Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ספטמבר, 2010

 

וְאָז תָּכִּיר אֶת עַצְמְךָ, אִם תּזָּכֵר

בְּעַרְפִּלֵּי תְמוּנוֹת מֵחֲלוֹמוֹת עָבָר,

בַּיוֹם הַזֶּה, הָעַגְמוּמִי, עֵת תְּהַלֵּךְ

וְעֶינֶיךָ פְּקוּחוֹת.

מִכָּל חַסְדֵי הַזִּכָּרוֹן, אֶחָד יָקָר:

זֶה הַמֵּשִיב אֵלֵינוּ חֲלוֹמוֹת

[אנטוניו מצ'אדו,  'ואז תכיר את עצמךָ…', רק מלה בזמן,  תרגמה מספרדית והוסיפה מבוא: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2001, עמ'  21]

 

1

   עכו, העיר העתיקה. אור ליום שני. חדר חצי-חשוך, לקול תוף וכינור רחוקים, אני מחולל כאחד הדרווישים של קוניה, תלמידי-תלמידיו של ג'לאל א-דין רוּמי (1273-1207), כאחד מגלגלי השמים, שלתפישתם של אנשי ימי הביניים, נעו במעגלים בקצב קבוע, מדוד ונצחי; אני חושב על שני טורי שיר משל שלמה אבן גבירול (1058-1020), לפני שאני נאלם-נעלם: וְאַל תִּתְמַהּ בְּאִיש כָּמַהּ בְּשָרוֹ/לְהַשִיג מַעֲלוֹת חָכְמּה וְיָכֹל// וְהוּא נֶפֶש אֲשֶר הַגּוּף תְסוֹבֵב/וְהוּא גַּלְגַּל אֲשֶר יָסֹב עֲלֵי-כֹל! אבן גבירול ודאי העלה בדעתו את גלגל-השכל, הנפש הכללית הניאופלטונית הנמצאת מעל ומעבר לעולם הגלגלים, ממנה נאצלת נשמת האדם; ואני, ככלות אלף-שנים, מסתחרר עד אין-זמן, אין-מקום, אין-ארץ, אין-לאום, אפילו את נפשי איני עוד יודע, אלא את גלגול-הכל, חבוּר בתוך הכדור, הצורה הגיאומטרית המושלמת, אליבא דאפלטון (טימיאוס). והעין הפנימית נפקחת להבין כי אינה מסתחררת, היא נפקחת להבין, שאין שאון, אין סחרור, אין מעלה ומטה. הכל נתון באחדוּת-שווה, בחללו של גלגל.  יד ימין נוטה מעלה לקבל ויד שמאל נוטה מטה לתת. כמו נתון בין שמים וארץ. אני מסתחרר שם עד שהמוסיקה נחלשת-מואטת. בחדר השני, מחוללת אותו זמן, אשה יפואית הקרובה לדרכי הסוּפִים. כאשר הקהל צפה בה העדפתי לפרוש לחדר הצדדי ולחולל שם בעצמי. נדהם מן המהירות שבה פגה הסחרחורת.

*

2

   חשבונות הנפש של תשרי. חוסר היכולת שלי למצוא את מקומי בעולם. ר' בחיי בן אשר (1340-1255 לערך, סרגוסה), ר' ישעיה הלוי הורויץ (1630-1558, פראג וטבריה) ואחרים, כתבו כי על כל אדם לראות עצמו כאילו הוא גֵּר בעולם הזה. עובר-חולף, חסר-קביעות, חסר-מקום. אצל הסוּפים ישנו מונח מקביל 'עַ'רִיבּ' (=זר). על העולם לראות את העולם כאילו הוא אינו ביתו. זה מוזר, עד כמה העולם אינו ביתי, ועד כמה אני רחוק מלמצוא בית בגופי או בנפשי. אם המסע-הפנימי הוא הנס אותו מניף המיסטיקון (לא משנה אם מקובל, סופי, יוגי, שאמאן וכיו"ב), אני במסע פנימי חסר תכלית, בדרכים תמיד, עם חיוך בדרך-כלל, לא תמיד מובן לי, חיוך עיקש. לא קל למחות אותו. לעתים נדמה לי כי הוא מנהל חיים משלו, משום שהוא קובע את מקומו על פניי, הרבה לפני שאני שעולה בדעתי לקבוע אותו. אולי החיוך הבלתי-רצוני הזה הוא מקומי בעולם או משהו שמגלם אותו.

*

3

   חבר יקר אומר לי אולי כל אחד צריך להיות פרא אדם חושב. אני שואל אותו מופתע, על מה הוא סח. הוא אומר: אולי צריך פשוט להפסיק לתת לאקדמיה לרדות בנו ולהיות אנשי רוח חופשיים, ללא מחויבויות וכבלים. אני מחייך ושואל אותו האם סיפרתי לו אי-פעם מדוע נתתי את השם הזה לאתר. זה היה לפני 18 שנים לערך, תקופה שבה הייתי מטייל ביערות ירושלים בלילה או בשדות רמת- הגולן; הופך לאחד עם קול חיות הבר ועם התנועות השמיימיות. לדעת שאיני נטרף אלא הולך ונרפא, נע ואיני נע, מרכז את כל כוחות המחשבה בליל, בתוך הגוף ומחוץ לגוף. מוגן מאי-פעם: חלק מאותה אחדוּת שווה. כשניסיתי לחשוב עם שחר מה הייתי בלילה, נבע בי הכינוי הזה מאליו. נזכרתי בו פתאום, לפני כשנתיים, כאשר התבקשתי לתת שם לאתר.

 

4

   ארכימדס (287-212 לפנה"ס) והחייל הרומאי.Noli, obsecro, istum disturbare . לוּ רק היה החייל מבין כי אין לקלקל את המעגל, שהתווה ארכימדס בחול. כי אין כל חשיבות לשמו של אדם (המפקד הרומאי ביקש כי החיילים יביאו אליו את ארכימדס חי), אלא להיותינו אחוזים באותו מעגל/כדור, הצורה הגיאומטרית השלימה, צורת הקוסמוס, וכי כולנו כאחד אזרחי היקום; ודאי היה נמנע מלשפוך את דמו של המתמטיקאי הישיש, כי הוא אינו יכול להיות באמת אויב, כי אם אוהב, המלמד, גם במיעוט מלים, חכמה בלתי-מצויה.

*

5

   אני מביט אל צל ראשי, האליפטי- העגלגל. נרקם אי-בזה, פרי מחשבות ודברים-נאמרים, קולות המגיעים אליו, מהדהדים בו רגע, וממשיכים בדרכם. מותירים אותי,הולך ומשתנה, כל העת, גם בשינה, גם בלי ידיעה. קרוב אל לב היצירה, אבל לא קרוב מספיק. אני מכוון הווה וקדימה. הזכרונות, החלומות, כמו מאפשרים להרחיב את חצי המעגל, לכדי מעגל שלם פנורַמי אחד ויחיד. אני מתבונן בצל ראשי. חסר פשר. העולם הוא מופע קסמים והוא שער אפל. הבט בנשימות האור הרפות בשלוליות הצל. דע שזה שָם, חסר שֶם; צלול, ונושם ואפל.

*

על צל הראש ועל אוֹר ההכרה

*

בתמונה למעלה: Paul Klee, Red Baloon, Oil on Canvas 1922

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

1

   המשורר, הסוריאליסט הסופר וההוגה, גיום אפולינר (1918-1880), תיאר בשיר בלתי אפייני, שני יהודים הממהרים לתפלה בבית כנסת הסמוך לנהר הריין (גרמניה), בשבת חול המועד סוכות. הנה השיר המוזר-משהו בתרגומו של משה בן שאול:

 

אוטומר שולם ואברהם לורין

בשבת, חבושים מגבעות ירֻקות

לבית הכנסת הולכים, לארכו של הריין

וגבעות הגפנים בדרכם מסמיקות

 

מתפלמסים הם, צועקים, דברים שלא נעז כמעט למסר בלשון תרגום

ממזר, פילגש במחזור חדשי, או: באביך השטן יבוא

אבל הריינוס הקשיש מרים פנים נוזלות אחר מסב אותן בחיוך עגום

אוטומר ואברהם – איש רב שם את ריבו

 

הלא שבת היום, והעשון, לא, אי-אפשר

רק הנוצרים חולפים והסגריה בפיהם דולקת

הלא השנים אוהבים, גם אברהם וגם מר שולם אוטומר

אותה לאה עיני-כבשים לה ובטנה קדימה קצת נדחקת

 

ובכל זאת בבית הכנסת איש אחר רעהו נשיקות

אז מפריחים אל התורה בהרמת מגבעת

ובין הקשוטים והעלים של חג סכות

אוטומר בשיר אל אברהם משליך חיוך ומבלי דעת

 

ישירו עד אין קץ שניהם, קולותיהם עבים

יַבְכּוּ את לויתן מעמקי הריין כסתיו של נכאים

בבית הכנסת העמוס במגבעות ינועו לולבים

"הנותן נקמות בגויים ותולעות בלאומים" 

[גיום אפולינר,'בית הכנסת', מבחר שירים, תרגם מצרפתית: משה בן שאול, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2000, עמ' 29]. 

*

   קשה שלא לשים לב כי לדעת אפולינר היהודים אינם נמצאים במקומם, זאת על אף שיהודים ישבו לאורכו של הריין למן המאה העשירית לספירה לפחות. המגבעות הירוקות-המשונות מבליטות זאת. הגפנים מסמיקות מדיבורם הקולח-החופשי-הצעקני על דברים שהשתיקה יפה להן, הריינוס מנסה להאזין ואז נאלץ להשיב חיוך עגום של מי שנעגמה עליו נפשו. אפולינר מדגיש את זרותם של היהודים שאינם מעשנים בשבת, וכאשר הם שרים בקולותיהם העבים דומה כי מעמקי-עמקיו של הריין פורץ סתיו של נכאים.דומה כי לדידו של אפולינר, המרחב היחיד בו היהודים יכולים לקיים את עצמם ולגלות חביבות, איש אל רעהו, הוא בבית הכנסת בעת התפלה, ואילו גם שם מאוחדים הם באמירת פסוקים הקוראים לנקום בגויים.את הלולבים כמו מדמה אפולינר לחרבות המונפות; המגבעות הירוקות הן כמזכרת לאותם לולבים נעים, שאינם רוצים אלא לתת "נקמות בגויים ותולעות בלאומים". כל נימתו של אפולינר בתארו את אוטומר ואברהם כמו מטלטלת בין איוּם, סלידה ולעג.

    ביום הכיפורים 1913 ביקר הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצווייג בבית הכנסת של ה-"אוּסט (אִיסט)-יודן" (יהודים ממזרח אירופה) בברלין, בפעם האחרונה לדידו. רוזנצוייג התכוון כבר למחרת היום להמיר את דתו בכנסיה. כקנדידט מבטיח בתחום הפילוסופיה הפוליטית באוניברסיטאות גרמניה נדמה היה לו כי כך יהיה נכון עתידו לפניו, מה גם שתכתובת ארוכה שניהל עם חברו הטוב אויגן רוזנשטרוק השיאתו לזה. ברם, משהו בחויה הדתית-הפנימית שחווה באותה תפילה הותיר אותו בדתו היהודית, ואף הביאתו לכדי מחויבות הולכת וגוברת לקיום הדת היהודית, וסופהּ שהביאתו לכתיבת ספרו התיאולוגי-פילוסופי, כוכב הגאולה (נכתב: 1919-1918, ראה אור: 1921), בהּ עמד על סגולתו הייחודית של עם ישראל בין העמים; שנתיים לפני כן בשנת 1911 ביקר חוקר הדתות הגרמני רודולף אוטו בהרי האטלס ונכנס לשמוע את תפלת יום הכיפורים באחת הקהילות היהודיות המקומית. גם כאן, החווייה שהסעירה את נפשו, הביאתו לחבר את ספרו הקלאסי הגדול הקדושה (DasHelige). לעומת שני אלו כתב הסופר היהודי מפראג, כותב הגרמנית, פרנץ קפקא ביומנו האישי בשנת 1915 כי "התאבדות היא לא ללכת ביום הכיפורים לבית הכנסת". בהקשרהּ – זוהי אמירה אירונית-מושחזת על האדיקות היהודית ועל הפחד והיראה התוקף את היהודים בפרוס יום הכפורים. עם זאת, כך או כך, מצביע קפקא על כך שהיום מפיל על היהודי יראה מיוחדת, וגם אם ליבו שלו אינו ממש נוהה אחריה,  הוא בודאי קרוב יותר לתפישתם של רוזנצוייג ואוטו מאשר לתפישתו של אפולינר.

   ספק אם אפולינר אכן הלך אל בית הכנסת בחג הסוכות להכיר את המתפללים היהודים. זאת, אני מסיק מפני הטעמים האלו: ביום השבת החל בחג סוכות אין נוטלים את  ארבעת המינים כמצוות ההלכה. נוטלים את ארבעת המינים רק בימי חג הסוכות שאינם חלים בשבת. אפשר ודאי להציע כי אצל אפולינר חל בלבול והוא זיהה בטעות את יום-טוב הראשון של סוכות כשבת, אך הצעה כזאת תיפול מאליה, משום שעל-פי ההלכה, ביום-טוב שכזה העישון מותר (הדלקת אש מאש דולקת קיימת מותרת בימים טובים), ויהודים מעשנים נוהגים לעשן בו. יתר על כן, היהודים בבית תפילתם אינם אומרים בזמן נטילת הלולב "הנותן נקמה בגויים תולעות בלאומים". הפסוק הזה, שאפולינר מצטט בשינוי  אינו נכלל כלל בלשון ה"הלל" או באחת "ההושענות" שהן הפרקים שבהם קהל בית הכנסת מנענע את לולביו. ניכר אפוא כי אפולינר מתאר בשירו את "היהודים" כפי שהם ניכרים בעיני-נפשו, ולא על סמך עניין אנושי כלשהו בהם או במנהגיהם. יותר מכך, הפסוק שמצטט אפולינר בעברית בתעתיק לטיני לקוח מתהלים פרק קמ"ט ונקרא בכל בוקר כחלק מחטיבת פסוקי דזמרה של תפלת שחרית, במקורו: 'לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים' (תהלים קמ"ט, 7), אילו רק היה טורח אפולינר לקרוא את רש"י (ר' שלמה בן יצחק 1104-1040), הפרשן היהודי האירופאי הקלאסי, היה לומד כי רש"י מפרש על אתר: 'הטעם להשיבם לעבוד את ה' שכם אחד וזה בימות המשיח', כלומר: רש"י, פרשן אוטורטיבי, שדורי-דורות של יהודים מתחנכים עד עצם היום הזה על פירושיו, אינו קורא לנקמה פיסית-קונקרטית ולא להרג גויים לא כעת ואף לא בעת העידן המשיחי. אלא שלעתיד לבוא בימות המשיח לשיטתו, ישובו הגויים לעבוד את ה' שכם אחד עם ישראל, כלומר: הם ישובו לקיים בהדרכת המשיח את שבע מצוות בני נח, לצד ישראל שיקיימו את תרי"ג המצוות, ואז תעבוד האנושות כולה את ה' שכם אחד. תיאולוגיית-המרה דתית יש אצל רש"י (מנגד, יש די מקורות נוצריים מקבילים בימי הביניים, הטוענים כי לעתיד לבוא יקבלו היהודיים עליהם את עול הכנסיה) אך כל האלימות שמבקש אפולינר למצוא בפסוק נגוזה ואיננה כאשר קוראים את הפסוק בהדרכתו של פרשן המקרא המוכר והנלמד ביותר בעם היהודי לדורותיו. לשם הכרות עם דברי רש"י צריך היה להיות לאפולינר איזה עניין תרבותי-אינטלקטואלי במקורות יהודיים-רבניים, וכפי הכנראה לאור דבריו ונימתו היה משולל כל חיבה או התבוננות של חיבה ביהדות וביהודים בכלל, כפי שציינתי למעלה.

   יתירה מזאת, התורה הרחיבה מאוד במספר קורבנות העולים על מזבח המשכן/בית המקדש בחג הסוכות; חכמים ביאורו על-פי רוב את טעם ריבויים של הפרים הקרבים אל המזבח, כקורבנות הנזבחים לשלומם ולשמירתם של אומות-העולם דווקא. כך למשל, כותב רש"י על דברי הפסוק:'ומנחתם ונסכיהם לפרים' (במדבר כ"ט, 18), כי: פֵּרֵי- החג שִבעים,  הם כנגד שבעים אומות; ומתמעטין והולכין- סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין'. כלומר, לדעת רש"י, שבעים הפרים הקרבים אל המזבח בימי חג הסוכות, הם קורבנות שנתקנו לשלומם של אומות העולם ולהגנתם, וכל זמן שבית המקדש היה קיים, היה בהם בכדי להגן על האומות בימות השנה. והנה, בזמן שבית המקדש אינו עומד על תילו, כך אליבא דרש"י, מספר הפרים ההולך ומצטמצם דבר יום ביומו (ביום הראשון קרבים שלשה-עשרה  פרים ואחר בסדר הולך ויורד עד אשר  ביום השביעי קריבים שבעה פרים בלבד), הוא סימן כליה לאומות-העולם, כליה שלא תגיעם באמצעים אלימים שיפעילו יהודים, אלא שישיגום באמצעות האלהות. עולה מכך, כי גם כאן, אליבא דרש"י, האלימות והנקם אינם בחוקם של בני הדת היהודית, ואלו אינם מתפללים לעשות נקם ותוכחות בלאומים; אדרבה, לוּ רק היו אומות העולם מרשים להקים את בית המקדש, על פי רש"י, היו כבר כל באי-עולם מתברכים בהקמתו, ובעבודת הקורבנות שבו [אגב, למקצת פרשנים: כגון ר' אלעזר מוורמס (ספר השם) וראי"ה קוק (עוֹלָת ראי"ה), באם יוקם אי-פעם בית מקדש, לא יהיו בו עוד קורבנות מן החי כלל; דבר כעין זה עשוי להשתמע גם מטעם הקורבנות ההיסטורי-תיאולוגי-חברתי, שהעניק הרמב"ם, במורה הנבוכים (חלק ג', פרק ל"ב), משם אמנם משתמע כי לעתיד לבוא, אם יוקם, אפשר כי אותו מקדש יהיה 'בית תפילה' בלבד ו/או בית-הגוּת, ולא יישפך בו דם בעלי חיים].

   אני מעדיף שלא להיכנס לביקורת מגמותיו של אפולינר בכתיבת השיר. נימה אנטישמית מסוימת אפיינה לא מעט משוררים אירופיים בני המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, כך שאפולינר אינו חריג ואינו חורג מתפישות שרווחו בקהל אמנים ומובילי-תרבות, שביקשו להדיר יהודים מחיי התרבות של האליטה התרבותית האירופית. אגב, גם כמה וכמה יוצרים יהודיים בבואם לתאר את קהילות היראים היהודיות באירופה לא משכו מזה את ידם, אם בהשפעת הלכי-רוח חברתיים, ואם בהשפעת נסיונם המר עם הקהלות היהודיות הדתיות במרחב האירופי, שלא נטו חסד רב כלפי מי שלא אימץ לכתחילה תפיסות אורתודוכסיות והזדהה עימן. מה שחשוב הוא כי אפולינר כתב את השיר, כפי-הנראה, על בסיס תפישתו הבדיונית-דמונית את היהודים ואת מה שהם אמורים לייצג. .הוא לא הטריח עצמו באמת לחקור את אורחותיהם של  היהודים-הדתיים מקרוב, וגם לא לקרוא בעיון טקסטים קלאסיים יהודיים, שהיו יכולים אולי להעניק לו תמונה מעט שונה של הדברים. תחת זאת, העדיף אפולינר לייצג את היהודים בשירו, כפי שעלו בדעתו לכתחילה: נבערים, חסרי-תרבות, בעלי מוסריות בעייתית, מטפחי מיתוס של נקמה. שנים לא רבות אחר כך יובלו יהודי הריין להשמדה על ידי עם, אשר בחר ממשלה נאציונל-סוציאליסטית, שאמנם הטיפה לכך שאין מקום ליהודים במרחב הגרמני, וכי על כל גרמני לחוש שנאה-קדמונית-בריאה כלפי היהודים, המטמאים כביכול את אדמת הרייך.

*

2

   ביום הראשון של חג הפסחא היו נוהגים בספרד לתלות בובות סמרטוטים וקש שייצגו את יהודה איש-קריות, מסגירו של ישו לידי הרומאים. את הבובות היו מבעירים, סוקלים באבנים, או יורים בהם ברובים, בכדי שילמדו הילדים מה ייעשה במלשין ומוֹסֶר "יהודי".חואן רמון חימנס (1958-1881), הסופר והמשורר האנדלוסי-ספרדי, זוכה פרס נובל לספרות, הדגיש את אווילותו  של המנהג הזה בין האלגיות האנדלוסיות הבאות בספרו הנהדר-המוקדם, פלטרו ואני(1917-1906):

*

אל תִבָּהל, בן אדם! מה קורה לך? קדימה תרגע.. בסך הכל הורגים את יהודה, טפשון.

כן, הורגים את יהודה. בובה אחת שלו הציבו במונטריו, אחרת ברחוב אנמדיו, שלישית, שם, ליד בר המועצה המקומית. ראיתי אותן אמש, תלויות באויר כמו בכח על-טבעי. החבלים שנכרכו במרפסות כדי להחזיקן נעלמו מן העין בחשך. איזו ערבוביה נלעגת של מגבעות ישנות עם שרוולי נשים, מסכות של שרים עם שִמְלַנִיוֹת, מתחת לכוכבים השאננים! הכלבים נבחו עליהן בלי להסתלק, והסוסים חשדנים, סרבו לעבור מתחתיהן…

עכשיו פלטרו, מבשרים הפעמונים, שפרוכת המזבח הגדול נקרעה. נדמה לי שלא נשאר שום רובה בעירה שלא ירה ביהודה. עד כאן מגיע ריח אבק השרפה. עוד יריה! ועוד אחת!

… אלא שהיום, פלטרו, יהודה לבש את דמותם של חבר הפרלמנט או של המורה, של השופט או של גובה המסים, של ראש העיריה או של המילדת. וכל אדם נעשה ילד בבוקר השבת הקדושה הזאת, והוא יורה מקנה רובהו הפחדן במי שהוא שונא, בשפע אביבי של דמויות חופפות, באחיזת עיניים סתמית ואבסורדית.

 [חואן רמון חימנס, פלטרו ואני: אלגיה אנדלוסית, תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, אייר זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 16]

 *

   לדברי חימנס אנשי העיירה מתעקשים להסב את כל מה ואת כל מי  ששנוא עליהם על ראשה של הבובות "היהודיות"; לפיכך, הותר להפעיל כנגדה כל אגרסיה ולהוציאן להורג בכל עת ועת, כעין שעיר לעזאזל, שאינו באמת מדמם גם אינו באמת נוכח. ברם, השאלה המנקרת היא מה היו השפעתם של טקסי-שנאה אלה בדברי ימיה של ספרד במאה העשרים, עת עלה לשלטון גנרליסימו פרנקו, ואנשי רוח ומתנגדי משטר הוצאו להורג בהמוניהם, כאילו היו בובות של "יהודה".אמנם, בשלהי שנת 1936 עלה בידו של המשורר הרפובליקאי, אנטוניו מצ'אדו (1939-1875), לפרסם את שירו הנודע "הפשע היה בגרנדה", אשר נכתב זמן קצר לאחר הוצאתו להורג של המשורר האנדלוסי הגדול. פדריקו גרסיה לורקה, ותחת רושמהּ האיום של רציחתו ברחובות גרנדה. מצ'אדו הצליח להבריח את עצמו דרך הגבול לצרפת ושם נפטר זמן קצר אחר כך לאחר שנים של תלאות;כללו של דבר,שנאה ריטואלית היא לעולם ראשיתהּ של שפיכות הדמים הבאה,ואיננה סובלימציה בשום אופן.ילד המתחנך לשנוא ולהפעיל אלימות, גם אם אלימות מדומה, סופו ברוב-המקרים, שיהיה למבוגר אלים; ילד המתחנך לכתחילה להתבונן על מגזר אוכלוסין מסויים ועל פרטיו כטובים פחות, חיוניים פחות ואולי אף מזיקים ממש, אם יגדל להיות איש רוח—איש רוח אלים יהיה, המטיף לאלימות, לגירוש, ולהדרה. לא חסרים אף-פעם גם כאלה, המפריחים ססמאות של שנאה, הדרה וניכור. למגינת לב, דומה כי פזורים הם בכל המגזרים גם במדינת דוברי העברית בזמננוּ.

*

לרשימה קודמת בעניין דומה: ארץ-ביצות שמתגוררים בהּ יהודים

בתמונה למעלה: Bruno Schultz, A Young Jew and Two Women in an Alley, Oil on Cardboard 1920.

© 2010 שוֹעִי רז     

Read Full Post »

1

  בספרו ציפיות שווא של היהודים כפי שהתגלו בדמותו של שבתי צבי (1668), תיאר שליח הכנסיה הקאלוויניסטית בעיר איזמיר, תומס קונן, בין היתר, את השתלטותו של שבתי צבי וסיעתו על בית הכנסת הפורטוגזי באיזמיר בשנת 1665 והכרזתו של שבתי צבי על עצמו כמשיח בו ביום. בתוך כך, תיעד קונן, כנראה על סמך עדים נאמנים, סיטואציה ייחודית: הוצאת ספר תורה מארון הקודש על ידי שבתי צבי במהלכה זימר בקולי-קולות שיר שמקומו לא יכירנו, אליבא דהלכתא, בבית הכנסת:

 מכאן הלך לארון הקודש ששמור בו ספר-התורה. בגפו נשאו ושר שיר ספרדי שאביא להלן עד כמה שאוכל לתפוס את משמעותו ולפרש מילותיו: "בעלותי אל הר/  ברדתי לנחל/ פגשתי את מיליזלדה/ בתו של הקיסר/אשר באה מן המרחץ/ מרחיצתהּּ/ פניה מבהיקות כחרב/ עפעפיה כקשת פלדה/ שפתיה כאלמוגים/ בשרהּ  כחלב". את השיר דרש, כפי שאומרים, על כמה מזמורים ופסוקים משיר השירים ופירש אותו בדרך הסוד, אבל פירוש מאולץ מאוד. לבסוף הכריז על עצמו שהוא  המשיח.

 [תומס קונן, ציפיות שווא של היהודים כפי שהתגלו בדמותו של שבתי צבי, תרגמו מהולנדית: אשר ארתור לאגאביר ויאפרים שמואלי, הוסיף מבוא והערות יוסף קפלן, בעריכת רות טוויג, הוצאת מרכז דינור: ירושלים תשנ"ח, עמ' 57-56]

 

   שבתי צבי מתואר כאן כמי שמוציא ספר תורה מארון הקודש ושר בקולי-קולות שיר-עממי של יהודי ספרד, שיר עגבים (כפי שעוד נראה), המוקדש למיליזלדה ביתו של הקיסר, העולה מן הרחצהּ, בלווית תיאורים ססגוניים של גופהּ (קונן חוסך את ההמשך מקוראיו). לבסוף, הוא דורש את השיר-ההמוני כביכול כמוסב על דמות השולמית בשיר השירים (מגילה אותהּ כנה ר' עקיבה, 'קודש קודשים'), אהובת הדוֹד. ומכריז על עצמו כמשיח אלהי ישראל.

   השיר מיליזלדה הוא כפי הנראה ביסודו מזמור אהבים עממי שמקורו בקסטיליה (צפון-מערב ספרד) בימי הביניים. לא מצאתי פרשנים המנסים לרמוז מיהי אותה מיליזלדה, מושא אהבתו של הטרובאדור. אפשרות שעלתה לפניי היא כי מיליזלדה אינו אלא שיבוש הגיה של יורשת העצר ומלכת ירושלים, מיליסנדה (1161-1105), ביתו של בלדווין ה-II, מלך ירושלים, ואשר מלכה אחריו על ממלכת הצלבנים יחד עם בעלהּ פול מאנז'ו.  מעניין לציין, כי בין הממצאים שנותרו מתקופת שלטונהּ של מליסנדה בירושלים, נמצא ספר התהלים של מליסנדה (ספר תהלים הוא בכלל כתבי הקודש של הכנסיה) ובו בין היתר מצוי איור של המשיח (בן דמותו של ישו) הנכנס לירושלים רכוב על גבי חמור לבן. דבר זה מעניין עוד יותר, משום שתומס קונן מציין בחיבורו כי בין הדברים שאמר שבתי צבי לרבני הקהילה בבית הכנסת הפורטוגזי באיזמיר באותו יום היה: "מה עשה ישו הנוצרי כי התעללתם בו כה? אני עוד אנסה להכניסו במספר הנביאים" (שם, עמ' 56).כמובן, קלושה מאוד האפשרות כי שבתי צבי הכיר את סיפור מליסנדה, וספק גם עד כמה קונן היה ער לו, בהעידו את ששמעו אזניו לגבי הוודעותו של שבתי צבי לבני הקהל כטוען להיות משיח בן דוד.   

   על כל פנים, את נוסח השיר כולו, שהיה שיר זמר עממי פופולרי בקרב קהילות יוצאי ספרד ופורטוגל במזרח, פרסם בראשונה בהקשרו השבתאי, חוקר השבתאות ושירת הלאדינו, משה אטיאש, אותו מצא במלואו בין ספרות השירות והתושבחות של כת הדוֹנְמֵה (מתורכית: המהופכים), השבתאים שקיבלו עליהם בעקבות משיחם שבתי צבי את דת האסלאם, והמשיכו לחיות חיי-אנוסים כפולים, הנוהגים כמוסלמים מצד אך מקיימים טקסים יהודיים בנוסחם השבתאי מצד. אביא את השיר במלואו בתרגומו של אטיאש:

*

מיליזלדה מיליזלדה

זו בתו של הקיסר

אשר שבה מן המים

ממרחץ בו רחצה

 

את גופה אם כן הביאה

כשושן בורדינה

מתנוצץ קורן המצח

חרב מתוקות יחתוך

 

זו לחיה זכה נוהרת

כמותה חלב ודם

גבותיה קשותות הן

כקשת דרוכה

 

לה עיניים שחורות

כשחרון טהור עינן

אף לה חד ומחוטב

כצפרן כתיבה

 

שפתותי חכלילות

כאלמג טהור צבען

פיה קט שנון ודק

בגלעין אחד נסגר

 

סנטרה כה עגלגל

תפוחים להשתעשע

והלוח לשדיה

למשחק תרי ותלת

[משה אטיאש, רומנסירו ספרדי, ירושלים תשט"ז, עמ' 83-82, מקור מול תרגום]

*

לפני כארבע שנים ויותר פרסם חוקר הלדינו, ד"ר אבנר פרץ, תרגום משלו לזמר האמור, אותו כלל במסגרת קובץ שערך של שירה מיסטית שבתאית:

 

מליזלדה, מליזלדה, זו ביתו של הקיסר

עת מן המרחץ עלתה היא, מלטבול בתוך מימיו.

 

ככה את גופהּ הביאה, כמו ורד מהֻדר

זה מצחהּ קורן, בוהק הוא, כִּבְרַק החרב כֹּה יזהר.

קלסתרהּ בהיר כשחר, אֹדם דם בתוך חלב

מה קמורות הן גבותיה, כקשתות ביד קשת.

 

כה שחורות הנן עיניה, מבהיקות הן כפחם

אף עדין ומחֻטב להּ, כחֹד העפרון כה דק.

 

לשפתיה גון של אֹדם, כמו אלמֹג חכליל הִנָּן

פיה מה קטן, זעיר הוא, ימלאנוּ גם צנובר.

 

סנטרהּ מה עגלגל הוא, כתפוח למשחק

החזה שלהּ מתוח, הוא כמו לוח למשחק.

 

[מים אש ואהב"ה: גזאלים ושירים מיסטיים אחרים של השבתאים, תרגם וערך אבנר פרץ, הוצאת מכון מעלה אדומים לתיעוד השפה הספניולית ותרבותה בשיתוף עם מרכז משה דוד גאון לתרבות הלדינו באונ' בן גוריון בנגב, מעלה אדומים 2006, עמ' 39-38, מקור מול תרגום]

 

   אמנם שיר השירים על פסוקיו שאינם נמנעים מלתאר את יפי הגוף הנשי נקראים בערבי שבתות במרבית בתי הכנסת; ברם, הצבור, על פי רוב, מעניק לשיר לכתחילה, פשר אלגורי, האהובה הנה כנסת ישראל ואילו דודהּ הוא הקדוש ברוך-הוא; מי מן הבאים בקהל המכיר פרקי יסוד בקבלה כבר יכול לדמות בלבו בקראו את שיר השירים את חמדת ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, קרי: ספירת התפארת בספירת המלכות דרך ספירת יסוד. ברם, דומני כי בימינו לו היה נכנס מתפלל אל חלל בית הכנסת, מתנפל להוציא מן ארון הקודש ספר תורה ושר עליו זמר אהבה פופולרי היה הדבר גורם לזעזוע רבתי בקרב ציבור המתפללים. עוד יותר, הטענה המדהימה כי השיר המתאר את חמדת הגוף-הנשי מתאר למעשה את גופהּ של השולמית בשיר השירים, ועל כן פשר חדש זה, כמו מחליף את שיר השירים בהיותו 'קודש קודשים', כמבטא את חמדת התייחדותם של עליונים עם תחתונים.

   עם זאת, יושם אל לב, כי השיר עצמו מתאר את מליזלדה ויפיה רק מקדקד ראשה ועד שדיה ואינו יורד מטה מכך אלי איבריה המוצנעים; מן הבחינה הזאת, שבתי צבי אמנם מעניק לשכינת האל ציוויון של בת-קיסר, עלמה כבוּדה, החושפת טפח ומעלימה טפחיים (זהו צירוף בין הצגת השכינה כבת-מלך בספר הבהיר ובין הצגת השכינה כעלמה כבודה ונסתרת בספר הזהר). שבתי צבי עצמו נישא בימי חייו לכמה נשים. ברם, שתי נשותיו הראשונות התגרשו ממנו לאחר שסירב לקיים עימן יחסי מין, כל שכן לתנות עימן אהבים (הוא לכאורה נתבשר מלמעלה שהן אינן הנשים שנועדו לוֹ). אף על גב, ששבתי צבי מתואר באחד המקורות כבועל-נער ותפילין לראשו. עדיין, נשאלת השאלה האם סיפור-מעשה זה אינו בבחינת דמוניזציה שבאמצעותהּ ביקשו הרבנים להתנער מן הניהיליסט הלזה, ולגרום לכך שהעם יזדעזע מפני מעשיו האנטי-הלכתיים. משום שמושא אהבתו של שבתיי צבי כפי שעולה משירת מליזלדה, היא השכינה, התורה המתגלה בעולמנו, כנסת ישראל, כאישה ממש, אשר בהּ חושקים כאחד, גם אלהי אמונתו של שבתי צבי (ספירת תפארת, הקב"ה) ואף משיחו ונביאו האנושי, בא-כוחו על הארץ, שבתי צבי עצמו.

   מהלכו הפרשני הנועז של שבתי צבי נועד לטעמי, בראש ובראשונה, לחדש את התורה. התורה לדידו אינה ספר-גוויל של אותיות מתות, אלא אישה חושנית ונחשקת, FemmeFatale. התפילות הרבניות הותיקות, המגלמות את הריטואל העבש, אינן מספיקות כדי לסמל את חשק-תאוותו של שבתי צבי; שבתי צבי מבקש אפוא לנער את תודעתם קהל שומעיו, לעוררם להבין כי עליהם ללמוד מחדש לחשוק בחיוּת ובפראוּת בתורה, באופן החורג לכתחילה מן הדפוסים המאובנים הקיימים, שהותירו את התורה מזקינה וחסרת-חיים לדידו משך-זמן ארוך מדיי.  מבחינתו של שבתי צבי אפוא הוא הינו הגואל, משום שהוא מקים שכינה מעפרהּ ממש, מחייה את המתה, ומעניק לה חיים ארוטיים חדשים, באהבתו-תשוקתו משוללת הרסן.

   קשה גם שלא להבחין בדמיון הרב בין שיר-הזמר אודות מליזלדה ובין טורי –שיר משל המשורר לואיס די גונגורה (נפטר 1627), מן המשוררים הנערצים על פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899). למשל שורות שכתב גונגורה בשנת 1581, בהתייחסו לקלסתר פניה היפות של עלמה אחת בה התבונן:

8

דלתית קטנה של אלמֹג נדיר

אור כוכבים של מבט בוטח

שמאזמרגד עדִין, ירֹק זורח

הפכת לבדֹלח הבהיר

[מצוטט מתוך: פדריקו גרסיה לורקה, 'הדימוי השירי של דון לואיס די גונגורה', משחק הדואנדה ותורתו, תרגמה מספרדית והוסיפה מבוא והערות רנה ליטוין, הוצאת ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1988, עמ' 85]

*  

אפשר כי אותו זמר-הטרובאדורים הקסטיליאני, רוחו ומבעו, מצאו מקום בלבבם של גונגורה ושל שבתי צבי כאחד.

*

2

   בסרטו של אדוארד באזל והאחים מארקס,( AttheCircus(1939,  נשברת התימטיות-העלילתית בשיר עגבים-קומי (בודאי בסטנדרטים התסריטאיים של אותם ימים) המושר על ידי גראוצ'ו מארקס המספר-משבח את גופהּ המקועקע להלל של לידיה אשת הקרקס, אותה היא מציגה לקהל בעבור תשלום. לידיה עצמהּ אינה דמות נוכחת בסרט וכל הטקסט המובע בשיר גם אינו מתחבר אל קו עלילה כלשהו. לידיה היא זיכרון רחוק של אישה נחשקת, גדולה מהחיים,ששולב בה יופיין של כל הכוכבות ההוליוודיות הגדולות של התקופה, וסופה, כך סח השיר, שעזבה את הקרקס ונישאה לקברניט, שצפה באניות המרקדות על ירכיה.

*

  שיר זה הפך לאחד מרגעיו הבלתי-נשכחים של גראוצ'ו מארקס וליווה אותו כל הקריירה שלו. קשה שלא לערוך אנלוגיה בין שבתי צבי ומליזלדה ובין גראוצ'ו מארקס ולידיה. איני יודע האם המפיקים או הצנזור ניסו לעדן את הטקסט של השיר אם לאו. אבל משמעות השיר בקונטקסט הקולנועי-היסטורי שלו ברורה. מסר שלוח לקהל ולמפיקים, כי קומדיה אינה דבר מה תבניתי-צפוי- מעודן-ותימטי. הקטע עצמו הופך את Atthe Circusמקומדיה טובת לב ומליאת חיים נוספת של האחים מארקס, לקומדיה מטורפת ממש. לא ייפלא אפוא כי שנים אחר כך יתבקש גראוצ'ו מארקס באחת מהופעתיו הטלוויזיונית האחרונות לשיר את השיר מחדש. אף רובין וויליאמס בסירטו של טרי  גיליאם FisherKing (1990, המגלם את דמותו של פרי, מרצה להיסטוריה לשעבר, שנטרפהּ עליו דעתו לאחר שאהובתו נרצחה לעיניו, מפזם את השיר לידיה, בעודו הולך ומתאהב בבחורה העונה לשם זה, הרחוקה מלהיות Femme Fatale, ובכל זאת בעיניו של פרי היא כליל השלימות הנשית ממש.

   גם מליזלדה של שבתי צבי וגם לידיה של גראוצ'ו מארקס עונים על אותו מהלך; עם שבתי צבי לתודעתו העצמית מקים שכינה מעפרהּ; גראוצ'ו מארקס מחייה בשיר בלתי-צפוי את רוחהּ הנצחית של הקומדיה.

*

   ביום ראשון הקרוב (26.9.2010) בשעה 20:00, יתקיים במתחם הסוּפי-ישרוּטִי בעכו, במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחֵר (מוגדר כאחד המופעים בפסטיבל), ערב חווייתי ומיסטי, ביזמתם ובארגונם של חבריי למסדר הסופי-יהודי "דרך אברהם" בנושא: המסע הפנימי והמיסטי בקבלה ובמיסטיקה הסוּפִית. בתכנית: מדיטציה בהנחיית פרופ' עודד מימון; קטעי מוסיקה בנגינתו של האמן יאיר דלאל; ריקוד סוּפי בהנחייתה של אורה בלחה; רב שיח בהשתתפות ד"ר אברהם אלקיים, השיח' ע'סאן מנאסרה וד"ר עמר רייס; ומעגל רוחני לשלום (טקס ד'כר מיוחד של "דרך אברהם") בהנחיית השיח' ע'סאן מנאסרה.  דמי השתתפוּת/כרטיס: 50 ₪.  לפרטים נוספים ניתן לכתוב אליי באמצעות האתר. 

לכל הקוראות והקוראים, ברכת חג שמח.

נתברך כולנו ברוח השלום.  

*

בתמונה למעלה: Edward Munk, Lady from the Sea, Oil on Canvas 1896

בתמונה למטה: פריט מאויר מתוך ספר התהלים של מליסנדה המתאר את המשיח נכנס בשערי ירושלים.

© 2010 שועי רז 

Read Full Post »

 

כִּיְלָדִים נִבְעָרִים

שָם נַעֲמֹד בַּחֲרָדָה

וְּנְצַפֶּה

לִפְנֵי הִפָּתַח

הַשַעַר הָאַפֵל, הַגָּדוֹל

[דוד פוגל, כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998, עמ' 80]  

 

   מנקים את הכיור בחדר-הרחצה של המתאבדת הצעירה מאתמול בלילה איש לא יודע מי היתה וגם הדם אינו נמחה כך שיקח זמן-מה לשכוח אותה. השכנה, בדלת ליד, מנסה לשחזר מה רמזה לה  כשדיברו לפני שבוע.  אני מתנחם בכך שמעולם לא דיברה אלי ולכן אני פנוי להיזכר אם אי-פעם חייכה את החיוך האנושי שמתמשך,עיתים, על השפתיים, נוכח ודאות המות, נוכח הודאות שאנו עדיין נוכחים ורוצים לשתף נפש אקראית בשמחתנו.

   הוריה עכשיו יושבים בסלון השכוּר שלי. הם הקישו על הדלת וביקשו לשאול אם אמרה לי משהו בטרם. אני אומר להם את מה שאמרתי לעצמי: היא מעולם לא דברה אליי, מעבר לשלום של מסדרון, אך חיוכה אינו נמחה מזכרוני, וגם אם אני יודע מה זה הזכיר לי ומדוע אני אבל, אני לא יכול להניח להגיון להיטיב עם הזעזוע ועם הפחד. הולכת ומפעמת בי הכרה שיכולתי לשאול, יכולתי יותר להתעניין, לצאת לרגע מן הניכור ולנסות להיות חבר.

   מן החלונות, נשקפת קרינה-כחולה של מסכי פלסמה מרוחקים. נשכחו כוכבי-שמיים במסילותיהם, מה איכפת לאדם כוכבי שמים אם לא איכפת לו משכניו, הסובבים אותו מסלולים קבועים של שלומות במסדרון, שיחות חולין קטנות. כניסות ויציאות משותפות אל תוך ואל מחוץ לחיים האלה. התחפשויות שחסרות כל-כך התגנבויות אמת. אנחנו חיים ומתים בלי באמת להכיר אלו את אלו.

יצאתי את הדירה, את הבית שאינו שלי, וחשבתי על גופי ועל כמה יהיה לי קל לפנותו משום שמעולם לא חשתי ששלי הוא.  נכנסתי למונית מקרטעת וצוהלת, כסרעפת מזקינה שכבר הסכינה עם המוות. ונסעתי אל ביתךְ פתאום נזכרתי איך, למצוא מיפלט.  עליתי במדרגות ,בחושך מוחלט, מרגיש כמו מילה אחרונה המטפסת בגרון להיאמר, לתת פשר לחיים כולם. לחצתי על כפתור הפעמון. איש לא ענה. רציתי לספר לך על המתאבדת-השכנה, רציתי שתדעי. אבל שנים את כבר לא גרה שם.

  לבסוף, עמדתי תחת כיפת השמים הקרועה. מציץ מן החרכים בגג-הרעפים של הבנין המשותף שבו גדלנו. חור שלא תוקן מזה צמד תריסרי שנים; הצד הפרוץ של העולם. לך ולאימך היה איכפת ממני כאשר הייתי ילד. 'אהבתן אותי' אמרת. זה לא מעט. אחרת לא הייתי מגיע לעמוד לבד כאן בחושך, נוכח הרקיע  הנמסך מן הגג השבור, רעפיו אכוּלים מן הזמן; אחרת, מה עוד היה מותיר אותי, נטוע, מהופנט, כמו ילד אסור לפני שער אפל, גדול.

לכל הקוראות והקוראים כתיבה טובה וחתימה טובה.

*

*

בתמונה למעלה: Mark Rothko, Number 207 (Red over Dark Blue on Dark Gray), Oil on Canvas 1961

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

לִבּוֹ הִתְמַלֵּא חֶרֶש-חֶרֶש

בְּלוֹאֵי-פְּרָחִים וְשִבְרֵי-כְּנָפָיִם

(פדריקו גרסיה לורקה, תרגם: רפאל אליעז)

1

   בספר התשיעי מן האודיסיאה להומרוס שואל הקיקלופ, אוכל האדם, פוליפמוס את אודיסאוס, הכלוא במערתו עם אנשיו, לשמו. אודיסיאוס העתיד לנקר את עינו היחידה של הענק ולהימלט מן המערה קשור לבטן צאנו של פוליפמוס, משיב לקיקלופ הרעבתן: 'שוּם-אִיש' (בתרגומים עבריים נוספים: 'אין-איש' או 'שום אדם'). פוליפמוס, שבע-רצון, מאותו 'שוּם-איש', המשקה אותו יין, מבטיח בחסדו לשוּם-איש (אודיסאוּס) כי אותו הוא יטרוף אחרון מכל אנשיו.

   כלואים במערה עם קיקלופ רעבתן הפועל בשרירות אפשר שהוא דימוי למעמדו של האדם בעולם לנוכח איתני הטבע וכוחות חברתיים שהאדם הפרטי אינו תמיד יכול לעמוד על התפתחותם ועל פעולתם, ולצפות את מידת פגיעתם. יש שייפגעוּ בבת-אחת בעצם חייו או ביקרים ללבו. יש שאדם מבקש לעצמו בטחונות-שווא, מחזק את רוחו ומשוכנע כי "לו זה לא יקרה", אבל למעשה הוא חשוף ומאוים תמיד,ואינו יכול להשיג ביטחון ולא לקנות לו שליטה וממשלה על כל מה שעלול להרע לו ולהעגים את רוחו.

   אנשיו של אודיסאוס (שוּם-איש) נזללים זוגות-זוגות, סעודה אחר סעודה, עד אשר מצליח מנהיגם לטכס עיצה, ובערמתו לנקר את עינו האחת של הקיקלופ בעודו נם בשכרונו מן היין, מקיא מפיו שיירים של יין ושל בשר אדם.

   פאול צלאן (1970-1920), המשורר היהודי (יליד טשרנוביץ', עירו של איציק מאנגער), אשר איבד את רוב משפחתו בשואה ואילו הוא עצמו עשה את אותן שנים בעבודות כפיה, כתב  מזמור תהלים, אחד משיריו הנודעים ביותר, לשוּם-איש ולשושנתו, שושנת שוּם איש (במקור:Niemandsrose , 1963), כעין הנסיך הקטן על כוכבו ושושנתו; הנה השיר:

 

שוּם אִיש שוּב יוֹצֵר אוֹתָנוּ עָפָר מֵאֲדָמָה

שוּם אִיש מַשְבִּיע אֶת עֲפָרֵנוּ

שוּם איש.

 

יִתְגַּדַּל שִמְךָ, שוּם איש.

לְמַעַנְךָ

נִפְרַח

נֶגֶד

פָּנֶיךָ.

 

אַיִן,

הָיִינוּ, הוֹיִים, נִהְיֶה

תָּמִיד, פּוֹרְחִים:

שוֹשַנַּת הָאַיֶן,

שוֹשַנַּת שוּם אִיש.

 

וְלָהּ

עֱלִי בְּהִיר נֶפֶש

אַבְקָן שוֹמֵם-שָמַיִם

כֶּתֶר-פֶּרָחאָדֹם

מִמִּלַּת-אַרְגְּמָן

שֶשָּרְנוּ עַל-פְּנֵי הוֹ עַל-פְּנֵי

הַחוֹחִים.

 

[פאול צלאן, 'פרק תהלים', סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1994, עמ' 51] 

   בביאורו הקצר לשיר מדגיש זנדבנק בצדק את השושנה המסמלת כבר בספרי שיר השירים ואצל הנביא הושע את כנסת ישראל; ספר הזהר מתחיל (הקדמתו) בדרשה על הפסוק 'כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות'. השושנה מזוהה אפוא עם  כנסת ישראל (העם היהודי), ועם השכינה (הנוכחות האלהית בעולם), שוּם-איש לדידו היא כנראה האלהוּת. ברם, אין צורך להידרש דווקא למשמע הפרטיקולארי הזה, המודגש על ידי המתרגם. ניתן להרחיב את הפירוש המוצע על פי התובנה לפיה ספירת מלכוּת (העשירית והתחתונה שבספירות בקבלה התיאוסופית) מזוהה עם השכינה, אשר לדעת ספר הזהר מזוהה ונודעת כקוסמוס הפיסיקלי בכללו, על מגוון תופעותיו. הקוסמוס אפוא עשוי להיתפש כשושנת יוצרו. שוּם איש מניח מצידו לשושנה להתקיים ומשקה אותה בנביעת אורותיו דרך תשע הספירות העליונות שמעליה (הספירה העליונה, כתר, נקראת גם אַיִן).

   לצד המקורות היהודיים הוסיף זנדבנק אזכור לאפיטאף (כתובת-מצבה) של המשורר הגרמני, רינר מריה רילקה (1926-1875): 'שושנה, הו סתירה טהורה, תשוקה/ להיות שנתו של שוּם-איש [או: לא להיות שנתו של איש] מתחתח לכל כך הרבה/עפעפיים'. ברם, מעבר לכריכתם המשותפת של השושנה ושל שוּם-איש (אם אכן מבטא התרגום לאשורו קשר לשוני בין רילקה וצלאן) קשה להבין כיצד מובאה זו עשויה לשמש מפתח להבנת עולם הסמלים של צלאן בשיר.

   זנדבנק לא הזכיר כלל את האודיסיאה כמקור אפשרי להבנת השיר; אבקש אפוא לשוב למערתו של פוליפמוס.  במערה זו, תלויים אנשיו של אודיסיאוס בערמתו של מנהיגם, ובנכונותו לטכס תחבולה בכדי להושיע אותם מלוע הקיקלופ.  מבחינה זאת דומה מעמדם של הכלואים במערה לניצולי מחנות ההשמדה, מחנות הריכוז, מחנות השבויים, ומחנות העבודה בכפייה בשנות מלחמת העולם השניה. כולם ניצבו כנגד ענק-פרוע, הזולל לשובע, מתוך זילות גמורה בחיי אדם (אם מכונת ההשמדה הנאצית ואם מחלות ומגיפות קשות בזמן המלחמה, ובמיוחד לאחר שחרורם של המחנות).  צלאן, ניצול-שואה בעצמו, שר את תהלתו של אותו שוּם-איש, יהא אשר יהא, אשר ליוה אותו באותן שנים; מזמור התהלים הזה אינו בהכרח שבח לאלהי ישראל, כפי שמשתמע מן השימוש בסמל השושנה, אלא ביטוי לאיזו הכרת-תודה קוסמית, למה שמקיים את האדם בהויה, על היופי ועל הזוועה הארוגות בהּ.

2

הפשר האודיסאי שביקשתי למצוא במזמור תהלים של צלאן נשאני אל פרק נודע במיוחד בספרו של פרימו לוי (1987-1919) הזהו אדם.  כוונתי לפרק, המזמור של יוליסס (שמו הרומאי-איטלקי של אודיסאוס), בו ניעורים פרימו לוי וחברו הטוב, פיקולו, לצטט משום קאנטו 26 מן התופת לדאנטה אליגיירי (טקסט שמפאת מעמדו הקלאסי וודאי שונן על ידי תלמידי תיכונים טובים באיטליה בראשית שנות השלושים של המאה העשרים, כחלק מהשכלתם הקלאסית) במהלך עוד יום של עבודת פרך במחנה הריכוז אושוויץ:

המזמור של יוליסס. השד יודע כיצד ומדוע נזכרתי דווקא בו. אבל לא נותר זמן לבחור.חלק גדול משעת-החסד כבר עבר. ג'אן חכם, הוא יבין. אני חש היום כבן אדם. מיהו דאנטי. מהי הקומדיה האלהית. כמה מוזרה היא התחושה שאני מנסה להסביר בקיצור רב מהי הקומדיה האלוהית. כיצד מחולקת התופת מדורים-מדורים ומהו ה-Contrapasso. וִירְגִילְיוּס המסמל את השכל, בִּיֵאטְרִיצֶ'ה המסמלת את התיאולוגיה […] 

            רְאוּ, אל צוּר מַחְצַבְתְּכֶם, הַבּיטוּ

            לֹא נוֹצָרְתֶם לִחְיוֹת כְּחַיְתוֹ-יַעַר

            כִּי אִם לִרְדוֹף יְקָר, בִּינָה וָדַעַת!

ריבון העולמים! נדמה שגם אני שומע את הדברים בפעם הראשונה- כתרועת שופר, כקול שדי. לרגע שכחתי מי אני והיכן אני. פּיקוֹלוֹ מבקש שאחזור על החרוזים. פּיקוֹלוֹ טוב הלב. הוא שם לב כמה  דקלום דברי השירה מיטיב עימי. אולם, יש כאן משהו עמוק הרבה יותר […]

[פרימו לוי, הזהו אדם?, תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי, הוצאת עם עובד: תל אביב 1989, עמ' 121, 123; הקטע המצוטט באותיות מוזחות מובא  בתרגום עמנואל אולסבנגר מתוך קאנטו 26, טורים 120-118]

    יש לציין כי קאנטו 26 מתאר את פגישתו של דאנטה במבוכי השאול עם רוחו של אודיסאוס, המגוללת בפניו את סיפור תלאותיה. המסקנה לפיה האדם לא נברא בכדי להיות חיה משולחת רסן (כקיקלופ זללן) כי אם לרדוף 'חכמה בינה ודעת' היא זעקה פילוסופית-קיומית נישאת כאן מפיו של אסיר במחנה הריכוז אושוויץ, אשר אינו יודע האם יוציא את יומו. הדברים אינם באים לא משמו של קלאסיקון קדמון, אלא האסיר עושה בדברים העתיקים שימוש-משלו על מנת להעביר מסר, אם לעצמו אם לסובביו (בעולם לאחר מלחמת העולם השניה). פרימו לוי מבקש את נפשו באמצעות מילותיו של דנטה לזכור כי גם במערת פוליפמוס בהּ הוא אסור במצוות הרייך השלישי ניתן עדיין למצוא ידידוּת, ועל כן,גם בינה ודעת.

   יחד עם זאת, הפרק נחתם במלות החתימה של קאנטו 26, שם מספר אודיסיאוס את סיפור מותו בסערה בלב-ים (מה שמובא אצל דאנטה לבדו ואינו נמצא למיטב ידיעתי במקורות יווניים או לטיניים קודמים) ומסיים במלים הטראגיות: 'עד כי נִסְגָּר הים מעלינוּ'  (שם, עמ' 125).  שורות אלו מבטאות לדעתי, שוב את קולו של לוי, שאינו יודע מה תהא אחירתו ומתי תבוא עליו. אף על אודיסאוס הקיץ הקץ לבסוף. יש גבול וסוף לערמתו ולתושייתו של האדם, ואף על פי כן, עליו לעשות ולהשתדל כפי יכולתו שלא לעמוד מאוים וחסר אונים בלב מערת הקיקלופ או בעין הסערה.

   דומני כי גם פאול צלאן וגם פרימו לוי, אשר שמו, ככל הנראה, קץ לחייהם (צלאן טבע בנהר הסיין ואילו לוי נפל אל מותו מדירתו), המשיכו לשאת כל ימיהם את הנסיון לעמוד מול ההויה, בתחושה מעורבת של הכרת-תודה ושל כאב בלתי-נסבל, על מה שאבד מצד ועל מה שניצל ונשאר לשאת את האבדן ואת זכרון הטורף-האנושי כל ימי-חייהם.

 על השפעת האודיסיאה על חיי ניתן ללמוד מכאן.

עוד מישהו הנקלע לאודיסיאה של התמודדות באיתני הטבע כולם הוא בסטר קיטון, משורר-הריאנוע, בסרטו הארוך ביל איש ספינת הקיטור הניתן לצפייה כאן:

בתמונה למעלה: Egon Schiele, Winter Tree, Oil on Canvas 1912

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

 * 

"כל סנטימטר צריך להיות ציור" כך נהג זריצקי לומר. לא שמעתי ואיני יודע אם מישהו עורר את ההבחנה הזאת.

אני חייב לומר שבתחילה—בראשית שנות השבעים—לא ירדתי לסוף דעתו, כפי שלא הבנתי אמירה אחרת שלו: "בארץ האור הוא כהה". הוא לא הסביר, ואני, משום מה, לא שאלתי.

כשהתחלתי לבחון מקטעים מיצירותיו (ואחר כך בעבודותיהם של ציירים אחרים) היתה זו תגלית. אתה לוקח אקוורל זריצקי ופורט אותו לחלקים—כל מה שמחזיק כציור יעמוד בכל מימד שתבחר. אם יש לו קיום והצדקה על פני סנטימטר, יהיה לו הצדקה וקיום בכל גודל. במילים אחרות: כל פיסת ציור צריכה להחזיק כשלם. להכיל את איכויותיו.

[ישעיהו יריב, מתוך: זריצקי: כל חלק הוא שלם, עורך ואוצר ישעיהו יריב, גלריה גורדון: תל אביב 2010, עמ' 9]

 *

אותה שמועה משמו של הצייר יוסף זריצקי (1985-1891): איני יכול שלא לחשוב על כך שהיא מתאימה הם לכל תחום אמנותי-יצירתי, ועוד יותר למלאכת הקיוּם בכלל, בבחינת "כל סנטימטר צריך להיות חיים". כל רגע, כל שנה.

*

2

*

משורר היידיש צבי בורשטיין (עמ' 124,אורי צבי גרינברג טעה לחשוב אותו לצבי בורשטיין אחר) העניק לנכדו הסופר דרור בורשטיין  קוֹאַן,פסוק או סיפור מעשה (האקוֹאִין אֵקַאקוֹ,מורה הזן בן שלהי המאה השבע-עשרה, המשיל את פעולתו של קוֹאַן, למי שרואה עִוֵּר על סף תהום, נוטל את מקל הנחיה שלו ומסחררוֹ כליל):

*

מישהו גרר מקרר נטוש על האספלט במעלה רחוב דיזינגוף לפנות בוקר. גרר גרר ונעצר. גרר גרר ונעצר. סבי אמר: "הנה לך בריאת העולם".

[דרור בורשטיין, נתניה, הוצאת כתר: ירושלים 2010, עמ' 181]

 *

   למשל, יש להרהר האם בריאת העולם האמורה היא תולדת התנועה הקטועה, גרירה-גרירה-עצירה. כמעט מזכירה גִמגוּם או את דברי החתימה של אלוֹשֵם (לשעבר מאלון, לשעבר מולוי) "צריך להמשיך, אני לא יכול להמשיך, אני אמשיך" [סמואל בקט, הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון,הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 1997, עמ' 361]. אפשר כי הבריאה המתוארת היא התווך שבין הקולות העולים מן המקרר המקרטע, הד פסיעותיו של ההלך הבודד, הרוח הקרה הנושבת בחלל, הליל הדועך, הבוקר הקם, ציוץ הצפורים הממלא בשעות הללו את העולם, הידיעה העמומה שעוד מעט תתגבר השמשּ,שניראה זה את זה לאור יום.

    אפשר כי תבל ומלואהּ נתונות בתוך קליפת-אגוזו של המקרר הנטוש (המקרר ומשמר). שום דבר לא נעזב. הבורא, אותו מישהו, כביכול נושא את מה שמכיל את ההויות כולן (הקוסמוס על שלל פרטיו תופעותיו). הן לא היו שלו לכתחילה. הן נמצאו שם גם מבלעדיו, שמורות ומצוננות היטב. האדם זקוק לבורא בכדי שלא יוותר לבדו, בכדי שהיקוּם ומכלול מִקריו לא יישארוּ יתומים-אלמים; בכדי שימשיכו להתגלגל, חורקים ונואשים. הבורא, לדעת הסב, מאמץ את העולם הנטוש. כלומר, הנברא העזוב, מדמה לו הורה מאמץ. הנוטל עימו את המקרר המקרטע, האוצר כנראה עולם ומלואו (אך אפשר שהוא ריק), ודאי בכדי להיטיב עימם ולתקנם (אך אפשר גם כצורך עצמו או כסיבת-עצמו).

   הקואן הזה הדהד במחשבתי דברים ותיקים משל הפיסיקאי  סטיבן ו' הוקינג:

*

לרעיון שהמרחב והזמן עשויים ליצור משטח סגוּר ללא גבולות יש גם השלכות עמוקות על התפקיד שממלא אלוהים בענייני היקוּם.נוכח הצלחתן של תיאוריות מדעיות בהסברת אירועים, הגיעו רוב האנשים לכלל אמונה שאלוהים מרשה ליקום להתפתח לפי מערכת חוקים ואיננו מתערב ביקוּם כדי להפר את החוקים הללו.אולם החוקים האלה אינם אומרים לנו כיצד היקוּם היה צריך להיראות בראשיתו—עדיין מוטל על אלוהים למתוח את קפיץ השעון ולבחור את הדרך שבה יתחיל להניע אותו. כל עוד יש ליקום התחלה, נוכל לשער שיש לו בורא. אבל אם היקום מוכל בעצמו בשלמוּת, ללא גבולות או קצוות, אין לו התחלה ולא סוף: הוא פשוט ישנו. מה אפוא מקומו של הבורא? 

[סטיבן ו' הוקינג, קיצור תולדות הזמן: מן המפץ הגדול עד חורים שחורים, תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם, בעריכת: יכין אונא, ספרית מעריב: תל אביב 1989, עמ' 135]

 *

   מקומו של הבורא, אליבא דצבי בורשטיין (כפי שמביא בפנינו דרור בורשטיין), היא הגרירה-ההנעה של המקרר השכם בבוקר, לאורך הרחוב הריק. מקרטע-והולך, עייף-נידח, כגון תיאור יעקב אבינו צולע על ירכו, אי-שם לפנות בוקר, אחר המאבק עם המלאך. פגיעותו של ההלך-הבורא הזה מזכירה לי שיר של משורר יידיש אחר, יעקב גלאטשטיין (1971-1886): 'אני אוהב את אלהי העצוּב/ אחִי-לַנְּדוֹד/ אני אוהב להתיַשב עִמו אבן אבן/לשתֹּק מתוכנוּ את כל הדִבּוּרִים' (תרגם: בנימין הרשב); אף את גבריאל סיים (גיבורו של גילברט קית' צ'סטרטון בהאיש שהיה יום חמישי), המגיע כמדומה, עדי התובנה, כי מעבר לפרדוקסליות של העולם ושל האדם, המסוגלים לכל טוב ומסוגלים גם לכל שואה, הקוסמוס זכאי מתוך נגודיו ומתוך אחדוּת ניגודיו, לאיזו הכרת תודה, בהיותנוּ משתתפים בו (מקרר חורק על כביש אספלט בבוקר-בבוקר."הנה לך בריאת העולם").

*

*

3

*

אָדָם תּוֹלֶה אֶת אֶתְמוֹלוֹ

עַל וָו תָּקוּעַ

בְּלִבַּה שֶל רוּחַ.

הָלְאָה

הָלְאָה.

 

שַעֲשוּעֵי כְּאִלּוּ-

אִלּו-

לוּ

 

רְאִי, הַכֹּל כָּרְעו נָפְלוּ

אֶל מַרְגְלוֹת שֶל אֵין-רַגְלַיִם-לוֹ

שֶזַעֲמוֹ וְרַעִמוֹ מָלֵא עוֹלָם.

 

וְגַם אֲנִי נוֹפֵל וְקָם,

נוֹפֵל וְקָם,

נוֹפֵל

 

וּמַאֲמִין בְּאֱמוּנָה שְלֵמָה.

 

[אברהם חלפי, 'אדם תולה את אתמולו', שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמ' 189; ראה אור לראשונה בקובץ שיריו של חלפי מאשפות ירים]

 *

אני מאוד אוהב את השיר הזה, מאז שמעתיו לראשונה, מולחן-מושר על ידי אלון אוליארצ'יק, שגם קבעו בשם אלבומו השני, שעשועי כאילו (1987). השיר במקורו הוקדש למשוררת יוכבד בת-מרים. אפשר שבא להסביר למשוררת את דתיותו הבלתי דתית (במובנה הנומי-הלכתי) של חלפי. אבל, ככלות השנים, אני מדמה למצוא בו דבר מה הקרוב-מאוד לחיי אמונתי דווקא. החל בתמונה הקיומית-סוריאליסטית של הבית הראשון; עבור בבית השני,אותו איני קורא כמוסב על המטפורה של הבית הראשון,אלא על האדם המדמה לו אלהוּת ובהּ-במידה יודע ומכיר שאין מדובר אלא באפשרות-שבקיוּם לא באל אונטולוגי. ובעוד אחיו לדעת כורעים-נופלים בפני מלך מלכי המלכים,המשגיח-היודע הממשי-קיים,גם אני נופל וקם,נופל וקם,ומאמין באמונה שלימה באלהוּת בלתי ממשית. איני יכול להניח את קיומהּ אף לא לשלול את קיומהּ (אפשר שהיא קיימת, אפשר שהיא מצויה בתוככי מחשבותיי בלבד). האם באמת ניתן לקיים מצוות, לייחד את כל הזמן הזה, לרעיון מופשט, שאינו בר-קיימא (אל אפיסטמולוגי ולא אונטולוגי)? שאלני לאחרונה חבר-קרוב. השבתי לו: 'אלה הם השעשוע,הנהיה והחידה שבחיי'.

   ביום שישי הקרוב ימלאו שנתיים ל"פֶּרֶא אדם חושב". תודה לכל הקוראות והקוראים עד כאן ולהבא. תודה למנויות/יים. תודה למגיבות/ים המעשירים עליי את עולמי.מרגש ומחכים מה שקורה כאן, בחיי.

   שנה טובה ובריאות טובה לכולכן/ם.שנה שנשמע בהּ את בשורת צאתו של גלעד שליט מידי שוביו בשלום; שנה שנתבשר בה על אי גירושם של ילדי מהגרי העבודה ועל הטבת תנאיהם של מהגרי העבודה ובני-משפחותיהם החיים כאן;שנה שבהּ ניתן כבוד לזקננוּ,לחולינוּ ונכֵינוּ ונספק להם כדי מחסורם,סעדם ורפואתם.שנה של צמצום פערים חברתיים וכלכליים.שנה של הגברת יסודות השוויון בין כלל אזרחיה, אזרחיותיה, תושביה ותושבותיה של המדינה. שנת גשמים. שנה שנאיר פנים מעט יותר אלו לאלו. שנה של אופק מדיני והסכם שלום עם הפלסטינים, אנשאללה. ולקוראיי/קוראותיי המוסלמים/ות (מדי פעם אני מקבל מיילים בודדים,ולפעמים מופתע-מאוד לגלות במפגשים עם סוּפִים, שיש הקוראים את האתר), ולחברי היקרים ב"דרך אברהם", ברכות לרגל חתימת חודש הרמצ'אן המבורך ולרגל עיד אלפִטְר הקרב ובא, החופף השנה לראש השנה. איחולי טוב וחסד, חידוש לב טהור ורוח נכון לכולנו.  كلّ عام وانتم بخير. שנה טובה. חתימה טובה.

 

 

בתמונה למעלה: יוסף זריצקי, חיפה, הטכניון,  עיפרון וצבע מים על ניר  1924.

בתמונה למטה: יוסף זריצקי, קיבוץ צובה, שמן על בד 1970.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

1

   בערב ראש השנה, אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, עתידה מדינת ישראל לגרש 400 ילדי מהגרי עבודה ובני משפחותיהם לארצות המוצא. רבים בסביבתי אינם מבינים על מה אני סובב נסער, נרגז ועצב, ומדוע אני חוזר ואומר, כי במידה שהגירוש יתקיים, משהו בתפישתי את מדינת ישראל ישתנה לעד. גדלתי והתחנכתי כציוני, שירתתי בצבא, אני משלם מיסים; אפילו נטלתי משכנתא על מנת לקבוע את ביתי במדינת ישראל ולגדל בהּ את ילדיי. ובכל זאת, על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנוּ, אני חש כי אם אתבשר עוד יומיים על הוצאת הגירוש לפועל, משהו בתחושותיי כלפי המקום הזה וצדקת דרכו ישתנו בתכלית.

   איני מבין איך יכולים יהיו האנשים אשר קידמו את תכנית הגירוש לעמוד בבית הכנסת בתפילת שחרית דראש השנה  ביום חמישי ולקרוא בתורה את סיפור גירושם של הגר ושל בנהּ ישמעאל מאהלו של אברהם המדברהּ, שם נושעים הם אמנם בידי המלאך המבטיח להגר גדולות ונצורות באשר לעתידו של ישמעאל. ברם, למיטב תלמודי, כוון הסיפור דווקא לעורר את צידם המוסרי של המתפללים; אברהם אמנם מגרש את אמנתו ואת בנו במצוות שרה אשתו, אך האל מרחם ופודה אותם מצרתם. אם יש לקח-מה בסיפור, הריהו להידמות לאל הרחום ולא למגרשים מתוך אוהלם (נמשל דומה ניתן למצוא אגב בקריאה בתורה ליום שני דראש השנה, היא עקידת יצחק, גם שם דומה, יש להידמות לאל המרחם, ולא לאב המדמה בלבו כי האל אמנם מבקש אותו להמית את בנו). לדאבון לב, לא כך כנראה מבינים את הסיפור שר הפנים אלי ישי וכך לא מבינו שולחו, הרב עובדיה יוסף, כך לא מבין את הסיפור שר המשפטים המכהן וכך לא מבינים אותו מנהיגי הציונות הדתית;  כך לא מבינים את הסיפור מנהיגי הליטאים והחסידים, אף לא שלוחיהם בכנסת ואצל שולחן הממשלה. ועדיין איני מבין כיצד כל אלו ימצאו עוז לעמוד בתפילה בראש השנה הקרוב ולרחוש בשפתיהם את מלות התפלה: "וְיִשְתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כֹּל הַבּרוּאִים, וְיֵעָשוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת לַעֲשוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָלֵם". אֲגֻדָּה אַחַת? הצחקתם אותם. במקרה הטוב עשויים לא-יהודים לשיטתם לשמש את היהודים כגבעונים בשעתו, כחוטבי עצים ושואבי מים, גויים של שבת ושל חול. אחר-כך ניתן להשליכם לכל הרוחות, ככלי אין-חפץ-בו. לפי שעה דומה, כי האומרים את מלות התפלה בראש השנה ותומכים בגירוש ילדים ומשפחות עושים אחד בפה ואחד בלב, והלוואי יתהפך ליבם, יבינו כי שגו, ויבטלו את גזרתם.

2

   במאמרו הנודע, דת של מבוגרים (1957), אשר ראה אור בספר חירות קשה (1963), כתב הפילוסוף היהודי-צרפתי, ניצול-השואה, עמנואל לוינס (1995-1906), תחת כותרת המשנה 'אחריוּת':

   הזיקה לאלוהי עוברת דרך הזיקה לבני האדם וחופפת את הצדק החברתי – הרי לכם תמצית רוחו של התנ"ך היהודי. למשה ולנביאים אין עניין בהישארות הנפש, אלא בעני, באלמנה, ביתום ובגר. הזיקה לאדם שבהּ מתממש המגע עם האלוהי אינה סוג של ידידוּת רוחנית אלא היא מתבטאת, מורגשת ומתממשת בכלכלה צודקת אשר לה אחראי כל אדם ואדם. "אם אלהיכם אוהב עניים, מפני מה אינו מפרנסם? שאל [טורנוס רופוס] הרומאי את רבי עקיבא. "אמר לו: כדי שניצול [=נינצל] אנו בהן מדינהּ של גיהנום" (תלמוד בבלי בבא בתרא דף י' ע"א). ולא ניתן לטעון ביתר עוצמה שמן הנמנע שהאל ייטול על עצמו את חובותיו ואחריותו של האדם […] אחריותו האישית של האדם ביחס לאדם היא כזאת שאין האדם יכול לבטלהּ.

[עמנואל לוינס, חירות קשה: מסות על היהדוּת, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007, עמ' 81]

 

   אליבא דלוינס, האלהי אינו נודע לאדם כאשר הוא מנסה לדבוק בו בדעתו, אלא תנאי-מקדים הוא השגת צדק חברתי.  אם האל אוהב את העניים מדוע אין האחריות לפרנסתם מוטלת עליו שואל למעשה טורנוס רופוס את ר' עקיבא, ור' עקיבא עונה לוֹ שנינצל בזכות עזרתנו להם מדינהּ של גיהנום. אם יותר לי לפרש, לוינס ודאי לא הבין מאמר זה כמוסב על משפטו של האדם בבוא יומו בבית דין של מעלה (אם יש כזה). דינהּ של גיהנם ודאי היא החברה שבה אין סולידריות חברתית, אלא רק אטימות, אדישות ורשע לסבלו של הזוֹלת. חברה שאינה מחנכת לסולידריות, אחווה ואחריות-חברתית, לא רק בין בני העם (אליבא דחז"ל מידתם של אנשי סדום המקראית היתה שבינם ובין עצמם היו סולידאריים אבל היו אכזריים לשאר בני האדם)  אלא בין בני האדם כולם.  יתירה מזאת, בהמשך דבריו הסביר לוינס  כי לפיכך הובא במסכת יומא, הדנה בהלכות יום הכיפורים, כי על עבירות שבין האדם למקום יום הכיפורים מכפר, ועל עבירות שבין אדם לאדם, אין יום הכיפורים מכפר (תלמוד בבלי מסכת יומא דף פ"ה ע"ב). כלומר גם עבור מי שנהג כדין הדת בימים הנוראים ורצה לעשות תשובה שלימה אין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו.  משום שמי שאינו קשוב לשוועת עניים וגרים, יוצר מציאות חברתית המשולה לגיהנם. האל אינו יכול להושיע את האדם מקלקוליו ומשחיתותיו ונגזר עליו לחיות באותה מציאות חברתית אשר עוללו ידיו. על מה סומכים אפוא כל אותם נציגי-ציבור האומרים לשלח מכאן 400 ילדים עניים ובני משפחותיהם. על תפילה? על תשובה? על תלמוד תורה? הרי אליבא דר' עקיבא לא זאת בלבד שהם נמנעים מלקיים 'ואהבת לריעךָ כמוךָ' אלא שהם גורמים להתממשותהּ ולהתחזקותה יתר שאת ויתר עוז של מציאות מנוכרת ואלימה, 'גיהנומית' בלשון חז"ל ובלשונו של לוינס. על כן, גירושם של הילדים ובני משפחותיהם יהיה בבחינת מעוות שאינו יכול לתקון.

   ר' יהודה בן שמואל החסיד מרגנשבורג (נפטר 1217), ממנהיגיה הרוחניים הנודעים של יהדות אשכנז בימי הביניים, הכתיב לבנו, ר' משה זלטמן, מעט בטרם פטירתו מן העולם, דברים העומדים אף הם בתווך דברי ר' עקיבא לטורנוס רופוס, וכשם שעמנואל לוינס הבינם:

ומלתם את ערלת לבבכם וגו' (דברים י', 16-20),  כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים. מה עניין זה לכאן, וגם מה שייך שוחד להקב"ה, מי יכול לבוא אצלו, מה דבר הוא זה? אלא כך פירש ומלתם את ערלת לבבכם, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים ואינו אלוה של גזלנים  וחמסנים ושל מקבלי שוחד לאמר אפילו נעשה רעה הוא אלוה שלנו ויעזור לנו  מצרותינו, אינו מה שאתם סבורים, כי אף- על פי שהוא "אלהי האלהים ואדני האדונים אשר לא ישא פנים" וגם דיין צד "אשר לא יקח שוחד" ו"עושה משפט יתום ואלמנה", ודומה לו "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט צדקה בארץ כי השכל וידוע אותי.. כי אני ה' עושה חסד וגו' ( ירמיהו ט, 23)'. פי' (=פירוש) כי אני ה' לעושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'.

[משה זלטמן, פירושי התורה לר' יהודה החסיד, מהדורה י"ש לנגה, ירושלים תשל"ה, עמ' 203-202]

   אליבא דר' יהודה החסיד יהודי הסובר כי הוא עשוי לנהוג שחיתות, לקבל שוחד, לגנוב ולחמוס, או לעשות רע ואף-על פי כן יציל אותו האלהים מרעתו אינו אלא טועה. האל חפץ בעשיית חסד משפט וצדקה בארץ כולהּ, כלומר בקרב כל המין האנושי, ועל כן אם היהודי מבקש להתקרב אל האלוה. אדרבה, ינסה לגלות אחריות וינהג ביושר ובהגינות עם הזולת; גם כאן, הנהיה להשגת צדק חברתי, 'עשיית חסד משפט וצדקה בארץ' מתוארת כתמצית המסר האלהי לאדם, וכלוז זיקתו של הפרט לאלהות. מבחינה זאת, חוט משולש אשר לא במהרה יינתק עובר בין התלמוד, בין ר' יהודה החסיד ובין עמנואל לוינס, ומכולם עולה כי אם יש משהו שהכותבים רוצים היו לראות בו כ"יחוד יהודי", "יהדוּת" וכיו"ב, אינה דווקא התורשה הביולוגית, או ההשתייכות ההיסטורית לעם/ללאום היהודי, אלא הפגנת אחריות וקשב לכל אדם בכל עת ועת; דאגה לכל חלש, נרדף ומבקש מפלט. על כך מדובר בראש ובראשונה, כתנאי בסיסי, לכל תחושת השתייכות ל"ישראל".

   איי, כמה רחקה מדינת ישראל, נבחריה, ומוסדותיה מכך. הלוואי שינצלו את השהות הקצרה שעוד נותרה להציל מדינו של גיהנום חברתי, המתרגש ובא עלינו (ואולי הוא כבר מזמן נוכח בחיינו, ורק הולך ומתגבר, כחלודה אשר אינה נחה), כאשר כל סקטור חברתי ינהג בהגינות רק עם חבריו ואל האחרים יתנכר, או למצער יאטום אוזן לשוועת עניים, שאינם מקרב קהלו. והרי כל עבירה שבין אדם לאדם נושאת השפעה חברתית שלא בנקל ניתן לתקנהּ או להסירהּ בדיעבד.

 עדכון: בתאריך 7.9.2010 התפרסמו במהדורות חדשות-הלילה ידיעות לפיהן הגירוש יידחה לעת-עתה עד אחרי החגים. כלומר, הוענקה, לפי-שעה, ארכה של כשלשה ומשהו שבועות בטרם יגורשו 400 המועמדים לגירוש (ילדים ובני משפחותיהם) מן הארץ.

לרשימה קודמת: נגד הגירוש

בתמונה למעלה: ראובן רובין, מוכר השבשבות, שמן על בד 1923.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

*

*

כְּשֶיָּבֹא, לִידְיָה, הַסְּתָו שֶלָּנוּ

עִם הַחֹרֶף שֶבּוֹ, בּוֹאִי נִשְמֹר

מַחֲשָבָה, לֹא לָאָבִיב

  הָעֲתִידִי, שֶהוּא שֶל הָזוּלַת

וְלֹא לַקָּיִּץ שֶאָנוּ מֵתָיו,

אֶלַּא לַנוֹתָר מִן הָעוֹבֵר –

הַצָּהֹב הנוֹכְחִי שֶהֶעָלִים חַיִּים

   וּמְשַנֶּה אוֹתָם

[פרננדו פסואה, על העמוד היציב: שירי ריקרדו ריש, תרגמו מפורטוגלית רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה ריש, הוצאת כרמל: תל אביב 2009, עמ' 140, שיר 105]

 *

  העיר שקועה בדמדומים. עוד מעט תיעלם מעין. הדיבורים החלו עוד קודם היעלם האור, ונדמה כאילו האור שנעלט כמו נמזג מתוך קנקן-משקה אל תוך ספלי-מלים. בחצר בית-מלון נוצרי בנצרת, אנשים בגלימות, בבגדים, בגלביות, בכיסויי ראש שונים: סוּפים, אנשי דת מוסלמים, אנשי דת דרוזים, כמרים ונזירים יוונים-אורתודוכסים וקתוליים-יוונים, אנשי-שלום יהודיים: מרכז מורשת אברהם הירושלמים, וכמה נציגי המסדר הסוּפי- יהודי דרך אברהם, ואני בתוכם. חיבוקים; לחיצות ידיים. חיוכים כנים. בין הברכות והדרשות, על חודש הרמצ'אן, על השלום, ועל אפשרות הפעילות הרוחנית המשותפת, אני מאזין לעתים, ועתים משתתף בשיח, עם כמה מן השיח'ים הסופיים הבודדים הפועלים היום בארץ הזאת.

   רוח נעימה מנשבת, מבשרת את נחמות הסתיו, את הפצע הנפתח בכל שנה בהויה כולהּ. על בימת הכבוד ישנה התרוצצות של אנשי דת. לעתים נדמה לי כי כל אחד מנסה לומר כמה שיותר פסוקים בשפתו המאזכרים את המלה הנידחת: שלום. מישהי ישראלית מגיחה משום מקום ומזמרת, לא ברור מדוע, את "אלי אלי" (חנה סנש).אחריה, מישהו חובש כיפה מפדלניקי"ת של פעם, מברך במהירות ברכת כהנים. עוד לפני כן נאמרים מלים, על ידי אחד המשתתפים הדתיים, בגנות דבריו האחרונים של הרב עובדיה יוסף על אודות הפלסטינים. ברכות ועוד ברכות. ברם, כאשר שיח' ח'אמד חילמי עולה לקרוא מן הקראן, קשה מאוד לשמור על ארשת עצורה ומכובדת. הלב כמו נפתח מעצמו ומאיר. כתבי קודש הם רק ספרים. בני אדם הקוראים בהם מחיים את האותיות המתות האצורות בהם, מאירים אותן חיים. כאשר שיח' חילמי קורא בקראן, קשה שלא להסב את מלוא הקשב אל נגינתו העדינה, ולהרגיש כי זהו אדם החי את הספר בכל נימי נפשו.

   רמצ'אן הוא התשיעי לחודשי השנה המוסלמית ובו הורד הקראן על ידי הנביא מחמד בתווכו של המלאך ג'בריל (גבריאל). רמצ'אן לשון רמץ' כמו רמץ-אש בעברית; שיח' חאלד אומר לי, החודש נקרא כך מאחר שהצומות מכלים באש את כל עוונות המוסלמים, עד שרק רמץ נותר מהם בסופו. מחשבתי דווקא נודדת לעפרו הרומץ של עוף-החול האובד באש, ממאן להתכלות ושב לחיות. אני מהרהר בקארל צ'אפק הכותב בשנת הגנן כי ספטמבר הוא החודש של הפריחה השניה המאוחרת. הכל שב לחיות ככלות הקיץ. מתוך רמצי הקיץ באים ניצנים, רמזים ראשונים של עונה מתקררת. הקיץ הוא עונת שריפת החמר, מלאכת הקדר, בימים בוערים כתנור. עוד מעט קט ונחזה מה העלינו בידינו.

   מכל הערב, נותרת מקננת במוחי תמונתו של שיח' אבראהים, אחיו ברוּח של השיח' הסופי הירושלמי, עבד אלעזיז אלבוכארי המנוח, מחייך חיוך עצוב וחכם, ומספר על משפחתו הדרה באחד הכפרים במזרח ירושלים כבר 1,400 שנה. שיח' אבראהים אינו סוּפי. הוא איש רחב לב וחכם, שעניינו בשיוויון בין בני האדם, ניכר לכל שהוא אוהב אדם. הוא מספר לנו על מגבלת תעודת התושב שלו. אי אפשר לו לצאת מן הארץ לפרק זמן הארוך משנה, שאז תישלל אזרחותו לאלתר על ידי המנהל האזרחי. אני חושב על המציאות הפוליטית, מדאיבת הלב, הכופה על שיח' אבראהים לשהות בארץ לפחות בכל גלגל-עונות אחד, כמו פרומיתיאוס בכבלי השלטון, המקום והזמן.

  בדרך חזור, במכונית המפליגה בנתיבי כביש 6 אומר לי חברי, ד"ר אבי אלקיים, ממייסדי דרך אברהם ומנהיגיה, כי לדעתו עוד לא הצליחו במוסיקה הישראלית להאזין אל רחשי האדמה הזאת ולהעלות את צליליה. אני חושב בפעם השניה השבוע על רוח האדמה (דואנדה) אצל לורקה ועל צליליה השחורים. מי שיצליח להבין את המחזורים הללו של יצירה, נדוד ושל כיליון וחלוף וחוזר-חלילה, יצליח להשית ליבו לרחשי האדמה הזאת הרוגעת רק לכאורה, תחתינו, כמו חיית-אש נרדמת.

  לרגע נדמה לי כי רק רמץ שלי הוא היושב במכונית השבה והולכת למרכז-הארץ. וכבר איני יודע האם איני מצוי אי שם מעל המכונית הרצה, זורם כמו חשמל, מחוץ לכבליו, בין עבים תלויים וצמרות, הזועקות צורות חסרות-רסן לחושך.

*

בתמונה למעלה: ראובן רובין, החלון הפתוח, שמן על בד 1965.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »