שלישי בבוקר

 

   הכל נושם הרחק בחצר אחרת. גשם מטפטף על פחים. עיניים נפקחות אצל מדרכה. הוא שיכור ואולי רק נולד כעת. מעליו בין ערימת-גרוטאות ברחוב צדדי, חתולה מנומרת מניקה את גוריה. הוא חושב על רומולוס ורמוס ועל הזאבה ההיא האלמונית, שהיניקה אותם. כל הדרכים שבעולם מובילות כעת אל ראשו הדואב. במקצב בוסה-נובה, הוא דואב,במקצב בוסה נובה.עורק ירוק פועם בצוארו כמיתר גיטאר. כמה מרגיע לגלות שהכל עדיין כאן בדיוק כפי שהושאר לפני הנפילה. הוא נזכר בסיפור של לורקה על נגן גיטרה אנדלוסי זקן שידע לזהות מוסיקאים, אם יש להם את רוח האדמה בעורקיהם אם לאו. שנים שהוא לא ישן ככה. השינות הכי טובות שלו הן סמוך לאדמה.   

   הוא מוצא שירותים ציבוריים על יד איזו חנות נוחות. נכנס, מטיל מימיו, שוטף פנים; רוחץ ידיים; רוח קרה, בוקר חורפי של ראשית ינואר. הוא נזכר באשתו וחושב מה יעשה כעת. ניגש לדלפק ומזמין כוס קפה. הטלפון הסלולרי בידו. הארנק במקום. מזל שלא נהג לביתו כך. במראה צדדית הוא נראה לעצמו מחייך. מוזר,אחרי לילה כזה. להירדם על יד המכונית, בצד מכוניות חונות. מזל שלא נעצרתָ.

   הוא היה קצת מדוכא לאחרונה, עצוב למדיי. לא הייתה לו כל דרך לצפות ללילה כזה. ובעצם, אך טבעי שכך זה הסתיים.

  ובכל זאת, השמש זרחה גם היום, כטווס זהב הפורס את מניפת זנבו—כולו מלא עיניים. עיתון בוקר על יד דלפק-המכירה מורה שזה תחילת היום השלישי של השבוע. מן המקום שבו הוא עומד בצד כוס הקפה, עם ראשו ההולם, הוא יכול להעניק לעצמו עוד רגע קט ואין-סופי; מקשיב איך העולם מתנהל,מתוּן-מתוּן,במקצב בוסה נובה.

 

הערה: השיר הנלווה ודאי אינו בוסה נובה, אבל הוא מתאים לשלישי בבוקר ולראש כואב Indeed .

 

 

בתמונה למעלה:Gas Station and Dawn, Photographed by Riza Nugraha© 2007

 

© 2011 שוֹעִי רז