רסיסי חיים

 

 

זה בלתי אפשרי. אולם כך הוא. מספר דפי הספר הזה הוא בדיוק אין-סופי. אין בו שום דף ראשון, שום דף אחרון. איני יודע מדוע  ממוספרים הדפים באופן שרירותי כל כך. אולי כדי לרמוז, שסיומי כל סדרה אין סופית מתירים כל מספר. 

[חורחה לואיס בורחס, 'ספר החול', ספר החול, תרגם: יוסף שריג, הוצאת כתר: ירושלים 1982, עמ' 101] 

  

1

 

   פרוייקט מסוים שאני עסוק בו השיאני לעיין מחדש במבחר שירי המוות היפניים הותיק בתרגומו ובעריכתו של יואל הופמן, אומרי שיר על סף המוות (הוצאת מסדה: גבעתיים 1985). ביקשתי לקוראם מחדש לא כשירי ערש-דוויי או כאפיטאפים, אלא כשירה הנאמרת על ספו של שינוי מצב תודעה, שינוי המבטא הליכה אל מֶעֶבֶר לחיי ההכרה הרגילים וחבירה אל סדר אחר או אל כאוס אחר, אם אל היש אם אל האיִן המוחלטים; שכן, עשוי אדם לחוות עוד בחייו חוויות-סף-מוות, בבחינת טרנספורמציה בין מצבי תודעה שונים. נניח, מי שחוו(ת)ה את העולם כסדרי הטבע והחברה בלבד, וניעור/ה פתאום לראייה פנימית, או לכמה ראיות פנימיות של סדרי ההויה, או מי שחוו(ת)ה פתע בכל מאודו את היותו/ה חלק, קטן ועזוּב בתוך כללות ההויה, בהּ הוא/היא נוטל/ת חלק; או מי שחוו(ת)ה את התאיינותו/ה וכיליונו/ה כמה שאין ניתן לדבר בו כלל. בכל זאת אפשר כי חוויית-השנוי: התמורה וההטמרה, הביאה אותו/ה לרשום את חוויית אבדנו/ה-העצמי ותובנתו/ה המחודשת באומר ובשיר. כעין רישום של חווית הסף בשפה; רישום מהיר, כמעט הבזק, של התודעה באותו הֶרֶף-מֶשֶךְ (Duration)  שבין שני מצבי תודעה שונים, זה המוקדם וזה המאוחר.

   קראתי סדרה של שירים, בכולם מתעוררת תנועה של פיזוּר, של הליכה מן המרוכז-מצומצם-מתומצת אל המפוזר-מעומעם-חסר הצורה; אפשר, כי מדובר בשלב המטרים איזה ריכוז מחודש, צורה חדשה אשר תלך ותופיע מאליה; אפשר גם כי מדובר בפיזור ובעמעום עד כיליון, אבדן שבו כל הרשמים שאפיינו את היחיד

הנה השירים:

לְאַרְבַּע רוּחוֹת שָמַיִם/נְפוֹצִים סְתָם כָּך/זַרְעַי הַלוֹטוּס (דוֹנְסוּי, נפטר 1729, אומרי שירה על סף המוות, עמ' 135)

זַרְעֵי הַלוֹטוּס/פּוֹרְחִים לְכָל עֵבֶר/כְּאַוַּת נַפְשָם (סוֹסֶן, נפטר 1776, שם, עמ' 181)

היוֹם סוֹפָהּ שֶל עֲבוֹדַת הַדָּת/אַתֶּם שוּבוֹ לְבָתֵּיכֶם/אֲנִי יוֹצֵא לִפְנֵיכֶם/מִזְרָחָה אוֹ מַעֲרָבָה לַאֲשֶר תִּשָּא אוֹתִי הָרוּחַ (אוּנְקֵי טוֹסוּי, נפטר 1683,עמ' 65)

עִשְבֵי פַּמְפַּס שֶיָבְשוּ/ מִתְפּוֹרְרִים/ מַיִם וְשָמַיִם… (הַקוּקִין, נפטר 1817, שם, עמ' 146)

בִנְשוֹב רוּח סְתַו/לֹא נוֹתָר גַּם עָלֶה אֶחָד/ כְּמוֹת שֶהוּא (טוֹגְיוּ, נפטר 1749, עמ' 151)

   מה שמאפיין את התמונות הניעורות מתוך שיריהם של משוררי ההאיקו ונזירי הזן כאן היא חוויית המעבר, ההליכה אל הלא-נודע, המהווה את כליונו של הידוע מבלי להמציא נחמת-ידיעה לאשר מצפה לאדם בעברם האחר של הדברים. הכל נתון בתנועה ובשינוי בכל עת, ובכלל כל אלו גם האדם, המסיים קיומו זה ופונה לדרכו אי-אן. בניגוד לנזירים אחרים המשמיעים הצהרות בודהיסטיות או משוררים המקיימים תקוות-אחרית של נצח של פרחים וירח, מה שמאפיין את הכותבים שהבאתי הינו הכרח-ההליכה ללא-שוב, הכרח-השינוי המתחדש.

   כאמור, אני מבקש לקרוא את השירים לא כשירי מוות בלבד, אלא כשירים המבטאים את ראשיתה של טרנספורמציה תודעית, המתבטאת בנכונות לצאת לדרך, המובילה הרחק מן המקום ההכרתי המוכר בו שוכן האדם לבטח, וזאת מבלי לדעת אל-נכון מה צופן לו מסעו. אם נרצה, זהו מעבר בין שני מקומות (טוֹפּוּסים) הכרתיים, אחד מוכר ואחד נעלם עדיין, את האוֹטוֹפי (חסר-מקום) מבטאת דווקא הנכונות לאבד את האחיזה, ולצאת לדרך, ללכת את הערפל, בין אם יילך ויתבהר ובין אם יבלע בתוכו את ההֶלֶך/הולכת.

*

2

 

לפני שנה וחצי לערך פרסמתי כאן רשימה אישית-אוטוביוגרפית, שנחתמה במלים הבאות: רסיסי סביונים ההולכים ומתפזרים בחלל לאין סוף, הולכים ומתפזרים, מתפשטים- מתפוררים, לא מחפשים אחיזה בדבר. בכתבי את הדברים אז, ככל שאני זוכר, לא הדהדו בזכרוני שורותיהם של המשוררים שהבאתי לעיל, אלא התבטאתי כפי יכולתי להבין מצב של שינוי מתמיד בתוך מסע החיים הזה ההולך ומשתנה כל העת, כאשר זכרונות וחוויות ושלל רשמים משמשים את ההכרה האנושית בכדי לדובב את עצמה. סביר דווקא, כי לנגד עיניי עמדו אז תארי ההתפשטות (הפיסית במרחב) והמחשבה במשנתו של ברוך ספינוזה; אפשר דווקא, ה-Spermata  אותם זרעוני-הויה הפורחים בכל, אליבא דשיטתו הפילוסופית של הפילוסוף היווני אַנַכְּסַגוֹרָס, אשר תנועתם מכוונת על ידי ה-Nous  (שכל) אולי הובעה בהן גם איזו ביקורת מרומזת כלפי תפישת 'ההאחזות ביישות' במשנתו של מרטין היידגר, שכן אין במה להיאחז, אין על מי להישען. יש להמשיך ולהשתנות, לדעת כי לאמיתו של דבר, לפחות ככל אשר נסיון-חיי מורה אותי, לא ניתן לשמור על דברים כמתכונתם, וכי כל הדברים נתונים כל העת, בתהליכים של דעיכה והתפתחות, קמילה ופריחה, גלוי וכסוי. כל אדם, בלאו הכי, נע בדרכים, אף אלו היושבים נינוחים על יד מחשבם ושואלים בלבם: "על מה הוא מדבר? אני הרי יושב נינוח על יד המחשב"; ובכל זאת, תמיד נעה שם, כחיית לילה, הדרך.

*

3

 

   בראיון שערכה דפנה לוי עם האמנית יהודית סספורטס לפני כשנה, אמרה סספורטס את הדברים הבאים באשר לתהליך היצירה של עבודותיה ומגמותיו:

[…] אחד מהם, למשל, מורכב מאובייקטים שהבאתי מהטבע וייבשתי משך שלושה חודשים בסטודיו על ההסקה. הכנסתי לכל אחד מהם מגנט וסידרתי על השולחן, שגם הוא מכוסה מגנטים, כך שנוצר מין טבע דומם רוטט בגלל המשיכה והדחייה, הם הופכים למין אובייקטים עם פרקינסון. אני מנסה פה משהו שלכאורה נידון לכישלון, רישום טבע דומם שכל הזמן זז. המחשב מראה לי את הכל מלמעלה ואני רושמת מאות "דו"חות" של ההתרחשות הזו. מבחינתי זאת אנלוגיה לחיים, למצב שבו אין תשובה סופית, אין מוחלטות. יש אשליה שניתן להגיע לרגע של הבנה ברורה אבל אז הכל מתפורר.

   מעבר לאנלוגיה המבריקה שמציעה סספורטס, היא נדמית בעיניי בדבריה, לאמנית-פסיפסים, אלא שהיא מודעת לכך שבאשר אמנותהּ שואפת לחקות את תנועת-החיים, הרי הפסיפס הזה מבטא דינמיוּת שאין בה שליטה, ובכל עת מתוספים אליו חלקים ונגרעים ממנו חלקים; תובנותיו של אדם אינם אלא הרף; נסיון כן,  אמיץ אולי נואל, לתפוס בעיניי ההכרה חלק מן השלם. לדאבון לב, אני מרבה להרהר בכך שגם המדעים, ומבחינה אחרת, אף דתות, בסופו של דבר, מנסים להציע איזו הבחנה בחוקיוּת וסדר בתוכו של יקוּם ההולך ומשתנה בכל עת. אני תמהּ אם גם הם אילו אינם מבטאים אלא את השאיפה האנושית להקפיא לרגע את התנועה, לקבוע, לסדר ולייצב. כמה מוזרים הדברים בעיניו של מי שחושב שלא ניתן לקבוע, לסדר ולייצב.

אנו קובעים מסלולים; ברם, הדברים הולכים בחוסר-מסלולם.

לראיון המלא עם יהודית סספורטס באתר של דפנה לוי "המדור לאיבוד קרובים".

*

4

 

   ביקרתי אתמול בבית אבות סיעודי. מראות מכמירי לב. כי מבית החולים נלקחת ואל בית החולים תשוב. ובכל זאת, חשבתי בלבי,  אפשר כי גם הקמילה הזאת, אינה אלא פתח של מעבר, של שינוי, אם של הצטרפות לסדר כלשהו אם של כיליון מוחלט. הזיקנה קשה, מכבידה. לא זרעי לוטוס, לא עשבי פמפס, לא ענפי ערבה, לא ראשי סביונים מתפזרים לכל עבר. היה לי קשה להעלות בדעתי כי מישהו מן המטופלים שם היה נושא עצמו לומר שירה. עם זאת, דווקא מתוך כך, לא יכולתי שלא לחשוב כמה זה חשוב להעלות את מחשבות אנושיות על הכתב, כל עוד אפשר לדמות בלב את הקשר המסתורי בין הטבע, הקוסמוס והאדם, ההתאמה הנסתרת, כל זמן שהנפש מסוגלת לתור אותו. כל אימת שהשער עדיין פתוח. הן אין הוא נסגר אף פעם. רק אנו מדמים בעיניי נפשנו כי הוא נחתם.  וכיליון-האני? כיבוי תנודות התודעה, התמוססות במה שמצוי מעבר להשגותינוּ, במה שזר ומיסתורי, המבטא קץ כל בשר, אפשר גם פקיחה מחודשת. בעיניה של הכרה אחרת, אחרת מן ההיות שהיינוּ. הרף המעבר.

   בחזרה הודיע הרדיו על הדיון הקרוב בכנסת על קידום חוק "נאמנות=אזרחות" של ליברמן וחבר מרעיו.  נזכרתי פתאום כי מעולם לא נשבעתי לשמור אמונים לצה"ל. באותו יום שבו נערכה ההשבעה נאבקתי על חיי בבית החולים. משחזרתי לשרת אחר-כך, איש לא טרח להשביע אותי. אני מפקפק אם הייתי מוכן. אני בספק גדול אם אהיה מוכן להישבע נאמנות למדינה, כל מדינה. יהדות, ציונות, דמוקרטיה הן אידיאות שהפכו לאידיאולוגיות (הפעלות פוליטיות-פרטיקולריות של דת, לאום, וממשל). על האדם לבחור האם הוא מעוניין לקרבן למציאות ולממשן בחייו. מה מועילה שבועה לזה, או הצהרת אמונים. הייתי מבכר להביע נאמנות למין האנושי, לטבע, ליקוּם- הם מבטאים את שמשתנה והולך כל הזמן; אבל מהם איני כדאי לבקש אזרחוּת. נעצבתי אל לבי, על הנסיון הזה למסמר אנשים לאיזו אידיאה או אידיאולוגיה ובתמורה לכך להבטיח להם סל של זכויות-אדם.

*

5

 

המשורר והצייר, דודו פלמה, הביא בספרו החדש, כמו שור בלי ראש, את השיר הבא:

מִתוֹךְ שְׂרֵפַת הַקַּיִץ

בָּאתִי אֶל הַסְּתָו כְּפָלִיט.

בִּזְהִירוּת הוֹסַפְתִּי אֶת מִטְעָנִי הַדַּל

לְעֲרֵמַת מַעֲשַי הַמֵּתִים שֶנוֹתְרוּ מֵאָחוֹר.

בַּלֵּילוֹת הִשְקַפְתִּי בַּחֲרָדָה אֶל הַגְּבָעוֹת

מְקוֹנֵן בָּרוּחַ הַנּוֹשֶבֶת אֶל

מִשְמָרוֹת הָאֶבֶל שֶל טוּרֵי הֶחָצָב.

 

בְּמַשָּק רַךְ חָלְפוּ מֵעַל לְראשִי

מְשֻלְשֵי עוֹפוֹת נוֹדְדִים

זוֹעָקִים מָרָה אֶת שִירַת

כּוֹכַב-הַדָּרוֹם הַחוֹרֵט גַעְגוּעִים

עַל אִישוֹנֵיהֶם הַדוֹלְקִים.

 

עֲקֵבוֹת שֶל שֶמֶש מִתְרַחֶקֶת שׂרְטוּ

תְּלָמִים בְּפָנַי הַמִּשְתַּנִים לְאַט.

חֶרֶש נָסוֹגוּ יְרֵחַי

כְּשֶמִתוֹךְ גוּפָת אֱלוּל הַנִרְקֶבֶת

עָלָה תִּשְרֵי יָפֶה וְנוֹצֵץ

כְּאַחַד הָאֵלִים.

 

לְפֶתַע הָיָה נִדְמֶה

שֶכָּל הָעוֹלָם עוֹמֵד

וּלְרֶגַע חוֹלֵף שֶל טהַר

רָצִיתֶי לִבְכּוֹת וּלְהֵאָסֵף

אֶל מוֹתִי,

כְּמוֹ עוֹנוֹת הַשָּנָה.

כְּמוֹהֶן לָשוּב מֵחָדָש

            לָעַד.

 

[דודו פלמה, 'מתוך שרפת הקיץ', כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010, עמ' 15-14].

הפּליטוּת, המטען הדל, הנדוד, הגעגוע, השינוי המתמיד, הכיליון או השיבה הנצחית, האדם, הטבע, היקוּם.הכמיהה הירֵחית להיות לְעָד, ולוּ במגבלות האדם.

זוהי הגות בחיים, הקרובה מאוד למוות, אסיף של רשמים מתוך הטבע המשתנה תדיר, מתוך תמיהה האם יוֹתֶר מזה בגדר האפשר; המשורר, כאחד העופות הנודדים, מתבונן באישונים דולקים, לא מסיר עינו, מדמותו, הנעה חרש על השביל– של האדם .

בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, The Burning of the Houses of Parliament

Oil on Canvas 1835 .  

 

© 2010 שוֹעֳי רז