המיואשים מיָּם סוּף

 

1

   לאחרונה ראתה אור בעברית אסופת טורים עתונאיים קצרים וחדודים משל האינטלקטואל והסופר האיטלקי אומברטו אקו (1932-). הטורים כונסו לראשונה עוד בשנות השישים של המאה העשרים וכונו Diario–Minimo (=יומן זעיר), כשם טורו הקבוע של אקו בעתון  Il Veriבאותה עת. אקו צירף בשנת 1975 לאסופת רשימות השחרות הזאת, מבוא קצר ובו אפיין את טוריו ואת סגנונם בחדות ובחדווה מבוא זה נכתב ראה אור כשלוש שנים לפני שהרומן הראשון, פרי עטו של אקו, Il Nome Della Rosa (=שם הורד), פורסם:

עובדה זאת מהנה אותי מאוד (=הצלחתם של טוריו והשימוש שערכו בהם בהוראה, בביקורת, ובמחקר), מפני שאחד התפקידים הנעלים ביותר של הדברים הלא רציניים הוא להטיל ספק על הדברים הרציניים מדי. זהו גם תפקידהּ הרציני של הפרודיה.

כי לומר את האמת, כשכתבתי את הקטעים הללו עשיתי זאת מתוך מבוכה קלה, כאילו לא יאה להתל בנהגים תרבותיים שאני עצמי השתתפתי בהם במסגרת אחרת. היום אני חש בטוח יותר: ישנם דברים שצריך להמשיך לעשותם (בתנאי, כמובן, שלא יהפכו למטרה בפני עצמה).  

[אומברטו אקו, יומן זעיר, תרגם מאיטלקית: אריה אוריאל, זמורה ביתן—מוציאים לאור, אור יהודה 2010, עמ' 9-8]

 

באשר לטוריו/מסותיו האינטלקטואליות-פארודיות של אקו; הרי אקו נוטל בהן את החירות, ללעוג מחד גיסא לכובד הראש בהן נקראות ונבחנות יצירות ספרותיות קדומות ומודרניות בחוגי האקדמיה, ומאידך גיסא, לסנוט בציבורים נרחבים, ואולי גם באינטלקטואלים המשמיעים לכאורה את קולו של ההמון,החשים כי אותן יצירות, כל שכן השיח הנרקם אודותיהן, הוא מתוחכם ומנוכר מדיי עבורם [למשל: אנטונן ארטו (1948-1896) במאמרו 'הקץ ליצירות המופת']. כך, ברשימה אנו מצטערים להחזיר מופיעות כמה וכמה רשימות לקטורה על כתבי יד המוחזרים לשולחיהם; בין החיבורים הנדחים על ידי המו"ל: התנ"ך (אלמונים, כך כותב אקו), האודיסיאה (הומרוס), הקומדיה האלהית, (דנטה אליגיירי) דון קיחוטה (סרוונטס), ז'וסטין (המרקיז דה סאד), ביקורת התבונה המעשית (עמנואל קאנט), המשפט (פרנץ קפקא) ובעקבות הזמן האבוד (מרסל פרוסט). הנה מכתב הדחייה שנשלח למחבריו האלמונים של התנ"ך על ידי המו"ל:

עליי לומר שכאשר התחלתי לקרוא את כתב היד, ולאורך מאת העמודים הראשונים, התלהבתי ממנו. הוא מלא התרחשויות, ויש בו כל מה שהקורא היום מבקש מספר שאמור לבדר: מין (הרבה מאוד), עם בגידות, משכב זכר, רציחות, גילויי עריות, מלחמות, תנועה של המונים וכו' וכו'.

   הקטע של סדום ועמורה עם הטרנסווסטיטים, שמעמידים פני מלאכים מזכיר את כתבי ראבלה (=פרנסואה ראבלה), סיפורי נח הם סלגארי (=אמיליו סלגארי) לכל דבר, והבריחה למצרים היא ממש סיפור שבמוקדם או מאוחר יועלה על מסכי הקולנוע… בסיכום, ממש רומן בהמשכים, בנוי היטב, איננו חוסך בהפתעות, מלא דמיון עם משיחויות במידה מהנה בלי נטייה לטְרַגִיוּת.   

   ככל שהתקדמתי נוכחתי לדעת כי מדובר בלקט של סופרים שונים, עם קטעים רבים, רבים מדי, של שירה. כמה מהם ממש עלובים ומשעממים, קינות אינסופיות ומבולבלות שקשה למצוא בהן את הידיים ואת הרגליים.

מתקבל מכלול מפלצתי גדוש שעלול לא למצוא חן  בעיני אף אחד. דווקא מפני שיש בו הכל בכל מכל. שלא לדבר על המאמצים שיידרשו כדי להסדיר את זכויות היוצרים של המחברים השונים, אלא אם העורך מייצג את כולם. הבעיה היא שאין למצוא את שמו של העורך בשום מקום, אפילו לא בתוכן הדברים, כאילו חל איסור להזכיר את שמו.

   אני הייתי אומר, לנסות לראות אם אפשר לפרסם קודם כול את חמשת הספרים הראשונים, כדי ללכת על בטוח, בכותרת הייתי מציע משהו כמו "המיואשים מים סוּף"       

[אומברטו אקו, יומן זעיר, תרגם מאיטלקית: אריה אריאל, זמורה ביתן—מוציאים לאור, אור יהודה 2010, עמ' 188-187]

 

   פרודיה, קרי: העיסוק הבלתי רציני בדברים הרציניים, מעבר לשעשוע, לעתים מצליח לומר את שקשה מאוד לומר בפנים חמורות-סבר ואולי יש לומר; זה נכון, לא כל ספרי התנ"ך, כל שכן פרשות התורה, הינן מופת של כתיבה ספרותית, יש בהן גודש, לעתים חוסר מהותי באפיון מעמיק של דמויות, ולעתים אינוונטארים ארוכים וטרחניים של שושלות יוחסין או של כלים, שיעורי קורבנות וכיו"ב. בשבת האחרונה נקראה בבתי הכנסת פרשת "תרומה" פרשה המונה ארוכות את הפרטים ואת פרטי הפרטים, המידות והשיעורים, של החפצים מהם נבנה משכן האל במדבר. דומני, כי לא ייפלא כי עורכי ס' הזהר ומדפיסיו בחרו להציב את אחד מחלקיו הקדומים והחשובים ביותר ספרא דצניעותא דווקא במסגרת  רצף הזֹהר בפרשת תרומה. אמנם, הקשרים והזיקות בין האדם, המשכן והעולם (המיקרוקוסמוס) נדונה כבר אצל פילון האלכסנדרוני, במקורות חז"ל, וכן בפירוש ס' יצירה לר' סעדיה גאון ואילך  אבל יותר מכך, אני מניח, ביקשו עורכי ס' הזהר לטעון כי ברצף הרהיטים, הבריחים, המוטות והכיסויים המתואר בפרשה, גנוזים סודות נעלמים של מבנה העולמות, ושל אדם קדמאה (=אדם קדמון), דמותם כל כל העולמות המשולה כעין אדם מטפיסי. בכדי להימנע מייאוש ארוך על ים סוף ובמדבר, בכרו עורכי הזֹהר להציב תמרור בפני הקורא: דע/י, כי אין מדובר פה ברשימה טרחנית של חפצים ומידותיהם, אלא יש בפרשה זאת בכדי לרמז על סדרם הפנימי של העולמות כולם  ובכל זאת, כאן אולי כדאי להצטרף להצעתו של אקו: לעתים יש בכל זאת לשמור מקום לספק מחוייך, משום שהוא מעמיד בסימן שאלה דברים שאנשים רבים נוטים להתייחס אליהם ברצינות רבה מדיי.

2

 

   הדברים שהבאתי לעיל משום אומברטו אקו על אודות "המיואשים מים סוף" הדהדו בזכרוני תיאור שמסר המשורר האנדלוסי, פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899) בריאיון טלפוני (1928), על מיצג ספונטני שערכו הוא וחבריו ללמודים באוניברסיטת מדריד:  סלוודור דאלי, לואיס בונואל ואמיליו פראדוס:

שאלה: אומרים שאפשר לכתוב ספר על הרפתקאותיך בבית הספר ב'רסידנסיה'. איזו מהן נראית לך המשעשעת ביותר?

 

תשובה: זו של "סוכה במדבר" יום אחד נשארנו בלי כסף דאלי ואני. כמו בימים רבים אחרים. הקמנו בחדרנו ב"רסידנסיה" מדבר. עם סוכה ומלאך נהדר (חצובה מצולמת, ראש מלאך וכנפיים מצווארונים מעומלנים). פתחנו את החלון ובקשנו סיוע מאנשים. מאחר שהיינו אבודים במדבר. יומיים מבלי להתגלח, מבלי לצאת מן החדר. מחצית מדריד עברה במצעד על פני הסוכה שלנו.  

[פדריקו גרסיה לורקה, מתוך: 'מסלול של צעיר ספרדי', חלום וברונזה: גרסיה לורקה משורר, מבחר, עריכה תרגום והערות רנה ליטווין,  הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2001, עמ' 242-241]

   אם זאת פרודיה, או כפי שלורקה מתאר אותה "הרפתקאה משעשעת", הריהי מוצלחת לאין ערוך בעיניי מאשר הפרודיה התנכ"ית של אקו. ראשית, משום שהיא אינה מבקשת להשתעשע על חשבונו של איש, אלא להציג ולהחיות מחדש באופן משובב-לב ובלתי צפוי, את נדודי-ישראל-במדבר ברזידנסיה במדריד. אקו נוקט בריחוק-מחויך, חיציו שאינם מופנים דווקא לטקסט המקראי הקלאסי אלא לסגנונם של לקטורים אליטיסטיים בהוצאות ספרים נבחרות בזמנו, או בכתבי עת אקדמיים, ובכל זאת כתובים הם בריחוק מה, כשעשוע יותר מאשר כהשתתפות פעילה ביצירה. יותר מכך, בניגוד לאקו, מגלמים לורקה ודאלי קירבה מהותית, כדי הזדהות, עם המראה אותו הם עמלים להעמיד בפני תושבי מדריד. לא ייפלא כי המיצג שלהם זכה לקהל ער. בעוד שהפרודיה של אקו היא מרוחקת מדיי ומעלה חיוך אינטלקטואלי מדיי, המיצג של לורקה-דאלי הוא שעשוע טוב-לב, המעלה צחוק, המבלבל ואחר כך מצחיק את הקהל החולף ממנו הם מבקשים סיוע (בודאי, הוראות יציאה מן המדבר או בדומה לכך). אני מניח כי לו הייתי חולף במדריד של 1928 על יד הרזידנסיה הייתי מתעכב קמעא, אצל המיצג המוזר, לא בגלל שבלורקה ודאלי היו נוכחים שם, אלא משום שהפעילות שהיתה נגלית לעיניי היתה כה ויטאלית ובלתי צפויה עד שהיתה מצחיקה אותי, ללא שהיות, עד כאב בטן. אפשר גם שהייתי מהרהר, איך ניתן להוריד על האבוּדים האלה מעט מָן.

Scene Taken from the Movie: The Attack of the Killer Tomatoes, Directed by John De Bello, USA 1978

[הסירטון הורד בינתיים]

 

בתמונה למעלה: Paul Gaugin, The Vision After the Sermon, Oil on Canvas 1888

© 2011 שוֹעִי רז