אתה נהפך לפרא-אדם,ככה זה.עד כדי כך שאתה שואל את עצמךָ לפעמים,אם אתה על הכוכב הנכון.אפילו המלים נוטשות אותךָ, אין מה לומר. זה אולי הרגע שבו הכלים מפסיקים להיות שלובים, אתם יודעים, הכלים. אתה עדיין שם בין שני המלמולים.
[סמואל בקט, 'הסוף', אהבה ראשונה: סיפורים, תרגם מצרפתית: מולי מלצר, אדם הוצאה לאור: ירושלים 1982, עמ' 85]
*
לו היה Blue-Screen נסוך על פני ההויה כולה, מרקע דק מן הדק, שאין עביו אלא כשתי אצבעות המבדילות בין מים ובין שמים, או-אז יכולנו לעופף, כלומר: להיראות בעיניי עצמינו כמעופפים, מדלגים את דילוג המשוכה הבלתי מוגדר שבין החלומי ובין הקונקרטי, כדגים מעופפים ירוקים, העולים מן המים, או נניח לצלם את עצמינו מדברים אל החלל הריק את אותם מילמולים אידיוסינקרטיים-מופנמים שאיננו מעיזים להשמיע בפני איש, ולשדר לנו אחר כך תשדורת בה אנו נראים משוחחים מחדש עם כל מי שאי-פעם איבדנו
אדגר אלאן פו לימד אותי כי מסכת המוות היא אדומה; מסכת החלום אפוא היא כחוּלה. מסכת מה שהיה יכול להיות ואיננו פה; בשיחה ברכב מתחת לביתי אומרת לי מי שהסיעה אותי מן השיעור הביתה, ידידה ותיקה, כי פעם היתה לי הלה כחולה ויציבה, אבל היא הולכת ומשתנה לירוק וזהב, במיוחד כאשר אני מדבר בפני קהל. אני מכיר איזו פרקטיקה הלינסטית לקבוע בדעתי לחזות בגוף הגלגלי (אסטרלי) המקיף, כקליפה דקה של רוח, את הגוף, ובכל זאת, הלות אינן כה נחשבות בעיניי. צבעים מסמלים עבורי את החיים, ואת החיוּת, גם את החלוֹף ואת ההתעמעמות. בסרט האלֵּם– על השחור-לבן שבו ועל דממתו, היה משום אבסטרקציה של החיים. זה נפלא. לא היה שם Blue–Screen. הרולד לויד נאלץ לטפס על המגדל ב-Safety–Last . קינג-קונג נאלץ להתנפץ מן המגדל, כאילו לא היה כל המחזה הזה, אלא שיר-ערש, שתפקידו לפצוע את רגישותו של הילד. גורילה אינו יכול לרחף בין שמים וארץ כמו דג. אי אפשר למלא גורילה; להציב על ראשה כתר גזר, ולקרוא לזה גפילטע.
בצומת-דרכים כזאת של חוסר אפשרות, מוגבלות, ומוות שמציץ מדי פעם אל תוך חדרִי דרך חלונותיהם של שכנים, אני נזכר באיזו פעם לפני כעשרים שנה, דפוק וזרוק באיזה בסיס צבאי ממזרח לירושליים. טל הציע שניקח איזה עשר דקות לשכב על הדשא ולהתבונן על הכחול של השמים, הרחק מכל הצרות וצרורות החיים והמוות (לישון נאסר בפקודה). בכל אופן, אחרי כמה ימים חסרי שינה עם נעליים צבאיות, בכוננות, זה היה נשמע רעיון לא רע. זה עדיין רעיון לא רע גם אחרי מכסת השנים שחלפה מאז. אפשר לדמות ברגע (לשכב על גב על חלקת-דשא ולהביט בשמים) כאילו Blue–Screen נסוך על פני ההויה כולה, אנחנו הגיבור במסכַת החיים, במסכַת החלום, מעופפים כמו דגים או כמו מרקדים כמו העכברים בפסנתרהּ הכחול של אלזה לסקר-שילר; ניאותים לפריטת ידי הכוכב, לזמרתהּ של אשת ירח, המפליגה בסירתהּ. שום רשת ושום מצודה לא מסוגלות לתפוס אותנו עוד, אנו חולפים בהן פתאום כמו היינו מים או שמים; פתאום גם נראה לנו טבעי לדבר בקול רם את כל המילמולים האידיוסינקרטיים שלא העזנו להשמיע בפני איש, כמו פִּתוֹמִים, אֲחוּזִים בגִמְגוּם, אנחנו באמת משוחחים בכל רגע מחדש עם כל מי שאי פעם איבדנוּ.
*
*
*
*
בתמונה למעלה: Cheilopogon melanurus out of Sea, Photograph taken by Patrick Coin, 2007
© 2010 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
אין ספק שועי,
הפלגת לך עם הירח הכחול והדגים המעופפים…
הפלגת והשארת אותי עומדת על החוף.
אני חושבת שפשוט,
אצא לי להפלגה משלי וזהו.
לא תמיד אפשר להיות
על הסירה של מישהו אחר.
להתראות…
הי שועי
סבתא שלי נפטרה אחרי 12 שנים של אלצהיימר כהוויה אידיוסינקראטית כחולה במיוחד. המוות שלה לא יכל היה להיות אדום לכן, היא לא הייתה באה בשעריו של מוות אדום, אני משוכנע שזה היה סגול בשבילה : – )
מיכל יקרה,
אני מניח שאני מותח לאחרונה את גבולות הנגישות והקומוניקטיביות של הרשימות שלי. בדיוק קיבלתי על כך תלונה היום מבלוגרית צעירה שמנסה לקרוא את שמובא כאן, כך הסתבר לי, ולא תמיד מצליחה להבין את המהלכים/הקשרים, ויותר מצליחה לחבב את נימת הדברים מאשר להבין את תוכם ואת מהלכם. אבל אני באמת מעדיף להיות אני כמו שאני. גם אם זה לפעמים אקספרימנטאלי, או מורכב או קשה.
פשוט מאחר שאיני יודע להיות אחר.
ובאשר להפלגה, Bon Vouyage!
אור,
'מסכת המוות האדום' של א"א פו הוא סיפור אימה גותי, המתאר משתה בארמונו של נסיך כאשר מחוץ לחומות האחוזה משתוללת מגיפת דבר; אל המשתה מגיע אורח מסתורי במסכה אדומה. כאשר המוזמנים זוכים לראות את פניו הם נופלים בזה אחר זה מתים מן המגפה שפרצה את גבולות הארמון.
האדום בקבלה מזוהה עם הדין. אצל השיעה 'אסמאעיליה' הוא מזוהה עם שלטון הטבע הפיסיקלי, ועם תהליכי ההתהוות והכיליון. הירוק אצלם דווקא מזוהה עם מהות הנשמה.
סגול וכחול מתאימים אף לי יותר: הכחול כמ שכתבתי מהווה עבורי סוג של סמל לטבע החלומי באדם; הסגול מבטא אולי יותר מהכחול, איזה חיבור בין החלום ובין מאווייו הפנימיים של האדם.
הייתי רוצה להאמין, כמו הניאופלטוניים הקדומים ורבים מממשיכיהם בעולם הגרקו-אסלאמי-נוצרי- יהודי, כי ישנה נשמה וכי היא שבה אל מקורהּ, כור מחצבתהּ, בשוך החיים האלוּ. הלכה למעשה, מעבר לציורים פנימיים לעולם לא נדע, האם לציורים פנימיים יש איזו ממשות מעבר לחיי הכרתנוּ.
שועי
או אם לממשות יש איזו צורה מעבר לציורינו הפנימיים… בכל מקרה למרות העיסוק המעשיר בצבעים ניסיתי דוקא למסור אליך את המחשבה אודות האלצהיימר כחוויה אידיוסינקראטית קיצונית (עצובה אמנם, בעייני הבריאים ממנה). הייתי צריך להשאיר את זה ככה:
סבתא שלי נפטרה אחרי 12 שנים של אלצהיימר כהוויה אידיוסינקראטית כחולה במיוחד
ולהתחבר אגב כך לסבתות ולאובדן..
היי שועי יקר,
אהבתי מאוד את הפוסט על כל צבעיו, ואם היית מוסיף לבן היית הופך להיות לקישלובסקי. אהבתי את המדרש הנחמד שעשית על המדרש של ר' עקיבא והמצודה הפרושה מעלינו העבדים, וההד של השמים מים מארבעה שנכנסו לפרדס.
הרשומות שלך ארוגות לתפארה כרקמת תחרה רבדים רבדים של תרבות, לטעמי, באופן מעשיר ומפרה. אל תחדל.
שועי יקר,
קינג קונג גפילטע פיש – ראש טוב, אהבתי !
הייתי צריך לקלף כמה שכבות בפוסט שלך כדי לראות איפה באמת אני יכול לעזור.
אז ככה, יש לי שתי הודעות משמחות:
א. יש באמת מסך כחול מפריד (בארמית "פרסא") והוא המפתח לבחירה הפנימית החופשית באיזה עולם אתה רוצה לחיות ("חוק מכריע ביניהם").
ב. דיבור אידיוסינקרטי (איזה יופי, למדתי מילה חדשה) הוא באמת טכניקה רבת עוצמה לפרוש את המסך הזה במהירות. עוד טיפ קטן, לא צריך להרחיק לנדוד למדיטציות זרות, ביהדות ושפת הקודש, יש כמה סודות מופלאים בעניין.
אז יום כחול לך שועי!
הי,
זה אני למעלה,
אורי
((:
אור, יש משהו מטיל-אימה וגם עצוב מאוד באלצהיימר, במיוחד בשבילי, כאדם השב ומדגיש את חיי ההכרה הפעילים, הזכרון, ואת היצירתיות שבהכרה וביצירתיות שמתוך הזכרונות.
מה שמפחיד לא פחות הוא שבמפגשיי בעבר עם חולי אלצהיימר ודמנציה, אם יכולתי לעמוד על איזה קו מאחד, הוא חווייתם האינטנסיבית מחדש, כל מיני חוויות הקשורות בילדותם או בעברם המוקדם, ומחיקה כמעט טוטלית של ההווה ושל חייהם הבוגרים.
יש כמה חוויות-זכרונות ילדוּת ראשונים כאלה, שלא הייתי רוצה לשוב ולחוות אותם.
לפני 12 שנה איבדתי חברה טובה שנפטרה מוקדם מדיי מסרטן. כשדיברתי למעלה על המילמולים הפנימיים, זה די אמיתי. כלומר מעבר לכך שהמתים ממשיכים לחיות בזכרונותינו, אני מכיר בכך שגם שיחת-העדר היא שיחה. ואמא שלה אומרת בכל שנה כאשר אני מגיע לאזכרה, כי אני מביא איתי אותה. שזה מאוד עצוב אבל גם מאוד מרגש בכל פעם מחדש.
המתים אמנם מתים, אבל הם נשארים באיזה אופן נטועים בזכרון, וממשיכים לחיות עימנו הלאה.
היי שועי בעניין מתים וזיכרון ראה את "בת שבט הדאני":
בת שבט הדאני
בני שבט הדאני. פפואה. גינאה החדשה.
מנהגי זיכרון אצל בני שבטים פראיים.
על מנת שלא ישכחו את קרוביהם המתים,
נוהגים בני שבט הדאני לכרות איבר בגופם עם
מות קרוביהם, אצבעות בכף היד ברוב המקרים.
פגשתי אישה משבט הדאני שבכף ידה
הימנית כרתה חמש אצבעות עד לשורש
כף היד, ובשמאלית שתיים. חסרונו היומיומי
של האיבר הכרות מזכיר לה את הקרוב הנפטר,
וכשמפעם לפעם היא נתקפת בכאב רפאים
באיבר החסר, היא יודעת שהמת נזכר עכשיו בה.
דודו יקר,
תודה רבה. אני פשוט נהנה להתפתח יחד עם האתר פה, ומנסה לחלוטין במודע שלרשימותיי לא יהיה קו אחיד ידוּע ומצוּפּה, ועם זאת, שתהיה שוֹרה בהן/עליהן איזו חתימה ייחודית משלי או ארשת.
אחד המשפטים החביבים עליי ביותר הוא משפט החתימה של אלוֹשֶם של סמואל בקט: "צריך להמשיך, אני לא יכול להמשיך, אני אמשיך". זה משפט הנכון תמיד לכמה וכמה תחומים בחיי. גם לבלוג הזה.
אורי יקר,
אמנם לספר יצירה ולרוב פרשנויותיו שמור מקום של כבוד הן בספרייתי הן בלבי, ועם זאת, יצא אייכשהו, בשל נסיבות חיי, כי הקדמתי לעיין דווקא בשורה של מקורות ניאופלטוניים והרמטיים הלניסטיים, ועל כן בכמה וכמה תרגולים של ההכרה אצלי שמור טעמן של פרקטיקות חוץ-רבניות; ובכלל, תפיסת היהדוּת שלי, אינה מגבילה עצמה לכתבים שהיו מקובלים על שלומי אמוני- ישראל; "הפילוסוף חייב להיות כהן גדול של האנושות" כתב פרוקלוס, ראש האקדמיה האפלטונית באתונה (נפטר 475 לספ'), ובלי משים נגע אולי במה שכיוון אליו 400 שנה לפני כן פילון האלכסנדרוני בתארו את כניסתו של הכהן הגדול (היהודי) לבית קודש הקודשים (ביום הכיפורים, אגב לפי פילון, בעירום מלא), או את בגדי הכהן ששיקפו את הסדר הקוסמי; פרוקלוס היה פגאני בדתו ואף על פי כן לספריו, לחבוריו הפרשניים על אריסטו ועל אפלטון, כמו גם לחיבורו התיאולוגי-פילוסופי "The Elements of Theology" היתה השפעה מכרעת על חייהן של היהדות, הנצרות והאסלאם בימי הביניים ואילך.
דודו,
שם עמ' 58 (-:
בצעירותי הרביתי לכתוב שירים המתארים אבדן של מישהי; תמיד חשבתי שאני יודע אל מי ואל מה התכוונתי בהם; ורק בשנים האחרונות בעקבות מפגש מטלטל, לאחר שנים ארוכות מאוד (המזכיר קצת בעיניי את סיפורו של ז'ק אוסטרליץ' בספרו של וו.ג. זבאלד) הבנתי כי לעתים ילדים (כמוני, בשעתו) בוחרים לכאורה שלא להדחיק דבר אלא הם מספרים לעצמם את הסיפור מעט אחרת בכדי שיוכלו להמשיך לחיות, במידת האפשר; מה שנכון הוא שאותו כאב פנטום לא מניח לעולם.
ברור שועי, גם אני התחלתי באפלטון, עד היום אני אפלטוניסט מושבע, ובתור שכזה, אין ממש הבדל עקרוני בשאיפה של כל התורות לאחדות מלאה וליצירת מסכים כחולים בטכניקות שונות.
וגם, חוויות ההתנסות שלך במחלות, דמנציה ומוות, נוגעות ללב. גם לי, לצערי, יש התנסות אינטנסיבית בכל אלו, ואני מאוד אמפטי לניסיון ולחיפוש המתמיד שלך לתת תשובה רוחנית לשאלות והאיומים הקיומיים הללו. אין תשובות מלבד התשובות הללו, ואין דרך מלבד הדרך הזו.
מאלדוס האקסלי ('עולם חדש מופלא') וכל שושלת ממשיכי המטריקס והשיבוט שלו, יש מנבאים שהטכנולוגיה, המדע, התרופות, השיבוטים וכו' – יום אחד ישחררו אותנו מכל הסבל והכאב של עולמנו הפיזי, אבל בררר… אנחנו לא ממש רוצים את זה, זה לא ממש יהייה אנושי. תמיד איכשהו נרצה להשאיר לעצמנו את אופציית החופש והבחירה הפנימית של כן להתמודד או לא להתמודד, ואיך לעשות זאת, עם כל התופעות העצובות הללו. אם אכן עושים זאת, אני מסכים שהן הופכות פחות עצובות.
אורי,
אני מניח, שישנם אנשים ששאלות קיומיות נראות להם כמותרות; החיים חשובים יותר לדידם, והמחשבה רק מעכבת אותם בדרכם. עכשיו, נכון ש- Epistema arete esti (הידיעה/ההכרה היא המידה הטובה) האפלטוני (או, אם תרצה, הסוקרטי) הוא במידה רבה עמוד התמך של התרבות המערבית. אבל בינינו, מי באמת מכיר את עצמוֹ, אפילו את נפשו, כל שכן את היקום; לעתים כאשר אני מתבוננן בדרך שעשיתי, ומנסה להבין מה הבנתי עד כה, אני מקווה כי המגדלים שאני רואה אינם (כמו שכתב וואלאס סטיבנס)"אקדמיות בערפל" שממשותן אינה נהירה. ביום הולדתי ה-37 סחתי לאשתי, כי אמנם למדתי הרבה וקראתי הרבה, אבל עדיין איני יודע מאום על החיים, וספק אם אדע אי פעם. זו עמדה ספקנית וא-גנוסטית, אך יותר מכך היא מסבירה הרבה על העמדה הקיומית שלי כלפי החיים וגם את הסקרנות ללמוד ולהכיר עוד; ההנחה לפיה הכל משתנה כל העת, ואני מכיר מעט מדיי, ועמידתי קלושה מדיי, תקוע על כוכב זעיר שוקק חיים באיזו חצר אחורית של היקום, אינה יסוד לפחד או לפסיביות, כי אם לאופטימיות ויצירה: ' ואף על פי כן נוע ננוע'.
אל דאגה שועי, כל התרבות והמדע המודרני מבוססים על המגדלים באוויר האלה.
אני מאוד אוהב את הסקרנות המתמשכת שלך ואת הצניעות הבלתי מפוחדת שלך. אנחנו אכן גרגר אבק בחצר האחורית, והקבלה הטבעית שלך את זה היא פשוט נפלאה (בטח אתה מכיר את הפוסטר הזה)
הסופיות עושה לך טוב כנראה.
((:
תודה אורי,
אני חושב שאני פשוט לא היררכי במובן שאני לא באמת חושב כי יש דבר כזה כמו אוטוריטות, מעמדות, וכיו"ב; רוב התיאוריות הפילוסופיות והספרותיות הן בסופו של יום פרדיגמות, שכדרכן של פרדיגמות כוללות גם היבט פוליטי ער. למה דומה הדבר? לאנשים המתאמצים לקרוא סופרים או הוגים רק מפני שהם קיבלו שמדובר במאורות של יצירה או הגות. לדעתי, לכל אדם יש את דרכו ואת נפשו. אני יכול להסביר מדוע אני אוהב יצירות או מדוע איני אוהב אותן; אבל אין הדבר מורה על גדולתן או קטנותן, אלא על דעתי כלפיהן ותו לא.
ההיבט הפוליטי ההרסני באמנות, הגות ותרבות מביא, לא פעם, ליצירת קבוצות כח המנסות להכתיב לציבורים רחבים מה נכון, מה טוב ומה נאוֹת. זוהי לדידי רעה-חולה באוניברסיטאות, אבל גם בתרבות כולה.
רוב האמנים/ות וההוגים/ות שאני קשור אליהם במיוחד, לא היו ברובם, בקדמת הבמה, לא בחייהם וגם לא לאחר מותם. לא הובילו, לא ניהלו, לא היו עסקנים. אבל טרחו להותיר איזה רישום מקורי ייחודי בעולם. שגם באשר לא נודע לרבים, ואי אפשר לדון עליהם בשיחות סלון מצויות, עדיין מהדהד בי בכל רגע ורגע.
ובנוגע לסייפא שלך למעלה, הלוואי שיכולתי לומר בכנות כי האין-סופיות משפיעה עליי יותר.
התכוונתי סופיות מסופי (דרווישים מסתובבים וכו') ((:
ונזכרתי, יש לי סיפור מאוד אפלטוני, לא ממש חייבים לקרוא וגם לא נבחנים על זה בסוף, רק אם מתחשק.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=186573&blogcode=3057903
((:
הי שועי
מה שכתבת על חולי האלצהיימר ודמנציה זרק אותי ל'בארדו' של המוות הטיבטי, שם מבנה האישיות או תפיסת האני של האדם מתומססת אל מאין חווית שיחזור אינטנסיבית של החיים שהיו ובעיקר של הרגעים ה'חזקים' ביותר, אלה שהשאירו בנו חותם עמוק. לאחר מכן צורת חיים חדשה מתגבשת ומתעצבת לאור הכוחות, האהבות והפחדים בהם התנסנו או שאותם טיפחנו..
אני מניח שגם ברעיון שכזה יש כדי לאיים על האדם, הלוואי שהביטחון והאהבה יגברו על הפחד והתיסכול, בחיים האלה
אורי,
חיים של חפצים הם קצת יותר הגזרה של מרית בן ישראל מאשר שלי (אני מדבר על הג'יפ הצהוב), ובכל זאת הכלב, הפלאפל וסיבוב הפרסה של הג'יפ שמו על פניי חיוך.
אור,
זה מעניין בתפישת הנפש כפי שעולה בכמה מקורות בכתבי כת קומראן עולה כי אנשי הכת סברו כי ישנם יחסים מסויימים דייקניים בנפש האדם בין טוב ובין רע
אין שם תפישה של גלגול ו/או היווצרות מחדש, אבל לכתחילה הממשות הפסיכולוגית והאונטולוגית של טוב ורע בנפש האדם, מעלה על הדעת כי פירושה האפקליפטי של מגילת מלחמת בני אור בבני חושך הנו רק אפשרות אחת, אפשרות אחרת היא לפרש את הדברים כמוסבים על פסיכומכיה, מלחמה בין כוחות הנפש באדם עצמו, כלומר בין יצר הטוב ובין יצר הרע.
כבר יומיים אני מסתובבת עם תעתועי הכחול החשמלי של הפוסט היפה הזה. הטלויזיה הורגת צבעים ומרקמים, רק הכחול שלה זורח כמו אולטרמרין מימי הביניים. ועוד לא דברנו על הציפור הכחולה. הייתי יותר רגועה אם היית כותב פוסט על עצים.
היי מרית,
בבקשה על תגידי על ידי או בסביבתי אולטרמרין (וגם לא צארוליאן) יש לזה עלי אימפקט של אל. אס די. ואני הופך להיות מבוגר בלתי אחראי למעשי (אגב גם כשאני רואה צארוליאן מונח על שחור אני נכנס להתקפי האלוצינציות אסתטיות).
אולטרמרין אולטרמרין אולטרמרין… אח דודו, לאוטרמרין יש בדיוק אותה השפעה עלי. אין צבע יותר ממסטל מזה. כמו שאמרה אלזה לסקר שילר "כחול מרוב גן עדן".
את השני אני לא מכירה 🙂
מרית, אל תשחקי בצבעים זה מסוכן. להלן התשובה הצרוליאנית לאולטרמרין המשולש שלך. אני לא אחראי לתוצאות (בעיקר משום שכשהורדתי את זה מגוגל לא הייתי כבר מבוגר אחראי):
מאוחר מדי להפסיק (לשחק עם צבעים). וגם לא עולה בדעתי. אני הרבה יותר גרועה מכיפה אדומה בכל הנוגע לאזהרות.
וצרוליאן לא מאיץ את נשימתי, כמסתבר…
אז צארוליאן לא עושה לך את זה. באמת חבל (-:
ובקשר לצבעים זה בסדר, בסך הכל הייתה זאת אזהרה רטורית
מרית, דודו,
יצא לי להתפלל לפני יומיים בצבור (זה אירוע נדיר למדיי), ועוד כשליח ציבור. בן דוד שלי העיר לי אח"כ, בלי שקרא את הרשימה כאן בכלל, כי הבלוז כנראה רודף אותי לכל מקום, כי מה יש להגיד, זה היה יפה ומיוחד, אבל עורר במשתתפים מלנכוליה קלה עד קשה
כידוע, אני מן השומעים יותר מאשר מן הרואים, ועל כן אצרף איזה שיר כחול, של סוצקובר, לתזמורת הכחולים שרקמתם. דומני כי סוצקובר מצליח ליצור כאן בצליל איזה גוון כחול ייחודי משלו:
רָאִיתִי כִּנוּס דוּמִיוֹת, כָּל כּלָּן בְּכָחֹל
הִקְשַבְתִּי בַּחֲשַאי לְאֶלְמָן הַנָּקִי וּצָלוּל
כְּמוֹ הַדָּם הַשוֹכֵן כִּנוֹרוֹת חֲתוּמִים
לְתָאְרָן לֹא אוּכָל, אֶלָּא אִם
הַלֵּב יִפָּסֵק
[…]
אַךְ אֵי-מִישֶהוּ נָע
עַל תהוֹמוֹת-נְמֵרִים
וְעֶדְרֵי הַדְמָמָה
רַק אֶת שְמוֹ עוֹד זוֹכְרִים.
(אברהם סוצקובר, 'דומיות', כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מיידיש: בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל אביב וירושלים 2005, עמ' 162-161]
אגב, חשבתי אתמול ליחד רשימה גם לירוק (יש שיר של חלפי בו ירוק מגלם מלכות-שמיים, ועוסק בזכרון אבדן). אבל נראה לי הרבה יותר נכון כרגע, בתום השבוע, לשוב לסוּרי, ולנסוע עם הקרקס.
שועי, אתה לא מפסיק להפתיע. הובלת אותי בין החלומי לקונקרטי, והפער ביניהם בוטל, במיוחד בקצה של הדברים.
הי אליס,
לעתים כאשר אני חוזר לקרוא רשימות-עבר גם אני מופתע ; ואני כמעט איני מתכנן אף פעם את הרשימות הבאות. כלומר, בדרך כלל אני מושיב את עצמי עם קצה של רעיון ומתחיל לכתוב. ואשר לפער בין החלומי והקונקרטי, אני חושב שאני עומד על הסף הזה בחיי לא מעט. פעמים אני עמל על הרחבת הפער, פעמים– על ביטולו.
שועי יקר מפז,
אני נפעמת ודי עולה על גדותי מהקריאה הזאת, רק שתדע.
טלי יקרה,
את מכירה אותי כבר מספיק זמן ומספיק מקרוב בכדי להרגיש כי בשורות האחרונות אמרתי משהו מאוד כן על עצמי, כפי שאני.
(-:
נכון. וטוב שכך
((-:
טלי, חיוך חוזר (-: