*
מכל פרקי הפרוזה של המשוררת תרצה אתר (1977-1941) אשר ראו לאחרונה אור מעזבונהּ באסופה פתאום כבו כל האורות (ערכה והוסיפה אחרית דבר: שירה סתיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010) הולכות עימי כבר חודש ויותר השורות הבאות המופיעות בסיפור הקצרצר ירוק וסגול, לא מניחות, כאילו מדובר באיזה זיכרון ילדות כמוס, אשר בקע פתאום מנשייה:
*
הסגול והירוק אינם משלנו. הם אינם מן העיר שלנו. נכרים. נוודים הם. לפני שנים רבות באו לכאן, כשהיו ילדים. יתומים היו והרחוב הצהוב גידלם. עכשיו, לכשצמחו כל-כך, שנואים הם על הכול. משונים הם. יש להם צללים צבעוניים, אינם נפרדים לעולם איש מעל אחיו. אינם מרבים לדבר. אינם עושים דבר. גם בית אין להם. ביום ישוטטו מכאן לכאן. בלילה ילכו אל העץ שלהם. אינני יודעת מדוע, אך העץ הזה, שלהם הוא.
[תרצה אתר, פתאום כבו כל האורות: פרקי פרוזה, ערכה והוסיפה אחרית דבר: שירה סתיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 85]
אחד הדברים שובי הלב בפרוזה של אתר, היא דרישתה-קירבתה אל הנכרים-נוודים-שנואים-מנודים; הלך רוח המשותף לרוב סיפורי העזבון (חלקם ראו אור בבמות ספרותיות שונות עוד בחייה); אבל יותר מכך, דווקא העובדה לפיה כאן היא מותירה את הסגול והירוק חסרי פנים, כמעט צבעים אסבטרקטיים, מפנה היא את דרישתהּ זו אל מארג זכרונותינו. על מנת לראות צבעים העין צריכה כמות מסוימת של אור, אשר מבלעדיה לא תוכל לראות, גם לא לעמוד על דקותם של הצבעים והתפרטותם אלו מאלו. באותו אופן, דומה כי אתר, ציירת של מלים, מבקשת אותנו להאיר את מאורת זכרונות הילדות של כל אחת ואחד מקוראיה, ולהבחין שם בנקודה שבהּ כבר לא מתקיימת "ילדוּת" (כחוויה טוטלית-מונאדית), אלא ילדוּת מליאה פָּנִים שונות, חוויות שונות, שגם בה היוּ מעמדות חברתיים, שגם בהּ התייחסו בזלזול או בניכור למי שנתפש כזר ושונה. מה שמשונה וקסום באגדה הזאת שטווה אתר, הוא שהיא אינה מגלה האם בזכרון רחוק מדובר, שמא אך בחוויה פנימית בלבד של עין המתבוננת בחברת האדם, שמא באירוע קונקרטי קרוב, שבו אותם דחויים עדיין סובבים בקרבתהּ. אתר שומרת זאת לעצמה משום שכל האפשרויות נכונות: הירוק והסגול הם כל אותם אנשים שנדחו מן החברה, שהתהלכוּ בשוליה, תהא הסיבה אשר תהא; הם מציאות פנימית בליבה של אתר; והיא גם מציאות שגורה בחברת האדם, יום יומית למדיי. האסונות, שברונות הלב, שאנו מפנים עליהם את גבנו, כמעט מושכים כתף ומבטיחים לעצמנו, כי סבלו של האחר (כמו שלנו) אף הוא חלק מסדר העולם. פעם אנחנו, פעם הוא. אם כן, ניתן להמשיך במשחק.
*
סגול: אנחנו הולכים הביתה.
ירוק: לעיר שלנו.
סגול: היא בהרים.
ירוק: רחוקה מאוד. יבשה מאוד. אנחנו מתגעגעים.
ואחר כך הלכו. נותרתי לשבת שם זמן רב מאוד. עד שירד הערב. צדקתי. לא ירד גשם. לא היה קר. החורף התקרב לסיומו. כולם יצטערו שהם הלכו מכאן. הברודים, החומים. וגם שלנו. כולם יצטערו מאוד. אולי בעצם, לא שנאנו אותם כל כך, יאמרו, פשוט, לא הבנו. הם לא נתנו לנו לגשת אליהם. תמיד היו מתבודדים ומתיהרים.
אני לא חושבת כך. אני חושבת שהם פשוט התגעגעו מאוד.
[…]
אפילו שלום לא אמרו. אפילו לא שלום. המבחשת היתה למגלב של כסף, שהשליך בי הירח, מגלב קשור ומהודק היטב לקצהו של חוט. הירח רוצה לדוג אותי. הירח הטיל בי קרס זערער, שננעץ בזרועי ודקר אותה קלות.
קמתי ללכת. החוט הוליכני הביתה. כשנכנסתי הביתה התחלתי פתאום לבכות.
[שם, עמ' 86-85)
*
אתר (או בת דמותהּ) מודעת לחוסר יכולתהּ לשנות את דבר הליכתם של ירוק וסגול מן העיר לעולם; הגעגוע אל המקום אליו הם שייכים באמת מוליך אותם הלאה. געגועיהם שאיש מעולם לא הבין הופכים להיות געגועיה שאיש לא יבין, שאנשים יפטרו במלים כמו: מוזרה, מתבודדת, יהירה. שכן מי ששייך, מי שחש בהויה כבן-בית, כנראה לא יכול להבין לליבו של מי שאינו חש את מקומו בעולם כמותו. ובכל זאת, האם גיבורת הסיפור בוכה בסוף מתוך געגוע חונק או שמא מתוך ייאוש על שאין בכוחהּ לשנות את החברה ואת האדם, לפקוח עיניו אל מציאויות שליבו ערל מלהבין.
כאשר קראתי את השורות האלה נזכרתי במשהו שכתבתי פעם: יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו איכות של אותיות הנופלות מן העיניים ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען. מלים אלו נחוות אצלי כנכוחות בכל האמור לגעגועים האמורים במעשה הכתיבה. געגועים המוסבים אל פָּנים וחוויות ראשונות, שאולי לא אשוב ואחווה לעולם; געגועים למקום העשוי להכיל גם ירוק וסגול, וגם כמה גוונים שונים ומשונים אחרים, מבלי שיחוו עצמם שנואים, דחויים, מתבודדים או מתיהרים, גם אם איני נהנה מיכולות ההשתייכות וההסתגלות המצויות, ועודי מתגעגע בכל מאודי.
*
*
בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, סמטה ביפו, שמן על בד 1925.
© 2010 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
יצירת הפרוזה של תרצה אתר תמיד מרגשת אותי באיזה אופן מיוחד. תודה על הציטוט ועל דבריך, מעניין לחשוב על הסיפור כעל זכרון.
מעניין,
שועי,
לחלק הראשון פחות התחברתי,
מה שמופשט לא ממש מגיע אלי,
ובשני, משהו קרה,
יש שיחה,
וזה כמו הקרס הזה,
של הירח,
זה ננעץ בי.
תודה.
היי שועי,
אתה יודע, כשאתה מדבר על געגועים שמייצרים את תהליך היצירה אתה מזכיר לי את הדברים שאמר לי אודי בן סעדיה בזמנו – והוא אמר שתרבות זה געגוע.
ואני חושבת שתרבות זה געגוע גם לדברים שמעולם לא חווית ולמקומות שמעולם לא היית בהם ולרגשות שמעולם לא הרגשת…..
איי שועי,
תרצה אתר מדובבת אל לב כולנו,
ילדי פרח העציץ הסגולים והירוקים.
וציונה תג'ר לשבת? מה עוד אפשר לבקש?
וואו… חזק ונוקב.
והאמירה של לגבי הדמעות – – מדהימה.
תודה
ותודה גם על ציונה תג'ר (-:
הי עדי, ברוכה הבאה.
אני חושב שמדובר פה ביותר מאגדה אבסטקרקטית, אלא שמאחורי הירוק והסגול עומדות חוויות יסוד, זכרונות, שמקורן בילדוּת (רבים מסיפורי הקובץ אכן עוסקים בחוויות ילדוּת ונערוּת קונקרטיות).
מעבר לכך, ירוק וסגול הם צבעים שאני מאוד אוהב וכאן הצליחה אתר לחבר בין הצבעים ובין תחושות ורגשות, ולהציע איזו עמדה קיומית הנובעת מכולם (צבעים ורגשות).
מיכל יקרה,
טוב, בחלק הראשון אכן אין כָּתוֹם (-:
אצלי זה מעט שונה, דווקא הצטוט הראשון הוא לב הדברים בעיניי
דווקא חוסר-הפנים של ירוק וסגול מעניק לכל הדברים בעיניי נופך אוניברסלי וחסר גיל.
אני מסכים שרק בציטוט השני התיאור הופך לכעין שיח ועל כן יש בו תנועה דיאלוגית.
חבל שלא מלמדים את הטקסט היקר הזה לילדים כמענה לתכנית העיוועים לגירוש ילדי מהגרי העבודה.
אם אהרהר רגע בילד שהייתי, אין לי ספק שהוא היה נפקח להבין ולהרגיש, לא פחות מהמבוגר (או הילד המבוגר) שאני עכשיו.
דודו יקר,
תודה רבה. אני שמח שהסיפור הזה מדובב לבבות נוספים. לרגע, לפני שהעליתיו הנה, הרהרתי בשאלה עד כמה הוא ידבר לקוראים/ות. כפי שעולה מן הרשימה למעלה הוא דיבר אליי מאוד.
הי נינה, ברוכה הבאה.
תודה על דברייך. לפעמים אני חושב כי כולנו כותבים בדמע, בין אם מודעים לכך או לאו. באשר לציור של ציונה תג'ר — בחרתי בו כי הוא מתאר נוף די עזוב, לא בחירה
מיידית/שגורה לציור נוף. על הקירות ניתן להבחין בירוקים וסגולים. כך לפחות נדמה לי.
הי אסתי,
זה נכון; אבל יש גם את ההיבט לפיו חוויותיו של "האחר" אחרות ככל שיהיו מחוויותיו של הקורא מעוררות את עולמו הפנימי ואת מארג זכרונותיו.
שועי יקר מאוד,
חסרות לי מילים, ואולי גם צבעים, כדי לתאר עד כמה הקטע הזה מדבר אלי (ודווקא הראשון, הרבה יותר, אם כי גם השני, כמובן) – עד כמה אני אוהבת את הניואנסים האלה וההתבוננות והמילים והצבעים והרגשות והכל.
והשיר הזה-ושם סלע- הוא אחד מהשירים שאני הכי אוהבת בעולם כולו, ובכלל, אני כל כך כל כך אוהבת את שיריה של תרצה אתר.
בשבוע האחרון דוקא ליווה אותי שיר אחר שלה (מצחיק. זה כמו מעין חידון – בפוסט הקודם שמת שיר יפה שהזכיר אותו מבחינה עכשיו ועכשיו שיר יפה שמזכיר אותו מבחינה אחרת לגמרי והשיר "שלי" נשאר אותו שיר, אבל נצבע בצבעים אחרים), אבל כל מה שפה מדבר אליי מאוד בכמה וכמה שכבות ורבדים וצבעים.
וגם, הטקסט מזכיר לי אינסטינקטיבית, סיפור ילדים שהכרתי כפעוטה ואני מאוד מאוד אוהבת, קטכחול וקטצהוב, של ליאו ליאוני. מכיר?
שיהיה שבוע טוב ומיטיב, ותודה! (-:
טלי עזיזה',
תודה רבה. אני באמת מרגיש שאצל תרצה אתר, בכל יצירותיה, ישנה תימה קבועה: כיצד ניתן לשמר, אם ניתן לשמר, את התבוננותו של הילד כאשר תקופת הילדות חלפה ואינה. זו גם התימה העקרית בקובץ הנוכחי "פתאום כבו כל האורות".
ו"שום סלע" הוא באמת שיר יפה מאוד. והמשפט הפשוט הזה "לא קר לי" מדבר אליי הרבה יותר מכפי שאני יכול לכתוב או שהפה יכול להגיד (ממש לחוויית ראשית, מהיכן שמתחיל הזכרון).
((-:
לא קר לי. חיוך חם.
טלי, אני מקווה שבקרוב תבואנה כמה רשימות מבדחות יותר…
ובינתיים חיוך שלוח גם.
גם אני מקוה, אמן ואמן!
שולחת נוצה צבעונית וירטואלית, אולי תגיע לאדן החלון….(-:
אולי של פניקס.. אולי של עגור בלתי שכור…
בדיוק! אני רואה שהיא הגיעה (-:
טלי ושועי,
בתור מי שקריאות העגורים באגמון החולה מעירות כל בוקר אותו עם הנץ החמה. אני יכול לגלות לכם (בתנאי שלא תעבירו את זה הלאה) שחלק מהעגורים הם עגורים שכירים של משרד התיירות, אבל חלק לא מבוטל מהם הם סתם עגורים שיכורים מעומס דגים כי רב.
לכן, למגינת ליבם של מגדלי הדגים, הם מסרבים לעזוב את מלון הדגים השופע ולהמשיך הלאה דרומה בעקבות הצו הגנטי.
זו לא בעיה, דודו.
העניין הוא פשוט שלשועי היתה פעם סוכנות להשכרת עגורים, ואח"כ היא נסגרה, עקב מחשבה נוספת על ליקוי מוסרי מסויים.
אם הם שכירים ו/או שיכורים – זו בחירה שלהם, אין בעיה בכלל! (-:
(ואם הם פיניקסים, עוד יותר טוב אפילו )
דודו, כמו שטלי סיפרה היתה לי פעם רשימה שנקראה" דמעת ההיסטוריה בסימן חדשות הערב" שנחתמה בכך שאני מקבל בדמי לילה שיחת-טלפון וקול בעבר השני שב ושואל אותי אם הגיע לסכנוּת להשכרת עגורים. אם תבדוק עוד בעמוד הנקרא "על רוח האתר" יש עוד התייחסות לאותו אירוע מכונן. מאצ'ואו באשו משורר הזן היפני בן המאה השבע עשרה ראה בעגור את כליל השלימות; ליאסונרי קוובטה יש נובלה מפורסמת מאוד הנקראת "אלף עגורים" וכיו"ב.
ואני מכיר את אגמון החולה בתקופה הזאת של השנה. מרהיב למדיי.