נהג הדחפור הצהל"י אשר דרס למוות את פעילת השלום האמריקנית, רייצ'ל קורי (2003-1979), טוען לגבי נסיבות דריסתהּ: "לא הרגשתי".
אתמול, הגיע לידיי החלק הראשון של עתון "ישראל היום" בעמוד 9 בטור הצדדי הובאה הידיעה הבאה:
נהג הדחפור שדרס את רייצ'ל קורי: "לא הרגשתי"
כשהוא מוסתר מאחורי פרגוד באולם ביהמ"ש המחוזי בחיפה, העיד אתמול נהג הדחפור שדרס לפני שבע שנים בעזה את הצעירה האמריקנית, רייצ'ל קורי (24). לטענת הנהג, הוא לא הרגיש שפגע בצעירה עד ששמע על כך ברשת הקשר. קורי נדרסה למוות על ידי דחפור צה"ל, שהיה בפעילוּת חישוף ברצועת עזה בניסיון למנוע פעילות חבלנית נגד כוחות צה"ל. במהלך הדיון אתמול, הציג עו"ד חסיין אבן חסיין, שמייצג את משפחת קורי, סתירה בעדותו של הנהג שבתחילה טען בחקירת מצ"ח כי הוא שדיווח ברשת הקשר על האירוע, בעוד שכעת הוא טוען שהבין שפגע בקורי רק אחרי ששמע על כך דיווח ברשת הקשר. המדינה טענה מנגד, כי קורי וחבריה לארגון השמאל הבריטי שהו בשטח שהוכרז כשטח צבאי סגור ופעלו באופן שסיכן את חיילי צה"ל
[כתב: דני ברנר; "ישראל היום", חדשות שישי, 22.10.2010 עמ' 11]
לפרשת רייצ'ל קורי, פעילת השלום האמריקנית, ייחדתי כבר רשימה בעבר. במהלכה הבאתי עדות מפורשת שנתפרסמה בעיתונות מפי נהג דחפור צהל"י אחר בו התגאה והתנאה בכושר ההרס שהוא מפגין בדחפורו וביזמות ההרס העצמאיות בהן הוא נוקט.
אמנם, אפשר כי באשר לנהג שדרס את רייצ'ל קורי, אפשר כי מדובר בתאונה; אפשר כי אמנם לא היתה פה כוונה רעה אלא מעשה רע, מלווה ברשלנות פושעת. אפשר גם כי הסתירה בעדויות, מקורהּ בטראומה שחווה הנהג הדורס (ידוע הוא כי הלוקים בטראומה נוטים לסתור את עצמם כעדים, מפני הבלבול הפנימי שהם חשים). אבל תגובת המדינה כאן היא בעייתית עוד יותר. גם אם פעלו קורי וחבריה בשטח צבאי סגור; אין כל הוכחה כי הם "פעלו באופן שסיכן את חיילי צה"ל". מעדויות שנתפרסמו עולה כי קורי נסתה לחסום דחפור שהיה בדרכו להרוס בית מגורים על יושביו. קורי וחבריה לא נשאו נשק ואף לא הואשמו אי פעם בנשיאת נשק, ועל כן, לא ברור איזו סכנה נשקפה מהם לחיילי צה"ל.
בעיה נוספת וחמורה היא בעצם הכותרת "לא הרגשתי". לי היא הזכירה מעין תמונת תשליל לפתק שהותיר אחריו החייל אורי אילן (1955) שהתאבד בכלא בדמשק, לאחר חקירות קשות, ואשר על אחת מרגליו הידק את הפתק "לא בגדתי.התאבדתי". פתק זה הפך לחלק מאתוס הגבורה של צה"ל ורבים התחנכו לאורו .(גם אני). לוּ רק היה חייל צה"ל האמוּר "מרגיש". אפשר כי לא היה דורס. לו היה "מרגיש" אפשר כי לא חש להרוס את בתיהם של אזרחים פלסטינים. לו היה "מרגיש" היה ודאי עוצר את שעטת הדחפור ברגע שהיה רואה לפניו התקהלות אזרחית. אולי אני מקצין את הסיטואציה, אבל דומני, כי בכותרת הזו "לא הרגשתי" מבקש העורך להכתיב לציבור כי "להרגיש" באשר לצדקת המאבק הפלסטיני כמוהו כסוג של "בגידה", או קרוב לכך. מוטב "לא להרגיש" ולבצע פקודות בעיניים סגורות; להמתין לפרקליטות הצבאית או לפרקליטות המדינה שינסו בטיעונים פרוצדורליים להגן על זכותו של צה"ל לרצוח אזרחים. מוטב "לא להרגיש" את הדיכוי והכיבוש, להשלים עם הרג אזרחים חפים מכל פשע, בשל המרדף אחר גורמי טרור בעזה וברפיח. דן חלוץ בשעתו עוד הרגיש "מכה קטנה בכנף" כאשר המטוס המטיר פצצה של טון על שכונה מיושבת. עתה כבר לא צריכים להרגיש דבר. מה חבל שמדינת ישראל אינה משמיעה את הסאב-טקסט של הפרשה הזאת. דריסתה של רייצ'ל קורי נדונה לפני בית המשפט, רק הואיל והיתה אזרחית אמריקנית ממשפחה אמידה. לו היה מדובר באזרח פלסטיני מן השורה, כאשר חזו עינינו במבצע "עופרת יצוקה", אפשר כי הדברים לא היו נדונים, לא בתקשורת הבין לאומית ואף לא בבית המשפט. במצב העניינים היגע בו אנו מצויים כפי הנראה, עשוי נהג דחפור צהל"י אשר דרש למוות פעילת-שלום צעירה להתחמק מאחריות בטיעון "לא הרגשתי", ולזכות בסיקור בלתי-ביקורתי, חיובי ברוחו, ו"מאוזן".
ובכל זאת, אני חושב, כאשר אנו באים להרגיש או לחשוב בחיי אדם איננו אמורים לחשוב האם האדם שמנגד הוא "ישראל" או האם הוא "אוהב ישראל" או "האם הוא פרו-ציוני ותומך במדיניותה של מדינת ישראל". עלינו לראות בכל אדם—אדם, ולכבד ולהוקיר את חייו, משום שהוא אדם. אדם נהג דחפור שהיה רואה אדם אחר ,פעילת שלום, מפגינה כנגד מדיניותהּ של מדינתו, ומנסה להציל את ביתם של בני אדם אחרים, היה אמור לעצור את הדחפור; היה אמור להרגיש סתירה בין הפעולה שהתבקש לבצע, ובין מהותו כאדם; אדם כזה, גם אם דרס את רייצ'ל קורי בשוגג, לא היה טוען "לא הרגשתי" בדיעבד, כקו הגנה, בעומדו בפני בית המשפט.
© 2010 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
האם נוכל לומר שידינו לא שפכו את הדם הזה? לזכרה של רייצ'ל קורי.
http://alllies.org/blog/archives/1975
החלום של רייצ'ל קורי.
הי אזרח,
תודה. הבאתי את הקטע האמור בפוסט הקודם שהזכרתי ברשימה, לפני יותר משנה. אני חושב שזה קטע שטוב שיוקרן לעיניי ילדים ישראליים כיום. אולי נאומה של קוֹרִי ילבה אצלם איזו השראה איזו התנגדות למציאות של פולחן הצבא וחומות ההפרדה.
יישר כוח.אכן הבאת את הקטע ,איש יקר.טעות שלי שלא רעננתי את זכרוני ברשימה הקודמת.
שועי יקר,
להרגיש זה דבר מאוד מפחיד,
אנחנו הרבה פעמים נעשה הכל,
הכל, כדי לא להרגיש,
זה הדבר הכי עצוב.
בכל פעם שאני נמנעת מלהרגיש,
נמנעת מלהסתכל על משהו,
זה זמן עצוב מאוד בשבילי.
אפילו עכשיו, כשקראתי את הרשומה שלך,
היה בי רצון לכבות את זה, ללכת,
זה יותר מידי, למה להרגיש את הזוועה הזו?
שועי יקר,
אחרי הכל ובסופו של דבר הכל שאלה של מידתיות. את הרטט הקל בכנף המטוס המשחרר פצצה בת טון (שדיבר עליו ברגישות רבה דן חלוץ), שתיפול ותהרוג מנוול אחד והרבה חפים מפשע, את הרטט הזה אין מרגישים מתא הטרקטור. מכאן ניתן להסיק שהטייס רגיש יותר ממפעיל הטרקטור, משום שהוא חש לפחות רטט קל.
ואחרי שגמרנו להשוות נותרנו עם תחושה גדולה של טעם רע בפה. לזיכרה של רייצ'ל קורי אני מוסיף כאן רשימה שכתבתי בהקשר פרשת השבוע פרשת 'וירא' הגדושה במעשים נוראים כולל הקרבת ילדים ופשעי מלחמה של הקדוש ברוך הוא ורק אדם אחד העז לעמוד ולשאול "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?":
ויגש אברהם, ויאמר: האף תספה צדיק עם רשע… השופט כל-הארץ לא יעשה משפט (בראשית י"ח)
להלן כמה מילים המבקשות להגדיר את הרצון האנושי האווילי לחקות את זעם האל המשמיד, ובאמצעות הדברים האלה לנסות ולהחזיר את האנושי, שחרג ממידותיו,
ל"מידתיות" מאוזנת.
האירוע המיתולוגי ההוא, בו ניצב לראשונה אדם לפני אלוהים וזעק, היה לאירוע מכונן בספר תולדות אדם. כי בעצם, בוויכוח שפרץ לו בספר בראשית בין אבינו אברהם לאבינו שבשמים, נוצרו שתי עמדות מהותיות. האחת, עמדתו של האדם המיוצגת על-ידי אברהם – באה לידי ביטוי בשתי שאלות נחרצות שהולמות כפטיש: "האף תספה צדיק עם רשע?" ו"השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" העמדה השנייה היא עמדתו של אבינו שבשמים, המבקש בכל מאודו להשמיד את סדום ועמורה. עד סוף הדיון המשפטי-קוסמי ביניהם, אף אחד מהם איננו מוותר על עמדתו.
כי בעצם האדם, היחסי, בן החלוף, איננו יכול שלא לטעון, מול הנצחי, את הטענה המוסרית האולטימטיבית היחידה שיכולה להביע מחאה על השמדתו הטוטלית של בן החלוף על-ידי הנצחי – "האף תספה צדיק עם רשע?"
אלא שמאז מת אבינו אברהם, קורה שבני אדם מתבלבלים, נדחקים לעמדתו של האל, ומסוגלים להאמין שנתונה להם הזכות להשמיד רשעים גמורים יחד עם אנשים שלא עוללו מאומה לאף אחד. כאילו באמת היו אלוהים. שואת הארמנים בידי התורכים, הפצצה האטומית בהירושימה ונגסאקי שהושלכה על-ידי האמריקנים במלחמת העולם השנייה, השמדת היהודים על-ידי הנאצים בשואה – נעשו כולן בידי בני אדם שהאמינו שהם רשאים לשחק את משחקו המשמיד של אלוהים. ולמרות הכול ואחרי הכול הם אינם אלוהים. הם בני אדם. ולגבי בני אדם, מידתיות תהיה תמיד שם המשחק.
לכן, מאז ועד היום, יכול אדם, שמתברר לו לפתע כמה קל מבחינה טכנולוגית, באופן כירורגי, להרוג באמצעות פצצה של טון רשע אחד ש"מגיע לו" יחד עם הרבה חפים מחטא שבכלל לא מגיע להם – להיכנס לעמדה אחת ויחידה, העמדה של אברהם, וממנה לזעוק בקול גדול, שירעיש שמים וארץ, את הזעקה המוסרית והאנושית הגדולה: "האף תספה צדיק עם רשע?" העמדה השנייה, מבחינתו, בכלל לא פנויה, היא פשוט כבר תפוסה על-ידי אלוהים.
שועי יקר,
אכן הטיעון הזה :"לא הרגשתי" הוא מסוג הטעונים הכי שכיחים שיש, במיוחד כשעטופים בשכבות מגננה רבות שאי אפשר להרגיש בהם דבר. המצב הקיומי הזה הוא מסוג החוליים הנפוצים אצלנו, וזה נוגע כמובן לא רק לסכסוך עם הפלסטינאים. אפשר להגיד על הצרפתים הרבה דברים, אבל להרגיש הם יודעים שזה תנאי מוקדם לאנושיות. . מתי ראינו פה אנשים מתקוממים על שגוזלים או מקצצים בזכויות האזרחיות שלהם?
אזרח,
זה לא חשוב שהבאתי זאת קודם; הרבה יותר חשוב שילדים ונוער בעולם יראו את הקטע. ויבינו את הטרגיוּת של הלאומיוּת ושל הלאוּמנוּת בכל מקום, ואת מדיניותן של מדינות המנסות ללבות אותן ולמעט את אותה אנושיות פשוטה שהיתה יכולה לקרב אותנו אלה אל אלה.
מיכל יקרה,
מדוע להרגיש? בכמה מלים: סבתי ז"ל שהיתה פרטיזנית ביערות ליטא ואח"כ גננת כ-40 שנים, הביעה בשנותיה האחרונות את מורת רוחה מן הישראליות הנוכחית. כמה פעמים היא שתפה אותי בכך שבשעה שבימי השואה תמיד נמצאו כמה פולנים או ליטאים שהסתירו יהודים או עזרו להם גם כאשר נשקפה להם סכנת מוות להם ולבני משפחותיהם אם יתפסו (היו כמובן גם פולנים וליטאים אחרים אשר צדו יהודים והסגירו אותם); היא לא היתה בטוחה עד כמה הישראלים של היום היו נכונים להחביא בביתם או לעזור למישהו לא-יהודי בתנאים דומים.
ובכן, מדוע להרגיש? בדיוק בשל כך. בכדי שהאנושיות שלנו תתעלה מעט מעל צרכי היום יום, ומעל תפישות לאומיות ולאומניות, ובכלל שנצליח לשמורעל צורת-אדם.
דודו יקר,
הרי ההיסטוריה כבר פרסמה ברבים את תשובתה: כאן נספים צדיקים עם רשעים כל הזמן. האנושות אינה רודפת צדק במיוחד ואף לא שוחרת אנושיות. לא מעט אנשים מתנהלים בעולם כאילו היו גיבורי פעולה בסרט הוליוודי; ואחרים, מפיקים כל מיני רווחים על חשבונם של בני אדם העובדים בתנאי עבדוּת, או נחשפים לרעלים מרעלים שונים בשל בצע כסף.
על כן, לשיטתי החירות להרגיש. להרגיש באמת. ללא רציונליזציות. לא להישען אפילו על מה שנקבע כחוק או כנומוס חברתי. להתעלם מכל מיני טרנדים והלכי רוח המנסים לעודד התעלמוּת מסבלו של הזולת, כי הוא אינו באמת כמוךָ או כי אתה אינךָ חי כמוהו, היא מסממניה של אנושיות בריאה או מבריאה.
"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא וכל המאבד נפש אחת כאילו אבד עולם מלא" (תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ט' הלכה ד', וכך גם הנוסח בכתבי היד העתיקים של המשנה). מן החומרה הזאת ומן העדינות הזאת, המחויבות לכל אדם, ניתן ליסד אנושות.
עד אז , לדאבון לב, יהיה ג'נוסייד (אפריקה), או דריסת אזרחים על ידי דחפורים (ישראל) או טנקים (סין), מעשה דבר יום ביומו.
נטלי יקרה,
מצד אחר, הצרפתים בעודף רגישותם הביאו על עצמם את הטרור ואת הגיליוטינה של היעקובינים בעצם ימי המהפכה הצרפתית אשר נועדה להביא: לחירות, שיוויון ואחווה, ואחר כך עוד היטיבו, בעודף רגישות, להמליך עליהם את נפוליאון… שקשה מאוד לומר שהיה דמוקראט.
אתוסים ומיתוסים של עמים הם דבר מבהיל. למעשה, אני משוכנע כי קהל רבני מסוים, שעודד את תלמידיו להיכנס לעזה במבצע עופרת יצוקה בתודעה של מלחמת קודש: כלומר, שיש להרוג גם אזרחים, ובכללם: נשים וילדים. עדיין מורה לילדיו את המדרש הקדום, לפיהם ישראל הם רחמנים, בישנים וגומלי חסדים. וכמובן,דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום…
מן הבחינה הזאת, אני חושב שכאשר אני מדבר על רגישוּת ואנושיוּת אני מדבר על משהו שמעבר לחוק האזרחי והדתי, אלא על תודעה שהאדם מגבש ומפתח בינו ובין עצמו, של התייחסות לזולת (כל זולת). של אהבה שאינה תלויה בדבר.
עוד לדודו,
הקשר בין מאמע רחל (מהפוסט הקודם שלי) ובין רייצ'ל קורי, שאף היא רחל, אם תרצה, אינו מקרי. ישנם הקורעים את ליבם על מיקומם של קברים משוערים של אבות אבל מצביעים בעד מבצעים צבאיים שבהם נרצחים אזרחים חפים-מפשע, , בני אדם כמותם, שהעיזו להפגין התנגדות בלתי אלימה בפני צבא חמוש היטב. למרבה הצער, למקום הזה הגיעו חלקים ניכרים מנבחרי הציבור, ממנהיגי הצבור, ומקהל הבוחרים בישראל בימינו.
לאומנים, אינם צריכים להרגיש דבר, הם יכולים להרחיב מעגלים במחולות עם דגל הלאום וספר תורה, ולהרגיש כאילו הם בנים חביבים למקום, פשוט מפני שהם רואים בעצמם "ישראל".
שועי,
תודה.
יש קו עדין ומתעתע בין "לא יודע" ל"לא מרגיש". לפעמים לא ברור מה גורם למה – אי-ידיעה לאי-הרגשה, או אי-הרגשה (מתוך החלטה לא להרגיש) לאי-ידיעה.
בסוף השבוע התפרסמה כתבה חשובה של עמירה הס על גילויים חדשים בעניין טבח משפחת סמוני בשכונת זיתון במהלך "עופרת יצוקה". זה היה אחד המאורעות הכי מסוקרים בעולם, וגם בישראל הוא סוקר, בעיכוב ניכר, אחרי המלחמה ואחרי גולדסטון. 29 מבני המשפחה נהרגו, 21 מהם מפגיעת טיל מזל"ט במקלט שישבו בו *בהוראת צה"ל". הכוחות בשטח היו של גבעתי.
מסתבר שהחיילים שישבו ממש בסמוך למבנה שהופגז לא ידעו (לא רצו לדעת?) על הנשים והילדים שנקטלו שם. איכשהו הם הצליחו לשמור על החפות-מידיעה הזאת גם יותר משנה וחצי אחרי האירועים (לא קוראים עיתונים, או אולי קוראים רק "מעריב"). במלים של הס:
"רוב החיילים מ"גבעתי" שמסרו עדויותיהם ל"שוברים שתיקה", לא ידעו כלל על הרג 21 האזרחים במכה אחת. הם לא ידעו בזמן אמת, וגם לא ידעו כשנה וחצי אחרי, כששוחחו עם "הארץ". הם לא הכירו את שם המשפחה "סמוני" – על אף הפרסומים העיתונאיים הרבים והמקום שמוקדש לקורות משפחה זו בדו"ח גולדסטון."
העניין הזה מדהים כשלעצמו. כמו שאמרתי, מבחינה פסיכולוגית קשה מאד לדעת מה הסיבה ומה המסובב כאן. בכל מקרה, מעל הפשעים כולם מתנוססת הדחקה אחת גדולה.
הלינק לכתבה של הס:
http://192.118.73.5/hasite/spages/1194825.html?more=1
צודק לגמרי: להרגיש זה מסוכן ומפחיד מאוד. גם לדעת. ולכן ההתנפלויות ההמוניות על מי שמציפים מידע או רגשות, בעיקר בסיפור המזוויע הזה שבו אנחנו נתונים, הכיבוש.
הי עידן,
כאמור הרבה פשעים נגד האנושות נערכו בעשרות השנים האחרונות ברחבי העולם, מהם, על ידי דמוקרטיות ליברליות הרואות בעצמן פטרוניות זכויות-האדם והאזרח; פעמים השכנים טענו כי לא ידעו, פעמים אחרות כי לא הרגישו; הכוחות בשטח טענו כי רק מילאו פקודות; אחרים טענו כי מודרו מכל מה שנגע לרצח אזרחיים או ג'נוסייד.
אחת הסיבות שבעת לימודיי בתיכון החלטתי ללמוד ערבית בכדי לעשות תפקיד מודיעיני, היו כמה חברים טובים קרביים, שהיו מבוגרים ממני בשנתיים ומשהו, שסיפרו לי, כל אימת שיצאו הביתה (המדובר בשנת 1990 לערך), מה הם נאלצים לעשות ו/או מה הסיוטים שפוקדים אותם בלילות, לאור שירותם במיגור האנתפאצ'ה הראשונה. האמת, שנתיים אחר כך, הייתי שרוי בלבטים כבדים סביב גיוסי. לבסוף, החלטתי להתגייס רק בשל חוק הגיוס.
אני מכיר כמה אנשים הסובלים עד היום. ממש רחוקים גם בעיניי עצמם מלהיות "גיבורי ישראל". אני מודה היום לכל מי שסיפר לי אז ולא הדחיק.
על המיליטיריזם הגרוטסקי המתקיים עתים בצה"ל הספקתי ללמוד על בשרי מאז (כמעט נהרגתי בראשית השירות בנסיבות "ידידותיות"), אבל אני מודה לכל אותם חברים על שסיפרו, ובכך הרחיקו את האפשרות שאשמש בתפקידי דיכוי והתעללות.
שועי יקר מאוד,
כל מילה בסלע, ישר כוח נהוג לומר במקרים כאלה, נכון?
בשנה שעברה הזדמנתי לערב מרגש שבו ראיתי הצגה שמבוססת על קטעים מיומנה של רייצ'ל קורי- הלב נקרע מלשמוע איזו בחורה ערכית ואכפתית היא היתה.
אחר כך, כידוע לך, גם פגשתי את הוריה הלבביים והחמים, אבל זה לא מה שחשוב כאן, כי גם מי שדורס אדם לא סימפטי עם הורים איומים,להבדיל – ראוי לו שירגיש.
הי דפנה,
גם המלה "כיבוש" כבר לפעמים נראית כאילו היא עברה במכבסת-מלים; בכלל, הנסיון לתפוס ככללים, מאורעות פרטיים: הרס חיי אדם, פציעות בגוף ובנפש של אוכלוסיה אזרחית שלא חטאה במאום, הרס בתים, טנקים שועטים במחנה פליטים, אימתו של הסטודנט המבקש לחלוף במחסום בכדי להספיק להגיע בזמן לבחינה ונכבל יום שלם בשמש באזיקונים, מכוסה עיניים, כי העיז לזרז את החייל; מתנחלים קיצונים היוצאים להכות ערבים וכיו"ב, נראית לי, כמשהו שאינו מעצים את הדבר, אלא דווקא מחליש את עומק האימה והדיכוי שחווה כל פרט ופרט.
אנחנו, ישראלים, פלסטינים, ופלסטינים בעלי תעודת זהות ישראלית, מצויים בסיטואציה בלתי אפשרית כל הזמן; ישנם כל-כך הרבה גורמים הפועלים כל העת על מנת להרחיק אפשרות של נורמליזציה, של חיי אחווה בין בני אדם, עד שלפעמים ניתן להגיע עד ייאוש גמור, ובכל זאת, אולי אחריו בקצה העיקול, מסתתרת איזו אפשרות של תקווה.
טלי יקרה,
ככל הנראה עדיין הדמוקרטיה בארץ היא פלורליסטית יותר מאשר בארה"ב, כי בארה"ב הודיע בעל תיאטרון ניו-יורקי על הורדתו של מחזה שהיה מבוסס על כתבים שהותירה אחריה רייצ'ל קורי, כך טוען בילי בראג בשיר המצורף למעלה.
הסיפור הזה נוגע לי מאוד. אולי מפני שהוא פשוט מזעזע. אפשר גם הואיל ולמדתי לשעבר על בשרי איך צה"ל מסוגל לפשל בגדול, כלומר איך מפקדים בו עשויים להגיע להרג מיותר לגמריי (או כמעט הרג: מצב בו חייל נאבק על חייו), שאם אינו מכוון הריהו בחזקת רשלנות פלילית, ולנסות לטייח את מחדליהם בהעלמת מסמכים, ובמסכת איומים. תוך הצגת מצגות שווא.
אמנם השלמתי את שירותי הצבאי די בהצטיינות וגם הייתי כמה שנים במילואים. אבל באופן כללי, דבר שראו עיניי, מקרוב ומרחוק, הפכו אותי חשדן בקשר לטוהר-המידות ואופי הדיווח של צה"ל ומפקדיו– לתמיד.
מי שאינו מעוניין לראות זאת — לא יראה גם אם יציגו לו ראיות מפלילות מול עיניו.
מערכת הביטחון הישראלית היא מערכת הגליאנית, קרי: היא אינה עוצרת לחשוב פעמים לפני שהיא דורסת את הפרט, בשל השגת מטרות צבאיות.
שועי, תודה רבה, גם על זה, גם על הקודם. והשורה התחתונה, אנשים יילחמו בזכות קברים ואדמה, וידרסו או יירו או ינענעו אנשים חיים שאינם דוגלים באותה דרך פוליטית. יש המון אלימות בחברה הישראלית. היא איננה כבושה במיוחד.
הי אליס,
כנראה שהכיבוש אינו מסתיים בגדה המערבית. לעתים נדמה לי כי כולנו קצת כבושים על ידי אידיאולוגיות לאומיות ולאומניות הניבטות מכל עבר. לפעמים אני ממש שרוי בתימהון כאשר מישהו מדבר על "זכותינו על הארץ הזאת' . כלומר, נראה לי הרבה יותר קיומי ויסודי לשמוח על כך שפקחתי עיניים הבוקר, בבריאות די טובה, ובאיזו שמחה די נתונה. אני שמח שזה קורה לעוד הרבה בני אדם, וקצת עצוב על אילו שאצלם קו העניינים שפיר פחות. כל הדיבורים הלאומניים האלה… אני לא מרגיש כאילו יש לי זכויות על שום ארץ. כלומר, לטעמי: ליהודים וגם למוסלמים אין זכויות על הארץ, האדם חי על האדמה, מכח הגרוויטציה, זה הכל. אם יש לי זכויות הרי אלו זכויות אדם, ואני מקווה כי בני אדם ייהנו מהן, במידת האפשר, באופן שיוויוני.
לזה כדאי לקוות.
היי שועי יקר,
אני משיב לך על דבריך בנוגע לרמב"ם כאן ולא אצל מיכל, משום שאילולא היית מסב את תשומת ליבי לתגובתך אצלה לא הייתי מגיע אליה לעולם.
אז בקשר לרמב"ם, הרי שהוא רב פנים. ולעיתים פן אחד שלו סותר פן אחר של פניו. למשל עמדתו בנוגע למשיח. בי"ג העיקרים הוא מאמין בו באמונה שלימה וגם בתחיית המתים. בהילכות מלכים לעומת זאת הוא כופר בתחיית המתים ובאותות ומופתים, ומעמיד למעשה משיח שהוא "בחזקת משיח". מין משיח פופריאני שכזה שהוא משיח בתנאי שאפשר להפריך אותו ע"י ניסיון. גם עמדתו בנוגע להתאסלמות מאונס כפי שהוא גורס אותה בחרון גדול באיגרת השמד, איננה מתיישבת עם האופן בו תופסים אותו בישיבות של ש"ס. בכלל אם כבר לדבר על חלומות, אז אחד החלומות היותר גדולים שלי הוא להיות נוכח בחברותה של הרמב"ם ושפינוזה. זהו סוג של מאצ'-אפ שלא הייתי מחמיץ בחיים אילו התרחש. ולמרות כל אי-דתיותי המובהקת, אני נוטה לתפוס את עצמי כרמב"מיסט (למרות שלא בטוח שהרמב"ם היה מאשר את הדבר).
אגב, מאחר וחברותה עם הרמב"ם ושפינוזה היא בלתי אפשרית, אני מוכן בדלית ברירה ללחברותה איתך (-:
הי שועי
כשהנך שרוי בתוך רוטינה כחייל, המחשבות המהותיות מיטשטשות מעט, והנך נתון לפקודותיהם של הממונים עליך. יכול להיות שזה מתחבר לעניין של "להרגיש", מכיוון שברגע שהינך חייל בתוך המערכת, היא סותמת לך את הרגשות. בפרט בהיותך נער צעיר שנטש את חייו לטובת שירות צבאי. לכן – בין היתר – קמו ארגונים כמו "שוברים שתיקה", עדויות של חיילים שהשתחררו ו"עיקלו" את אשר עבר עליהם.
מעשה הדריסה של רייצ'ל קורי הינו חמור ביותר ואמור לעורר אצלנו את המחשבות ולנסות, ולו במעט, להפעיל את החשיבה, את הרגשות ובעיקר את האנושיות – מילה שהפכה לגסה בתרבותנו ובמדינתנו.
שועי יקר,
איכשהו הפוסט שלך על רייצ'ל קורי מתחבר לי באופן לא מוסבר (ואולי כן) לפוסט של מרית על קו איי. וזאת בלי לעשות אנלוגיה טוטאלית. רק זהות בתחושה של יגון על אובדן הנעורים המחריד.
בכל אופן אצל מרית הנחתי את שירו של ג'ון דון (או דאן) "שום אדם איננו אי" שמכונה גם למי צלצלו הפעמונים. אצלך אני מבקש להביא את תרגומו המזעזע של רמי דיצני, שעשה מעשה שכביכול אסור למתרגם לעשות אבל אני מזדהה עם הצורך הדוחק לעשות משהו, משהו שהוא אולי לא אֶתִי אבל הוא בהחלט צו השעה:
ג'ון דון / תרגם רמי דיצני
שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי
כֻּלוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ,
כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה;
אִם גוּשׁ עָפָר יִגָּרֵף עַל-יְדֵי הַיָּם –
אֵירוֹפָּה תִּהְיֶה נֶחְסֶרֶת,
מַמָּשׁ כְּמוֹ לוּא הָיָה כֵף-סֶלַע,
כְּמוֹ לוּא הָיָה אֲחֻזַּת מֵרֵעֶיךָ
אוֹ אֲחֻזַּתְךָ שֶׁלְךָ הָיָה;
מוֹתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם מְפַחֵת בִּי,
יַעַן-כִּי אֲנִי מְשֹׂרָג בְּגֶזַע הָאָדָם.
וְעַל כֵּן בְּעָבְרְךָ בְּמֶרְכֶּבֶת אֵשׁ עַל חֳרָבוֹת עֲשֵׁנוֹת עוֹד בָּהָר,
לְעוֹלָם אַל תִּשְׁלַח לוֹמַר,
לְמִי צִלְצְלוּ פַּעֲמוֹנֵי הַכְּפָר עֵת יָרַד בַּכִּכָּר בְּרַד פִּצְצוֹת הַמִצְרָר-
לְךָ הֵם צִלְצְלוּ.
דודו,
במורה הנבוכים ג,י"א, פרק העוסק בעידן המשיחי, אין משיח פרסונלי, אלא תקופה שבה יסורו השנאה והסכלות ותרבה החכמה במין האנושי "כי בידיעת האמת תסור השנאה והקטטה וייבטל הזק בני האדם קצתם לקצתם"
ואמנם לעתים דומני כי שלום ישרור רק כאשר השנאה שבנו תמוג.
ותודה על החברותא, שפינוזה הוא מורה וחבר יקר מבעד למאות השנים שחלפוּ (יש מישהו באוניברסיטה שקורא לי "שפינוזה", אבל זה כבר עניין אחר); ברמב"ם ישנם אלמנטים גאוניים, אבל יש בו גם אלמנטים דתיים-שמרנים למדיי, שתנועת ההשכלה (מחשבת ישראל) וגם המחקר במאה העשרים ניסו לבטל ולעקור, לטעמי, לא בצדק.
הרמב"ם כאינטלקטואל הכיר לא מעט הוגים ומדענים ערביים חופשיים, אבל הוא לא התייחס להגותם בחיוב, כל שכן, בכתביו אתאיזם או סקולאריות נדונות בחומרה (גם בכתביו הבלתי-הלכתיים); הרמב"" הוא גם אליטיסט אינטלקטואלי, שלא מוכן לקבל אלמנטים בלתי-שכלתניים בחברה ובממשל.
לאחר שנים של לימוד, בעיקר לבדי, אני לומד השנה מדי שבוע בקבוצות קטנות את "פצוצ אלחכם" (תושבות החכמה) למחיי א-דין אבן ערבי, ואת "קל"ח פתחי חכמה" לרמח"ל.
הייתי שמח לשבת קבוצת-רעים על שפינוזה. איכשהו יצא כי האתיקה ומורה הנבוכים הם שני ספרים שאני שב ועוסק בהם לרוב (אף על פי שאיני טיפוס של פילוסוף רציונליסט קר), מחקרית וגם לא מחקרית. אולי בעתיד.
רמי דיצני נקט מהלך יפה בעיניי. פתאום ג'ון דון (כפי שציינת, יש מתעתקים: דאן) הדהד לי שיר אנטי מלחמתי מאוחר ונהדר; את "פטר נוסטר" לז'ק פרוור.
הי תומר,
אני ער לטשטוש המוסרי שגורמת לחייל במודע המערכת ההירככית הצבאית; למזלי, עמדתי לפחות פעם אחת במבחן. לעתים לא רק שלא צריך לבצע, אלא לעתים יש לטרוח על כך שדברים שיש בהם משום פגיעה בחפים מפשע לא יתבצעו.
את השירות היה לי חשוב להעביר בתודעה לפיה אינני רכוש צה"ל; אני אדם חושב שבחר לציית לחוק ולשרת בהתאם לחוק, אך מבלי שהדברים ימחקו את הזהות המוסרית שלי או את צו המצפון.
אותו הדבר גם לגבי החיים הדתיים: האדם הדתי אינו רכוש הדת או רכוש האל; הוא אדם חושב ומרגיש הבוחר לקיים את החוק הדתי מסיבותיו, מבלי שהדברים יימחקו או יטשטשו את זהותו המוסרית ואת צו מצפונו.
גם כאן לדידי, ישנם דברים שאין לבצע; ישנם דברים, בתחום הפגיעה בזולת, שיש לדאוג שלא יתבצעו גם כאשר הם עומדים בניגוד לחוק הדתי או להוראת רבנים.
ציות עיוור הוא עיוורון; קבלת כל דבר כפקודה שאין מהרהרים אחריה היא כסילות. התגייסות מודעת לקיומו של סדר כלשהו, באופן בלתי ביקורתי, בלי לשאול שאלות, בלי לתת למצפון דין וחשבון, בלי לעמת את עצמך במעשיך כי "רק מילאנו פקודות" היא גלישה לרשעות.
לא פעם אני מהרהר בעובדת צמיחת שיעור הקצונה הדתית בצבא. ככל הנראה ישנו איזה קשר בין מסורת הציות בחינוך הדתי (פיקודין דאורייתא ומדרבנן) ובין הציות לפקודות בצבא.
דודו ושועי
אם ישנו מקום בו שניכם מתכנסים לקרוא ביחד שפינוזה – שם אני רוצה להיות (למרות שאני קצת מתבייש : – )
תודה אור (-: