ָ
1
בספרו האפוריזמי המאוחר רב פעלים כתב הפילוסוף והמטפיסיקן היהודי, בקסטיליה אשר בספרד, יצחק אִבְּן לָּטִיף, (1270-1210) את הדברים הבאים:
האילנות עושין פרי ואין כונת החפץ התכליי באילן כי אם בפרי כי כן העניין בנפש המדברת עם השכל האנושי וידיעת המלאכות האומניות והמחשביות הן כדמיון העלים השומרים הפירות עד זמן בישולם
[יצחק אבן לטיף, רב פעלים, פסקה כ"ד]
לדעת אבן לטיף 'כי אדם עץ השדה' (דברים כ,19) באשר חיי הכרתוֹ עשויים להיניב פרי; הנבת הפרי – היצירתיות המחשבתית, היא תכלית האדם. כלומר, כשם שהחפץ התכליי (הרצון התכליתי) בטבע הכרוך באילן הוא הנבת פירות , כך באדם המבוקש לדידו של אבן לטיף הוא שהנפש המדברת (מונח ימי ביניימי המייצג את הפן האינטלקטואלי-אנליטי שבנפש האדם) תגיע לידי שלימותה; האמנויות והמדעים הינם רק כעין הגנה ומשמר על הפירות ההולכים ומבשילים. אף על פי כן ניכר כי לדידו של אבן לטיף אין הפרי הבשל מייצג את הידע השלם, אלא את הפעלתו-הכוונתו באופן יצירתי, כלומר, הפרי בניגוד לעלה הינו תובנה חדשה מסעירה שהושגה כתולדת עיון מרובה והתנסות באמנויות ובמדעים. מבחינה זאת דומה כי היא אינה יצירה הממשיכה ובמידה רבה מסכמת את השגיהם של הוגים ואמנים קודמים, אלא מביאה לידי ביטוי את פירות רוחו העצמיים-ייחודיים של האדם, שהעלה פרי; כלומר, הצליח להוציא תחת רוב עיוניו והתנסויותיו, תובנה חדשה, מפעימה, כעין התגלוּת (תיאופניה או אפיפניה).
אבן לטיף עצמו, ידע חיים למודי נדודים; האקלים המחשבתי בו פעל בקסטיליה של עיבורי המאה השלוש עשרה לא היה נח עבור פילוסופים כמותו, שנמצאו ברדיפה פוליטית-דתית על ידי ראשי הקהל. אף על פי כן כאינטלקטואל-יוצר בן התקופה הוא לא חדל מנדודיו לבקש דעת, ואגב כך לנסות ולהיניב את פירות השגותיו-תובנותיו.
*
2
המשורר האנדלוסי, בן סביליה, באנדלוסיה אשר בספרד, לואיס סרנוּדה (1902- 1963) כתב בשירו, אביב ישן נושן:
עַכְשָו, תַּחַת שְמֵי עַרְבִית סְגֻלָּה,
כְּשֶהַמַּגְנוֹלְיָה בִּפְרִיחָה וּמְסֻבֶּלֶת טַל,
לַעֲבֹר בְּאוֹתָן סִמְטָאוֹת, בְּעֲלוֹת הַסַּהַר
בָּאֲוִיר, כָּמוֹהוּ כַּחֲלוֹם בְּהָקִיץ
הָרָקִיעַ וּתְלוּנָתוֹ יָמְרִיצוּ סְנוּנִיּוֹת לִדְאוֹת
בִּלְהָקוֹת, וּבְאַחַת הַמִּזְרָקוֹת הַמַּיִם,
בְּקוֹל אֲדָמָה עָמֹק, יַמְשִיכוּ לְתַנּוֹת סִפּוּרָם,
וְאַחַר-כָּך שָמַיִם וָאֶרֶץ יִשָּאֲרוּ שְקֵטִים
בּפִנַּת חֲצֵרוֹ שֶל מִנְזָר, עָזוֹב לְנַפְשְךָ
מֵצַח שָעוּן בְּכַף יָד, רוּחַ רְפָאִים הַשָּב
לְעִיר הֻלָדְתוֹ, תִּבְכֶּה בְּחָשְבְךָ כַּמָּה
יָפִים הָיוּ הַחַיִּים וְאֵיךְ נָקְפוּ לַשָּוְא.
[לואיס סרנודה, תשוקה ומצוקה, בחר, תרגם והוסיף אחרית דבר שלמה אביו, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 13]
*
סרנודה אשר ברח מספרד הפשיסטית והבלתי-טולרנטית בשל היותו הומוסקסואל-מוצהר, והיה חבר בברית האינטלקטואליים האנטי-פשיסטיים ולוחם במלחמת האזרחים בספרד, שב בשיר אל מראות השתיה שלו, אל עירו סיביליה, אל נופי ילדותו; יפהפיותו של הטבע העומד באביב, אִבּהּ של פריחה השבה ושונה עצמה, והנה דווקא בפנה של מנזר בתוך העיר, במרוחק מן הנוף הפודה, יושב סרנודה בדד ובוכה על יפי החיים שחלפו ועל הכאב האגור בתוכם. האדם לא השתנה; עמים עודם רוצחים עמים, לעתים על אותה כברת ארץ ממש; ממסדים פוליטים או דתיים עדיין גוזלים מן האדם את חירויותיו; אנשים נכונים לשעבד ולדכא את זולתם. ובכל זאת, המגנוליה בפריחה ומסבלת טל, מגנוליה חלומית, כמו מסמלת איזו הבטחה רחוקה, ועוד יותר את יצירתו הייחודית של המשורר, את שירתו עצמה. השירה, היצירה — כעין מגנוליה פורחת, עץ חיים, שלא ברור האם חלקו בעיר עצמה או בתרבות, או שהיא מגלמת איזו מציאות פנימית אוטופית אקס-טריטוריאלית, שממנה נובעת השירה, היצירה, ועמה הנפש פורחת ועולה. הערים– עם כל יפיין ותרבותן אוצרות הן מוות, בּזבּוּז ודווי.
בשיר נוסף (בפרוזה) מעמיד סרנודה על היותו של עץ המגנוליה לדידו סמל או אידיאה, הסמוך אמנם על נופי ילדותו אך מהווה, כפי שמציג זאת סרנודה את "תדמית החיים עצמם":
בשבילי עץ מגנוליה זה היה תמיד יותר מאחת מתופעות יפיה של המציאות; בו התמצתה תדמית החיים עצמם. אף על פי שלעתים אני מתאוה לשנות תדמית זו למשהו חפשי יותר, שוטף בנֹעם עם בני אדם ועם הדברים, אדע אל נכון שדוקא חייו הנסתרים של אותו העץ, פריחתו שאינו נזקקת לעדים, הם שהאצילו את האיכות הנעלה, תעצומות נפשו הן שחזקוהו ללבלב כמו הבדידות פרחי טֹהר, כקרבן שנדחה מעל מזבחו של אחד האלים.
[לואיס סרנודה, 'עץ מגנוליה', שם, עמ' 45]
את מה אפוא מבכה סרנודה בישבו מצחו שעון על כף ידו בחצר המנזר ? את החיים היפים שנקפו לשווא בערים, ואשר ביקשו עצמם לשכון תמיד תחת המגנוליה בעת השקיעה הסגולה או לעבור בסמטאות בדד חרישית-חלומית, טופפים והולכים, בצעדם העצמי-היוצר, השונה מטפיפת כל-אדם; את גלותו הממושכת, את סבלו של האדם, את הרגעים המעטים בלבד בהם הצליח להתקרב כמעט אל לב היצירה. את המגנוליה, הסמטאות, הערב הסגול והסהר – מהם רחק כל-כך.
*
3
גם אבן לטיף וגם סרנוּדה הנם גננים. לשניהם יש אידיאה של עץ חקוקה בלבם. הראשון, החקלאי, מבקש להעמיד בתהליך אינטלקטואלי ממושך של עיון והתבוננות — פירות יצירתיים, הם סיבתו התכלית של העץ, שלימותו שבפועל; האחר, הטייל-החוֹוֶה-מלנכולי, מבקש להתבונן באידיאה של העץ החקוקה בליבו, המתגלה לו ביפי הטבע, הוא רק מייחל לכך שבזמן הנותר לו, יימצא לו הפנאי הרגשי להתבונן בטבע, באידיאת היופי והחיוּת שהוא מגלם, מבלי שבני האדם, מאורעותיהם ויחסיהם הפוליטיים יסיחו את דעתו. מכוחה של התבוננות זו הוא מבקש ליצור את שירת עצמיותו. סרנוּדה המשורר כמו מקיים את שורתו של אברהם בן יצחק (סונה) (1950-1883): אשרי הזורעים ולא יִקְצֹרוּ/ כי ירחיקו נדוד; אבן לטִיף, הפילוסוף הימי ביניימי, אינו יכול להעלות בדעתו התבוננות או טיול שאינם בני-תכלית.
*
הלילה, יום רביעי, 19.1.2011, 19:30, יתקיים בחנות הספרים "ספור פשוט", רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב ערב לכבוד ספרהּ של המשוררת טלי לטוביצקי נסי מלים כלליות יותר. בין המשתתפים/ות: צביה ליטבסקי, אורית מיטל, רפי ויכרט, שמעון אדף, חגית סבג ושירה סתיו. מוסיקה: אוריין פדורוביץ'-עבודי: גיטרה קלאסית. הכניסה חופשית.
על ספרהּ היפה של לטוביציקי כתבתי כאן.
לרשימה מט"ו בשבט לפני שנתיים, שהופכת לאחרונה רלבנטית מתמיד: הרבה עצים, אבדן עצות וחצרות אחוריוֹת
בתמונה למעלה: Martin Johnson Heade, Magnolia, Oil on Canvas 1890
© 2011 שוֹעִי רז
יפהפה.
תודה על החשיפה לספרו של אבן-לאטיף. אהבתי את הסגנון האפוריזמי שלו וקראתי שם עוד כמה רעיונות נחמדים.
להשלמת הדברים, אני רוצה להציע פרשנות שונה לדברים שציטטת בשמו. אני חושב שההקבלה שלו אינה בין הידע המצוי בעולם, ההישגים של הוגים ואמנים קודמים, לבין פרי היצירה האישית.
אני חושב שהטרמינולוגיה של שכל לעומת אומנות ומחשבה היתה לה בזמנו של אבן-לאטיף משמעות שונה. השכל (אעקאל) הוא הלוגיקה המזוקקת, מחויבת-המציאות, המשפטים שאפשר להוכיח את נכונותם ואמיתתם אינה תלויה בהוגה. לעומת זאת האמנות והמחשבה נתפסו כקונטינגנטיים. כך הוא מקביל את השכל האמתי לעומת האמנות הקונטינגנטית ומחשבות החולפות; את השכל הוא כפרי, כתכליתו של האדם, ואת האחרים – כעלים-שומרים הנחוצים לפרי אך לא לשם כך ניטע האילן.
קצת פוגע במעמד שאנחנו נוטים לייחס לאמנות, אבל זה מה שחשבו אז…
שלום רזאל, ברוך הבא ותודה על המלים הטובות.
אמנם בימי הביניים ניכר מאוד הפער בין המושכלות (מעקולאת; שכל: עקל; שכלים: עקול), כידע ודאי דמונסטרטיבי ובין הידיעה החולפת, התלויה בזמן ובתנועה (אליבא דתפיסתו של אריסטו הכורכת את הזמן בתנועה). לפיכך אמנם ניסו הוגים רבים להתלמד במדעים לסדרם החל בלוגיקה (האורגנון האריסטוטלי– הלוגיקה נתפסה ככלי לכל המדעים אך כמדע מכין ובשום אופן לא כתכלית המדעים) וכלה במטפיסיקה; את הדרישה להתלמד במדעים באופן תימטי ניתן למצוא למשל בפתיחת מקור חיים לשלמה אבן גבירול (1058-1020) המייצג מסורת ניאופלטונית גרקו-ערבית-עברית
וכן במורה הנבוכים חלק א', פרק ל"ד לרמב"ם, משניהם אגב הושפע אבן לטיף (כמדומני כי הסתייעת במהדורת שיינבלום הגורס לאטיף, אבל יש לכתוב לטיף).
ברם, לתצורת המשל שהצעת אף הפרי הוא חולף… (אמנם בביאור אליגורי קצר על שיר השירים השווה אבן לטיף בין התפוח ובין השכל הפועל, אבל שם בשיר השירים עסקינן וכאן במשל הנוגע לעץ). מקורו הראשון של המשל האמור אגב הוא בדיאלוג פיידרוס לאפלטון, שם ממשיל סוקרטס את האיכר הזורע המבקש להצמיח פירות, כחכם-הפילוסוף.
כללו של דבר, השפע הנשפע (מעם השכל הפועל) על הפן האינטלקטואלי בנפשו של הפילוסוף אכן מגלם ידע נצחי שמעל הזמן. ברם, נפשו של הפילוסוף שרויה בזה העולם, בתוך גוף חולף, ואינה אלא שכל שבחומר, מבחינת זאת, האופן שבו הפילוסוף מביע את דבריו ואת רעיונותיו לאור תובנותיו, מגלם את יכולת ההבעה הייחודית שלו אודות הידע אותו הבין. במובן זה ודאי מהווה כתיבתו היוצרת של הפילוסוף (גם הימי ביניימי) את מהותו הייחודית (בלשון מתרגמים ימי ביניימיים: סגולתו) כאדם.
תודה על ההתייחסות, שועי.
אני מסכים בהחלט עם העמדת הדברים על דיוקם בנקודות הרבות (עקל, לטיף, לוגיקה ככלי ולא כתכלית). אך עדיין נותר לי להעיר על הדברים, הערה שאני חושב שתסכים לה, שאינה סותרת את שכתבת אלא מחדדת.
בהגות ימי הביניים נתפסו המושכלות כגוף של ידע קיים המצוי בפועל בשכל הפועל – ולא חשובים כעת הניואנסים השונים בפרשנות הדברים הללו. גם ההשפעה על שכלו של האדם הנתון בחומר לא הפכה את השגתו לאינדיבידואלית, וכל שכן שלא הפכה אותה לסגולתו הפרטית של ההגוה (שיהושע עמיר ראה לנכון ובצדק לתרגם כך – "סגולה" – את העצמיות שרוזנצווייג מעמת בכוכב הגאולה א, ג מול האינדיבידואליות). שכלו של ההוגה אחרי שהושפע עליו השפע מהשכל הפועל הוא השכל הנקנה, לא משהו שהוא יצר בעצמו.
אכן, השכל הנקנה הוא קונטינגנטי ביחס לשכל הפועל, ולכן אפשר לקרוא לו "פרי" גם אם נקרא את אבן-לטיף במשקפיו של מבקר ספרות. אך מוקדם עדיין לדבר על הגות עצמאית, שהופיעה בשלהי המאה הארבע-עשרה בלבד, ובקושי.
רזאל, כאן נישאר חלוקים כפי הנראה,
משום שבהגות ימי הביניים יש יותר מאשר שנייה של מקורות יווניים ערביים או לטיניים והרקתם ללשון העברית; ישנם פתרונות מקוריים וכן פיתוחים יצירתיים ו/או ביקורתיים שנוצרו על ידי הוגים עבריים (יהודיים): כגון תפיסת ארבעת הכדורים בחלק ב' של מורה הנבוכים (הרמב"ם מציג זאת עצמו כפתרון מדעי מקורי); ביקורת המדע האריסטוטלי של ר' חסדאי קרשקש וכיו"ב. יתר על כן, המאה השלוש-עשרה לא היתה רק מאה של פולמוס על מקומה של הפילוסופיה ביהדות (הפולמוסים על כתבי הרמב"ם) אלא יותר מזה מאה של נסיונות התגלות, שהתבטאו מצד ביצירה קבלית חדשה שלחלקה הוענק תוקף התגלותי (למשל: חלק מכתבי יעקב בן יעקב הכהן מסגוביה); ספרי אברהם אבולעפיה, וגם כמה חיבורים פילוסופיים, בכללם החיבור שהצגתי מעלה. מבחינה זאת, היו מהלכים דומים מאוד במאה השלוש-עשרה בעולם הצופי-ערבי, להיבטיו המיסטיים והאינטלקטואליים גם יחד.
כשם שניתן לתהות על כל הוגה מה הוא בעצם חידש לאחר שנחשוף את מקורותיו ואת מקורות-מקורותיו, כך אין הכותב הימי-ביניימי שונה מכותב בן המאה העשרים לדידי, אני מחזיק בעמדה לפיה כל כותב משאיר טביעת אצבע ייחודית משלו, המגלה גם אם מדובר בספרות שאינה וידויית, כמה ממערכי נפשו וסדרי מחשבותיו.
אני לא יודעת. אני סתם אוהבת עצים, יותר מכל דבר שיש בעולם (מלבד כמה אנשים).
מה שאתה כותב אכן מעורר מחשבה. אתה מציף את השאלה: איך ראו הוגי ימי הביניים את החידושים שביצירתם, בפרספקטיבת משנת השכל-הפועל-השכל-הנקנה? אם, נניח, אריסטו היה גדול החכמים במובן זה שכל הידע שבשכל הפועל הושפע לשכלו, האם יש עוד מקום להוסיף על דבריו? אם השכל, מטבע הגדרתו, אינו אינדיבידואלי, מהו מקומם של החידושים הפרטיים? כל הניסוחים הללו הם ניסוחים שונים לאותה שאלה.
לפני שאמשיך, חשוב לחדד את הנקודות הללו. שמעתי פעם מעמירה ערן הרצאה שלמה על כך שההגדרה האולי עיקרית של השכל בימי הביניים היא היותו בלתי אינדיבידואלי. להוגה של ימי הביניים לא היה חשוב להנציח את שמו הפרטי בשום דרך – אקח את סארטר כניגוד החריף לכך – אלא רק להכלל בשכל הפועל, חסר השמות הפרטיים. (אני חושב שערן גם הושפעה אישית מהמתודה הזו..) קרשקש, שחידש ביקורת מתודולוגית על האריסטוטליות, הוא זה שאכן רמזתי עליו על העידן של סוף המאה הי"ד, ואפשר לראות את הגותו כהגות היהודית החשובה והראשונה בתחום ההגות האישית.
וביחס לשאלה הזו – אין לי תשובה ברורה, אך אני חושב שהם ראו את השכל הפועל כמתפתח, כאוצר את הידע המתפתח שבכל דור. את פעולתם הם ראו כחלק מהתפתחות זו, אך עדיין לא כמשהו אישי, פרטיקולרי או אינדיבידואלי.
רזאל,
בודאי שהידע הפילוסופי בימי הביניים התנער מן המקום האינדיבידואלי; ההוגים כאמור ראו את עצמם כמשיגים מושגים-כוללים-ודאיים של המציאות. עם זאת, איש איש כתב (גם באם בהתאם למסורות הפילוסופיות עליהן התחנך) באופן ייחודי.
השכל הפועל הוא בודאי בלתי-אינדיבידואלי. זאת ועוד, ישנו דווקא תהליך הפוך של מונופסיכיזם כלומר של התאחדות הפן האינטלקטואלי שבנפש עם השכל הפועל, וכך נמצא למשל אצל אבן רשד, בעקבות פרשנותו של טמיסטיוס על De Anima
עם כל זאת, אבן סינא למשל ורבים מפרשניו אפשרו את הישארות הנפש הפרטית, תחת השכל הפועל.. ואולי במתואם, אבן סינא מבחינה פרשנית, הציע יחסית שפע של חידושים, לא בתחום ההרמוניזציה של הדת ושל הפילוסופיה בלבד, אלא גם מבחינת משלים, דוגמאות, אפילו חלוקתו הייחודית את כוחות הנפש. אין ספק שהוא היה פילוסוף-יוצר, ולא משמר בלבד.
ושוב יש להבחין בין מקוריות רעיונית ובין מקוריות של הבעה רעיונית. למשל, משורר לא בהכרח מחדש רעיונית, אבל האופן שבו הוא מביע את רעיונותיו עשוי להיות מקורי ואף חדשני. מבחינה זאת, הכתיבה בימי הביניים לא תמיד היתה דוגמטית או סכולסטית. יש בה הרבה מאוד גילויים של תבניות יצירתיות ודרכי הבעה חדשות (אפילו פורצות דרכים)– וכן, עיון מעמיק עשוי גם להעלות הרבה מאוד חידושים קטנים, הרבה חידודים, דרך עימות וביקורת, מן הבחינה הזאת, אין ספק, כי חסדאי קרשקש מבקרם של אריסטו ושל הרמב"ם, פעל מתוך מסורת ארוכה של הגות ספרדית, למשל קדם לו בכמה נקודות יצחק אבן לטיף שהזכרתי.
ובכלל לדידי התפישה של הארי וולפסון שראתה בפילוסופיה של ימי הביניים סוגה אחת שחלקו בה שלש הדתות, ותפישתו של ליאו שטראוס בדבר האיזוטריזם-הפוליטי שהיה נהוג בהּ, הם תפישות שהיו חיוניות למחקר, ויש בהן מן האמת מצד,
אבל הן כוללניות מדיי, ואינן מצליחות לכסות את מכלול התופעות המורכבות שהכילה הגות ימי הביניים לסוגיה.
מרית קרובתי,
כזכור, אני חובב יערות, וטיול ביערות (או לפחות כך הייתי בצעירותי).
צמרות עצים משום מה גורמות לי לא פעם לראות בהן זרימה של צורות גיאומטריות, חלקן משונות בתכלית.
היי שועי,
אהבתי מאוד את החיבור שמתקיים, בפוסט הזה אשר רקמת, בין הטבע "העצי" לטבע האנושי. וגם הדברים של יצחק אבן לטיף טובים בעיני, והדברים שכותב לואיס סרנודה הם מופלאים ומרחיבים לי את בית החזה מרוב הנאה.
אני אוהב את האתנחתא שבוראים לי הדברים, בתוך מה שמתרחש ומתחולל ומתארע בסערת המציאות הרוחשת בהווה הזה שאין להשתחרר ממנו. כאילו אתה מעניק לי במתנה בהונות להתמתח ולהציץ אל מעבר לעכשווי והארעי אל טבע הדברים הנצחיים.
ואני מודה ומתוודה שהפוגה הזאת מאוד חשובה לי ועוזרת למלא מצברים מחדש, כדי שאוכל לצאת אל העולם ולשאול שוב:
מה נעלה יותר –
לשאת באורך רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים,
למרוד, וקץ לשים להם?…
מסביב לביתי ניצבים שני עצים ענקיים של מכנף. לידם שני דקלים גבוהים שזרעו את עצמם מלפני שנים, מתחתם מוריק אחד עץ תאנה, מכסיף אחד עץ זית, ובעונה מאדים אחד עץ רימון. ומאחר שבתאריך העברי נגזר שאוולד בט"ו בשבט, הרי שבכל פעם שאתם חוגגים את ט"ו בשבט, בבלי דעת אתם חוגגים גם את יום הולדתי. וזה תמיד מאוד משמח שכל כך הרבה אנשים חוגגים לך את יום-הולדת. וואולי באמת בגלל זה ט"ו בשבט הוא חג שמאוד אהוב עלי.
וקצת משל רבי יהודה ליווא בן בצלאל, המהר"ל מפראג, בעניין הנטיעות.
האדם עץ הפוך:
"כי באמת האדם נקרא "עץ השדה", דכתיב "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט), רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה היא שורש שלו, והיא מן השמים. והידיים הם ענפי האילן, והרגליים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים…וזהו עניין התפילין, לנטוע את האדם עם השם יתברך. ולפיכך התפילין הם על המוח, ששם שורש החיות, וכנגד הלב שגם שם שורש החיות, עד שיש להם נטיעה עליונה עם השם יתברך."
מהר"ל, ספר נצח ישראל – פרק ז
עד שיש להם נטיעה עליונה עם השם יתברך. כמה שזה אידאי ויפה.
שנפסיק לצוד עמלקים ושיהיה חג נטיעות שמח לכל בית ישראל ולגר היושב נטוע בחצר אדמתו.
כמה יפה, שועי, ההשוואה שעשית בין פרי העץ ליצירתיות המחשבתית. מרעננת ומשמחת כמו עץ.
אני זוכרת היטב את הפוסט הקודם שלך – כמה נגע ללבי. זוכרת את האכזבה הגדולה שבעקבותיה נכתב. לא לחינם התאכזבנו.
כמה טוב שיש גם גננים שמחיים את הלב.
דודו יקר, מזל טוב וברכות ליום הולדתך העברי,
ובאשר למקור שהבאת מן המהר"ל, סמל האילן ההפוך מעבר להיותו הלוגו של הוצאת בבל הוא סמל גנוסטי עתיק-יומין, ואף התקבל על מקצת בעלי הקבלה של המאה השלוש עשרה וראשית המאה הארבע עשרה ב'סוד אילן האצילות'.
אבל אין הכרח כי המהר"ל הכיר את המקורות שציינתי. מה שהוא כן הכיר קרוב לודאי הוא את ספר דרשותיו של הרב, הרופא והפילוסוף היהודי רנסאנסי ר' יהודה מוסקטו (נפטר בשנת 1587) "נפוצות יהודה" שם בדרוש החמש-עשרה "האדם עץ השדה" אמנם מתואר האדם כאילן הפוך, במלים דומות מאוד לאלה שהביא המהר"ל מפראג. מוסקטו היה מן המחברים היהודיים המוכרים יותר ברנסאנס האיטלקי, וחיבר בין היתר, פירוש גדול על "ס' הכוזרי" שנקרא: "קול יהודה", אולי המפורסם ביותר שבחיבורים הפרשניים שנכתבו על ספרו של ריה"ל במאה השש עשרה.
חני יקרה,
כאז גם היום, דרוש שמאל ציוני לייצוב המפה הפוליטית
כל זמן שהימין בשלטון ההקצנה ותהליכי הדה-לגיטימציה של השמאל האנטי-ציוני יימשכו יתר שאת ויתר עוז
זאת בדיוק הסיבה שדרוש שמאל ציוני חברתי ליצב, להסדיר רצף וקשת של דעות מיוצגות משמאל ומימין, כאשר חוליות ביניים המקשרות בין הקצה ובין המרכז בין המיעוט ובין הרוב נעלמות, קשה מאוד להבטיח ולעגן את זכויות המיעוט ואת רווחת העניים, ועל כן אני חושש מאוד כי מהלכי הממשלה הנוכחית וקריאתה לחקור את מימונם של ארגוני זכויות אדם ולהרחיב את הפערים החברתיים וכיו"ב, הינה רק צעד התחלתי של ממשלת הרוב הימנית-לאומנית, כנגד כל מי שנתפסים בעיניה כאנטי ציוניים, שאף להם מגיעות זכויות אדם ובכללן זכות הייצוג, הזכות להתפרנס בכבוד וזכות ההפגנה, גם כאשר הם אינם קולעים לדעת הרוב או אינם בני הלאום היהודי.
קוטנו של השמאל הציוני כאז גם היום הוא תופעה מדאיגה מאוד, המערערת את יציבותה של הדמוקרטיה הליברלית הישראלית.
רועי,
תודה על תשובתך המקיפה ומאירת העיניים. תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
שועי יקר,
זו מחשבה כל כך יפה
זה שהמחשבה היא פרי כשלעצמה,
ולא אמורה להניב פרי אחר,
כמו שהדרך היא תכלית ולא המטרה,
אני אוהבת את זה!
וגם,הזכרת לי את 'מגנוליות מפלדה',
שהסצינה הנפלאה שאני מקשרת כאן: (לינק),
נקשרת אל השורה היפה שבסוף השיר.
"…בּפִנַּת חֲצֵרוֹ שֶל מִנְזָר, עָזוֹב לְנַפְשְךָ
מֵצַח שָעוּן בְּכַף יָד, רוּחַ רְפָאִים הַשָּב
לְעִיר הֻלָדְתוֹ, תִּבְכֶּה בְּחָשְבְךָ כַּמָּה
יָפִים הָיוּ הַחַיִּים וְאֵיךְ נָקְפוּ לַשָּוְא."
רזאל,
שמי, שוֹעִי. תודה רבה על השיח. לא מגיעים הנה מגיבים/ות רבים/ות הבקיאים במינוח פילוסופי ימי-בייניימי (-:
מיכל יקרה,
אני זוכר במעומעם שהיה פעם סרט כזה. לא צפיתי בו. סערת הרגשות של סאלי פילד בהתחלה היתה למעלה מכוחותיי, כרגע (יום ארוך מדיי). אבל הנה JJ Cale
בשיר מרגיע, ומתגעגע למגנוליה משלו [יש גם קאבר של בק לשיר הזה, אבל JJ המקורי מוצלח בהרבה]
לא, לא יערות (אף שגרתי שנתיים ביער של רדווד (כך זה נראה מכניסת הבית
http://maritbenisrael.wordpress.com/2009/02/21/אבא-של-סופרמן-מכוכב-קריפטון/ ) שהיה לו גם ריח נהדר. אבל אני בעד חורש ים תיכוני ובוסתנים ועצים בודדים. את היערות אני משאירה לאחים גרים.
סליחה, שועי.
האמת היא ששמעתי עליך כבקיא ומעמיק במונחים של ימי הביניים עוד לפני ששמעתי עליך כמשורר, הומניסט ובעל חיוך של חתול ממין מסוים. הכל התחיל מהערה של חבר שהמאמר שלך ב"משה אבי הנביאים" הוא המעמיק ביותר מכל הספר. חיפשתי עליך והגעתי לבלוג, ומסתבר שאתה מצוי גם בפילוסופיה של ההוגים היהודיים הקונטיננטליים, האהודים אף הם גם עלי. אני שמח להחכים מידיעותיך המקיפות!
ועיקר שכחתי, לעניין הצורות הגיאומטריות – מכיר את העצים של מונדריאן?
http://www.google.co.il/images?hl=iw&source=imghp&q=mondrian+tree&btnG=%D7%97%D7%A4%D7%A9+%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA&gbv=2&aq=f&aqi=&aql=&oq=
וכדאי לראות לפחות 4 עמודים כדי לקבל מושג… (שוב שכחתי)
הדברים לא כל כך מסובכים בסופו של דבר אפרופו קבלה. כל רמות תבונה, הבינה, ידע וכו' הן בבואות הולכות וחיוורות של השכל העליון, החכמה העילאית. אף אחד לא טען אחרת. זה רק ניואנסים בניסיונות ההסבר. תנוח דעת כולם.
((:
איך שלא יהייה – סיפור על עץ. נבחנים על זה בסוף.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=186573&blogcode=10879247
רזאל,
תודה רבה על המחמאות. משורר (?!), לא יודע. נתפשר על אוהב-שירה, כנראה.
באשר לספר "משה אדון הנביאים", יש שם כמה וכמה מאמרים טובים. באשר לפילוסופיה יהודית-אירופית של המאה העשרים, איני משים עצמי בקיא גדול (למעשה איני מחזיק מעצמי בקיא גדול בשום-דבר). קראתי קצת, עוד פחות למדתי אוניברסיטאית. בתחומי העניין שלי, אני מניח, הרביתי לקרוא לבדי. הסקרנות כנראה לא ממיתה חתולי צ'שייר, היא דווקא מצליח לכלכל את מסעותיי (-:
מרית, איזה כיף לטייל ביערות מונדריאן (חלק הכרתי, אבל מעולם לא חזיתי בכל כך הרבה עצים שלו במקובץ). פתאום הופיע בין השבילים הזאב הרע (ראש מחומש) ושאל אותי למה אני חובש כובע ולא כיפה אדומה. שני ציורים מזכירים פחות או יותר מה שהתכוונתי. אבל מה שאני מדבר עליו כולל זרימה (Flow) של צורות גיאומטריות. לא יודע כרגע להסביר, דרוש/ה אנימטור/ית (-:
אורי יקר, לעתים ניואנסים הם לא מעט, בודאי באמנויות או ביצירה (ראה התכתובת שלי עם עם רזאל למעלה). מלבד זאת, נניח, בקבלה השבתאית המאוחרת, כבר תמצא סוג של דגם שונה במקצת, שבו האור שיש בו מחשבה הוא ממלא רק מחצית מן הטהירו.
אשר לסיפור, כתוב היטב, יש בו כמה וכמה רגעים מפתיעים וקשים, אבל מעט פחות אליות וכח (חשבתי על פקינפה בואכה טרנטינו וגם על כמה במאים אירופאיים שאינם חוסכים קלוז-אפים פרטניים כאשר מדובר באלימות) היו מיטיבים איתי, בודאי בט"ו בשבט (-:
הי , תודה עך הקריאה. שכחתי בכלל על הטו בשבט. אתה צדיק שהזכרת לי. חג שמח שועי!
אורי,
דומני כי זה ר' ינאי שאמר: אין בנו לא מייסורי הצדיקים ולא משלוות הרשעים, או מעין זה. אבל ט"ו בשבט שמח, ובאשר יקומינו נמשל לאגוז גם בכתבים משל חסידי אשכנז, ואפילו בהמלט לשייקספיר, ועוד יותר נחשב ברפואת ימי הביניים כמועיל מאוד לזיכרון, ולהסרת השכחה, אז על אחת כמה וכמה.
מקסים, תודה
ronbent, תודה על הקריאה וברוך הבא.