זה בלתי אפשרי. אולם כך הוא. מספר דפי הספר הזה הוא בדיוק אין-סופי. אין בו שום דף ראשון, שום דף אחרון. איני יודע מדוע ממוספרים הדפים באופן שרירותי כל כך. אולי כדי לרמוז, שסיומי כל סדרה אין סופית מתירים כל מספר.
[חורחה לואיס בורחס, 'ספר החול', ספר החול, תרגם: יוסף שריג, הוצאת כתר: ירושלים 1982, עמ' 101]
1
פרוייקט מסוים שאני עסוק בו השיאני לעיין מחדש במבחר שירי המוות היפניים הותיק בתרגומו ובעריכתו של יואל הופמן, אומרי שיר על סף המוות (הוצאת מסדה: גבעתיים 1985). ביקשתי לקוראם מחדש לא כשירי ערש-דוויי או כאפיטאפים, אלא כשירה הנאמרת על ספו של שינוי מצב תודעה, שינוי המבטא הליכה אל מֶעֶבֶר לחיי ההכרה הרגילים וחבירה אל סדר אחר או אל כאוס אחר, אם אל היש אם אל האיִן המוחלטים; שכן, עשוי אדם לחוות עוד בחייו חוויות-סף-מוות, בבחינת טרנספורמציה בין מצבי תודעה שונים. נניח, מי שחוו(ת)ה את העולם כסדרי הטבע והחברה בלבד, וניעור/ה פתאום לראייה פנימית, או לכמה ראיות פנימיות של סדרי ההויה, או מי שחוו(ת)ה פתע בכל מאודו את היותו/ה חלק, קטן ועזוּב בתוך כללות ההויה, בהּ הוא/היא נוטל/ת חלק; או מי שחוו(ת)ה את התאיינותו/ה וכיליונו/ה כמה שאין ניתן לדבר בו כלל. בכל זאת אפשר כי חוויית-השנוי: התמורה וההטמרה, הביאה אותו/ה לרשום את חוויית אבדנו/ה-העצמי ותובנתו/ה המחודשת באומר ובשיר. כעין רישום של חווית הסף בשפה; רישום מהיר, כמעט הבזק, של התודעה באותו הֶרֶף-מֶשֶךְ (Duration) שבין שני מצבי תודעה שונים, זה המוקדם וזה המאוחר.
קראתי סדרה של שירים, בכולם מתעוררת תנועה של פיזוּר, של הליכה מן המרוכז-מצומצם-מתומצת אל המפוזר-מעומעם-חסר הצורה; אפשר, כי מדובר בשלב המטרים איזה ריכוז מחודש, צורה חדשה אשר תלך ותופיע מאליה; אפשר גם כי מדובר בפיזור ובעמעום עד כיליון, אבדן שבו כל הרשמים שאפיינו את היחיד
הנה השירים:
לְאַרְבַּע רוּחוֹת שָמַיִם/נְפוֹצִים סְתָם כָּך/זַרְעַי הַלוֹטוּס (דוֹנְסוּי, נפטר 1729, אומרי שירה על סף המוות, עמ' 135)
זַרְעֵי הַלוֹטוּס/פּוֹרְחִים לְכָל עֵבֶר/כְּאַוַּת נַפְשָם (סוֹסֶן, נפטר 1776, שם, עמ' 181)
היוֹם סוֹפָהּ שֶל עֲבוֹדַת הַדָּת/אַתֶּם שוּבוֹ לְבָתֵּיכֶם/אֲנִי יוֹצֵא לִפְנֵיכֶם/מִזְרָחָה אוֹ מַעֲרָבָה לַאֲשֶר תִּשָּא אוֹתִי הָרוּחַ (אוּנְקֵי טוֹסוּי, נפטר 1683,עמ' 65)
עִשְבֵי פַּמְפַּס שֶיָבְשוּ/ מִתְפּוֹרְרִים/ מַיִם וְשָמַיִם… (הַקוּקִין, נפטר 1817, שם, עמ' 146)
בִנְשוֹב רוּח סְתַו/לֹא נוֹתָר גַּם עָלֶה אֶחָד/ כְּמוֹת שֶהוּא (טוֹגְיוּ, נפטר 1749, עמ' 151)
מה שמאפיין את התמונות הניעורות מתוך שיריהם של משוררי ההאיקו ונזירי הזן כאן היא חוויית המעבר, ההליכה אל הלא-נודע, המהווה את כליונו של הידוע מבלי להמציא נחמת-ידיעה לאשר מצפה לאדם בעברם האחר של הדברים. הכל נתון בתנועה ובשינוי בכל עת, ובכלל כל אלו גם האדם, המסיים קיומו זה ופונה לדרכו אי-אן. בניגוד לנזירים אחרים המשמיעים הצהרות בודהיסטיות או משוררים המקיימים תקוות-אחרית של נצח של פרחים וירח, מה שמאפיין את הכותבים שהבאתי הינו הכרח-ההליכה ללא-שוב, הכרח-השינוי המתחדש.
כאמור, אני מבקש לקרוא את השירים לא כשירי מוות בלבד, אלא כשירים המבטאים את ראשיתה של טרנספורמציה תודעית, המתבטאת בנכונות לצאת לדרך, המובילה הרחק מן המקום ההכרתי המוכר בו שוכן האדם לבטח, וזאת מבלי לדעת אל-נכון מה צופן לו מסעו. אם נרצה, זהו מעבר בין שני מקומות (טוֹפּוּסים) הכרתיים, אחד מוכר ואחד נעלם עדיין, את האוֹטוֹפי (חסר-מקום) מבטאת דווקא הנכונות לאבד את האחיזה, ולצאת לדרך, ללכת את הערפל, בין אם יילך ויתבהר ובין אם יבלע בתוכו את ההֶלֶך/הולכת.
*
2
לפני שנה וחצי לערך פרסמתי כאן רשימה אישית-אוטוביוגרפית, שנחתמה במלים הבאות: רסיסי סביונים ההולכים ומתפזרים בחלל לאין סוף, הולכים ומתפזרים, מתפשטים- מתפוררים, לא מחפשים אחיזה בדבר. בכתבי את הדברים אז, ככל שאני זוכר, לא הדהדו בזכרוני שורותיהם של המשוררים שהבאתי לעיל, אלא התבטאתי כפי יכולתי להבין מצב של שינוי מתמיד בתוך מסע החיים הזה ההולך ומשתנה כל העת, כאשר זכרונות וחוויות ושלל רשמים משמשים את ההכרה האנושית בכדי לדובב את עצמה. סביר דווקא, כי לנגד עיניי עמדו אז תארי ההתפשטות (הפיסית במרחב) והמחשבה במשנתו של ברוך ספינוזה; אפשר דווקא, ה-Spermata אותם זרעוני-הויה הפורחים בכל, אליבא דשיטתו הפילוסופית של הפילוסוף היווני אַנַכְּסַגוֹרָס, אשר תנועתם מכוונת על ידי ה-Nous (שכל) אולי הובעה בהן גם איזו ביקורת מרומזת כלפי תפישת 'ההאחזות ביישות' במשנתו של מרטין היידגר, שכן אין במה להיאחז, אין על מי להישען. יש להמשיך ולהשתנות, לדעת כי לאמיתו של דבר, לפחות ככל אשר נסיון-חיי מורה אותי, לא ניתן לשמור על דברים כמתכונתם, וכי כל הדברים נתונים כל העת, בתהליכים של דעיכה והתפתחות, קמילה ופריחה, גלוי וכסוי. כל אדם, בלאו הכי, נע בדרכים, אף אלו היושבים נינוחים על יד מחשבם ושואלים בלבם: "על מה הוא מדבר? אני הרי יושב נינוח על יד המחשב"; ובכל זאת, תמיד נעה שם, כחיית לילה, הדרך.
*
3
בראיון שערכה דפנה לוי עם האמנית יהודית סספורטס לפני כשנה, אמרה סספורטס את הדברים הבאים באשר לתהליך היצירה של עבודותיה ומגמותיו:
[…] אחד מהם, למשל, מורכב מאובייקטים שהבאתי מהטבע וייבשתי משך שלושה חודשים בסטודיו על ההסקה. הכנסתי לכל אחד מהם מגנט וסידרתי על השולחן, שגם הוא מכוסה מגנטים, כך שנוצר מין טבע דומם רוטט בגלל המשיכה והדחייה, הם הופכים למין אובייקטים עם פרקינסון. אני מנסה פה משהו שלכאורה נידון לכישלון, רישום טבע דומם שכל הזמן זז. המחשב מראה לי את הכל מלמעלה ואני רושמת מאות "דו"חות" של ההתרחשות הזו. מבחינתי זאת אנלוגיה לחיים, למצב שבו אין תשובה סופית, אין מוחלטות. יש אשליה שניתן להגיע לרגע של הבנה ברורה אבל אז הכל מתפורר.
מעבר לאנלוגיה המבריקה שמציעה סספורטס, היא נדמית בעיניי בדבריה, לאמנית-פסיפסים, אלא שהיא מודעת לכך שבאשר אמנותהּ שואפת לחקות את תנועת-החיים, הרי הפסיפס הזה מבטא דינמיוּת שאין בה שליטה, ובכל עת מתוספים אליו חלקים ונגרעים ממנו חלקים; תובנותיו של אדם אינם אלא הרף; נסיון כן, אמיץ אולי נואל, לתפוס בעיניי ההכרה חלק מן השלם. לדאבון לב, אני מרבה להרהר בכך שגם המדעים, ומבחינה אחרת, אף דתות, בסופו של דבר, מנסים להציע איזו הבחנה בחוקיוּת וסדר בתוכו של יקוּם ההולך ומשתנה בכל עת. אני תמהּ אם גם הם אילו אינם מבטאים אלא את השאיפה האנושית להקפיא לרגע את התנועה, לקבוע, לסדר ולייצב. כמה מוזרים הדברים בעיניו של מי שחושב שלא ניתן לקבוע, לסדר ולייצב.
אנו קובעים מסלולים; ברם, הדברים הולכים בחוסר-מסלולם.
לראיון המלא עם יהודית סספורטס באתר של דפנה לוי "המדור לאיבוד קרובים".
*
4
ביקרתי אתמול בבית אבות סיעודי. מראות מכמירי לב. כי מבית החולים נלקחת ואל בית החולים תשוב. ובכל זאת, חשבתי בלבי, אפשר כי גם הקמילה הזאת, אינה אלא פתח של מעבר, של שינוי, אם של הצטרפות לסדר כלשהו אם של כיליון מוחלט. הזיקנה קשה, מכבידה. לא זרעי לוטוס, לא עשבי פמפס, לא ענפי ערבה, לא ראשי סביונים מתפזרים לכל עבר. היה לי קשה להעלות בדעתי כי מישהו מן המטופלים שם היה נושא עצמו לומר שירה. עם זאת, דווקא מתוך כך, לא יכולתי שלא לחשוב כמה זה חשוב להעלות את מחשבות אנושיות על הכתב, כל עוד אפשר לדמות בלב את הקשר המסתורי בין הטבע, הקוסמוס והאדם, ההתאמה הנסתרת, כל זמן שהנפש מסוגלת לתור אותו. כל אימת שהשער עדיין פתוח. הן אין הוא נסגר אף פעם. רק אנו מדמים בעיניי נפשנו כי הוא נחתם. וכיליון-האני? כיבוי תנודות התודעה, התמוססות במה שמצוי מעבר להשגותינוּ, במה שזר ומיסתורי, המבטא קץ כל בשר, אפשר גם פקיחה מחודשת. בעיניה של הכרה אחרת, אחרת מן ההיות שהיינוּ. הרף המעבר.
בחזרה הודיע הרדיו על הדיון הקרוב בכנסת על קידום חוק "נאמנות=אזרחות" של ליברמן וחבר מרעיו. נזכרתי פתאום כי מעולם לא נשבעתי לשמור אמונים לצה"ל. באותו יום שבו נערכה ההשבעה נאבקתי על חיי בבית החולים. משחזרתי לשרת אחר-כך, איש לא טרח להשביע אותי. אני מפקפק אם הייתי מוכן. אני בספק גדול אם אהיה מוכן להישבע נאמנות למדינה, כל מדינה. יהדות, ציונות, דמוקרטיה הן אידיאות שהפכו לאידיאולוגיות (הפעלות פוליטיות-פרטיקולריות של דת, לאום, וממשל). על האדם לבחור האם הוא מעוניין לקרבן למציאות ולממשן בחייו. מה מועילה שבועה לזה, או הצהרת אמונים. הייתי מבכר להביע נאמנות למין האנושי, לטבע, ליקוּם- הם מבטאים את שמשתנה והולך כל הזמן; אבל מהם איני כדאי לבקש אזרחוּת. נעצבתי אל לבי, על הנסיון הזה למסמר אנשים לאיזו אידיאה או אידיאולוגיה ובתמורה לכך להבטיח להם סל של זכויות-אדם.
*
5
המשורר והצייר, דודו פלמה, הביא בספרו החדש, כמו שור בלי ראש, את השיר הבא:
מִתוֹךְ שְׂרֵפַת הַקַּיִץ
בָּאתִי אֶל הַסְּתָו כְּפָלִיט.
בִּזְהִירוּת הוֹסַפְתִּי אֶת מִטְעָנִי הַדַּל
לְעֲרֵמַת מַעֲשַי הַמֵּתִים שֶנוֹתְרוּ מֵאָחוֹר.
בַּלֵּילוֹת הִשְקַפְתִּי בַּחֲרָדָה אֶל הַגְּבָעוֹת
מְקוֹנֵן בָּרוּחַ הַנּוֹשֶבֶת אֶל
מִשְמָרוֹת הָאֶבֶל שֶל טוּרֵי הֶחָצָב.
בְּמַשָּק רַךְ חָלְפוּ מֵעַל לְראשִי
מְשֻלְשֵי עוֹפוֹת נוֹדְדִים
זוֹעָקִים מָרָה אֶת שִירַת
כּוֹכַב-הַדָּרוֹם הַחוֹרֵט גַעְגוּעִים
עַל אִישוֹנֵיהֶם הַדוֹלְקִים.
עֲקֵבוֹת שֶל שֶמֶש מִתְרַחֶקֶת שׂרְטוּ
תְּלָמִים בְּפָנַי הַמִּשְתַּנִים לְאַט.
חֶרֶש נָסוֹגוּ יְרֵחַי
כְּשֶמִתוֹךְ גוּפָת אֱלוּל הַנִרְקֶבֶת
עָלָה תִּשְרֵי יָפֶה וְנוֹצֵץ
כְּאַחַד הָאֵלִים.
לְפֶתַע הָיָה נִדְמֶה
שֶכָּל הָעוֹלָם עוֹמֵד
וּלְרֶגַע חוֹלֵף שֶל טהַר
רָצִיתֶי לִבְכּוֹת וּלְהֵאָסֵף
אֶל מוֹתִי,
כְּמוֹ עוֹנוֹת הַשָּנָה.
כְּמוֹהֶן לָשוּב מֵחָדָש
לָעַד.
[דודו פלמה, 'מתוך שרפת הקיץ', כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010, עמ' 15-14].
הפּליטוּת, המטען הדל, הנדוד, הגעגוע, השינוי המתמיד, הכיליון או השיבה הנצחית, האדם, הטבע, היקוּם.הכמיהה הירֵחית להיות לְעָד, ולוּ במגבלות האדם.
זוהי הגות בחיים, הקרובה מאוד למוות, אסיף של רשמים מתוך הטבע המשתנה תדיר, מתוך תמיהה האם יוֹתֶר מזה בגדר האפשר; המשורר, כאחד העופות הנודדים, מתבונן באישונים דולקים, לא מסיר עינו, מדמותו, הנעה חרש על השביל– של האדם .
בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, The Burning of the Houses of Parliament
Oil on Canvas 1835 .
© 2010 שוֹעֳי רז
יפה מאוד שועי, וגם שירו של דודו, ולמה להכביר מילים, הזכיר לי את הדרך
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11389&blogID=171
ואת הצליינות:
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=93
0
((:
הי אורי,
תודה על ההפניות. גם אני הקדשתי בשעתו רשימה לספרו של מקארתי שנקראה: 'על אם הדרך בעולם חרב'; מדובר בספר רב-רושם. ברם, קשה לי למנות אותו כיצירת-מופת כדרך שכתב המבקר (-:
הרשימה למעלה היא כדרכי מעט קיוּמית-סהרורית; אני מניח כי אני מתכתב בהּ יותר עם שירה זן בודהיסטית ולכן עם דאואיזם (דאו הוא דרך בתרגום מלולי). אבל הקישור למקארתי הוא מעניין. לא חשבתי עליו, תודה.
ביחוד התכוונתי לתפיסת "הצליין החילוני" (הלינק שני) המעניינת ומרחיבת דעת במיוחד, והיושבת "בול בפוני" על דרך החיפוש הלא-נגמרת בה אתה עוסק, על הדרך-כדרך.
שועי יקר,
שוב אני שמחה לראות איך דרכינו השונות
מתפתלות ומצטלבות, במסלולי נדידת הציפורים…
כתבת לי שלשום בתגובה על שירי,
שהרגע לא ניתן לאחיזה,
(קישור)
ואכן עניתי לך שזהו ניסיון אנושי,
טעות החוזרת על עצמה,
ואני חושבת, שהטעות הזו החוזרת על עצמה,
הניסיון האנושי הזה,
עומד בבסיס כל עשיה אמנותית
ובמיוחד אלה הנייחות, הציור והשירה,
ולכן אני מדיפה אותן על פני האמנויות היותר דינאמיות,
דווקא בגלל יכולת "הקפאת הרגע" שלהן.
השיר של דודו מייחל להנצחת הרגע,
ומייצר אותה במעשה כתיבתו.
כמה נפלא.
שועי יקר,
טוב לעשות שינויים בפתחה של שנה חדשה. הזדהתי עם הדברים שכתבת : לפני כמה שנים הרגשתי כך שהחלטתי שהאקדמיה זה לא מקום בריא במיוחד, (בשבילי לפחות) . אני בטוחה שכל החלטה שתקח, תוביל אותך למקום טוב ושלם יותר.
ולגבי שמירת האמונים – אחרי מלחמת ששת הימים יצא שיר מארש עליז שמילותיו היו אם אני זוכרת נכון היו: "שמרי, שמרי על המורל, שמרי על הגחלת, שמרי, שמרי עלייך ושמרי לי אמונים!" יש לשים לב להטיית הציוי בשיר הנ"ל, משעשע משהו.
אורי,
עם הלינק השני הגעתי ל"כתבו אליי" בבלוג של יגיל אליו הפנית בלינק הראשון.
האם בתפישת הצליין החילוני התכוונת לכעין מה שתיאר הנרי דיויד תורו בראשית מאמרו Walking על אודות ההולכים שקועים במחשבותיהם (כמו צליינים שחצו יבשות בכדי לתור את "הארץ הקדושה").
אני אכן מהלך הרבה, וכאשר אני מהלך, אני על פי רוב שקוע במחשבות… למעשה אני אוהב ללכת כך לא פחות מאשר ליצור (כך שאם אני מתאר את עצמי למעלה 'כהֶלֶךְ' יש לי על מה להתבסס…), פעמים הגעתי כך לסוג של חויה שבו נשארתי מחשבה בלבד, ככל שהדבר יכול להיות אפשרי.
מיכל יקרה,
היחס בין הזכרונות שלנו, שהם ודאי סוג של רגעים חולפים שנצרנו בתוכינו ובין יצירה אמנותית, המבקשת להפוך את החולף למשהו שניתן לשוב ולהתבונן בו
הוא אחד הדברים המסקרנים ביותר. לפעמים אני חושב כי אמנותו של אדם נובעת בדיוק מתוך אותם הרגעים החולפים שהוא בחר "להנציח" בדעתו בילדוּת.
נטלי יקרה,
אמנם השנה אני עדיין באקדמיה, אבל מי יודע אולי בשנה הבאה אעבוד בתור "שומר מסך" . פעם קיבלתי את התגובה, עד כמה שאני זוכר, שמבחינת השעות שבהן אני ער אני דומה לשומר ישראל, עליו נאמר: לא ינום ולא יישן. איי, חוסר השינה המפורסם.
יש גם את "שיר משמר" של אלתרמן שכולו מלא סוגי שמירות; שקצת מזכיר לי עד היום את אותן סבתות המרעימות על נכדן שלא ישכח לקחת סוודר גם אם 30 מעלות בחוץ בתל-אביב. למעשה, בכל פעם שאני נתקל במישהו שיש לו קמע לשמירה, אני אומר לו: למה לך? קח את "שיר משמר" של אלתרמן. זה מסוגל לכל השמירות, זה. (-:
שועי,
ננסה שנית – מדובר במסה של אאורבך על "הצליין החילוני" של יצחק אורפז.
נקווה שיעבוד הפעם: (צריך לתפוס את כל 3 שורות הכתובת כולל ה-0)
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=930
תודה אורי,
אני לא מכיר את הספר, ולומר את האמת, אני בקושי מכיר את ספריו של אוורבוך-אורפז. באשר לספרוּת עברית מאז קום המדינה יש לי חורים רבים (בשירה שנוצרה פה אני קצת יותר בקיא) הדומים קצת לסימן המעגל שהתווה אמן הזן ומשורר ההאיקו שִסוּי (נפטר 1769), מעט בטרם פטירתו, שביטא דווקא את הריק.
המעגל כגוף הגיאומטרי השלם ביותר שבתוכו שוכן ריק, המעניק למעגל את צורתו.
דומני, כי ישנו בלוג חדש, "מועדון כרייה" בעריכתה של מירי שחם, שעומד להיות מועדון קריאה ודיון בסיפורים קצרים עבריים. על כל פנים, הסיפור הראשון שנבחר הוא של אוורבוך אורפז.
ולגבי, "הצליין החילוני", אנסה לבדוק במה מדובר (-:
הי שועי
בשיר היאקו זה:
"בִנְשוֹב רוּח סְתַו
לֹא נוֹתָר גַּם עָלֶה אֶחָד
כְּמוֹת שֶהוּא"
נפגשים הזמנים. השתנות הטבע יחד עם מחזוריות, בתאור קצר וממצה. שיר יפה מאוד.
בשירו הנפלא של דודו מתוך רקב העלים עולה הנבט החדש
במחזוריות מופלאה.
שועי
הכי אהבתי את – זַרְעֵי הַלוֹטוּס פּוֹרְחִים לְכָל עֵבֶר כְּאַוַּת נַפְשָם
אבל גם יש בי התנגדות למול התוהו, כמו שרמזת, הייתי מעדיף לראות בו 'גשר רחב מאוד'
הי רביב,
אנחנו משתנים בכל עת, גם ללא תלות ברוח הסתיו. אני חושב שבסתיו חשים בזה יותר. ומה שכתב טוגיו התכתב לי עם ברייתא משום התנא ר' מאיר בתלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ד' הלכה ט' שם אומר ר' מאיר כי כשם שפני אדם אחד אינם דומים לחברו, כך גם תאנה וחיטה שונה היא מחברתה. כלומר (להבנתי) זהו עולם של ריבוי תופעות, בה יש לנהוג כבוד ואולי ם איזו מידה של השתאות ופליאה כלפי כל אחד מהנמצאים.
הי אור,
כל אחד מאיתנו אני חושש היה מעדיף לראות בתוהו גשר רחב מאוד, או כיסוי-מה למציאות אחרת מיטיבה, המסתתרת מאחוריו. לפילוסוף אבן סינא יש באחד מחיבוריו אמירה יפה המתקשרת לי לכאן: ההעלם הוא סיבת הגילוי והגילוי– סיבת ההעלם; אמנם מה שנחווה כתוהו עשוי להיות לאמיתו מערכת מסודרת (המלה קוסמוס ביוונית משמעהּ סדר) ומה שנחווה כסדר עלול להיחוות גם, בהינתן תנאים מסויימים, כתוהו מוחלט. אני מעדיף להשאיר את כל האפשרויות פתוחות, ולכוון את הכרתי, גם אם זו אשליה בלבד, לעולם שיש בו איזו מידה של תיקון ושל סדר. אף על פי, שזוהי בחירה אפיסטמולוגית בלבד. ובאשר לאונטולוגיה. מה כבר באמת ניתן לידע עליה?
הי שועי
אולי צריך מושג חדש, משהו כמו 'אפיסטמונטולוגי'. כי מהו היש ללא פרשנות ההכרה ומהי ההכרה ללא מושאיה?
ובאפיסטמונטולגיה יוכל האדם לבחור להניח את עצמו היכן שירצה על הרצף, בין היות הכרה טהורה לבין היות דבר מה… ואפיסטמונטולוגים מיומנים יוכלו להניח עצמם בדיספוזיציה או שינועו על הרצף בצעדי מחול…
אור, היה לי באחרונה שיחה מעניינת עם פרופ' מאונ' תל אביב, העוסק הרבה ב-Mind על הבעייתיות הרבה שיש בכל הגדרה שהיא, או נסיון להגדיר, דבר שאינו ניתן, לאמיתו של דבר, להגדרה שיטתית. האם ניתן לתאר בכלל "הכרה טהורה"
מבלי להביא את העניין הביולוגי-פיסיולוגי-נוירוני על הפרק?
דומה הדבר למאות או לאלפי ההגדרות הנמצאות בספרות למלה היוונית Mystica
(בהקשר המילולי: כעין עצימה, כלומר עצימת העיניים למראות העולם הזה ופקיחת העין הפנימית למה שמצוי מעבר).
ואף על גב, ש- Mind ו- Mystica הם מושגים שונים בתכלית. עדיין אני חושב כי בכל אשר קשור בחיינו הפנימיים, לעולם לא ניחלץ, ממה שהוא חידה לפנים מחידה, תעלומה לפנים מתעלומה.
שועי,
ההכרה הטהורה היא למעשה האל, נראה לי, כמו אצל אריסטו… ספקנותך הענווה באשר אליו זכורה לי : – )
ובקשר למושגים – גם אני חש כך, לכן ניסיתי להטמיע אותם האחד באחר.. אבל כנראה שלא ניתן להיחלץ מהפרדוקס הגדול, כדבריך
באשר לפרדוקס, וילהלם דילתיי, הפילוסוף הגרמני, מורו של מרטין בובר, אדם שדרש מתלמידיו להגיע להזדהות מוחלטת עם מושאי מחקריהם, לפני שהם מתחילים לכתוב… כתב פעם:
"הפרדוכס הוא מסימני האמת."הסכמה כללית" לעולם אינה בגוף האמת אלא" בבחינת משקע של הבנה למחצה, הנתפשת להכללוֹת, משקע שיחסו אל האמת כיחס אדי הגפרית אל הברק שנתשתיירו ממנוּ".
באשר אליי, איני מנסה להיחלץ מפרדוקסים, וגם לא מנסה לפתור סימני שאלה. הדברים המהותיים ביותר המוליכים את האדם או אלו הגורמים לו לקבל החלטה להמשיך ללכת הם במהותם דברים העולים במחשבה בלבד והם גם, בד בבד, מסבכות את החיים האנושיים לבלי התר; אידיאות שאנחנו מבקשים לתת להן קיום. רעיונות שמבלעדנו (בני האדם) מי יודע האם היו קיימים כלל.
שועי
זה יפה, יפה מאוד
שתהיה שבת של שלום ומנוחה
תודה אור, שבת שלום.
היי שועי, בכל פעם שאתה שם את טרנר אני משתנק.
הוא כל כך טוטאלי עד שלמראה בתי הפרלמנט הבוערים באש אני כמעט
ומתמלא ששון כנירון קיסר המתרגש ועולץ כילד אל מול רומא הנשרפת.
ושועי, זה יפה, מאוד, בעיני, מסכם את השיר (ואולי גם אותי), הדברים שאיתם חתמת את הרשומה: "המשורר, כאחד העופות הנודדים, מתבונן באישונים דולקים, לא מסיר עינו, מדמותו, הנעה חרש על השביל– של האדם".
אני כבר מזדרז ומבקש שיקראו את השורה הזאת בהלוויה שלי ( -:
הי דודו,
לתומי תמיד חשבתי כי הסיבה האמיתית לשריפת רומא טמונה כאן: http://wp.me/pJa8q-eAW (בכל שנה, כאשר משאירים לי פתק כזה אני נחרד מתוצאותיו).
תודה לך על השיר הנהדר, ועל הספר בכלל (-:
ובאשר לסיפא של דבריך, אשיב לך בשירו של אספן הסתוים, גבריאל פרייל:
בשנת האלפיים לספירתם בערך"
תהיה שנתי ברוכה מאוד
לא אירא רע.
התינוקות של יומִי, השוקע עכשיו
יעמדו אז בטבור חייהם
הלבנה תהפוך להם תחנה יומיומית
על גבול איזו מסִלָּה בין-כוכבית
מערטלי סוד ורמז דבר לא יבקשוּ
בצהרים ארוכים, איוּמי עירֹם
אני עוד טפסתי על גבעה הוזה, טלולה כשזיף
מלכה חוורה עוד עלתה מנהר יין ערב,
הזמן עצמו אז נדמה לכפר נטוש
עליז בְּקִצוֹ אינו תם.
בשנת האלפיים לספירתם בערך,
תהיה שנתי ברוכה מאוד,
לא אירא רע".
[פרייל אם אני זוכר נכון, לא הגיע עד שנת 2000, אבל חי 83 שנים, שזה לא-רע אני מניח, "הזמן עצמו אז נדמה לכפר נטוש/ עליז, בקצו אינו תם" הן שורות יפות מאוד בעיניי]