1
*
ברשימה מן השבוע שעבר, תמהונים, לצים ובעלי שררה, הבאתי קטע מיומניו של פרנץ קפקא—אותה הכתיר בכותרת "מסה על ליצן החצר".
להפתעתי, מצאתי השבוע, בתכתובת בין ולטר בנימין (1940-1892) ובין גרשם שלום (Gerhard Scholem,1982-1897) דברים מפתיעים כדבעי על הומור כמפתח להבנת כתביו האניגמטיים של פרנץ קפקא. וכך כתב בנימין לשלום בתאריך 14 בפברואר 1939, מספר חודשים אחר פרוץ מלחמת העולם השנייה:
*
הדבר המהותי אצל קפקא הוא, כך נראה לי יותר ויותר, ההומור. כמובן שקפקא לא היה הומוריסט, אלא דווקא אדם שגורלו היה להיתקל שוב ושוב באנשים שהומור היה מקצועם: בליצנים. במיוחד אמריקה היא ליצנות (Klownerie) אחת גדולה. ובכל הנוגע לחברותו עם ברוד, הרי שיש לי הרגשה שאני צודק באומרי שקפקא, בתור לורל (Laurel) חש בחובה מכבידה למצוא לעצמו את ההארדי (Hardy) שלו—וזה היה ברוד. יהא אשר יהא—לי נדמה כי מי שיצליח לזקק מתוך התאולוגיה היהודית את צידה הקומי ימצא גם את המפתח לקפקא. האם היה אי פעם אדם כזה? או שמא תהיה מספיק גבר כדי להיות האדם הזה?
[ולטר בנימין וגרשם שלום, חליפת מכתבים: 1933>>>1940, בעריכת גרשם שלום, תרגם מגרמנית: הראל קין, עריכה מדעית: פרופ' איטה שדלצקי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, עמ' 266]
*
איזו טענה משונה. ההומור כמהותו של קפקא. המשפט של קפקא לדידי הוא קריאה בימי כיפור על ספסל עץ מול צמרת עץ קרח בגן העליה השניה בגבעתיים (על יד מצפה הכוכבים). כך נהגתי בנערותי. גם כיום אני מתקשה למצוא בספר הזה, גם באמריקה (הנעדר) פנים מבדחות. הם מעמיקים בי עצבות אחר עצבות. ובכל פעם שאני מניח כי כבר הגעתי לקרקעית, אני מגלה לפניי עומק חדש; יומניו של קפקא, גם מחברות האוקטבו (במידה שחלקם בין יומניו) אמנם מלאים אמירות אירוניות-מושחזות; דרכם אנו יודעים על חיבתו של קפקא לתיאטרון היידי וגם לקומדיה. אבל בקפקא עצמו ספק אם ניתן למצוא ולו עוית צחוק משוחררת אחת, אשר יסודה אינו מועקה והיא אינה מובילה עדי מועקה.
עם זאת, מן הקטע הקצר הזה, בתוך שלל דיוניהם המשותפים והנפרדים של בנימין ושל שלום על כתבי קפקא, ניתן ללמוד כמה דברים מהותיים על בנימין של בראשית תקופת המלחמה.
בנימין מחפש את ההומור אצל קפקא. כמעריץ של קפקא הוא פונה אל מעריץ שותף (שלום ראה בכתבי קפקא כעין כתבי קודש מודרניים) ומבקש ממנו למצוא את המפתח הקומי לקפקא. כשם שפרנץ קפקא מצא לדבריו את מקס ברוד, כשם שסטן לורל מצא את אוליבר הארדי, כך דומה כי בנימין המבועת מן הקורה באירופה מבקש את הקומדיה כמפלט. הקומדיה כבריחה אולטימטיבית, קומדיה אלהית-מטפיסית, העומדת ביסודן התיאולוגיה היהודית ושל כתבי פרנץ קפקא גם יחד. בנימין פונה, אולי בנואשות-מחויכת, אל חברו שלום, חוקר מובהק של הקבלה ושל השבתאות, כפנות אברהם נתן בן אלישע לפנים אל שבתי צבי ומודיע לו כי תפקידו לגאול הן את התאולוגיה היהודית והן את כתבי קפקא, ולמצוא בהם את היסוד המסתתר-הנחבא כל כך, את הצחוק הפרוע העומד ביסודן. כמובן, אפשר כי בנימין אירוני, אבל דומני כי מדובר ביותר מכך (הקטע שהובא בא בשלהי דיון ארוך על כתבי קפקא). דבריו של בנימין מבטאים את נואשותו לצחוק, לקומדיה; שעה שאושיות קיומו הולכים ונשמטים תחת רגליו והחדשות הממשמשות על חורבנה של פולין והתגברות הנאציזם, שרירות וברורות. מעבר לכך שיש בקטע ראיה ברורה לחיבתו של בנימין לקומדיות האלמות של הריאנוע, אפשר כי לורל והארדי מבטאים עבורו געגוע לאירופה של שנות העשרים, בטרם השתלטו הפאשיסטים על ספרד, איטליה ופורטוגל בטרם החל סטאלין ב"טיהורים הגדולים" ובטרם עליית הנאציזם בגרמניה. אפשר גם כי יש בדבריו געגוע אוטופי לעולם בו נפטרות הבעיות על ידי מלחמת-עוגות או מלחמת-מים, ולא על ידי כליאתם של מתנגדים פוליטיים במחנות ריכוז, והפצצה מסיבית של ערים; עולם שבו עוויותיו הנעלבות-מיוסרות של לורל רק מבשרות כי בקרוב הוא ישוב לחייך. בכל אופן, יש כאן נסיון המלטות דרך הקומדיה; אפשר, גאולה דרך הקומדיה. אפשר גם טענה כבדת ראש ומסחררתו, בד-בבד, בפיה בתשתית הספרוּת והמחשבה האנושית עומדת הקומדיה. כמה חודשים אחר כך יתחיל בנימין במסע הימלטות שיביא אותו לגבול צרפת וספרד בתוך שיירת פליטים, ושם, על גבול ספרד, ישים קץ לחייו. דומני, כי להפוך את ההיסטוריה הטראגית-המדממת לקומדיה פרועה היא בהחלט משימה לא פשוטה.
*
2
*
שלום לא התייחס במכתב התשובה לבקשתו של בנימין. אבל הד-להּ ניתן למצוא במאמרו הקלאסי עשרה מאמרים בלתי היסטוריים על הקבלה, במאמר העשירי:
*
מאה שנה לפני קאפקה כתב בפראג יונאס וֶהְלֶה (באמצעות חתנו לייב פון הניגסברג)את מכתביו שמעולם לא נדפסו ושנאספו לאחר מכן בזהירות על ידי תלמידיו הפראנקיסטיים.הוא כתב בשביל החסידים האחרונים של קבלה שנתגלגלה למינוּת של משיחיוּת ניהיליסטית,אשר ביקשה לדבר בשפת ההשכלה.הוא הראשון שהציג בפני עצמו את השאלה (עליה השיב בחיוב)האם גן העדן נמצא מפסיד יותר עם גירושו של האדם מאשר האדם עצמו. צד זה של העניין בהחלט לא הובא עד כה לדיון כראוי.האם זו רק סימפטיה של הנשמות, שהביאה את קאפקה אל הרהורים הקרובים בעמקם לכך? אולי משום שאיננו יודעים מה אירע לו לגן-עדן, התעוררו בו אותם הרהורים על הטוב, אשר במובן בה הוא "ללא תוחלת".אכן, אלו הרהורים הנראים כנובעים מתוך קבלה אפיקורסית. כי באורח מופלג שאין כמותו נתן קאפקה ביטוי לקו התחום בין דת וניהיליזם. משום כך יש בכתביו,שהם הצגה בנוסח חילוני של הרגשת עולם קבלית (שלו עצמו היתה בלתי ידועה), בעיני אי-אלו קוראים של הזמן הזה משהו מן האור הקפדן של הקאנוניות—של השלם השבריר.
[גרשם שלום, 'עשרה מאמרים בלתי היסטוריים על הקבלה', עוד דבר: פרקי מורשה ותחייה [ב], בעריכת אברהם שפירא, הוצאת עם עובד: תל אביב 1989, עמ' 37]
*
לדאבון לב, התשובה מגלה עד כמה ההיסטוריון האינטלקטואלי של הקבלה אינו קומדיין ובמידה רבה חף מכל קומדיה. במקום להשתמש בשאלתו המפתיעה-מצחיקה של והלה על אודות גן העדן הנטוש, כפתיח לשורת הגיגים יצירתיים-עצמאיים על גן עדן, אדם וכיו"ב מלווים בדיוניו הנודעים של קפקא על גן העדן ועל חטאם של אדם וחווה המובאים באריכות במחברות האוקטבו, שב ושונה שלום מונחים כגון: 'משיחיות ניהיליסטית' או 'קבלה אפיקורסית' או 'קו התחום בין דת וניהיליזם' או 'הצגה בנוסח חילוני של הרגשת עולם קבלית' או 'אור קפדן של הקאנוניות' מבלי לחוש כלל בפוטנציאל הקומי-הסהרורי שיש באותם דיונים של והלה ושל קפקא, או בהזמנות לחלץ מתוכם כמה וכמה צחוקים. שלום הוא שלום. הוא לא יכול להיות מקס ולא מוריץ (הילדים-הניהיליסטים של וילהלם בוש). הוא הרבה יותר כמו המורה שלהם תיש, חמוץ הפנים [מקס מוריץ מנסרים את הגשר על יד ביתו ומוציאים אותו החוצה בשירת 'תיש,תיש עם זקן/מֶק-מֶק-מֶק אנחנו כאן'. הוא כמובן נופל למים לכל מצהלותיהם, ומן המים העזים מצילים אותו ברווזים]. איני בטוח האם שלום הבין כי בנימין באמצעות דבריו על קפקא ועל התיאולוגיה היהודית מושיט יד אל חברו הותיק ומבקש ממנו מעט צחוק, עידוד ונחמה בימים קשים מנשוא. מצד אחר, אחיו של גרשם, ורנר, נכלא בשנת 1936 במחנה ריכוז גרמני על שום פעילותו הפוליטית האנטי-נאצית, והוצא להורג בשנת 1939 או 1940, מבלי שמשפחתו ידעה עליו דבר. קשה להאשימו אפוא בחוסר-הומור, או בכך שלא הצליח למצוא בקפקא מאום מן הליצן.
*
לקריאה נוספת:זכויות אדם,דמוקרטיה, קומדיה
בתמונה למעלה: Kurt Schwitters, Clown, Mixed Media 1947
© 2011 שועי רז
שועי יקר, אני מבין את הצורך הכמעט קיומי למצוא את החיוך המסתתר מאחורי הדמעה של קפקא (דווקא היום תקופה נטולת הומור לחלוטין ומשוועת אליו נואשות). חוששני שיהיה לך קשה עד בלתי אפשרי לקושש ליצנות אצל פרנץ קפקא (כנראה משהו שקשור למתח שנוצר בין השפתיים העצובות לאוזני העטלף שנשא בביישנות).
כשהייתי לפני כמה שנים בפראג, חיפשתי את פרנץ. קפקא. את דיוקנו הנוגה לא מצאתי בבתי המרזח פגשתי שם יותר את דמותו המגושמת, הסמוקה והנוהרת של החייל האמיץ שווייק. וזה נורא הזכיר לי את הפוסטר שלו שהופיע ב'קלות הבלתי נסבלת של הקיום' (לשניה הוא היה דומה עד כאב לדני דה לואיס).
בכל אופן בעיונים בחטא, בסבל, בתקווה ובדרך האמיתית, הוא מתייחס לשאלת גן העדן:
63
האמנות שלנו היא להיות מסוּנוורים מן האמת: האור על הפרצוף המתעוות הוא אמיתי, חוץ מזה – דבר לא.
64/65
הגירוש מגן העדן הוא נצחי בחלקו הגדול: הגירוש מגן העדן הוא אמנם סופי, אין מנוס מן החיים בעולם, אבל בשל נצחיות התהליך אפשר בכל זאת כי לא רק שאנו יכולים להישאר תמיד בגן העדן, אלא שאנחנו ממש נמצאים שם תמיד, בין אם אנו יודעים זאת כאן ובין אם לאו.
66
הוא אזרח חופשי ומבוסס של הארץ, כי הוא קשור בשרשרת ארוכה דיה בכדי לפתוח לפניו את כל מרחביה ובכל זאת ארוכה רק כדי ששום דבר לא יוכל לקרוע אותו מעבר לגבולותיה. אבל בד בבד הוא גם אזרח חופשי ומבוסס של השמים, כי הוא קשור גם בשרשרת של השמים שאורכה חושב באופן דומה. ועתה, אם הוא רוצה אַרצה, חונקת אותו שרשרת השמים, ואם הוא רוצה השמיימה, חונקת אותו שרשרת הארץ. אף-על-פי-כן כל האפשרויות פתוחות לפניו והוא מרגיש זאת, אף נמנע מלייחס הכל לשגיאה בכבילה הראשונה.
פראנץ קפקא, עיונים בחטא, בסבל, בתקווה ובדרך האמיתית (ב') התפרסם במטעם
מה גן עדן הפסיד מגירושו של אדם? שאלה חשודה ומרעננת. יש תשובה?
דודו יקר, לקפקא היו אמנם אזניים חדודות, אבל יש לזכור כי העטלף התלוי במערה הוא המשל בו השתמש אריסטו בפתיחת מטפסיקה אלפא לגבי מגבלות ההכרה (ההשגה של האדם) במה שאחרי הטבע (מטפיסיקה).
לא הכרתי את מה שהבאת מתוך כתב העת מטעם, ראוי להשוות זאת לדיונים הערים בסיפור גן העדן במחברות האוקטבו שלו (1918, מייד לאחר שנתבשר כי חלה בשחפת).
שווייק הוא קומדיין יותר לאין ערוך יותר מק' ; בסרט צללים וערפל של וודי אלן שקטע מפתח מתוכו הבאתי למעלה נקרא הגיבור 'קליינמן', כנראה 'יוסף קליינמן' כמחווה לקפקא. בירה על כל פנים לא הולכת עם קפקא, תענית– הולמתו. אפילו על צלחת חומוס או ארבעס עגולים אני לא מצליח לחשוב בהקשר לקפקא. כך שאין פלא שאין פוסטרים שלו בבית המרזח.
מצאתי אומרים כי משום מעשה קפקא ובר קפקא חרב בית המקדש. ויש אומרים שלא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו בה על הדין, כלומר לא הרבו להוציא דין זכאי במשפט.
מרית יקרה,
כל הסיפור של הגירוש מגן עדן והחטא הקדמון הוא עניין של פרשנות.
על פי רש"י משתמע כי צאצאי אדם לא גורשו מגן עדן וכולנו עשויים להימצא בו.
מחיי אלדין אבן ערבי סבר כי האדם ,בתור השלם שבנבראים, הוציא עצמו מגן עדן בכוונה על מנת להיטיב עם הבריאה ולהתלמד עוד ועוד, והוא אינו מדבר על עונש כלל.
אבל אפשר, כי אם וכאשר הושלך האדם מעבר לגבולות להט החרב המתהפכת, החל הגן לחוש געגועים וגם קצת אשם על אדם שגלה מתוכו או הלך מתוכו, כי העץ היה נדיב כמו בספר של של סילברשטין, אבל האדם הקים מאז כמה גנים יפים, גנים תלויים בבבל, גינות חמד של ורדים באלאנדלוס ועוד כהנה וכהנה. והגן, מרוב געגועים לאדם, הוא שכח לגמריי את רוח אלהים המתהלכת בו. הוא מתבונן מעבר ללהט החרב המתהפכת ומתגעגע לאדם. הוא מעולם לא הצליח להבין מדוע. יש אומרים כי הגן מייסר את עצמו על כך שלא הספיק לומר לאדם וחווה לקחת איתם סוודר.
ההומור של קפקא נובע מהטלת הספק שלו במה שלכאורה נראה ודאי, ומראיית האבסורד – הנה דוגמה ממחברות האוקטבו (אגב, הציטוטים של דודו לקוחים גם הם משם, אולי עם שינוי קל בתרגום) –
"ייכולתי להיות מרוצה ביותר. פקיד אני בעירייה. כמה נחמד להיות פקיד עירייה! העבודה מעטה, פרנסה יש, זמן פנוי בשפע, כבוד למעלה מן הממוצע בכל שדרות העיר. כשאני משווה לנגד עיניי בבהירות את מצבו של פקיד עירייה, איני יכול שלא לקנא. והרי אני עצמי כזה, פקיד עירייה – ולו אך יכולתי, הייתי נותן את הכבוד הזה לאכילה לחתול המשרד המשוטט כל בוקר מחדר לחדר ללקט את שרידי ארוחת העשר".
(מופיע בתחילת המחברת החמישית )
טוב, זה כמובן לא סוג ההומור שאתה מתגלגל ממנו בצחוק פרוע, אבל זה הומור שתוקע סיכה במדושנות העצמית, אלא שאצל קפקא כמו אצל קפקא יופיע בסוף איזשהו טוויסט אבסורדי – הכבוד הגדול מאוד הזה הוא לא יותר משריד ארוחת העשר – מאכלו של החתול.
החיוך המובלע בקטע הזה מופיע בהרבה מהקטעים שלו – גם באלה שבהם הוא בולט פחות – זה החיוך של אדם שאומר אני רואה את כל העמדות הפנים והשקרים
שאנשים עוטים על עצמם כמו למשל כבוד של פקיד (גבוה ודאי) בעירייה.
ואני מסכימה עם ולטר בניימין – ההומור הוא יסוד בכתיבתו של קפקא – תוצאה של התבוננות באורחותיהם המגוכחות לעתים של אנשים, בעיקר של אלה המחשיבים את עצמם – תכונה אנושית שהיתה שנואה מאוד על קפקא.
מגוחכות 🙂
חני יקרה,
אני לא בטוח האם אני קורא זאת בהומור אלא באירוניה; קפקא למשל אירוני כאשר הוא כותב ביום הכיפורים 1915 ביומנו 'זו התאבדות לא ללכת ביום הכיפורים לבית הכנסת!' אך מתאר בכך את תודעתם של המתפללים הנחפזים אל תפילתם, לא את תודעתו הוא; למשל במחברות האוקטבו הוא מצטט מתוך כתב העת Der Jude ציטט האומר: 'התורה- חיים ואור; העולם- חרא טהור' (כך תרגם זאת שמעון זנדבנק, למיטב זכרוני) שוב יש כאן אירוניה בהקשר הציטוט. כלומר, דומה כי קפקא מסכים עם הסיפא שלו אך לאו עם חלקו הראשון. זוהי אירוניה מחודדת אך כזה שאין בצידו צחוק משוחרר.
מה דעתך על המקריות הזאת?
בדיוק אני בורחת לכאן מעבודת הדוקטורט, ספציפית החלק שבו אני דנה בהומור היהודי ובדמות הקומית היהודית, ונוחתת כאן אצלך.
לפני שנים טענתי שמה שאני אוהבת בקפקא זה את חוש ההומור שלו.
במקום לבדוק את הטענה תיאורטית, להלן נסיון אמפירי עם שבררי זכרונות ממה שהצחיק אותי:
ב"טירה" כשהמהנדס מבין את חוקי התנועה, שהוא רק יכול לזוז כשאנשים הולכים לידו מימין ומשמאל, ומתארגן בהתאם.
ב"דאגתו של אב מרובה ילדים" – הדאגה, שהרעשן אוטרק ימשיך לחיות אחרי שאתה כבר תעבור לעולם הבא.
בסיפורים קצרים אחרים – כשאנשים מתוארים בסדרות, שורת בנים או שורת מהנדסים והתיאור נעשה יותר ויותר חסר תכלית.
דמויות רקע – שלושת הדיירים ב"גילגול", השוטר והנידון למוות ב"מושבת עונשין".
האם המסקנה הנכונה מכך היא שיש לי הומור אינפנטילי?
נגיד רק שהמודל התיאורטי שהכי מתאים כאן הוא זה של אנרי ברגסון, כי נראה שאני צוחקת בעיקר כשדמויות מריונטיות מופיעות.
הי נעמי, ברוכה הבאה.
אני חושב עד כמה שאני זוכר כי קפקא עצמו מדבר על האדם כדמות מריונטית גם במחברות האוקטבו וגם ביומניו הנדפסים.
קומדיה זה משהו שלטעמי אי אפשר להסביר על הסוף; בדיוק כמו שירה. סוג של תנודה פנימית בנפש האדם, אולי.
ההסבר הרציונלי הוא כמובן קביל, אבל לטעמי הומור חוזר למקום האינטואיטיבי- רגשי; כך נדמה לי לפחות.
חן חן.
האופי האינטואיטיבי של של ההומור מסביר מדוע אלו שכתבו על הנושא לאורך הדורות נעזרו לרוב בדוגמאות.
זה נכון שהומור הוא נושא חמקמק. אבל כאן בין הידע שלך, הזיכרון האינטואיטיבי שלי והמודל של ברגסון עלה לו הסבר אפשרי לחיוך שקפקא העלה על שפתי.
נעמי, תודה. למיטב זכרוני ברגסון דן באפיוניו של המעורר צחוק ואף הוא לא מצליח להגדיר נקודתית הומור.
אני מסכים כי קפקא מעורר חיוך, אבל הוא גם מעורר עצב. זה נכון כי צחוק ועצב נוטים להיות חרוזים יחדיו, ובכל זאת, לי עצמי קשה לראות את קפקא כליצן-עצוב או כליצן-חצר. מיומניו הוא מצטייר כאישיות מיוסרת מדיי.
שבוע טוב שועי,
הדוגמאות שברגסון משתמש בהן הן מן הקומדיה הצרפתית בת זמנו. הוא מתכוון אל הצחוק כאירוע חברתי, והומור הוא אבן הבניין במקרה זה.
בהחלט ניתן להאמין שקפקא היה אישיות מיוסרת, אבל אני לא מתייחסת אל האדם הביוגרפי, אלא אל הסיפורים והרומאנים שלו (אם כי אולי כדאי להזכיר בנקודה הזאת שעל פי פרויד, מחברי הבדיחות הם אנשים מיוסרים בהכרח).
אני מתקשה מעט עם אמות המידה שאתה נותן כאן לדיון בעניין. הצחוק שאתה כותב עליו תמיד פרוע, וזה שמצחיק תמיד ליצן. אכן, נקודת ההתחלה בהגדרת ההומור כאן היא הקומדיה דלארטה או קרקס או סטנד אפ, אז מובן שמדובר בסוגה אחרת.
דווקא הבחירה של בניימין בלורל מובנת לי, שכן לכשעצמן הדמויות שהוא משחק לרוב רציניות ונתקפות לעיתים בעוויתות של בכי. זה כנראה באמת השילוב עם הארדי (גם הוא טיפוס רציני למדי) שיוצר את הפרספקטיבה. קשה שלא להזכר בהקשר הזה בצורה שבה קפקא מתאר במכתב לאביו את גופו הצנום אל מול בשרו הבריא של האב.
קפקא לא כתב קומדיות או מלודרמות (גם העצב אצלו מאוד מוגבל). הוא תיאר מצבים אבסורדיים שהצחוק והעצב עולים מהם, וכאן המקום הרחב לפרשנות. עבורי אלמנט הצחוק חזק יותר.
נעמי, כדאי שתוסיפי לביבליוגרפיה (אם אינך מכירה) גם את דיונו של אנטונן ארטו בסרטי האחים מארקס המובא כנספח במהדורה העברית של "התיאטרון וכפילו" [כמדומני, בתרגום: אוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1995]. ובכלל שאיפתי, גם היום, היא להשתתף בסרט של האחים מארקס, גם אם הם אינם כבר בין החיים, וגם אם הפסיקו להסריט לפני למעלה מ-60 שנה.
קפקא בעיניי אינו צ'פלין וגם לא בסטר קיטון. קשה לי לצחוק מקפקא. יש לו חיוך העשוי מטרגדיה יוונית (ראי רשימה שלי הנקראת: "הגלגול"). אולי תרם לזה היכרותי עם כתבי קפקא בנעוריי המוקדמים שהיו ידועי עגמה שחורה, אבל גם אז הצחקתי, אני חושב, את סובביי, כמיטב יכולתי.
אשמח מאוד לקרוא פרשנות הומוריסטית לקפקא. זה יהיה לבטח מרענן, וודאי יערער אצלי כמה הנחות יסוד לגביו, ויציב אותן מחדש בסימן שאלה .
תודה על ההמלצה שועי.
גם אני הכרתי את קפקא בתקופה עגומה בנעורי. אבל אולי ההקשר משנה את הכל, הקשר החם עם המורה לספרות, והרגעים הגנובים ומתוקים שביליתי עם סיפוריו מחוץ ומעבר לעננה. אני חושבת שאם היינו עורכים סקר בנושא היינו מגלים שהעם איתך.
אני לא זוכרת פרשנות הומוריסטית שאוכל להמליץ לך עליה, אבל אולי אחזור לכאן שוב אחרי שאפגוש את המומחה שלי לענייני מר ק.
מאחלת לך ערב טוב.
נעמי, תודה, חיוך וצחוק (-:
שועי יקר מאוד,
אכן, משימה לא פשוטה, אבל אני מכירה אדם אחד שמתמחה בה ולא אחת אף מצליח. אתה יודע, אחד רזה וגבוה שמתהלך בעולם עם מגבעת וחיוך, מציל גמלים אבודים בערבות הנגב ומתנייד על חד אופן לאור הלבנה. 🙂
טלי יקרה,
היה לי פעם שכן פרנץ קבקב, שהיה מסתובב ברחובות גבעתיים על קבקבי עץ הולנדיים (כילד האנטנה של משרד התקשורת בגבעתיים היתה נדמית לי כסוג של טור אייפל); הוא לא היה סופר וגם לא רכב על חד אופן. הוא היה מהלך אינטנסיבית בשכונה (יתר נכון מקבקב על קבקביו) ומעיר את כל השכנים בין שתיים לארבע; הוא היה סוחר נוסע של דגים מלוחים, ובחגים היה מוכר גפילטע פיש מדלת לדלת. בסופו של דבר, ועד הבית קנה לו סקטים. אולי היתה לי מזה השראה (-:
אין לי צל של ספק! 🙂
בספרם של דלז וגואטרי "קפקא – לקראת ספרות מינורית" יש התיחסות מעניינת לקומיות של קפקא:
"רק דבר אחד מכאיב לקפקא ומכעיס אותו ביותר: שמתיחסים אליו כאל סופר אינטימיסט שמוצא מפלט בספרות, סופר של הבדידות, של האשמה, של הסבל האינטימי. ואולם זו אשמתו, משום שהוא נפנף בכל זה… כדי להקדים תרופה למכה, ומתוך הומור. ישנו הצחוק של קפקא, צחוק שמח ביותר, שאיננו מצליחים להבין בשל אותן סיבות….דרושים רק שני עקרונות כדי להתחבר לקפקא: זהו מחבר שצוחק, ששמח במובן העמוק, שהנו בעל שמחת חיים, למרות או בגלל הצהרות-הליצן שלו, שאותן הוא מציב כמלכודת או כקרקס…" [עמ' 83]
בהערה הם מזכירים גם שברוד, בספר שכתב על קפקא, מספר שכשהוא הקריא את הפרק הראשון של "המשפט" המאזינים פרצו בצחוק בלתי נשלט.
ועדיין, הקריאה של בנימין נותרת פתוחה מאד.
"שמא תהיה מספיק גבר". גדול.
שלום שיננא, ברוך הבא (שם מקורי בתכלית). בשבוע שעבר כתב לי מגיב מייל על אודות
פליקס ולטש שהעיד כי קפקא קרא לחבריו מתוך "המשפט" באופן הומוריסטי. אני עוד צריך
לבדוק את זה. על כל פנים, בנימין עצמו במסה שלו על קפקא לא ממש היה הומוריסטן, ולא
ממש הצליח לזקק את פניו ההומוריסטיים כמדובר במכתבו לשלום. מה שכן, ראוי לשים לב
לזיקה האניגמטית שקשר בנימין בין זיקוק פניה ההומוריסטיים של התיאולוגיה היהודית, ובין
הבנה הומוריסטית של כתבי קפקא. "מחברות האוקטבו" של קפקא מלאות לדעתי אמרות הכורכות יחד הומור, יאוש ותיאולוגיה, למשל: 'המשיח יבו אך ורק כששוב לא יהיה דרוש, הוא יבוא יום לאחר בואו, הוא יבוא לא ביום האחרון, אלא באחרון האחרונים' (תרגם מגרמנית והוסיף הערות וסוף דבר:שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד: תל אביב 1998, עמ' 49) וגם: 'אתמול המפקח הבכיר. היום "Der Jude". שטיין: התורה- קדוּשה ואור; העולם- חרא טהור (שם,שם, עמ' 53).