כִּיְלָדִים נִבְעָרִים
שָם נַעֲמֹד בַּחֲרָדָה
וְּנְצַפֶּה
לִפְנֵי הִפָּתַח
הַשַעַר הָאַפֵל, הַגָּדוֹל
[דוד פוגל, כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998, עמ' 80]
מנקים את הכיור בחדר-הרחצה של המתאבדת הצעירה מאתמול בלילה איש לא יודע מי היתה וגם הדם אינו נמחה כך שיקח זמן-מה לשכוח אותה. השכנה, בדלת ליד, מנסה לשחזר מה רמזה לה כשדיברו לפני שבוע. אני מתנחם בכך שמעולם לא דיברה אלי ולכן אני פנוי להיזכר אם אי-פעם חייכה את החיוך האנושי שמתמשך,עיתים, על השפתיים, נוכח ודאות המות, נוכח הודאות שאנו עדיין נוכחים ורוצים לשתף נפש אקראית בשמחתנו.
הוריה עכשיו יושבים בסלון השכוּר שלי. הם הקישו על הדלת וביקשו לשאול אם אמרה לי משהו בטרם. אני אומר להם את מה שאמרתי לעצמי: היא מעולם לא דברה אליי, מעבר לשלום של מסדרון, אך חיוכה אינו נמחה מזכרוני, וגם אם אני יודע מה זה הזכיר לי ומדוע אני אבל, אני לא יכול להניח להגיון להיטיב עם הזעזוע ועם הפחד. הולכת ומפעמת בי הכרה שיכולתי לשאול, יכולתי יותר להתעניין, לצאת לרגע מן הניכור ולנסות להיות חבר.
מן החלונות, נשקפת קרינה-כחולה של מסכי פלסמה מרוחקים. נשכחו כוכבי-שמיים במסילותיהם, מה איכפת לאדם כוכבי שמים אם לא איכפת לו משכניו, הסובבים אותו מסלולים קבועים של שלומות במסדרון, שיחות חולין קטנות. כניסות ויציאות משותפות אל תוך ואל מחוץ לחיים האלה. התחפשויות שחסרות כל-כך התגנבויות אמת. אנחנו חיים ומתים בלי באמת להכיר אלו את אלו.
יצאתי את הדירה, את הבית שאינו שלי, וחשבתי על גופי ועל כמה יהיה לי קל לפנותו משום שמעולם לא חשתי ששלי הוא. נכנסתי למונית מקרטעת וצוהלת, כסרעפת מזקינה שכבר הסכינה עם המוות. ונסעתי אל ביתךְ פתאום נזכרתי איך, למצוא מיפלט. עליתי במדרגות ,בחושך מוחלט, מרגיש כמו מילה אחרונה המטפסת בגרון להיאמר, לתת פשר לחיים כולם. לחצתי על כפתור הפעמון. איש לא ענה. רציתי לספר לך על המתאבדת-השכנה, רציתי שתדעי. אבל שנים את כבר לא גרה שם.
לבסוף, עמדתי תחת כיפת השמים הקרועה. מציץ מן החרכים בגג-הרעפים של הבנין המשותף שבו גדלנו. חור שלא תוקן מזה צמד תריסרי שנים; הצד הפרוץ של העולם. לך ולאימך היה איכפת ממני כאשר הייתי ילד. 'אהבתן אותי' אמרת. זה לא מעט. אחרת לא הייתי מגיע לעמוד לבד כאן בחושך, נוכח הרקיע הנמסך מן הגג השבור, רעפיו אכוּלים מן הזמן; אחרת, מה עוד היה מותיר אותי, נטוע, מהופנט, כמו ילד אסור לפני שער אפל, גדול.
לכל הקוראות והקוראים כתיבה טובה וחתימה טובה.
*
*
בתמונה למעלה: Mark Rothko, Number 207 (Red over Dark Blue on Dark Gray), Oil on Canvas 1961
© 2010 שוֹעִי רז
וואי. וואו. בוקס בבטן.
((()))
כל כך עצוב.
עבר או הווה?
אהבה או יאוש?
אמונה
או חידלון?
שמים סגורים ומנוכרים
או חור של תקווה בין הרעפים?
זוהי התערובת שעוטפת אותך ביום כיפור,
אבל הלב שלך פתוח ומוכן,
שועי יקר,
גמר חתימה טובה.
טלי יקרה,
כמי שאומנויותיו אינן מבוססות דווקא על החלפת-מהלומות
אני דווקא מעדיף להשאיר זאת כסיפור טוב, שכמו כל סיפור טוב מבוסס לא מעט על דברים שהיו וקרו (ומיעוטם דברים שלא היו ולא קרו מעולם).
הי שלום, ברוך הבא.
אמנם עצוב, התגובה שלך, לא יודע למה העלתה בזכרוני את השורות האלה של פאול צלאן: 'משהו מלביש אותנו עור-יום עור-לילה, למשחק עם הרצינות האחרונה, האפילפטית".
מיכל יקרה,
זה נכון, כנראה שלא הייתי צריך להתוודע להגות אקזיסטנציאליסטית, בכדי להתנהל מתוך איזה שבר קיומי מתמיד, או מצבי-גבול מסויימים כמו שתארת בתגובתך. לעתים גם כשנדמה שאין תקווה, לבו של אדם בורא או בודה לו תקווה, וגם בידיעה שכך הוא, ניתן לחייך היישר מן הלב, ולפעמים גם לבסס על כך חיים שלימים.
(-:
כמו ילד אסור לפני שער אפל, גדול
הו מרק רות'קו.
שועי,
מרק רות'קו אומר כבר הכל בלא מילים
ובאיזו עוצמה לעזאזל
נעתקה נשימתי ולא חזרה משם.
שועי יקר
זמן מה אני קורא את מאמריך ומתמוגג.
היה או לא היה, הכתיבה נפלאה
ותמונה אחת, שעומדת אל מול נהר המילים
ושיר שכתבתי ואולי מתאים לימים אלו
סְלִיחָה לְבָנָה
אִמַּנְתָּ מרתפייך לִשְׁלֹחַ
יִשַּׁרְתָּ הֲדוּרִים, בְּלִבְּךָ
סָלַחְתָּ לַמֵּיטָב כאבייך
הֵמַרְתָּ טָעֻיּוֹת, בשַׂגִּיא
הֲסָבַת רְצוֹנְךָ, לְדִיּוּק
כְּמוֹ מִלֵּאת חוֹר,
בְּמַפָּה לְבָנָה
דודו יקר,
זאת הסיבה שבחרתי דווקא בתמונה הזאת של רות'קו (וישנה גם סיבה רביעית…)
הי רביב, ברוך הבא.
אני תמיד תוהה מי קוראים/ות כאן את הרשימות שלי
כמו שכתבתי לטלי, ישנם דברים שהיו ודברים אחרים שבאו בכדי שאוכל להביא את עצמי לספר…
הרצון האנושי, לדאבון לב, לא בנקל הופך הוא לדיוּק
ויותר מכך, עוד לא הגעתי למדרגה שבה אבין מדוע מכאוביי הם לטובה, ומדוע עליי למחול להם ועל גורמיהם
ישנן ביאור אחד בתלמוד הירושלמי (מסכת נדרים פרק תשיעי הלכה ד') לפיה הפוגע בחברו דומה למי שנטל סכין ביד ימין והכה בה ביד שמאל וכעת רוצה יד שמאל לנקום את נקמתה ביד ימין שהכתה אותה
כלומר, להבנתי את דברי התלמוד הירושלמי: הדרך להצליח, לנשוא ולמחול על עוולות או על מכאובים היא התובנה הפנימית לפיה לאמיתו של דבר שוררת בהויה אחדוּת וכולנו משתתפים בקוסמוס אחד (כל הנמצאים, הינם למעשה, על אף שונותם זה מזה, הם חלק מאחדוּת אחת).
הי שועי
החיוך מהפיסקה הראשונה הזכיר לי את רבי נחמן שדיבר (לפי רוברטו, לפני שהגעת 🙂 ) על ההכרה המבעיתה בכך שאלוהים התפנה והוא לא נמצא כאן… ואז השימחה בכך שהוא בעצם שורה בכל.
אז כשאתה כותב להתפנות מגופך אתה מתכוון להתפנות כמו אלוהים? להשאיר מאחור את ה'רצינות האפילפטית' (אהבתי את זה) אולי?
הי אור,
טוב היה להיפגש במדרשת עיון (אף על פי שכבר היו שם עיונים טובים יותר, במפגשים רמח"ליים בעבר).
בניגוד לרמח"ל המנסה לקיים יחד את קיומו הממשי של האל ושל מערכת האלהות כולהּ, אך לטעון כי תמיד ישרור הפער בין הבורא ובין הנברא, ועל כן הנברא רק מסוגל לצייר בהכרתו, כפי כשריו והכנתו, את סדרי האצילות האלהיים באופן ההולך וחותר ומתקרב לממשוּתם, אך כנראה לא כפי הכרת ממשוּת ממש,אני קרוב לטעון כי לעולם לא אדע ועל כן גם לא אבקש לומר, כי ישנה ממשות אלהית (אונטולוגית), אלא יש לדידי ציורי-הכרתי (בחינה אפיסטמולוגית) של האלהוּת וסדריה בלבד (אפשר גם כמה סדרים, המונחים זה לצד זה) כעין אידיאה/ות, אולי מטא-אידיאה/ות, בעולמי הפנימי. אף תפישה כזו יכולה להיות משמחת למדיי, אף על פי שהיא לעולם לא תיאולוגיה חיובית במובן שהיא מתייחסת למשהו נמצא וקיים, אלא זאת תיאולוגיה של נהיה וגעגוע למה שלעולם יהא יקר ללב, אך לעולם יוותר בגדר סימן שאלה.
אגב, בני אדם, הם אמנם קיימים (מי יטען אחרת), אבל גם לגביהם, אני סובר כי בן אדם נושא את רשמיהם של האחרים בהכרתו בלבד. אנחנו לעולם לא מצליחים להשיג/להקיף בדעתנו גם את האנשים האהובים עלינו ביותר, ויש לאדם איזה דימוי שלהם, ספק אם הוא מבטא אותם באופן ממשי. עוד יותר, מושגים כמו "האנושות", "תרבוּת" או "רוח האדם" אינם דברים שאנחנו מסוגלים באמת להכיר עד תום, כשם שהרשימו אצל רמח"ל הוא כעין זכרון מוחלט הנושא בחובו את מכלול הפרטים באשר הם, כך אנו נושאים בתוכנוּ מושגים כלליים כגון "אנושות" "תרבּוּת" ,"האדם", כאשר מעבר לתחושות והשגות חלקיות, ופעמים בודדות בהן דימינו שהבנו במה מדובר (כמעין השגות, פרי התבוננות, שברקו-הופיעו במחשבות) ספק גדול האם באמת הבנוּ במה מדובר. ובכל זאת, גם הנסיון, המאמץ להבין ולקיים תפישה סובייקטיבית (ועל-כן, חלקית) אינם דבר בטל.
אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
הי שועי
שמחתי על הפגישה, דוקא נהנתי מהדיון! למרות שהיה קצת מגושם, יצאתי נישכר
הדברים שכתבת בחלק השני הזכירו לי מחשבה בודהיסטית שאני אוהב מאוד, על פיה האדם האחר אינו נתפס אמנם על ידך בשלמותו, אבל זה בסדר כי אין לו קיום שלם ממילא בשום רגע, ראייתך אותו מצטרפת לסך כל תכונותיו וביחד איתן מעניקה לו קיום פקטיבי, כאילו קיים שם דבר מה 'אחד' ממשי שניתן (או לא) תאירוטית לתפוס בשלמות.
לפי התפיסה הזו אין אחר כזה שמתקיים לעצמו ולכן לעולם לא נכיר אותו בשלמות, מן הצד השני (הצד של החמאה) יש באפשרותינו להתחלק בו, לזרוע בקיומו את מבטנו, שיצטרף אליו, יהיה לו לתכונה, כמו שמרגיש אדם נאהב.
והאין סוף – אני משוכנע לחלוטין בקיומו ובאפשרות לגשר בינו לבין המוגבל, על אף ששום דימוי בדעת לא יוכל לו.. מהצד השני, התיאולוגיה של הנייה וגעגוע ענווה יותר ופתוחה יותר אז אולי היא עדיפה..
שועי יקר
לרגע נדמו המכאובים שהופכים ליצירה, כצוף פרחים לחלת הדבש
ובעצם לתפוח בדבש
הי אור,
אני דווקא חושב שהיה קצת לחוץ. כאשר התחלנו היינו שם כעשרה אנשים. בחמישי האחרון היו כשלושים, מה שמשנה מעט את יכולות השיח. מלבד זאת, רוברטו היה מעט טרוד לנוכח יום הכיפורים, ועל כן, סיימנו לפני הזמן.
באשר לסייפא שהדגשת– תוכל למצוא ספרות עניפה העוסקת ב- Unio Mystica; משהו בי כנראה הביאני להעדיף את ההנחה לפיה אני יצור סופי וסופני, כלומר: איני אין סופי, ואף חוויותיי הפנימיות, גם אם עשויות הן להיות על דרך היותי כעין מיקרוקוסמוס (בבואה מוקטנת של היקום), אם על דרך היותי נתון באחד שהוא סיבת עצמו (שפינוזה), אם על דרך האצילות הקבלית, ומושגי אדם קדמון ודומיו— עדיין אינן מניחות חריגה מן הסופי אל האין-סופי (אף בספירות אני מעדיף את תפיסת הכלים על פני תפיסת העצמוּת).
אני מעדיף לחשוב כי אם המחשבה עשויה לחרוג, הריהי עשויה לחרוג מסדרים של מקום וזמן.
כמובן, אני מקבל את דעתך, על אף שאיני ממש שם, כלומר: לא ממש (-:
רביב,
גמר חתימה טובה:
(-:
שועי
🙂
כן.. גם לי נראה שהמחשבה תהה לעולם מוגבלת, אבל עבורה לחרוג מהסדרים זה בטח המון! הרי הם היא.
שכחתי לברכך לחג… לך ולכל הנוכחים הרבה ברכה
חזק מאד.
למתאבדת הצעירה הזו ישנן ודאי נפשות תאומות נוספות הסופדות לה ברגע זה. מאוחר מדי.
אגב, התאור שלך הזכיר לי את התאור של הסופר הספרדי חוויאר מריאס, בפתח ספרו 'לב לבן כל כך' (Corazón tan Blanco).
אור,
לנביא השבתאי אברהם היכיני (שהיה גם עד הופעת שבתי איש הלכה רציני, ואפילו חיבר פירוש על התוספתא) היה חלום בשנת 1665 לפיו רודף אותו גמל לכל מקום… (כך על פי גרשם שלום, שקרא את זה היכנשהו, אבל טוען כי כתב יד יחידי מיומן חלומותיו של היכיני אבד במהלך מאורעות מלחמת העולם הראשונה).
אני חושש כי מאז התחילו הבריות לברך אלו את אלו בגמל חתימה טובה.
אורי יקר,
לא קראתי את מריאס. ואם לקלקל קמעא (זה נכתב בחיוך), ככל שהרשימה מתקדמת דווקא, הפרטים בה נעשים פחות ופחות בדויים. אבל, אם אחזור להתחלה, אני מניח כי לרובנו חלפו אי-אז בחיים אי-אילו מחשבות אבדניות; ועוד יותר, יש לי הרגשה משונה, כי רוב החיים, נמצאו לפחות פעם אחת בסיטואציה בה הניאו נפש רגישה אחרת מפתרון-יציאה כזה מן החיים; וישנן כמובן גם הסיטואציות האחרות שבהן מפאת אי-הידיעה (על מחלה קשה או מצוקה נפשית) נשארים אחר כך בתחושה מורכבת, של הלוואי ונמצאתי שם, אולי יכולתי לעשות משהו וכיו"ב.
שועי יקר גם כן
ואמנם, גם אני הייתי שם, בכמה הבדלים, אבל בהחלט שם.
ועיקר שכחתי:
גמר חתימה טובה!
אורי,
שפינוזה כותב כך: "אין דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב עליו כמו המוות, וחכמתו אינה ההגות במוות אלא ההגות בחיים" (אתיקה ד, 67). אז נכון שהמשפט הזה לא מתאים להלך-הרוח של כל מיני משוררים אהובים עליי כמו טראקל, לסקר-שילר, פוגל וכיו"ב (ובטח שלא עם אלבומי שנות התשעים של טום ווייטס) ובכל זאת הוא משפט שיכול לסייע בעתים נתונות לעצמי וגם לזולת.
ובינתיים על אף ההבדלים הקטנים, הנה שיר של עוד מישהו שמכיר את התחושה הזאת, אלא שכדרכו המרוחקת הוא אמביולנטי משהו:
גמל חתימה טובה (ראה תגובתי לאור קצת-למעלה)
שועי
הנביא היכיני בטח עשה משהו נורא שהכעיס את הגמל, או דבר ניפלא באמת שגרם לו להתאהב בו.
או שאולי הוא רדף אחריו ממקום למקום כי ביקש לשמוע ממנו סיפורי חכמים וככה התחיל יום הסיפורים?
אור,
היכיני זה סיפור מוזר. הוא לא ממש מסביר מיהו הגמל. מה שכן, באותה שנה, בלי קשר ליכיני, שבתי צבי מכנה את יריביו-מתנגדיו הגדולים, רבני איזמיר, בשמות של בעלי חיים (קצת מזכיר את מנהגו של הרב עובדיה יוסף, כיום), אחד מהם ר' חיים בנבנישתי, מכונה על ידו "גמל", לאחר ששבתי צבי מסביר כי הוא מכנה את בנבנישתי "גמל" משום שהוא "גומל חסד" הופך בנבנישתי שבתאי אדוק וממונה על ידי שבתי לרב הראשי באיזמיר. מה זה קשור הנה? היכיני חולם את החלום ההוא סביב אותו זמן. הוא אמנם טרם הכיר את שבתי צבי, וכנראה גם טרם שמע על מעלליו באיזמיר. שבתי צבי עתיד לקרוא לאסלאם "תורת חסד" ולהתאסלם בחסות הסולטאן. אולי זה קשור לגמל גומל החסד הרודף אחר היכיני בחלום.
גם אם לאו, התחיל כאן יום של סיפורים. גמל חתימה טובה (-:
שועי
מעניין
גמל חתימה טובה!
הגעתי לפוסט- סיפור הזה רק היום וטולטלתי באיחור.
היום אמר לי מישהו שברך אותי בחתימה טובה כי עדיין אפשר – לא הכל חתום, יש ארכה עד אחרי סוכות. לא יודעת אם זה רק בשמיים שלו או כך מקובל ככלל.
מרגישה טיפה דמיון לגיבור הסיפור בהחמצה שלי בשל האיחור. החמצה של שכנה. שכנה במרחב הזה. זו גם מעין שכונה ועולות שאלות לגבי הקרבה, ההקשבה, התגובה וההתעלמות גם כאן. אחרת. כמובן אחרת. אין זה דומה למראה חיוך או מבע עתיר משמעויות או סתום. ובכל זאת משהו כל כך אישי שהעלית בסיפור הותיר אותי מאד מהורהרת, עצובה. זה תזכיר חשוב לימים האלה.
השירים נהדרים. התמונה גם.
אור,
אחרי שהיכיני נפטר מהגמל הוא הלך לברך הגומל ואז גמלה בו ההחלטה לצמח דבשת שבה ישמור-ירשום את כל חלומותיו, בכדי שתמיד יוכל לחוות אותם עוד-פעם
מחסנאית,
אני עצמי לעולם מתנדנד בין התייחסות לעולם כמופע קסמים צבעוני ובין התייחסות אליו כשער אפל, גדול. כך או כך מדובר בפליאה ובחידה, שמחה ויאוש, הנוגנות בי בו זמנית.
שועי
כל בעל דבשת זוכר לפרטים את הרגע בו התמודד עם ה'להיות או לא להיות' של הגמלים, הצורך לבחור בין דבשת אחת או שתיים. הרצון לרשום ולשמור חלומות רבים וגדולים מתנגש כנראה בנטיה הטיבעית של הגמלים להיות קלילי משא במדבר היבש, ולכן אני מופתע מעט שאין איזכור להתחבטות שכזו אצל איש ההלכה הערבי הזה שבודאי ידע דבר או שניים על בעניינים כאלה..
אור,
וזה רק קיצורו של העניין, יש גמלים שלכבוד ראש השנה היו שמים תפוח בדבשת
א. בכדי שיזכרו תמיד את חוק הגראוויטציה (סמלו של יריד המזרח התל-אביבי עוד בימי המנדט הבריטי היה גמל מעופף)
ב. למקרה שבנדודיהם במדבר יפול על אחד הרוכבים/ות צמא, ואז יוכלו להראות לו תפוח ולהגיד, שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, ואם נתגלה תפוח סימן שיש בסביבה עץ סימן שיש גם מים.
[היכיני אגב, נקרא על שם אחד משני העמודים המפורסמים בבית המקדש: יכין ובעז]
עוד דבר, צפיתי עם בני האמצעי (7) אתמול בסרטון מצויר שנעשה בעקבות הסרט "מדגסקר" ובו הפינגוונים שם יוצאים למבצע חילוץ בליל חג המולד. היו שם גמלים מדליקים נירות חנוכה. לא יכולתי שלא להרהר בדיאלוג הגמלי שתחילתו באברהם היכיני וסופו מי ישורנו.
שועי
שמעתי על גמל נונדואלי אחד (בעל דבשת אחת כמובן) שמילא את הדבשת בדבש, הוא הסתובב כנראה במדבר גובי רוב ימי חייו והיה מטיף ללהקות גמלי הפרא לעשות כמותו. הוא טען בתוקף שלשם כך נועדה הדבשת, הראה כי דבש ודבשת באו מאותו השורש ורמז להתגלות כלשהי שחווה תחת סוכה במדבר יהודה בצעירותו…
נזכרתי בהירהור גמלי שרשמתי פעם (הייתי קצת מעושן):
חושב על המציאות הזאת עכשיו מתוך דיחדוך דבילי ובטלה שלא מוצאת סיבה טובה לכלום או אופן. וגם יושב כותב את זה באופן שמבקש אולי למצוץ בכח איזו תשובה דלוחה בכל זאת. כי יש כזו תרמית סתומה בכל שמהללת ומגלגלת רגעים קטנים כמו גמלים גבוהים בחול, דישדוש רגלים ארוכות בתוך החול… לאט, בשקט, כאילו הרגעים הם שיירה אחת בלב מדבר, חוצבים דרכים ומרחקים, מעצבים תמונות של נדודים בהבזקים ספורים של פלש או שמהנהנים בראשיהם ימין ושמאל… קיומם – קיום סזיפי, או שסלע קיומם הוא חטא קדמון
….איזה טקסט מהפנט ויפהפה. ומכאיב.
[הגעתי עכשיו]
תודה.
אור,
זה יפה הרגעים כגמלים; יצא לך פעם לשהות במדבר יהודה בחורף?– ישנם ימים שבהם אם אתה צועד לבדך בתוך האפור (ימים מעוננים שלא רואים בהם את השמש; אולי רק כדי סדק צר) שנדמה קצת אין-סופי, אתה מרגיש כאילו אתה צועד על פני הירח. לאט לאט אובד גם כח המשיכה…
טלי יקרה,
תמיד שמח כשאת באה לבקר (-:
למרות כל מיני הסתרות, זה אחד הטקסטים החשופים יותר שיצא לי להעלות לאתר.
זה משמח לדעת שהוא מצליח לנגוע. והכאב? אני מאוד אוהב יצירות שמכאיבות לי; למשל, כבר חודש אני מקשיב הלוך ושוב לשיר של אהובה עוזרי ("אעבור בגשם") ובכל פעם שאני שומעו העיניים מתחילות לנטוף. לעתים דומה כי כל מה שנוגע הוא גם מכאיב. זו אחת הפעמים הראשונות שבהן אני מתנסה בכך שדברים שאני כותב מכאיבים לאחרים (ראי התגובה לטלי כוכבי למעלה, ועוד כמה וכמה). עוד לא בטוח איך אני מרגיש עם זה. אולי פשוט אצטרך להתרגל. זה בטח ייקח כמה נשימות של זמן.
הי שועי
לא יצא לי… חבל 🙂 להחלץ מכח המשיכה זה בטח נפלא
תודה על הרוח והסיפורים, אני יוצא לכמה ימים של מדיטציה, שיהיה סוכות שמח לך ולביתך
אור
אור, דומה שמכח-הכבידה ניתן להשתחרר הכרתית בלבד.
מדיטציה אף היא דרך מצוינת להקל מן הגרביטציה
בעוד כיומיים אתחיל בסדנת נפנוף לולבים וכיו"ב לכל עבר
אבל גם אתארח באמצע החג, כך נראה, במפגש סוּפי-קבלי בעכו העתיקה
סוכות שמח לך ולכל היקרים/ות לליבך.
"מה איכפת לאדם כוכבי שמים אם לא איכפת לו משכניו" זה מאוד יפה ואפילו מתאים לסוכות.
…שיסדר שיראו את הכוכבים דרך גג הסוכה ושיזמין הרבה אושפיזין (שכנים קרובים ורחוקים) כמו שצריך, לפחות השנה, מה איכפת לו?
לחג שמח!
שועי,
זה קטן וגדול ונורא. כנראה עוד אשוב לרשימה הזאת כמה וכמה פעמים.
הי אמנית,
חשבתי על יום הכיפורים יותר מאשר על סוכות כאשר כתבתי את הרשימה
לאו דווקא ברמה של חטאים ואשמות אלא משפט אחד מתוך הסליחות שתפס אותי
לגמריי: 'ראה עמידתינו דלים וריקים'. כתבתי כבר למחסנאית למעלה כי העולם מתרוצץ בי ונוגן בו זמנית הן כקרקס או כמופע קסמים צבעוני והן כשער אפל וגדול.
כאשר אני עומד דל וריק אני עומד מול שער אפל וגדול.
אליס יקרה,
התגובות שלך הן סוד הצמצום במיטבו. זה נוגע בכל פעם ופעם (-:
לשועי היקר
זה כואב טוב… 🙂 [יש כואב טוב, וכואב רע, נכון? תעלומה – לפחות ברמה הנפשית, נדמה לי שבמישור הגופני יותר קל להבין או לפחות להמחיש את זה]
טלי,
גם לי זה כואב טוב. אפילו שבסיפור האמיתי שמאחורי הטקסט שלמעלה, עליו רק רמזתי, אצור המון כאב. ילדוּת ונערוּת. מעט יותר מדיי.
(-: