25 במרץ 2011 על-ידי שוֹעִי
*
לְדבֵּר מעט ולהיטיב לחוות
את מה שנשאר מימיי,
שאדם יסודו עפר
וסופו לעפר
וסודו חיים.
לא לקווֹת הרבה,
כי יש בתקווה מטעם המוות,
רצוי להיות מצוּמצם, חסכוני.
בסוף החורף,
בשלהי שתיית התה,
עם תחילת יום חדש,
עולים הדברים כמו נִצָּן
מקיצים כמו פֶּרַח,
נִפְתָּח לרגע חָרָךְ
אל האחד.
*
בתמונה למעלה: Dervishes sitting under a Tree, 17TH Century Isfahan
© 2011 שוֹעִי רז
שוֹעִי רז - כותב, יוצר, חוקר, מהרהר ומכרכר.
מיכל יקרה, תודה מלב. אחד הדברים שקורים לי כתוצאה מכל מני התמודדויות בשנתיים האחרונות הוא שנשארתי בלי פוזות ובלי פרסונות…
זה נפלא שועי, ואני כל כך מסכימה ומרגישה כמוך, וכל כך אוהבת את האלבום הזה מאז יצא ועד היום.
שלום יעל. לצערי קראתי מעמליה כהנא-כרמון או לפחות נסיתי, לפני יותר משלושים שנה את "למעלה במונטיפר" ומאז אני לא חושב…
אולי בין הסופרות השמאניות אפשר למנות את עמליה כהנא־כרמון. הטבע דובר רבות בכתביה הנפלאים, אך לא רק הוא. העלילה כוללת…
דודו, בדיוק להיפך, אני מבין בשמאניזם מציאות אנימליסטית שבה העולם מלא נפשות (גם לבעלי החיים, הצמחים, הדוממים, וליצורים בלתי נראים…
הזכויות על חלק מהטקסטים המצוטטים באתר, חלק מהתמונות ומהמוסיקה - אינן שלי. עם זאת, האתר אינו מסחרי . לפיכך שיתוף היצירות, תוך ייחוסן המפורש ליוצריהן/ם, ומתוך כוונה עיונית/לימודית, הוא בבחינת שימוש הוגן. כמובן, יוצרות/ים ובעלי/ות זכויות, המעוניינים/ות להסיר מהאתר תכנים, יכולים/ות לפנות אלי דרך "כִּתְבוּ אלי" ואפעל כבקשתן/ם לאלתר. בהתאם, ניתן לצטט מרשימותיי במקומות אחרים או ללמד תכנים המובעים בהן, אך ורק באמצעות ייחוס מפורש (שמי המלא ושם האתר), ובמידה שהשימוש אינו מסחרי וללא ייצור יצירות נגזרות.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
שועי יקר, הניצן שלך הידהד לי מפגש, אולי בלתי אפשרי, בין נתנה תוקף שכולו כיליון ומילים המבטאות את אוזלת ידם של החיים, לבין האביב של שיר השירים שכולו מנץ ניצנים וגפנים שסמדר נתנו ריח. שיהיה סמדר לכולנו. חג אביב שמח.
בימים אלה אני מביטה בעץ התות העירום שלי,
והוא מוציא ניצנים בקצב מסחרר,
וזה מרגש אותי, ההתחדשות הזו,
ואני באה לפה,
ומכה בי השורה הזו,
ממש בלב, באמצע השיר,
ממש בלב, שלי עצמי,
כי יש בתקווה מטעם המוות
ואני חושבת
נכון, נכון, נכון,
עצוב ונכון.
תודה שועי,
על ממנטו מורי הזה,
על השיר הנפלא.
שועי,
איזה שיר נהדר. כמעט חשבתי כי חיבר אותו משורר זן יפני בחדר התה שלו 🙂
דודו יקר,
תודה על שהרגשת במלים מתוך ונתנה תוקף, אבל 'וסודו חיים' הוא וריאציה שלי, שדווקא מנכיחה את קוטב הפריחה, והשיר אמנם מתרוצץ בין הקטבים (של כיליון ושל ויטאליות), אבל הוא בוחר בחיים, בלי ספק.
מיכל יקרה, כמובן יש בתקווה גם מטעם החיים, אבל גם מטעם המוות, ויש נטיה לשכוח זאת. אני משתדל לא לקוות הרבה, רק להיטיב עשות כל פעם קצת. ובכלל, גם אם יש בתקווה מטעם המוות, אין זאת אומרת שאין לקוות.
הי אליס,
יש לי בביתי חדר עבודה קטנטון, שאני מתעקש לראות בו Sukia, כלומר: חדר תה והתבודדות, למרות שהוא אינו נפרד מהבית, ולמרות שהוא סוג של קיטון או חדרון, יותר מאשר חדר ממש. אני מחזיק בו הרבה מאמרים וספרים בפילוסופיה, קבלה, וסופיוּת. לאחרונה השהיה בו מפילה עליי רגש עמום של עצבוּת. אולי כי טרם הצלחתי למצוא בו מקום (עברתי דירה לפני כמה חודשים). אולי אני צריך להעביר אליו כמה ספרי שירה? על כל פנים, אני מרבה לנדוד כרגע עם המחשב לחדרים אחרים ואז הומה בי מחדש החיוך.
שועי יקר מפז,
וואו, לקח לי זמן להבין שזה שיר שלך ומשלך! כמה מדויק ויפה ואכן, יפני-משהו.
לא לקוות הרבה? אתה בטוח? אז מה יישאר? גדול עלי, אני חוששת…
ולגבי החדרון הקיטון שלך – זכרת לפתוח את החלון ולזמן את הטווס, הדוכיפת והעגורים (אלה שהשתחררו מהסוכנות)? ברגע שהם יגיעו,יהיה צפוף בקיטון.
ואז, באותה שניה, יהיה מקום וירווח 🙂
טלי יקרה,
Shu-Ei בתעתיק מסינית הוא 'הולך בדרך הצדק'. אז נכון שאני בחוֹלָם, ובכל זאת, היה לי נעים לגלות זאת בשעתו (-:
וכידוע יש לי משהו עם הספרויות היפניות והסיניות, במיוחד עם הדאואיזם וממשיכיו.
דווקא בזמן האחרון אני מצליח לשבת יותר ב-Sukia. לא איכפת לי להסב אותה, לפחות תודעתית, במיוחד בימי גשמים, לתיבת נח.
נו ,ברור!
כי בתיבת נוח יש מקום לבעלי(ת) כנף שנחים על אדן החלון עם ענף זית בפיהן. דוכיפות וטווסים ועגורים ושאר חבריה.
כן, וכעת הצטרפו גם חד אופן וגמל, חשוב לזכור ולא לשכוח (-:
לזכור ולעד לא לשכוח! כמובן!
שנאמר: יזכור עם ישראל את חד אופניו וגמליו, שחירפו רעמתם בערבות הנגב ובנפתולי הגליל, למען יראו וישמחו.
טלי,
הסיפור על החד אופן והגמל אינו כלאחר יד וגם לא כלאחר רגל, לא דובר רק במלאכת דיווש ואף לא רק במלאכת בילוש, המדובר בסיפור מורכב ועדין, שאולי ייכתב פעם. מדובר בפרשה מרעישה שהצליחה להעיר כמה שכנים מן המאהל הבדווי בצד השני הכביש. כעונש על הרעש הוטל עליי לרעות צאן עם שחר (הם המשיכו לישון). האמת, הגיע לי. מרוב התלהבות לא הקפדתי על מנוחת השכנים.
אחרי שהחזרתי את הצאן, הזמינו אותי לקהוה חזק. פשוט אחרי שספרתי כל כך הרבה כבשים, היה צפוי שתנומה תיפול על עיניי בכל רגע.