Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מרץ, 2011

 

 1

*

   ברשימה מן השבוע שעבר, תמהונים, לצים ובעלי שררה, הבאתי קטע מיומניו של פרנץ קפקא—אותה הכתיר בכותרת "מסה על ליצן החצר".

   להפתעתי, מצאתי השבוע, בתכתובת בין ולטר בנימין (1940-1892) ובין גרשם שלום (Gerhard Scholem,1982-1897)  דברים מפתיעים כדבעי על הומור כמפתח להבנת כתביו האניגמטיים של פרנץ קפקא. וכך כתב בנימין לשלום בתאריך 14 בפברואר 1939, מספר חודשים אחר פרוץ מלחמת העולם השנייה:

*

הדבר המהותי אצל קפקא הוא, כך נראה לי יותר ויותר, ההומור. כמובן שקפקא לא היה הומוריסט, אלא דווקא אדם שגורלו היה להיתקל שוב ושוב באנשים שהומור היה מקצועם: בליצנים. במיוחד אמריקה היא ליצנות (Klownerie) אחת גדולה. ובכל הנוגע לחברותו עם ברוד, הרי שיש לי הרגשה שאני צודק באומרי שקפקא, בתור  לורל (Laurel) חש בחובה מכבידה למצוא לעצמו את ההארדי (Hardy) שלו—וזה היה ברוד. יהא אשר יהא—לי נדמה כי מי שיצליח לזקק מתוך התאולוגיה היהודית את צידה הקומי ימצא גם את המפתח לקפקא. האם היה אי פעם אדם כזה? או שמא תהיה מספיק גבר כדי להיות האדם הזה?   

[ולטר בנימין וגרשם שלום, חליפת מכתבים: 1933>>>1940, בעריכת גרשם שלום, תרגם מגרמנית: הראל קין, עריכה מדעית: פרופ' איטה שדלצקי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, עמ' 266]

*

   איזו טענה משונה. ההומור כמהותו של קפקא. המשפט של קפקא לדידי הוא קריאה  בימי כיפור על ספסל עץ מול צמרת עץ קרח בגן העליה השניה בגבעתיים (על יד מצפה הכוכבים). כך נהגתי בנערותי. גם כיום אני מתקשה למצוא בספר הזה, גם באמריקה (הנעדר) פנים מבדחות. הם מעמיקים בי עצבות אחר עצבות. ובכל פעם שאני מניח כי כבר הגעתי לקרקעית, אני מגלה לפניי עומק חדש;  יומניו של קפקא, גם מחברות האוקטבו (במידה שחלקם בין יומניו) אמנם מלאים אמירות אירוניות-מושחזות; דרכם אנו יודעים על חיבתו של קפקא לתיאטרון היידי וגם לקומדיה. אבל בקפקא עצמו ספק אם ניתן למצוא ולו עוית צחוק משוחררת אחת, אשר יסודה אינו מועקה והיא אינה מובילה עדי מועקה.

   עם זאת, מן הקטע הקצר הזה, בתוך שלל דיוניהם המשותפים והנפרדים של בנימין ושל שלום על כתבי קפקא, ניתן ללמוד כמה דברים מהותיים על בנימין של בראשית תקופת המלחמה.

   בנימין מחפש את ההומור אצל קפקא. כמעריץ של קפקא הוא פונה אל מעריץ שותף (שלום ראה בכתבי קפקא כעין כתבי קודש מודרניים) ומבקש ממנו למצוא את המפתח הקומי לקפקא. כשם שפרנץ קפקא מצא לדבריו את מקס ברוד, כשם שסטן לורל מצא את אוליבר הארדי, כך דומה כי בנימין המבועת מן הקורה באירופה מבקש את הקומדיה כמפלט. הקומדיה כבריחה אולטימטיבית, קומדיה אלהית-מטפיסית, העומדת ביסודן התיאולוגיה היהודית ושל כתבי פרנץ קפקא גם יחד. בנימין פונה, אולי בנואשות-מחויכת, אל חברו שלום, חוקר מובהק של הקבלה ושל השבתאות, כפנות אברהם נתן בן אלישע לפנים אל שבתי צבי ומודיע לו כי תפקידו לגאול הן את התאולוגיה היהודית והן את כתבי קפקא, ולמצוא בהם את היסוד המסתתר-הנחבא כל כך, את הצחוק הפרוע העומד ביסודן. כמובן, אפשר כי בנימין אירוני, אבל דומני כי מדובר ביותר מכך (הקטע שהובא בא בשלהי דיון ארוך על כתבי קפקא). דבריו של בנימין מבטאים את נואשותו לצחוק, לקומדיה; שעה שאושיות קיומו הולכים ונשמטים תחת רגליו והחדשות הממשמשות על חורבנה של פולין והתגברות הנאציזם, שרירות וברורות. מעבר לכך שיש בקטע ראיה ברורה לחיבתו של בנימין לקומדיות האלמות של הריאנוע, אפשר כי לורל והארדי מבטאים עבורו געגוע לאירופה של שנות העשרים, בטרם השתלטו הפאשיסטים על ספרד, איטליה ופורטוגל בטרם החל סטאלין ב"טיהורים הגדולים" ובטרם עליית הנאציזם בגרמניה. אפשר גם כי יש בדבריו געגוע אוטופי לעולם בו נפטרות הבעיות על ידי מלחמת-עוגות או מלחמת-מים, ולא על ידי כליאתם של מתנגדים פוליטיים במחנות ריכוז, והפצצה מסיבית של ערים; עולם שבו עוויותיו הנעלבות-מיוסרות של לורל רק מבשרות כי בקרוב הוא ישוב לחייך. בכל אופן, יש כאן נסיון המלטות דרך הקומדיה; אפשר, גאולה דרך הקומדיה. אפשר גם טענה כבדת ראש ומסחררתו, בד-בבד, בפיה בתשתית הספרוּת והמחשבה האנושית עומדת הקומדיה. כמה חודשים אחר כך יתחיל בנימין במסע הימלטות שיביא אותו לגבול צרפת וספרד בתוך שיירת פליטים, ושם, על גבול ספרד, ישים קץ לחייו. דומני, כי להפוך את ההיסטוריה הטראגית-המדממת לקומדיה פרועה היא בהחלט משימה לא פשוטה.

*

2

*

   שלום לא התייחס במכתב התשובה לבקשתו של בנימין. אבל הד-להּ ניתן למצוא במאמרו הקלאסי עשרה מאמרים בלתי היסטוריים על הקבלה, במאמר העשירי:

*

מאה שנה לפני קאפקה כתב בפראג יונאס וֶהְלֶה (באמצעות חתנו לייב פון הניגסברג)את מכתביו שמעולם לא נדפסו ושנאספו לאחר מכן בזהירות על ידי תלמידיו הפראנקיסטיים.הוא כתב בשביל החסידים האחרונים של קבלה שנתגלגלה למינוּת של משיחיוּת ניהיליסטית,אשר ביקשה לדבר בשפת ההשכלה.הוא הראשון שהציג בפני עצמו את השאלה (עליה השיב בחיוב)האם גן העדן נמצא מפסיד יותר עם גירושו של האדם מאשר האדם עצמו. צד זה של העניין בהחלט לא הובא עד כה לדיון כראוי.האם זו רק סימפטיה של הנשמות, שהביאה את קאפקה אל הרהורים הקרובים בעמקם לכך? אולי משום שאיננו יודעים מה אירע לו לגן-עדן, התעוררו בו אותם הרהורים על הטוב, אשר במובן בה הוא "ללא תוחלת".אכן, אלו הרהורים הנראים כנובעים מתוך קבלה אפיקורסית. כי באורח מופלג  שאין כמותו נתן קאפקה ביטוי לקו התחום בין דת וניהיליזם. משום כך יש בכתביו,שהם הצגה בנוסח חילוני של הרגשת עולם קבלית (שלו עצמו היתה בלתי ידועה), בעיני אי-אלו קוראים של הזמן הזה משהו מן האור הקפדן של הקאנוניות—של השלם השבריר.

[גרשם שלום, 'עשרה מאמרים בלתי היסטוריים על הקבלה', עוד דבר: פרקי מורשה ותחייה [ב], בעריכת אברהם שפירא, הוצאת עם עובד: תל אביב 1989, עמ' 37]

*

   לדאבון לב, התשובה מגלה עד כמה ההיסטוריון האינטלקטואלי של הקבלה אינו קומדיין ובמידה רבה חף מכל קומדיה. במקום להשתמש בשאלתו המפתיעה-מצחיקה של והלה על אודות גן העדן הנטוש, כפתיח לשורת הגיגים יצירתיים-עצמאיים על גן עדן, אדם וכיו"ב מלווים בדיוניו הנודעים של קפקא על גן העדן ועל חטאם של אדם וחווה המובאים באריכות במחברות האוקטבו, שב ושונה שלום מונחים כגון: 'משיחיות ניהיליסטית' או 'קבלה אפיקורסית' או 'קו התחום בין דת וניהיליזם' או 'הצגה בנוסח חילוני של הרגשת עולם קבלית' או 'אור קפדן של הקאנוניות' מבלי לחוש כלל בפוטנציאל הקומי-הסהרורי שיש באותם דיונים של והלה ושל קפקא, או בהזמנות לחלץ מתוכם כמה וכמה צחוקים. שלום הוא שלום. הוא לא יכול להיות מקס ולא מוריץ (הילדים-הניהיליסטים של וילהלם בוש). הוא הרבה יותר כמו המורה שלהם תיש, חמוץ הפנים [מקס מוריץ מנסרים את הגשר על יד ביתו ומוציאים אותו החוצה בשירת 'תיש,תיש עם זקן/מֶק-מֶק-מֶק אנחנו כאן'. הוא כמובן נופל למים לכל מצהלותיהם, ומן המים העזים מצילים אותו ברווזים]. איני בטוח האם שלום הבין כי בנימין באמצעות דבריו על קפקא ועל התיאולוגיה היהודית מושיט יד אל חברו הותיק ומבקש ממנו מעט צחוק, עידוד ונחמה בימים קשים מנשוא. מצד אחר, אחיו של גרשם, ורנר, נכלא בשנת 1936 במחנה ריכוז גרמני על שום פעילותו הפוליטית האנטי-נאצית, והוצא להורג בשנת 1939 או 1940, מבלי שמשפחתו ידעה עליו דבר. קשה להאשימו אפוא בחוסר-הומור, או בכך שלא הצליח למצוא בקפקא מאום מן הליצן.

*

לקריאה נוספת:זכויות אדם,דמוקרטיה, קומדיה

בתמונה למעלה: Kurt Schwitters, Clown, Mixed Media 1947

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

 

 

   אשתי היא עובדת סוציאלית קלינית (MA), המתמחה בטיפול בנוער סף-עברייני (קידום נוער) בעיריה. היא מקבלת את שכרהּ מאגף החינוך דווקא ולכן אינה שייכת למעגלי העובדים הסוציאלים השובתים. רבות מחברותיה הן עובדות סוציאליות מן השורה, לחלקן– תארים מתקדמים. נוסף על כך כמה מחברותיי היקרות ביותר אף הן נכנסו ללמודי הסבה לעבודה סוציאלית לאחר שהשלימו תארים בתחומים אחרים (למשל: תולדות האמנות, לימודי אוצרוּת, ספרוּת, פילוסופיה, קרימינולוגיה, מנהל עסקים). כמה מידידיי ומכריי, נכנסו אף הם למעגל לימודי העבודה הסוציאלית בשנים האחרונות. לנוכח זאת, אני חש מזה זמן רב במצוקתם/ן, לנוכח תהליכי ההפרטה שהוכנסו למגזר השירותים החברתיים במרוצת העשור האחרון; כאשר קיבלתי אמש  את מכתבהּ של חברה קרובה של אשתי, הילה דנציגר (עובדת סוציאלית מנוסה-מאוד, שעמדה בעבר בטפול וסיוע בענייניהן של מאות משפחות ישראליות בתל אביב, בירושלים ובצפון הארץ וכן התמחתה בטיפול בחוסים/ות במוסדות שונים) בלוויית בקשה לפרסמו באתר, החלטתי להיענות בשמחה וללא שהיות, ולהביע בכך את תמיכתי במאבקן הצודק של העובדות ושל העובדים הסוציאליים, הנהו לפניכם/ן:

שלום חברים/ות, 

אני בתחושה שבימים אלו קורה דבר משמעותי בארץ שלנו. נדמה לי שמי שלא קרוב לעניין לא מבין  מה קורה סביב השביתה, למה אנחנו עדיין שובתים  המידע המוצג בתקשורת מטעה. הגיעו אלי בימים האחרונים מסרים מחלק מחבריי בתחנה ש"לא ברור על מה אנחנו מתעקשים". כיוון שאני מעורה  במתרחש וזה חשוב לי מאוד, אני רואה לנכון להסביר מה קורה. אם חברינו לעבודה לא יתמכו בנו אז מי??

 כידוע לכם- העובדים הסוציאלים שובתים מזה שבועיים. לאחר 17 שנה שבהם לא היו שום עידכונים בהסכמי השכר וגם לא אף שביתות בנושא, הגענו לשפל המדרגה. כן לצורך העניין אני אפתח עבורכם את תלוש המשכרות שלי ואין לי בעיה שתעשו בזה שימוש-  אני עובדת בתחנה 50% משרה שזה 20 שעות שבועיות. עם 10 שנות וותק תואר שני- גמולי השתלמות  ואני מרוויחה 2000 שקל!!! כן כן אתם רואים נכון.

השביתה היא לא רק על תלוש המשכורות שלי ושל אחרים. היא עניין עקרוני!. מדינת ישראל החליטה לפני כעשור ,להפריט את השירותים החברתיים ולהוציא את הפעלתם לשוק פרטי. מה שאומר שכיום רוב של השירותים מופעלים  על ידי עמותות , שפועלות עפ"י מכרזים. אין שום מגנון או מדרג שכר וזכויות קבוע להעסקת העובדים הסוציאלים. וכל מנהל עמותה פועל כרצונו. בפועל מועסקים קצת יותר מ40% מהעובדים הסוציאליים בעמותות, לפי חוזים אישיים- ורובם בתנאי שכר מינימום, ללא תנאים סוציאליים- וללא אכיפה לגבי תנאי העסקתם!! המצב רק יחריף כיוון שיש מגמה של הוצאת תקנים מעובדי המדינה והעברתם לשוק המופרט.

על מה יצאנו לשביתה??

אנחנו יצאנו לשביתה עם שתי דרישות:

1. לבנות מדרג שכר ראוי לעובדים הסוציאליים, כלומר טבלת שכר שלוקחת בחשבון- וותק,דרגה, אופציות קדום, תגמול על כונניות, ורכב בתפקדים שדורשים זאת. צוות שבראשו עמד שלום גרניט ז"ל אף בנה הצעה מפורטת לטבלא שכזו, כדי לטפל בעניין באופן יסודי ושורשי ולא באופן מקומי שיגרום לסכסוך עבודה נוסף כל שנתיים.

2. לעשות צו הרחבה- שיאמר שמדרג השכר יחול על כל העובדים הסוציאליים באשר הם, גם בעמותות, ושיהיה פיקוח של המדינה על העמותות!כדי שהן לא יעשו דין לעצמן והשרות וטיב הטיפול ישארו גבוהים ובאחריות המדינה.

 לא קבלנו אף אחת מהדרישות!!!!!! האוצר סרב בכלל מראש לדון בטבלת השכר כיוון שטען שזה כרוך בעלויות גבוהות והוא מוכן רק לתוספת שקלית מקומית . לגבי העמותות  כיוון שהאוצר אינו רוצה ואמר כך בפרוש לקחת אחריות על מה שהוא כבר השיל מעצמו שזה השירותים שנתנים ע"י העמותות הוא סרב לדון בצו הרחבה.

מה הוצע  בהסכם ע"י האוצר ולמה אנחנו ממשיכים להאבק??

  1. האוצר מכריז בתקשורת שהציע לנו תוספת של 25% . מי שמעיין בהסכם (ואני מוכנה להעבירו למי שרוצה) יגלה את הדבר הבא:  25% מדובר על עלות מעביד, כך שלתלוש של העובד מראש מגיע הרבה פחות; כל עובדי המשק קיבלו לפני כחצי שנה תוספת של 7.5% העוסים לא קבלו את התוספת אז- כלומר אלו אחוזים שקבלנו  מראש ולא כחלק מהמשא ומתן הנוכחי, על כן כבר מדובר על 17.5%; והחמור מכל– בהסכם, האוצר דורש שנוסיף שעה וחצי עבודה כל שבוע שהן מעט יותר מ6 שעות חודשיות. כלומר אנחנו נדרשים להוסיף כ10% שעות עבודה- ותמורתם מקבלים כ13% תוספת (אחרי שמורדים עלות מעביד) זה אומר שבפועל  נשארת תוספת של כ3% . שגם היא פרוסה על 4 פעימות בארבע שנים!!
  2. לגבי העמותות האוצר הסכים לתוספת שיקלית שתקבע שכר מינמום של 7100 ש"ח ברוטו ,אבל לא שום זכויות אחרות ,ובעיקר לא מוכן לבנות מנגון שיפקח שהכסף אכן  יגיע לעובדים, ולא למשל: לתוספת שכר למנכ"ל, לקניית מכוניות- טיסות לחול וכו.   

נראה למשהו מכובד ,ראוי ,מקצועי, וחברתי לקבל הסכם שמציע לנו תוספת כל כך זעומה ודורש מאיתנו להוסיף עוד עבודה.  נראה למשהו חברתי –שאנחנו האמונים על דאגה לשכבות החלשות צריכים להסכים שהשירותים החברתיים יופרטו לדעת – ושהאוצר יסרב לקחת אחריות מינימלית על תנאי העסקתם של העובדים המקצועיים בהם??

לי לא נראה, בחרתי להיות עובדת סוציאלית כיוון שהחברה,  צדק חברתי ורווחת החלשים בה חשוב לי. ועל כן, גם כרגע, כשזה לא נוח לשבות –להיות בלי משכורת,לכלות את זמני בהפגנות, מחאות, ובאי- וודאות אני סבורה שאנחנו חייבים להמשיך ולהאבק.

תשאלו אז איך האיגוד הגיע להסכמות שכאלו. זו שאלה טובה, שעוד נדרש לדון בה אחרי סיום המאבק. אחת האופציות המדאיגות היא שגורמים פוליטיים וכוחניים (אולי העומד בראש ההסתדרות) מפעילים כוחות ולחצים גדולים, כדי לאלץ את העובדים הסוציאלים לקבל הסכם מבזה שכזה, תוך שמוכרים בתקשורת מידע מוטעה לכל הציבור לגבי מה שבאמת מתרחש.

בתקווה להתראות בקרוב לאחר השגת הסכם ראוי.

                                                                             שלכם/ן, הילה דנציגר

 

מה אוכל להוסיף. אולי את עדותי על כך שאני מכיר עובדות סוציאליות לא מעטות שנאלצות לטפל במאות משפחות בתנאים בלתי מתקבלים על הדעת, ולא פעם להוסיף שעות על גבי שעות לזמן העסקתן הפורמאלי בכדי להצליח ולסייע לרוב הפניות; עובדות סוציאליות שהועסקו במוסדות לחוסים שעברו הפרטה ונדרשו על ידי בעלי העסק לקצץ בתרופות, טיפולים או בשירותים אחרים בכדי להוזיל את עלויות הטיפול בחוסים, ומי שסירבה נאלצה להתפטר או פוטרה בטענות שווא; מקרים בהן עובדות סוציאליות ממנו מכיסן ארוחות או צרכים מיידיים אחרים לילדים ולנוער שהיו בטיפולן מפני שיד הוריהן לא היתה משגת. עובדות אחרות מממנות מכיסן שיעורים פרטיים לילדים נצרכים על ידי מתן בסתר, כאשר הרשויות מוכנות לממן רק סכום חלקי ביותר מעלויות השיעורים. מעניין מדוע התקבעה הנורמה לפיה אזרחים התורמים ומסייעים לכולנו צריכים לשאת על גבם את החברה בכללה ולהנות מהרעה הולכת וגוברת בתנאי העסקתם.  קשה לי להבין מדוע מנכ"ל משרד האוצר אינו מארגן טיול בכירים לשכונות עוני ירושלמיות, עיירות פיתוח בדרום ובצפון, ומוסדות שונים לחוסים, בכדי שיבין מהן ההשלכות החברתיות והאנושיות של מדיניות היד הקמוצה הנוהגת במשרדו תדיר כלפי נושאים חברתיים בוערים, ועוד יותר, כיצד מדיניות זו של משרדו מדרדרת את עתידה החברתי והאזרחי של מדינת ישראל. המאבק הזה לדידי הוא המאבק של כולנו לחברה צודקת יותר, המקפידה על שמירת זכויות האדם והאזרח ועל הדר פּניהם של בני האדם הנוטלים בהּ חלק.

בתמונה למעלה: שרון רז, כתובת, מרכז העיר שדרות. לקוח מתוך האתר האישי של שרון רז "נטוש" [כל הזכויות על היצירה שמורות לשרון רז כחוק].

Read Full Post »

*

לְדבֵּר מעט ולהיטיב לחוות

את מה שנשאר מימיי,

שאדם יסודו עפר

וסופו לעפר

וסודו חיים.

 

לא לקווֹת הרבה,

כי יש בתקווה מטעם המוות,

רצוי להיות מצוּמצם, חסכוני.

 

בסוף החורף,

בשלהי שתיית התה,

עם תחילת יום חדש,

עולים הדברים כמו נִצָּן

מקיצים כמו פֶּרַח,

נִפְתָּח לרגע חָרָךְ

אל האחד.

  

*

בתמונה למעלה: Dervishes sitting under a Tree, 17TH Century Isfahan

 

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

 

   ברשימת יומן מן התאריך 29 ביולי 1917 חשף פרנץ קפקא (1924-1883) מעט מגורלו- המדומה כליצן חצר:

*

ליצן-חצר. מסה על ליצן חצר.

הימים הגדולים של ליצנות-החצר ודאי חלפו ולא ישובו עוד. הכל פונה לכיוונים אחרים. אין להכחיש זאת.על כל פנים, אני עדיין התענגתי עד תום על ליצנות החצר, גם אם אפשר שעכשיו היא הולכת ונעלמת מרשותה של האנושות.

יושב הייתי תמיד בירכתי בית המלאכה, כולי שרוי בחשיכה, ולפעמים היה אדם צריך לנחש שם, מה הוא מחזיק בידו, ואף על פי כן היה סופג מכה מידי בעל הבית על כל נעיצה גרועה של המחט.

מלכנו לא נהג גינוני פאר: מי שלא ידע אותו על פי תמונות, מעולם לא היה מכיר בו שהוא מלך. בגדיו היו תפורים רע – אגב, לא נתפרו בבית מלאכתנו – אריג דק, המקטורן כפתוריו תמיד פתוחים, מתבדר ברוח ומקומט, המגבעת ממועכת, מגפים גסים וכבדים, תנועות רחבות מרושלות של זרועו, פנים חזקות ואף גברי גדול וישר, שפם קצר, עיניים כהות, קצת חדות יתר על המידה, צוואר חסון יפה-קו. כשעבר פעם על-יד בית מלאכתנו עמד בפתח, יד ימינו אוחזת במשקוף, ושאל: "האם פראנץ פה?" הכיר את כל האנשים בשמותיהם. מפינתי החשוכה דחקתי ויצאתי בין הפועלים: "בוא איתי!" אמר לאחר שהעיף בי מבט קצר. "הוא עובר לגור בארמון" אמר לבעל הבית.

[פרנץ קפקא, יומנים 1923-1914, בעריכת מאכס ברוד, תרגם מגרמנית: תרגם מגרמנית: חיים אייזיק, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1979, עמ' 141-140].

 *

    קפקא אמנם מבטיח מסה על ליצן החצר, אך אין כל בת-צחוק בליצן החצר שלו. כאותו מי שעומד לפני שער החוק אשר שומרו מודיעו לו לבסוף כי כל ימיו הוא שמר על השער למענו וכעת שומא עליו לנעול אותו, כך יושב פרנץ באפילה (כבאותה מערה אפלטונית בפוליטיאה ספר שביעי) ומצפה עד שמלך-ביופיו-יחזו-עיניךָ יביאהו חדריו. דומה כאילו ליצן-החצר המדוכא של קפקא, בן דמותו, היודע שימיה הגדולים של ליצנות החצר כבר היו ואינם, מתייחס לתפקידו כמוסד, כחובה המוטלת כחוק. גם בחירתו של המלך בו דומה להיות שרירותית. שום דבר בפרנץ אינו מרמז להיותו מבדח. נהפוך הוא, הוא מתואר כסוג של תופר בירכתי בית המלאכה, חסר הומור, חסר תודעה של מרי. ראוי לזכור כי באותה עת היו מקצועות התפירה והחייטות מקצועות יהודיים מאוד, גם באירופה, כל שכן בארה"ב (למשל: סדנאות היזע של ניו-יורק בהן עמלו מהגרים יהודיים ממזרח אירופה). אם ישנה כאו ביקורת על נהליה של החברה הקפיטליסטית המודרנית של זמנו, שבה מחליף בעל ההון את מקומו של המונארך מקדם, הרי שהביקורת הזאת משוללת לחלוטין חיוך, ואין בה משום האנרכיזם (אולי מדוייק יותר אנטינומיזם) הקיומי של צ'רלי צ'פלין נניח ב- ModernTImes, או של באסטר קיטון ב- SteamboatBill. הליצן העצוב פרנץ עוזב את מקומו בפקודה ונודד לארמון מתוך אי-ידיעה מוחלטת מה יעלה בגורלו שם. האם יש לסיפור HappyEnd? האם המלך באמת לוקח את ק' לטירתו? כנראה שאין. המלך (בעל ההון) אמנם מכיר את האנשים בשמותיהם, אבל האם זה מלמד על יחסו לפראנץ. האם מתעקש המלך לקחת לו ליצן חצר מפני שהוא אכן מעוניין לרענן את מסורת ליצני החצר?  או שמא כמו מנהל הקרקס בסיפורו של קפקא אמן התענית הוא מתעניין באיזה חידוש עבור קהל אורחיו וקרואיו, ומייד כשיוכל יחליפו באריה או בנמר צעיר מיד שיחוש בשעמום קל, ברעבון של הקהל לקבל משהו חדש. עתם של ליצני החצר חלפה כבר מן העולם. וחכמתם, כחכמת מסכנים—בזויה. הפועל פראנץ היושב באפלה, הופך לפועל-ליצן, במחי-הוראתו של המלך. מבחינתו אין שינוי ניכר, מעבר לכך שעד כה הגדירוהו כתופר וכעת מגדירים אותו (כנראה) כליצן חצר. אלו ואלו תפקידים בארגון, במפעל, בתאגיד, בממסד. התפקיד כבר לא נהנה ולו משיירים של חירות ושמחה עצמאית מבורכת, ואף הילת הקדומים שנקשרה בו התפוגגה, וכך הליצן הפך לליצן-תעשייתי. מי יכול לצחוק ולהצחיק בכלל כאשר הוא בתפקיד ממוסד? בעצם כל המסה הקצרצרה הזאת, אינה אלא נהי על מיסוד הכל. אפילו הליצנות כבר אינה פראית בעיניי קפקא, אלא ליצנות של פס יצור, של בעלי מלאכה העומדים לבחינתו של בעל- הבית ובעל ההון, ואינם יודעים אם בכלל הם יכולים להביע את ייחודם, וטעמם, אלא ודאי צריכים לרצות לפני הכל את טעמו של בעל ההון ושל באי-ארמונו. המודרניות, אליבא דקפקא, מנכרת את האינדיבדואלים אלו מאלו. מה זה משנה אם אתה סופג מכה מידי בעל הבית או סופג צחוק מצידו של המלך? כך או כך תעשה הכל כדי לשמור על משרתך. האם מי שפועל במערכת עבודה היררכית טוטליטרית, יכול לעורר באמת צחוק משוחרר? האם מי שמסוגל להיות בדחן אנרכיסט מסוגל לפעול בפנים הממסד, בשירות התאגיד? לבסוף, דומני כי ליצן-החצר של קפקא הוא כעין דון קישוט, האביר בעל דמות היגון, של זמנו, החי בדמיונו את זמן תהילתם של ליצני-חצר קדומים. למען האמת, איננו יודעים האם הוראתו של בעל המאה כי פראנץ יעבור לדור בארמונו היא אמת או הזיה; גם אם אינה הזיה, איננו יודעים האם פראנץ אכן ישרת בביתו של המונארך-המודרני כליצן חצן. באותה מידה הוא עשוי לכהן שם כמשרת, גנן או אפילו כחייט-ביית האחראי לתיקוני החליפות ושמלות הערב של יושבי הבית, וכי גם שם יוקצה לו חדר צדדי חשוך. גם איננו יודעים האם פראנץ ק' יגיע אי פעם אל הטירה (באם הטירה קיימת) ואולי מעברה השני של הדלת הוא יגלה פתאום כי עומד הוא לגמרי לבדו בערב הקר.  פראנץ נהנה מן האפשרות להיות ליצן חצר, אבל האפשרות הזאת כבר אינה קיימת בעולם.

 

2

 

   פרקים 36-35 מספרו של ההומניסט הרנסנסי ארסמוס מרוטרדם (1536-1467), MoriasEnkomion (שבחי הסכלוּת, תרגם מלטינית: חיים הלפרין, עם עיטורים מאת הנס הולביין הבן, ספרית הפועלים, תל אביב 1967, עמ' 62-58) נקראים בפשטות: סכלים, תמהונים ורפי שכל מאושרים יותר מן החכמים. יכולתי להפוך ודאי את הכותרת הזאת למוטו של האתר הזה.  החכם, המלומד, האינטלקטואל, אליבא דארסמוס, רודפים אחר האושר, מערערים על התכונות שטבע בהם הטבע ומנסים תמיד לערער על גבולותיהם; זאת ועוד, אחוזים הם בפחד מוות ובשאר דאגות ומועקות ומנסים לרצות את השליטים מחד גיסא ואת החברה מאידך גיסא. מנגד, הסכלים, התמהונים ורפי השכל מתנהלים בעולם על פי מידתם, בהתאמה לכשרים שחלק להם הטבע, ובהיותם מליאי עליצות, הם מפיצים בשמחתם שמחה וצחוק בקרב הבריות, על כן הם זוכים באהבתם ובחמלתם. הליצנים המשעשעים את השליטים, לדעת ארסמוס, אהובים עליהם הרבה יותר מאשר יועציהם, מאחר שהם סומכים ובטוחים בכנותם ויושרם, ורואים בהם את האנשים היחידים סביבם המסוגלים לומר להם דברים המנוקים מפחד העונש ומאינטרסים וחנופה. לצים ושוטים גם יכולים לבקר את המלך באופן שבו איש מיועציו וחכמיו לא היה מרשה לעצמו, ודבריהם מתקבלים בשחוק אצל השליטים.

   לנוכח דבריו של קפקא על העלמותם של ליצני החצר מרשותה של האנושות; ולאור דבריו של ארסמוס לעיל, דומני כי יש טעם לבחון היטב את השאלה היש זיקה בין העלמם של ליצני החצר ובין המאורעות הפוליטיים המדממים של המאה העשרים ושל המאה שלנו. ואולי בסביבתם של נשיאים, ראשי ממשלות וראשי תאגידים, רצוי שיהיו מעט פחות יועצים פרלמנטרים, יועצי תדמית, מלומדים, כותבי-ניירות, ועתונאים חמורי סבר, ויותר תמהונים, ליצים חמי-לב, או למצער א/נשים שאינם לוקחים את עצמם ברצינות כה רבה, ומעבירים את ימיהם בהצלחה להצחיק את סובביהם עד דמעות, תוך שלעתים, הם גורמים לסובבים ליפול באופן בלתי רצוני מתוך כורסאות המנהלים, ולהישמט ארצה באופן בלתי רצוני, אחוּזים בצחוק; לעתים, אחר כך, זה גורם להם לאיזו שהות, בה הם בוחנים מחדש את הפרופורציות של המשרד, ואת מעמדם בחדר (אם לא בעולם- אז בחדר, לכל הפחות).

*

 

לקריאות נוספות:

הולכי מכות, חוטפי מכות, מיוסרים ושוטים

סרט אִלֵּם

תּוּכלוּ ללמוד הרבה מלידיה

 וגם:

רשימת הליצנים של מרית בן ישראל

*

בתמונה למעלה: Hans Holbein the Younger, Illustration of a Fool Taken from the First Illustrated Edition of The Praise of Folly by Desidarius Erasamus 1515.

© 2011 שועי רז

 

Read Full Post »

 

אֲנִי אָדָם; קְצָרִים יָמַי

וְעָצוּם הַלַּיְלָה

אֲבָל אֲנִי נוֹשֵׂא מַבָּט:

הַכּוֹכָבִים כּוֹתְבִים.

בְּלִי לְהָבִין אֲנִי קוֹלֵט:

גַּם אֲנִי כְּתִיבָה

וּבְרֶגַע זֶה מַמָּש

מִישֶהוּ מְאַיֵּת אוֹתִי

[אוקטביו פאס, 'אחווה', אש היומיום: מבחר שירים, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן, סידרת קשב לשירה: תל אביב 1998,  עמ' 62]

 

   האביב ניעור. רסיסי סביונים הולכים אל גומות אדמה מצפות. באוטובוס, הרחק מן היום הבהיר הזה, אני קורא את הספר פרנסיס בייקון או דיוקנו של האדם המרוקן מאנושיותו לדידיה אנזיה ומישל מונז'וז (תרגמה מצרפתית: עדינה קפלן, סדרת "הצרפתים" בעריכת מיכל בן-נפתלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010). שכני לספסל, חרדי, מעיין בספר מבוא לתורה שבעל פה הדן באופנים שפסקה ההלכה במחלוקות שבין תנאים ובמחלוקות שבין האמוראים, מביט בתימהון בספר שלצידו ובי, כאילו היינו אורחים ממציאות אחרת, מעולם מקביל. ספר הוא אסופת רעיונות ורגשות. הקורא מעיין בהם, בוחן עצמו לאורם. יש הבוחרים לסגל את עצמם לעולם שהספר מעמיד בפניהם. לפני שנים אחדות יכולתי אף אני לעיין באותה בספר בו הוא מעיין כעת, מתוך התכוונות כנה לעשות אותה רכיב מהותי בעולם חווייתי הפנימית. היום הרבה פחות. העונות חוזרות על עצמן בגלגולן; ברם, הדברים אף פעם לא דבורים על אפניהם, משום שהם משנים את עצמם בכל רגע ורגע .

   אי שם, האביב כבר נכנס. הנה הוא מאחורי כתלנו. כמו מנהל עבודה, שבו תלוי השיפוץ בדירה שכולנו עושים בה. צביעתם מחדש של קירות המערה שאנו נתונים בה חסרי דעת, רחוצים מאשליית החורף קרבים אל אשליית הקיץ.

   אישה בערוב ימיה נגשת אליי מעט אחר רדתי, על יד חנות הירקות. פזורת דעת, בעומק עיניה פורחים כלי דם אדומים; היא במצוקה רבתי. שואלת האם אני יודע לקרוא עברית. אני עונה 'כן'. היא נראית תושבת ותיקה מאחת השכונות כאן. על יד בית הכנסת האלג'יראי. כבר שנים בארץ ולא למדה מעולם קרוא וכתוב. היא מגישה לעיניי מסמכים רפואיים שלה—מביקור הבוקר אצל הרופא בקופת החולים.היא שואלת האם הרופא הזכיר בדו"ח שלו אלימות כלשהי.  אני משיב אחר עיון, 'לא ממש', וכבר ברי לי כי מדובר באשה המוכה תדיר בידי בעלהּ, הפוחדת שמה יעיין במסמכיה בשובהּ לביתהּ. אבל אני חייב לדייק. אני מפטיר: "הוזכר כתם דם שנמצא על אחד ממסמכייך הרפואיים הישנים והוזכר כי יש לבדוק את מקורו". היא מספרת שהיא הותקפה לפני זמן-מה על ידי מאבטח בביטוח הלאומי ומאז היא חושבת לתבוע אותם. לא נשמע לי ריאלי. אני נזכר איך לפני כמה ימים בעת תרומת דם בבית החולים תל השומר, שאלני איש מד"א, במה אני עוסק. 'פילוסופיה' עניתי. 'מה יש לעשות עם פילוסופיה?' הוא השיב לעומתי. ברבע שעה הבאה בעוד דמי ממלא-והולך את שקית התרומה, דיברנו על פילוסופיה. מה מעניין בפילוסופיה, איזו חשיבות יש לתולדות הרעיונות. באיזו מידה הם קשורים לחיים. באיזו מידה הם אינם פטפוט-סתם. אני חושש שאם אתערב בעלהּ יהרוג אותה במכות. היא מודה לי על שקראתי עימה את המסמכים. אני ממשיך ללכת. השמים בהירים-תכולים, האור צהוב ונעים. אני תוהה איך האור יכול להיות כה נעים בחולפו על פני השבר.

   אמש דיברתי בכינוס של אוהבי שירה באחד הקיבוצים על אודות שירת פדריקו גרסיה לורקה. וַתִּשָּׂא קוֹלָהּ וַתִּתְיַפֵּחַ הַגִּיטָרָה.וַתִּשָבַרְנָה כּוֹסוֹת הַשָּחַר [פדריקו גרסיה לורקה, רומנסרו צועני: מבחר שירים, מספרדית: רפאל אליעז, מהדורה שלישית, ספרית פועלים: תל אביב 1967, עמ' 70]  איי, השבר המטפיסי והקיומי הזה שבתוכו אנו עושים ומכוחו מנסים לגשש כמו גורים עוורים אחר תקווה לאחריתנו. נהיה ונהי שלובים יחדיו, חרוזים. אור חולף בעד כלים שבורים. לורקה לא חיבב שירים מודפסים. הוא ראה בשיר על דף 'גופנים מתים'. הוא בִּכֵּר לקרוא אותם לפני קהל. בשנים האחרונות, אני מבין ללבו, אבל עדיין, כך או כך, אני אוהב להיות קשוב בכל מאודי לקול הקורא או לדף האִלֵּם. אם מאזינים, אם כורים אוזן, בסופו של דבר שומעים כך את השיר (אין דבר כזה גופנים מתים או אותיות אִלְמוֹת).

   אפשר שאנו כּתוּבים; אך האם ישנה האפשרות לפענח את כתב התוהו הזה. בסופו של דבר, אנחנו בעולם, ניצבים בעולם, מנסים להבין את מקומנו בעולם, אבודים בעולם; נוהים להבין את פשר כתב התוהו; מעמידים פנים שהפשרים המזדמנים העולים על דעתנו יש בהם כדי להועיל לאחרים ולנו. (הנודד בליל בטבע רחוק ממקום יישוב, בחושך, כבר אינו יודע, ככל שהלילה מתמשך, אם הוא עדיין שרוי בגופו, או שמא הוא חלק מזרימה יקומית, נע ונד מכוחה, כבר אינו מוצא שום הבדל והפרש בינו ובין כוכבי שמיים, והיקום מתפשט והולך ואולי מתפשט ואינו).

   אני ממשיך את היום. לא חושב על אותה אישה פתאומית שביקשה שאעיין במסמכיה. ממאן להרהר בשורת הדפוס שבישרה כי על מסמך ישן שלה היה כתם דם שיש לבדוק מה מקורו. אבל משהו מציק לי. כאב רפאים שאיננו מניח. בימים ישנים הייתי לוגם דבר מה בשובי לביתי, להירגע. לפי שעה, אני מתנחם בכוסית הבורבון ששתיתי בליל חמישי האחרון במסיבת חברים, אשר פתע הקל על הגוף, על הלחץ המתמיד מאחורי העיניים, ועל פעולתה המדודה-האקורדיונית של הסרעפת. עתה, כבול לכאורה, מתקתק את פירות עבודתי האקדמית על מחשב במשרד אוניברסיטאי. אבל הנה עוד מעט, לכשהעולם יעטה שמלה סגוּלה, יבוא תרנגול הודו פראי לנקר בלבי.

*

בתמונה למעלה:  Ivan Pochitonov (1850-1923), Steppe in the Spring, Oil on Canvas

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*  

בתוך שלל המהפכות החברתיות והפוליטיות הפוקדות לאחרונה את העולם הערבי, במיוחד את גזרתו הצפון אפריקנית, נפקד כמעט לגמרי קול חשוב וחיוני מאין-כמותו לתהליכי הדמוקרטיזציה והליברליזציה המקווים במדינות ערב: הקול הנשי. יתירה מזאת, לטעמי חיזוק יסודות השוויון וזכויות האדם בקרב נשות העולם הערבי חיוני הוא להגברת יסודות השוויון וחירויות הפרט הכלליות בחברות האסלאמיות בכל מקום. השבוע, כאשר צפיתי בחדשות הערב במטוסיו של קדאפי המפציצים את הכוחות המהפכניים, נזכרתי לתומי בהשתלשלות המהפכה האראנית בשעתו. בשלהי שנות השבעים נלחמו בשאה האראני ובכוחותיו, כלל סיעות האופוזיציה: החל בסיעות האסלאמיות וכלה בתנועה הקומוניסטית האתאסיטית. חלק נכבד מן המהפכנים היו סטודנטים, שסיכנו את חייהם ואת עתידם לצורך הכנעת השלטון העריץ.

   מתוך ספרו הפיוטי של הסופר האראני הגולה בהולנד, קאדר עבדוללה, כתב יתידות (זמורה ביתן 2009), עולה כי הפעילים הקומוניסטיים המהפכניים באראן לא ציפו כי בשוך ההפיכה לאחר שלחמו עם חומייני וסיעתו, על אף הפערים האידיאולוגיים הניכרים, ייגמלו להם חבריהם לקרב לשעבר, ברדיפות, גלי מעצרים, עינויים, מעשי אונס בנשים והוצאות שיטתיות להורג.  אשר על כן, דומני כי כל סיעה מהפכנית שתשמיע את זעקת הנשים בעולם הערבי לשוויון, תיטיב לבדל עצמה מראש מאותם  תנועות אסלאמיות-פונדמנטליסטיות, אשר חירויות הפרט אינן מהוות מאומה עבורן, לנוכח מה שהן תופסות כרצון אללّה והפצת תורתו של הנביא.

   על כל פנים, ראיתי לנכון לשתף בקול ותיק שכזה, הקורא לשחרור יצירתיותהּ של האשה הערביה-מוסלמית—קולה של המשוררת והמוציאה-לאור הכווייתית סֻעָאד אַ-צַבָּאח (ילידת 1941). הנה שיר הלקוח מן הקובץ פֻתַאפִיָת אִמְרַאה  (= פירורי אשה), אשר ראה אור בשת 1989:

אוֹמְרִים

שֶהַכְּתִיבָה הִיא חֵטְא חָמוּר…

אַל תִּכְתְּבִי אֵפוֹא.

שֶהַתְפִלָּה אֶל מוּל הָאוֹתִיוֹת הִיא… אֲסוּרָה

אַל תִּקְרְבִי אֵפוֹא.

שֶדְיוֹ הַשִּירִים הוּא סַם מַרְעִיל

הִשָּמְרִי אֵפוֹא מִלִּשְתּוֹתוֹ.

וְהִנֵּה אֲנִי לִפְנֵיכֶם

לִשְתּוֹת הִרְבֵּיתִי

אַךְ לֹא הִרְעָלְתִּי מִדְיּוֹ הַקֶּסֶת שֶעַל שֻלְחָנִי

וְהִנֵּה אֲנִי לִפְנֵיכֶם

לִכְתֹּב הִרְבֵּיתִי

וּבְכָל כּוֹכָב הִצַּתִּי תַּבְעֵרָה עֲנָקִית

וְלֹא זָעַם עָלַי הָאֵל וְלוּ פַּעַם אַחַת

גַּם לֹא עוֹרַרְתִּי מֵעוֹדִי אֶת כַּעְסוֹ שֶל הַנָּבִיא.

 

אוֹמְרִים

שֶבְּשִירָתִי פָּרַצְתִּי אֶת גֶּדֶר הַפָדִילָה

שֶהַגְבָרִים הֵם הֵם הַמְשוֹרְרִים

כֵּיצַד אֵפוֹא תָּקוּם מְשוֹרֶרֶת בַּקַבִּילָה?

כָּל פִּטְפּוּט הַסְּרָק הַזֶּה מְעוֹרֵר בִּי צְחוֹק

אֲנִי לוֹעֶגֶת לְאֵלֶּה הָרוֹצִים בְּעִדַּן מִלְחֲמוֹת הַכּוֹכָבִים

לִקְבּוֹר חַיִּים אֶת הַנָּשִים

וְאֶת עַצְמִי אֲנִי שוֹאֶלֶת:

מַדּוּעַ זִמְרַת הַזְּכָרִים מֻתָּרָה

וְקוֹל בָּאִשָּה תוֹעֵבָה?

[סֻעָאד אַ-צַבָּאח, 'אומרים', תרגמה מערבית: לאה גלזמן, בתוך: קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננו, בעריכת: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2007, עמ' 101-100]. 

 

   מעבר להבעת המחאה, ההתרסה כנגד החמולה הפטריאכלית: בית האב (פדילה) והשבט (קבילה), המעוניינים גם בעידננו זה ל"קבור חיים את הנשים", כלומר לשעבדן כליל לסדרי החברה המוכתבים בידי הגברים וממסדיהם, אצורה בשיר אמירה יפה בדבר היות כתיבת השירה או קריאת השירה כעין "תפילה מול אותיות" וכן את הבעתה הדתית-רוחנית של המשוררת היודעת ומכירה בכך שעבודתהּ השירית היא לרצון בפני הבורא ונביאו. כלומר היא כיוצרת יודעת שאין כל ניגוד בין החוויה הדתית ובין החוויה היצירתית, כפי שאנשי דת מסוימים מעוניינים היו להתוות. כלומר, לא חירות הערבית ולא החתירה לשיוויון זכויות הנשים הינן חתירה כנגד אושיות האסלאם, אלא אדרבה עשויות להפוך את עולמם של המוסלמים לעשיר, מגוון, סובלני, ליברלי ופלורליסטי יותר. שירהּ של א-צבאח ראה אור לפני כעשרים שנים ויותר, ומבחינה זאת קריאתו היתה ונותרה כתקווה עמומה ומרוחקת; ברם, בת-מימוש.

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, מנוחה בפאתי מסע, ללא ציון שנת יצירה

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

והאדם העושה לעצמו דירת קבע בזה העולם ונוהג כמנהגו ומועל בשליחותו, אם יחזירהו הקדוש ברוך הוא למקומו ויאמר לו אתה השליח הגד לי שליחותך, והוא לא זכר השליחות וישכחה, ואדרבה קִלקל ועשה ההיפך משליחותו, אוי לו לאותה כלימה. זאת ישית האדם אל לבו כל ימי חייו בכל יום ובכל לילה ובכל שעה ובכל רגע, ואם הוא עוסק בעניין השליחות יהיה מלא רתת אולי מקצר הוא כפי המצטרך, ואולי בפתע פתאום, כצפור נודדת מקינהּ כן איש נודד ממקומו, מאחר שאין דירתו בכאן [ישעיה הלוי הורוויץ, שני לוחות הברית, שער האותיות: אות ג' גירות, מכון "שערי זיו": ירושלים תשנ"ג, כרך א', עמ' ר"פ טור א'].  

 

 כולנו אורחים בעולם החיים, אין אדם היודע את משמעות בריאתו, חוץ מבמובן הביולוגי, הפרימיטיבי ביותר, אין איש יודע את התכלית, אם ישנה תכלית כל עיקר, את המשמעות האפשרית שנודעת ל"השלכתו" כביכול אל תוך מסתרי הקיוּם. למה זה אין לא-כלום? למה אני קיים? אורחים אנו בכוכב הלכת הקטן הזה, אורחיו של מארג מורכב לאין שיעור, אולי אקראי, של מוטציות ותהליכי אבולוציה, שבמקומות רבים לאין מספר עלולים היו להתרחש אחרת או להביא לידי הכחדתנו. התגלגלו הדברים כך שאנו אורחים משחיתים, מחריבים, מנצלים והורסים, מינים אחרים ומשאבים [ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001, עמ' 66-65].

 

   מי שקורא את התורה על הסדר, כסדר הקריאה הבבלי הנוהג בכל הקהילות הרבניות כיום, סיים לקרוא השבוע את פרשת פקודי החותמת את ספר שמות. מי שמקבל (כעמדה המסורתית) כי האל נתן תורה למשה, ודאי חייב לקרוא את התורה כספר הנמסר על ידי מספר אלהי או באמצעות מספר השותף בהשגתו לדעת אלהים; מבחינה זאת, אליבא דספרי המקרא הראשונים, אין עלילות האבות ויציאת מצריים שונים במהותם מפרשת הבריאה. זו אף זו עשויות לבטא את המחשבה האלהית כפי שהתממשה כביכול, כפי שנרשמה בעולם. מבחינה זאת, אברהם אינו הראשון שגילה לאנושות מחדש את האל המונותאיסטי (כפי הרמב"ם מציג זאת, נניח) אלא מי שנשלח על ידי האל למסעותיו, ולהפצת שמו. מבחינה זאת, הסיפור הנורא על השלכתו של יוסף לבור בידי אחיו, אינו אלא עילה להורדתו מצריימה, המפעילה בדרכה את פרשת כבישתם של בני ישראל כעבדים, את השלכתם של תינוקות ישראל הזכרים אלי היאור, את הולדת משה, מכות מצרים, יציאת מצרים ומתן תורה בהר סיני. גולת הכותרת מבחינת ההגות הרבנית היא ודאי מתן תורה מסיני בנוכחות ששים ריבוא גברים, שסבבו את ההר. אבל האם לוז הספר הוא מתן תורה דווקא, כלומר הכפפתו של עם ישראל לסדרי החוק האלהי המתגלם בתורת משה? אם נהגֶה בספר שמות כסיפור תימטי, הרי אחרי תו מרבה לעסוק בהקמת המשכן לאל, כלומר בניין בית בו האל יוכל לבוא לשכון—ואפשר כי הסיפור נחתם אפוא ב-HappyEnd בו אלהים מצליח למצוא לעצמו בית בעולם.

   תפישה זאת עשויה להתחדד לנוכח ראשית ספר בראשית: האל בורא את עולמו וכלה ממלאכת הבריאה ביום השביעי ומברך את יום השביעי שבו שבת ממלאכת בריאתו. הכתוב מדגיש את סיום מלאכת הבריאה, ובמידה רבה, את חתימתהּ; ברם, נמנע מלעמוד על כך שהאל מצא בעולם את מקומו. נהפוך הוא. רוח אלהים מתוארת כסובבת בעדן. ולפני כן (בתווך שבטרם היום הראשון לבריאה) כסובבת-מהלכת על פני המים העליונים, אך אין כל עדות כי האל מצא בעולם מקום (אף על פי שהיו פרשנים ימי ביניימיים דוגמת הרמב"ן אשר ראו בגן עדן מקום גיאוגרפי, על פני הארץ). לכאורה, אי מציאת מקום בעולם, סייעה לדברי תיאולוגים יהודיים שביקשו לטעון כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כדברי אחד הנוסחים של ספר יצירה. במדרש אחר, סידור רבא דבראשית רבה, מעביר הקדוש ברוך הוא לפניו ביום השביעי (שבת) את כל שריו, מלאכיו וברואיו, בכעין חגיגת-ריקודים ומחולות מליאת חיוּת, כעין סצנת הסיום של שמונה וחצי לפדריקו פליני. לרגע נדמה כי מדובר חגיגה פנתאיסטית של האל השורה ואחוד בברואיו כולם, ושמחתו היא שמחתם. ברם, מייד מובהר ומודגש כי אדרבה, מקום האל הוא בשמי השמיים העליונים דווקא, וכי כל החינגה הזאת היא לכבודהּ של השבת ולא לכבוד הבורא שאינו מצוי בעולם.

   סיפור חיפוש הבית בעולם ומציאתו (במשכן המוקם על ידי בני ישראל) עשוי אם כן למצוא משען בכך שהאל הבורא אינו מוצא מקום לעצמו בבריאה ותקשורתו עם ברואיו לכל אורך שני החומשים הראשונים היא באמצעות מלאכיו או שליחיו; קולו אמנם נשמע והוא קשוב לעולם שברא, אך הוא אינו נוכח בעולם; המשכן המוקם, מבחינת המספר המקראי, הוא סיום שלם לפרשת הבריאה, בו האלהות מוצאת סוף-סוף מקום בעולם.

   מבחינה זאת, האל חסר הבית, הגר שבא לגור בקרב גרים (האבות היו גרים בארץ כנען, בני ישראל היו גרים במצריים) של ספרי בראשית ושמות הוא אמנם גחמני, נוטה למצבי רוח משתנים הנעים בין חמלה גדולה (הגר, שרה, יוסף, העבדים במצריים) ובין הפגנת אכזריות רבה (דור המבול, סדום, מצריים, חוטאי העגל, כמעט כל ישראל לאחר חטא העגל) אבל אינו מצווה את בני האדם לרצוח בשמו (הוא נפרע במצרים בעצמו; בני ישראל לא נדרשים לרצחם) או לאבד עם אחר [גם לאחר המלחמה בעמלק ברפידים נאמר 'כי יד על כס יהּ מלחמה לה' בעמלק' ולא מופיע ציווי מפורש כבספר דברים (סוף פרשת כי תצא) למחות את זרע עמלק; האל (פרשת כי תשא) מצווה את ישראל כי אם יבואו אל הארץ יימנעו מלכרות ברית עם יושבי הארץ עובדי האלילים וכי ישברו וינתצו את במותיהם, אבל אינו דורש לאבד את עממי כנען פיסית]. האל בספר בראשית אמנם דורש מאברהם להעלות את בנו אל הר המוריה. ברם, כבר רש"י הדגיש בביאורו על אתר, כי אברהם לא נתבקש על ידי האל לשחוט את בנו אלא רק להעלותו אל ראש ההר ולשוב. לעומת זאת, אלהים מצטייר בספרים ויקרא, במדבר ודברים כדורש קרבנות בעלי חיים שיישחטו ויישרפו על מזבחו דבר יום ביומו,ומבקש לאבד פיסית את הפוגעים במצוות התורה, ואת שבעת עממי כנען ואת עמלק–  הוא כבר אלהים מבוסס, במידה רבה: "בעל בית".  אלהים של בראשית ושמות הוא אל המחפש דרך להתקשר עם בני האדם מחדש, ומשכן כדי לשכון בתוכם. אלהים של ספר ויקרא ואילך הוא מונארך השולט ביד רמה, ומצווה בעד עבדו, משה את ישראל, להמית למען שמו, דבר שלא עלה לפני כן; נראה כאילו מעת התעצמותו בעולם ושבתו במשכן, הוא הופך לאל תכליתי-ממוקד מטרה פוליטית, המבקש להוביל מסע מלחמה עתידי להשתלטות מחודשת על כנען והפיכתה לנחלת בני ישראל, דבר שאינו עולה כמוקד הפרוגרמה האלהית בספר שמות.   

  הבחנה זאת שהעליתי בין האל המדברי הצנוע, המחפש בית, ובין האל "בעל הבית" המבקש להכרית כל בית לאלהים אחרים, טובה גם לימינו ולחברת האדם. יש אשר יהרהרו האם אלהים מצוי כלל בעולם ולא יידעו תשובה לכך; יש שינהו ויקוו לכך שיוכלו למצוא בפנימיותם משכן, מקדש-מעט, לאלהיהם (אם הוא קיים); אלה הצנועים, המבקשים את האל ואינם יודעים האם הוא נמצא או נוכח, עשויים להיות קשובים יותר לבני אדם המחזיקים בתפישות שונות משלהם לכתחילה. לעומתם, יש אשר מתוך תודעת אל כמונארך ובעל בית מתנהגים בעצמם כ-"בעלי בתים" בעלי-אגרוף, שאינם חסים, ואינם מגלים סובלנות כלפי השונים מהם. מבחינה זאת לטעמי, ישנו מרחק הכרתי גדול בין אדם המחפש כל ימיו בית בעולם ומודע להיותו גר ואורח, ובין אדם הרואה בעצמו "בעל בית" בלתי מעורער לכתחילה; הבחנה זאת כוחהּ נאה גם כאשר מדובר בעמים ומדינות. לא לחינם מופיע בשלהי מגילת איכה (קינה שנכתבה בעקבות חורבן בית ראשון וגלות בבל) הפסוק: 'נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה" (איכה ג', 40); החיפוש הזה הוא חזרה לחיפוש אחר בית בעולם, חיפוש אין-סופי, הנושא בחובו חיפוש אחר מענה כלשהו לאכזריות השורה בעולם; חיפוש העשוי לעדן את האדם ואת דחפיו האלימים. לעומת זאת, האדם, שמצא וישב והשתרר וקיבל לידיו שררה, אינו צריך לחפש, לבקש לשוב—הוא חש את עצמו בבית; הוא עשוי להזמין חיסולים ממוקדים, מבצעים צבאיים כנגד אוכלוסיה אזרחית (ולא להרהר לפני שהוא מסתער), להנהיג אפליה בין לאומים, להפקיע אדמות, לגרש בני אדם, לעצור ילדים, לדון אוכלוסיות שלימות לחיי עוני ומחסור. הוא עשוי לכאורה לזמום ולשלוח אחרים לבצע ככל אשר יעלה על רוחו, ועוד לחוש כי מעשיו עולים בקנה אחת עם הרצון ועם הצווי האלהי והמוסרי שהוענק לכאורה לאבות אבותיו.

בתמונה למעלה: Jack Cymber, Oneness, Mixed Media 2008

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

  

איש מראה לי תמונות בחושך

איני מבין דבר, לא מזהה תוי פנים,

לא אותיות, לא תנועות (ארשות, סִמנים)-

מה מניע אותו להמשיך להראות?- 

אולי אינו מזהה

את פניי הנבוכים 

 

הוא החבר הקרוב לי ביותר

יותר משאנו מדברים

אנו מקשיבים זה לזה,

זה נראה מעט,

אבל באפילה רוחשת

אימת הבדידות ממשית

 

ייתכן שאלו ילדיו או הוריו

ייתכן שזהו נוף מושלג

ייתכן שזוהי אהובה שהותיר מאחור,

ייתכן שזו תמונת ילדות

 

זו חשכה, אי אפשר לראות,

רק להקשיב לליבו- הולם,

מניע את התמונות.

 

 

 וביום שישי (מחר) מ-12:00 ואילך, רוטשילד 12 תל אביב:

 

 

ועוד יותר כדאי לעבור קודם בגן מאיר, ולא לתת לגירוש ולמעצרים לעבור:

 

 

 בתמונה למעלה:  Odilion Redon, Eye-Baloon, Charcoal 1878

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

maternity

1

 

בשם האם של ארי דה לוקה היא נובלה קטנה, פשוטה וטובת לב, המצליחה לגולל את סיפור הריונה של מרים, אמו של ישוע, מבלי להרגיז את הקתולים, את היהודים, ואף את האתאיסטים מבין הקוראים/ות. אחד מן הקטעים המרגשים ביותר בהּ היא תפילתהּ של מרים בליל הולדתו של ישוע, כי האל ישכח את בנהּ, וייתן לו לחיות חיים אנושיים, פגיעים ופשוטים כיתר בני האדם:

מנחה? מה אני מדברת, אל-אלוהים, מה אני מדברת? מנחה? אבל למה? ולמה בן, נולדת דוקא כאן בבית של הלחם? ולמה אנחנו צריכים לקרוא לך ישוע? מה נפלט לי מהפה: לחם, מנחה? שלא יהיה לעולם, לא, אתה לא לחם, אתה אחד מהעולָלים הרבים שנובטים לעולם, אחד מאינספור שאפילו לא מנסים לספור אותם, והם רוחשים על פני האדמה. אתה לא שום דבר מיוחד, אתה יהודי קטן בלי חשיבות שלא צריך להוכיח כלום. שצריך רק לחיות, לעבוד, להתחתן, ושיהיה לו כל מה שנחוץ.

אדון עולם, ברוך אתה, הקשב לתפלת אמתך שהיא עתה אם. כשנולד ילד, המשפחה מאחלת לעצמה שהוא יהיה מישהו, אינטליגנטי, שיתבלט מהאחרים. עשה שלא יהיה כך. עשה שהצמרמורת הזאת שטיפסה בגבי, הקור הזה שבא מן העתיד, ירחקו ממנו. אני קוראת לו ישוע כרצונך, אבל אל תקרא לו לאיזו שליחות שלך. עשה שיהיה גור כמו כולם, אפילו קצת טיפש, אדיש, שלא ילמד, בן שיהיה שוליה של אביו, ילמד מקצוע, ימשיך אותו.

אנחנו נדאג למצוא לו אשה, הוא יניח על ברכי מחלקה של ילדים. אדון עולם, ברוך אתה, עשה שיהיו לו חסרונות, שלא יתעסק בפוליטיקה, שיסתדר עם הרומאים ועם כל מי שיבואו להיות בעלי בית בביתנו, באדמתנו. האם זה סימן שתיתן לי וליוסף לעשות כראות עיננו? כמובן, אנחנו נדאג לו. עשה רק שהילד לא יהיה שום דבר בהיסטוריה שלך, עשה שיהיה בן אדם פשוט, שמח בחלקו, ויתרגז רק על הזבובים.

עשה שלא יהיה יפה, שלא יעורר קנאה. הקשב לתפלתהּ ההפוכה של אמתך. איזו טיפשה היייתי שהתגאיתי בעצמי על שלמותו, על כך שהגיע לתוכי בלי זרע של גבר. טיפשה וחוטאת בגאווה כי היללתי את ייחודו. שיהיה שום-אחד הישוע הזה שלך, שיהיה בשבילך פרוייקט שלא יצא לפועל, אחד מהרהוריך שנשמטו מזיכרונך. כבר מבקשים ממך כל כך הרבה לזכור את זה ואת ההוא. שכח את ישוע.

[ארי דה לוקה, בשם האם, תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובנו, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 2007, עמ' 64-63]

   ייצוגיו הנרחבים רבי-הפנים של ישוע בתרבות המערבית בכלל ובתרבות הנוצרית הרחיבו את שביקשו האחיות המונותיאסטיות האחרות (יהדות, אסלאם) לצמצם, בהותירם את נביאם כדמות נשגבת, מרוחקת ומסתורית: דווקא אותה שניות מודגשת בנצרות בין גדולת השגתו של הנביא (או המשיח) ובין היותו בד-בבד "עבד ה' הסובל" (ישעיה נ"ג). כלומר: השניות בין ישוע, כבן האל המתעלה השמיימה, ובין ישוע האדם היותו מתהלך בקרב דייגי הגליל, נדכאי ונדחי ישראל, ובסופו של דבר משלם בעד אמונותיו בעינויים ובצליבה, הפכו אותו, כך דומה, בעיניי חלקים נכבדים מן האנושות, בוודאי במאת השנים האחרונות, לפחות כריסטוס (כוח אלהי, התגלמות האל בבשר) ויותר ישוע: הוגה קיומי, מתקן חברתי, מחפש צדק אוניברסלי. השניות הזאת, בין שגב ובין סבל, היא שהפכה את ישוע, לאין שיעור ממשה או ממחמד המחוקקים-מרוחקים, אנשי המלחמות ומפיצי הדת, לאייקון תרבותי, נגיש, המשוחח גם עם האינטלקטואל שחלליו המקודשים, כבר אינם בתי כנסיות, אלא חלליהן של הספרייה, הבמה או הגלרייה.

    ארי דה לוקה במידה רבה הוא כעין תנא דמסייע למגמה התרבותית הזאת, של סקולריזציה ואקטואליזציה של דמותו של ישוע, הרחק משיחם התיאולוגי של בעלי הדוֹגמה. לאחר בשורות מחודשות אחרות, כגון: האמן ומרגריטה למיכאל בולגקוב (תורגם תחילה לעברית כ-השטן במוסקבה), הפיתוי האחרון של ישו לניקוס קאזאנצקיס, הבשורה על פי ישו לז'וזה סאראמאגו, בחר דה לוקה לצייר את סיפור הריונה של אם ישוע, הבתולה מריים, מפיה עצמו, כביכול. הנסיון הוא מקסים בפשטותו מחד גיסא (כעין אגדת עם קסומה, כפי שמיתוס עשוי להיות), אבל מרוכך מאוד במסריו, ונדמה כמשתדל לרצות ולשאת חן בעיניי מנעד הקוראים המגוון ביותר: החל בקתולים מודרניים (דה לוקה אינו דוחה על הסף את התעברותו הניסית של מרים; אדרבה הוא מתאר אותו כהתעברות נסית על ידי העברת הזרע השמיימי על ידי זר מלאכי שנשלח למטרה זאת, באקט שמזכיר טיפול מהוקצע במרפאת פריון חדישה; ברם, ללא מגע גוף אדם, ובלא חדירה של ממש) וכלה בקוראים חילוניים ואתאיסטיים (האל כמצווה, כמעט ואינו נוכח בשום שלב בסיפור ההריון; ייצוגו של ישוע העתידי הוא כמבשר, לא ברור של איזו בשורה). אם הריונהּ של מרים הוא נסי, ושום דבר לא מכין אותה אליו, הרי הריונהּ הנו הריון נשי רגיל, חסר סממנים נסיים באורח יוצא דופן וחדל ביקורים מלאכיים. במידה רבה, הסיפור אותו מציגה מרים הינו סיפור גבורתו של יוסף הנגר, בן יהודה שבא לגליל לשאתהּ לאישה וגילה פתע כי כלתו כבר עוּבּרה. יוסף בוחר לוותר על שורת הדין המקראי רבני ולא להביא את מריים בפני זקני העיר בכדי שיסקלוה כדין האישה המאורשה שזנתה תחת ארוסהּ; הוא אף מבכר שלא להביאה בפני הכהן בכדי שלא ישקה אותה במים המרים המאררים כדין סוטה.  הואיל גם ומרים מסרבת לצאת אל השדה ולהעמיד פני נאנסת שצעקה ואיש לא שמעהּ, בוחר יוסף לשאתהּ כנגד הנומוס החברתי, אף על פי שלכאורה נתעברה על ידי גבר אחר. מעשהו זה מביא לנידויים החברתי של בני הזוג ולרדיפתם. כאן מתגלות נשות נצרת של דב לוקה כשכנות-מרושעות הולכות רכיל, ואילו הגברים כמי שכל עניינם הוא בהשררת החוק הגברי, ובחשש שמא נפרץ פרץ בחומת שליטתם בנשותיהם. מאוחר יותר בעלילה מתבהר כי אותו זר מלאכי שנראה למרים נתגלה באותו ליל ליוסף עצמו (כך הוא טוען) וביקש ממנו לקבל את גרסתהּ לפיה התעברותהּ היא מעשה אלהים ולא מעשה אדם. עוד ביקשו לקרוא לילד ישוע.  כך או כך, מפליג דה לוקה ביחסי הקירבה בין בני הזוג, בנכונותם לעשות זה למען זה. ולבסוף, לאחר ליל ראשון בו האם שוהה לבדהּ עם הרך הנולד היא אף מציגה את ישוע  בפני יוסף במלים החותמות את הסיפור: 'תיכנס יוסף, זה עכשיו בִּנךָ' (עמ' 66).

   ישוע הנעדר כמעט כליל של דה לוקה, הוא ישוע הנוכח בהכרתהּ של אימו, היא מדברת אליו, מכינה אותו לעולם, ובליל הארוך בו היא יולדת אותו בכוחות עצמה באורווה בבית לחם, אליה שבים בני הזוג מכורח צו רומי לעריכת מפקד אוכלוסין, היא שוהה עימו בתפלה לפיה אלוהי הגברים ישכחהו ולא ישבצהו בין דפי ההיסטוריה המדממת אותה הוא מגלגל. דה לוקה מתאר בין תאוריו את צעירי הגליל, הנצלבים בשולי דרכים על ידי הרומאים העריצים על כל דבר של מה בכך. הוא מתאר את חברת הגברים הרבנית כנכונה להוציא להורג אישה על כל פרשת אהבים שנקרתה בדרכה, בין אם אשמה ובין אם לא אשמה. תפילתהּ של מרים הנה במידה רבה לכך שבנהּ יימנע מחברת הגברים, כנימפת הים תטיס שביכרה לבכות ולהתפלל לכך שבנהּ אכילס לא ייצא למלחמות האכאים בטרויה או כאכילס שניסה להתחזות למשוגע בכדי להשתחרר ממעגל הלוחמים. בסופו של דבר, כך דומה משמיענו דה לוקה, הטרגדיה של ישוע באה על שום התערבותו בהיסטוריה הגברית על מעגליה הדתיים והפוליטיים וזאת החישה עליו את קיצו, כפי שהחישה את קיצם של צעירים רבים אחרים בני זמנו ומעמדו; כפי שהיא עדיין מחישה את קיצם של צעירים רבים ההומים תקוות שינוי ותיקון כלל אנושי. מן הבחינה הזאת, להבנתי את דה לוקה, הוא מכוון אל המקום לפיו אם לא צריכה לחנך את בנהּ להעלות עצמו קורבן על שום מזבח, אלא לחיות את חייו האנושיים השברירים, בלאו הכי, במלואם, על שמחתם ועצבונם. לא סימן צלב ולא סטיגמטות של מסמרים ועליה מבורכת לשמיים, אלא הליכה פשוטה בשבילים, כושלת לעתים, בשם האם, בשם הנשים, אל עבר החיים.

*

2

 

   אמהותהּ הפשוטה-הרכה של מרים אצל דה לוקה הדהדה בזכרוני את דמותהּ של דולורס [בספרדית: ייסורים] גיבורתו של יואל הופמן, אם, אולי ספק-אם, אחוזת תזזית מחשבות, בה נישאים ילדיה האמיתיים או ילדי מחשבותיה ועולמותיה הפנימיים: הילד מיכאל והילדה דַי (או דִי).

 

תאמיני לי דולורס אני יכולה ללדת גם

בלי להתעבר.

אני מכתיבה לעצמי ילדים בכחה של

הסימטריה

הכפלתי את עיניי? לא.

הכפלתי את ידיי? לא.

[יואל הופמן, מה שלומך דולורס, בעריכת חיים פסח, כתר הוצאה לאור: תל אביב 1995, פסקה 82, ללא מספּוּר עמודים]

 

   ההכתבה בכחה של הסימטריה, את השלמוּת כמבטאת את היופי שבטבע, את השלמות שאינה בהכפלה הביולוגית, כי אם ביופי האומר להוציא מתוכו יפי אחר. אולי אין זה יופי כלל, אלא איוויו של הקיים, לא רק להתמיד בקיומו, אלא ליתן קיום אחר, לכאורה מתוך הכרח. דולורס לא עוסקת כאן בלידה ביולוגית והתכנותהּ אלא במה שמניעה את האשה להוליד ולשאת עוּבּר, הילד אינו לאמיתו של דבר דופליקָט של אם, אפילו לא סימטרי, ובכל זאת אפשר כי ב"אני" נוצר איזה איווי לסימטריה, להכפלת האני, בין אני ובין אחר, הדומה לי ואינו "אני". שאיפה לא רק להתקיים אלא להביא לידי קיוּם. כמו נייר המקפל עצמו לשני חלקים שווים המחלקים עצמם עוד ועוד לאין סוף חלקים שווים, עד שהאנושות נדמית כתצרף או כפסיפס שכל הזמן מתווספים ונחסרים בו חלקים.

   דמותו של הבן נקראת פה מיכאל, אליבא דספר דניאל, הינו מלאכם המיוחד של ישראל (ראו גם מה נשמע דולורס, פסקה 90, הרומזת לאפיו המלאכי של מיכאל על ידי הדהוד ספרות ההיכלות והמרכבה) ואליבא מקצת פילוסופים יהודיים ימי ביניימיים ומקובלים, ראשון ובכור המלאכים, כעין נברא ראשון, מה שמקביל לתפישתם של ראשוני אבות הכנסיה את ישוע כ-Logos האלהי (=מלה, דבר) או כפילוסופים נאופלטוניים נוצריים שזיהו את ההיפוסטאזה הראשונה שיצאה מן האלהות הנעלמת (האחד) כישוע.  ואשר לדי (האות הרביעית), הרי היא מחד גיסא, מסמלת את הטבע בכללותו, ומאידך גיסא את הטטראדר הפיתגוראי, שסימן קדושה ושלמוּת : 1+2+3+4= 10, ואכן בספר הזֹהר, המלכות היא הספירה העשירית, היא כללות הקוסמוס הפיסיקלי ומהויותיו, והיא השכינה.

   אמנם, בכל זאת גם שאיפתהּ של דולורס הרוקדת בוגי-ווגי בשדרות נורדאו בתל אביב באשר לבנהּ אינה שונה מסיכום תקוותיה האנושיות—פגיעות-שבירות של מרים באורווה בבית לחם:

 

אני רוקדת בוגי-ווגי

מפני שאין לי כבר

זמן לווגי שבא

אחריו.

אמרתי לך כבר שאני אמךָ?

[שם,שם, פסקה 298]

 

אני יכולה לחבק אותךָ עכשיו ואני

רואה שאתה ילד קטן.

אין לך מושג כמה דאגתי מפני שהיו

דברים ששכחתי בדרך.

אתה יכול לתת לי יד ונלך הביתה.

[שם,שם, פסקה 300]

 

   בסופו של דבר, גם דה לוקה וגם הופמן השונים כל כך במהותם מייצגים כגברים אם האוהבת בן משיחי-מלאכי וכמי שלפני הכל דואגות לעולם לשלומו, לעצם חייו, ומבקשות להעבירו מצד אל צד דרך מוראות החיים (ההיסטוריה הגברית), או להחזירו לאוטופיה, אל הבית הבטוח העולה בדמיון או ברגש באין-מקום.

   אולי עצם האהבה האמהית מייצגת אצל סופרים אלו את האפשרות להיסטוריה אחרת, אולי אוטופיה (את אפשרות האהבה ואת הרכות שאינם מוענקות בתנאים של זמן ושל מקום, אלא כביכול מלווים את הבן כל ימיו, ובחסרונן עורג ונכסף הוא להן, כמו לאוטופיה), הנמצאת אי שם רוחפת בעולם הפנימי. קול פנימי, בת קול, של דברים שהיו ואבדו לעולם, ובכל זאת נוכחים, אי-שם, תמיד.

*

בתמונה למעלה:  Gino SeveriniMaternity, Oil on Canvas 1916

© 2011 שועי רז

Read Full Post »