הכל נושם הרחק בחצר אחרת. גשם מטפטף על פחים. עיניים נפקחות אצל מדרכה. הוא שיכור ואולי רק נולד כעת. מעליו בין ערימת-גרוטאות ברחוב צדדי, חתולה מנומרת מניקה את גוריה. הוא חושב על רומולוס ורמוס ועל הזאבה ההיא האלמונית, שהיניקה אותם. כל הדרכים שבעולם מובילות כעת אל ראשו הדואב. במקצב בוסה-נובה, הוא דואב,במקצב בוסה נובה.עורק ירוק פועם בצוארו כמיתר גיטאר. כמה מרגיע לגלות שהכל עדיין כאן בדיוק כפי שהושאר לפני הנפילה. הוא נזכר בסיפור של לורקה על נגן גיטרה אנדלוסי זקן שידע לזהות מוסיקאים, אם יש להם את רוח האדמה בעורקיהם אם לאו. שנים שהוא לא ישן ככה. השינות הכי טובות שלו הן סמוך לאדמה.
הוא מוצא שירותים ציבוריים על יד איזו חנות נוחות. נכנס, מטיל מימיו, שוטף פנים; רוחץ ידיים; רוח קרה, בוקר חורפי של ראשית ינואר. הוא נזכר באשתו וחושב מה יעשה כעת. ניגש לדלפק ומזמין כוס קפה. הטלפון הסלולרי בידו. הארנק במקום. מזל שלא נהג לביתו כך. במראה צדדית הוא נראה לעצמו מחייך. מוזר,אחרי לילה כזה. להירדם על יד המכונית, בצד מכוניות חונות. מזל שלא נעצרתָ.
הוא היה קצת מדוכא לאחרונה, עצוב למדיי. לא הייתה לו כל דרך לצפות ללילה כזה. ובעצם, אך טבעי שכך זה הסתיים.
ובכל זאת, השמש זרחה גם היום, כטווס זהב הפורס את מניפת זנבו—כולו מלא עיניים. עיתון בוקר על יד דלפק-המכירה מורה שזה תחילת היום השלישי של השבוע. מן המקום שבו הוא עומד בצד כוס הקפה, עם ראשו ההולם, הוא יכול להעניק לעצמו עוד רגע קט ואין-סופי; מקשיב איך העולם מתנהל,מתוּן-מתוּן,במקצב בוסה נובה.
הערה: השיר הנלווה ודאי אינו בוסה נובה, אבל הוא מתאים לשלישי בבוקר ולראש כואב Indeed .
בתמונה למעלה:Gas Station and Dawn, Photographed by Riza Nugraha© 2007
© 2011 שוֹעִי רז
כולו מלא עינים.
אאההייייי…..
היה
או לא
היה,
מה זה חשוב
העיקר שהגשם והשמש
משחקים מחבואים היום
וטווס זהב
מופיע ונעלם.
שועי יקר,
יכולתו של הכאב בהסבת (בתיקון) המציאות עצומה כמו השכרות… אומר פרוסט באלברטין איננה.
טוב שהוא לא חזר הביתה. השכרות טוב לה הקור הנושך ואדי הדלק. לפעמים לא לחזור הביתה זה לומר כמה אנחנו מתגעגעים אליו לא רק כשאנחנו בו.
ובכלל אם הוא התעורר משכרותו בבוסה נובה, הרעש בנשמתו רך בשורשו.
אם להאמין לפורטוגלים הבוסה נובה היא התחלה חדשה/צורה חדשה… (על דרך 'נחוצות צורות חדשות…' של צ'כוב)
אייי שועי, איזה רשומה נושמת גשם ומחיה.
אין על שעות האשמורת השלישית.
אשמורת החתולים הרדופים.
כל כך נקי וצלול ובודד.
כל כך פותח שבא להתייפח.
כל כך ראוי לקיסרית סזריה:
אייי סזריה אבורה מקייפ ורדה. לשמוע ולמות מרוב מתיקות.
מיכל יקרה,
היה או לא היה היא סוג של שאלה; סוג אחר– היה ולא היה או לא היה והיה הן שתי ברירות הפונות למציאויות הנפשיות של כל אחד/ת מאיתנו.
טווס הזהב של ימי האתמול הוא סמלה של השירה האידית אצל הלפרן ומאנגער; השמש הזאת של הבוקר, טווס הזהב של היום, אכן מתכתבת עם כל אתמולינו.
עמנואל יקר,
תודה, יש בתגובה שלך כמה נגיעות מדויקות להפליא במחשבות/רגשות שמאחורי הרשימה למעלה. יצירה בכלל היא יצירת צורות חדשות המתבססת באיזו מידה על צורות קודמות; אידיאות הולכות ונבנות, רעיונות מהבהבים ממקום למקום. אולי זה כך, אולי זו רק מראית עין של אמונה תמימה בתרבות כיצירה משותפת וכברית בין יחידים (אינדיבידואלים).
דודו יקר,
תודה על סזריה שלקחה את הפאדו הפורטוגלי למחוזותיה היא.
אני גם אוהב תמיד את תפקידי כלי הנשיפה המלווים אותה תדיר בשיריה.
כמעט כמו קלרינט של כלייזמרים מקייפ ורדה.
מה שיוצא מכל זה יכול לחייך כל פרצוף ו/או לשבור כל לב.
טקסט מצויין. מעניין לקרוא עוד פרוזה שלך, אפילו שתכחיש וכו' וגו'.
אורי יקר,
מי אני שאכחיש? אני נוהג לכתוב בקפיצות של קנגורו: לעתים במישור, לעתים בהר, לעתים בים, לעתים לאורם הקלוש של דגי החשמל של מעמקיי (-:
איזה מזל שהתגנבתי לכאן שוב,
שאם לא כן,
לא הייתי רואה איך דגי החשמל
מהבהבים אל טווסי הזהב,
באור אחר לגמרי.
יפה.
מיכל, חכי שאגיע לָלָמוֹת
(למה היא לא סתם גמל קטן מדרום אמריקה, כפי שחושבים בטעות. יש בה יותר מן הגלוי לעין)
(-:
כי בכלל כשקראתי את זה בפעם הראשונה
אז המילים למעלה, ממש בהתחלה
מדרכה שפוקחת עיניים (אז שם)
מיהרתי לסגור, כי חשבתי שלא ממש כתבת, כי אם הקראת את זה
ומאיפשהו ברדיוס הקרוב.
נפלא.
וכל קריאה נוספת מכאיבה פחות…
הי עידית, מה שלומך? ברוכה הבאה לפה.
תודה רבה. כמובן שהתכוונתי שנפקחו עיניו ממקומו אצל המדרכה.
אבל קרני השמש כמו טיפות גשם כולן עיניים.
(-:
אתה יודע שכתבת סיפור קצר וטוב, כן?….
((()))
טלי יקרה,
קומסי-קומסה, תמיד כדאי לדעת שאחרים (וודאי את) חושבים/ות כך.
בכל אופן, היו לי כבר כמה הבלחות כאלה גם בעבר (-: אבל זה שלמעלה מצליח לגלם דרך פעילות כמה וכמה דברים שאני חש לאחרונה.
אני יודעת (-:
ןלמען הסר ספק- כן, אני לגמרי חושבת ככה!
טלי יקרה,
תודה שוב; מה שלמעלה כמובן אינו ממש תיעוד ממשי, אבל ממש קרוב לאיזו מציאות פנימית, ראי מה שכתבתי לאורי על דגי החשמל של מעמקיי (-: