו כלל ועיקר.
שועי אילו רק היית יודע איזה עימותים חריפים היו לי עם אנשי "שמאל" מסוגו של שמעון פרס (אבל לא רק. בועידות של הקיבוץ המאוחד נלחמתי שכם אל שכם עם יצחק בן אהרון נגד אנשי גלילי ואלון שחמדו את השטחים (-: ) היית מה זה גאה בי
(-:
שועי יקר,
ראשית, תשובתו של דודו לגבי יפו אמונה גם עליי – מילה במילה.
ובנוסף, מובן שצריך לשאוף לחיות לאורן של אידיאות, אבל כיוון שאי אפשר לממשן באופן מלא ומושלם, נראה לי לא נכון לבטל כל מעשה שאינו עולה בקנה אחד עם אידיאה טהורה, פשוט מפני שככה אף אחד לעולם לא יעשה כלום…
אחד מהדברים המרגיזים אותי יותר מכל הוא חיים לאור "מה יגידו", האמן לי שאני לעולם לא חותמת על שום דבר באופן אוטומטי מבלי לקרוא מילה אחר מילה ולבדוק עם עצמי שכל המילים מקובלות עלי. הרבה פעמים נתקלתי בעצומות שלכאורה היה מצופה ממני להזדהות איתן ולא חתמתי או הפצתי אותן כי הניסוח לא היה מקובל עלי. במקרה הנוכחי – אני מסכימה לחלוטין עם עצומת התמיכה בסירוב השחקנים שעליה חתמתי.
ואני שבה ושבה ושבה ואומרת שאשמח מאוד "להופיע" בפני ילדי מתנחלים, אם במקרה הוריהם יסכימו לכך, וזה לא עומד בסתירה לכך שאני לא מוכנה לשתף פעולה עם הצגתן של ההתנחלויות כחלק אינטגראלי ממדינת ישראל, לפחות כל עוד זה לא המצב בחוק ובהסכם שלום בינלאומי.
יש בי שפע של כעס על שמעון פרס שחיזק את ההתנחלויות כחלק ממאבקו הפנימי ברבין וברק מעורר בי סלידה אפילו יותר מביבי (וזה קשה…). אני לא שופטת את מידת ה"שמאלנות" או הערכיות של אנשי ציבור עפ"י מפלגתם אלא ע"פי מעשיהם והתבטאויותיהם וכן, לצערי, רבים מהאנשים האלה רחוקים מערכי השמאל כרחוק מזרח ממערב.
מצד נוסף, אני באמת לא מבינה מדוע אתה מאשים את איתי טיראן ורמי הויברגר בחבית חומר הנפץ היפואית, הם לא אחראים לכך יותר ממך או ממני ולא יכולים לשנות את זה יותר ממך או ממני.
הו טלי,
כן הם כן; הם אינם יוצאים למאבק כנגד אושיות תרבות שמתגוררים במשכנות חדשים ביפו או ארסוף.
הם יודעים בדיוק היכן האנשים מתגוררים, ובכל זאת, לא הפיצו עצומה; לא הודיעו שהם מחרימים את הצגותיהם של המתנחלים האלה.
ואשר למחאת השמאל; ישנו מושג הנקרא אחריות-דמוקרטית. כלומר, פעולה פוליטית במגבלות ההסכמה הדמוקרטית. למשל, לו ראש ממשלה שמאלית נבחר היה מעוניין תוך חודש לפנות את כל ההתנחלויות הוא קרוב לודאי שהיה מאבד את הקואליציה שלו מהר מאוד, וכל כן כנראה שום ראש ממשלה שמאלי שהיה כאן לא הצליח להניע מהלך שיטתי כזה מעולם.
אם דמוקרטיה היא שלטון העם: הרי העם הבוחר בציון, אינו מאפשר בכח בחירתו את פינויין של ההתנחלויות ואת הסרת המחסומים, כבר שנים ארוכות מאוד.
האמצעים לשנות זאת (היחידים בהם אני מכיר) הם חינוך, הידברות, יצירה, קידום רעיונות של שיוויון ושל זכויות אדם, שיחלחלו אט-אט אל הציבור.
לא חרמות, לא סנקציות נגד אוכלוסיות, לא אדישות וניכור.