1
לאחרונה ראתה אור בעברית אסופת טורים עתונאיים קצרים וחדודים משל האינטלקטואל והסופר האיטלקי אומברטו אקו (1932-). הטורים כונסו לראשונה עוד בשנות השישים של המאה העשרים וכונו Diario–Minimo (=יומן זעיר), כשם טורו הקבוע של אקו בעתון Il Veriבאותה עת. אקו צירף בשנת 1975 לאסופת רשימות השחרות הזאת, מבוא קצר ובו אפיין את טוריו ואת סגנונם בחדות ובחדווה מבוא זה נכתב ראה אור כשלוש שנים לפני שהרומן הראשון, פרי עטו של אקו, Il Nome Della Rosa (=שם הורד), פורסם:
עובדה זאת מהנה אותי מאוד (=הצלחתם של טוריו והשימוש שערכו בהם בהוראה, בביקורת, ובמחקר), מפני שאחד התפקידים הנעלים ביותר של הדברים הלא רציניים הוא להטיל ספק על הדברים הרציניים מדי. זהו גם תפקידהּ הרציני של הפרודיה.
כי לומר את האמת, כשכתבתי את הקטעים הללו עשיתי זאת מתוך מבוכה קלה, כאילו לא יאה להתל בנהגים תרבותיים שאני עצמי השתתפתי בהם במסגרת אחרת. היום אני חש בטוח יותר: ישנם דברים שצריך להמשיך לעשותם (בתנאי, כמובן, שלא יהפכו למטרה בפני עצמה).
[אומברטו אקו, יומן זעיר, תרגם מאיטלקית: אריה אוריאל, זמורה ביתן—מוציאים לאור, אור יהודה 2010, עמ' 9-8]
באשר לטוריו/מסותיו האינטלקטואליות-פארודיות של אקו; הרי אקו נוטל בהן את החירות, ללעוג מחד גיסא לכובד הראש בהן נקראות ונבחנות יצירות ספרותיות קדומות ומודרניות בחוגי האקדמיה, ומאידך גיסא, לסנוט בציבורים נרחבים, ואולי גם באינטלקטואלים המשמיעים לכאורה את קולו של ההמון,החשים כי אותן יצירות, כל שכן השיח הנרקם אודותיהן, הוא מתוחכם ומנוכר מדיי עבורם [למשל: אנטונן ארטו (1948-1896) במאמרו 'הקץ ליצירות המופת']. כך, ברשימה אנו מצטערים להחזיר מופיעות כמה וכמה רשימות לקטורה על כתבי יד המוחזרים לשולחיהם; בין החיבורים הנדחים על ידי המו"ל: התנ"ך (אלמונים, כך כותב אקו), האודיסיאה (הומרוס), הקומדיה האלהית, (דנטה אליגיירי) דון קיחוטה (סרוונטס), ז'וסטין (המרקיז דה סאד), ביקורת התבונה המעשית (עמנואל קאנט), המשפט (פרנץ קפקא) ובעקבות הזמן האבוד (מרסל פרוסט). הנה מכתב הדחייה שנשלח למחבריו האלמונים של התנ"ך על ידי המו"ל:
עליי לומר שכאשר התחלתי לקרוא את כתב היד, ולאורך מאת העמודים הראשונים, התלהבתי ממנו. הוא מלא התרחשויות, ויש בו כל מה שהקורא היום מבקש מספר שאמור לבדר: מין (הרבה מאוד), עם בגידות, משכב זכר, רציחות, גילויי עריות, מלחמות, תנועה של המונים וכו' וכו'.
הקטע של סדום ועמורה עם הטרנסווסטיטים, שמעמידים פני מלאכים מזכיר את כתבי ראבלה (=פרנסואה ראבלה), סיפורי נח הם סלגארי (=אמיליו סלגארי) לכל דבר, והבריחה למצרים היא ממש סיפור שבמוקדם או מאוחר יועלה על מסכי הקולנוע… בסיכום, ממש רומן בהמשכים, בנוי היטב, איננו חוסך בהפתעות, מלא דמיון עם משיחויות במידה מהנה בלי נטייה לטְרַגִיוּת.
ככל שהתקדמתי נוכחתי לדעת כי מדובר בלקט של סופרים שונים, עם קטעים רבים, רבים מדי, של שירה. כמה מהם ממש עלובים ומשעממים, קינות אינסופיות ומבולבלות שקשה למצוא בהן את הידיים ואת הרגליים.
מתקבל מכלול מפלצתי גדוש שעלול לא למצוא חן בעיני אף אחד. דווקא מפני שיש בו הכל בכל מכל. שלא לדבר על המאמצים שיידרשו כדי להסדיר את זכויות היוצרים של המחברים השונים, אלא אם העורך מייצג את כולם. הבעיה היא שאין למצוא את שמו של העורך בשום מקום, אפילו לא בתוכן הדברים, כאילו חל איסור להזכיר את שמו.
אני הייתי אומר, לנסות לראות אם אפשר לפרסם קודם כול את חמשת הספרים הראשונים, כדי ללכת על בטוח, בכותרת הייתי מציע משהו כמו "המיואשים מים סוּף"
[אומברטו אקו, יומן זעיר, תרגם מאיטלקית: אריה אריאל, זמורה ביתן—מוציאים לאור, אור יהודה 2010, עמ' 188-187]
פרודיה, קרי: העיסוק הבלתי רציני בדברים הרציניים, מעבר לשעשוע, לעתים מצליח לומר את שקשה מאוד לומר בפנים חמורות-סבר ואולי יש לומר; זה נכון, לא כל ספרי התנ"ך, כל שכן פרשות התורה, הינן מופת של כתיבה ספרותית, יש בהן גודש, לעתים חוסר מהותי באפיון מעמיק של דמויות, ולעתים אינוונטארים ארוכים וטרחניים של שושלות יוחסין או של כלים, שיעורי קורבנות וכיו"ב. בשבת האחרונה נקראה בבתי הכנסת פרשת "תרומה" פרשה המונה ארוכות את הפרטים ואת פרטי הפרטים, המידות והשיעורים, של החפצים מהם נבנה משכן האל במדבר. דומני, כי לא ייפלא כי עורכי ס' הזהר ומדפיסיו בחרו להציב את אחד מחלקיו הקדומים והחשובים ביותר ספרא דצניעותא דווקא במסגרת רצף הזֹהר בפרשת תרומה. אמנם, הקשרים והזיקות בין האדם, המשכן והעולם (המיקרוקוסמוס) נדונה כבר אצל פילון האלכסנדרוני, במקורות חז"ל, וכן בפירוש ס' יצירה לר' סעדיה גאון ואילך אבל יותר מכך, אני מניח, ביקשו עורכי ס' הזהר לטעון כי ברצף הרהיטים, הבריחים, המוטות והכיסויים המתואר בפרשה, גנוזים סודות נעלמים של מבנה העולמות, ושל אדם קדמאה (=אדם קדמון), דמותם כל כל העולמות המשולה כעין אדם מטפיסי. בכדי להימנע מייאוש ארוך על ים סוף ובמדבר, בכרו עורכי הזֹהר להציב תמרור בפני הקורא: דע/י, כי אין מדובר פה ברשימה טרחנית של חפצים ומידותיהם, אלא יש בפרשה זאת בכדי לרמז על סדרם הפנימי של העולמות כולם ובכל זאת, כאן אולי כדאי להצטרף להצעתו של אקו: לעתים יש בכל זאת לשמור מקום לספק מחוייך, משום שהוא מעמיד בסימן שאלה דברים שאנשים רבים נוטים להתייחס אליהם ברצינות רבה מדיי.
2
הדברים שהבאתי לעיל משום אומברטו אקו על אודות "המיואשים מים סוף" הדהדו בזכרוני תיאור שמסר המשורר האנדלוסי, פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899) בריאיון טלפוני (1928), על מיצג ספונטני שערכו הוא וחבריו ללמודים באוניברסיטת מדריד: סלוודור דאלי, לואיס בונואל ואמיליו פראדוס:
שאלה: אומרים שאפשר לכתוב ספר על הרפתקאותיך בבית הספר ב'רסידנסיה'. איזו מהן נראית לך המשעשעת ביותר?
תשובה: זו של "סוכה במדבר" יום אחד נשארנו בלי כסף דאלי ואני. כמו בימים רבים אחרים. הקמנו בחדרנו ב"רסידנסיה" מדבר. עם סוכה ומלאך נהדר (חצובה מצולמת, ראש מלאך וכנפיים מצווארונים מעומלנים). פתחנו את החלון ובקשנו סיוע מאנשים. מאחר שהיינו אבודים במדבר. יומיים מבלי להתגלח, מבלי לצאת מן החדר. מחצית מדריד עברה במצעד על פני הסוכה שלנו.
[פדריקו גרסיה לורקה, מתוך: 'מסלול של צעיר ספרדי', חלום וברונזה: גרסיה לורקה משורר, מבחר, עריכה תרגום והערות רנה ליטווין, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2001, עמ' 242-241]
אם זאת פרודיה, או כפי שלורקה מתאר אותה "הרפתקאה משעשעת", הריהי מוצלחת לאין ערוך בעיניי מאשר הפרודיה התנכ"ית של אקו. ראשית, משום שהיא אינה מבקשת להשתעשע על חשבונו של איש, אלא להציג ולהחיות מחדש באופן משובב-לב ובלתי צפוי, את נדודי-ישראל-במדבר ברזידנסיה במדריד. אקו נוקט בריחוק-מחויך, חיציו שאינם מופנים דווקא לטקסט המקראי הקלאסי אלא לסגנונם של לקטורים אליטיסטיים בהוצאות ספרים נבחרות בזמנו, או בכתבי עת אקדמיים, ובכל זאת כתובים הם בריחוק מה, כשעשוע יותר מאשר כהשתתפות פעילה ביצירה. יותר מכך, בניגוד לאקו, מגלמים לורקה ודאלי קירבה מהותית, כדי הזדהות, עם המראה אותו הם עמלים להעמיד בפני תושבי מדריד. לא ייפלא כי המיצג שלהם זכה לקהל ער. בעוד שהפרודיה של אקו היא מרוחקת מדיי ומעלה חיוך אינטלקטואלי מדיי, המיצג של לורקה-דאלי הוא שעשוע טוב-לב, המעלה צחוק, המבלבל ואחר כך מצחיק את הקהל החולף ממנו הם מבקשים סיוע (בודאי, הוראות יציאה מן המדבר או בדומה לכך). אני מניח כי לו הייתי חולף במדריד של 1928 על יד הרזידנסיה הייתי מתעכב קמעא, אצל המיצג המוזר, לא בגלל שבלורקה ודאלי היו נוכחים שם, אלא משום שהפעילות שהיתה נגלית לעיניי היתה כה ויטאלית ובלתי צפויה עד שהיתה מצחיקה אותי, ללא שהיות, עד כאב בטן. אפשר גם שהייתי מהרהר, איך ניתן להוריד על האבוּדים האלה מעט מָן.
Scene Taken from the Movie: The Attack of the Killer Tomatoes, Directed by John De Bello, USA 1978
[הסירטון הורד בינתיים]
בתמונה למעלה: Paul Gaugin, The Vision After the Sermon, Oil on Canvas 1888
© 2011 שוֹעִי רז
אני ממש לא מסכימה.
לא לגבי התנ"ך – לדעתי חלק מהקסם שלו זה הגיבוב, הבלגן, והקטעים המשעממים והנוקדניים. זה עולם שיש בו גם שממות ובירוקרטיה. זה מוסיף לו ממדים ומסתורין ומשנה את אנרגיית הקריאה ומאפשר לה להתחדש.
וגם לא על המיצג של לורקה ודאלי. החיוך שהוא מעורר שייך לפיוט, לא לפרודיה. זו אמנות קונספטואלית שהקדימה את זמנה, ואסומבלאז – כלומר שילוב יפהפה של כמה חפצים לפסל של מלאך. ובקיצור שירה, רק כזאת שאפשר למשש ולהיות בה. חבל שלא זכיתי 🙂
מרית קרובתי,
כן, אני מבין את החיבה הגדולה שלך לפוליפניות של שירת דבורה (-:
אני מבין את ההסתייגות. הצגתי את הדברים אליבא דהגדרתו של אקו על מהות הפרודיה. לא בטוח האם אני מסכים איתו. אני רואה דווקא גם בטור שלו וגם במייצג של לורקה שני ביטויים קומיים, האמורים לפרוט על תיבת התהודה חמורת הסבר של התנ"ך (בתרבות היהודית נוצרית) ולשחרר ממנה איזה צחוק, לאו דווקא פרודיה
(למשל סדרת "הפנתר השחור" עם פיטר סלרס כאשר מציבים אותה על יד סרטי "שרלוק הולמס" או "ג'ימס בונד" — זוהי פרודיה).
על כל פנים, בבקשה צפי בקטע מתוך 'מתקפת העגבניות הקטלניות' שצירפתי למעלה (אני הולך לברר את שם הבמאי שזרח מפרחוני) . לא משנה כמה פעמים אצפה בסצנה הזאת (היא אורכת 1:23 דקות) תמיד אסיים אותה מייבב מרוב צחוק, הפוך על הגב כגיאורג סמסא. לא ייאמן.
כן, יכול להיות שיש בזה משהו, אחרי הכל מדובר בשלושה קתולים, גם אם קצת תועים…
אבל הפרודיה של אקו היא על עולם הלקטורה, תעשיית הספרות. לא על התנ"ך. באשר לתנ"ך זו רק קצת הזרה. הסטה מחייכת של נקודת המבט. לפני הרבה שנים היתה לדויד גרוסמן ואריה אלדר תכנית לילדים הגדולים ברדיו והיתה להם פינה מצחיקה בשם סטוץ, שבה כתבו למשל, מכתבים להורים בתקופת התנ"ך. ואני זוכרת מכתב נזיפה למר יעקב אבינו על הזלזול של בנו יוסף בתלבושת האחידה (כלומר כתונת הפסים וכו') וכן הלאה.
היי שועי, עוד לא הצטרפתי לדיון, אבל זה גרגור סמסא.
מרית, אמנם כך הצגתי את אקו למעלה: "אקו נוקט בריחוק-מחויך, חיציו שאינם מופנים דווקא לטקסט המקראי הקלאסי אלא לסגנונם של לקטורים אליטיסטיים בהוצאות ספרים נבחרות בזמנו, או בכתבי עת אקדמיים, ובכל זאת כתובים הם בריחוק מה, כשעשוע יותר מאשר כהשתתפות פעילה ביצירה".
את "סטוץ" אני זוכר במעומעם. במיוחד את דמותו של "וזיר" (את שמו של חברו הטוב שכחתי– יכול להיות ש"מלכיצדק"?; בכל אופן לא זכרתי מי עמדו מאחורי הדמויות). יש שיר של נורית זרחי על יוסף ממנו עולה כי סודו של יוסף היה שהוא היה בכלל בת. קצת מזכיר את "הילדה רובין הוד" שלה (ואולי לפני כן, את אורלנדו של וירג'יניה וולף). זה שיר שגרם לי להרהר. ועוד לא דיברנו על שיריו המקראיים של מאנגער שהם ללא ספק הרבה יותר מפרודיות, אלא מעניקים חיוּת-מחודשת, צחוק ודמע לסיפוריו המרוחקים של המקרא.
תודה דודו, ודאי שזה גרגור סמסא, התבלבלו לי האותיות…
אני זוכרת את הצמד "אלפרד ושפיפון". הם היו דגולים ומצחיקים ומסתוריים ביחסי האדון והעבד המשונים שלהם.
ואני קצת דברתי על שירי המקרא של מאנגר. ציטטתי את "הגר על אם הדרך" המופלא וכתבתי עליו כמה מילים http://wp.me/pSKif-eQ1 בהחלט לא פרודיה.
שועי יקר,
כל ספר של אקו הוא חגיגה בעיני. לפעמים הידענות העודפת שלו יכולה לבלבל את הקורא ואת קו העלילה – אבל אין ספק שהוא אחד הכותבים המקוריים והמרתקים בסוגת הספרות ההיסטורית. אגב, איך התרשמת מספרו האחרון?
שועי יקר.
אני קוראת את הרשומה הזו בעונג,
צורחת מצחוק בקטע של אקו
ועונה לך בלב אחריו,
אחר כך מתמרח לי חיוך לנוכח המיצַג
של דאלי ולורקה, ושוב,
אני עונה לך בלב אחריו,
ובסוף,
אני מגיעה לתגובות,
ומגלה שמרית ניהלה איתך
בדיוק את אותה שיחה בליבה.
וואו.
מרית, אמרת את הכל בשבילי…
ובכל זאת עוד כמה מילים?
אומברטו אקו צוחק לדעתי, לא על התנך,
כי אם על הלקטורים הנפוחים בהוצאות הספרים
שחושבים שהם יודעים מה ילך ומה יאהב הציבור
וזה הכל חרטה, כי למרות הכל
אנשים אוהבים שירה, הצילו…
ויש מי שנהנים גוד פורביד מקינות ונהי,
(מרשימות משונות של חפצי קודש משונים)
מנאומי תוכחות ונבואות זעם
ואפילו משירי הלל איינסופיים לאלוהים…
מי היה מאמין.
טוב, אם אפשר היה לתקן הייתי מתקנת,
כי נחפזתי לכתוב ולא שמתי לב
שכבר הסכמתם בינכם בדיוק בעניין מה שכתבתי.
אז תתייחסו רק לסיפא של דברי.
שש השורות האחרונות ליתר דיוק.
טוב?
שועי יקר, שברת לי את המותן. איך שאני צחקתי. זה התחיל עם אומברטו בגרגור של הנאה המשיך והתגלגל עד שהגעתי לאו מיי גוד יטס אדולף היטלר ושם כבר הייתי זקוק להנשמה מפה לפה מגמל. איך שאני צחקתי. לאות תודה אני מוסיף את אחד מקטעי הפרודיה של אשפי הפרודיה המונטי פייתון. בקטע המופלא "כולכם אינדיבידואלים, כולכם שונים!". שים לאותו אחד שאומר בסוף: "אני לא!?":
מרית,
אלפרד (ת') ושפיפון — שנים שלא שמעתי את שמעם… אני חושב שב"סטוץ" היה את השורש שממנו יצאה אחר כך "מה יש" בגלי צה"ל; למשל, יש הרבה בין פרופ' מקס, הדמות של קוטנר, ובין אלפרד (ת') ככל שזכור לי.
מאנגער הוא אף פעם לא פרודיה; הוא מנשים את התנ"ך, מעניק לו רוח וחיים חדשים (זה מה שצריך לעשות פרשן), מי שיכול לכתוב שורה כמו 'הצוענים הם הכתב רש"י של הדרך' הוא לא מצחיקן הוא רב-מג.
נטלי יקרה,
אומברטו אקו לא-ממש משורש נשמתי, כלומר אני מעריך מאוד את "שם הורד" ואת "המטולטלת של פוקו" (אני גם חוקר ימי ביניים וגם עוסק מעט בחקר הקבלה) אבל חסר לטעמי באקו את שנמצא נניח, בבן ארצו, איטאלו קאלווינו בשפע– פילוסופיה מתובלת באינטיליגנציה רגשית ולב קשוב לאדם, וגם איזה חוש הומור השופע מן התלכיד של כל אלה. אקו בעיניי הוא מלומד אונברסיטאי, איש עתיר דמיון, מבקר חד ושנון, אבל משהו בהיבטים הרגשיים של כתיבתו מרגיש לי חסום תמיד: אינטלקט, ידע ודמיון, ורגש מעט כבוי או עמום. מבחינה זאת, הוא מזכיר לי מעט את דניאל דפו או וולטר סקוט, סופרים בריטיים מן המאה השמונה עשרה, שהיו עתירי דמיון וידע, אבל משהו רגשי אצלם היה כבוי לעולם.
כך גם הספר כאן, הוא לכל היותר מביא אותי לידי חיוך, במיוחד הפרודיה "נוניטה" על נאבוקוב, שנכתבה כאשר הספר החל לצבור בשלהי שנות החמישים מעמד של יצירת מופת לאחר ששנים היה בבחינת ספר אסור או מוחרם.
מבחינת השילוב בין היסטוריה ובין Fiction אני מעדיף על פני אקו את דנילו קיש, חורחה לואיס בורחס ואיטאלו קאלווינו (שכבר הוזכר).
קיש וקאלווינו הצליחו לכתוב גם כל אחד לפחות ספר אחד שהוא מן הספרים האהובים עליי ביותר בכלל.
מיכל יקרה,
אני שמח להצחיק, נסי גם את הסצנה מתוך The Attack of the Killer Tomatoes
אני מקווה שמה שקרה לי לא אחת, וגם לדודו (לפי מה שדיווח) יקרה גם לך.
אני צריך לקחת שהות להבין מה מצחיק אותי כל כך בסצנה הזאת. ראיתי אותה כבר הרבה פעמים, ואני עדיין ממשיך לצחוק.
מעטים הספרים, גם יצירות המופת, שהם מרתקים ואחידים ברמתם מכריכה לכריכה; התנ"ך אינו יוצא דופן מבחינה זאת. ישנם קלאסיקונים שהם מפילי תרדמה לא פחות, או למצער לא פחות תמהוניים או מטרידים מן התנ"ך לחלקיו.
מה שכן חסר בכתבי קודש קאנוניים הוא הומור עצמי; אבל ההומור הזה אייכשהו (אולי הוא עוד קדם גם לכתבי הקודש) התפתח אצל יהודים בשפע, והם הצליחו להחיות באמצעותו לא פעם גם טקסטים משמימים למדיי.
דודו יקר,
תודה על בוואיין!
הקטע עם זה שצועק בסוף "אני לא" מזכיר לי מאוד קטע יפה מתוך ספרו המשובח והפיוטי של קאדר עבדוללה "כתב יתדות" (תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן, תל אביב 2009); אחד הגיבורים, אסמאעיל, בנו של מתקן שטיחים חרש-אלם שיעי מצפון אראן, שבבגרותו לומד באוניברסיטת טהרן, והופך אתאיסט שמאלן, המצטרף לתא מהפכני החותר תחת שלטון השאה ואחר -כך נגד שלטון האמאמים,
נוכח עם אביו הנפלא בטקס דתי בהשתתפות האייתולה חומייני על יד באר מקודשת שיש אודותיה מסורת כי בתוכה יושב המהדי ומצפה לעת הגאולה. והנה בקרב אתאיסט זה מתעוררים פתע רגשות רלגיוזיים הקשורים לילדותו, לאביו ולנופים. כמובן שהוא לא משנה מאום מתפישותיו; ומנגד, מזכירים לי הדברים את תומאס ריד, האינטלקטואל האבל, גיבורו של דניס ג'ונסון בספר "השם של העולם", אשר דווקא בהזדמנו, באופן מאוד בלתי מכוון, להתפלל בקרב קהל של איימיש או דומים להם, אנשים אדוקים מאוד באמונתם, מגיע חד משמעית למסקנה כי אין כל אלהוּת המשגיחה ומוליכה את היקום; כל זאת, בשעה שהמון רב סביבו מזמר בלהט מזמורי אמונה.
הקטע של תומאס ריד בעיצומה של התפילה האנאבפטיסטית הזכיר לי את דמעותיו של הרמן כהן במהלכה של תפילת יום הכיפורים…וביחס לאומברטו אקו, לצד התרגום של "יומן זעיר" החליטו להוציא גם את "תולדות היופי" שלו, חבל שלא מתרגמים גם את כתביו של גורגיו אגמבן, אשר בספרו האחרון nuidities ישנו קטע מעניין מאוד על הסיבה לכך שקפקא בחר באות k עבור הגיבורים שלו בטירה ובמשפט…ולאור הקטעים שהובאו ממונטי פייתון ומתקפת העגבניות הרצחניות, אני מבקש להוסיף קטע מ"תרגיע" של לארי דיוויד, הרקע: הרב אמר ללארי שהוא יביא עמו שורד ולכן לארי הזמין שורד משלו, התוצאות לפניכם:
תמהּ יקר,
אמנם ראיתי את "על היופי" אבל עוד לא הספקתי לקרוא.
באשר ל'הישרדות', קטע חד (אין ספק גי חלקים ניכרים מן הנוער בישראל יודעים יותר על תלאותיהם של כוכבי ריאליטי מאשר על היסטוריה של האנושות במאה העשרים), קצת הזכיר לי את האקצנט היידישאי של כמה קרובי משפחה אמריקאים מנוחים (שהיו פרטיזנים ניצולים) אשר תקתקו לי כל הילדות: שוייע , You should be a Doctor,So Everybody will respect you.[א]. שועי לא ישב עליהם טוב, לא ברור למה [ב].אני בטוח אגב, עד היום, שהם לא התכוונו לדוקטורט בפילוסופיה (-:
[ג]. את Nudities של אגמבן עוד איני מכיר.