מה בין שיר תבשילי חצילים בלאדינו, שיר של מאיר ויזלטיר, ותפישת היהדות של ז'ורז' פרק
1
לשעבר ברשימה שפרסמתי לפני פסח תש"ע הבאתי שיר תהלה לתפוחי האדמה שנכלל על ידי ז'ורז' פרק (1982-1936) בתוך המחזה הקצר שלו מתחם התפודים . הוער לי אז כי כפי הנראה יש לשיר שהבאתי מקור יידי, אך לא מצאתיו עד הנה.
לאחרונה איתרתי זמר שבחים לתבשילי חציל שנכתב במקור בלאדינו במאה השמונה עשרה, שיר תהלות החציל (Los Gizados de la Berendjena) והולם אמנם את שפע מטעמי החצילים הידועים-לשם מן המטבחים התורכי, היווני והבלקני (וכפי שעולה מן השיר גם מן המטבח האיטלקי, הסיציאליאני, המלטזי והאלג'יראי). הואיל והזמר שעשע אותי מאוד החלטתי להביאו כאן את שלוש עשרה הבתים הראשונים בו, כפי שנדפסו לאחרונה בספר שהוקדש לתורכיה וליהודיה, ולמקומם בקרב קהילות ישראל במזרח. יצוין כי השיר פורסם, עוד קודם לכן, על ידי שמואל רפאל בכתב העת לאדינאר, ג' (תשס"ד), עמ' 74-72 :
תבשילים אין קץ עשויים מחצילים
והמנוֹחה מוֹרֵינה היא ראש למבשלים
רוב פרוסות פרסו ידיה את הערב להנעים
בּוּלָה לֵינָה חמותה היא מורתה במתכונים
—השנייה אם רק תקשיבו תערב לכם ממש
-זה תבשילה של אשת אליעזר השַמָּש
-מן הפרי שלפה התוכן ושנית הפרי נגדש
-ונתנו לו שם רב-תואר זה האוכל שמו דוֹלְמַאס
—השלישית לבּוּלָה ג'ויה לאקשוטי, זו האישה
מן הפרי חלצה העוקץ, מי בישול ליטול ניגשה
רוב גבינות בסוף הוסיפה ושמנים מכד ביקשה
לה יהיה שם אלְמוֹדְרוֹטֵי בשפתיה ליחשה
—רביעית הכינה יִימַה רעייתו של חיים לֵ'צֵה
אחותו של גאבילָן, היא אחיינית למֶרִימֶצֶ'ה
חצילים חלטה במים סחטה בפֶּצֶ'ה מֶצֶ'ה
בתנור אפתה בשמן וראו זה פְרָאסִיפֶצֶ'ה
—חמישית זו בולה פלורה זוגתו של מרנקינָה
סוג תבשיל הורתה לה גרגה (=יוונייה) מלובשת כטורקינָה (=תורכייה)
רוב ביצים טרפו ידיה, קמח במשורה הכינָה
עם תבשיל טרייה ושמן, כך עשתה לה הסוּפלינָה
—השישית ראו התקינה אסטרוגינה של מיימוֹן
קרובתו של אבודיינטי גיסתו של סאלומוֹן
על פרוסתיים חצילים טפטפה מעט לימון
יען כך עשתה פָּאבוּצָ'ה היא אשתו של דון פִירְמוֹן
—השביעית זוהי בוליסה ידועה כפליסטרין
מול אחייניתי היא גרה בבלאט—מקום מקסים
במטבח היא מסננת חציליה מנטפין
גם פלפל נתנה ושמן והנה מעדנים
—השמינית סניורה בולה נשואה לסניור מאטה
הבריות אברהם קוראים לו, וצורף, ידו לא חתה
הברווז בכלי היא שמה,, טוגני חציל מלמטה
כך עשה למול עיניה, סאלומון שבא ממלטה
==התשיעית טיגנה הזהיבה—דודתי דונה אמאדה
אפרסק בשוק מוֹכֶרֶת, דודנית היא לסאראנדה
זהובים הם חציליה—ציר שקדים, בשר—נוּגָאדָה
מאכל ערב לחיך הוא, רוב כבוד לו מקדמתא (=מימי קדם)
—עשירית הכינה שרה היא הלא הסנדקית
מושחלים על שיפודיה, כך עשתה לעת ערבית
ממרחי שומין, בשר כבש—אם ובת זללנית
כך מאחיינית אביה להכין למדה תפריט
האחת עשרה הכינה, זו בוליסה מסיציליה
וטגנה את חציליה עד פרוסה-פרוסה הסגילה
תבלינים נתנה בשפע, זעפרן לסיר הטילה
מאכל להשתבח ידידים לסעוד הקהילה
והשתים עשרה הכינה אסתריצ'ה ליחיאל
לדוד אחיין הנה הוא, מוצאו הוא מארג'יל (=אלג'יר)
חצילים קצוֹץ-קצצה לריבה להתפאר
ושלחה לחברותיה בתוך כלי זכוכית זוֹהֶר
השלוש עשרה הנה סארוג'ה בת זוגו של מֵידִילאקִי
היטב בחרה את חציליה כל חציל עגול ננס
הסכין שלפה לפתע, חיש חציל נחצה נפרס
בתנור צלתה בחשק, אל הפה הוא חיש נדחס
[…]
[ספר תורכיה: סדרת קהילות ישראל במזרח, בעריכת ירון בן-נאה, הוצאת מכון יד בן צבי, ירושלים 2010, עמ' 275]
השיר אינו כולל מיטב תבשילי חציל המוכנים על ידי נשים אנונימיות מן המרחב העות'מאני והים תיכוני, אלא גם כולל בחובו תודעה קהילתית ומשפחתית עתירה, כאילו כל הטבחיות המופיעות בשיר הן משפחה, או למצער מכּרוֹת אלו של אלו, הנוהגות לטעום ולארח לסעודות אלו את אלו. למשל השתים עשרה, אסתריצ'ה, לכאורה שוקדת להכין ריבת חצילים ליחיאל, אך למעשה היא שולחת מעט מן הריבה בכלי זכוכית זוהר לחברותיה (אפשר—קהילת הנשים המוזכרות בשיר, אפשר חברות אחרות). על כל פנים מה שהרחיב את חיוכי למקרא השיר, הוא אחוות הנשים העולה מתוכו. כל אחת מן המוצגות למדה את התבשיל מחברה מחוץ לחוג, והביאתו לידיעת חברותיה המבשלות (לכל הפחות, לידיעתהּ של המספרת). כלומר, לא ברי עד כמה הזמר הנו שיר תהלות החציל דווקא; דומה כי בפנימו הוא דווקא שיר תהלה לחברת הנשים, ולחברות ביניהן (אגב, מתכונים והטבת תבשילים הם נושאי שיחה מצויים אף בקרב המין הגברי).
2
בספרו דבר אופטימי, עשיית שירים כלל המשורר מאיר ויזלטיר, שיר העונה לשם חצילים בחייה, ובכותרת המשנה שלו מופיעה מלה אחת: "גרוטסקה". השיר הארוך מתאר את – – – (כך במקור),בחורה בלונדינית בשנות העשרים המוקדמות לחייה (כך מתאר אותה ויזלטיר), שנמנעה כל חייה מאכילת חצילים, התעלמה מקיומם, מניחוחות תבשיליהם, והנה בוקר אחד:
[…]
בוקר אחד יצאה – – – לשוּק
היא קנתה 2 ק"ג חצילים (שלשה חצילים)
היא הביאה אותם הביתה והניחה אותם על גבי השולחן
היא נטלה את הסכין ובצעה אותם לשניים (שלשה חצילים חצויים)
היא התישבה על-גבי שרפרף
היא הוציאה מכיסהּ פסת ניר, אשר שכנה רשמה בהּ תפריט.
היא ישבה והתבוננה:
שלשה חצילים חצויים היו מֻנחים לפניה
היא הרגישה משהו בעֵינָהּ.
זו היתה דמעה.
הדמעות שברו את עיניה והחלו זולגות.
לא נסתה לעצור בעדן.
לחייה, סנטרהּ וצוארהּ נתכסּוּ לחלוחית
היא ישבה ובִכְּתָה את חיֶּיהָ.
[מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי עשִיַת שירים, עם עשרה תחריטים מאת יעקב דורצ'ין, זמורה ביתן מוציאים לאור: תל אביב 1984, עמ' 84-83]
על אף הטון הקומי שבו מלווה השיר ברובו עד הטורים שהבאתי למעלה, ישנו כאן מפנה מהותי ברוח השיר, שהריי קטע-החתימה הוא שיר מלנכולי, המתאר מצוקה, בכי ושבר (ראו רוב הפעילות הדוממת המובאת בפסקה הראשונה). זאת ועוד, דומה כאילו מבטהּ של – – – בחצילים החצויים המונחים לפניה, הוא מבטו הבוחן של מי שנגזר עליו להשיא קורבן על מזבח, יותר מאשר לזלול בחדווה תבשיל חצילים.
הדמות היחידה המוזכרת כאן למעט – – – היא השכנה שנידבה לה בפתק מתכון-הכנה. כמה שונה הטון והנימה בשיר זה כאשר משווים את החדווה ואת הקירבה המשפחתית-חברית-קהילתית העולה מכל בית ובית בזמר הלאדינו בשבחי החציל. כאן מדובר בשיר המעיד על מצוקה מתמשכת של צעירה אנונימית, הנפרצת בבכי, דווקא כאשר היא מבקשת להכין תבשיל חצילים (אגב לא ברור אם היא תטעם בסופו של דבר את התבשיל או שמא היא רק מבשלת אותו ואחרים יאכלוהו). אוכל פעמים נושא זכרונות ילדות; אם השיר בלאדינו מלא בחדווה ובתודעה של רצף והעברה מדור לדור של מתכוני החצילים; שירו של ויזלטיר, ובמיוחד הקטע שהבאתי, מעלה בשבר, בתודעה של משהו פרוץ, שבור, שלא ניתן לשוב ולתקנו; אולי הבכי יקל על המצוקה ועל הכאב, אך לא ברור האם – – – היתה או שוב-יכולה לחוש כחלק מאותה שרשרת המיוצגת ב- מזמור תהלת החציל שהובא למעלה; אפשר כי ויזלטיר מרמז בשיר שהוא כינה "גרוטסקה" כי כשם שהחציל צריך המלחה בכדי לצאת מידי מרירותו, כך – – – צריכה את הבכי בכדי לפרוץ את חומות מצוקתהּ ומרוריה. איני בטוח אם כך אני רואה את פני הדברים. סיומת השיר בעיניי היא מלנכולית מאוד. כאילו יש בבציעת החציל הכנה לאקט של התאבדות, ש – – – מחליטה לחזור ממנו ברגע האחרון ולדבוק בחיים; אבל בכייה, כך על-פי ויזלטיר אינו בכי של לידה מחודשת, אלא בכי של צער על החיים שנחוו על כה.
3
ברשימה ותיקה, חרדה ללא תקנה, שאלה ללא פתרון: ז'ורז' פרק על קיום יהודי, הצגתי את ההבדל שראה ז'ורז' פרק בין יהדותו ובין יהדותו של שותפו לסרט תיעודי על אודות אליס איילנד (1980), הקולנוען רובר בובר (1931-). אליבא דפרק יהדותו שלו היא יהדות קטסטרופלית-חרידה, יהדות שהיא שתיקה, העדר, שאלה, ודאוּת שסומנתָ כקרבן, כנרדף, יותר מאשר נושאת תוכן בן מסירה בשפה, בדיבור, במנהג, במסורת. ז'ורז' פרק מביט בפליאה על יהדותו של בובר: יהדות של אמונה וביטחון, של קבלה מדורות קודמים ושל מסירה לדורות הבאים, של השתייכות לקהל ולקהילה והזדהות עם ערכי הדת. אבחנה זאת של פרק בדבר היהדויות השונות הדהדה בי למקרא זמר החצילים בלאדינו שכולו אומר בשבח המסירה, הקהילה, וההשתייכות החברתית, ולעומתו: המצוקה, ההעדר, הבדידות והשבר של מבשלת החצילים האנונימית – – – (סימן המהדהד-מזכיר את W של פרק). ובכל זאת, לעתים יכול אדם לכאורה להיות מנוי על קהילת-רצף ובכל זאת לחוש עצמו מחוץ לרצף, לחוש כיצד דווקא תחושתו הקיומית הנה דיסהרמונית במהותהּ; ולהיפך, יש שהתלכדות סביב אתוסים ומיתוסים חדשים מביאה ליצירת קהילות-רצף חדשות. ברם, גם בתוכן יימצאו היחידים, טיפוסי-הסף, שאולי יוכלו ליטול בהן חלק, אך מבלי לחוש שייכות אמיתית לקבוצה. בסופו של דבר, כפי הנראה הכל מתחיל באותן שנות ילדוּת ראשונות, אולי גם בנעורים, המסמנות את חווייתו הקיומית הבסיסית של האדם בעולם, האם יהיה אדם של רצף וקהילה, או האם אינדיבידואל שקבוצות חברתיות, לאומיות, אידיאולוגיות או דתיות ייצרו בו איזו אי-נחת, סימן שאלה מתמיד לגבי מקומו, רצון כבוש להמשיך בדרכו מעבר לחומות וגדרים, המציינים את הציבור/ים בו/בהם הוא עושה את ימיו. מן תחושה מתמדת של נסיון לשבור חומות או לדלג מעליהן. לא להבין מדוע אנשים מחפשים ללא שחר את הביטחון ואת הקביעוּת ואת הודאוּת. מי שלא היו לא כאלה בשנים מכריעות יכול לתור את הביטחון, הקביעוּת ואת הודאוּת כל ימיו, אבל גם עשוי להניחן ולהסתפק ברעד התמידי שבתוכו: אזיי כל חומה תהיה בעיניו אינסטינקטיבית גבול, בית כלא, סמל לשקיעה, ניוון, ניוול והתאבנות, יותר מאשר גבולות בטוחים, מגדירים-מבהירים, שלוים ובני הגנה.
*
*
בתמונה למעלה: Paul Cézzan , Still Life with a Ginger Jar and Eggplants ,1894
© 2011 שוֹעִי רז
הי שועי יקר!
אמנם לא התחברת לספר שלי,
אבל אין לי ספק בכלל,
שריח התבשילים שעולה ממנו
הגיע אל אפך, ועורר בך תיאבונים משלך…
איזה יופי.
מיכל יקרה,
אבל אשתי חושבת ש"נשיקה של טבחית" הוא ספר כיפי, זורם ומענג (במלים האלה ממש) וממליצה עליו מאוד.
(-:
שלום שועי!
השיר נוטף השמן העלה זכרונות מבית סבתא, על אף היותי שונא חצילים מובהק. לא הבנתי רק את המילה "המנוחה" בבית הראשון – הרי מדובר על "המנוחה מורנה" בלשון הווה.
אני לא זוכר כל-כך את השיר הזה של ויזלטיר, אבל אפשר שהסיבה לבכי של מכינת החצילים אינה רפיפות קשריה לקהילה שלה, לדורות קודמים, קרובי משפחה ושכנים. ייתכן שהיא בוכה בגלל הכרתה בעצם הצורך, בגיל מסוים, להיכנס לקהילה כזו, במקום לחיות בעצמה לעצמה, במנותק מהקשרים כפויים כמו מסורת משפחתית או מנהגי השכונה. חציל הוא מאכל משפחתי, סבתאי.
מעניין שחשבתי על סזאן, בשבילי חצילים זה מאטיס 🙂 http://images.worldgallery.co.uk/i/prints/lg/2/5/25543.jpg
(ומה נסגר, אתה מזיל דמעה או מצטרף לכרה?)
צ"ל – מעניין שחשבת (אתה) על סזאן
— היא בלונדה, לא בלונדינית!
"חצילים בחייה" הוא שיר על הגירה. זה לא ש— נמנעה כל חייה מחצילים באופן מכוון, אלא שעד שלב די מאוחר פשוט לא היו בהם חצילים. ואז כשהגיעה למקום שבו כולם אכלו חצילים ודגלו בחצילים (ייתכן שמדובר בתקופת הצנע, למרות שהשיר כנראה נכתב הרבה אחרי זה. בכל אופן די ברור שהחציל לא מייצג כאן את עצמו בלבד), למשך זמן מה היא ניסתה לדבוק בזהותה הקודמת ולסרב לחציל, עד שנשברה בלית ברירה.
לפני כמה שנים פתאום הבנתי שיש איזה עניין גברי סביב חצילים. במשפחות רבות סביבי שבהן האישה היא ללא ספק הבשלנית העיקרית דווקא הגבר הוא זה המטפל ומבשל את החצילים. מאוד משונה. מן מומחיות שכזו.
הי שועי
זה יפה, הקולקטיב למול האינדיבידואל, הרצון לפרוץ את הקולקטיב והחוסר יכולת לעשות זאת. הפחד מהיציאה מתוך הבועה החיצונית – שהיא סוג שלל מיגננה.
בזאת רציתי להמליץ לך על דיסק נפלא: "בן אדמה" של אנסמבל שם טוב לוי.
שבת שלום
שועי יקר,
אהבתי את שירת החצילים המסופוטמית והזכרת לי על הדרך משהו שראיתי מזמן ב- ynet מתכון לדו קיום – שירה משותפת על חצילים.
מקהלת הנשים "שיראנא" המורכבת ממוסלמיות, יהודיות ונוצריות תושבות יפו, תופיע במסגרת "הפסטיבל לתיאטרון רחוב" בבת ים ותראה כיצד המוסיקה מחברת לבבות ואיך גם מתכון לחצילים יכול לקרב את סיום הסכסוך
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3960187,00.html?Ref=np_ynet_comp
דודי יקר,
אני עוד זוכר את סבתך, מנוחתהּ עדן, מאותם ימי חולון-בת ים, כשהחולות היו חולות,
והשיבה הזורקת בשיער (טוב, אפרפרות) נדמתה להיות רק עתידות של עתידות .
ברוך הבא לתגובות… (-:
על אף שגם אצלנו יש אפיק ספניולי במשפחה (דודתי), ואמהּ ז"ל היתה אמנית-בישול (היתה מציידת אותי בשירותי הצבאי בכל מיני קציצות ירק שונות שהפליאה לטגן), אני חושש כי הפעם הראשונה שבה העזתי לטעום חציל, היתה בימי נעוריי בסביח המיתולוגי ברח' נגבה ברמת-גן. הצצתי ונפגעתי. אבל מאז, אני נכנס לפרדס החצילים במשנה ביטחון.
זיתים וחצילים אלו מאכלים ים תיכוניים מובהקים. כמו אבטיח עם גבינה בולגרית, הם מזכירים לי שאנחנו קרובים אצל הים.
מרית קרובתי,
לא הכרתי את הציור הזה של מטיס, יש לו אולי את השמש בבטן, אבל מן החצילים שלו עולה שהוא כפי הנראה ביכר תבשילים צפון-אירופיים עם קוניאק או אבסינת.
למען האמת, ודאי שאני מצטרף לכירה, כל שכן אם יש כמנהג ותיקין בקבוק ערק טוב על יד, המחייה את הנפש; דמעה גם כן יש, אבל לעתים גם צריכים להיות אכולים ושתויים (-:
הי ז'ניה,
ברוכה הבא.
בלונדה ובלונדינית זה לא אותו הדבר? (כך סברתי לתומי תמיד; כך הורו לי בבית המדרש)
ברור שעד גיל מסוים לא היו בחייה של – – – חצילים, אך לאו דווקא מסיבת הגירה (זה יכול להיות), אפשר כי מדובר בסיבה תרבותית.
ישנם מטבחים מסויימים כידוע הממעטים אם בכלל להשתמש בחציל ובזיתים, בין היתר, מפני שבארצות המוצא לא נמצאו חומרי גלם מתאימים.
מי שגדל על אותם מטבחים נחשף לחציל אם בכלל רק בשלב מאוחר או בבית חברים.
אותו הדבר לגבי תבלון המזון, אפשרויות השימוש המגוונות באורז וכיו"ב.
הי אלה, ברוכה הבאה
אני גם הבנתי שיש דבר כזה, אם מתבוננים על חציל, הכנתו יכולה להזכיר קמעא הכנת בשר; אני מניח כי כמו שישנם גברים הטורחים לברור נתחי בשר ואחר כך לנפנף על יד המנגל בלווית מזלגי ענק/מלקחיים, יש כאלו שיעמדו על הגז/גריל עד שהחציל יקבל את הצבע והמרקם היאים לו בדיוק.
תומר יקר,
די לי באינדיבידואלים/ות המצליחים/ות לקיים את דרכם/ן העצמאית-ייחודית בתוככי הקולקטיב או על ידו, ללא התנגשויות הדדיות מיותרות.
ואשר ל"בן אדמה" אמנם אלבום משובח. אני חושב שהפניתי בלינק בסביבות ראש השנה לאתר שבו התאפשרה שמיעת חופשית של האלבום כולו לזמן מוגבל.
שבת שלום.
דודו יקר,
תודה רבה, הכתבה הזאת העלתה על פניי חיוך, כאילו סרה מרירותו של החציל (-:
שבת שלום.
הי שועי, ברור שבלונדה ובלונדינית זה לא אותו הדבר. זה בא עם קונוטציות אחרות לחלוטין.
לגבי ההגירה כן או לא, כמובן את הכל אפשר לפרש בכל דרך, אבל בעיני השורות הבאות די מדברות בעד עצמן:
יקשה עלי להניעכם, אחי אוכלי החצילים,
לראות עמה עין בעין
אותה ארץ, אותו עולם,
אותם מטבחים,
שלא נתמלאו מעולם ריחות חצילים נחרכים.
נבקע
אותו עולם
בבת אחת, בטלטלה גדולה
הטיל אותה
אל חוף אחר
עם ריח דק,
עם ריח
עצי שקמים
שלא ידעה לקרוא בשמם,
אויר חדש
השיא
רוחות נכר
בין עצי זית, פרי
טרופי המכונה פַיְג
הוגש לה פתאום (בצלחת פח)
וחצילים.
נ.ב. "אותה ארץ, אותו עולם" מתאפיינים ב"תפוחי אדמה מלוא כל הארץ / הו, הארץ הרחבה". אני מהמרת על רוסיה.
שועי יקר ביותר,
אני לא אוהבת חצילים, אף פעם לא אהבתי חצילים, קרה שטעמתי כזית מתבשיל חצילים משובח ואמרתי שזה עקרונית טעים רק חבל שמרגישים…טעם של חצילים…(-:
כבר לפני כמה וכמה שנים הורשתי את כל חציליי הפוטנציאליים עלי אדמות לשתי חברות שלי, חציולוגיות מדופלמות, ותיכף גם אעביר להן לינק לפוסטך.
אבל השיר הראשון העלה אצלי חיוך ואחווה והשני – עצוב עצוב עצוב, אני מסכימה עם פרשנויותיך, אני חושבת.
מעניין, אני דוקא לא הכרתי את תפיסת העיסוק בחצילים כמשהו גברי, אבל אני מכירה מישהי ששונאת חצילים אבל מיטיבה לבשלם בשלל דרכים כי זה המאכל האהוב על בעלה. זה יפה ורומנטי בעיני.
וגם בלי לאהוב חצילים, לקשר בין אוכל, בישול, רגשות ומילים אני דוקא מתחברת גם מתחברת.
בתיאבון ושבוע טוב ומחוצל – לחפצים בכך.
(-:
ז'ניה,
…בהחלט מדברות בעד עצמן, ובכל זאת אני חושב שהשיר "חצילים בחייה" נאה הוא לכל מי שאינו/ה מוצא את מקומה/ו בתוך קהילת רצף: מנהגיה, מסורותיה, ממסדיה וכיו"ב, ואינו שמור למהגרים/ות בלבד (-:
טלי עזיזתי,
למען האמת אני טוב יותר במילוי פלפלים אדומים מאשר באי-אילו תבשילי חציל וגם הצמחונות שלי מונעת בעדי מלסעוד מוסקה כהלכתה (אני מכיר כמה גברים וגם כמה נשים שעבורם מוסקה טובה היא פלא הבריאה השמיני לפחות).
לטעמי, חצילים צריך לאכול במידה; כאשר לא זוללים בהגזמה וכאשר החציל הוכן ותובלן היטב, הרי זה מעדן.
אבל ישנם ירקות שתמיד אעדיף על פני חצילים, כך שמאיזה היבט, אני יכול להזדהות עם מה שכתבת בראש התגובה.
האימם התעלף – סיפור שווה וטעים
http://sf.tapuz.co.il/shirshur-1745-110360631.htm
אורי יקר,
המתכון נשמע מבטיח ומעורר תיאבון, אף פעם עוד לא ניסיתי למלא חציל.
אולי לכעין זה התכוון בעל השיר לעיל (בבית השני) לגבי מאכל ושמו דולמאס.
ללא ספק 🙂 אבל – בתקווה שתסלח לי על ההתעקשות – אני חושבת שלא חייבים לוותר על הסיפור הקונקרטי ולטאטא אותו הצידה כדי להפיק מהשיר את הרגש האוניברסלי.
יותר מזה, לדעתי אפשר להרגיש בשיר גם את האלימות הסמויה של מה שאתה מכנה קהילת הרצף, את קוצר הרוח שלה כלפי הזרה שלא מצליחה להביא את עצמה להשלים עם המצב החדש שנכפה עליה, שמסרבת להסתגל. המבט הפרקטי שאומר – מה הבעיה שלך, זה מה יש, תפסיקי לבכות על תפוחי האדמה האבודים שלך. זה לא רק שיר על קשיי ההסתגלות של פרט 'שונה' או 'מיוחד', אלא גם שיר על הסירוב של החברה לקבל ולהטמיע לתוכה פרטים כאלה ועל האלימות שהיא מפעילה נגדם. זה שיר פוליטי, בייחוד בהקשר הישראלי של אותן שנים, ולדעתי הקריאה שלך משטיחה את הממד הזה.
ז'ניה,
קריאתי היא קריאתי היא אינה משטיחה ואינה מעמיקה– היא לפני הכל ואחרי הכל, קריאתי. קריאתך, כפי שכבר ציינתי לעיל, אפשרית לחלוטין לדידי. צר לי על שאיני נוטה מטבעי לקריאה פוליטית-קונקרטית ועל נטייתי לקריאה קיומית, או: "רגשית-אוניברסלית" כפי שכינית אותה. עניין של רגישויות, שונות של טעמים. השאלה מה עומד לנגד עינינו וכיצד נתארו לעולם נתון לפרשנות, הדגשים נטיות לב וכיו"ב– ועל כן מצטיין בריבוי אפשרויות.
לא הבנת אותי. לא משנה.
ז'ניה, התכוונתי לכך שפירושך בהחלט קביל בעיניי, אם לא הבנתי דבר-מה, עימך הסליחה.
מרתק מתכוני חצילים בשילוב דברי שירה. מה עוד אפשר לבקש?
אפרת, ברוכה הבאה.
אשר לשאלתך: לטעום ממתכוני החצילים. זה משהו שעדיין לא מתאפשר בטכנולוגיה הנוכחית. מי יודע, אולי בעוד מאה שנה יהיה ניתן להוסיף לרשימות כאלה תפריט טעימות (-:
אני מסכימה לגמרי עם ז'ניה (ואני דווקא מן הקהילה של החצלניות…). התגובה שלי לשיר של ויזלטיר הייתה זהה לשלה, ומנוסחת כמעט באותן המילים. אין בכך פרשנות פוליטית או קונקרטית, אלא אמפאתית!
יעלה, תודה על תגובתך. הגם שהופעתה שש שנים לאחר התגובה האחרונה ושמונה שנים לאחר פרסום הפוסט קצת מקשה עליי לשחזר את הלך הרוח שחלף בי כשהעליתי את הרשימה הזאת. מה אומר, לא ברור לי לי גם הבוקר מדוע עליי לקרוא את שירו של ויזלטיר מתוך קונטקסט פוליטי דווקא וגם לא מצאתי מדוע קריאתי משוללת אמפתיה; לפעמים חציל הוא רק חציל. ואני מעדיף להעלות על דעתי את טעמו של חציל עשוי היטב מאשר לתרגם את החציל למושגיה של פוליטיקת זהויות או מלחמת תרבות.
מוטב מאוחר…
למה, כאשר שיר מכניס אותך אל ליבו- ואל ביתו- של מישהו שנסחף לחופים זרים, אתה רואה בזה פוליטיקה של זהויות??
יעלה, כתבתי בדיוק את ההפך. שאני מעדיף לא לקרוא את השיר דרך הפרספקטיבה של פוליטיקת הזהויות.