העצים הסמויים מֵעַיִן

ָ

1

   בספרו האפוריזמי המאוחר רב פעלים כתב הפילוסוף והמטפיסיקן היהודי, בקסטיליה אשר בספרד, יצחק אִבְּן לָּטִיף, (1270-1210)  את הדברים הבאים:

האילנות עושין פרי ואין כונת החפץ התכליי באילן כי אם בפרי כי כן העניין בנפש המדברת עם השכל האנושי וידיעת המלאכות האומניות והמחשביות הן כדמיון העלים השומרים הפירות עד זמן בישולם  

[יצחק אבן לטיף, רב פעלים, פסקה כ"ד]

   לדעת אבן לטיף 'כי אדם עץ השדה' (דברים כ,19) באשר חיי הכרתוֹ עשויים להיניב פרי; הנבת הפרי – היצירתיות המחשבתית, היא תכלית האדם. כלומר, כשם שהחפץ התכליי (הרצון התכליתי) בטבע הכרוך באילן הוא הנבת פירות , כך באדם המבוקש לדידו של אבן לטיף הוא שהנפש המדברת (מונח ימי ביניימי המייצג את הפן האינטלקטואלי-אנליטי שבנפש האדם) תגיע לידי שלימותה; האמנויות והמדעים הינם רק כעין הגנה ומשמר על הפירות ההולכים ומבשילים. אף על פי כן ניכר כי לדידו של אבן לטיף אין הפרי הבשל מייצג את הידע השלם, אלא את הפעלתו-הכוונתו באופן יצירתי, כלומר, הפרי בניגוד לעלה הינו תובנה חדשה מסעירה שהושגה כתולדת עיון מרובה והתנסות באמנויות ובמדעים. מבחינה זאת דומה כי היא אינה יצירה הממשיכה ובמידה רבה מסכמת את השגיהם של הוגים ואמנים קודמים, אלא מביאה לידי ביטוי את פירות רוחו העצמיים-ייחודיים של האדם, שהעלה פרי; כלומר, הצליח להוציא תחת רוב עיוניו והתנסויותיו, תובנה חדשה, מפעימה, כעין התגלוּת (תיאופניה או אפיפניה).

   אבן לטיף עצמו, ידע חיים למודי נדודים; האקלים המחשבתי בו פעל בקסטיליה של עיבורי המאה השלוש עשרה לא היה נח עבור פילוסופים כמותו, שנמצאו ברדיפה פוליטית-דתית על ידי ראשי הקהל. אף על פי כן כאינטלקטואל-יוצר בן התקופה הוא לא חדל מנדודיו לבקש דעת, ואגב כך לנסות ולהיניב את פירות השגותיו-תובנותיו.

2

   המשורר האנדלוסי, בן סביליה, באנדלוסיה אשר בספרד, לואיס סרנוּדה (1902- 1963) כתב בשירו אביב ישן נושן:

 

עַכְשָו, תַּחַת שְמֵי עַרְבִית סְגֻלָּה,

כְּשֶהַמַּגְנוֹלְיָה בִּפְרִיחָה וּמְסֻבֶּלֶת טַל,

לַעֲבֹר בְּאוֹתָן סִמְטָאוֹת, בְּעֲלוֹת הַסַּהַר

בָּאֲוִיר, כָּמוֹהוּ כַּחֲלוֹם בְּהָקִיץ

 

הָרָקִיעַ וּתְלוּנָתוֹ יָמְרִיצוּ סְנוּנִיּוֹת לִדְאוֹת

בִּלְהָקוֹת, וּבְאַחַת הַמִּזְרָקוֹת הַמַּיִם,

בְּקוֹל אֲדָמָה עָמֹק, יַמְשִיכוּ לְתַנּוֹת סִפּוּרָם,

וְאַחַר-כָּך שָמַיִם וָאֶרֶץ יִשָּאֲרוּ שְקֵטִים

 

בּפִנַּת חֲצֵרוֹ שֶל מִנְזָר, עָזוֹב לְנַפְשְךָ

מֵצַח שָעוּן בְּכַף יָד, רוּחַ רְפָאִים הַשָּב

לְעִיר הֻלָדְתוֹ, תִּבְכֶּה בְּחָשְבְךָ כַּמָּה

יָפִים הָיוּ הַחַיִּים וְאֵיךְ נָקְפוּ לַשָּוְא. 

 

[לואיס סרנודה, תשוקה ומצוקה, בחר, תרגם והוסיף אחרית דבר שלמה אביו, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 13]

   סרנודה אשר ברח מספרד הפשיסטית והבלתי-טולרנטית בשל היותו הומוסקסואל-מוצהר, והיה חבר בברית האינטלקטואליים האנטי-פשיסטיים ולוחם במלחמת האזרחים בספרד, שב בשיר אל מראות השתיה שלו, אל עירו סיביליה, אל נופי ילדותו; יפהפיותו של הטבע העומד באביב, אִבּהּ של פריחה השבה ושונה עצמה, והנה דווקא בפנה של מנזר בתוך העיר, במרוחק מן הנוף הפודה, יושב סרנודה בדד ובוכה על יפי החיים שחלפו ועל הכאב האגור בתוכם. האדם לא השתנה; עמים עודם רוצחים עמים, לעתים על אותה כברת ארץ ממש; ממסדים פוליטים או דתיים עדיין גוזלים מן האדם את חירויותיו; אנשים נכונים לשעבד ולדכא את זולתם. ובכל זאת, המגנוליה בפריחה ומסבלת טל, מגנוליה חלומית, כמו מסמלת איזו הבטחה רחוקה, ועוד יותר את יצירתו הייחודית של המשורר, את שירתו עצמה. השירה, היצירה — כעין מגנוליה פורחת, עץ חיים, שלא ברור האם חלקו בעיר עצמה או בתרבות, או שהיא מגלמת איזו מציאות פנימית אוטופית אקס-טריטוריאלית, שממנה נובעת השירה, היצירה, ועמה הנפש פורחת ועולה. הערים– עם כל יפיין ותרבותן אוצרות הן מוות, בּזבּוּז ודווי.

   בשיר נוסף (בפרוזה) מעמיד סרנודה על היותו של עץ המגנוליה לדידו סמל או אידיאה, הסמוך אמנם על נופי ילדותו אך מהווה, כפי שמציג זאת סרנודה את "תדמית החיים עצמם":

 

בשבילי עץ מגנוליה זה היה תמיד יותר מאחת מתופעות יפיה של המציאות; בו התמצתה תדמית החיים עצמם. אף על פי שלעתים אני מתאוה לשנות תדמית זו למשהו חפשי יותר, שוטף בנֹעם עם בני אדם ועם הדברים, אדע אל נכון שדוקא חייו הנסתרים של אותו העץ, פריחתו שאינו נזקקת לעדים, הם שהאצילו את האיכות הנעלה, תעצומות נפשו הן שחזקוהו ללבלב כמו הבדידות פרחי טֹהר, כקרבן שנדחה מעל מזבחו של אחד האלים. 

[לואיס סרנודה, 'עץ מגנוליה', שם, עמ' 45]

 

   את מה אפוא מבכה סרנודה בישבו מצחו שעון על כף ידו בחצר המנזר ? את החיים היפים שנקפו לשווא בערים, ואשר ביקשו עצמם לשכון תמיד תחת המגנוליה בעת השקיעה הסגולה או לעבור בסמטאות בדד חרישית-חלומית, טופפים והולכים, בצעדם העצמי-היוצר, השונה מטפיפת כל-אדם; את גלותו הממושכת, את סבלו של האדם, את הרגעים המעטים בלבד בהם הצליח להתקרב כמעט אל לב היצירה. את המגנוליה, הסמטאות, הערב הסגול והסהר – מהם רחק כל-כך.

3

 

   גם אבן לטיף וגם סרנוּדה הנם גננים. לשניהם יש אידיאה של עץ חקוקה בלבם. הראשון, החקלאי, מבקש להעמיד בתהליך אינטלקטואלי ממושך של עיון והתבוננות — פירות יצירתיים, הם סיבתו התכלית של העץ, שלימותו שבפועל; האחר, הטייל-החוֹוֶה-מלנכולי, מבקש להתבונן באידיאה של העץ החקוקה בליבו, המתגלה לו ביפי הטבע, הוא רק מייחל לכך שבזמן הנותר לו, יימצא לו הפנאי הרגשי להתבונן בטבע, באידיאת היופי והחיוּת שהוא מגלם, מבלי שבני האדם, מאורעותיהם ויחסיהם הפוליטיים יסיחו את דעתו. מכוחה של התבוננות זו הוא מבקש ליצור את שירת עצמיותו. סרנוּדה המשורר כמו מקיים את שורתו של אברהם בן יצחק (סונה) (1950-1883): אשרי הזורעים ולא יִקְצֹרוּ/ כי ירחיקו נדוד; אבן לטִיף, הפילוסוף הימי ביניימי, אינו יכול להעלות בדעתו התבוננות או טיול שאינם בני-תכלית.

הלילה, יום רביעי, 19.1.2011, 19:30, יתקיים בחנות הספרים "ספור פשוט", רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב ערב לכבוד ספרהּ של המשוררת טלי לטוביצקי נסי מלים כלליות יותר. בין המשתתפים/ות: צביה ליטבסקי, אורית מיטל, רפי ויכרט, שמעון אדף, חגית סבג ושירה סתיו. מוסיקה: אוריין פדורוביץ'-עבודי: גיטרה קלאסית.  הכניסה חופשית.

על ספרהּ היפה של לטוביציקי כתבתי כאן. 

לרשימה מט"ו בשבט לפני שנתיים, שהופכת לאחרונה רלבנטית מתמיד: הרבה עצים, אבדן עצות וחצרות אחוריוֹת

 

בתמונה למעלה: Martin Johnson Heade, Magnolia, Oil on Canvas 1890

 

© 2011 שוֹעִי רז