סְטיקיית חצוֹת

 

פִּסְגַּת הַבְּרִיאָה מִבֵּין הַמְאֻבָּנִים

הִיא וֵנוּס מִמִּילוֹ,

נִמְנַעַת נִצְחִית, אֲשֶר

זְרוֹעוֹתֶיהָ אֲוִיר

[דן פגיס, 'מְאֻבָּנִים', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק: ירושלים 1991, עמ' 195]

 

1

   בסטיקיית חצות בירושלים, אחרי ניחום אבלים, שני חברים (השיח', הסניור) ואני, הם עם מעורב ירושלמי; אני הצמחוני עם חומוס ובירה— כולנו עם צ'יפס, חמוצים, מרק חרירה ותה עם נענע. אין מוסיקה, אבל דומה כי מן לחן רחוק נמסך עלינו מרחוק, מתוך עבי הליל הירושלמי הקר. הדיון נסב על מחיי א-דין אבן ערבי (1235-1165), המיסטיקון הסוּפי האנדלוסי הגדול, שנדד ברחבי המזרח התיכון עד שהתיישב בדמשק, ועל האדם הראשון לשיטתו, המכיל בקרבו את כל שמות האל ותאריו. אף אנו, בני האדם, לדידו– כולנו נוטלים בו חלק, וכוללים איזו בחינה אלהית בקירבנו; כאשר השלמים בבני אדם, הריהם כאדם הראשון בלי ספק, ואוצרים בקרבם את הידע האלהי: שמות האל ותאריו.

   אני חושב על וולט וויטמן (1892-1816) שכתב כי מכתבי אלהים נגלים לו בכל יום, בכל רגע ממש. חוט משוך מעל ההיסטוריה, מעל היבשות, בין אבן ערבי ובין וולט וויטמן. על החוט פוסע צעד אחר צעד, רוקד בקור, לוליין מיומן, להוביל את הרעיון דרך הזמן, מהלך כשש מאות שנים ויותר. הוא אינו יכול לנפול לתהום, הואיל והתהום אינה באמת רוחשת תחתיו; עם זאת, יותר מדיי בני אדם רוצים בנפילתו (שהרי יותר מדיי ממסדים בקשו להקים מתווכים בין האל או הטבע ובין אדם). על כן, הם מציירים להם בעיניי רוחם תהום אליה ייפול הלוליין-ההלך לרווחתם, וקובעים אותה בדעתם – כמקום הנפילה. שמחים בליבם על שהרעיון לפיו האדם כולל בתוכו איזו אפשרות של ידיעת כל– הודבר, לפי שעה,  ועל שהמרחק (וגם הסדר הטוב) נשמר.

   השעה מאוחרת ואיני יודע האם אני נושא ולו שם אחד ותואר אחד, אפילו לא רסיס נהרה אחד. בימים האחרונים אם נגלים לי מכתבי אלהים הריהם דפים ריקים, כעלי שלכת מצהיבים ענקיים, הנושרים פתע בהלכי ברחוב (למשל הערב בהולכי דרך גן ציבורי לכיוון האוניברסיטה). תמיד שורר פער גדול מדיי בין חוויותיי הפנימיות ובין מה שאני יכול לכתוב או להגיד; הכתיבה ככלל, היא הנכונות לדון בכל אותם דברים שמסירתם אינה קלה, דברים שעולים בהתבוננות הפנימית או בקשב פנימי. אני מסוגל לכל היותר, להדהד-לגמגם את המראות והקולות האלה, אבל משהו בהם בלתי ניתן למסירה, בלתי ניתן לתרגום בעליל. כל תקוותיי להביע את עולמי למישרין רעועות למדיי. אני לכל היותר מתרגם כלשהו של עצמי. מלאכה מתישה למדיי. למה דומה הדבר? לאבן ערבי המתאר את התאוותו של האל להתבונן בעצמו (בטרם היה עולם), כעילה לכך שנברא העולם. האל (כאפשרות) אמנם גילה את עצמו בעולם הברוא, אבל הבבואה — כל כמה שהיא מבקשת להביע את העצמוּת היא גם רחוקה ממנה לפחות באותה המידה. כך גם אנו בני האדם. מנסים להביע את עצמינו. ליצור בבואות מרקדות של עולמנו הפנימי. האותיות, צְהִבהובי תת-מודע, מבטאות משהו מרוחינוּ, ממה שהתכוונו למסור, ממה שהתכוונו לגלות, אך משהו נשאר בלתי מסיר, אסור וחתום, וכל כמה שאנסה להביע, אני חושב, תמיד אהיה קרוב מאוד אל לב היצירה , ובד בבד, רחוק-מרחוק.

2

   איש אחד גילה שאינו יכול לשים קץ לחייו משום שבפעם הראשונה (בילדות הרחוקה) בה התוודע למטבע הלשון "שם קץ לחייו" הוא קראו בשוגג: "שם קץ ללחייו" ולא הבין מה אירע לאותו אדם כשאזלו לו הלחיים. מאז בפעמים הבודדות שעלו בו מחשבות אבדניות הוא חשב על לחייו, על אנשים שכבר אינם חיים שצבטו אותן בחיבה, על נערות שנשקו לו, על אשתו ועל ילדיו, על סומק, צחוק וחיוורון. הוא יכול ודאי להגיש מדיי פעם את הלחי השניה (יש לו הלאו שתיים). זה גורם לגומות לחייו להתגלות גם כשקודר לו, לחיוך פליט לחמוק ממסתורו. 'לשים קץ ללחייו? מה חשב לעצמו בעצם?'

הוא אינו יכול לשים קץ ללחייו.

 

בתמונה למעלה: Joseph Mallord Willian Turner, Stonehenge, Watercolors on Paper 1828

© 2010 שועי רז