אֲנִי אָדָם; קְצָרִים יָמַי
וְעָצוּם הַלַּיְלָה
אֲבָל אֲנִי נוֹשֵׂא מַבָּט:
הַכּוֹכָבִים כּוֹתְבִים.
בְּלִי לְהָבִין אֲנִי קוֹלֵט:
גַּם אֲנִי כְּתִיבָה
וּבְרֶגַע זֶה מַמָּש
מִישֶהוּ מְאַיֵּת אוֹתִי
[אוקטביו פאס, 'אחווה', אש היומיום: מבחר שירים, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן, סידרת קשב לשירה: תל אביב 1998, עמ' 62]
האביב ניעור. רסיסי סביונים הולכים אל גומות אדמה מצפות. באוטובוס, הרחק מן היום הבהיר הזה, אני קורא את הספר פרנסיס בייקון או דיוקנו של האדם המרוקן מאנושיותו לדידיה אנזיה ומישל מונז'וז (תרגמה מצרפתית: עדינה קפלן, סדרת "הצרפתים" בעריכת מיכל בן-נפתלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010). שכני לספסל, חרדי, מעיין בספר מבוא לתורה שבעל פה הדן באופנים שפסקה ההלכה במחלוקות שבין תנאים ובמחלוקות שבין האמוראים, מביט בתימהון בספר שלצידו ובי, כאילו היינו אורחים ממציאות אחרת, מעולם מקביל. ספר הוא אסופת רעיונות ורגשות. הקורא מעיין בהם, בוחן עצמו לאורם. יש הבוחרים לסגל את עצמם לעולם שהספר מעמיד בפניהם. לפני שנים אחדות יכולתי אף אני לעיין באותה בספר בו הוא מעיין כעת, מתוך התכוונות כנה לעשות אותה רכיב מהותי בעולם חווייתי הפנימית. היום הרבה פחות. העונות חוזרות על עצמן בגלגולן; ברם, הדברים אף פעם לא דבורים על אפניהם, משום שהם משנים את עצמם בכל רגע ורגע .
אי שם, האביב כבר נכנס. הנה הוא מאחורי כתלנו. כמו מנהל עבודה, שבו תלוי השיפוץ בדירה שכולנו עושים בה. צביעתם מחדש של קירות המערה שאנו נתונים בה חסרי דעת, רחוצים מאשליית החורף קרבים אל אשליית הקיץ.
אישה בערוב ימיה נגשת אליי מעט אחר רדתי, על יד חנות הירקות. פזורת דעת, בעומק עיניה פורחים כלי דם אדומים; היא במצוקה רבתי. שואלת האם אני יודע לקרוא עברית. אני עונה 'כן'. היא נראית תושבת ותיקה מאחת השכונות כאן. על יד בית הכנסת האלג'יראי. כבר שנים בארץ ולא למדה מעולם קרוא וכתוב. היא מגישה לעיניי מסמכים רפואיים שלה—מביקור הבוקר אצל הרופא בקופת החולים.היא שואלת האם הרופא הזכיר בדו"ח שלו אלימות כלשהי. אני משיב אחר עיון, 'לא ממש', וכבר ברי לי כי מדובר באשה המוכה תדיר בידי בעלהּ, הפוחדת שמה יעיין במסמכיה בשובהּ לביתהּ. אבל אני חייב לדייק. אני מפטיר: "הוזכר כתם דם שנמצא על אחד ממסמכייך הרפואיים הישנים והוזכר כי יש לבדוק את מקורו". היא מספרת שהיא הותקפה לפני זמן-מה על ידי מאבטח בביטוח הלאומי ומאז היא חושבת לתבוע אותם. לא נשמע לי ריאלי. אני נזכר איך לפני כמה ימים בעת תרומת דם בבית החולים תל השומר, שאלני איש מד"א, במה אני עוסק. 'פילוסופיה' עניתי. 'מה יש לעשות עם פילוסופיה?' הוא השיב לעומתי. ברבע שעה הבאה בעוד דמי ממלא-והולך את שקית התרומה, דיברנו על פילוסופיה. מה מעניין בפילוסופיה, איזו חשיבות יש לתולדות הרעיונות. באיזו מידה הם קשורים לחיים. באיזו מידה הם אינם פטפוט-סתם. אני חושש שאם אתערב בעלהּ יהרוג אותה במכות. היא מודה לי על שקראתי עימה את המסמכים. אני ממשיך ללכת. השמים בהירים-תכולים, האור צהוב ונעים. אני תוהה איך האור יכול להיות כה נעים בחולפו על פני השבר.
אמש דיברתי בכינוס של אוהבי שירה באחד הקיבוצים על אודות שירת פדריקו גרסיה לורקה. וַתִּשָּׂא קוֹלָהּ וַתִּתְיַפֵּחַ הַגִּיטָרָה.וַתִּשָבַרְנָה כּוֹסוֹת הַשָּחַר [פדריקו גרסיה לורקה, רומנסרו צועני: מבחר שירים, מספרדית: רפאל אליעז, מהדורה שלישית, ספרית פועלים: תל אביב 1967, עמ' 70] איי, השבר המטפיסי והקיומי הזה שבתוכו אנו עושים ומכוחו מנסים לגשש כמו גורים עוורים אחר תקווה לאחריתנו. נהיה ונהי שלובים יחדיו, חרוזים. אור חולף בעד כלים שבורים. לורקה לא חיבב שירים מודפסים. הוא ראה בשיר על דף 'גופנים מתים'. הוא בִּכֵּר לקרוא אותם לפני קהל. בשנים האחרונות, אני מבין ללבו, אבל עדיין, כך או כך, אני אוהב להיות קשוב בכל מאודי לקול הקורא או לדף האִלֵּם. אם מאזינים, אם כורים אוזן, בסופו של דבר שומעים כך את השיר (אין דבר כזה גופנים מתים או אותיות אִלְמוֹת).
אפשר שאנו כּתוּבים; אך האם ישנה האפשרות לפענח את כתב התוהו הזה. בסופו של דבר, אנחנו בעולם, ניצבים בעולם, מנסים להבין את מקומנו בעולם, אבודים בעולם; נוהים להבין את פשר כתב התוהו; מעמידים פנים שהפשרים המזדמנים העולים על דעתנו יש בהם כדי להועיל לאחרים ולנו. (הנודד בליל בטבע רחוק ממקום יישוב, בחושך, כבר אינו יודע, ככל שהלילה מתמשך, אם הוא עדיין שרוי בגופו, או שמא הוא חלק מזרימה יקומית, נע ונד מכוחה, כבר אינו מוצא שום הבדל והפרש בינו ובין כוכבי שמיים, והיקום מתפשט והולך ואולי מתפשט ואינו).
אני ממשיך את היום. לא חושב על אותה אישה פתאומית שביקשה שאעיין במסמכיה. ממאן להרהר בשורת הדפוס שבישרה כי על מסמך ישן שלה היה כתם דם שיש לבדוק מה מקורו. אבל משהו מציק לי. כאב רפאים שאיננו מניח. בימים ישנים הייתי לוגם דבר מה בשובי לביתי, להירגע. לפי שעה, אני מתנחם בכוסית הבורבון ששתיתי בליל חמישי האחרון במסיבת חברים, אשר פתע הקל על הגוף, על הלחץ המתמיד מאחורי העיניים, ועל פעולתה המדודה-האקורדיונית של הסרעפת. עתה, כבול לכאורה, מתקתק את פירות עבודתי האקדמית על מחשב במשרד אוניברסיטאי. אבל הנה עוד מעט, לכשהעולם יעטה שמלה סגוּלה, יבוא תרנגול הודו פראי לנקר בלבי.
*
בתמונה למעלה: Ivan Pochitonov (1850-1923), Steppe in the Spring, Oil on Canvas
© 2011 שוֹעִי רז
שועי יקר, כמה שיפה הפוסט הזה.
ואיך, איך ששמת את האינדיק הפראי הזה בסוף.
ופרנסיס בייקון, שהשיב לי את האמון באדם,
ואוקטביו פאס…
בוקר טוב מילים.
דודו יקר, תודה מקרב לב. דווקא לא העליתי על דעתי את האינדיק הברסלבי בעת כותבי את הרשימה (תודה על האסוציאציה…) יותר חשבתי בכיוון Wild Turkey, בורבון משובח למדיי (לפחות בעיניי). אלא שיש תרנגול הודו פראי המנקר בכבדים ויש תרנגול הודו פראי המנקר בלבבות.
"אבל הנה עוד מעט, לכשהעולם יעטה שמלה סגוּלה, יבוא תרנגול הודו פראי לנקר בלבי."
גם אני חשבתי על ההינדיק. התלבטתי בינו לבין הנשר של פרומתיאוס 🙂 ואת השמלה הסגולה הכתימה המחשבה על עם הסגולה.
מרית קרובתי,
פעם לפני שנים כאשר עוד הייתי מעשן, כל מי שביקש/ה ממני אש, העניק לי הרגשה פרומתאית (-: אני מניח שהתכתבתי כאן עם הנשר היורד לנקר בכבדו של פרומתיאוס הכבול וגם עם השמלה הסגולה של חפר/ארגוב: "הבוקר יבוא/ הבוקר יבוא/ אנחנו לא נישן את כל הלילה לפניו" (אני לא כל כך מחבב את חיים חפר, אבל את סשה ארגוב איך אפשר לא לחבב), מה שמתכתב יפה עם פעולתה המדודה-אקורדיאונית של הסרעפת. ואולי זו שורה שהיא געגוע ללורקה, כי עסקתי הרבה בלורקה בשבוע האחרון. בכלל אני מגלה יותר ויותר עד כמה אני נהנה לדבר ברבים על שירה ואמנות.
שועי יקר
וכמה הרבים נהנים כשאתה מדבר באוזניהם ובליבם על שירה ואמנות ועל בכלל!
איזה יופי! שתיתי את המילים האלה ונרעדתי מהאישה והתחייכתי מהפראמדיק ועשיתי איתך פווווווווווו וירטואלי על הסביונים ואז הגיע המשפט האחרון, עם תרנגול ההדו והשמלה הסגולה, וואו. פשוט וואו.
כי האביב שוב צועד בעקבותיך והירוק מציץ מחלונ, איזה יופי שזה ככה! 🙂
בוקר טוב שועי,
במגרש סמוך לכאן, חופר מקדח ברעש,
ממש אל ליבת כדור הארץ,
ואתה, בשקט בשקט הבוקר,
הגעת את ליבת כאב כלשהי.
בייקון אלימות ואביב, צהוב וסגול, לורקה ותרנגול הודו פראי.
מסדרון שכזה,
בין "אשליית החורף לאשליית הקיץ", כמה יפה.
תודה.
טלי יקרה,
תודה מקרב לב (מה שנשאר ממנו אחר ניקורי תרנגול ההודו הפראי) על השמחה שהבאת הנה; היה טוב באותה הרצאה, קיבלתי תגובות מצוינות; אני אוהב את שיריו של לורקה ובכלל מתחיל לגלות שאני הרבה יותר משוחרר בהרצאותיי על אמנות מאשר בהרצאות על פילוסופיה, קבלה וכיו"ב, על אף שגם שם אני מקפיד להפגין הומור, היכן שאני רק יכול; משהו בי הופך שמח יותר על יד שירה. והירוק… 'יקרת לי ירוק' היא אחת השורות המפורסמות יותר של לורקה.
מיכל יקרה,
תודה ושמחה.
במידה רבה הרשימה הזאת עומדת בסימן דברים שאמר לורקה באחד מן הראיונות האחרונים שקיים באפריל 1936, כמה חודשים לפני הוצאתו להורג ב-18.8.1936:
"השירה מתהלכת ברחובות, נעה, עוברת על פנינו. בכל הדברים יש מסתורין, והשירה היא המסתורין שבדברים. עובר על ידך גבר, אתה מתבונן באשה, אתה מבחין בצליעתו של כלב חוצה, ובכל אחד מהאובייקטים הללו נמצאת השירה.
לכן איני תופס את השיר הכהפשטה, כי אם כחלק מן הממשות שלידי."
(תרגמה: רנה ליטוין)
הי שועי
אישה פזורת דעת, בערוב ימיה, אנאלפבתית ושמוכה על ידי בעלה בביתה זה כמו מדינה שהאדמה רועדת תחתיה וגלי צונאמי מטביעים אותה ומזג האויר מקפיא אותה וקרינה גרעינית מסרטנת אותה, וזה מעניין שהאסוציאציות הובילו אותך מיד אל שיחה ספקנית (אני מניח) על ערכה של הפילוסופיה.
כמה יפה הוא אמר,
ניסיתי לפני כמה ימים להסביר לחברה,
מה זה אומר מבחינתי להגיד שאני משוררת,
שזה לא העובדה שאני כותבת שירה,
ובטח ובטח לא איכותה המפוקפקת של השירה הזו,
כי אם העיניים האלה שנתן לי מישהו,
שמרגישות כל זיע במרחב בצורה כזו.
אז תודה ללורקה,
שידע גם לשים את זה במילים, אפילו שחשב שהן גופנים מתים.
ולך שועי שהבאת את המילים, שהן מאוד חיות.
אור יקר,
לשעבר שמעתי מאחד ממוריי את הבדיחה לפיה בכל פעם שהוא מקדש על היין הוא חושב על מקצועו האקדמי ועל תועלותיו, לאמור: בורא פרי הגפ"ן, ראשי תיבות: Good For Nothing; מצד אחר, לא הכל צריך להיות תועלתי בחיים.
ובאופן קצת שונה, פילוסופיה בהוראתה הפיתגוראית הקדומה היא אהבת החכמה; כלומר ניסיון להאזין לרוח הקוסמוס, הטבע בהתבטאויותיה (קוסמוס ביוונית הוא סדר, ועל כן החכם השלם הוא קוסמיקון כלומר המבקש את הסדר או היודעו); כך גם הבינו את ההוראה מקצת הסטואיקנים וממשיכיהם, וכך עיין גם ביצירת המופת של טיטוס לורקציוס קארוס האפיקוראי De Rerum Natura (על טבע היקום). בסופו של דבר הפילוסופיה כמו השירה היא ביטוי מסויים לתנודות עדינות בנפש האדם (או בהכרה) שבה אנחנו מבינים דבר מה חומק מתוך הסובב אותנו, איזה הבהוב פתאום, אולי איתות, מי יודע.
מיכל,
אני איתך, מסכים לגמריי וגם נוטה לחבב מאוד את האספקטים הקיומיים בכתיבה שלך (בכך אני חושב שהאתרים שלנו מתכתבים אייכשהו); ובאשר ללורקה, כנראה הוא לא היה איש של ספריות, הוא העדיף לנדוד בעולם או אפילו לצאת ולהציג בתיאטרון רחוב, או לצפות באנשים יוצרים: מוסיקה, אמנות. מן הביוגרפיה שייחד לו איאן גיבסון עולה כי לורקה לא היה מעולם תלמיד מצטיין או מלומד יוצא דופן, אבל ברור שניחן בלב קשוב לתהודת העולם (הטבע הנוף) והתרבות (המוסיקה העממית, הקאנטה חונדו, תיאטרון הבובות, מיתוסים ספרדיים) וכן בשירתם של קלאסיקונים ספרדיים (חואן דה סנטה קרוז, לואיס דה גונגורה, לופה דה וגה), מכל אלו צמח אחד מן היוצרים הוירטואוזים ביותר של ראשית המאה העשרים.
הי שועי,
זה טקסט יפה מאוד; אין בו שום דבר מובן מאליו; וגם שום דבר מיותר. ולמרות שהוא מדבר על המציאות היום-יומית יש בו משהו פיוטי וחתרני. השורה "אין כזה דבר גופנים מתים או אותיות אילמות" היא משהו שאני אקח איתי מכאן הלאה.
אליס יקרה,
תודה רבה. אני מניח שהטקסט עומד בסימן המתח שבין המציאות החיצונית ובין עולמי הפנימי והתקשורת ביניהם. ובאמת, אני חש כי כל דבר מצריך קשב, בפרט שירה.