פִּסְגַּת הַבְּרִיאָה מִבֵּין הַמְאֻבָּנִים
הִיא וֵנוּס מִמִּילוֹ,
נִמְנַעַת נִצְחִית, אֲשֶר
זְרוֹעוֹתֶיהָ אֲוִיר
[דן פגיס, 'מְאֻבָּנִים', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק: ירושלים 1991, עמ' 195]
1
בסטיקיית חצות בירושלים, אחרי ניחום אבלים, שני חברים (השיח', הסניור) ואני, הם עם מעורב ירושלמי; אני הצמחוני עם חומוס ובירה— כולנו עם צ'יפס, חמוצים, מרק חרירה ותה עם נענע. אין מוסיקה, אבל דומה כי מן לחן רחוק נמסך עלינו מרחוק, מתוך עבי הליל הירושלמי הקר. הדיון נסב על מחיי א-דין אבן ערבי (1235-1165), המיסטיקון הסוּפי האנדלוסי הגדול, שנדד ברחבי המזרח התיכון עד שהתיישב בדמשק, ועל האדם הראשון לשיטתו, המכיל בקרבו את כל שמות האל ותאריו. אף אנו, בני האדם, לדידו– כולנו נוטלים בו חלק, וכוללים איזו בחינה אלהית בקירבנו; כאשר השלמים בבני אדם, הריהם כאדם הראשון בלי ספק, ואוצרים בקרבם את הידע האלהי: שמות האל ותאריו.
אני חושב על וולט וויטמן (1892-1816) שכתב כי מכתבי אלהים נגלים לו בכל יום, בכל רגע ממש. חוט משוך מעל ההיסטוריה, מעל היבשות, בין אבן ערבי ובין וולט וויטמן. על החוט פוסע צעד אחר צעד, רוקד בקור, לוליין מיומן, להוביל את הרעיון דרך הזמן, מהלך כשש מאות שנים ויותר. הוא אינו יכול לנפול לתהום, הואיל והתהום אינה באמת רוחשת תחתיו; עם זאת, יותר מדיי בני אדם רוצים בנפילתו (שהרי יותר מדיי ממסדים בקשו להקים מתווכים בין האל או הטבע ובין אדם). על כן, הם מציירים להם בעיניי רוחם תהום אליה ייפול הלוליין-ההלך לרווחתם, וקובעים אותה בדעתם – כמקום הנפילה. שמחים בליבם על שהרעיון לפיו האדם כולל בתוכו איזו אפשרות של ידיעת כל– הודבר, לפי שעה, ועל שהמרחק (וגם הסדר הטוב) נשמר.
השעה מאוחרת ואיני יודע האם אני נושא ולו שם אחד ותואר אחד, אפילו לא רסיס נהרה אחד. בימים האחרונים אם נגלים לי מכתבי אלהים הריהם דפים ריקים, כעלי שלכת מצהיבים ענקיים, הנושרים פתע בהלכי ברחוב (למשל הערב בהולכי דרך גן ציבורי לכיוון האוניברסיטה). תמיד שורר פער גדול מדיי בין חוויותיי הפנימיות ובין מה שאני יכול לכתוב או להגיד; הכתיבה ככלל, היא הנכונות לדון בכל אותם דברים שמסירתם אינה קלה, דברים שעולים בהתבוננות הפנימית או בקשב פנימי. אני מסוגל לכל היותר, להדהד-לגמגם את המראות והקולות האלה, אבל משהו בהם בלתי ניתן למסירה, בלתי ניתן לתרגום בעליל. כל תקוותיי להביע את עולמי למישרין רעועות למדיי. אני לכל היותר מתרגם כלשהו של עצמי. מלאכה מתישה למדיי. למה דומה הדבר? לאבן ערבי המתאר את התאוותו של האל להתבונן בעצמו (בטרם היה עולם), כעילה לכך שנברא העולם. האל (כאפשרות) אמנם גילה את עצמו בעולם הברוא, אבל הבבואה — כל כמה שהיא מבקשת להביע את העצמוּת היא גם רחוקה ממנה לפחות באותה המידה. כך גם אנו בני האדם. מנסים להביע את עצמינו. ליצור בבואות מרקדות של עולמנו הפנימי. האותיות, צְהִבהובי תת-מודע, מבטאות משהו מרוחינוּ, ממה שהתכוונו למסור, ממה שהתכוונו לגלות, אך משהו נשאר בלתי מסיר, אסור וחתום, וכל כמה שאנסה להביע, אני חושב, תמיד אהיה קרוב מאוד אל לב היצירה , ובד בבד, רחוק-מרחוק.
2
איש אחד גילה שאינו יכול לשים קץ לחייו משום שבפעם הראשונה (בילדות הרחוקה) בה התוודע למטבע הלשון "שם קץ לחייו" הוא קראו בשוגג: "שם קץ ללחייו" ולא הבין מה אירע לאותו אדם כשאזלו לו הלחיים. מאז בפעמים הבודדות שעלו בו מחשבות אבדניות הוא חשב על לחייו, על אנשים שכבר אינם חיים שצבטו אותן בחיבה, על נערות שנשקו לו, על אשתו ועל ילדיו, על סומק, צחוק וחיוורון. הוא יכול ודאי להגיש מדיי פעם את הלחי השניה (יש לו הלאו שתיים). זה גורם לגומות לחייו להתגלות גם כשקודר לו, לחיוך פליט לחמוק ממסתורו. 'לשים קץ ללחייו? מה חשב לעצמו בעצם?'
הוא אינו יכול לשים קץ ללחייו.
בתמונה למעלה: Joseph Mallord Willian Turner, Stonehenge, Watercolors on Paper 1828
© 2010 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
אוי, עזיזי, העצבתני…(אני יודעת שזו לא תגובה פיוטית/שנונה/משחקית או משהו, אבל זה מה יש, זו האמת….).
האיכות של סטקיית חצות ירדה בשנים האחרונות.. לא שמעתי לחן כלשהוא כאשר הייתי שם לפני למעלה משנה. אצלי הלחן בא עם איכות המזון.
הוי שועי יקר,
ההרהור העגום שרשמת בסטקיית החצות הנעגמת והקרוב רחוק הלא מתייהר שלך ללב היצירה, וטרנר המהורהר מול סטונהנג' הקמאית, כל אלה פתחו צוהר בכותל שאני חובט עליו את ראשי מאתמול בלילה עת חזו עיני בהפגנת הימין בבת ים (בת מים הכי רחוק שאפשר מילדי המים) ומן הצוהר הזה שפתחת לי בכותל המכות חדר אויר עצוב אמנם אבל משיב נפש.
וכמה יפה אמונתו של וולט קשישא וכמה שהיא איננה מונופוליסטית על אלוהים כרוב הדתות (אולי כל) המונותאיסטיות:
"אני מוצא מכתבים מאלוהים שנשמטו ברחוב, ואלוהים/חתום על כולם,/ואני משאיר אותם במקומם, כי אדע, בכל אשר/אלך/אחרים בעתם יבואו לעולמי עד".
איך ה"אני משאיר אותם במקומם בשביל האחרים שיבואו בעיתם" משחרר את המחנק האלים שבין המאמין הפאנאט לאלוהיו הבלעדי.
כאות תודה סטקיית לילה אחרת של אדוארד הופר:
טלי עזיזתי,
הקטע השני העציב? ממש לא התכוונתי; השני הוא אנטי-קליימקס לראשון (-:
יואב יקר,
אם לא זיהית, אני בטוח שאני מכיר מקרוב חלק מהנפשות הפועלות בקטע הראשון.
החומוס היה ככה-ככה (בשר ממילא אני לא אוכל, כנודע), אבל השיחה היתה המשך של השיעור, ולקחה לכל מיני מקומות ובירורים בלתי צפויים בעליל (-:
שועי יקר,
כמו האיש שאינו יודע אם
הוא חולם את הפרפר
או הפרפר חולם אותו,
גם אני לא יודעת עדיין,
אם אלוהים ברא אותנו כדי שנשקף לו את עצמו,
או שאנחנו בראנו אותו, כדי שיהיה לנו לבבואה,
בין שני הקצוות,
על החבל הדקיק הזה,
יש להמשיך וללכת.
עדיף עם חומוס, ציפס, תה בנענע
וחברים שאפשר לשוחח איתם על דברים כאלה.
בינתיים,
העלים ממשיכים לנשור.
לא השני, הכל ביחד…(-:
השני גם חייך, לא אומרת שלא, אבל בסה"כ התעופפו אליי מהמסך עלי שלכת עצובים.קורה. מותר.
((()))
דודו יקר,
האפיטאף של פול קלי אומר משהו כזה: פה נטמן פול קלי קרוב אל לב היצירה מן הרגיל אבל לא קרוב מספיק. אני חושב שבדבריי למעלה נסיתי להציע אפשרות להבין למה הוא אולי התכוון.
באשר ל-Song of Myself שיר 48, אני חושב שהבאת את תרגום פלד, הלקין מתרגם כך:
"מכתבים מאת האלהים אני מוצא נשורים ברחוב, וכל אחד חתום
בחתימת שמו של האלהים
ואני משאירם בכל אשר הם, לפי שיודע אני שכל מקום שאלך
יבואו במדויק אחרים שכמותם עד לעולמי עד"
כלומר הדגש או על הופעתם של מכתבים חדשים, לאו דווקא על מכתבים חדשים שיוודעו לאנשים שיבואו אחר וויטמן.
אבל וויטמן לא היה מתנגד דומני כי כל אדם יזכה לחוויות שכאלו.
אני מסכים איתך שאין מדובר פה כלל בחווייה דתית או אמונית.
אגב, גם אבן ערבי, היה רחוק מאוד-מאוד מלהיות פנאט אלא הוא מצטיין בסובלנות.
הוא נחשב כיום כופר בעיניי רוב התיאולוגים האסלאמיים, אבל אצל מקצת הסוּפים ובמערב תורותיו עודן עושות חייל.
מיכל יקרה,
תודה על תגובה יפה. אני חושב שאין בזה הכרע. מבחינתי, לעולם לא אדע האם האל הוא אידיאה הנטועה בי, או שמא יש לו אכן קיום אונטלוגי (ישוּת ממש). אני מעדיף לראות בו אפשרות שבקיוּם יותר מאשר קיים מעבר לכל ספק.
העלים ימשיכו לנשור, הולכים ובאים, כמו מחשבות, רגשות, חיים. כל התנועה הזאת.
טלי, זה המצברוח הדחלילי, שמגרש את הצפורים (-:
בוא ניתן לוולט להכריע למה התכוון. כך הוא כותב במקור:
I hear and behold God in every object, yet understand God not in the least,
Nor do I understand who there can be more wonderful than myself.
Why should I wish to see God better than this day?
I see something of God each hour of the twenty-four, and each moment then,
In the faces of men and women I see God, and in my own face in the glass,
I find letters from God dropt in the street, and every one is sign'd
by God's name,
And I leave them where they are, for I know that wheresoe'er I go,
Others will punctually come for ever and ever.
Walt Whitman: Song of Myself, Part 48
גם אני התעצבתי כמו טלי, משני החלקים, וחיפשתי לחש נגד. ונזכרתי בסבתא שלי היקרה שהיתה מחבקת ושרה: מחי, מחי כפיים/ אבא יקנה נעליים/ אמא תסרוג גרביים/ וסבתא תתן נשיקה בלחיים (ואת החלק האחרון היא היתה ממהרת להמחיש לצהלת כל המשתתפים).
"אני אוסף עקבות וסימנים," אומר המספר בהצגה 'האוסף הכי הכי'. "כל דבר משאיר סימן: נשיקה בלחי, צביטה של הדוד, המחשבות, הצער, השמחה, הצפורים ברוח…".
שועי יקר,
קודם בענין ניחום האבלים… אני 'קמתי' השבוע מאבל וחייב לומר שכול השבוע הארוך התעצבתי וודאי על אבדתי אבל גם על מה שעלה בגורל מנהגי הניחומים שהפכו להיות מין חינגא פנקסנית נטולת כל הירככיה (של אבל ושל אבלים..).
לענין שאתה מעלה, ראה את מספר השורות הראשונות בספרו של ז'נה 'שבוי מאוהב' שלצערי לא תורגם לעברית ואני מצרף תרגום זריז משלי… הוא כורך כמובן את תהייתו בענין הכתיבה והתרגום במהפכה הפלסטינית אבל כול מציאות אחרת יכולה להתאים לה…
'בראשית הדף היה לבן, עתה מטיילים בו, מלמעלה למטה, סימנים שחורים וזעירים, אותיות, מילים, פסיקים, סימני קריאה, ובזכותם אומרים שהדף קריא. אלא שאצלי מין דאגה בלב, תחושת גועל קרובה לבחילה, חוסר וודאות שגורמת לי להסס לכתוב… המציאות הינה סכום אותם סימנים שחורים? האם הלבן, שכאן, אינו אלא מין תחבולה שבאה להחליף את שקיפותו של הקלף, לדיו הטבוע בטבלות החרס ולדיו הבולט פה, כמו גם לשקיפות וללבן, ישנה אולי הוויה חזקה יותר מהסימנים שמכערים אותם. האם ניתן לכתוב את המהפכה הפלסטינית על אָיִן, אחיזת עיניים על אָיִן, והאם הדף הלבן, וכול רווח זעיר של נייר לבן שמופיע בין שתי מילים, אינם אמיתיים יותר מהסימנים השחורים? הקריאה בין השורות היא אומנות מאוזנת (רגועה) וזאת שבין המילים, אף היא אמנות, אבל אנכית(נוקבת). אם ניתן היה להקפיא את המציאות בסמיכות לפלסטינים – ולא בכפיפתם – היא יכולה הייתה להישמר, אני אומר ולא מדייק, בינות כול מילה שמתיימרת לתאר את אותה מציאות תוך כדי שהיא מתכרבלת, מתחבקת, מחושקת או נתונה בסד דווקא בין המילים, על משטחו הלבן של דף הנייר, אבל לא בתוך המילים עצמן שנכתבו על מנת שתיעלם אותה מציאות. או, אומַר זאת אחרת: החלל הנמדד בין המילים מלא בהוויה עוד יותר מבזמן הנדרש כדי לקוראן. ואולי הוא מאותו זמן דחוס וממשי, דחוק בין כול אות ואות של השפה העברית…
וואו, עמנואל, איזה ציטוט.
ומה שמדהים (זאת אומרת, גם) שז'נה – לא לפי הטקסט הזה, אלא בכלל – הוא ההפך הגמור משועי. הנושא שלו הוא שנאה.
מרית יקרה,
הנושא של ז'נה יכול להיות, גם, שנאה.. וגם הרבה דברים אחרים שאינם תמיד נכללים בסדר היפה והטוב. אבלהספר הזה, שמתוכו אני מצטט, הוא רובו ככולו אהבה (לפלסטיני, למקום שז'נה מצא אצל הפלסטינים וכו'…)…
אני כמובן ממליץ לקרוא אותו.
עמנואל היקר בעצמך, אני לא נגד ז'נה! (איך אני יכולה להיות? ראשית הוא נפלא, ויעיד שועי שדרבנתי אותו לא מזמן לקרוא את המחזות הפחות ידועים והיותר מרחקי לכת שלו, ושנית אני בעד אלה שנגד, אין לי ברירה, וז'נה יכול היה להוביל את התהלוכה, ושלישית, אני לא הוא לשמחתי, אבל אני בכל זאת מבינה אותו מבפנים ולא מבחוץ). ובכל זאת, מהיכרות אינטימית – הנושא שלו הוא שנאה (שהיא הצד השני של אהבה, אבל הוא בצד האחר).
מרית שהיא דברים רבים, ובטח גם יקרה מדי פעם…
מסכים איתך שקשה להיות נגד ז'נה (ואם מתוך מילותיי הבנת שרמזתי אחרת, הנה אני מתקן).
נקטת במילה תהלוכה ואני נזכר שבספר יש סצנה נפלאה של שתי תהלוכות מתנגשות – אחת תהלוכת אבל והשניה תהלוכה (PROCESSION) שבה דייגים מוציאים את המדונה שלהם לרחובות העיר…
אני באמת לא חושב שהנושא של ז'נה הוא שנאה, ובכלל איני חושב שליוצר בשיעור קומתו של ז'נה יכול להיות נושא אחד ויחיד… כיוצר מפחיד אותי לחשוב שיש לי רק נושא אחד (ואותך??).
אפילו שנאת היהודים אצל ז'נה באה באופן מגוחך ושרוי בלגלוג עצמי (כשהוא מספר שהוא קפץ החוצה ממיטתו של אלן גינסבורג , אפשר להבין שהוא קפץ החוצה כי הבין – ממישוש – שהלה יהודי או שהוא אינו ממש חושק בו…)
אולי נושא זה לא מילה מוצלחת. כי היא מילה של צמרת, והשנאה של ז'נה היא בשורש הדברים, היא הנחת היסוד. ובשבילי, יש בזה משהו מנחם, שגם השחור-שחור או הצהוב-צהוב הזה, יכול להזין יצירה כל כך נפלאה ורבת גוונים.
ותהלוכות, בטח.
עמנואל יקר,
תודה על הטקסט של ז'נה; יש כנודע מספר רעיונות בקבלה שאכן ראו במרווחים שבין האותיות לא אין כי אם יש אשר בוחר להסתתר עדיין (לדוגמא אצל רמב"ן ותלמידיו עתידה להתגלות אות מסתורית, כ"ג במספר, והיא תביא לכך שנקרא את התורה אחרת לגמריי, בבחינת "תורה חדשה מאתי תצא"; ועיין גם למשל רמח"ל, קל"ח פתחי חכמה, פתח ל'– שאמנם לא דן באותיות, אלא בהתעלות/זכוך של המין האנושי, עת לשיטתו, אמנם תיוודע מתוך התורה, תורה חדשה, לאנושות כולהּ).
אמנם מרית המליצה לי לא פעם ולא פעם על מחזותיו הפחות ידועים של ז'נה (קראתי עד כה את "קרל מברסט" ואת "המדונה" ואני מכיר את "המשרתות") אבל לא הרחבתי מעבר לכך. אגב, אני חושש כי המקום האוניברסיטאי היחיד בארץ בו מזכירים את ז'נה הוא במסגרת קורסים של מבואות לקרימינולוגיה (כמורשתו של שלמה גיורא שוהם) ולאו דווקא בחוגים לספרות. עד כמה שאני זוכר החוגים לתיאטרון נסגרו לפני שנים מספר.
עמנואל, עוד דבר
אני ממשתתף באבלך. אני יותר ויותר חש כי יש בטקסיות-האבל היהודית משהו כפייתי העסוק כל העת בהצדקת האל (תיאודיציאה) והאלהתו (שבחות וקילוסים). גם לפסוקי תהלים ולאותיות נשמה בתהלים קי"ט יש מעט מדיי משותף לדמותו של הנפטר/ת ולאיך שהייתי רוצה לזכור אותו/ה. גם ה"משמיים תנוחמו" או "המקום ינחם אתכם בין שאר אבלי ציון וירושלים" אינו אומר לי דבר ולכן אני נמנע לאמרו לאבלים (זה נשמע לי סוג של לעג לרש). עוד לא מצאתי לזה פתרון זולת שתיקה (חצי רועמת). אבל הטקסים הללו כולל הקדיש האובססיבי [במקור טקסט שנאמר במניין בסוף לימוד תורה, ואייכשהו לאחר פרעות תתנ"ו (1096) באשכנז הוסב מהקשרו לענייני נשמות ותיקון עולם] הם בעיניי דבר מטריד למדיי.
מרית קרובתי,
תודה אני מצטער על קוטב העצבון (את אצ"ג איני מחבב) אבל כנראה אני שרוי כעת בזמן קצת מדכדך וזה ניבט גם מכתביי כאן. ואלאס סטיבנס חביבי כותב בשירו 'בזמן רע':
כמה מטורף הוא צריך להיות כדי לומר "הוא ראה
סדר ואחר הוא הפך לחלק
ממנו"? הוא ראה את הסדר של שמי הצפון
אך הדלפון מביט באסון
ואחר הוא שייך לו, ללחם
מושג בעמל, ולמים טעם דלוּת
יפי קרחוני הקרה הוא בשבילו גורל.
מבלי להבין הוא שייך לזה
וללילה, ולחצות הלילה, ולאחר-חצות
מה יש לו? יש לו מה שיש לו, אבל מה?
אין זו שאלה של פלפול מתחוכם
מה יש לו שהופך ללב החזק של לבו?
יש לו עניוֹ ולא ויותר
עניוֹ הופך ללב החזק של לבו –
הקיץ שוכח עצמו בקוטב.
(תרגמה: טובה רוזן-מוקד)
אני חושב שישנן כמה יישויות ביניים בין שנאה ואהבה (לא אם שואלים את אמפדוקלס, אבל איננו שואלים את אמפדוקלס), כגון: דכדוך, כעס, תסכול, עצב, כל החברים מן התיבה של פנדורה, בתחתית-בתחתית, לצד בקבוק ויסקי/רום ו/או עשן של מקטרת, נמצאת עדין תקווה.
דודו, תודה רבה על המקור, התלבטתי אתמול אם לפשפש בספרייתי ולהעתיק משם את המקור האנגלי. תודה שהקדמת אותי.
זה אמנם,יכול לקבל את שני המובנים. אבל כללו של דבר, המכתבים האלו יימשכו לעולמי-עד, בין בעולמו של וולט, ובין בעולמות אנושיים אחרים (-:
המקור רק מבליט את המלאכה הבלתי אפשרית של התרגום. שני התרגומים אינם מצליחים להגיע ולו למקצת הודו של המקור.
כפי שכתבתי למעלה, אדם בקושי מסוגל לתרגם את עולמו הפנימי למלים; אדם אחר המצליח להריק את הדברים משפה לשפה, מבלי לאבד דבר, דומה בעיניי לפלא ממש, או לאירוע נדיר, כמו להעביר מי ים ממקום למקום באמצעות רשת-דייגים, שממילא דולפת.
בהשאלה, אולי כמו בחוק הכלים השלובים, צריך להגיע להזדהות מליאה ככל הניתן עם הכותב, כדי להגיע למקומו, על מנת לתרגם אותו.
שועי תודה,
אכן מאוד מטרידה אותי שאלת הקדיש ועניינו בהצדקת הדין ובשיבוחו של האל ומתסכל גם ענין התרומה שהוא תורם לעליית הנשמה, ומטען העזרה למנוח/ה שהוא נושא (לכאורה…). גם העובדה שנדרש מנין הוא בעייתי בעיניי – פומביות התפילה עוד איכשהו אבל פומביות האבל והתניית תקפותו של הסעד במנין??!
מנגד, ובלי סיבה מושכלת כלשהי, אני אוהב את הקריאה בתהילים קי"ט ובמשניות, אולי בגלל ששם הנפטר/ת מוזכר, אולי בגלל הדפדוף, אולי בגלל יופי המזמורים שבתהילים וחוכמת המשניות…
עמנואל,
לא אערער על יפי שירת תהלים ואף לא על חכמת המשניות. ברם, אני לא בטוח מה פשר הצמדתם ונחמתם לשאלת אבלוּת ועוד יותר לסוגיית התעלוּת נשמתו של הנפטר והתענגותה באור האלהי (הרי "עין לא ראתה אלהים זולתך ייעשה למחכה לו", כלומר: איש אינו יודע לאמיתו של דבר האם יש עולם הבא; התורה ודאי רחוקה מתפישת עולם הבא, וגם מצוות הייבום בהּ אינה עולה על דרך הפשט עם אמונת השארות הנפש או עם תורת הגלגול) . אגב, בפרשנות מסוימת של הקדיש בימי הביניים, הפך הקדיש לתפילה על הגאולה השלימה, שבמהלכה יעשה הקב"ה נקמות בגויים ותוכחות בלאומים וכיו"ב.
המניין הוא ממסד של קדושה. כאילו רק בעשרה חלה הקדושה ולא בפחות מכך. המהר"ל כמדומני הרחיב מאוד במקורות התלמודיים והאגדתיים של תפישה זו בכתביו, במיוחד בפירוש אגדות התלמוד וכן בנתיבות עולם (נתיב העבודה, כלומר: התפלה).
אני מניח כי במקור עמדה בפני חכמים כוונה טובה של יצירת חברה קרובה בין עשרה מתפללים קבועים וקרובים (חברים), שילמדו, ייצרו, יתפללו יחדיו, ויאירו זה את עולמו של זה. חבורות של לומדים או של פילוסופים ומיסטיקונים לא היו דבר נדיר בעולם העתיק ובימי הביניים, ואכן ברחבי העולם היהודי היו מצוייות גם במאות השנים האחרונות 'חבורות זהר' שעסקו בספר הזהר למן חצות (תיקון חצות) ואז למדו יחדיו עד לעת תפילת ותיקין (שחרית בעת הנץ החמה). משתתפיהן היו חברים זה של זה במשך רוב ימיהם, וקשורים בסוג של התקשרות שחייבה אותן בכללים מסוימים שנשמרו על ידי בני הקבוצה כולה.
מה שקורה כיום באשר למניין ברוב בתי הכנסיות הוא ממסד-מנוון, שהוא פוליטי והיררכי, כעין מועדון חברתי שיש בו תפקידים ידועים מראש, מעמדות, רכילויות, קנאות, שנאות, וכיו"ב. ראה למשל המכירה הפומבית של מצוות (עליה לתורה, חתן בראשית) הנהוגה ברוב בתי הכנסת וברוב הקהילות, ובתקריות האלימות המתארעות לא פעם בשל כך.
לכן, בין היתר, אני מקפיד להתפלל לבדי בביתי. זוהי החלטתי, כפי רוחי ומסוגלויותיה, איני חושב שהיא צריכה להיהפך לנורמה יהודית, רחוק מכך. ישנן בריות רבות שאינן מסוגלות (או מסוגלים) להבחין בין התודעה הרליגיוזית שלהם ובין ממסדים תיאולוגיים-פוליטיים- חברתיים מתוקנים. לאלו טוב שיש, שלוש פעמים ביום — בית כנסת.
שועי,
כמובן שהכוונה הראשונית במנין וברוב המנהגים שמבקשים לקרב אדם לחברו ומבקשים לאגד את הבריות לשם לימוד, תמיכה ונחמה וכו', היא טובה. ואני מסכים עם דבריך בדבר הפרברטיזציה שהממסד הדתי האחוז בפוליטיקה ובכוחניות מחולל בהם… יש לי אלא להתקנא בציוד הכבד שאתה נושא עימך כדי להתמודד עם כול אלה.
עמנואל,
יש לי חברת-נפש שלפני כמה שנים התארחה פרק זמן ארוך בחצרו של הדלאי למה בדרמסאללה: היא טענה בדיוק אותם דברים בדבר הממסד ומיסחור-הדת, גם על ידי אנשי החצר וחבר-קרוביו של הדלאי, המקיימים את הריטואלים הבודהיסטים כ"מצוות אנשים מלומדה".
אני מניח כי כל כוונה טובה, תנועה מחשבתית אנושית מיטיבה, עוברת עם הזמן תהליך של הסתאבות; נרדפים הופכים רודפים; ישרי-דרך למושחתים; שמרנים-סובלניים נהיים פנאטיים-פונדמנטליסטיים. זה נדיר מאוד שהדברים הולכים בכיוון ההפוך (ואני מאוד מוקיר מהלכים הפוכים). ניל יאנג כתב פעם: "החלודה איננה נחה". אני פחות אוהב את ניל יאנג ויותר את הפראזה היפהפיה הזאת.
ובאשר למטען האינטלקטואלי היהודי, ברי לי לגמריי וגם סובבי יודעים זאת, כי אני סובר כי לו רק הייתי נולד בבית דתי, הייתי נוטש את הדת עוד בימי הנעורים. אני חושב כי היתה לי את הפריבילגיה להגיע אל הספרות הרבנית רק בגיל מבוגר, ובאופן מלומד, עצמאי-ברובו וביקורתי (כלומר היתה לי כבר היכרות עם ספרויות רוחניות ודתיות מקבילות), אחרת מכמה סיבות היה לי קשה (אני מודה) לנטות אליה חיבה.
בכל אופן, האופן הטוטאלי-טוטאליטרי שבו מלמדים את הספרות הרבנית באולמות הישיבה ובבתי הספר הדתיים (כאמת שאין בלתהּ) רחוק ממני מאוד-מאוד.
לפעמים אתה כותב בחתכים, שתדע.
הי אליס, בדיוק עשיתי הפסקה רגע ונכנסתי לאתר ומצאתי שהתגובה שלך הושארה ממש כעת. אני לא יודע. פעם לפני הרבה שנים אמרה לי מישהי שכנראה חיבבה אותי שכאשר אני רוקד אני זה נראה כאילו אני מפזר חתיכות של נפש על הקירות. זה די דומה כנראה לרקוד ולכתוב (אולי גם לכאוב).
לאלחנדרה פסיארניק יש איזה שיר חלום שבו היא מתארת את עצמה ללא עור, רק פצע, כמו שהיא בדיוק.
למרות שאין לי עור עבה במיוחד (בלשון המעטה) לא הייתי רוצה לזכות בחלומות כאלה.
ובהמשך ישיר, שועי, למכתבי האלוהים.
מה הטעם לקרוא בפרשות השבוע ולא לערוך אנלוגיות היסטוריות? :
גֵר, "האחר" הראשון בעולם, מתגלה לפני כמה אלפי שנים במצרים. ובתרגום חופשי לשפת חדשות היום: מהגרי עבודה יהודים פולשים מארץ כנען העניה לארץ מצרים דרך גבולה הצפוני, מתמקמים בערים הראשיות ומתחילים להתאקלם, למגינת ליבם של תושבי המקום. התגובות, לא למרבה ההפתעה, דומות למה שאנחנו רואים היום בדרום תל אביב ובבת-ים.
ומי שלא למד מטעויות העבר נידון לשוב עליהן.
דודו יקר,
כבר כתבתי השכם וערב על סוגיית מהגרי העבודה וגירוש ילדיהם מאז נודע לי דבר התכנית במאי 2009, ומאז שניתי ושילשתי ועוד ועוד.
ראה דבריי לעמנואל לעיל על הנרדפים ההופכים לרודפים ועל החלודה שאיננה נחה.
כבר איני יודע מה ניתן לעשות. כאשר מחנכים ילדים מילדות לנקוט דיכוטומיה תהומית בין מעמד נשמת ישראל ובין מעמד נשמות הגויים; כאשר היחס לאחר האפריקני (שחור-העור) הוא נושא בעייתי מאוד בספרות הרבנית בלשון-המעטה ורבים שם גילויי הגזענות המפורשים. בית הספר ההוא בפתח תקווה שבשעתו עמד בלב סערת קליטת עולים צעירים מאתיופיה, היה בית הספר היחיד בכל הסביבה שהביע הסכמה לקבל תלמידים עולי אתיופיה לשורותיו. אנו עומדים בפני בעיה גדולה, המחריפה עוד יותר כאשר מדובר בילדי מהגרים, בישראל שאינה תל-אביב, ואינה שייכת לתנועה הקיבוצית או לעיירות הפיתוח.
ציבורים גדולים מאוד מן הישראלים מעולם לא הפנימו ערכים דמוקרטיים,ליבראליים, הומניסטיים וכיו"ב, רבים מהם הפנימו דווקא את הערכים הקפיטליסטיים הניאו-שמרניים, קרי: להסתדר, לעשות כסף, להעביד את האחר בשכר מינימום; לראות באי-שיוויון בסיסי בין בני אדם, דבר נכון, שיש בו צדק. אחרים, המשתפים עימם פעולה, שקועים בהזיה משיחית על כינון סנהדרין ומלכות ישראל במהרה בימינו, וגם הם סוברים, בתפישתם המוטעית, כי ישנם בני אדם נחותים מהם מהותית, שאין להם זכות לשבת עימם אלא כגרים-תושבים, חוטבי עצים ושואבי מים, המעלים מס-עובד.
לא פלא שבממשלה הנוכחית מעורים אלו באלו גדולי הניאו-שמרנים עם פוליטיקאים -מתנחלים ופוליטיקאים-חרדים.