השער האפל, הגדול

 

כִּיְלָדִים נִבְעָרִים

שָם נַעֲמֹד בַּחֲרָדָה

וְּנְצַפֶּה

לִפְנֵי הִפָּתַח

הַשַעַר הָאַפֵל, הַגָּדוֹל

[דוד פוגל, כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998, עמ' 80]  

 

   מנקים את הכיור בחדר-הרחצה של המתאבדת הצעירה מאתמול בלילה איש לא יודע מי היתה וגם הדם אינו נמחה כך שיקח זמן-מה לשכוח אותה. השכנה, בדלת ליד, מנסה לשחזר מה רמזה לה  כשדיברו לפני שבוע.  אני מתנחם בכך שמעולם לא דיברה אלי ולכן אני פנוי להיזכר אם אי-פעם חייכה את החיוך האנושי שמתמשך,עיתים, על השפתיים, נוכח ודאות המות, נוכח הודאות שאנו עדיין נוכחים ורוצים לשתף נפש אקראית בשמחתנו.

   הוריה עכשיו יושבים בסלון השכוּר שלי. הם הקישו על הדלת וביקשו לשאול אם אמרה לי משהו בטרם. אני אומר להם את מה שאמרתי לעצמי: היא מעולם לא דברה אליי, מעבר לשלום של מסדרון, אך חיוכה אינו נמחה מזכרוני, וגם אם אני יודע מה זה הזכיר לי ומדוע אני אבל, אני לא יכול להניח להגיון להיטיב עם הזעזוע ועם הפחד. הולכת ומפעמת בי הכרה שיכולתי לשאול, יכולתי יותר להתעניין, לצאת לרגע מן הניכור ולנסות להיות חבר.

   מן החלונות, נשקפת קרינה-כחולה של מסכי פלסמה מרוחקים. נשכחו כוכבי-שמיים במסילותיהם, מה איכפת לאדם כוכבי שמים אם לא איכפת לו משכניו, הסובבים אותו מסלולים קבועים של שלומות במסדרון, שיחות חולין קטנות. כניסות ויציאות משותפות אל תוך ואל מחוץ לחיים האלה. התחפשויות שחסרות כל-כך התגנבויות אמת. אנחנו חיים ומתים בלי באמת להכיר אלו את אלו.

יצאתי את הדירה, את הבית שאינו שלי, וחשבתי על גופי ועל כמה יהיה לי קל לפנותו משום שמעולם לא חשתי ששלי הוא.  נכנסתי למונית מקרטעת וצוהלת, כסרעפת מזקינה שכבר הסכינה עם המוות. ונסעתי אל ביתךְ פתאום נזכרתי איך, למצוא מיפלט.  עליתי במדרגות ,בחושך מוחלט, מרגיש כמו מילה אחרונה המטפסת בגרון להיאמר, לתת פשר לחיים כולם. לחצתי על כפתור הפעמון. איש לא ענה. רציתי לספר לך על המתאבדת-השכנה, רציתי שתדעי. אבל שנים את כבר לא גרה שם.

  לבסוף, עמדתי תחת כיפת השמים הקרועה. מציץ מן החרכים בגג-הרעפים של הבנין המשותף שבו גדלנו. חור שלא תוקן מזה צמד תריסרי שנים; הצד הפרוץ של העולם. לך ולאימך היה איכפת ממני כאשר הייתי ילד. 'אהבתן אותי' אמרת. זה לא מעט. אחרת לא הייתי מגיע לעמוד לבד כאן בחושך, נוכח הרקיע  הנמסך מן הגג השבור, רעפיו אכוּלים מן הזמן; אחרת, מה עוד היה מותיר אותי, נטוע, מהופנט, כמו ילד אסור לפני שער אפל, גדול.

לכל הקוראות והקוראים כתיבה טובה וחתימה טובה.

*

*

בתמונה למעלה: Mark Rothko, Number 207 (Red over Dark Blue on Dark Gray), Oil on Canvas 1961

© 2010 שוֹעִי רז