אני שמח לארח כאן את הרצאתו של מורי (בחקר הקבלה והשבתאות) וחברי, ד"ר אבי אלקיים, כפי שצולמה לאחרונה במסגרת ערב השקת ספר תורכיה [ בעריכת ירון בן נאה, סדרת קהלות ישראל במזרח, הוצאת יד בן צבי: ירושלים 2010], שהתקיים במכון יד בן צבי בירושלים:
*
*
טענתו של אבי אלקיים הרואה בשבתאות דת חדשה, אשר פנתה מן היהדוּת, הושפעה עמוקות מן האסלאם, אבל הפכה מהירה לדת שונה במהותה משתי אימהותיה, עשויה להתיישב הן עם טיעוניהם הפולמוסיים של מתנגדי השבתאות במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, שראו בה מינות וכפירה [למשל: צבי הירש אשכנזי ("חכם צבי"), עמנואל פרנסיס, יעקב סספורטס, יוסף אירגאס, משה חגיז ויעקב עמדן], והן עם עמדת השבתאים וממשיכיהם, במיוחד בחוגי המאמינים הסלוניקאים והתורכיים, בהם המשיכו להאמין ולקיים את לוח השנה השבתאי עוד שנים ארוכות לאחר פטירתם של שבתי צבי ונביאו אברהם נתן בנימין בן אלישע, וכפי שמורה אלקיים במאמרו "המאמינים השבתאיים" הכלול בספר תורכיה האמור, ישנן עוד קהילות שבתאיות בודדות בתורכיה גם כיום. יש בדברי אלקיים בּשוֹרה רבתי עבור מחקר השבתאות, באשר הוא למעשה קורא להמשיך את חקר השבתאות במסגרת חקר הדתות (או חקר השוואתי של הדתות), ולאו דווקא כאפיזודה חולפת בתולדות ישראל או בתולדות מחשבת היהדוּת. 'כל משיח נגזר עליו להיכשל' אומר אלקיים, בחלקה הראשון של הרצאתו; ברם, אם נאזין היטב, נגלה כי לדידו, הישגם של שבתי צבי ושל נביאו נתן הוא בניית דת חדשה ומתן תורה חדשה, שהיה בה משום יציאה לדרך רוחנית חדשה נפרדת במכוון מן התרבות הרוחנית היהודית-רבנית, כפי שהודגשה למשל בתפישתו התיאוסופית של אברהם נתן בנימין בן אלישע לאחר המרתו של שבתאי צבי (1666) בספרו המאוחר, ספר הבריאה (1670), אשר הבחין בין שני כוחות פעילים מתנגדים בעצמות האלהית (דוּאליזם): אור שיש בו מחשבה ואור שאין בו מחשבה, וראה בנשמת המשיח האצולה דווקא מן האור שאין בו מחשבה, את היסוד העומד להביא לתיקונו של של האור שאין בו מחשבה (תיקונו של האור שיש בו מחשבה הושלם לדעת נתן על ידי תלמוד תורה וקיום המצוות), ומתוך כך לגאולתם/תקומתם השלימה של כל העולמות. העתקתו של מהלך התיקון הלוריאני מן עולם הבריאה אלי עומקי האלהות, והמיתוס על תיקונו הייחודי של האור שאין בו מחשבה על ידי נשמת המשיח הינם חידוש שבתאי נועז. בעצם המהלך הזה יש משום התבססות על תפישת האלהות הלוריאנית, אך היא מרחיבה ומשנה אותה, ועיבדה אותה כדי מיתוס רוחני חדש, שאינו בבחינה הנחת פרשנות חדשה, אלא בבחינת יציאה לדרך רוחנית-דתית חדשה. החגים והמועדים העצמאיים, אשר תיקן שבתי צבי, המרתו הדתית לאסלאם, מצבי ההארה והסתר-הפנים של שלו, הביאו את אברהם נתן, תלמידו, ליצור תיאולוגיה ותיאוסופיה חדשות–וכך דרך חדשה, הממזגת יחדיו דת ורוחניוּת פורצת גדרים, נתגלתה בעולם.
© 2011 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
שועי יקר,
אין לי כל בעיה עם העובדה ששבתי צבי פצח בדת חדשה, ומאחר ואני עצמי אינני דתי גם עניין המינות והכפירה לא מזיז לי יותר מדי, גם שפינוזה ברא במידה רבה דת חדשה, ותעדנה על כך התגובות הבלתי נסבלות של הקהילה היהודית.
חוסר הנחת שלי משבתי צבי נובע אולי מהדיוקן הרשמי השנוא שלו שנצרב בתודעה, או שאולי מקורו בהערה של קורט וונגוט ב'עריסת החתול' ש"השאלה כמה אנשים מתו בגללך גם היא מהווה לעתים קנה מידה" (ציטוט מהזיכרון).
דודו יקר,
לדעת ירמיהו יובל, ב'שׂפינוזה וכופרים אחרים' וכן בכמה ממאמריו באנגלית, יש לראות בשׂפינוזה מייסדהּ של תורת גאולה אינטלקטואלית חדשה; איני נוטה לקבל את דעתו, משום ששׂפינוזה אמנם משתמש בעיקר בחלק החמישי של האתיקה במינוחים העשויים להיתפס כמינוחים מקבילים למינוחים דתיים של גאולת הנפש. ברם, מוקד שיטתו ה-Ratio וה- Scientia Intuitiva ספק אם נמצאות באמת בשיח כלשהו עם עולמן של הדתות הנוצרית/היהודית. על המקום המיוחד שתופסים ישו ופאולוס אצל שׂפינוזה אני מקווה לדון יום אחד באריכות, יש כאן יותר מאשר אזוטריזם פוליטי- דתי, כהצעתו של ליאו שטראוס; שׂפינוזה היה צאצאי משפחות אנוסים. מבחינה זאת, תופעת האנוסים אכן יצרה טיפוסים סִפִּיים (לימינליים, אני נוקט כאן מינוח של ויקטור טרנר מספרו "התהליך הטקסי" ) לא מעטים בעולם היהודי של המאות השש-עשרה והשבע-עשרה, שלא הצליחו למצוא את מקומם לא בעולם היהודי-רבני ואף לא בכנסיות השונות (אוריאל ד'קוסטה, שקדם בביקורת התרבות הרבנית לשׂפינוזה, הוא דוגמא אחת מני רבות). שבתי צבי עצמו היה טיפוס סיפּי, הנע ממשבר למשבר, מהארה להארה. מן הבחינה הזאת אפשר כי ביטא בחוסר יציבותו את חוסר היציבות שחשו יהודים במזרח ובמערב, לנוכח המאה השבע עשרה שהיתה עתירה במלחמות דת, מגפות, ופרעות, כמו גם בתגליות מדעיות, ובהתפשטות קולוניאליסטית של המעצמות השונות.
יצוין כי, אברהם מיגואל קרדוזו, אשר ראה עצמו כתלמיד-ממשיך של שבתי צבי, וכמשיח בן יוסף ממש, היה אף הוא בן אנוסים; יהודים אמסטרדמיים אינטלקטואלים מסויימים הכירו בשלהי המאה השבע עשרה הן את דברי שׂפינוזה ולהבדיל את התיאולוגיה השבתאית, ראה למשל ספרו היפה של יוסף קפלן על אורוביו ד'קסטרו, ותכתובותיו העניפות.
ובאשר להצגתו של ש"ץ בספרות הרבנית; אני מניח גם כי הצגתם של ישו ושל מחמד אינה מחמיאה על פי רוב בלשון המעטה וכיו"ב. לחברה הרבנית נדרשו עשרות שנים של התמודדות עם השפעת השבתאוּת, ובמיוחד למחות, ככל הניתן, את העובדה לפיה מירב רבני הדור בכל אתר הצטרפו לתנועת התשובה והגאולה מיסודו של אברהם נתן בנימין בן אלישע (נתן העזתי) ולהנחותיו על הגאולה. בטרם המרתו של שבתי צבי היו המתנגדים לתנועה מתי-מעט בלבד מרבני ירושלים, תורכיה, איטליה והמבורג. אגב, אליבא דנתן היציאה מן הגלות היתה אמורה לקרות מכח תנועת תשובה ואמירת שירות ותשבחות, לא בכח חרב ולא תוך הפעלת אלימוּת.
שועי,
אם הבנתי נכון את האינטרס שלך בהצגת הדברים, הרי שהיהדות לא התמודדה מעולם עם השבתאות ועם השפעותיה, אלא דחתה ותקפה, או השתיקה והעלימה אותה. אבל האם אתה חושב שבאמת יש טעם מספיק לכתוב או להגות מחדש בעולם מחשבה דתי-מיסטי שרק קבוצות בודדות עוד מקיימות?
אליס יקרה,
זה נכון; היהדות הרבנית אמנם נטתה להשתיק או לרדוף מערכות מחשבה שנוצרו על ידי יהודים שלא קיימו רוב ימיהם (או בכלל) תורה ומצוות. לא רק לגבי אנרכיסטים ומחדשים תיאולוגיים-מיסטיים כתנועה השבתאית, אלא גם לגבי פילוסופים רציונליסטיים כברוך שׂפינוזה, שלמה מיימון, הרמן (יחזקאל) כהן (במיוחד בתקופת מארבורג, אבל ההוגה הרבני היחיד שניתן לחוש בשפעת כהן על כתביו הוא הרי"ד סולובייצ'יק) וכיו"ב.
בכל הגנת הדת הזאת, ובכל התיאודיציאה (הצדקת האל) שלמעשה הנה הצדקה של התיאולוגיה והפיכתה לדוגמה שיש לאכפה על הקהל אני רואה אלימות רבה. תופעה זאת אינה ייחודית ליהדות כמובן ושוררת בדתות רבות.
ובאשר לטעם ללמוד את תורותיהן של קבוצות מיעוט. אם השבתאים הינם מתי-מעט, הרי גם היהודים בפרספקטיבה של כלל אזרחי העולם הינם מתי-מעט (אולי 0.04% מאוכלוסיית העולם הם יהודים, ואני מניח כי היהודים האורתודוכסים הם פחות מחצי מכללם). מתוך הטיעון הכמותי/מספרי ניתן להגיע למסקנה כי אין טעם
בקיומו של עולם ההגות הרבני, ואני דווקא רואה אף בו טעם רב וגם גילויים של חכמה רבה.
ואם נחזור לשבתאות, אני חושב כי יש בשבתאות כמה מימדים של הגוּת, שכל אדם, המחשיב עצמו קרוב אל ספרים, יכול למצוא בהם עניין. למשל, ספרו של גרשם שלום,
'שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו' (הוצאת עם עובד: תל אביב 1957) הוא בעיניי יצירה מחוכמה מן הבחינה הספרותית, הרבה בטרם היותו ספר עיון או מחקר.
Hi, I'm not sure the "mainstream" rabbinical attitude was as negative as it is
usually presented
( I've just read this paper:
http://www.academia.edu/2181179/The_Allure_of_Forbidden_Knowledge_The_Temptation_of_Sabbatean_Literature_for_Mainstream_Rabbis )
שלום יושי, ברוך הבא.
אני כותב בעברית משום ששעתי דוחקת, ובאנגלית אצטרך מעט יותר זמן כדי להתנסח.
יש כמובן להפריד בין הימים שלפני המרתו של שבתי צבי לאסלאם (אלול תכ"ו). עד אז תמכו בתנועה השבתאית רוב רבני העם היהודי וההתנגדות לשבתאות היתה בטילה בשישים.
השלב שאותו מגדיר אבי אלקיים כ"דת חדשה" הוא השלב שלאחר ההמרה (1666) ובמיוחד לאחר פרסומם של חיבוריו המאוחרים והמקיפים של אברהם נתן בנימין בן אלישע (נתן העזתי), "זמיר עריצים" ו-"ספר הבריאה" בהם הוגדרה מהות האמונה השבתאית בעצם מעלת נשמתו של שבתי צבי כנשמה מיוחדת בכל הדורות המסוגלת לא רק להשלים את תיקון עולמות בי"ע כמשתמע מתורת ר' חיים ויטאל, אלא גם עשויה לתקן את עמקי הקיטוב במעמקי האינסוף (ליתר דיוק נתן מתאר זאת כדרמה המתחוללת בין שני חלקים בטהירו) בין "אור שיש בו מחשבה" ובין "אור שאין בו מחשבה". מבחינה זאת יש כאן אמנם פנים להגדיר את השבתאות כאמונה חדשה, שאינה עולה בקנה אחד עם המסורות הרבניות וגם לא עם תפישת המשיח הרבנית לדורותיה.
עוד דבר, כפי שהראו מחקרים רבים משל שלום,ליבס, בניהו, שז"ר, רבקה ש"ץ, אלקיים ואחרים– הספרות השבתאית המשיכה להוות גורם לפולמוס (ולכן לעיון) בחברה הרבנית עד תום המאה השמונה עשרה
לפחות: מוכרחים להזכיר בהקשר זה את חוגו של ר' יהודה החסיד ואת חוגו של הנביא הוילנאי העשיל צורף, את פולמוס חגיז-חיון, את פולמוס עמדן-אייבשיץ, ואת מכלול החוגים המשיחיים בני המאה הי"ח החל בחוג הרמח"ל (שלדעתי לא היה שבתאי, אך עיין במרבית כתבי נתן העזתי, כפי שמפורש מפיו באגרתו לרבו ר' ישעיה בסאן) וכלה בחוגו של הבעש"ט; יהודה ליבס טען בשנים האחרונות גם להשפעות שבתאיות בחוג הגר"א (אבל אני נוטה שלא לקבל כמה מראיותיו). כך שמאמרו של מעוז כהנא (מכר ותיק עוד מימים שבהם לא הוא ולא אני היינו אקדמאים), שטרם עיינתי בו, רק זורק אור על תופעה נודעת.
אגב מעטים מאוד מן הרבנים האירופאים שציינתי אכן קראו בכתביו המאוחרים של נתן העזתי, ואת גרסתם לשבתאות ינקו בעיקר מכתבי שלפני ההמרה, ומכתבי קרדוזו וחיון (המייצגים ורסיה אחרת של תיאולוגיה שבתאית), מבלי שנדרשו די הצורך לתורות המאוחרות של נתן העזתי.
thank you
enlightening insights
תודה יושי, כל טוב.