Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוקטובר, 2010

 

*

בשנת 1961 נמצאו, גדול משוררי ה- Beat , אלן גינזברג (1997-1926), ובן זוגו לחיים, המשורר המתחיל (דוגמן הציור, לשעבר) פיטר אורלובסקי (2010-1933), בעיר בומביי, הודו. שם חיברו יחדיו, בכתב ידו של אורלובסקי, את המכתב הממוען לצ'רלי צ'פלין. בני הזוג אמנם בילו בשנת 1957 בפריז, אך לא ידוע לי האם פגשו את צ'פלין בתקופה זו. גם אין לי מידע לגבי עצם שיגור המכתב ומוצאותיו. אני מביא את הדברים ככתבם בתרגום עברי:

  

חברנו היקר, צ'רלס,

מכתב אהבה לך. אנו, משורר אחד מאושר ומשורר אחד בלתי מאושר בהודו, מה שעושה אותנו שני משוררים.  אנו מעוניינים לבוא לבקר אותך. נחצה את כל הודו כדי לדגדג את כפות רגליך. יתירה מזאת, מלך בניו יורק הוא סרט מעולה,- אני מעריך שזה ייקח איזה עשר שנים לפני שהוא ייראה משעשע במבט לאחור. כל כמה שנים אנחנו חולמים שאנחנו פוגשים אותך.   

מדוע אינך מתקדם הלאה, עושה עוד סרט ודופק את כולם. אם תעשה, האם נוכל להשתתף כניצבים? אנחנו נהיה הבראוניס שלך בחינם.

בוא, אספר לך על גנֵש. הוא אל בעל ראש של פיל עם כרס אנושית שמנה ומשעשעת. לכל ההודים יש תמונה שלו תלויה בבתיהם. לחשוב אודותיו זו סגולה לאושר, חכמה, הצלחה, אשר הוא חולק לאחר שהוא מסיים לזלול את הממתקים שלו. הוא איננו קיים גם לא חסר קיום. הודות לכך הוא יכול להכניע כל שד. הוא רכוב על גבי עכבר ויש לו ארבע ידיים. אנחנו מצדיעים לקומדיה שלך בשמו.

   האם אתה מצליח להבין כמה הרבה פעמים צפינו בסרטים שלך בניו-יורק ובכינו בחושך בחשאי. האם אתה מצליח להבין כמה הרבה קייצים חלפו בקוני איילנד כשאנו יושבים בקולנוע- פתוח וצופים בך מתחפש לצל פנס במורד מדרגות עקומות נצח? אתה אפילו גרמת לאימהות המתות שלנו לצחוק. אז, זכור שהכל כשורה. מחכים לצעד הבא שלך, והעולם עדיין תלוי בצעד הבא שלך.  

   מה עוד נאמר לך, בטרם נמות כולנו? אם כל מה שאנו חשים יכול היה להיות מובע  זה היה פשוט יפהפה, למה אף פעם לא עשינו זאת עד כה? אני מניח שהעולם נראה לנו יותר מדיי רחב, קשה למצוא את הזמן הנכון לשכוח את כל החרא הזה ולנופף לשלום מן העבר השני של העולם. אבל ישנם בודאות מליונים על גבי מליונים של אנשים המנופפים לך חרישית לשלום מבעד לחלונות, רחובות וסרטים. אלו רק חיים המנופפים כלעומת עצמם.

   אמור למייקל לקרוא את השירים שלנו גם-כן, אם הם בכלל מגיעים אליך. שוב נאמר שיש לך את המגע המדגדג- האישי הזה, שאנו כה אוהבים.

                                                                                    האם עלינו לסיים בזה?

לא, נשאר לנו עוד המון מקום פנוי על הדף- לשפוך בו את ליבותינו. האם קראת את לואי פרדיננד סֵלין?- כפי שניתרגם מן הצרפתית לאנגלית. סֵלין מקיא גרגירי- פֶּטֵל, הוא כתב את יצירת הפרוזה הכי צ'פלינית ברוחה באירופה, ויש לו נפש מרירה אכזרית עצובה כּעוּרה נצחית וקוֹמִית, די צרכה, בכדי שתגרום לך לפרוץ בבכי.      

    תוכל גם לעשות סרט כביר על פצצת האטום!

     תקציר:

 שרת שלומפר עם שיער שיבה, אינו מצליח להבין את הוראות תרגיל ההפצצה האוירית על דיוקן, ולכן נמצא במרתף של המקום בו הוא עובד, לבדו באִיבָּה של שעת חירום בין לאומית של הפצצות אויריות, סירנות, קרמלין, מהומות, רקטות מעופפות, מכשירי רדיו שואגים, חורבן כדור הארץ. הוא יוצא החוצה ביום שאחרי, זוחל החוצה מעל ערימת גופות אנושיות, הנערמת על יד האמפייר סטייט בילדינג, ובהמשך הסרט, שעה שלימה, השרת משוטט על המרקע לבדו מנסה לגלות חברותיות אל מה שכבר אינו שם, לוגם בירה בבאר עם בחורים בלתי נראים, קורא את העיתונים מהשנים האחרונות, ומסיים בהביטו מבט ריק אל המצלמה עם ההבעה הצ'פלינית הנצחית. מביט בחוסר מבע, מרוכז כולו, אל תוך עיניו של אלהי הבדידוּת.    

הנה לך, המילה האחרונה ההולמת אותך, סיר צ'פלין, אתה תציל את העולם אם תעשה את הסרט הזה- אבל המבט האחרון בסרט חייב להיות כה יפהפה, עד שזה לא ישנה באם העולם ניצל או לא.  

   או.קיי, אני מניח שאנחנו יכולים לסיים את המכתב עכשיו. סלח לנו, אם כבר ידעת את כל מה שנכלל בו קודם לכן. או.קיי,

 

            אהבה ופרחים,

                 פיטר אורלובסקי, אלן גינזברג

                                           בומביי 1961

 

 

[המכתב תורגם מתוך: City Light Poets Anthology, Edited by Lawrence Ferlinghetti, City Light Books: San Francisco 1997, pp.  183-185]

 

 

הערות:     

קשה שלא לשים לב לכמה הקבלות בין גנש ובין צ'פלין, בעיני הכותבים. גופו של גנש בהינדואיזם מסמל את היקום ואת החכמה והאושר הארוגים בו. דומה כאילו צ'פלין מסמל עבור אורלובסקי את גינזברג את אותם הדברים ממש.

מעניין שהכותבים לא הזכירו במכתבם את ראג' קאפור (1988-1924), מלך הסרטים בבוליווד, בומביי, שנהג משחרותו לחקות את דמות הנווד הצ'פליני, ויצר לה ורסיה הודית מפתיעה (בין סרטיו הבולטים: הנווד, הנודד).

מלך בניו יורק (King in New York) היה מסרטיו האחרונים של צ'פלין (1957), והסרט העלילתי האחרון שבו כיכב. הסרט הוסרט באירופה, לאחר שצ'פלין נאלץ לצאת את ארה"ב בימי המקארתיזם (1952). סרטו זה, הכולל ביקורת חברתית נוקבת על ארה"ב הוצג בארה"ב לראשונה רק בראשית שנות השבעים של המאה העשרים.

מייקל (צ'פלין) הוא בנו של צ'ארלי. ככב באחד התפקידים הראשיים במלך בניו-יורק, כילד בן עשר.

ספרו של סלין הוא כמובן מסע אל קצה הלילה, מיצירות המופת בפרוזה של המאה העשרים; ספר פיקארסקי קונטרוברסאלי- באשר לתיאורי האלימות השופעים בו, ובאשר לעמדותיו האנושיות הבעייתיות של מחברו. ראה אור בעברית בתרגומה של אילנה המרמן (הוצאת עם עובד: תל-אביב 1994).

התקציר שהציע אורלובסקי, ובמיוחד ערימת הגוויות על יד גורד השחקים, מזכירה באופן מצמרר את נפילת מגדלי התאומים (גראונד זירו), ארבעים שנה לאחר כתיבת המכתב המקורי.

   הקומדיה של סטנלי קובריק, ד"ר סטריינג'לאב, בכיכובו, הצ'פליני משהו, של פיטר סלרס הוסרטה והופצה בשנת 1964שלוש שנים לאחר כתיבת המכתב של אורלובסקי/גינזברג.

   פיטר אורלובסקי נפטר לפני כמה חודשים (30 במאי 2010) בניו-יורק.

   מי שיודע/ת האם ניתן לתרגם את המלים: Vomits Rasberries באופן שונה מכפי שתרגמתי (ראו הפסקה על ספרו של סלין), אשמח לדעת על כך.

*

הרשימה כולה פורסמה לראשונה בנובמבר 2008, בשחר ימי האתר, ובמקביל במגזין התרבות האינטרנטי "קצתתרבות".  היא מובאת כאן שוב בלווית הערות ועידכונים זעירים.  לזכר עמית אקדמי, שלא זכיתי להכיר, אשר שם לפני כשבוע קץ לחייו.

*

בתמונה למעלה: אלן גינזברג ופיטר אורלובסקי, פורטרט זוגי, 1978.  

 

© 2010 שועי רז 

Read Full Post »

 

לא יאומן כמה תעלולים עולל; ובכל זאת הרבו לחלוק לו כבוד. לכל פעולותיו ידע לתת פירוש מתקבל על הדעת ובמיוחד דרש את תיבת "גמל" שנגזרה משורש עברי גמ"ל, שמשמעו, מלבד שם פרטי, גם: "הוא גומל טובה".

[תומאס קונן, ציפיות שווא של היהודים כפי שהתגלו בדמותו של שבתי צבי, תרגמו מהולנדית: אשר ארתור לאגאביר ואפרים שמואלי, מבוא והערות יוסף קפלן, הוצאת מרכז דינור: ירושלים תשנ"ח, עמ' 57]

1

   ר' אברהם היכיני היה נביא שבתאי, קודם לכן היה תלמיד חכמים מן היראים. מורו ורבו, ר' יוסף מטראני, היה רבהּ הראשי של קושטא (קונסטנטינופול/איסטנבול); אחר כך החל היכיני לדרוש ברבים ואף חיבר פירוש גדול על התוספתא, החיבור התנאי הגדול, המשלים את המשנה, אך זה אבד. ביאורו היה כנראה, הבאור הראשון המלא לתוספתא שנתחבר אי-פעם, היכיני כנראה התעורר להכינו לנוכח פרשנות המשנה העירה בשלהי המאה השש עשרה וראשית המאה השבע עשרה [למשל: ביאור יום טוב ליפמן הלר (פראג) וביאור שלמה עדני (חברון)]. יתר על כן, עסק היכיני גם בשירה ובקבלה, ובמיוחד: קבלה לוריאנית, על-פי דרושי ר' חיים ויטאל שהחלו להגיע אל המרכזים היהודים הגדולים בקושטא ובסלוניקי. בין חיבוריו שנשתמרו בכתבי יד: ספר רזי לי וספר ווי העמודים. הראשון, חיבור קבלי גדול בקבלה לוריאנית על-פי דרושי ר' חיים ויטאל; השני, ספר בקבלה שבתאית, שהפך לטקסט שבתאי יסודי של התנועה השבתאית בתורכיה ובסלוניקי. כמו כן נדפס בחייו ספר הוד מלכות שהוא ספר של פיוטים ותפילות פרי עטו של היכיני.

   גרשם שלום הביא בין דפי ספרו תיאור של חלום אותו כלל ר' אברהם היכיני ביומן-חלומות, שנמצא בכתב יד יחידי לפני מלחמת העולם השניה, וקטעים ממנו פורסמו אז על ידי חוקר צרפתי בשם דאנון. שלום כותב כי תיאורו מתבסס על הפרגמנטים אותם הדפיס דאנון בשעתו. ברם, לדאבונו לא עלה בידו למצוא אחרי המלחמה את עקבות כתב-יד חשוב זה, ועל כן לא קרא אותו במקורו, אלא הסתפק בסיכום מה שהדפיס דאנון, ושוב אינו יודע האם כתב היד ממנו העלה דאנון את הדברים עודנו קיים.

   הנה תיאורו של שלום את יומן חלומותיו של היכיני:

פעם אחת (=בשנת 1652,כשלוש עשרה שנים לפני שהצטרף לתנועה השבתאית המתעוררת, ש.ר), ראה גמל רודף אחריו מחדר לחדר, ואף כי סגר הדלת במנעול מעוקם הרבה שלא ייפתח, הגמל דחף ושבר את המנעול וכן רדף אחריו מחדר לחדר פנימה עד שמצא עצמו בחדר על הים ושוב לא ירא מן הגמל, ושם יצאה נערה יפה מאוד וחיבקה ונשקה אותו מאד והשביעתהו שלא ישכחנה לפי שהוא עתיד להינשא למלכתא אחת שהירח מכסה אותה, ואת הירח מכסה השמש באופן שהמלכתא שתינשא לו תצא משניהם. ונשבע לה על דבר זה "וכמדומה לי שנזקקתי גם כן להּ"  ותיכף יצאה נערה אחרת, ואחרי כן יצאו השמש והירח ומתוכם המלכה ההיא המיועדת לו, כשהיא מזהירה כשמש—"ומרוב הפחד קמתי ואיקץ"… והוא תמה על חלומו המופלא בעיניו "ולא כחדתי שום דבר חי התורה". ובחלום אחר, אף הוא בעל תוכן אירוטי חזק, ראה את המשנה כשהיא מדברת אליו – ממש כדברי המגיד המדבר לר' יוסף קארו – בדמות זקן הבא ליסרו, וכשהתוודה על עוונותיו לפני הזקן, שהוא המשנה והתורה, והנה נהפך לנערה יפה "והקימותיה על זרועי… בחיבוק אחר חיבוק, נישוק אחר נישוק, ואקום באימה גדולה בסימור שערות בחלחלה וזיע ואבכה לרוב על המראה הגדולה הזאת, אלהים הבין דרכה והוא ידע פתרונה

 [גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז, כרך ראשון עמ' 135-134]

   שלום עמד נכונה על אפיים האירוטי-סקסואלי של חלומותיו של אברהם היכיני; משום שאין ספק כי בכתבו "וכמדומה לי שנזקקתי גם כן לה" הנו אמירה בדבר משגל שקיים יכיני עם אותה נערה יפה בחלומו. ואילו גם בחלום השני, דומה כאילו, הקימה באימה גדולה בסימור שערות בחלחלה וזיע, מרמז כי היכיני קם מחלומו לאחר ששפך זרע בשנתו, וקם מבוהל הואיל ואליבא דהספרות הזהרית הוצאת זרע לשווא, לרבות: קרי לילה, היא עבירה חמורה, שאין לה כפרה (אמנם בתיקוני זהר נרמז, והתקבל אחר כך, כי תלמוד תורה היא כפרתהּ).

   אפשר לפרש כמובן כי היכיני המבועת ממה שתפס כעבירות מיניות, חייב היה לתרץ לעצמו את חלומותיו האירוטיים-סקסואליים כאילו רמזו על עניינים אלהיים או משיחיים התגלותיים. ואף על פי דומני כי שלום בחר להתעלם לחלוטין מכמה אלמנטיים סוריאליסטיים מסקרנים למדיי המופיעים בחלומו של היכיני.

   קודם כל, הגמל הרודף. ניתן לראות בו בין דמותו של הליבידו הסוער של היכיני ממנו הוא מנסה להתחמק (פאלוס וצמד אשכים עשויים להזכיר גמל מתרוצץ), שמא יגיע לידי שפיכת זרעו; להבדיל, אפשר כי הגמל הרודף מבטא כאן את הפוביה של היהודי הנרדף על שום יהדותו. רמז לכך ניתן למצוא בכך שהגמל מניח לאברהם היכיני כאשר זה מגיע לחדר שעל המים. במקורות חז"ל מובא כי אין השם (שם האל) נמסר אלא על המים, כלומר: אין מגלים את משמעות השם המפורש ואת הסודות התלויים בו, אלא בקרבה למקורות מים. כך, בספרו של הפוסק התורכי-יהודי בן המאה התשע-עשרה, ר' חיים פלאג'י, כף החיים, מובא כי נהגו יהודי תורכיה לבנות בתי כנסת בקרבת נהרות או מקורות מים, לקיים את דברי חז"ל. הגמל אפוא הוא מה שמאיים על עצם יהדותו של היכיני ממנו הוא מסוגל להימלט רק בהגיעו אל "המקום הקדוש", החדר שעל המים, בו—באם נתחשב בדברי החלום השני המובא—הוא מזדווג עם בנות דמותן של המשנה (התורה שבעל פה) ושל התורה שבכתב, המופיעות לפניו בדמות צמד נערות טובות מראה.

   אפשר כי בעיני היכיני מסמל הגמל את פחדיו מפני התאסלמוּת (המרת-דת); הבטחתהּ של הנערה ליכיני כי תחילה יינשא למלכה שהירח מכסה אותהּ, אפשר כי מדברת בנישואיו לתורה שבאותה עת, תחת שלטון הסהר של האסלאם, היא אמנם מכוסה בכסות הירח; אבל לעתיד לבוא כתולדת השמש והירח הוא עומד להינשא למלכה המזהירה כשמש עצמהּ. בקבלה התיאוסופית הקדומה מסומלת ספירת המלכות, השכינה, תורה שבעל פה– בלבנה, ואילו ספירת תפארת, תורה שבכתב, באור החמה; נישואיו של היכיני עם אותה מלכה מסמלים איפוא את התעלותהּ של נפשו מתוך הזווג הקדוש, יחוד קודשא בריך הוא (=תפארת) ושכניתיה (=שכינה, מלכות), עדי קבלת שפע ישירה מן ספירת התפארת. הדברים מעניינים מאוד הואיל ואלהי אמונתו של שבתי צבי היתה ספירת תפארת (אפשר מתוך בחינת הדעת-הפנימית שבהּ). אך יותר מכך, מעבר לרגשות האשם והאימה שנפלה על המקובל שכנראה שפך זרעו אגב שינה; נוצר פה סוג של חזון קבלי, שניתן לפרשו כך, שהמקובל סומך ובוטח כי הקבלה ותפישותיה בהן לבדן עליו לשים את מבטחו משום שהם יגוננו עליו מפני השפעת החברה העות'מאנית-האסלאמית השלטת, ותורתהּ היא שתמלט נפשו מן ההרגשה שהינו בן דת מיעוט, נתון למשיסה.

   יותר מכך, היכיני רואה בחלום את עצמו, כפי שהעיר שלום בצדק, כבן דמותו ומעלתו של ר' יוסף קארו (1575-1488, ספרד, תורכיה וצפת), פוסק ההלכה הגדול, שהותיר אחריו יומן גילויים מיסטיים בשם מגיד מישרים. ובו, באחד חלקיו, מזהיר "המגיד" (הקול הפנימי הדובר) את קארו לבל יוסיף להתרועע עם סוּפִים-מוסלמיים בני זמנו.  בספרו של המקובל, ישעיה הלוי הורוויץ (פראג ואח"כ ירושלים וטבריה), שני לוחות הברית, בחלק הדן בחג שבועות, מובאת עדות היאך בערב שבועות, בשעה שהיה ר' יוסף קארו משנן את אחד מסדרי המשנה, דיברה מגרונו רוח המשנה, בקול נשי, שהבטיח את גאולתם הקרובה של ישראל ואת שיבתם הקרובה לציון. חלומותיו של היכיני אפוא עקביים מבחינת המיזוג החל בהם בין המעשים הסקסואליים בחלומותיו ובין המובן היהודי-קבלי-גאולי שהוא מעניק למעשיו.

   נקל הוא להבין היאך ככלות כמה שנים הפך היכיני לאחד מקרוביו של שבתי צבי, אשר נהג לקשור בין מעשים מוזרים, בכללם פעילויות מיניות חריגות בקנה מידה הלכתי, ואילו חוג מעריציו נהג להסביר את מעשיו, כאילו מדובר בתיקונים של האלהות, המכינים וסוללים את הדרך לגאולת ישראל. כך למשל כתב נתן העזתי  בדרוש התנינים, מן החיבורים הראשונים בקבלה שבתאית, אשר קדמו להמרתו של שבתי צבי לאסלאם: "שורש מלך המשיח [בן דוד] הוא בעטרת יסוד דאבא ומשיח בן אפרים בעטרת יסוד אמא. לכן נקרא אפרים שהוא במקום שפרה ורבה"  (דרוש התנינים , נדפס: בעקבות משיח: אוסף מקורות מראשית התפתחות האמונה השבתאית מלוקט מתוך כתביו של ר' אברהם בנימין נתן בן אלישע חיים אשכנזי המכונה נתן העזתי, יוצאים לאור מתוך כתבי-היד על ידי גרשם שלום, הוצאת תרשיש: ירושלים תש"ד, עמ' כ']. עטרת יסוד פרצוף אבא ופרצוף אמא דבריאה מסמלות את שני המשיחים (בן אפרים, המכין והתומך,  ובן דוד, הגואל הממשי). ספירת יסוד עצמה מתוארת בקבלה הרבה בסמל אבר המין הזכרי השופע בנוקבא (בנקבה), היא המלכות.  מי יודע, אפשר כי אברהם היכיני, תלמידו-חברו של שבתי צבי, ראה בחלומו זה מבשר לכך שהוא עצמו בחינת משיח בן אפרים, הסולל את הדרך למלכותו של המבשר האמיתי ואת מעשיו המיניים המשונים של שבתי צבי בעירות, ראה רק כבבואה של מה שהוא עצמו הרשה לעצמו בחלום.

   עוד אנקדוטה מעניינת, שבתי צבי ככל הידוע (תומאס קונן, עמ' 60, ראו פתיחת הרשימה לעיל) מינה את אברהם היכיני, ברשימת המלכים שיימלכו על העולם כולו לצידו, ל-"מלך שלמה". מעבר לכך ששלמה היה בן דוד, ומעבר לכך ששלמה נודע בחכמתו; היו לשלמה המקראי כנודע אֶלֶף נשים.

2

   ומה על הגמל? לבי אומר לי כי בשעה שנזקק אברהם היכיני לנערות ההן בלשכת-החלומות על הים, לעס הגמל בחדר האחר, לתיאבון את ביאורו השלם על התוספתא אף את יומן החלומות שלו עד כי לא הותיר מהם שריד ופליט (אפשר כי היכיני בירך הגומל על כתביו הנותרים, עליהם חס הגמל הרעב בטובו). וכך המבקש לעיין בהם, באותם כתבים אבודים, ככלות הדורות, שוב אינו כדאי, ולולא רישומם הרגעי בספרו של שלום, היו נותרים שכוחים, וגם כעת, מה נותר מהם זולת שמם?

   מוטב אפוא כי אסיים כעת את הרשימה ואמהר לפרסם אותה, שמא יקדימני גמל בין החדרים.

בתמונה למעלה: גמל חונה על יד הים, צלם בלתי ידוע, ללא תאריך.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

נהג הדחפור הצהל"י אשר דרס למוות את פעילת השלום האמריקנית, רייצ'ל קורי (2003-1979), טוען לגבי נסיבות דריסתהּ: "לא הרגשתי".

 

אתמול, הגיע לידיי החלק הראשון של עתון "ישראל היום" בעמוד 9 בטור הצדדי הובאה הידיעה הבאה:

נהג הדחפור שדרס את רייצ'ל קורי: "לא הרגשתי"

 

כשהוא מוסתר מאחורי פרגוד באולם ביהמ"ש המחוזי בחיפה, העיד אתמול נהג הדחפור שדרס לפני שבע שנים בעזה את הצעירה האמריקנית, רייצ'ל קורי (24). לטענת הנהג, הוא לא הרגיש שפגע בצעירה עד ששמע על כך ברשת הקשר. קורי נדרסה למוות על ידי דחפור צה"ל, שהיה בפעילוּת חישוף ברצועת עזה בניסיון למנוע פעילות חבלנית נגד כוחות צה"ל. במהלך הדיון אתמול, הציג עו"ד חסיין אבן חסיין, שמייצג את משפחת קורי, סתירה בעדותו של הנהג שבתחילה טען בחקירת מצ"ח כי הוא שדיווח ברשת הקשר על האירוע, בעוד שכעת הוא טוען שהבין שפגע בקורי רק אחרי ששמע על כך דיווח ברשת הקשר. המדינה טענה מנגד, כי קורי וחבריה לארגון השמאל הבריטי שהו בשטח שהוכרז כשטח צבאי סגור ופעלו באופן שסיכן את חיילי צה"ל

 

[כתב: דני ברנר; "ישראל היום", חדשות שישי, 22.10.2010 עמ' 11]

 

   לפרשת רייצ'ל קורי, פעילת השלום האמריקנית, ייחדתי כבר רשימה בעבר. במהלכה הבאתי עדות מפורשת שנתפרסמה בעיתונות מפי נהג דחפור צהל"י אחר בו התגאה והתנאה בכושר ההרס שהוא מפגין בדחפורו וביזמות ההרס העצמאיות בהן הוא נוקט.

   אמנם, אפשר כי באשר לנהג שדרס את רייצ'ל קורי, אפשר כי מדובר בתאונה; אפשר כי אמנם לא היתה פה כוונה רעה אלא מעשה רע, מלווה ברשלנות פושעת. אפשר גם כי הסתירה בעדויות, מקורהּ בטראומה שחווה הנהג הדורס (ידוע הוא כי הלוקים בטראומה נוטים לסתור את עצמם כעדים, מפני הבלבול הפנימי שהם חשים). אבל תגובת המדינה כאן היא בעייתית עוד יותר. גם אם פעלו קורי וחבריה בשטח צבאי סגור; אין כל הוכחה כי הם "פעלו באופן שסיכן את חיילי צה"ל". מעדויות שנתפרסמו עולה כי קורי נסתה לחסום דחפור שהיה בדרכו להרוס בית מגורים על יושביו. קורי וחבריה לא נשאו נשק ואף לא הואשמו אי פעם בנשיאת נשק, ועל כן, לא ברור איזו סכנה נשקפה מהם לחיילי צה"ל.

   בעיה נוספת וחמורה היא בעצם הכותרת "לא הרגשתי". לי היא הזכירה מעין תמונת תשליל לפתק שהותיר אחריו החייל אורי אילן (1955) שהתאבד בכלא בדמשק, לאחר חקירות קשות, ואשר על אחת מרגליו הידק את הפתק "לא בגדתי.התאבדתי". פתק זה הפך לחלק מאתוס הגבורה של צה"ל ורבים התחנכו לאורו .(גם אני). לוּ רק היה חייל צה"ל האמוּר "מרגיש". אפשר כי לא היה דורס. לו היה "מרגיש" אפשר כי לא חש להרוס את בתיהם של אזרחים פלסטינים. לו היה "מרגיש" היה ודאי עוצר את שעטת הדחפור ברגע שהיה רואה לפניו התקהלות אזרחית.  אולי אני מקצין את הסיטואציה, אבל דומני, כי בכותרת הזו "לא הרגשתי" מבקש העורך להכתיב לציבור כי "להרגיש" באשר לצדקת המאבק הפלסטיני כמוהו כסוג של "בגידה", או קרוב לכך.  מוטב "לא להרגיש" ולבצע פקודות בעיניים סגורות; להמתין לפרקליטות הצבאית או לפרקליטות המדינה שינסו בטיעונים פרוצדורליים להגן על זכותו של צה"ל לרצוח אזרחים. מוטב "לא להרגיש" את הדיכוי והכיבוש, להשלים עם הרג אזרחים חפים מכל פשע, בשל המרדף אחר גורמי טרור בעזה וברפיח. דן חלוץ בשעתו עוד הרגיש "מכה קטנה בכנף" כאשר המטוס המטיר פצצה של טון על שכונה מיושבת. עתה כבר לא צריכים להרגיש דבר. מה חבל שמדינת ישראל אינה משמיעה את הסאב-טקסט של הפרשה הזאת. דריסתה של רייצ'ל קורי נדונה לפני בית המשפט, רק הואיל והיתה אזרחית אמריקנית ממשפחה אמידה. לו היה מדובר באזרח פלסטיני מן השורה, כאשר חזו עינינו במבצע "עופרת יצוקה", אפשר כי הדברים לא היו נדונים, לא בתקשורת הבין לאומית ואף לא בבית המשפט. במצב העניינים היגע בו אנו מצויים כפי הנראה, עשוי נהג דחפור צהל"י אשר דרש למוות פעילת-שלום צעירה להתחמק מאחריות בטיעון "לא הרגשתי", ולזכות בסיקור בלתי-ביקורתי, חיובי ברוחו, ו"מאוזן".

   ובכל זאת, אני חושב, כאשר אנו באים להרגיש או לחשוב בחיי אדם איננו אמורים לחשוב האם האדם שמנגד הוא "ישראל" או האם  הוא "אוהב ישראל" או "האם הוא פרו-ציוני ותומך במדיניותה של מדינת ישראל". עלינו לראות בכל אדם—אדם, ולכבד ולהוקיר את חייו, משום שהוא אדם. אדם נהג דחפור שהיה רואה אדם אחר ,פעילת שלום, מפגינה כנגד מדיניותהּ של מדינתו, ומנסה להציל את ביתם של בני אדם אחרים, היה אמור לעצור את הדחפור; היה אמור להרגיש סתירה בין הפעולה שהתבקש לבצע, ובין מהותו כאדם; אדם כזה, גם אם דרס את רייצ'ל קורי בשוגג, לא היה טוען "לא הרגשתי" בדיעבד, כקו הגנה, בעומדו בפני בית המשפט.

 

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 * 

ביום הציון העברי, י"א חשוון, שבה ביתי מבית הספר הממלכתי-דתי בו היא לומדת. שאלתיה לתוּמי האם מורותיה ציינו את יום הזכרון לרצח רה"מ יצחק רבין ז"ל. היא ענתה כי המורות עסקו בעיקר ביום ציון פטירת רחל אמנוּ, החל אף הוא בו ביום. מורה אחת אף הפטירה כי 'רבין אשר התכוון להחזיר את ציוּנהּ של רחל אמנוּ לידי הערבים, זכה שנרצח ביום פטירתהּ'. עודי מתנדנד מעט מן הזעזוע שבאמירה (גם בתי היתה מזועזעת לא פחות) הגישה בתי לעיניי דף מקורות שקיבלה בכתתהּ. במסגרת רבועה ומודגשת, הופיע שם הקטע הבא (הדף, אגב, שוכפל ללא ציון שם בית הספר עליו, כנראה בכדי שבעת הצורך בתי הספר בו חולקו הדפים ונלמדו יוכלו להתנער מאחריות):

 

   כך מספר הרב חנן פורת: אחרי הסכמי אוסלו (בהם נמסרו חלקים של ארץ ישראל לערבים) כשקבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר (בצד הערבי) לא ידעתי את נפשי, הדבר ממש קרע את לבי. ביקשתי מרבין (שהיה אז ראש הממשלה) להיפגש עמו והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכה מצויד במפות… בפתח הלשכה עמד ח"כ מנחם פרוש וביקש להצטרף לפגישה.

   לאחר שרבין הסכים הגענו ביחד, אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם, ופתאום מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין ונענע אותו… וצעק אליו "ר' יצחק הרי זה מאמא (אמא באידיש) רחל" והתחיל לבכות, זלגו מעיניו דמעות והרטיבו את כל החליפה של רבין.

   רבין אומר לו: "מנחם תרגע אתה תתעלף לי בידיים" פרוש ענה לו- "איך אני אירגע, אתה רוצה לקבור את אמא רחל מחוץ לגדר" כך נענע אותו, לא אשכח את הרגע הזה, ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, והוא לא יודע איפה למצוא את עצמו. במקום הוא אמר לנו תנו לי רגע לבחון את הדברים, התקשר בנוכחותנו לשמעון פרס, שהיה אז שר החוץ, ואמר לו: בקשר לקבר רחל אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת, ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת היתה איזו שהיא תפנית מדינית, ואולי המתה כאן ביצחק רבין עם כל שיגיונותיו הנקודה היהודית, בזכותה של רחל אמנו…  

 

   איני יודע כיצד אפשר הוא כי במערכת חינוך המתוקצבת על ידי המדינה וכפופה למשרד החינוך יילמד טקסט כזה ממנו משתמע, למשל: כי ראש ממשלת ישראל היה איש של שגיונות; שהיה משולל נקודה יהודית, וזו נתעוררה בו רק לאור המניפולציה הרגשית של ח"כ פרוש. עוד, איני מבין, היאך מערכת חינוך מחנכת את באיה, בנימה מפורשת לפיה  חתירה להסכם שלום עם הפלסטינים (המלווה בהסכמים טריטוריאלים, וכוללת ויתורים על שטחי ארץ ישראל) וסיום הכיבוש, מנוגדות הן  לערכי היהדות. אין בכל הקטע הזה קריאה דמוקרטית, לא תוכחה כנגד אלימות, לא דברי כבוד, ולא תוכחה מזועזעת, אלא עידוד מסוים של האלימות. כאשר בשורה התחתונה עולה, כי רבין פשוט לא היה יהודי דיו, בכדי להבין ולידע מה עליו לעשות, ועל כן סיבב לכאורה הקב"ה את הדברים, כך שהאיש יירד מן הבמה. למגינת לבי, תמונתו של ח"כ פרוש מנענע את רבין, כפי שהיא עולה מן הכתוב, אינה אקט רגיש בעיניי אלא אקט אלים למדיי. כלומר, קשה לי להניח, כי ח"כ פרוש היה מנענע באותו אופן רבנים, כגון הרב ש"ך ז"ל, הרב יוסף שלום אלישיב או את האדמו"ר מגור, ואילו היה עושה כן, ודאי היה חייב נידוי על ביזיון תלמידי-חכמים אחר-כך.

   לאחרונה, במיוחד בשנים שלאחר 'ההתנתקות' ופינוי גוש קטיף, יוצא לי לשמוע יותר ויותר אנשים חובשי כיפות (סרוגות ושחורות) המתבטאים בפומבי בשבח רצח רבין, ורואים בו, רגע מכונן שהצליח לעצור (כך לדידם) את תהליך אוסלו והרחיק מאוד בחשבון אחרון את עקירת ההתנחלויות, שמר על ההתנחלויות ביש"ע ועודד את גחלת 'ארץ ישראל השלמה'.  יותר מכך, אנשים אלו על פי רוב יקוננו בקולי קולות על מה שהם תופסים כגירוש יהודים מגוש קטיף, ועל הטראומה המהותית שנגרמה להם בעטיו של המאורע, אבל בשעה שנניח אזכיר באזניהם את רצח רבין ואת הטראומה הגדולה שחווה ציבור גדול אז, הם לא יבינו איך אני מעיז להשוות בין האירועים, ואז ישובו ויפנו אצבע מאשימה אל השמאל שלא נקף אצבע לעזור למפוני גוש קטיף, בתהליך קליטתם מחדש, בדיור ועבודה.

   הצבור הדתי-לאומי, אם בחלקו אם במירבו, עסוק היום בהשכחת רצח רבין, ועוד יותר באי-ציון כלשהו לחלקה של הנהגת הציבור הזה באותם ימים של תסיסה והתססה אשר קדמו לרצח; אשתי אמרה לי למשל כי בילדותהּ אמנם צוין יום פטירת רחל אמנוּ בחינוך הדתי, אך באופן מינורי למדיי. מעולם לא הפך הדבר לפסטיבל, כפי שנהוג בשנים האחרונות (למשל, ביום ציון הרצח השבוע, ארגנה תנועת החינוך הממלכתי-דתית "מבראשית" תפילת ילדים המונית לבקש מרחל אימנו שתבקש את הקב"ה לרחם על עמו; מודעות על כך הביאו ילדים מבתי הספר). כמו כן, אם ניתן היה לומר כי אפשר כי המחנכים/ות פשוט נמנעים מציון אירוע כזה, בעל אופי פוליטי בבית הספר, הרי שבחלק מבתי הספר הממלכתיים-דתיים מצוין למשל, שנה בשנה, "יום זיכרון" לפנוי גוש קטיף, לעתים תוך הצגת תיעוד מצולם של פינוי בכח של מתנחלים מבלי לידע את הילדים ומבלי לדון עימם בקונטקסט הפוליטי המורכב שליווה את הפינוי. לפני כשנתיים, נאלצנו קבוצה של הורים בעלי קשת דעות פוליטית מגוונת, משמאל ומימין, להבהיר לבית הספר, כי "ימי זיכרון" כאלו אינם מקובלים עלינו, וכי איננו מסכימים לחשוף את בנינו ואת בנותינו הצעירות/ות לתמונות שאינם כפי גילם/ן, וללא הסבר מניח את הדעת, כל שכן ללא בקשת רשות מפורשת מאיתנו, ההורים.

   אני מעדיף גם שלא להכביר מלים על הפער הגדול השורר בין דמותה של רחל אמנו בספר בראשית, ובין רחל אמנוּ, כפי שטופחה, בספרות הנביאים, ובעקבות כך בספרות חז"ל ובספרות הקבלה, כסמל מהותי, התגלמות-ממש, של "כנסת ישראל" ורוחהּ. רק אעיר, כי במדרש איכה רבתי (נערך במאה החמישית לספ', כנראה: בקיסרין, היא קצרין של ימינו)מובא מדרש נאה על רחל, המסכימה ללחוש תחת מיטתהּ של אחותהּ לאה, בכדי שיעקב יחשוב שהוא נִשָּא לרחל, כפי שקבע עם אביהּ לבן, והנה לבוקר היא לאה. זאת מפני, ענוותנותהּ, ודאגתהּ לאחותה, שמא תישאר רווקה ערירית. רחל הזאת,המדרשית, אפשר היתה מסכימה בענוותנותהּ, כי ציוּן קברהּ המשוער יהיה בתחומה של המדינה הפלסטינית, ובלבד שהדברים עשויים להוביל למציאות של שלום בין עמים נִצִים ולמניעת שפיכות דמים. יש להניח כי אם כך היה היו יהודים כגון פורת או פרוש "מנענעים" גם אותה, או כותבים בדיעבד כי חל בה פגם מהותי מבחינת התקשרותה  אל "הנקודה היהודית", שהריי רק לאנשים מסויימים, כמותם ממש, המחזיקים בתפישה תיאולוגית-פוליטית מסוימת, ישנה, כך מסתמא, נגיעה ישירה לאותה "נקודה יהודית" נעלמת.

בתמונה למעלה: ראובן רובין, סוכות בירושלים, שמן על בד 1926.

© 2010 שועי רז 

Read Full Post »

 

אתה נהפך לפרא-אדם,ככה זה.עד כדי כך שאתה שואל את עצמךָ לפעמים,אם אתה על הכוכב הנכון.אפילו המלים נוטשות אותךָ, אין מה לומר. זה אולי הרגע שבו הכלים מפסיקים להיות שלובים, אתם יודעים, הכלים. אתה עדיין שם בין שני המלמולים.

[סמואל בקט, 'הסוף', אהבה ראשונה: סיפורים, תרגם מצרפתית: מולי מלצר, אדם הוצאה לאור: ירושלים 1982, עמ' 85]  

*

   לו היה Blue-Screen נסוך על פני ההויה כולה, מרקע דק מן הדק, שאין עביו אלא כשתי אצבעות המבדילות בין מים ובין שמים, או-אז יכולנו לעופף, כלומר: להיראות בעיניי עצמינו כמעופפים, מדלגים את דילוג המשוכה הבלתי מוגדר שבין החלומי ובין הקונקרטי, כדגים מעופפים ירוקים, העולים מן המים, או נניח לצלם את עצמינו מדברים אל החלל הריק את אותם מילמולים אידיוסינקרטיים-מופנמים שאיננו מעיזים להשמיע בפני איש, ולשדר לנו אחר כך תשדורת בה אנו נראים משוחחים מחדש עם כל מי שאי-פעם איבדנו

   אדגר אלאן פו לימד אותי כי מסכת המוות היא אדומה; מסכת החלום אפוא היא כחוּלה. מסכת מה שהיה יכול להיות ואיננו פה; בשיחה ברכב מתחת לביתי אומרת לי מי שהסיעה אותי מן השיעור הביתה, ידידה ותיקה, כי פעם היתה לי הלה כחולה ויציבה, אבל היא הולכת ומשתנה לירוק וזהב, במיוחד כאשר אני מדבר בפני קהל. אני מכיר איזו פרקטיקה הלינסטית לקבוע בדעתי לחזות בגוף הגלגלי (אסטרלי) המקיף, כקליפה דקה של רוח, את הגוף, ובכל זאת, הלות אינן כה נחשבות בעיניי. צבעים מסמלים עבורי את החיים, ואת החיוּת, גם את החלוֹף ואת ההתעמעמות. בסרט האלֵּם– על השחור-לבן שבו ועל דממתו, היה משום אבסטרקציה של החיים. זה נפלא. לא היה שם BlueScreen. הרולד לויד נאלץ לטפס על המגדל ב-SafetyLast . קינג-קונג נאלץ להתנפץ מן המגדל, כאילו לא היה כל המחזה הזה, אלא שיר-ערש, שתפקידו לפצוע את רגישותו של הילד. גורילה אינו יכול לרחף בין שמים וארץ כמו דג. אי אפשר למלא גורילה; להציב על ראשה כתר גזר, ולקרוא לזה גפילטע.

   בצומת-דרכים כזאת של חוסר אפשרות, מוגבלות, ומוות שמציץ מדי פעם אל תוך חדרִי דרך חלונותיהם של שכנים, אני נזכר באיזו פעם לפני כעשרים שנה, דפוק וזרוק באיזה בסיס צבאי ממזרח לירושליים. טל הציע שניקח איזה עשר דקות לשכב על הדשא ולהתבונן על הכחול של השמים, הרחק מכל הצרות וצרורות החיים והמוות (לישון נאסר בפקודה). בכל אופן, אחרי כמה ימים חסרי שינה עם נעליים צבאיות, בכוננות, זה היה נשמע רעיון לא רע. זה עדיין רעיון לא רע גם אחרי מכסת השנים שחלפה מאז. אפשר לדמות ברגע (לשכב על גב על חלקת-דשא ולהביט בשמים) כאילו BlueScreen נסוך על פני ההויה כולה, אנחנו הגיבור במסכַת החיים, במסכַת החלום, מעופפים כמו דגים  או כמו  מרקדים כמו העכברים בפסנתרהּ הכחול של אלזה לסקר-שילר; ניאותים לפריטת ידי הכוכב, לזמרתהּ של אשת ירח, המפליגה בסירתהּ. שום רשת ושום מצודה לא מסוגלות לתפוס אותנו עוד, אנו חולפים בהן פתאום כמו היינו מים או שמים; פתאום גם נראה לנו טבעי לדבר בקול רם את כל המילמולים האידיוסינקרטיים שלא העזנו להשמיע בפני איש, כמו פִּתוֹמִים, אֲחוּזִים בגִמְגוּם, אנחנו באמת משוחחים בכל רגע מחדש עם כל מי שאי פעם איבדנוּ.

 *

*

*

בתמונה למעלה:  Cheilopogon melanurus out of Sea, Photograph taken by Patrick Coin, 2007

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

*

1

   מעברו השני של החלון. ארבע יונים מתרוצצות. השמש צולל אל כולנו כעיט. חמה סתוית מפיזה אחדוּת סגול. כאילו פתע נפתח איזה חרך בהויה, שמא נפרץ, ואנו פנויים להציץ אל מה שהיה נעלם מדעת, ובכל זאת מוכר ללב פתאום. אני מהרהר בכך שהכנסיה המזרחית הקדומה ראתה ביונה את סמלהּ של הנשמה; וכי במדרש שיר השירים רבה מובאות היונים, כבנות כנף, המסמלות את ישראל מבחינת מסירותם לקיום התורה ונכונותם להיהרג על קיומהּ (מדרש מחריד למדיי). ועוד, מעלה לפניי, את טורי המשורר והתיאולוג היהודי-אנדלוסי, יהודה הלוי, אשר ייצג בדמות יונת רחוקים, גם כן, את ישראל, שרחקו מאוד מן הארץ אליה נכספו עת רבה. הנה, כל אימת שאני קורא בשירו עולים באזני משק כנפי יונה, הומים מרחקים. מה כל זה משנה? אני עדיין בחדר. בפגישה אחרונה עם מי שלא אראה יותר. שתי נשים על ידי, אחת ישראלית אחרת נפאלית, מדברות על החיים שלאחר החיים (אם יש כאלה); הישראלית מבינה פתאום שחברתה הנפאלית אינה מסכימה עם השגותיה על אחרית הנפש, משום שהיא מחזיקה בתורת הגלגול. אין זה הזמן לויכוח תיאולוגי. את הזמן מכתיב כאן מוניטור מצפצף-חורקני, כאילו היה איזה מין של ציפור-פרא בעצמו. אילו רק יכול ודאי היה מנופף בכנפיו, משיר כמה נוצות ברזל על הרצפות, ומצטרף לארבע היונים, השוהות עדיין בעבר האחר של החלון.

*

2

   בשעה שאיש אינו מביט אני מלכסן מבטי אל ספר שהבאתי איתי על רוח הקודש למיסטיקון הסוּפי הגדול, מחיי א-דّין אבן ערבי (1240-1165), וקורא על אודות מורתו הסוּפית נדיבת-הלב, אחת משתי מורות שהשפיעו על דרכו הרוחנית, יסמינה, אשר זכתה לכינוי, שמס (מערבית:שמש) אם-העניים, אני קורא את הפסקה שייחד לה אבן ערבי בחיבורו:

היא חיתה במרשאנה (مَرْشَانَة, עיר באל-אנדלוס, ספרד המוסלמית, גם כיום נמצאת בנפת סביליה, הסמוכה לגרנדה, ש.ר) של הזיתים שם ביקרתיה תכופות. בקרב אנשים מסוגינוּ, לא פגשתי מעולם במישהו דומה להּ מבחינת היכולת לכוון בכל עת את חיי הנשמה. בפעילויותיה הרוחניות ותפילותיה, התקשרויותיה עם האל, היא היתה מן הגדולים ביותר. היה לב לב טהור וטוב, כוחו רוחני ואציל והיתה בעלת הבחנה טובה. היא נהגה בדרך כלל להסתיר את הפנים הרוחניים באישיותהּ, אף על פי שטרחה לגלותם בפניי טפין-טפין בכל פעם, משום שהכירה כי אני קרוב אליה בעולמינו הפנימי, מה שהסב לנפשי שמחה מרובה. אף זכיתי לחזות באותן אינטואיציות יוצאות דופן, שבהן היתה מפליאה גם את המומחים בכך. את מזגהּ הרוחני ניתן לתאר כמזיגה בין יראתהּאת אללّה ובין שמחתו-התבסמותו (=של אללّה) מהישגיה המופלאים, מיזוּגן של שתי הבחינות הללו באישיות אחת היא נדירה מאוד בקרב אנשינו (=הסוּפִים).    

 

אני מרים עיניי מן הספר והולך לשבת למראשות המיטה; נוטל ידהּ של השוכבת שם, מונשמת, ויושב שם שעה ארוכה: תחילה במדיטציה, אחר-כך סחוּף מחשבות. כעבור שעה, אני נפרד והולך. צל הולך ומתקדר על מסגרת החלון. היונים כבר התעופפו אי-אן. השכנה לחדר, מביטה בנו, מדברת-מקוננת, בערבית-עראקית שוצפת, כאילו חושבת כי אין סיכוי שנבין: היא סחה על-דבר קוצרם, מכאובם ואי-תוחלתם של החיים.

*

3

   לאו צ'ה, מי שיוחסה לו האמרה, כי לאחר שהשיג אדם את התהילה, הפרישה לצל היא דרך השמיים, פנה, , יש אומרים, באחריתו אל תחנת הגבול המערבית של הממלכה הסינית, רכוב על גבי שור שחור; שומר הגבול הבחין בו רוכב הלאה, ונעלם בתוך אובך סגול, אשר עמד, באותה שעה, בין ההרים, ולא נודע עוד.

   לאחר שחזרתי לביתי מותש, גרוני כואב- חומי עולה, יצאתי עם בני התנוק, לרכוש לחם שיפון בחנות הטבע הסמוכה. בעוברי את סף החנות בדרך חזור, מצאתני אשתי והיתה שותקת.  'סבתךָ נפטרה לפני כמה דקות' אמרה לי.

   ד"ה לורנס כתב: עכשיו זה סתיו/ עת פרי נושר/עת להיאסף הוא/ עֶבֶר הנְשִיָּה. המשפט כמו חלף בראשי, כאיתוּת שנקבע שם מזמן. ורק כאשר סיים לעבור, הופיע משפט חדש, לא שיערתיו בלבי, ביטא את שהבנתי מתוך דבריה של אשתי:

 'סבתא הלכה אל תוך האובך הסגול'– תרגמתי.

*

*

התרגומים לעברית מתוך روح القدس לאבן ערבי ומתוך The Ship of Deathלד"ה לורנס הם שלי [=ש.ר]

*

*

בתמונה למעלה:Egon Schiele, Houses near the townhall in Klosterneuburgs, Oil on  Canvas,  Date Unknown

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

בספר שיריו היפה והמקורי להפליא של בנימין שבילי, שירי הַתַּיָּר הגדול, הובא השיר הבא:

*

שָלוֹם רַב לָךְ אוֹרָה בּוֹאֵינָה

שָלוֹם רַב לָךְ אַנְגֶ'לָה וִיטָאל

שָלוֹם רַב לָךְ אֶסְתֶּר לוּרְיָא אַשְכְּנָזִי

מִמֶּרְחַקִּים סוֹף הָאֶלֶף הַשִּשִי

שָלוֹם רַב לָךְ גָּמִילָא וִיטָאל

שָלוֹם רַב לָךְ מִירָא חַיָּטִי

שָלוֹם רַב לָךְ זִבְדָּא אֵשֶת קוּאִינְקַאש

מִמֶּרְחַקִּים תַּחַת עֲנָנִים וְגֶשֶם עַל רֹאשִי

שָלוֹם רַב לָךְ פָּלוֹמְבָּא הַיְהוּדִיָּה

שָלוֹם רַב לָךְ פְרַנְסִיזָא שָרָה

שָלוֹם רַב לָךְ רָחֵל הָאֵבִרְלִינָא

מִמֶּרְחַקִּים בְּגָלוּת הַחַיִּים שְנוֹת אַלְפַּיִם

שָלוֹם רַב לָכֶן כָּל הַנָּשִים שֶאָהַבְתִּי

הַסּוֹנָדוֹרוֹת

אִמְרוּ לִי מַה יִהיֶה גּוֹרָלִי

וּכְתודָה קַבְּלוּ מִמֶּנִּי מִמֶּרְחַקִים פְּרְחֵי שְקֵדִיָּה וְרוּדִים

[בנימין שבילי, 'שלום רב לכן נשים', שירי הַתַּיָּר הגדול, הוצאת שוקן: ירושלים 1999, עמ' 110]

*

   שבילי משמיענוּ אינוונטאר של שמות נשים ואינו מפרש. לאמיתו של דבר הוא מקדיש את שירו לשורה של נשים יהודיות עלומות למדיי, המוזכרות ביומן חלומותיו של תלמידו המובהק של ר' יצחק לוריא אשכנזי (האר"י, 1572-1534), ר' חיים ויטאל, ספר החזיונות. מהן עולה כי בתקופתו נשים מיסטיקוניות, מגלות-עתידות ומלומדות בנסים היו תופעה מצויה למדיי. ככל הנראה אף הממסד הרבני בצפת ובדמשק העות'מאניות השלים עם מציאותן ועם פעילותן של הנשים הללו עימן היה הצבור מרבה להתייעץ. מעניין כי שבילי מגביל את רשימתו לתקופה מסויימת ולאיזור גיאוגרפי מסויים, שכן היה ודאי יכול לכלול ברשימתו גם את אינס הנביאה מהיררה, בת אנוסים בשלהי המאה החמש עשרה, שהועלתה על המוקד על ידי האינקוויזיציה הספרדית בשנתהּ הי"ג, לאחר שטענה לגילוי אליהו הנביא, שבישר להּ כי הגיע זמן מועד גאולת ישראל; וכן יכול היה לכלול ברשימתו את שרה האשכנזיה, אשת-שבתי צבי, אישה שבאה אל שבתי צבי בידיעה כי גורלהּ הוא להיות אשת המשיח; שורת נביאות שבתאיות שהתנבאו על הגאולה ועשו נסים באותן שנים; חוה (אוה) פרנק ביתו של המשיח-המומר, פוקר-התורה, יעקב פרנק, שנועדה על ידי אביה להיות משיחה שתגאל את העולם כולו מן הדתות המעוורות (היא אמנם מתוארת כעושה- נפלאות, אך לאחר פטירת אביה הכאריזמטי התדרדרה לידי עוני וחסרון); רחל גורדון, נכדת ר' משה חיים לוצאטו שעסקה בקבלה; והבתולה מלודמיר, שהיתה מנהיגה רוחנית, והאדמור"ית היחידה שהקימה תנועת החסידות במזרח אירופה מקירבהּ.

   שבילי נוקב בשמן של תשע נשים בדיוק.כאילו הן מבטאות לגבי דידו סוג של פרסונליזציה (כדרך ששבתי צבי,במידה רבה,ראה כנראה בעצמו סוג של אינקורנציה של ספירת תפארת)של תשע ספִירוֹת בקבלה התיאוסופית, מספירת כתר עד ספירת יסוד שזוהו כגוף אלהי בעל מאפיינים מגדריים זכריים; או מספירת חכמה ועד ספירת מלכוּת [ספירות אליהן ניתן להתייחס כ"יש" שעה שספירת כתר נעלמת וכינויה "המאור הנחשך" ("בוצינא דקרדינותא") או "אין]"; בקבלת רמב"ן למשל זוהתה ספירת כתר עם עצמוּת האלהוּת הנעלמת, והשגתו של האדם התחילה אך ורק מספירת חכמה ולמטה]. שבילי הופך על פיה את התפישה המקובלת, ומכנה אותן בכינויי נשים, היוצרות יחד עם הספירה העשירית, מלכוּת (שכינה, נקבה, כנסת ישראל), בה שוכנים כל דרי- עלמא, הויה קדושה שמהותו כל-נשית; מרחקיו – מרחק הזמן (סוף האלף השישי), האקלים (אחדות אפור של עננים וגשם)  ומרחק הקיוּם (גלוּת-החיים, קרי: גלוּת הזכרי מעולם האלהוּת הנשי-האידיאי, המרוחק). כל אלו ממחישים את מרחקו של שבילי המשורר-המיסטיקון-הגבר מעולם האלהוּת, אשר הביטוי העמוק שלו, כך אליבא דשבילי,היא "הנשיוּת הקדושה"; כשם שבקבלה התיאוסופית (בין עם הספירות מבטאות תארי-עצמוּת או כלים) הספירות מבטאות את התבטאויות-גילוי דרכי האל, הנובעות ויוצרות את ההויה לפרטיה, כך תשע הנשים הללו,מבטאות אליבא דשבילי את שער הכניסה אל האלהות הנשית; ומה הספירות, יוצרות יחוּד שלם בהיותם בניין שלם, והן מאוחדות זו בזו; כך הנשים הנמנות, יוצרות פה את בניינה של האלהוּת הנשית אליה יש לערוג אף לנהות. זאת ועוד, אפשר כי תשע הסונדורות הן בנות-דמותן של תשע המוזות היווניות, המעניקות השראה ליוצרים באשר הם. בין אם אלו ספירוֹת בין אם אלו מוזות, כך או כך הן המשפיעות אורן על המיסטיקון-הכותב, המבקש את השער לעולמן,  כדי לחוות התאחדות עם כללוּת האלהות הנשית.

*

אֱלֹהַי רְחוּמָה מִשְכִנִי אֶל שָדַיִךְ כְּשִפְחָה אָנוּס אֶל בֶּין רַגְלַיִךְ

מַה יַעַרְבוּ לְטִיפוֹתַיִךְ נַפְשִי חוֹלָה לַחֲזוֹת זִיוַיִךְ בְּעַד לְפַרְגוֹדַיִךְ

יֶהֱמוּ נָא רַחֲמַיִךְ יחוּסוּ חַמּוּקַיִךְ כִּי נִכְסַפְתִּי בּוֹא פְּנִים עוֹלָמַיִךְ

['מזמור לילה', שם, עמ' 111]

 *

   על פי שבילי, אין מוצא למיסטיקון הגבר, אלא לכסוף ולחשוק באלהות הנשית, הכניסה אל הקודש היא במעשה הסקסואלי של נפשו של המיסטיקון החודרת לפני ולפני האלהות הנשית. דומה, כי על פי שבילי, אין לגבר המבקש להיות איש רוח שום מוצא אחר, אלא להימשך חושק אחר הגוף הנשי האלהי; ראוי לציין, כי אליבא דמירב כתבי הקבלה עשר הספירות יוצרות בכללותן כעין גוף אלהי זכרי המשפיע זרעו ומעבר תבל ומלואה [כתר, חכמה, בינה= ראש; חסד= זרוע ימין; גבורה= זרוע שמאל; תפארת= גוף; נצח= רגל ימין; הוד= רגל שמאל; יסוד= איבר מין זכרי, ובאשר למלכות קיימות כמה דעות: חלקן רואות בהּ את איבר המין הנשי, וחלקן את כפות הרגליים הזכריות]. אל לתמוה על ציורים אלוּ – כבר במדרש שיעור קומה המיוחס לר' עקיבא ולר' ישמעאל (ואינן להם) מתוארות מידותיו האסטרונומיות של אבר המין הזכרי האלהי [לא ייפלא כי הרמב"ם ביקש להעלות באש את החיבור הזה, אשר עבורו, הפילוסוף הדוגל בטרנסצדנציה האלהית,ובהיות האלהות, אינטלקט טהור, היתה זו כפירה שאין כדוגמתהּ]; ואילו בביאורו של ר' ברזילי, בן דורו של הרמב"ן בברצלונה (העשורים הראשונים של המאה השלוש-עשרה) על עשר הספירות, תוארה ספירת החכמה כאישה המיניקה בדדיה עולם ומלואו. יש לקבל כמובן את הציורים הללו כמשלים מכוונים, המנסים להנהיר, את התלוּת הקיומית של האנושות באלהוּת, אם לצורך קבלת שפע עליון בעיבורהּ של הנקבה האלהית (אם זה היקום, השכינה ו/או כנסת ישראל) או לצורך התפחות העולם, השבעתו, וגדילתו הסדירה (פעולת ההנקה הנקבית של עולם הספירות אליבא דספירת החכמה).

  שבילי עוקר את תמונת הספירות כגוף זכרי- עלאי,כפי שהובע ברוב כתביה של הקבלה התיאוסופית,ומבקש לשוב אל תמונת האלהות כאישה שאינה רק מניקה את העולמות כולם,אלא אף מתעלסת עם המיסטיקון-המשורר עלי אדמות.דומה כי לדעת שבילי,אך במעשה- האהבים עם האלהוּת הנשית הופך מעשה היצירה של הגבר-היוצר לבעל-משמעות.  מבחינה זאת ממשיך שבילי כותבים יהודיים בני המאה החמש-עשרה והשש-עשרה כגון סעדיה אבן דנאן ואברהם אבן גבישון, אשר ראו במתת השירה, דבר-מה הדומה לנבואה או לקבלת רוח-הקודש; אלא ששבילי שוב אינו רואה בכותב השירה יוצר, משורר או עושה, אלא מאהב; מאהב לשעה, להרף, של האלהוּת הנשית; כל תקוותו וכוספו היא לבוא אל פנים האלהוּת-הנשית, המרוחקת והנחשקת (בבחינת מה, שבילי תופס את תפקידהּ של הרעיה הנכספת בשיר השירים); פרחי השקדיה הורודים אינם אלא מתנותיו של מחזר, היודע את מקומו, הרחק מן האלהות-הנשית, בזמן ובמגדר.

*

בשישי-שבת הקרובים,15-16.10.2010, ייערך במנזר "האחיות מציון" בעין-כרם בירושלים אירוע פתיחת שנת הפעילות החדשה ב"דרך אברהם", מסדר יהודי-סוּפי לפעילות רוחנית משותפת ולקידום השלום; האירוע, יומיים של הרצאות, עיון, ופעילויות מגוונות יעמוד בסימן "נשים במיסטיקה והמיסטיקה של הנשים". 

לפרטים נוספים, תכנית מפורטת והרשמה:

elqayam@gmail.com

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נערה ספרדיה (פריס), שמן על בד 1925.

 *

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

 

זה בלתי אפשרי. אולם כך הוא. מספר דפי הספר הזה הוא בדיוק אין-סופי. אין בו שום דף ראשון, שום דף אחרון. איני יודע מדוע  ממוספרים הדפים באופן שרירותי כל כך. אולי כדי לרמוז, שסיומי כל סדרה אין סופית מתירים כל מספר. 

[חורחה לואיס בורחס, 'ספר החול', ספר החול, תרגם: יוסף שריג, הוצאת כתר: ירושלים 1982, עמ' 101] 

  

1

 

   פרוייקט מסוים שאני עסוק בו השיאני לעיין מחדש במבחר שירי המוות היפניים הותיק בתרגומו ובעריכתו של יואל הופמן, אומרי שיר על סף המוות (הוצאת מסדה: גבעתיים 1985). ביקשתי לקוראם מחדש לא כשירי ערש-דוויי או כאפיטאפים, אלא כשירה הנאמרת על ספו של שינוי מצב תודעה, שינוי המבטא הליכה אל מֶעֶבֶר לחיי ההכרה הרגילים וחבירה אל סדר אחר או אל כאוס אחר, אם אל היש אם אל האיִן המוחלטים; שכן, עשוי אדם לחוות עוד בחייו חוויות-סף-מוות, בבחינת טרנספורמציה בין מצבי תודעה שונים. נניח, מי שחוו(ת)ה את העולם כסדרי הטבע והחברה בלבד, וניעור/ה פתאום לראייה פנימית, או לכמה ראיות פנימיות של סדרי ההויה, או מי שחוו(ת)ה פתע בכל מאודו את היותו/ה חלק, קטן ועזוּב בתוך כללות ההויה, בהּ הוא/היא נוטל/ת חלק; או מי שחוו(ת)ה את התאיינותו/ה וכיליונו/ה כמה שאין ניתן לדבר בו כלל. בכל זאת אפשר כי חוויית-השנוי: התמורה וההטמרה, הביאה אותו/ה לרשום את חוויית אבדנו/ה-העצמי ותובנתו/ה המחודשת באומר ובשיר. כעין רישום של חווית הסף בשפה; רישום מהיר, כמעט הבזק, של התודעה באותו הֶרֶף-מֶשֶךְ (Duration)  שבין שני מצבי תודעה שונים, זה המוקדם וזה המאוחר.

   קראתי סדרה של שירים, בכולם מתעוררת תנועה של פיזוּר, של הליכה מן המרוכז-מצומצם-מתומצת אל המפוזר-מעומעם-חסר הצורה; אפשר, כי מדובר בשלב המטרים איזה ריכוז מחודש, צורה חדשה אשר תלך ותופיע מאליה; אפשר גם כי מדובר בפיזור ובעמעום עד כיליון, אבדן שבו כל הרשמים שאפיינו את היחיד

הנה השירים:

לְאַרְבַּע רוּחוֹת שָמַיִם/נְפוֹצִים סְתָם כָּך/זַרְעַי הַלוֹטוּס (דוֹנְסוּי, נפטר 1729, אומרי שירה על סף המוות, עמ' 135)

זַרְעֵי הַלוֹטוּס/פּוֹרְחִים לְכָל עֵבֶר/כְּאַוַּת נַפְשָם (סוֹסֶן, נפטר 1776, שם, עמ' 181)

היוֹם סוֹפָהּ שֶל עֲבוֹדַת הַדָּת/אַתֶּם שוּבוֹ לְבָתֵּיכֶם/אֲנִי יוֹצֵא לִפְנֵיכֶם/מִזְרָחָה אוֹ מַעֲרָבָה לַאֲשֶר תִּשָּא אוֹתִי הָרוּחַ (אוּנְקֵי טוֹסוּי, נפטר 1683,עמ' 65)

עִשְבֵי פַּמְפַּס שֶיָבְשוּ/ מִתְפּוֹרְרִים/ מַיִם וְשָמַיִם… (הַקוּקִין, נפטר 1817, שם, עמ' 146)

בִנְשוֹב רוּח סְתַו/לֹא נוֹתָר גַּם עָלֶה אֶחָד/ כְּמוֹת שֶהוּא (טוֹגְיוּ, נפטר 1749, עמ' 151)

   מה שמאפיין את התמונות הניעורות מתוך שיריהם של משוררי ההאיקו ונזירי הזן כאן היא חוויית המעבר, ההליכה אל הלא-נודע, המהווה את כליונו של הידוע מבלי להמציא נחמת-ידיעה לאשר מצפה לאדם בעברם האחר של הדברים. הכל נתון בתנועה ובשינוי בכל עת, ובכלל כל אלו גם האדם, המסיים קיומו זה ופונה לדרכו אי-אן. בניגוד לנזירים אחרים המשמיעים הצהרות בודהיסטיות או משוררים המקיימים תקוות-אחרית של נצח של פרחים וירח, מה שמאפיין את הכותבים שהבאתי הינו הכרח-ההליכה ללא-שוב, הכרח-השינוי המתחדש.

   כאמור, אני מבקש לקרוא את השירים לא כשירי מוות בלבד, אלא כשירים המבטאים את ראשיתה של טרנספורמציה תודעית, המתבטאת בנכונות לצאת לדרך, המובילה הרחק מן המקום ההכרתי המוכר בו שוכן האדם לבטח, וזאת מבלי לדעת אל-נכון מה צופן לו מסעו. אם נרצה, זהו מעבר בין שני מקומות (טוֹפּוּסים) הכרתיים, אחד מוכר ואחד נעלם עדיין, את האוֹטוֹפי (חסר-מקום) מבטאת דווקא הנכונות לאבד את האחיזה, ולצאת לדרך, ללכת את הערפל, בין אם יילך ויתבהר ובין אם יבלע בתוכו את ההֶלֶך/הולכת.

*

2

 

לפני שנה וחצי לערך פרסמתי כאן רשימה אישית-אוטוביוגרפית, שנחתמה במלים הבאות: רסיסי סביונים ההולכים ומתפזרים בחלל לאין סוף, הולכים ומתפזרים, מתפשטים- מתפוררים, לא מחפשים אחיזה בדבר. בכתבי את הדברים אז, ככל שאני זוכר, לא הדהדו בזכרוני שורותיהם של המשוררים שהבאתי לעיל, אלא התבטאתי כפי יכולתי להבין מצב של שינוי מתמיד בתוך מסע החיים הזה ההולך ומשתנה כל העת, כאשר זכרונות וחוויות ושלל רשמים משמשים את ההכרה האנושית בכדי לדובב את עצמה. סביר דווקא, כי לנגד עיניי עמדו אז תארי ההתפשטות (הפיסית במרחב) והמחשבה במשנתו של ברוך ספינוזה; אפשר דווקא, ה-Spermata  אותם זרעוני-הויה הפורחים בכל, אליבא דשיטתו הפילוסופית של הפילוסוף היווני אַנַכְּסַגוֹרָס, אשר תנועתם מכוונת על ידי ה-Nous  (שכל) אולי הובעה בהן גם איזו ביקורת מרומזת כלפי תפישת 'ההאחזות ביישות' במשנתו של מרטין היידגר, שכן אין במה להיאחז, אין על מי להישען. יש להמשיך ולהשתנות, לדעת כי לאמיתו של דבר, לפחות ככל אשר נסיון-חיי מורה אותי, לא ניתן לשמור על דברים כמתכונתם, וכי כל הדברים נתונים כל העת, בתהליכים של דעיכה והתפתחות, קמילה ופריחה, גלוי וכסוי. כל אדם, בלאו הכי, נע בדרכים, אף אלו היושבים נינוחים על יד מחשבם ושואלים בלבם: "על מה הוא מדבר? אני הרי יושב נינוח על יד המחשב"; ובכל זאת, תמיד נעה שם, כחיית לילה, הדרך.

*

3

 

   בראיון שערכה דפנה לוי עם האמנית יהודית סספורטס לפני כשנה, אמרה סספורטס את הדברים הבאים באשר לתהליך היצירה של עבודותיה ומגמותיו:

[…] אחד מהם, למשל, מורכב מאובייקטים שהבאתי מהטבע וייבשתי משך שלושה חודשים בסטודיו על ההסקה. הכנסתי לכל אחד מהם מגנט וסידרתי על השולחן, שגם הוא מכוסה מגנטים, כך שנוצר מין טבע דומם רוטט בגלל המשיכה והדחייה, הם הופכים למין אובייקטים עם פרקינסון. אני מנסה פה משהו שלכאורה נידון לכישלון, רישום טבע דומם שכל הזמן זז. המחשב מראה לי את הכל מלמעלה ואני רושמת מאות "דו"חות" של ההתרחשות הזו. מבחינתי זאת אנלוגיה לחיים, למצב שבו אין תשובה סופית, אין מוחלטות. יש אשליה שניתן להגיע לרגע של הבנה ברורה אבל אז הכל מתפורר.

   מעבר לאנלוגיה המבריקה שמציעה סספורטס, היא נדמית בעיניי בדבריה, לאמנית-פסיפסים, אלא שהיא מודעת לכך שבאשר אמנותהּ שואפת לחקות את תנועת-החיים, הרי הפסיפס הזה מבטא דינמיוּת שאין בה שליטה, ובכל עת מתוספים אליו חלקים ונגרעים ממנו חלקים; תובנותיו של אדם אינם אלא הרף; נסיון כן,  אמיץ אולי נואל, לתפוס בעיניי ההכרה חלק מן השלם. לדאבון לב, אני מרבה להרהר בכך שגם המדעים, ומבחינה אחרת, אף דתות, בסופו של דבר, מנסים להציע איזו הבחנה בחוקיוּת וסדר בתוכו של יקוּם ההולך ומשתנה בכל עת. אני תמהּ אם גם הם אילו אינם מבטאים אלא את השאיפה האנושית להקפיא לרגע את התנועה, לקבוע, לסדר ולייצב. כמה מוזרים הדברים בעיניו של מי שחושב שלא ניתן לקבוע, לסדר ולייצב.

אנו קובעים מסלולים; ברם, הדברים הולכים בחוסר-מסלולם.

לראיון המלא עם יהודית סספורטס באתר של דפנה לוי "המדור לאיבוד קרובים".

*

4

 

   ביקרתי אתמול בבית אבות סיעודי. מראות מכמירי לב. כי מבית החולים נלקחת ואל בית החולים תשוב. ובכל זאת, חשבתי בלבי,  אפשר כי גם הקמילה הזאת, אינה אלא פתח של מעבר, של שינוי, אם של הצטרפות לסדר כלשהו אם של כיליון מוחלט. הזיקנה קשה, מכבידה. לא זרעי לוטוס, לא עשבי פמפס, לא ענפי ערבה, לא ראשי סביונים מתפזרים לכל עבר. היה לי קשה להעלות בדעתי כי מישהו מן המטופלים שם היה נושא עצמו לומר שירה. עם זאת, דווקא מתוך כך, לא יכולתי שלא לחשוב כמה זה חשוב להעלות את מחשבות אנושיות על הכתב, כל עוד אפשר לדמות בלב את הקשר המסתורי בין הטבע, הקוסמוס והאדם, ההתאמה הנסתרת, כל זמן שהנפש מסוגלת לתור אותו. כל אימת שהשער עדיין פתוח. הן אין הוא נסגר אף פעם. רק אנו מדמים בעיניי נפשנו כי הוא נחתם.  וכיליון-האני? כיבוי תנודות התודעה, התמוססות במה שמצוי מעבר להשגותינוּ, במה שזר ומיסתורי, המבטא קץ כל בשר, אפשר גם פקיחה מחודשת. בעיניה של הכרה אחרת, אחרת מן ההיות שהיינוּ. הרף המעבר.

   בחזרה הודיע הרדיו על הדיון הקרוב בכנסת על קידום חוק "נאמנות=אזרחות" של ליברמן וחבר מרעיו.  נזכרתי פתאום כי מעולם לא נשבעתי לשמור אמונים לצה"ל. באותו יום שבו נערכה ההשבעה נאבקתי על חיי בבית החולים. משחזרתי לשרת אחר-כך, איש לא טרח להשביע אותי. אני מפקפק אם הייתי מוכן. אני בספק גדול אם אהיה מוכן להישבע נאמנות למדינה, כל מדינה. יהדות, ציונות, דמוקרטיה הן אידיאות שהפכו לאידיאולוגיות (הפעלות פוליטיות-פרטיקולריות של דת, לאום, וממשל). על האדם לבחור האם הוא מעוניין לקרבן למציאות ולממשן בחייו. מה מועילה שבועה לזה, או הצהרת אמונים. הייתי מבכר להביע נאמנות למין האנושי, לטבע, ליקוּם- הם מבטאים את שמשתנה והולך כל הזמן; אבל מהם איני כדאי לבקש אזרחוּת. נעצבתי אל לבי, על הנסיון הזה למסמר אנשים לאיזו אידיאה או אידיאולוגיה ובתמורה לכך להבטיח להם סל של זכויות-אדם.

*

5

 

המשורר והצייר, דודו פלמה, הביא בספרו החדש, כמו שור בלי ראש, את השיר הבא:

מִתוֹךְ שְׂרֵפַת הַקַּיִץ

בָּאתִי אֶל הַסְּתָו כְּפָלִיט.

בִּזְהִירוּת הוֹסַפְתִּי אֶת מִטְעָנִי הַדַּל

לְעֲרֵמַת מַעֲשַי הַמֵּתִים שֶנוֹתְרוּ מֵאָחוֹר.

בַּלֵּילוֹת הִשְקַפְתִּי בַּחֲרָדָה אֶל הַגְּבָעוֹת

מְקוֹנֵן בָּרוּחַ הַנּוֹשֶבֶת אֶל

מִשְמָרוֹת הָאֶבֶל שֶל טוּרֵי הֶחָצָב.

 

בְּמַשָּק רַךְ חָלְפוּ מֵעַל לְראשִי

מְשֻלְשֵי עוֹפוֹת נוֹדְדִים

זוֹעָקִים מָרָה אֶת שִירַת

כּוֹכַב-הַדָּרוֹם הַחוֹרֵט גַעְגוּעִים

עַל אִישוֹנֵיהֶם הַדוֹלְקִים.

 

עֲקֵבוֹת שֶל שֶמֶש מִתְרַחֶקֶת שׂרְטוּ

תְּלָמִים בְּפָנַי הַמִּשְתַּנִים לְאַט.

חֶרֶש נָסוֹגוּ יְרֵחַי

כְּשֶמִתוֹךְ גוּפָת אֱלוּל הַנִרְקֶבֶת

עָלָה תִּשְרֵי יָפֶה וְנוֹצֵץ

כְּאַחַד הָאֵלִים.

 

לְפֶתַע הָיָה נִדְמֶה

שֶכָּל הָעוֹלָם עוֹמֵד

וּלְרֶגַע חוֹלֵף שֶל טהַר

רָצִיתֶי לִבְכּוֹת וּלְהֵאָסֵף

אֶל מוֹתִי,

כְּמוֹ עוֹנוֹת הַשָּנָה.

כְּמוֹהֶן לָשוּב מֵחָדָש

            לָעַד.

 

[דודו פלמה, 'מתוך שרפת הקיץ', כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010, עמ' 15-14].

הפּליטוּת, המטען הדל, הנדוד, הגעגוע, השינוי המתמיד, הכיליון או השיבה הנצחית, האדם, הטבע, היקוּם.הכמיהה הירֵחית להיות לְעָד, ולוּ במגבלות האדם.

זוהי הגות בחיים, הקרובה מאוד למוות, אסיף של רשמים מתוך הטבע המשתנה תדיר, מתוך תמיהה האם יוֹתֶר מזה בגדר האפשר; המשורר, כאחד העופות הנודדים, מתבונן באישונים דולקים, לא מסיר עינו, מדמותו, הנעה חרש על השביל– של האדם .

בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, The Burning of the Houses of Parliament

Oil on Canvas 1835 .  

 

© 2010 שוֹעֳי רז

Read Full Post »

*

כְּמַלְכֹּדֶת קְטַנָּה

עוֹמֵד בֵּית כְּנֶסֶת קָטַן בְּלוֹנְג-אַיְלֶנְד

הַמִתְפַּלְלִים מְעַטִּים.

עוֹד אִיש לֹא מָצָא הַאִם

נִכְנַס לְשָם אֱלֹהִים

לִפְעָמִים.

[יעקב גלאטשטיין, 'כמלכודת', משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם מיידיש: בנימין הרשב, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1990, עמ' 197]

*

הוא לקח את התיק ויצא את ביתו. הוא לקח את התיק ונכנס למכוניתו. הוא לקח את התיק ולא ידע, שהתיק לקח אותו.

כששומר הסף ביקש להציץ בתכולתו של התיק. הוא פתח את התיק. השומר הציץ בפנים התיק ואישר לו לנוע הלאה. שום דבר חשוד באופן מיוחד.

השומר ידע כעת כל מה שניתן לידע על חייו. על ילדותו. כל מה שכמוּס וקשה.  אולי לא את הכל. רק חלק נכבד.

טלית ותפלין שעברו אליו בירושה מסבו המנוח. הוא אינו מסוגל להניח. אבל עדיין מתרוצץ איתן ממקום למקום. לא מסוגל להשליכן.

היכנשהו אבדה לו היכולת להפריד בין עצמו ובין המורשת המשפחתית. ודאי גם בזה מעורב זכרון השואה. כל כמה שהוא חש זרות לתכולת התיק הזה. הוא לא מסוגל להפקידו בידי אדם אחר, כאילו שאם ימסור אותו למישהו (ודאי יש ילדים דתיים הזקוקים לטלית ותפלין לקראת הבר-מצווה) שרשרת ההויה הגדולה תנַּתק. משהו לנצח יישכח.

לעתים הוא חש כי הכּבל הבלתי-נראה, הקושר אותו כנראה לתיק הזה הוא הומאז' ליחסי האל (אם יש אל) והעולם. גם היום הוא יוצא עם התיק לדרכו. אין מזה מוצא.

גור חתולים צמא בחוץ גורם לו לעלות בחזרה הביתה ולמלא קערה קטנה במים מן הברז. הוא משאיר את התיק בשוגג בביתו על שולחן האוכל, ויוצא שנית אל החתול. קשה להעריך מה יקרה עכשיו.

שמש קורץ במזרח, מכתים את הרחוב. הוא מתלבט האם לשוב לקחת את תיקו. הוא מגלה שהוא נטוע על מקומו. אינו יכול לזוז לכאן או לשם.

בינתיים, הוא מגלה שהוא נהנה ממשב הרוח העִדין החולף ברחוב ומציוצן החי של הצפורים. משהו שהוא לא עשה כבר די-מזמן.

*

*

בתמונה למעלה: מרדכי ארדון, שמש אדום, שמן על בד 1972.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »