Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ינואר, 2011

 
 

מה בין שיר תבשילי חצילים בלאדינו, שיר של מאיר ויזלטיר, ותפישת היהדות של ז'ורז' פרק

1

   לשעבר ברשימה שפרסמתי לפני פסח תש"ע הבאתי שיר תהלה לתפוחי האדמה שנכלל על ידי ז'ורז' פרק (1982-1936) בתוך המחזה הקצר שלו מתחם התפודים . הוער לי אז כי כפי הנראה יש לשיר שהבאתי מקור יידי, אך לא מצאתיו עד הנה.

   לאחרונה איתרתי זמר שבחים לתבשילי חציל שנכתב במקור בלאדינו במאה השמונה עשרה, שיר תהלות החציל (Los Gizados de la Berendjena)  והולם אמנם את שפע מטעמי החצילים הידועים-לשם מן המטבחים התורכי, היווני והבלקני (וכפי שעולה מן השיר גם מן המטבח האיטלקי, הסיציאליאני, המלטזי והאלג'יראי). הואיל והזמר שעשע אותי מאוד החלטתי להביאו כאן את שלוש עשרה הבתים הראשונים בו, כפי שנדפסו לאחרונה בספר שהוקדש לתורכיה וליהודיה, ולמקומם בקרב קהילות ישראל במזרח. יצוין כי השיר פורסם, עוד קודם לכן, על ידי שמואל רפאל בכתב העת לאדינאר, ג' (תשס"ד), עמ' 74-72 :

 

תבשילים אין קץ עשויים מחצילים

והמנוֹחה מוֹרֵינה היא ראש למבשלים

רוב פרוסות פרסו ידיה את הערב להנעים

בּוּלָה לֵינָה חמותה היא מורתה במתכונים

 

השנייה אם רק תקשיבו תערב לכם ממש

-זה תבשילה של אשת אליעזר השַמָּש

-מן הפרי שלפה התוכן ושנית הפרי נגדש

-ונתנו לו שם רב-תואר זה האוכל שמו דוֹלְמַאס

 

השלישית לבּוּלָה ג'ויה לאקשוטי, זו האישה

מן הפרי חלצה העוקץ, מי בישול ליטול ניגשה

רוב גבינות בסוף הוסיפה ושמנים מכד ביקשה

לה יהיה שם אלְמוֹדְרוֹטֵי בשפתיה ליחשה

 

רביעית הכינה יִימַה רעייתו של חיים לֵ'צֵה

אחותו של גאבילָן, היא אחיינית למֶרִימֶצֶ'ה

חצילים חלטה במים סחטה בפֶּצֶ'ה מֶצֶ'ה

בתנור אפתה בשמן וראו זה פְרָאסִיפֶצֶ'ה

 

חמישית זו בולה פלורה זוגתו של מרנקינָה

סוג תבשיל הורתה לה גרגה (=יוונייה) מלובשת כטורקינָה (=תורכייה)

רוב ביצים טרפו ידיה, קמח במשורה הכינָה

עם תבשיל טרייה ושמן, כך עשתה לה הסוּפלינָה

 

השישית ראו התקינה אסטרוגינה של מיימוֹן

קרובתו של אבודיינטי גיסתו של סאלומוֹן

על פרוסתיים חצילים טפטפה מעט לימון

יען כך עשתה פָּאבוּצָ'ה היא אשתו של דון פִירְמוֹן

 

השביעית זוהי בוליסה ידועה כפליסטרין

מול אחייניתי היא גרה בבלאט—מקום מקסים

במטבח היא מסננת חציליה מנטפין

גם פלפל נתנה ושמן והנה מעדנים

 

השמינית סניורה בולה נשואה לסניור מאטה

הבריות אברהם קוראים לו, וצורף, ידו לא חתה

הברווז בכלי היא שמה,, טוגני חציל מלמטה

כך עשה למול עיניה, סאלומון שבא ממלטה

 

==התשיעית טיגנה הזהיבה—דודתי דונה אמאדה

אפרסק בשוק מוֹכֶרֶת, דודנית היא לסאראנדה

זהובים הם חציליה—ציר שקדים, בשר—נוּגָאדָה

מאכל ערב לחיך הוא, רוב כבוד לו מקדמתא (=מימי קדם)

 

עשירית הכינה שרה היא הלא הסנדקית

מושחלים על שיפודיה, כך עשתה לעת ערבית

ממרחי שומין, בשר כבש—אם ובת זללנית

כך מאחיינית אביה להכין למדה תפריט

 

האחת עשרה הכינה, זו בוליסה מסיציליה

וטגנה את חציליה עד פרוסה-פרוסה הסגילה

תבלינים נתנה בשפע, זעפרן לסיר הטילה

מאכל להשתבח ידידים לסעוד הקהילה

 

והשתים עשרה הכינה אסתריצ'ה ליחיאל

לדוד אחיין הנה הוא, מוצאו הוא מארג'יל (=אלג'יר)

חצילים קצוֹץ-קצצה לריבה להתפאר

ושלחה לחברותיה בתוך כלי זכוכית זוֹהֶר

 

השלוש עשרה הנה סארוג'ה בת זוגו של מֵידִילאקִי

היטב בחרה את חציליה כל חציל עגול ננס

הסכין שלפה לפתע, חיש חציל נחצה נפרס

בתנור צלתה בחשק, אל הפה הוא חיש נדחס

 

[…]

 

                              

[ספר תורכיה: סדרת קהילות ישראל במזרח, בעריכת ירון בן-נאה, הוצאת מכון יד בן צבי, ירושלים 2010, עמ' 275]    

 

 

   השיר אינו כולל מיטב תבשילי חציל המוכנים על ידי נשים אנונימיות מן המרחב העות'מאני והים תיכוני, אלא גם כולל בחובו תודעה קהילתית ומשפחתית עתירה, כאילו כל הטבחיות המופיעות בשיר הן משפחה, או למצער מכּרוֹת אלו של אלו, הנוהגות לטעום ולארח לסעודות אלו את אלו. למשל השתים עשרה, אסתריצ'ה, לכאורה שוקדת להכין ריבת חצילים ליחיאל, אך למעשה היא שולחת מעט מן הריבה בכלי זכוכית זוהר לחברותיה (אפשר—קהילת הנשים המוזכרות בשיר, אפשר חברות אחרות). על כל פנים מה שהרחיב את חיוכי למקרא השיר, הוא אחוות הנשים העולה מתוכו. כל אחת מן המוצגות למדה את התבשיל מחברה מחוץ לחוג, והביאתו לידיעת חברותיה המבשלות (לכל הפחות, לידיעתהּ של המספרת). כלומר, לא ברי עד כמה הזמר הנו שיר תהלות החציל דווקא; דומה כי בפנימו הוא דווקא שיר תהלה לחברת הנשים, ולחברות ביניהן (אגב, מתכונים והטבת תבשילים הם נושאי שיחה מצויים אף בקרב המין הגברי).

2

   בספרו דבר אופטימי, עשיית שירים כלל המשורר מאיר ויזלטיר, שיר העונה לשם חצילים בחייה, ובכותרת המשנה שלו מופיעה מלה אחת: "גרוטסקה". השיר הארוך מתאר את – – – (כך במקור),בחורה בלונדינית בשנות העשרים המוקדמות לחייה (כך מתאר אותה ויזלטיר),  שנמנעה כל חייה מאכילת חצילים, התעלמה מקיומם, מניחוחות תבשיליהם, והנה בוקר אחד:

[…]

 

בוקר אחד יצאה – – – לשוּק

היא קנתה 2 ק"ג חצילים (שלשה חצילים)

היא הביאה אותם הביתה והניחה אותם על גבי השולחן

היא נטלה את הסכין ובצעה אותם לשניים (שלשה חצילים חצויים)

היא התישבה על-גבי שרפרף

היא הוציאה מכיסהּ פסת ניר, אשר שכנה רשמה בהּ תפריט.

היא ישבה והתבוננה:

 

שלשה חצילים חצויים היו מֻנחים לפניה

היא הרגישה משהו בעֵינָהּ.

 

זו היתה דמעה.

הדמעות שברו את עיניה והחלו זולגות.

לא נסתה לעצור בעדן.

לחייה, סנטרהּ וצוארהּ נתכסּוּ לחלוחית

היא ישבה ובִכְּתָה את חיֶּיהָ.

 

[מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי עשִיַת שירים, עם עשרה תחריטים מאת יעקב דורצ'ין, זמורה ביתן מוציאים לאור: תל אביב 1984, עמ' 84-83]

 

   על אף הטון הקומי שבו מלווה השיר ברובו עד הטורים שהבאתי למעלה, ישנו כאן מפנה מהותי ברוח השיר, שהריי קטע-החתימה הוא שיר מלנכולי, המתאר מצוקה, בכי ושבר (ראו רוב הפעילות הדוממת המובאת בפסקה הראשונה). זאת ועוד, דומה כאילו מבטהּ של – – – בחצילים החצויים המונחים לפניה, הוא מבטו הבוחן של מי שנגזר עליו להשיא קורבן על מזבח, יותר מאשר לזלול בחדווה תבשיל חצילים.

   הדמות היחידה המוזכרת כאן למעט – – – היא השכנה שנידבה לה בפתק מתכון-הכנה. כמה שונה הטון והנימה בשיר זה כאשר משווים את החדווה ואת הקירבה המשפחתית-חברית-קהילתית העולה מכל בית ובית בזמר הלאדינו  בשבחי החציל. כאן מדובר בשיר המעיד על מצוקה מתמשכת של צעירה אנונימית, הנפרצת בבכי, דווקא כאשר היא מבקשת להכין תבשיל חצילים (אגב לא ברור אם היא תטעם בסופו של דבר את התבשיל או שמא היא רק מבשלת אותו ואחרים יאכלוהו). אוכל פעמים נושא זכרונות ילדות; אם השיר בלאדינו מלא בחדווה ובתודעה של רצף והעברה מדור לדור של מתכוני החצילים; שירו של ויזלטיר, ובמיוחד הקטע שהבאתי, מעלה בשבר, בתודעה של משהו פרוץ, שבור, שלא ניתן לשוב ולתקנו; אולי הבכי יקל על המצוקה ועל הכאב, אך לא ברור האם – – – היתה או שוב-יכולה לחוש כחלק מאותה שרשרת המיוצגת ב- מזמור תהלת החציל שהובא למעלה; אפשר כי ויזלטיר מרמז בשיר שהוא כינה "גרוטסקה" כי כשם שהחציל צריך המלחה בכדי לצאת מידי מרירותו, כך – – – צריכה את הבכי בכדי לפרוץ את חומות מצוקתהּ ומרוריה. איני בטוח אם כך אני רואה את פני הדברים. סיומת השיר בעיניי היא מלנכולית מאוד. כאילו יש בבציעת החציל הכנה לאקט של התאבדות, ש – – – מחליטה לחזור ממנו ברגע האחרון ולדבוק בחיים; אבל בכייה, כך על-פי ויזלטיר אינו בכי של לידה מחודשת, אלא בכי של צער על החיים שנחוו על כה.

 

3

 

   ברשימה ותיקה, חרדה ללא תקנה, שאלה ללא פתרון: ז'ורז' פרק על קיום יהודי, הצגתי את ההבדל שראה ז'ורז' פרק בין יהדותו ובין יהדותו של שותפו לסרט תיעודי על אודות אליס איילנד (1980), הקולנוען רובר בובר (1931-). אליבא דפרק יהדותו שלו היא יהדות קטסטרופלית-חרידה, יהדות שהיא שתיקה, העדר, שאלה, ודאוּת שסומנתָ כקרבן, כנרדף, יותר מאשר נושאת תוכן בן מסירה בשפה, בדיבור, במנהג, במסורת. ז'ורז' פרק מביט בפליאה על יהדותו של בובר: יהדות של אמונה וביטחון, של קבלה מדורות קודמים ושל מסירה לדורות הבאים, של השתייכות לקהל ולקהילה והזדהות עם ערכי הדת. אבחנה זאת של פרק בדבר היהדויות השונות הדהדה בי למקרא זמר החצילים בלאדינו שכולו אומר בשבח המסירה, הקהילה, וההשתייכות החברתית, ולעומתו: המצוקה, ההעדר, הבדידות והשבר של מבשלת החצילים האנונימית – – – (סימן המהדהד-מזכיר את W של פרק). ובכל זאת, לעתים יכול אדם לכאורה להיות מנוי על קהילת-רצף ובכל זאת לחוש עצמו מחוץ לרצף, לחוש כיצד דווקא תחושתו הקיומית הנה דיסהרמונית במהותהּ; ולהיפך, יש שהתלכדות סביב אתוסים ומיתוסים חדשים מביאה ליצירת קהילות-רצף חדשות. ברם, גם בתוכן יימצאו היחידים, טיפוסי-הסף, שאולי יוכלו ליטול בהן חלק, אך מבלי לחוש שייכות אמיתית לקבוצה. בסופו של דבר, כפי הנראה הכל מתחיל באותן שנות ילדוּת ראשונות, אולי גם בנעורים, המסמנות את חווייתו הקיומית הבסיסית של האדם בעולם, האם יהיה אדם של רצף וקהילה, או האם אינדיבידואל שקבוצות חברתיות, לאומיות, אידיאולוגיות או דתיות ייצרו בו איזו אי-נחת, סימן שאלה מתמיד לגבי מקומו, רצון כבוש להמשיך בדרכו מעבר לחומות וגדרים, המציינים את הציבור/ים בו/בהם הוא עושה את ימיו. מן תחושה מתמדת של נסיון לשבור חומות או לדלג מעליהן. לא להבין מדוע אנשים מחפשים ללא שחר את הביטחון ואת הקביעוּת ואת הודאוּת. מי שלא היו לא כאלה בשנים מכריעות יכול לתור את הביטחון, הקביעוּת ואת הודאוּת כל ימיו, אבל גם עשוי להניחן ולהסתפק ברעד התמידי שבתוכו: אזיי כל חומה תהיה בעיניו אינסטינקטיבית גבול, בית כלא, סמל לשקיעה, ניוון, ניוול והתאבנות, יותר מאשר גבולות בטוחים, מגדירים-מבהירים, שלוים ובני הגנה.

*

*

בתמונה למעלה:      Paul Cézzan , Still Life with a Ginger Jar and Eggplants ,1894

 © 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

   בספר-המסע המומלץ של בנימין שבילי, פּה לין הלילה, הרצוף כולו סיפורי חסידים, בעוד יוצרו נע ונד בין כנסיות, בתי כנסת עתיקים, קהילות חרבות ומחנות השמדה, מובאים שני סיפורי מעשה, הכורכים צחוק ובכי, גאולה ואי-ודאות יחדיו:

רבי יחזקאל מקאזמיר אמר פעם, כתיב "אז יִמָּלֵא שחוק פִּינוּ" היינו: יהיה ממש צחוק, כי היו כבר דורות תָּנאים, אמוראים, הבעש"ט ותלמידיו ומשיח עדיין לא בא, ועכשיו בדורנו יבוא, אז איך לא יהיה ממש צחוק. ועוד מספרים שפעם אחת לקח רבי יחזקאל כוס לקידוש ולפתע הניח את הכוס מידו ואמר: "ריבונו של עולם הבט נא רק פעם אחת וראה את עמךָ, אינני רוצה יותר אלא שתביט הבטה אחת ואז כבר יהיה טוב".

[בנימין שבילי, פה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002, עמ' 112]

 

   רבי יחזקאל חי בתחושה כּאילוּ קץ ההיסטוריה הגיע. כל הדרוש הוא רק הבטה אחת מצידו של ריבונו של עולם, הצצה דרך החרכים אל עולמו העזוב, "אז יִמָּלֵא שחוק פִּינוּ" וצחוק גדול ומשוחרר מעקת ההיסטוריה ומוראותיה יישמע בחוצות. יש ברבי יחזקאל מן הליצן-העצוב, המבטיח לחסידיו צחוק גדול בקרוב ממש, ועם זאת מתבונן על אלהיו כאוהב  נעזב, המתחנן לאהובתו הנוטשת, שתחון אותו עוד במבט אחד למען ירחב ליבו.

 

   בסיפור אחר, סיפור מעשה מרבי דוד מדינוב בכסות הצחוק המתגלגל נע כצל גם הבכי המר:

 

רבי דוד מדינוב היה נוהג להרבות בסיפורי ליצנות שבתוכם היו גנוזים סודות עמוקים. פעם סיפר רבי דוד את אחד מספוריו והקהל שסביבו פרץ בצחוק, באותו זמן היה שם גם רבי יחיאל מאיר מגאסטינין שהתחיל דווקא לבכות ואמר: אתם אינכם מבינים מה הוא מספר, הלא הוא סיפר עכשיו על גלוּת השכינה.

[שם,שם, עמ' 57]

 

   בניגוד לרבי יחזקאל מקאזמיר, רבי דוד מדינוב נאה דורש נאה מקיים. כלומר, הצחוק לדידו אינו מעשה-עתיד אלא תלוי בנוכחות בהווה; רבי יחיאל מאיר מגאסטינין עשוי לגלם את הקוטב האחר, קוטב העיצבון, והתגלמותו בכל רגע בהווה, אבל בד-בבד, הוא כעין עיקרון משלים לצחוק המתגלגל שמעוררים סיפורי הליצנות של רבי דוד מדינוב: בכל צחוק גנוז עצב ובכל עצב – סיבה לצחוק. ההיסטוריה היא נוראה ומבעיתה, ובד-בבד, ממבט אחר, מצחיקה עד כאב בטן, כשם נניח, ששיירת העיוורים שצייר פטר ברחל האב, היא מעציבה ומצחיקה (ובודאי מציקה) בו זמנית. סיפורים חסידיים אלו השיאוני אל קטע מתוך מרסיה וקאמיה לסמואל בקט, שכבר צטטתי בעבר,  המגלם את התקווה ואת הייאוש המגלמים תפקיד מפתח בכל מה שמשיא אותנו לבכי או לצחוק:

 

האם הדברים עכשיו על מקומם? אמר קאמיֶה.

לא, אמר מרסיה.

האם יהיו אי פעם? אמר קאמיֶה.

כן, אני מאמין, אמר מרסיה. כן, אני מאמין, לא בכל ליבי, אבל מאמין, שיום יבוא והדברים יעמדו על מקומם, סוף סוף.  יהיה יופי, אמר קאמיֶה.

נקווה, אמר מרסיה.           

[סמואל בקט, מֶרסיֶה וקאמיֶה, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1979, עמ' 20]  

 

 

   באמונה יוקדת בתכליתהּ של ההיסטוריה, בגאולתו של המין האנושי בעת יעודה כלשהי, יש משהו מעציב ומדכא אף טוטליטרי; ההיסטוריה, כל מעשינו, הופכים אז לחלק ממכניזם, טבעי או אלהי, המתגלגל באופניו, כמו תכנת מחשב להוציא פלט, לפתור כל בעיה או תעלומה; כאן אין צחוק אמיתי וגם לא דמע, גם לא רגש; והאם באמת יש בכך ציפיה או נהיה?

   לאי-הודאות, לאי-הידיעה, יש תפקיד חשוב; לולא אי-הודאות, לולא הספק, איך היינו אוזרים אומץ להאמין או לקוות? מה שוודאי אינו מקווה. בכדי לקוות צריך להתייחס לעתיד כנעלם, כסימן שאלה שלא עתיד להתבהר בקרוב ממש. כאשר מניחים הנחות ודאיות על העתיד הופכים אותו למה שלכאורה כבר ידוע. אי-הידיעה היא מקור תקוותו של האדם. על כן בשעה שהקהל צוחק מבדיחותיו של רבי דוד מדינוב מוצא בהם רבי יחיאל מאיר מגאסטינין רמזים לגלוּת השכינה ובוכה. לא את הגאולה מוצא הוא בדברי ר' דוד מדינוב; אלא את אי-הודאות ואת המצוקה—כשם שגם רבי יחזקאל מקאזמיר מקווה לגאולה (ולצחוק המשחרר שהיא נושאת עימה) דווקא מתוך אי-הודאות הדאוגה-מייחלת, האם ייענה לו ריבונו של עולם ויזכה את עולמו בעוד מבט חונן אחד. כשם שמרסיה מאמין, לא בכל ליבו, אבל מאמין בשיבת הדברים למקומם. דווקא אי הודאוּת, אי הידיעה, הסודקות או מנתצות את האמונות המוחלטות הודאיות, מקיימות בנו איזו תקווה רגישה קטנה, שישנה אפשרות שהדברים עוד ייסתדרו אייכשהו-כלשהו, ועל כן, עשויות לחייך את פנינוּ בעתות בהן, לוּ-לרגע, משהו בהן ממאן להעלות חיוּך קל, כי קל לחייך וקל לאהוב.

 

בתמונה למעלה: Pieter Breugel the Elder, Die Parabel von den Blinden, Oil on Canvas 1568

 

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

ָ

1

   בספרו האפוריזמי המאוחר רב פעלים כתב הפילוסוף והמטפיסיקן היהודי, בקסטיליה אשר בספרד, יצחק אִבְּן לָּטִיף, (1270-1210)  את הדברים הבאים:

האילנות עושין פרי ואין כונת החפץ התכליי באילן כי אם בפרי כי כן העניין בנפש המדברת עם השכל האנושי וידיעת המלאכות האומניות והמחשביות הן כדמיון העלים השומרים הפירות עד זמן בישולם  

[יצחק אבן לטיף, רב פעלים, פסקה כ"ד]

   לדעת אבן לטיף 'כי אדם עץ השדה' (דברים כ,19) באשר חיי הכרתוֹ עשויים להיניב פרי; הנבת הפרי – היצירתיות המחשבתית, היא תכלית האדם. כלומר, כשם שהחפץ התכליי (הרצון התכליתי) בטבע הכרוך באילן הוא הנבת פירות , כך באדם המבוקש לדידו של אבן לטיף הוא שהנפש המדברת (מונח ימי ביניימי המייצג את הפן האינטלקטואלי-אנליטי שבנפש האדם) תגיע לידי שלימותה; האמנויות והמדעים הינם רק כעין הגנה ומשמר על הפירות ההולכים ומבשילים. אף על פי כן ניכר כי לדידו של אבן לטיף אין הפרי הבשל מייצג את הידע השלם, אלא את הפעלתו-הכוונתו באופן יצירתי, כלומר, הפרי בניגוד לעלה הינו תובנה חדשה מסעירה שהושגה כתולדת עיון מרובה והתנסות באמנויות ובמדעים. מבחינה זאת דומה כי היא אינה יצירה הממשיכה ובמידה רבה מסכמת את השגיהם של הוגים ואמנים קודמים, אלא מביאה לידי ביטוי את פירות רוחו העצמיים-ייחודיים של האדם, שהעלה פרי; כלומר, הצליח להוציא תחת רוב עיוניו והתנסויותיו, תובנה חדשה, מפעימה, כעין התגלוּת (תיאופניה או אפיפניה).

   אבן לטיף עצמו, ידע חיים למודי נדודים; האקלים המחשבתי בו פעל בקסטיליה של עיבורי המאה השלוש עשרה לא היה נח עבור פילוסופים כמותו, שנמצאו ברדיפה פוליטית-דתית על ידי ראשי הקהל. אף על פי כן כאינטלקטואל-יוצר בן התקופה הוא לא חדל מנדודיו לבקש דעת, ואגב כך לנסות ולהיניב את פירות השגותיו-תובנותיו.

*

2

   המשורר האנדלוסי, בן סביליה, באנדלוסיה אשר בספרד, לואיס סרנוּדה (1902- 1963) כתב בשירו, אביב ישן נושן:

 

עַכְשָו, תַּחַת שְמֵי עַרְבִית סְגֻלָּה,

כְּשֶהַמַּגְנוֹלְיָה בִּפְרִיחָה וּמְסֻבֶּלֶת טַל,

לַעֲבֹר בְּאוֹתָן סִמְטָאוֹת, בְּעֲלוֹת הַסַּהַר

בָּאֲוִיר, כָּמוֹהוּ כַּחֲלוֹם בְּהָקִיץ

 

הָרָקִיעַ וּתְלוּנָתוֹ יָמְרִיצוּ סְנוּנִיּוֹת לִדְאוֹת

בִּלְהָקוֹת, וּבְאַחַת הַמִּזְרָקוֹת הַמַּיִם,

בְּקוֹל אֲדָמָה עָמֹק, יַמְשִיכוּ לְתַנּוֹת סִפּוּרָם,

וְאַחַר-כָּך שָמַיִם וָאֶרֶץ יִשָּאֲרוּ שְקֵטִים

 

בּפִנַּת חֲצֵרוֹ שֶל מִנְזָר, עָזוֹב לְנַפְשְךָ

מֵצַח שָעוּן בְּכַף יָד, רוּחַ רְפָאִים הַשָּב

לְעִיר הֻלָדְתוֹ, תִּבְכֶּה בְּחָשְבְךָ כַּמָּה

יָפִים הָיוּ הַחַיִּים וְאֵיךְ נָקְפוּ לַשָּוְא. 

[לואיס סרנודה, תשוקה ומצוקה, בחר, תרגם והוסיף אחרית דבר שלמה אביו, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 13]

*

   סרנודה אשר ברח מספרד הפשיסטית והבלתי-טולרנטית בשל היותו הומוסקסואל-מוצהר, והיה חבר בברית האינטלקטואליים האנטי-פשיסטיים ולוחם במלחמת האזרחים בספרד, שב בשיר אל מראות השתיה שלו, אל עירו סיביליה, אל נופי ילדותו; יפהפיותו של הטבע העומד באביב, אִבּהּ של פריחה השבה ושונה עצמה, והנה דווקא בפנה של מנזר בתוך העיר, במרוחק מן הנוף הפודה, יושב סרנודה בדד ובוכה על יפי החיים שחלפו ועל הכאב האגור בתוכם. האדם לא השתנה; עמים עודם רוצחים עמים, לעתים על אותה כברת ארץ ממש; ממסדים פוליטים או דתיים עדיין גוזלים מן האדם את חירויותיו; אנשים נכונים לשעבד ולדכא את זולתם. ובכל זאת, המגנוליה בפריחה ומסבלת טל, מגנוליה חלומית, כמו מסמלת איזו הבטחה רחוקה, ועוד יותר את יצירתו הייחודית של המשורר, את שירתו עצמה. השירה, היצירה — כעין מגנוליה פורחת, עץ חיים, שלא ברור האם חלקו בעיר עצמה או בתרבות, או שהיא מגלמת איזו מציאות פנימית אוטופית אקס-טריטוריאלית, שממנה נובעת השירה, היצירה, ועמה הנפש פורחת ועולה. הערים– עם כל יפיין ותרבותן אוצרות הן מוות, בּזבּוּז ודווי.

   בשיר נוסף (בפרוזה) מעמיד סרנודה על היותו של עץ המגנוליה לדידו סמל או אידיאה, הסמוך אמנם על נופי ילדותו אך מהווה, כפי שמציג זאת סרנודה את "תדמית החיים עצמם":

 

בשבילי עץ מגנוליה זה היה תמיד יותר מאחת מתופעות יפיה של המציאות; בו התמצתה תדמית החיים עצמם. אף על פי שלעתים אני מתאוה לשנות תדמית זו למשהו חפשי יותר, שוטף בנֹעם עם בני אדם ועם הדברים, אדע אל נכון שדוקא חייו הנסתרים של אותו העץ, פריחתו שאינו נזקקת לעדים, הם שהאצילו את האיכות הנעלה, תעצומות נפשו הן שחזקוהו ללבלב כמו הבדידות פרחי טֹהר, כקרבן שנדחה מעל מזבחו של אחד האלים. 

[לואיס סרנודה, 'עץ מגנוליה', שם, עמ' 45]

 

   את מה אפוא מבכה סרנודה בישבו מצחו שעון על כף ידו בחצר המנזר ? את החיים היפים שנקפו לשווא בערים, ואשר ביקשו עצמם לשכון תמיד תחת המגנוליה בעת השקיעה הסגולה או לעבור בסמטאות בדד חרישית-חלומית, טופפים והולכים, בצעדם העצמי-היוצר, השונה מטפיפת כל-אדם; את גלותו הממושכת, את סבלו של האדם, את הרגעים המעטים בלבד בהם הצליח להתקרב כמעט אל לב היצירה. את המגנוליה, הסמטאות, הערב הסגול והסהר – מהם רחק כל-כך.

*

3

 

   גם אבן לטיף וגם סרנוּדה הנם גננים. לשניהם יש אידיאה של עץ חקוקה בלבם. הראשון, החקלאי, מבקש להעמיד בתהליך אינטלקטואלי ממושך של עיון והתבוננות — פירות יצירתיים, הם סיבתו התכלית של העץ, שלימותו שבפועל; האחר, הטייל-החוֹוֶה-מלנכולי, מבקש להתבונן באידיאה של העץ החקוקה בליבו, המתגלה לו ביפי הטבע, הוא רק מייחל לכך שבזמן הנותר לו, יימצא לו הפנאי הרגשי להתבונן בטבע, באידיאת היופי והחיוּת שהוא מגלם, מבלי שבני האדם, מאורעותיהם ויחסיהם הפוליטיים יסיחו את דעתו. מכוחה של התבוננות זו הוא מבקש ליצור את שירת עצמיותו. סרנוּדה המשורר כמו מקיים את שורתו של אברהם בן יצחק (סונה) (1950-1883): אשרי הזורעים ולא יִקְצֹרוּ/ כי ירחיקו נדוד; אבן לטִיף, הפילוסוף הימי ביניימי, אינו יכול להעלות בדעתו התבוננות או טיול שאינם בני-תכלית.

*

הלילה, יום רביעי, 19.1.2011, 19:30, יתקיים בחנות הספרים "ספור פשוט", רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב ערב לכבוד ספרהּ של המשוררת טלי לטוביצקי נסי מלים כלליות יותר. בין המשתתפים/ות: צביה ליטבסקי, אורית מיטל, רפי ויכרט, שמעון אדף, חגית סבג ושירה סתיו. מוסיקה: אוריין פדורוביץ'-עבודי: גיטרה קלאסית.  הכניסה חופשית.

על ספרהּ היפה של לטוביציקי כתבתי כאן

לרשימה מט"ו בשבט לפני שנתיים, שהופכת לאחרונה רלבנטית מתמיד: הרבה עצים, אבדן עצות וחצרות אחוריוֹת

 

בתמונה למעלה: Martin Johnson Heade, Magnolia, Oil on Canvas 1890

 

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

בָּנוּ הֵם

הַקְטָבִים,

לֹא עֲבִירִים

בְּהָקִיץ,

אֲנַחְנוּ יְשֵנִים אֶל מִנֶּגֶד, עַד שַעַר

הָרַחֲמִים

[פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1994, עמ' 123]

 

   לפני שבוע ימים נקראתי לחתונה בנמל תל אביב בהּ הוזמנתי לשמש גם עֵד. בזמן שישבנו באחד המשרדים וחתמנו על הכתובה בנוכחות הרב. ביקש אבי החתן בקשה מפתיעה ונוגעת ללב. הוא ביקש, אם הרב יסכים בזמן שיוזכר חורבן ירושלים והחתן ישבור את הכוס (זכר לחורבן) לציין את גלעד שליט ולקרוא לקהל להתפלל לשחרורו המהיר. הרב התבונן באיש, מופתע. השהה את דיבורו רגע. ואז אמר, קצת שקט ולחוץ, שהוא ימצא דרך להביא את הדברים לפני הקהל בטקס.

   לאחר שהחתן הכריז את הכרזתו ענד לכלתו את טבעתהּ והשקה אותה מעט מהיין, והוקראה הכתובה. הגיע רגע אזכור ירושלים, ובטרם יאמר החתן "אם אשכחך ירושלים" וכיו"ב הסביר הרב לקהל הקרואים כי כעת הגיעה העת לזכור ולהזכיר את חורבן ירושלים, מקום בית מקדשנו, להתפלל לבניינה השלם, וכמו כן ביקש לציין ולהזכיר את כל שבויי ונעדרי כוחות הביטחון, ולהתפלל לרפואתם ולפדיונם במהרה בימינו.

   על פניו, הרב עמד בדיבורו. ואף על פי כן, הוא לא הקשיב קשב-לב או שאולי לא רצה להקשיב כך לדברי אב- החתן. משום שמה שאב- החתן בעצם אמר לו (ובצדק גמור לדעתי), גם אם לא מפורשות, הוא שירושלים כבר בנויה לתלפיות, ורובינו לא ממש עסוקים בדעתינו ובתקוותינו בבנין בית המקדש ובחידוש עבודת הקורבנות והתפילה בו. היהדות כבר מזמן התרגלה לבתי הכנסת "מקדשי המעט" ולא ממש זקוקה כעת לסנהדרין שיישב בלשכת הגזית, ולמסדרי כהונה מחודשים ומתוקנים; הרי כל החלומות הללו, אם ייארעו, ייארעו אך לאחר שמיטב ילדינו יילחמו עד חורמה בארצות ערב, ורבים יהיו הנופלים. נכון, הוא שלבניין המקדש וחידושו מתפלל היהודי-הדתי שלוש פעמים ביממה, ואף על פי כן דומה כי העדרו אינו מעציב ומדאיב (חורבנו דווקא כן, משום שהוא בישר את הגלוּת), כפי שמדאיבה עובדת נפילתו של גלעד שליט בשבי החמאס לפני ארבע שנים ושבעה חודשים, ועוד יותר, העובדה שטרם פדו אותו משביו.

   אם טקס אזכור ירושלים בחופה נועד לכתחילה לעורר בקהל הקרואים עצב-מה, להראותם כי הבניין טרם נשלם, והמציאות טרם תוקנה- אדרבה, יש בה פגם מהותי, דיסהרמוניה שורקת. דומני כי אין בחיים הישראליים נושא  משותף כואב ומדאיב לב, כשביו של שליט, וצער משפחתו.

   אדרבה, אמורים היו קהל הרבנים, מפני "קדושת החיים" להתאחד בקריאת חירום לשחררו ולהפעיל לחץ על הממשלה.הלכה נפסקת למעשה בהתאם למציאות המשתנה בכל עת, ובהיותה נפסקת למעשה ולא בתיאוריה, גם הערכות בדבר חידוש הטרור והחטיפות צריכות להיות להיות שוליות כאשר באים לדון בנושא זה. הזמן דוחק. גלעד נמצא שם כבר שנים ארוכות ומי יודע מה מצבו כעת, ומה יילד יום. שומא על כל אדם שעיניו בראשו לקרוא לממשלה בירושלים לפעול בדחיפות לשחרורו של גלעד שליט, או למצער להבהיר לציבור מדוע לאחר תקופה כה ארוכה גלעד שליט אינו משוחרר מכלאו.

   ואשר לממשלה, אפשר כי היא רוקמת עסקה לשחרורו של גלעד שליט במסתרים, כך אנו מתבשרים השכם וערב, אך ככל שחולף הזמן, דומה כאילו ההתנהלות בעניין דומה היא למה שתיאר ברוך שׂפינוזה במשל על חמורו של בורידאן (אתיקה חלק ב' משפט 48 עיון) אודות חמור הנמצא במרחק שווה משתי ערימות מספוא שוות בגודלן ואינו יודע להכריע ביניהן, שני הדחפים המתרוצצים בו מנטרלים זה את זה וכך הוא נותר במקומו עד שהוא מת ברעב (מקור המשל הוא בכתבי בודריאן, לוגיקן ופילוסוף בן המאה הארבע עשרה). מעניין כי שׂפינוזה שם עומד על כך שהתנהלות כזאת עשויה לאפיין גם בני אדם. אלא שבשעה שממשלת ישראל יושבת ואינה מכריעה בפרהסיה מה היא עומדת לעשות: לפעול לשחרורו של גלעד או להותיר אותו בשבי, לא הממשלה היא ההולכת וגוועת, אלא הסיכויים להשיב את גלעד שליט בשלום ובקו הבריאות הולכים ומתמעטים.

   לאחרונה, סחו לי שני אנשים, מן הימין-הדתי-הסרוג של המפה הפוליטית, המתנגדים לעסקה כלשהי לשחרור שליט, כי דווקא מפני טובת-הכלל אין לפעול לעיסקה לשחרור גלעד שליט. איני בטוח שכך הוא. טובת הכלל היא בודאי הידיעה שמדינת ישראל וצבאהּ אינם מוותרים על חיי חיילים שבויים ומנסים להשיבם, כפי שהיה בעבר. מנסים להשיבם, בראש ובראשונה, בחיים ולנוכח ערך "קדושת החיים" שהוא ערך הלכי ואתי ראשון במעלה. יותר מכך התלמוד מגדיר "שנאת חינם" כאדישות, ובמקום נוסף כותב כי לא נחרבה ירושלים אלא משום שנאת חינם. אם רק נחלץ עצמנו מן האדישות ונבין כי כל שעה חשובה, אולי נקיים גם את רוח דברי חכמים, ומתוך כך נִמָּצֵא מצילים נפש אחת, פודים את השבוי, ומקדמים בזה גם את בניין ירושלים ואת שלום העם היהודי כולו.

   כבר כמה  אני חושב על משמעותהּ של הצעת אבי-החתן, ועד כמה הוא צדק בבקשתו את הרב לציין את דבר שִביוֹ המתארך של גלעד שליט ואת התפילה לשחרורו. חיי אדם וחירותם קודמים הם לבניין ירושלים. ואם כבר, רק מתוכם ולאורם, ניתן להוסיף לבנות את חיינו בארץ הזאת.

   אני מקווה שכאשר אזכה לשיר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" בחתימת ליל הסדר השנה (תשע"א), יחגוג גלעד שליט את ליל הסדר במחיצת הוריו במצפה הילה בגליל, כדרכם מקדם, בשמחה טובה, ובנחמה טובה.

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, Jerusalem at Night, Oil on Canvas 1947

 

© 2011 שוֹעִי רז 

Read Full Post »

 

משפחה היא ברית שנכנסנו אליה ללא בחירה ובלא דעת; את משמעות הברית הזאת אנו נושאים בקרבנו, במידה זו או אחרת במרוצת חיינו, כל חיינו אנו ניזונים מן החוויות אשר אָצלה בנו המשפחה בשנותינו הראשונות. לא פעם כאשר אנו מקימים משפחה משלנו אנו מבקשים להקימה בצלמה כדמותה של המשפחה ממנה באנו, או לחליפין, נבקש לייסד את המשפחה החדשה דווקא מתוך הנחה לפיה אנו מוכרחים לייסד מבנה משפחתי שונה בתכלית, רחוק ומנוגד ככל הניתן מן המקום ממנו באנו; מרבית בני האדם נעים בין הקטבים האלו: בין קירבה ודחייה ובין התחקות ובין התרחקות. לא פעם נבקש לנטוש את דרכי ההורים שלנו. ברם, נמצא עצמנו לפרקים מתקרבים יותר ויותר לאשר כה רצינו להניח; לא פעם נבקש להתקרב, ונגלה כי התרחקנו רחוק מרחוק. ובכל זאת, יש אשר משפחתם מעוררת בהם אהבה, חום, געגוע ויש שהיא פצע מייסר, עתים בלתי נסבל. יש משהו מבלבל בהיות חלק ממשפחה, בהיות בן גילו של אביך בעת ילדותך, כעת אב בעצמך לילדים בני גילאים הזכורים לך היטב, גילאים בהם נהנית כבר מתודעה פעילה למדיי ומוּדעת, גם אם לא תמיד מבינה.

   המשוררת רחל חלפי בספרהּ היפה והמעמיק תמונה של אמא עם ילדה (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010) מגלמת את הקוטב האוהב והמקרב במהותו: המשפחה כמעגל חיים ההולך ומתחדש בכל עת אגב התבוננות בתהליך המרתק שבו תכונות אופי, הבעות פנים, דמיון בהתבטאות נודדים בין הדורות, כאילו הדורות הותיקים שמעל, חלקם כבר אינם בין החיים, זוכים לחיות שוב דרך צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם. בנוסף, אפשר כי השיר רומז אל הטיפול בהורים מזדקנים, על ערש דווי (ספרהּ של חלפי מתאר את פרידתהּ מאמהּ), בשנותיהם האחרונות, ובזיכרונות הנותרים בשל כך.

 

הָיִתִי הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם

הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם

 

אַחַר-כָּךְ הֵם הָיוּ

הַיְלָדִים שֶלּי הַיְלָדִים שֶלּי

 

תָּמִיד אֶהְיֶה הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם

 

תּמִיד הֵם יִהְיוּ הַיְלָדִים שֶלּי

 

[רחל חלפי, 'הייתי הילדה שלהם', תמונה של אמא וילדה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 160]

 

   השיר מלא הדים והדהודים, כאילו חלפי קוראת אותו במערת-עצמיותהּ אשר קירותיה כופלים את הקולות עד אשר לא ניתן עוד להתיר בין הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם ובין הַיְלָדִים שֶלּי, אשר הדהודם דומה לתנועת הדורות החולפים ועוברים, להמיית הדורות הבאים, כאילו הנחמה על האבדן ועל ההעדר הם הדורות הבאים הנושאים כמה מתכונותיהם של החולפים-עוברים; יותר מכך, חלפי כמו-מדגישה כי ליבת ההורות הינה הענקת מתת-הילדוּת מחדש; להיות מסוגלים לאחריות, לדאגה, ליציבות שהילדים צריכים על מנת שעולמם יהא שריר וביתם יהא ביתם. ובכל זאת, חלפי מציגה, מבעד דוק הכאב המהדהד, תמונת עולם משפחתית הרמונית. הדורות הצעירים נישאים בידי הדורות הותיקים ואז באחריתם נושאים אותם בעצמם בכדי לשאת אותם ביתרת-החיים בזכרונותיהם, באהבה ובגעגועים. 

   מצג שונה לחלוטין של משפחה הציג לואיס סֶרְנוּדָה (1963-1902), ממשוררי דור 27' בספרד, יחדיו עם פדריקו גרסיה לורקה ווינסנטה אלחנדרה. סרנודה, יליד סיביליה, בנו של איש צבא חמור סבר, בחר לכתוב שירת אהבה הומוסקסואלית, גם כאשר עצם כתיבת השירים העמידה בסכנה את חייו, נאלץ לגלות לארה"ב לאחר השתלטות הדיקטטורה הפשיסטית של גנרליסימו פרנקו וחבר מרעיו על המדינה, שם הפך לחוקר ספרות ספרדית מודרנית, והמשיך לפרסם שירה ופרוזה. דבריו אודות המשפחה אינם מותירים מקום לספק. אליבא דסרנוּדה המשפחה מבטאת שבר-ראשיתי בחייו, דיסהרמוניה פוצעת, מלכודת שבתוכה נסחף אל העולם הזה, וממנה עמל להיחלץ רוב- ימיו.

 

[…]

 

גָּמְרוּ אֹמֶר, כִּשְאָר בְּרִיוֹת, לִבְחֹר בַּקַּיָּם

בַּמוֹעִיל, אַף שֶיַכְלוּ לִרְאוֹת סְבִיבָם

שָאֵין מַה שָיַּתְמִיד אוֹ יוֹעִיל.

שֶדָּבָר לֹא הָיָה שֶלָּהָם, אַף לֹא לְגִימַת הַמַּיִם

הַזֹּאת שֶצִנְּנָה אֶת פְּנֵיהֶם בַּקַּיִץ,

אַף לֹא הַלֶּהָבָה שֶחִמְּמָה אֶת יְדֵיהֶם בַּחֹרֶף,

אַף לֹא גוּפֵיהֶם שֶחָדְרוּ בְּתַאֲוָה זֶה לָזֶה,

זוּג בּדִידֻיוֹת שֶהָיוּ לְבָשָר אֶחָד

 

נָתְנוּ לְךָ הַכֹּל: בְּעוֹדְךָ יְצוּר חֲסַר יֶשַע

טִפְּלוּ בְּךָ בְּחָלָב וּבְבֶגֶד,

אַחַר כָּך, כְּשֶצָּמְחוּ גוּפְךָ גַּם נִשְמָתְךָ

צִיְדוּךָ בֶאֳלוֹהַּ וּבְמוּסָר,

וְלֹא אַחַת בְּעֹנֶג וְעֹנֶש לְצִדּוֹ

כְּדִי לְהַכְפִּיף אֶת כֹּחֲךּ הָרַךְ לְחֻקֵּיהֶם

נָתְנוּ לְךָ הַכֹּל, כֵּן: חַיִּים שֶלֹא בִּקַּשְתָ,

וְעִמָּם מָוֶת כְּבֶן לְוָיָה שָפָּנָיו קְשוּחוֹת.

 

[…] 

 

[מתוך: לואיס סֶרְנוּדָה, 'המשפחה', תשוקה ומצוקה, בחר, תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 22]   

 

   דומה כי סרנודה מתכתב פה עם סיפורו הקצר הנודע של הסופר והמחזאי האיטלקי לואיג'י פירנדלו (1936-1867), המלכודת, שבמובן מה הקדים את הלכי הרוח של האקזיסטנציאליסטים-קיוּמיים של אלבר קאמי; או להבדיל, את היות האדם, מראשיתו-הורתו, מופקר ומושלך בעולם, היות לקראת המוות, אליבא דמרטין היידגר.האדם הוא תוצר של שרירות ליבם של הוריו, שקודם כל הלכו אחרי תאוותם, ואחר כך ניסו לחנך את ילדם לאור מוסכמות-החברה והדת, בלא התחשבות מהותית בצרכיו, תקוותיו ומאווייו.  הוריו של האדם, אליבא דסרנוּדה, הם גם המיילדים וגם התליינים בעת ובעונה אחת, באופן בלתי נפרד. דומה כי מעבר למחאתו הקיומית של סרנודה על אפסוּת החיים ואכזריותם, אם יש תקווה הבוקעת מקרקעית תיבת הפנדורה של שירו. זהו המרד, המעניק משמעות מה לחייו החולפים של האדם, האחריות לכך שלא יחלפו לריק, לכך ש"האני" יצליח להביע את עצמיותו ואת ייחודיותהּ. מתוך עמדתו הקיומית (אולי אף מתוך מיניותו ההומוסקסואלית) דוחה סרנוּדה את המשפחה כמוסד האוצר בחובו תקווה, ברכה ונחמה; המשפחה אינה קן גוזלים לדידו אלא מערת קיקלופ. שאין לו אלא להימלט מתוכו על נפשו, ולצאת למסע הנדוד של עצמיותו.

   א/נשים רבים יש בעולם. חלקם נמצאים בקוטב המובע בשירה של חלפי, חלקם ארגו חייהם בשירו של סרנוּדה. כך או כך, רובנוּ, אני מניח, מטיילים בין הקטבים, בין אור ובין צל, לחש וזעקה, רוך וקושי. לא ממש מצליחים להבין את מסע חיינו ללא רקעהּ, המרגיע ו/או המבעית, של המשפחה. לעולם אחוזים בקשב לקולות הכופלים עצמם ומהדהדים ושבים, של א/נשים שליוו את חיינו. חלקם/ן עוד עימנו, חלקם/ן היו ואינם.

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Family, Oil on Canvas 1917

Read Full Post »

 

אנשים כּמוֹנוּ יכולים לקנות זאת

אמר, והבליט יכולת כלכלית עדיפה

ואני חשבתי על להבת נר,

ועד מה עשויה לנשיפה

                                       

אין לי מה לומר,

כלומר, היה דבר מה,

שהיה לי צורך להגיד,

אבל בהזדמנויות כאלה

אני מבכר את הדממה תמיד

 

הייתי צריך לומר:

'אתה מסתיר לי את השמש'

ממקומי- בתחתית החבית,

האור הוא מאחרוני המאחדים ביננו,

הריי אינני בן-טובים

 

מאות אנשים נסחפו עם המים,

הגשם לא יורד השנה,

אנשים כמונו יכולים לקנות זאת, אמר 

 

אני מבכר את הדממה.

 

בתמונה למעלה:   Beyond the Sea, Photographed by Riza Nugraha© 2007

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

   הכל נושם הרחק בחצר אחרת. גשם מטפטף על פחים. עיניים נפקחות אצל מדרכה. הוא שיכור ואולי רק נולד כעת. מעליו בין ערימת-גרוטאות ברחוב צדדי, חתולה מנומרת מניקה את גוריה. הוא חושב על רומולוס ורמוס ועל הזאבה ההיא האלמונית, שהיניקה אותם. כל הדרכים שבעולם מובילות כעת אל ראשו הדואב. במקצב בוסה-נובה, הוא דואב,במקצב בוסה נובה.עורק ירוק פועם בצוארו כמיתר גיטאר. כמה מרגיע לגלות שהכל עדיין כאן בדיוק כפי שהושאר לפני הנפילה. הוא נזכר בסיפור של לורקה על נגן גיטרה אנדלוסי זקן שידע לזהות מוסיקאים, אם יש להם את רוח האדמה בעורקיהם אם לאו. שנים שהוא לא ישן ככה. השינות הכי טובות שלו הן סמוך לאדמה.   

   הוא מוצא שירותים ציבוריים על יד איזו חנות נוחות. נכנס, מטיל מימיו, שוטף פנים; רוחץ ידיים; רוח קרה, בוקר חורפי של ראשית ינואר. הוא נזכר באשתו וחושב מה יעשה כעת. ניגש לדלפק ומזמין כוס קפה. הטלפון הסלולרי בידו. הארנק במקום. מזל שלא נהג לביתו כך. במראה צדדית הוא נראה לעצמו מחייך. מוזר,אחרי לילה כזה. להירדם על יד המכונית, בצד מכוניות חונות. מזל שלא נעצרתָ.

   הוא היה קצת מדוכא לאחרונה, עצוב למדיי. לא הייתה לו כל דרך לצפות ללילה כזה. ובעצם, אך טבעי שכך זה הסתיים.

  ובכל זאת, השמש זרחה גם היום, כטווס זהב הפורס את מניפת זנבו—כולו מלא עיניים. עיתון בוקר על יד דלפק-המכירה מורה שזה תחילת היום השלישי של השבוע. מן המקום שבו הוא עומד בצד כוס הקפה, עם ראשו ההולם, הוא יכול להעניק לעצמו עוד רגע קט ואין-סופי; מקשיב איך העולם מתנהל,מתוּן-מתוּן,במקצב בוסה נובה.

 

הערה: השיר הנלווה ודאי אינו בוסה נובה, אבל הוא מתאים לשלישי בבוקר ולראש כואב Indeed .

 

 

בתמונה למעלה:Gas Station and Dawn, Photographed by Riza Nugraha© 2007

 

© 2011 שוֹעִי רז

 

 

Read Full Post »

 

ובכלל, האמנם זִמרה היא? אף על פי שאין לנו כל חוש למוסיקה, יש לנו מסורת של זמרה; בימי קדם אפילו היתה בעמנו זִמרה; האגדות מספרות על כך ואפילו נשתמרו שירים, שאמנם איש אינו יכול לשיר אותם עוד.

[פרנץ קפקא, 'הזמרת יוזפינה או עם-העכברים', רופא כפרי וכתבים אחרים שנתפרסמו בימי חייו של הסופר, תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 293]

 

1

 

    בספרו סרוונטס והיהודים (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב: באר שבע 2002) מזכיר המחבר לואיס לנדא מחזה הומוריסטי קצר למיגל דה סרוונטס (1616-1547), 'בימת הפלאות' (1603), המבוסס על סיפור קסטיליאני השאוב מספרו של דון חואן מנואל (1348-1280) הרוזן לוקנור והתגלגל אחר כך לכדי מעשיית בגדי המלך החדשים להנס כריסטיאן אנדרסן (1875-1805). במרכז ההומורסקה מופיעים זוג בובונאים נודדים המגיעים לכפר על מנת להעלות את המופע שלהם בביתו של ראש הכפר. לטענתם, המופע שברשותם הינו פלאי, הוא אינו נגלה כלל לעיניהם של ממזרים ושל מומרים-יהודים, רק לעיניהם של נוצרים מאמינים. המופע זוכה להצלחה רבתי. במהלכו מציגים השניים כביכול (הבמה ריקה) גלריה של דמויות תנכיו"ת: שמשון הניצב בין העמודים במקדש דגון; עכברים, בני צבעים שונים (שחורים, אדומים וכחולים),שהינם כביכול צאצאי-צאצאיהם של עכברי תיבת נח, וכך אמנם מביאים את הדברים AdAbsurdum, הואיל והמופע מתאר סיטואציות הנובעות כביכול מן "הברית הישנה" ואף על פי כן יהודים אינם יכולים לחזות בהם; העכברים הם בני צבעים שונים, אבל רק נוצרים נאמנים עשויים לחזות בהם. מסך התעתועים נופל כאשר איש צבא רעבתן מגיע לעיר המבקש מקום לינה וסביאה וטוען שאינו רואה דבר. אזיי התרמית נחשפת ומתפתח עימות מבודח. בנוסף, עומד לנדא על כך שכינויי גיבורי המחזה רומזים לשמות אברי המין הגבריים והנשיים גם יחד, בעגה ספרדית של ראשית המאה השבע עשרה.

   מכתבי הרבנים והרבניות מן השבועות האחרונים: אלו האוסרים להשכיר/למכור דירות לערבים (פלסטינים-ישראלים) ואלו האוסרים המעודדים את בנות ישראל שלא לעבוד במחיצת עובדים ערביים מחמת סכנת ההתאהבות וההתבוללות, הביאו אותי למחזהו הקצר של סרוונטס. שהלא השלב הבא יהיה איסור לשבת לצד אזרחים ערבים במופעי תרבות ובידור וכיו"ב. אולי גם על ספסלים ציבוריים. ולמי שהלך הרוח המדכדך הזה מהדהד מוכר, יש  אולי לשוב ולדפדף, להעלות באוב, כל מיני חקיקות אנטי-יהודיות מן העבר, כדוגמת: חקיקת ענידת טלאי צהוב בבע'דאד של המאה העשירית (כך הראה ההיסטוריון וחוקר הגניזה, ש"ד גויטין, בספרו המונומנטלי, חברה ים-תיכונית), המשך בהגבלת תחום-מושבם של היהודים וקיבוצם בשכונות מסויימות, למשל בקסטיליה הנוצרית, החל בשנת 1272 (ראבץ אליהוד, שכונת היהודים), וכלה בקובץ חוקי-גזע, לא ישן מדי, שהתקבל לפני כ-75 שנים בארץ-הרייך, ולבדוק מהיכן הדברים נובעים ומהי נביעתם מהכא להתם (אגב, לא חייבים להשוות; ניתָּן כלאחר יד לעמוד על הזיקה), ועוד יותר: מהי סכנתם.  דומה אפוא כי משעה שנתנה ליהודים ממשלה, הריהם מתחילים לנהוג כאותם שלטונות ודתות שהרעו להם בעבר.

   והלא בדמוקרטיה אנו חיים. על כן, באם ירצו הרבנים והרבניות הנכבדים לתרץ מדוע הם מונעים מקהלם ישיבה בערים מעורבות, יצטרכו ודאי להגיע בשלב כלשהו לטענה כי הישיבה לצידם של לא יהודים, וערבים בפרט, מעלימה את המופע או למצער מבטלת מ"הנאת החיים היהודיים" בארץ ישראל, או טענות אבסורדיות אחרות שמקום הדמוקרטיה-הליברלית-הפלורליסטית (היודעת להעריך שיוויון אזרחי) לא יכירנו.

   ואולי בעצם איננו דמוקרטיה, אלא מדינה יהודית (הולכת ו"מתחזקת") המתחפשת כמו בפורים לדמוקרטיה (ממצוות החג), ועל כן מרשה "חופש דיבור"  למגזרים מסויימים, כגון רבנים נכבדים ונשותיהם; אבל סביר להניח כי לא היתה מתייחסת לדברים בסובלנות מופתית באם הם היו מגיעים מצידה של ההנהגה האסלאמית. כללו של דבר יש פוער פיו לבלי חוק, מסכסך בין אזרחים ודתות, ונהנה מחסות החוק (ומקסימום נאלץ לקרוא כמה טורים לא נעימים בעיתון שכותביהם ממילא אינם מקובלים עליו כ"בעלי דעה"), וישנן משפחות ערביות שביתם נהרס ביעף בלוד והן מושלכות לרחוב, וישנה גם מפגינה, בהפגנה ידוּעה, על אודות גזל אדמות ועל הרג בני משפחה, שנהרגה רק אתמול, כנראה משאיפת גז לפיזור הפגנות, שנורה על ידי כוחות צה"ל/משמר הגבול . בבימת הפלאות היהודית-ישראלית אין מקום כנראה לערבים-מוֹחִים.

 

2

 

   להערת גרשם שלום בספרו, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו (הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז, עמ' 48) בין הדיונים המובאים ספר גליא רזא, חיבור קבלי אנונימי מעיבורי המאה השש עשרה (1553), המיוחס לעתים לר' אברהם הלוי ברוכים [מתלמידי החכמים המוכרים של צפת, מתלמידי ר' יוסף קארו (1575-1488), ומקובל נודע (כנראה מחוג תלמידי רמ"ק והאר"י), שיוחס לו גילוי-שכינה ברחבת הכותל המערבי (ספר אור הישר למקובל הלוריאני, ר' מאיר פפרש) עת חזה כביכול, בשכינה העירומה, בוכה בעפר על חורבן ירושלים] הובאה, בין היתר, השאלה מדוע רבים כל כך מגיבורי המקרא, הלכו ונישאו דווקא לנשים נכריות (לא בנות ישראל), כדוגמת: משה וציפורה, שמשון ודלילה, בעז ורות וכיו"ב. תשובתו של בעל החיבור היא שכל המבקש להילחם באומות העולם ולהשפיל את שונאי ישראל, חייב להיות קרוב אליהם בשורשם, כלומר לא ממשפחה יהודית במקור, אלא צאצאי-צאצאיהם של נישואין מעורבים.  מוזר אפוא לגלות כי רבנים שבוודאי אינם מתונים בדעותיהם ומקדמים לא אחת בדעותיהם ובאמירותיהם לקהליהם מעשי איבה בין העמים, מנסים להרחיק את ציבור שומעי לקחם מאוכלוסיות לא-יהודיות. אדרבה, על פי דברי ספר גליא רזא, חיבור רבני לעילא ולעילא, צריך להיות בהתקרבות לעמי הסביבה אינטרס חיוני אמיתי לציבור שוחרי הקרקעות, אשר רוממות העם ושלימות הארץ בגרונם. כלומר, שום דבר לא היה אמור למנוע מהם לעודד את ילדיהם לשאת נשים לא-יהודיות.

 

3

 

   מה הייתי רוצה שייקרה? הייתי רוצה לשבת לצפות בבימת הפלאות עליה היו מתרוצצים צאצאי-צאצאיהם של עכברי המבול, מכל מין וגוון. הייתי רוצה שבאולם יישבו זה לצד זה לצפות במחזה-המוסר הזה בני כל עם ודת המעוניינים להתקיים זה לצד זה בשלום, תוך הבטחת זכויות האדם (לרבות: הזכות לקיים את הדתות), ובכללן השיוויון האזרחי בין הקבוצות השונות.

   למה הייתי מצפה? הייתי מצפה שיהודים הנזעקים לכל ביקורת כנגד ישראל במילים כגון "אנטישמים" ו-"עוכרי ישראל" ייפקחו להבין כי דרכיהם והוראותיהם לצאן מרעיתם בדבר היפרדות והתרחקות מאוכלוסיות לא יהודיות, כוללות בחובן את אותן אופרציות אי-שיוויוניות, את אותה אפליה, רדיפה, ושנאה מהן סבלוו יהודים בתפוצותיהם בימי שהותם בגלות (לא בכל הגלויות, לא לאורך כל שנות הגלות). אפשרי הגיע הזמן להמיר את תיאולוגיית הנקם והשנאה הזאת; בתיאולוגיה של תיקון עולם ושל דרכי שלום, שהיתה אופיינית לחז"ל (תנאים ואמוראי ארץ ישראל), או למצער ציינה חוגים לא מעוטים מתוכם, אלא שגם אם זמרתם של אותם חוגים נשתמרה  (למשל דבי ר' ישמעאל וגישתו לאומות העולם) דומה כי רק מתי מעט מצאצאי צאצאיהם עוד קוראים בהּ, ועוד נדמה כי רק מעטים מקרבם עוד יכולים להעלות על דעתם להעלותהּ מחדש על דל שפתיהם.

מעניין לעניין, באותו עניין: מלכודת דוברת עברית

 

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, Arab Village, Oil on Canvas 1954-1955

 

© 2011 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »