בשם האמהוֹת (מרים, דולורס)

1

 

בשם האם של ארי דה לוקה היא נובלה קטנה, פשוטה וטובת לב, המצליחה לגולל את סיפור הריונה של מרים, אמו של ישוע, מבלי להרגיז את הקתולים, את היהודים, ואף את האתאיסטים מבין הקוראים/ות. אחד מן הקטעים המרגשים ביותר בהּ היא תפילתהּ של מרים בליל הולדתו של ישוע, כי האל ישכח את בנהּ, וייתן לו לחיות חיים אנושיים, פגיעים ופשוטים כיתר בני האדם:

מנחה? מה אני מדברת, אל-אלוהים, מה אני מדברת? מנחה? אבל למה? ולמה בן, נולדת דוקא כאן בבית של הלחם? ולמה אנחנו צריכים לקרוא לך ישוע? מה נפלט לי מהפה: לחם, מנחה? שלא יהיה לעולם, לא, אתה לא לחם, אתה אחד מהעולָלים הרבים שנובטים לעולם, אחד מאינספור שאפילו לא מנסים לספור אותם, והם רוחשים על פני האדמה. אתה לא שום דבר מיוחד, אתה יהודי קטן בלי חשיבות שלא צריך להוכיח כלום. שצריך רק לחיות, לעבוד, להתחתן, ושיהיה לו כל מה שנחוץ.

אדון עולם, ברוך אתה, הקשב לתפלת אמתך שהיא עתה אם. כשנולד ילד, המשפחה מאחלת לעצמה שהוא יהיה מישהו, אינטליגנטי, שיתבלט מהאחרים. עשה שלא יהיה כך. עשה שהצמרמורת הזאת שטיפסה בגבי, הקור הזה שבא מן העתיד, ירחקו ממנו. אני קוראת לו ישוע כרצונך, אבל אל תקרא לו לאיזו שליחות שלך. עשה שיהיה גור כמו כולם, אפילו קצת טיפש, אדיש, שלא ילמד, בן שיהיה שוליה של אביו, ילמד מקצוע, ימשיך אותו.

אנחנו נדאג למצוא לו אשה, הוא יניח על ברכי מחלקה של ילדים. אדון עולם, ברוך אתה, עשה שיהיו לו חסרונות, שלא יתעסק בפוליטיקה, שיסתדר עם הרומאים ועם כל מי שיבואו להיות בעלי בית בביתנו, באדמתנו. האם זה סימן שתיתן לי וליוסף לעשות כראות עיננו? כמובן, אנחנו נדאג לו. עשה רק שהילד לא יהיה שום דבר בהיסטוריה שלך, עשה שיהיה בן אדם פשוט, שמח בחלקו, ויתרגז רק על הזבובים.

עשה שלא יהיה יפה, שלא יעורר קנאה. הקשב לתפלתהּ ההפוכה של אמתך. איזו טיפשה היייתי שהתגאיתי בעצמי על שלמותו, על כך שהגיע לתוכי בלי זרע של גבר. טיפשה וחוטאת בגאווה כי היללתי את ייחודו. שיהיה שום-אחד הישוע הזה שלך, שיהיה בשבילך פרוייקט שלא יצא לפועל, אחד מהרהוריך שנשמטו מזיכרונך. כבר מבקשים ממך כל כך הרבה לזכור את זה ואת ההוא. שכח את ישוע.

[ארי דה לוקה, בשם האם, תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובנו, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 2007, עמ' 64-63]

   ייצוגיו הנרחבים רבי-הפנים של ישוע בתרבות המערבית בכלל ובתרבות הנוצרית הרחיבו את שביקשו האחיות המונותיאסטיות האחרות (יהדות, אסלאם) לצמצם, בהותירם את נביאם כדמות נשגבת, מרוחקת ומסתורית: דווקא אותה שניות מודגשת בנצרות בין גדולת השגתו של הנביא (או המשיח) ובין היותו בד-בבד "עבד ה' הסובל" (ישעיה נ"ג). כלומר: השניות בין ישוע, כבן האל המתעלה השמיימה, ובין ישוע האדם היותו מתהלך בקרב דייגי הגליל, נדכאי ונדחי ישראל, ובסופו של דבר משלם בעד אמונותיו בעינויים ובצליבה, הפכו אותו, כך דומה, בעיניי חלקים נכבדים מן האנושות, בוודאי במאת השנים האחרונות, לפחות כריסטוס (כוח אלהי, התגלמות האל בבשר) ויותר ישוע: הוגה קיומי, מתקן חברתי, מחפש צדק אוניברסלי. השניות הזאת, בין שגב ובין סבל, היא שהפכה את ישוע, לאין שיעור ממשה או ממחמד המחוקקים-מרוחקים, אנשי המלחמות ומפיצי הדת, לאייקון תרבותי, נגיש, המשוחח גם עם האינטלקטואל שחלליו המקודשים, כבר אינם בתי כנסיות, אלא חלליהן של הספרייה, הבמה או הגלרייה.

    ארי דה לוקה במידה רבה הוא כעין תנא דמסייע למגמה התרבותית הזאת, של סקולריזציה ואקטואליזציה של דמותו של ישוע, הרחק משיחם התיאולוגי של בעלי הדוֹגמה. לאחר בשורות מחודשות אחרות, כגון: האמן ומרגריטה למיכאל בולגקוב (תורגם תחילה לעברית כ-השטן במוסקבה), הפיתוי האחרון של ישו לניקוס קאזאנצקיס, הבשורה על פי ישו לז'וזה סאראמאגו, בחר דה לוקה לצייר את סיפור הריונה של אם ישוע, הבתולה מריים, מפיה עצמו, כביכול. הנסיון הוא מקסים בפשטותו מחד גיסא (כעין אגדת עם קסומה, כפי שמיתוס עשוי להיות), אבל מרוכך מאוד במסריו, ונדמה כמשתדל לרצות ולשאת חן בעיניי מנעד הקוראים המגוון ביותר: החל בקתולים מודרניים (דה לוקה אינו דוחה על הסף את התעברותו הניסית של מרים; אדרבה הוא מתאר אותו כהתעברות נסית על ידי העברת הזרע השמיימי על ידי זר מלאכי שנשלח למטרה זאת, באקט שמזכיר טיפול מהוקצע במרפאת פריון חדישה; ברם, ללא מגע גוף אדם, ובלא חדירה של ממש) וכלה בקוראים חילוניים ואתאיסטיים (האל כמצווה, כמעט ואינו נוכח בשום שלב בסיפור ההריון; ייצוגו של ישוע העתידי הוא כמבשר, לא ברור של איזו בשורה). אם הריונהּ של מרים הוא נסי, ושום דבר לא מכין אותה אליו, הרי הריונהּ הנו הריון נשי רגיל, חסר סממנים נסיים באורח יוצא דופן וחדל ביקורים מלאכיים. במידה רבה, הסיפור אותו מציגה מרים הינו סיפור גבורתו של יוסף הנגר, בן יהודה שבא לגליל לשאתהּ לאישה וגילה פתע כי כלתו כבר עוּבּרה. יוסף בוחר לוותר על שורת הדין המקראי רבני ולא להביא את מריים בפני זקני העיר בכדי שיסקלוה כדין האישה המאורשה שזנתה תחת ארוסהּ; הוא אף מבכר שלא להביאה בפני הכהן בכדי שלא ישקה אותה במים המרים המאררים כדין סוטה.  הואיל גם ומרים מסרבת לצאת אל השדה ולהעמיד פני נאנסת שצעקה ואיש לא שמעהּ, בוחר יוסף לשאתהּ כנגד הנומוס החברתי, אף על פי שלכאורה נתעברה על ידי גבר אחר. מעשהו זה מביא לנידויים החברתי של בני הזוג ולרדיפתם. כאן מתגלות נשות נצרת של דב לוקה כשכנות-מרושעות הולכות רכיל, ואילו הגברים כמי שכל עניינם הוא בהשררת החוק הגברי, ובחשש שמא נפרץ פרץ בחומת שליטתם בנשותיהם. מאוחר יותר בעלילה מתבהר כי אותו זר מלאכי שנראה למרים נתגלה באותו ליל ליוסף עצמו (כך הוא טוען) וביקש ממנו לקבל את גרסתהּ לפיה התעברותהּ היא מעשה אלהים ולא מעשה אדם. עוד ביקשו לקרוא לילד ישוע.  כך או כך, מפליג דה לוקה ביחסי הקירבה בין בני הזוג, בנכונותם לעשות זה למען זה. ולבסוף, לאחר ליל ראשון בו האם שוהה לבדהּ עם הרך הנולד היא אף מציגה את ישוע  בפני יוסף במלים החותמות את הסיפור: 'תיכנס יוסף, זה עכשיו בִּנךָ' (עמ' 66).

   ישוע הנעדר כמעט כליל של דה לוקה, הוא ישוע הנוכח בהכרתהּ של אימו, היא מדברת אליו, מכינה אותו לעולם, ובליל הארוך בו היא יולדת אותו בכוחות עצמה באורווה בבית לחם, אליה שבים בני הזוג מכורח צו רומי לעריכת מפקד אוכלוסין, היא שוהה עימו בתפלה לפיה אלוהי הגברים ישכחהו ולא ישבצהו בין דפי ההיסטוריה המדממת אותה הוא מגלגל. דה לוקה מתאר בין תאוריו את צעירי הגליל, הנצלבים בשולי דרכים על ידי הרומאים העריצים על כל דבר של מה בכך. הוא מתאר את חברת הגברים הרבנית כנכונה להוציא להורג אישה על כל פרשת אהבים שנקרתה בדרכה, בין אם אשמה ובין אם לא אשמה. תפילתהּ של מרים הנה במידה רבה לכך שבנהּ יימנע מחברת הגברים, כנימפת הים תטיס שביכרה לבכות ולהתפלל לכך שבנהּ אכילס לא ייצא למלחמות האכאים בטרויה או כאכילס שניסה להתחזות למשוגע בכדי להשתחרר ממעגל הלוחמים. בסופו של דבר, כך דומה משמיענו דה לוקה, הטרגדיה של ישוע באה על שום התערבותו בהיסטוריה הגברית על מעגליה הדתיים והפוליטיים וזאת החישה עליו את קיצו, כפי שהחישה את קיצם של צעירים רבים אחרים בני זמנו ומעמדו; כפי שהיא עדיין מחישה את קיצם של צעירים רבים ההומים תקוות שינוי ותיקון כלל אנושי. מן הבחינה הזאת, להבנתי את דה לוקה, הוא מכוון אל המקום לפיו אם לא צריכה לחנך את בנהּ להעלות עצמו קורבן על שום מזבח, אלא לחיות את חייו האנושיים השברירים, בלאו הכי, במלואם, על שמחתם ועצבונם. לא סימן צלב ולא סטיגמטות של מסמרים ועליה מבורכת לשמיים, אלא הליכה פשוטה בשבילים, כושלת לעתים, בשם האם, בשם הנשים, אל עבר החיים.

*

2

 

   אמהותהּ הפשוטה-הרכה של מרים אצל דה לוקה הדהדה בזכרוני את דמותהּ של דולורס [בספרדית: ייסורים] גיבורתו של יואל הופמן, אם, אולי ספק-אם, אחוזת תזזית מחשבות, בה נישאים ילדיה האמיתיים או ילדי מחשבותיה ועולמותיה הפנימיים: הילד מיכאל והילדה דַי (או דִי).

 

תאמיני לי דולורס אני יכולה ללדת גם

בלי להתעבר.

אני מכתיבה לעצמי ילדים בכחה של

הסימטריה

הכפלתי את עיניי? לא.

הכפלתי את ידיי? לא.

[יואל הופמן, מה שלומך דולורס, בעריכת חיים פסח, כתר הוצאה לאור: תל אביב 1995, פסקה 82, ללא מספּוּר עמודים]

 

   ההכתבה בכחה של הסימטריה, את השלמוּת כמבטאת את היופי שבטבע, את השלמות שאינה בהכפלה הביולוגית, כי אם ביופי האומר להוציא מתוכו יפי אחר. אולי אין זה יופי כלל, אלא איוויו של הקיים, לא רק להתמיד בקיומו, אלא ליתן קיום אחר, לכאורה מתוך הכרח. דולורס לא עוסקת כאן בלידה ביולוגית והתכנותהּ אלא במה שמניעה את האשה להוליד ולשאת עוּבּר, הילד אינו לאמיתו של דבר דופליקָט של אם, אפילו לא סימטרי, ובכל זאת אפשר כי ב"אני" נוצר איזה איווי לסימטריה, להכפלת האני, בין אני ובין אחר, הדומה לי ואינו "אני". שאיפה לא רק להתקיים אלא להביא לידי קיוּם. כמו נייר המקפל עצמו לשני חלקים שווים המחלקים עצמם עוד ועוד לאין סוף חלקים שווים, עד שהאנושות נדמית כתצרף או כפסיפס שכל הזמן מתווספים ונחסרים בו חלקים.

   דמותו של הבן נקראת פה מיכאל, אליבא דספר דניאל, הינו מלאכם המיוחד של ישראל (ראו גם מה נשמע דולורס, פסקה 90, הרומזת לאפיו המלאכי של מיכאל על ידי הדהוד ספרות ההיכלות והמרכבה) ואליבא מקצת פילוסופים יהודיים ימי ביניימיים ומקובלים, ראשון ובכור המלאכים, כעין נברא ראשון, מה שמקביל לתפישתם של ראשוני אבות הכנסיה את ישוע כ-Logos האלהי (=מלה, דבר) או כפילוסופים נאופלטוניים נוצריים שזיהו את ההיפוסטאזה הראשונה שיצאה מן האלהות הנעלמת (האחד) כישוע.  ואשר לדי (האות הרביעית), הרי היא מחד גיסא, מסמלת את הטבע בכללותו, ומאידך גיסא את הטטראדר הפיתגוראי, שסימן קדושה ושלמוּת : 1+2+3+4= 10, ואכן בספר הזֹהר, המלכות היא הספירה העשירית, היא כללות הקוסמוס הפיסיקלי ומהויותיו, והיא השכינה.

   אמנם, בכל זאת גם שאיפתהּ של דולורס הרוקדת בוגי-ווגי בשדרות נורדאו בתל אביב באשר לבנהּ אינה שונה מסיכום תקוותיה האנושיות—פגיעות-שבירות של מרים באורווה בבית לחם:

 

אני רוקדת בוגי-ווגי

מפני שאין לי כבר

זמן לווגי שבא

אחריו.

אמרתי לך כבר שאני אמךָ?

[שם,שם, פסקה 298]

 

אני יכולה לחבק אותךָ עכשיו ואני

רואה שאתה ילד קטן.

אין לך מושג כמה דאגתי מפני שהיו

דברים ששכחתי בדרך.

אתה יכול לתת לי יד ונלך הביתה.

[שם,שם, פסקה 300]

 

   בסופו של דבר, גם דה לוקה וגם הופמן השונים כל כך במהותם מייצגים כגברים אם האוהבת בן משיחי-מלאכי וכמי שלפני הכל דואגות לעולם לשלומו, לעצם חייו, ומבקשות להעבירו מצד אל צד דרך מוראות החיים (ההיסטוריה הגברית), או להחזירו לאוטופיה, אל הבית הבטוח העולה בדמיון או ברגש באין-מקום.

   אולי עצם האהבה האמהית מייצגת אצל סופרים אלו את האפשרות להיסטוריה אחרת, אולי אוטופיה (את אפשרות האהבה ואת הרכות שאינם מוענקות בתנאים של זמן ושל מקום, אלא כביכול מלווים את הבן כל ימיו, ובחסרונן עורג ונכסף הוא להן, כמו לאוטופיה), הנמצאת אי שם רוחפת בעולם הפנימי. קול פנימי, בת קול, של דברים שהיו ואבדו לעולם, ובכל זאת נוכחים, אי-שם, תמיד.

*

בתמונה למעלה:  Gino Severini, Maternity, Oil on Canvas 1916

© 2011 שועי רז