Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אפריל, 2011

*

עליכם לותר על העולם שידעתם—על משפחתכם, על גופכם ועל תודעתכם. שיקלו זאת היטב [דוגן זנג'י, שובוגנזו זוימונקי [מבוא לסוֹטוֹ זֵן], תרגם מיפנית מסונגה ריהו, תרגמה מאנגלית: ענבל טפר, יעוץ מדעי: אלון מרק, פרופ' יעקב רז, הוצאת  ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2009, ספר ראשון פרק 21, עמ' 31] 

*

   האריכו את הו' של יפוֹ כדי ן' סופית, והביאו את ניצולי השיטפון ביפן, ליָפֵּן את יפוֹ.  אפשר להבין את זה. שנים הים ההפכפך היה חבוש על ראשם של היפנים כמגבעת. אפשר להצליח להבין את סוד דרקוני המים המיתיים, שהיפניים כה הרבו לאייר; או את גודזילה האיימתנית,מפלצת המים הרדיואקטיבית, שנחזתה עלי מסכים אי-אז ביפן לאחר הירושימה.הכאוס הבוקע ועולה מן המים. עד כמה נקל הוא לשכוח כי היפנים היו, ככלות הכל, שוכני איים, המוקפים מכל עבריהם מים. הסדר המדומה שאנו מקיימים, מוקפים בכל כך הרבה כאוס גלוי לעיין, אלא שאנו מבקשים להותירו נעלם מדעת. דומה כי גם התרבות היפנית השיטתית, מסודרת-מדוייקת, הייררכית במפגיע, ביקשה להתאחז בסדר החברתי, במדרג חברתי, בשורת נומוסים אין-סופית, במקום לעמוד בלב חרד אובדי עצות מול איתני הטבע המתעוררים תדיר. מפלצת מיתית הלא יש גם ביפוֹ. שהרי גם אנדרומדה החִוַּרְיָּנִית חולצה מפני איזה דרקון ים תיכוני לשעבר על ידי פרסאוס.

   על כל פנים, התל אביבים שמחו לקבל את האזרחים החדשים, כי היטב ידעו כי בנמל יקומו שורת מסעדות יפניות איכותיות. יפנים זה גם טוב לביזנס. היפואים הפגינו, עד שפגשו ביאקוזה שהשתלטה מהר מאוד על בתי העסק. עג'מי הפכה להוג'י-מינג. תהליך מהיר. באולימפיאדה הבאה זכתה ישראל במדליית כסף בסומו. בּג'וּדוֹ (במקור: ג'וּ דאו, דאו עדין] כבר היו הישראלים לפני כן אימפריה. כמה שנים אחר כך הועבר הר מירון ליפן החדשה, ועוצב טכנולוגית להיראות כמו הר פוּג'י. לא הרחק משם, המשיך הר הזבל, החיריה, להתעצם ולהתעצם, לרום ולהרקיע. מהר מאוד היו יזמים שהסבו את התל הזה, לגן לאומי, גן יפני פורח. יום השואה והגבורה המשותף לשני העמים, צויין כיום השואה והגבורה והירושימה ונגאסאקי.

   ישראל הפכה תוך זמן קצר לאימפריה כלכלית. חלק ממנהליה הותיקים הפכו למנהלים בתאגידים היפניים-ישראליים. מכוניות ישראליות-יפניות הציפו את שווקי העולם. דירוג האשראי של ישראל הובטח לדורות הבאים. לאור הצלחת הפרוייקט הועלתה הצעה בעצרת הכללית של ארגון האו"ם לישב חצי מן העם הסיני במדינות ערב סביב ישראל. ההערכה היא שהפעילות הכלכלית והתרבותית האינטנסיבית שתייווצר עקב המהלך תשכיח את הסכסוך הישראלי-ערבי ובתוך זמן קצר תעלים אותו מן העין. כמו גם, תיווצר תשובה לשאלת הריבוי הטבעי הסיני ותיחסך עלות שינוע סחורות לאירופה וממנה.

   הבעיה שהתגלעה היתה שכעת התקבלה ההוראה לשנות את הי' של יפן לש'ולשָפֵן את יפן (לשעבר יפוֹ), בקליגרפיה קלה, מיומנות של שליטה בדיו ובזרמי מים על-גבי יריעת הקלף של השמים. לפיכך, אני מתעתד לצאת בקרוב להצטייד, מבעוד מועד, בזוג אזניים לבנות חדודות (רק אחר כך אלמד כי לשפן כלל אין אזניים לבנות חדודות, כי אם לארנב) וחמישה קילוגרמים של גזר; אקבל את הדין ואת מקומי בסדר הדברים. אשליך את כל שהכרתי ממני והלאה לאלתר. כמובן, אקנה גם שלל פטישי פלסטיק צבעוניים, סאקי טוב, חוברות מנגה ומנגל פחמים לארח ביום העצמאות [על הדגל: שפן ובית בין עצי הזית]. מוכרחים להיות שמח. לא קשה להיות שמח נוכח הים התיכון הרוחש בעונה זו בשפעת גוונים, כאילו צופן הוא את עצם-לוזו של האביב: ירוק, טורקיז, תכלת, כתום, סגול. ויותר מכולם, הירוק. ירוק, הולך ושוטף אל החוף, בלא מעצור, בלא שהיות, בלא גבולות ולאומים. כאילו אין לו הרהור-כלל לגבי ירקותו, כאילו קדם-הוא למעשה בראשית, אם אמנם היה מעשה בראשית, ולא נניח מעשה בּשארית שהגיעה מיפן, ליָפֵּן את יפוֹ, ונמצאה מְשַפָּנֶת והולכת את האזור כולו, ובפרט את צאצאי צאצאיהם של  שפן הסופר ושל יונה הנביא, אשר ירד לים, כזכור, דרך יפוֹ.

*

*

בתמונה למעלה: Hokusai, The Great Wave Of Kanagawa, Color Woodblock Print 1829-1832

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

1

 

בספרו הגאקוּרה (עלים נסתרים) השמיע הסמוראי ימאמוטו טסונטמו (נפטר 1716 לערך) לתלמידו לבלרו את הדברים הבאים:

כאשר אתה מאזין לסיפוריהם של אנשים משכילים וכדומה, עליך להאזין בכנות עמוקה, אפילו אם מדובר על משהו שכבר מוכר לך. אם קורה, כי הודות להקשבה שוב ושוב לאותו הדבר, עשר או עשרים פעמים, אתה מגיע פתאום להבנה בלתי צפויה, אזי זה רגע מיוחד מאוד. מעשיהם הטובים של אנשים זקנים גלומים בדיבורם המייגע.

[ימאמוטו טסונטמו, הגאקוּרה, תרגמו מיפנית לאנגלית: אשיקאגא יושיהארו ורוזמרי בנט, תרגם עברית: תומר י' רוזן,  הוצאת משכל והוצאת אסטרולוג: תל אביב 2010, עמ' 78]

   לכאורה, ניתן לקרוא את האפוריזם הזה כמוסב על נימוס; נסיון לשאת באורך רוח, בכיבוד, דברים שכבר הושמעו לא פעם, העשויים להפיל על שומעם שממון.  אבל זוהי הקשבה חיצונית, והכותב הרי מזמין אותנו להאזין בכנות עמוקה. דומני, כי הוא מבקש להזמין אותנו לשמוע את הדברים בעד תיבת תהודה, לנסות לעקוב אחר הוריאנטים העדינים השונים בהם נמסרו הדברים, לא בעד מלותיו המשתנות של הדובר או המצבים השונים בהם השמיע את הדברים, כי אם בעד מצבי הנפש השונים והסיטואציות השונות בהם נתון המקשיב לדברים. לעומקם של דברים, דבר אינו נשמע אותו דבר אף אם הוא לכאורה שב ושונה את עצמו.  הקשב הזה להדהודם של הדברים בנפש, ליכולת להבין כי הנפש עצמה מאזינה לדברים בכל עת ופעם מתוך מצב שונה בתכלית היא הכנות העמוקה. כאשר האדם אינו משים עצמו כארכיב של ידע בלבד, אלא הוא קשוב אל סוד התגוונותם, התפרטותם והסתעפותם של הדברים בתוך נפשוֹ. כאשר האדם מצליח להיות קשוב לתנודותיה העדינות של נפשו, כל שכן לתנודותיה העדינות של נפש הזולת, זהו אינו כיבוד ונימוס גרידא, אלא שער להבנה בלתי צפויה, על התגוונותם והתעמקותם המתמידה של הדברים, דווקא מתוך מה שדומה לנו כשגוּר לעייפה. השממוֹן,קוצר הרוח, לדעת המחבר, אינן מוכרחות לעלות בפני נפשו של האדם הקשוב בכנות עמוקה. אדרבה, אדם קשוּב ידע גם להקשיב לו רק למלל הנמסר לו, אלא גם לאופנים השונים, לוריאנטים העדינים, שבהם נמסרו לו. מבחינה זאת, דיבורם המייגע של הזקנים, אליבא דטסונטמו, עשוי לפתוח לבו של השומע. ואם ילבש ענווה ופשטות עמוּקה, ודאי ילמד כי הקשב והחזרות הרבות הן לטובתו משום שהן מכשירות אותו לקשב. מבחינה זאת, יש בדבריו של טסונטמו, בכדי להאיר נקודה מהותית ביחס אל טקסטים עתיקים ומרובי חזרוֹת. בכל זאת יש להוסיף ולהאזין, לשמוע את הוריאנטים, את ההדהודים, לנסות ולצייר את המצבים השונים, מתוכם חוזר המחבר על הדברים שכבר מסר, להתייחס לזה לא כאל ליקוי, אלא כאל הזמנה לעמוד על משמעים עדינים נוספים, הנעלמים בשמיעה/ראייה ראשונה או לעמוד על יסוד התפרטותם והשתנותם של הדברים, שאינם שבים לעולם על עצמם באותו האופן ממש.

   דבר אחר, המין האנושי עצמו עשוי להטיל שממון על הנפש. עלילותיו שבות ונשנוֹת. אפילו האלמנטים היוצרים בו שונים את עצמם, עד כי כל אשר נִכָּר בתחילה כחדש ומקורי, מקים לעצמו חקיינים ואפיגונים למכביר, או המון לומדים ועוסקים המבקשים רק לשוב ולהבין את אותן תובנות שרבים וטובים לפניהם הבינום. ואף על פי כן, בד בבד, זהו יסוד לעניין גדול, משום שהדברים השבים ונשנים, מצטיירים אף הם באזני המקשיב להם בכנות עמוקה, כמשתנים כל העת, משתנים מאדם לאדם, מדיבור לדיבור, מנפש לנפש ומלב ללב. כאשר קשובים להדהודים הסמויים הללו בין הבריות, אפשר לדמות מערכת עניפה של זיקות ושל שוֹנוּיוֹת, בין הדברים, ומתוך האִימוּן הקשוּב הזה, ניתן להאזין לעולם כתיבת תהוּדה דרכה מצטללים הדברים כּוּלם.

*

2

*

הִצִּיגוּ אֶת הַכְּלוּב לְמוּל הַיָּם,

בְּתוֹכוֹ הַנָּמֵר יוֹשֵב בְּלִי נוֹעַ, עֵינָיו

בַּגָּלִּים, אֲבָל רוּחוֹ לֹא שָם:

הִיא שוֹאֶגֶת עִם הָרוּחַ, הַיָּם, הַגֵּאוּת וְהַשֵּפֶל

וְכְצִפּוֹר הִיא מְרַחֶפֶת עַל זֶה הָעוֹלָם, הַשָּפוּף

הַכָּפוּף לְחֻקֵּי הַאָרֶץ שֶאֵין לְשַנּוֹתָם.

[נונו ז'וּדִיסֶה, 'זואולוגיה: נמר קרקס', הרהורים על הריסות, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר,הוצאת כרמל: ירושלים 2000, עמ' 43]

*  

חשוב לעמוד על השיח הפרדוקסלי המתרקם בין כותרתו של השיר ובין השיר גופו. הכותרת, כעין מגדיר זאולוגי, או ערך אינציקלופדי, מתאר בפנינו את שהעיין עתידה לחזות בו, לחלוף על פניו, לתייגו כמראה מעניין ותו לאו. מראה של נמר קרקס דומם, יושב בלי נוע בכלובו שהוצב למול הים. על פניו, יוכל הצופה לשוב לביתו ולספר לקרוביו, כי הקרקס הציב נמר בכלוב על יד הים, אלא שהנמר כה אדיש לסביבתו, עד שבנקל ניתן לרחם עליו בשביו, לראות בו שבוי של האדם, נתון בכלאו, בכעין מצב שאין לשנותו, מצב שנכפה עליו כמו חוק-קוסמי, כעין חוק-הכבידה. אדם שיעבור על יד כלובו של הנמר בפעם העשרים, האם ייתן ליבו אפילו לכך?

    מצד אחר, מורה לנו ז'ודיסה, כי הנמר השקט, אינו רק מוצג שאנו חולפים על פניו. הוא יש שהוא לעצמו. ושלוותו אולי כניעותו החיצונית, אינם אלא קליפה הקודמת לפרי. המאזין היטב, היטב, יוכל לדמות לשמוע את שאון שאגת רוחו של הנמר, את חייו הפנימים הכבירים. כל השבי, האילוף, חיי הקרקס המדודים, אינם אלא למראית עין. האדם אינו קנה המידה לכל הדברים. נמר, או ים, גיאות ושפל וצפור אף הם קנה מידה, וכולם מנהלים בינם ובין עצמם דינמיקה של יחסים, של זהויות, רחקים,  זיקות ושונויות. אף הנפש הקשובה אינה חווה את אותה חוויה פעמיים. מבחינה זאת, גם חוקי הארץ שאין לשנותם, ניתנים לקשב המבין אל התפרטותם, הסתעפותם וגיוונם האין סופי כמעט, הניבט מנפשו של כל יצור ויצור בקוסמוס. הם חדלים להיות משוואה, שניתן לעשות בה שימוש לתועלות שונות; והופכים למוסיקה אינטרפרטיבית, אימפרוביזציה של השתקפויות והדהודים, המשתנים והולכים כל העת. גם הדברים הקבועים ביותר, הולכים ומשתנים. התובנות, והפשרים מתחדשים כל העת. ביסוד הדברים עומדת השָּנוּתם, אך גם השתנותם, כפי שהם נקרים ונִכָּרים בפני הנפש.

   מבחינה זאת, להתבונן בפעם העשרים ויותר בצפורים נודדות, או בפריחת האביב, עשוי להיות דבר שגוּר, מוּבן לעייפה, כמעט מטריד. אך גם עשוי לצפון בחובו הארות בלתי צפויות, הנובעות מן ההתבוננות במגוון המקרים; קשב של נפש, שאינה הומה להשיג תכליות ולא תועלות, לא ללכוד מובן מסוים כמו ללכוד צפור בכלוב, או לקטוף את פרחי העץ, אלא להבין כי הדברים אחוזים בתנועה, וכך היא גם הנפש עצמה. במובן זה, הופכים אז הדברים למפרט אין-סופי כמעט של אפשרויות ורשמים, ועל כן—של תוֹבנוֹת חדשוֹת, פּוֹרוֹת ומתחדשוֹת.

 

בתמונה למעלה: Hokusai 1760-1849, WaterDragon, Ukiyo-e, Date Unknown

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

1

 *

הַלַּיְלָה הַזֶּה שוֹנֶה כָּל כָּך מִכָּל הַלֵילוֹת;

בַּלַּיְלָה הַזֶּה אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ, הַזָּר,

גוּפִי מְקַבֵּל אוֹתְךָ

כּמוֹ הָיִיתָ גָם אַתָּה עַם אוֹבֵד

[מרג'ורי אגוסין, מתוך: 'פסח בצ'ילה', מפות האהבה, תרגמה מספרדית: רחל פרק, הוצאת אבן חושן: רעננה 2006, עמ' 111] 

   השניוּת מעוררת-הלב של אגוסין; שעון מעורר של חילופי עונות; הבזק מחוגים בלתי נראים, החולפים לעיניי כאילו מפענחים בי איזה ברקוד סודי. הן כל אשה שאהבתי—הייתי לגביהּ בתחילה זר, זר מוחלט. ואף, כאשר מקיימים זוגיות של שנים, האם הזרוּת, המסתורין המוחלט, מתפוגג או מועם? או  שמא זהו לילה מחזורי, שבו תמיד אני מגלה את עצמי בבחינת זר, שונה, עם אובד?

   עמנואל לוינס הגדיר פעם את הנשיוּת, כמסתורין מוחלט (שיחה עם ברכה אטינגר שראתה אור בתרגום לעברית בכתב העת עיון בשם: 'הזמן הוא נשימת הרוח') , ועל כן ככניסה לקדוּשה.  מקובלים מסויימים, מפני אותו הלך-רוח, אך משום שקשרו את המיניוֹת הנשית ביסוד החומרי- המתאווה (פילוסופים ומיסטיקונים ימי ביניימיים נטו לזהות את נשי עם החומר  ואת הגברי עם השכלתני או הרוחני), ראו בהּ דווקא כניסה אל הטומאה.

   ברשימה ישנה שלי, 'בשער האין-חוק ואפשרוּת האהבה' כתבתי על האלהוּת, כמסתורין המוחלט, כזר אולטימטיבי, שיש לארחו, על אף זרותו המוחלטת שלא תפוג לעולם.

   מעולם לא חשבתי על עצמי כזר במעשה- האהבה. אגוסין פקחה את עיניי לראות עד כמה יש חסד במעשה האהבה.  בגוף הנשי המקבל לתוכו את הגברי, אוסף ומארח, כמו היה עם אובד. כמה נחמה ובד בבד חוסר נחמה ישנה באהבה כזאת. אפשר, הן המאפשרות כי  הסדר וגם המסתורין יימשכו, ולא יפוג טעמם.

*

2

בּכְבִיש הַצָּפוֹן

אוֹר עַל הַמּוֹרָדוֹת

            אָנַה, אַמַלְיָה

בֹּאנָה אִתִּי לקבל את האור

 

בְּיָדִי הַשַֹמָאלִית אֲנִי מַחֲזִיק אֶת יָדָּהּ שֶל אַמֶלְיָה

וּבַיְמָנִית אֶת יָּדָּה שֶל אָנָה

שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת חַיֵּינוּ וְאֶת הָאוֹר.

שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת יָדֵינוּ ואֶת הָאוֹר.

שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת הָאוֹר, אֶת הַשֶּקֶט וְאֶת יָדֵינוּ. 

 

הָיָה יוֹם שֶהָלַכְתִּי בּוֹ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה בְּלִי אַף אֶחָד.

הַשֶּמֶש עֲדַיִן זָרְחָה עַל הַמּוֹרָד הַצָּהֹב

אוּלָם הַבְּדִידוּת הָיְתָה חֲזָקָה יוֹתֵר מֵהָאוֹר.  

גַּם אִם הַשֶּמֶש זוֹרַחַת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חֲבֵרִים

אַל תֵּלְכוּ לְעוֹלָם לְבַדְכֶם אֶל כְּבִיש הַצָּפוֹן.

[אנטוניו גֵמוֹנֶדַה, 'בכביש הצפון', אם כי כבר מאוחר, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001, עמ' 80]   

*

 אכן, כדברי גמונדה, לעתים הבדידות חזקה יותר מהאור, אני נזכר בהליכות ההן בצדי דרכים ברמת הגולן לאור כוכבים. הפחד מתעורר, כמו נחש פנימי האומר להקיש, רק כאשר נגלו לעיניי אורות של יישוב, מגע מחודש של ציביליזציה. אבל בכל זאת, גם בשנים ההן, על יד מדורה בלילה, או מול הכנרת בליל ארוך ודומם עם חברה וחבר קרובים ללב, יכולתי לגלות בעצמי, את מה שלא תמיד היה ברור לי, שלא נועדתי להלך בצד הדרך לבד. אם יש דבר מה שאני חב לכתבים הסופיים הערביים-תורכיים-פרסיים היא ההדגשה על יסוד החבורה הסוּפית, חבורה שבמיטבה מפגישה בין אנשים בני דורות שונים, שהגיעו להכרות רוחניות שוות, ועל כן מתקשרים אלו באלוּ, גם מעבר למקום, לזמן, ולחיים; דרכם הצלחתי להבין לראשונה את פשר חבורת ספר הזהר, ואת יסודהּ של חבורה שבמיטבה כל חבריה, מקבלים אלו מאלו ונותנים אלו לאלו, ללא היררכיות וסדרים מוגדרים, אלא מתוך קשב וקירבה, לאורות הגלויים ולאורות הנעלמים.

   זכרון השמש הרומצת מעבר להרים בסוף הליל, כגחלים לוחשות האומרות להעלות מתוכן שלהבת של כתם ואודם, הלילה כלה.כחתול גוסס המוציא את נשימותיו האחרונות לעיניי. הפעמים הההן בהן חשתי כה עזוב בעולם, עד כי דימיתי  כי אני אך תולע, וכל תועלתי, כי הלילה אהיה פרפר עוד הפעם.  ובינתיים, בתווך, הילכתי עוטף בצללי העולם, ככוכב נופל.  חסר משאלה.

*

*

בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, Wreckers, Coast of Northumberland, oil on Canvas 1836

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

1

בשבוע האחרון נעתי ונדתי. הייתי בפתח תקווה, בבאר שבע, ביפו, בדרום תל אביב, במרכז תל אביב, בחיפה. פגשתי א/נשים מעניינים/ות. שתיתי כמה משקאות משובחים. ניהלתי שיח מעמיק עם תוּכִּי מדבֵּר, ושוב חשתי עד כמה פערי הכשרים הקיימים לכאורה בין בעלי החיים אינם אמורים למנוע מהם תקשורת. שמעתי על ציירת ומייצגנית ששמה קץ לחייה בניו יורק מראש אחד הבניינים, עוטה לגופה שמלת כלה ובידיה זר פרחים (הוראות המייצג הסופני הזה נמצאו אחר כך); ישבתי על חלקת דשא גדולה בלילה לבדי מהופנט מן הלבנה, כמו חתול—שעה שהתארכה יותר מדיי. לא חשבתי על דבר. אומרים כי בהמרה הגדולה בסלוניקי 1683, קיבלו על עצמם יהודים רבים את דת האסלאם, אחר שראו כביכול על פני הירח את קלסתר פניו של שבתי צבי וכמה מרעיו שהתאסלמו עימו (בשנת 1666). לא תרתי אחר פנים בירח. לא ביקשתי דבר. שקט ומחריש כאגם דומם, שפני הלבנה נִבָּטים בו, והוא עצמו אינו רוצה להיראות בשום מקום; ברכבת מחיפה נסעו עימי המוני נערות תל-אביבהּ לבושות בחולצות-בטן עם דיוקנו המתנוסס של ג'סטין ביבר. כאשר הן מביטות נניח אל הלבנה הנשקפת לעומתן מעבר לענן, האם הן מזהות שם את קלסתר פניו של ג'סטין ביבר?  בטיול של אחר צהריים מאוחרים הצביע בני הפעוט השמיימה ושאלני: 'מה זה?'. תחילה חשבתי שהוא מכוון את אצבעו המורה אל ציפור חולפת. אחר כך הבנתי כי התכוון אל הלבנה, שכבר זרחה בשמי היום. 'זאת הלבנה' עניתי לו. 'לבנה?' שאל. 'כן,כן, לבנה' עניתי לו. הוא עקב זמן-מה אחר מסע הלבנה בשמיים. התרשם מכך שהיא מלווה אותו בטיול. לבסוף בפתח הכניסה לבית הוא הצביע אליה שוב ואמר 'ביי, ביי, לבנה'. אחר כך התהרהרתי לחשוב מדוע הצגתי לו את המאור הגדול הזה, כלבנה ולא נניח, כירח או כסהר.  ירח גזור הוא מן הזמן (ירח), סהר גזור מן הצורה (בארמית הסהר נקרא: סִהַרַא). רק הלבנה נושאת עימה את האור הלבן, שיש משהו עדין בהּ המושך את העין, שלא כאור השמש המכלה את העין. חום דואב שאין להביט. רק בערב, לעת דמדומים, הופך השמש לחמה. אני מוכרח לזכור לצאת להשתזף בקיץ לאור הלבנה, למצער: לצאת להתהפנט יותר לבדי. חלקת דשא, הלבנה ואני.

*

2

קראתי את ספרו של ד"ר עזّ אלדّין אבו אלעיש, לא אשנא (הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011). ספר חשוב מאין כמוהו להבנת מצבם הקשה של תושבי עזה מאז החלת הממשל הצבאי הישראלי בשלהי שנות הששים, ובמיוחד בעשור האחרון, לאחר ההתנתקות הצבאית הישראלית כביכול, מעזה ומרפיח, עליית החמאס,  ופרשת הפעולה הצבאית הישראלית, שנתכנתה במקומותינו 'עופרת יצוקה'. מעבר לטרגדיה האישית של אבו אלעיש, העושה כיום עם שרידי משפחתו בקנדה, המחבר מטעים את קוראיו במצבם האזרחי הקשה של תושבי עזה, הנתונים לחסדי שומרי המעברים בצד הישראלי ובצד המצרי, מעוכבים שעות, לעתים ימים (בצד המצרי), נסיעתם/כניסתם עומדת תמיד בסכנת ביטול, גם אם השיגו את כל האישורים. אבו אלעיש גם מספר על כל הישראלים, היהודים והמצרים שהיטיבו עימו במהלך לימודי הרפואה שלו והשתלמותו כרופא. הוא בחר לא לשנוא ולחנך את ילדיו לשלום ולדו-קיום בין העמים, אף על פי שמקורו בכפר שאדמותיו נגזלו, לטובת הקמת חוותו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. אף על פי שכילד נעקרה משפחת אביו, שוב ושוב, בלחצו של המושל הצבאי דאז אריאל שרון. ואף על פי, ששנים אחר כך, בעת שאשתו נאדיה שכבה על ערש דוויי בבית חולים ישראלי, נאלץ להיות מעוכב במשך שעות במעבר הגבול, וכאשר סוף-סוף הגיע לבית החולים היא כבר נאספה לבית עולמהּ. ולבסוף, הרג בנותיו ואחייניתו (בסאן, מיאר, איה ונור)  בפגזי טנק במהלך אותו מבצע צבאי נואל. אבו אלעיש גם מדגיש את מקומהּ המיוחד של משפחת חקלאים ישראליים, שהעסיקה אותו בנעוריו, אשר לימדה אותו שיעור חשוב בכיבוד הדדי, אמון, ואפשרות של דו-קיום בשלום.  אני רוצה להביא כאן דברים שמשמיע אבו אלעיש קרוב לסוף ספרו, אשר לדעתי ראוי הוא שייחרטו על לוח-לבם, של כל החיים על כברת ארץ זו:

לדעתי הדרך היחידה של הפלשתינאים והישראלים לנוע קדימה היא דרך של דו-קיום ושיתוף פעולה, דרך של שותפות ושל שיתוף במישור הבסיסי ביותר. במקום לדבר על שלום וסלחנות, עלינו לדבר על אמון, על כבוד, על האנושיות המשותפת לנו ועל מאה אלף צעדים נוספים שעלינו לצעוד כדי להגיע בסופו של דבר לשלום ולסלחנות. הסכסוך במזרח התיכון לא ייפתר לעולם כל עוד יש שנאה כה רבה בשני הצדדים, כל עוד סובלנות ופשרה, אינן חלק מהמשוואה. ידוע לנו שדרכים צבאיות הן חסרות תועלת משני הצדדים. אנו אומרים שמילים חזקות מקליעים. אך הקליעים ממשיכים למצוא את דרכם למטרות. הפילוסופיה שלי פשוטה מאוד, כמו העצה שנותנין הורים לילדיהם: תפסיק לריב עם אחיך ותהיו חברים, כך יהיה טוב יותר לשניכם.

מדוע שלא יהיו לנו חופש וצדק במקום שתיקה או אלימות? אלה דברים בסיסיים, חיוניים לרווחתו ולהישרדותו של כל אדם. אם ברצוננו להיות מאושרים, בטוחים ומוגנים, חובתנו כמשפחה אנושית אחת לתת חופש וצדק לכל אחד ואחת מבני אותה משפחה. אם אתם מודדים את האושר על פי מידתכם, זה טוב—אבל רק בשביל עצמכם; תארו לעצמכם עד כמה יתעצם אושרכם אם תחלקו אותו, ולא תשמרו אותו לעצמכם. אנו הרבה יותר טובים כאשר אחרים מעשירים אותנו, והרבה יותר שמחים כאשר השמחה משותפת. 

[עזّ אלדّין אבו אלעיש, לא אשנא, תרגמה מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011, עמ' 237-236,234]

ספרו של אבו אלעיש מקפיד לבקר את הממסדים הפוליטיים-צבאיים של העמים, אך מהיר להזכיר את פניהם המאירות של א/נשים טובי לב ומטיבים בני עמים שונים, אשר נרתמו לעזרתו בשעות קשות. ספק אם היה יכול לכתבו בעזה או בישראל מבלי להיפגע מידי קנאים מכאן או מכאן. אף על פי כן, דמותו ותלאותיו, הזכירו לי את יוסף ק' של קפקא (המשפט), אולי אף את היושב לפני שער החוק. אני שמח בשביל אבו אלעיש על חייו החדשים בקנדה, מאחל לו הצלחה רבתי בשיקום משפחתו ובהצלת חיי אדם ברחבי העולם. נעצב אל לבי בשביל אזרחים עזתיים הנאלצים דבר יום ביומו לחיות בטרור המושת עליהם, אם על ידי הנהגת החמאס, אם על ידי מערכת הביטחון הישראלית, אם על ידי השוטרים המצריים. זהו ספר אמיץ. גם אם אינו ממש יצירה ספרותית, אלא בבחינת וידוי אישי נוקב.  טוב הוא בעיניי לאין שיעור יותר מטורי עיתון על אודות העוולות בעזה, שתמיד נדמים כאילו מבקשים להציג את צה"ל כקלגסים ותו לאו. זהו ספר חשוב בעיניי. אני שמח מאוד כי התוודעתי אליו. כמה מרשמיו ומתובנותיו של אבו אלעיש—דווקא משום הגיונם הפשוט ואנושיותם הקורנת, ייהמו בי עוד ימים ארוכים.

*

3

 

אני מנצל את חירותי היחסית לקרוא לכל מי שעומד לשבת מחר על יד שולחן ליל הסדר להימנע מאמירת'שפוך חמתךָ על הגויים אשר לא ידעוךָ'  אל מול הדלת הפתוחה לאליהו הנביא. ההגדה ככלל, הינה טקסט שנערך בימי גאוני בבל (מאה שמינית ותשיעית) וקשה לומר כי הוא בבחינת מיטבם של חז"ל. הקטע של "שפוך חמתךָ' הוסף לראשונה לסדר ההגדה רק במאה השתים עשרה, בעקבות הפרעות הקשות ביהודי אשכנז בשנת 1096 ואחר-כך. כמובן, היהודים אז היו חסרי מדינה, חסרי צבא, ובמקרים רבים נטולים כמעט את היכולת להתקומם ממש כנגד המוני הפורעים. במידה זאת, הם היו מסוגלים בעיקר לשפוך חמתם מילולית, ואמנם בקשות נקם שכאלו שגורות ומצויות אף בין הקינות האשכנזיות לט' באב, וכן בפיוטי הסליחות של ערב ראש השנה, עת אמור היהודי האשכנזי להיכנס ולהתפלל לא רק על ישראל אלא על כל אומות העולם [עמדה כזאת, של קריאות נקם פומביות בגויים, מבעיתות בפירוטן מצויות גם למשל בין פיוטיו של ר' יוסף קרא, תלמיד-חבר של ר' שלמה בן יצחק (רש"י), וכן בפיוטיו של ר' אפריים מבון (ספר הזכרון)]. על כל פנים, ברבות הדורות, וכאזרחים המכבדים תפישות ליברליות של חירויות הפרט וזכויות האדם, היושבים במעצמה צבאית, שמטוסיה וחילותיה מצטיינים בפעולות, עתים כנגד מחבלים, גייסות ואנשי טרור, עתים כנגד אוכלוסיות אזרחיות. כמעצמה כלכלית המביאה פועלים זרים, מבקשת להגביל את תנועתם, ולגרשם—אותם ואת ילדיהם, דוברי העברית, שנולדו והתחנכו כאן, כבר לא ייתכן אפילו בהיסח דעת לומר: 'שפוך חמתךָ על הגויים אשר לא ידעוךָ'. זה קצת דומה בעיניי לקריאת 'אטבח אליהוד!' אצל הפונדמנטליסטים האסלאמיים . אבל גם אצלם, למיטב ידיעתי, אין טקס דתי קבוע, בו הם משננים בחיק משפחתם' אטבח אליהוד!'.

   לא רוצה לטבוח. לא רוצה לבקש את האל בתפילתי לשפוך חמתו על גויים, לא משנה אם פגאניים או מונותיאיסטיים, אדם הוא אדם, לא משנה יהודי או בלתי יהודי, הוא אינו אמצעי של עמים, ממשלות, או ממסדים דתיים. לכל אדם יש את קיומו הייחודי, את התרומה המיוחדת אותה הוא עשוי להשיא לעולם.  לא הייתי רוצה לבלום זאת. לא לדכא. לא להמית, לא להמיט אסון. אני כבר שנים נמנע מאמירת 'שפוךְ חמתךָ על הגויים אשר לא ידעוּךָ' ובליל הסדר, וכאשר סובביי קמים ממקומם לומר את הטקסט הזה אל מול הדלת הפתוחה, אני נשאר יושב ושקט. ילדיי מודעים לכך היטב. אני רואה בזה כלל חשוב, חלק אינטגרלי בקיום מצוות 'והגדת לבנךָ'.

*

4

 

   ובכלל ההגדה הינה הצהרה, אשר יותר משהיא מנסה לברר שאלות מטפיסיות, הריהי מבקשת לכונן זהות פוליטית יהודית לאומית-דתית-בדלנית. ניתן להסבירהּ על רקע תקופתם של גאוני בבל, שנלחמו על האוטורטיביות שלהם בעיניי רוב הקהילות היהודיות בעולם, ולגבור על נסיונותיהם של המוסלמים (שיעים וסונים), הנוצרים והקראים, להביא להמרתם של היהודים ברחבי פזורתם. למשל, בתקופתם של הגאונים פעלו ברחבי המזרח התיכון תועמלנים-דתיים (דעוא) שניסו ואף הצליחו לעשות נפשות רבות לאסמאעיליה', פלג שיעי, שהלך וצמח מבחינה פוליטית וטריטוריאלית, ונודע בסובלנותו לבעלי הדתות כולן. על כל פנים, ישראל מוצגים בהגדה כיסוד העולם, ויציאת מצרים—אינה מוצגת כיציאה מעבדוּת לחירוּת בלבד, וכמבוא למתן תורה בסיניי, אלא כאירוע קוסמי, הבא לבשר לאומות כולם, אבל בראש ובראשונה ליהודים המסובים אצל שולחן הסדר, את מרכזיותם של ישראל, ואת מקומם המיוחד בעיניי אלהי עולם מקדם.

   איני אף אחד מארבעת הבנים שבהם דיברה תורה: איני חכם, איני רשע, איני תם ואיני שאינו יודע לשאול; אני שאשב-מוזר אצל שולחן הסדר, אהגה בשורותיו של ג'ון דאן (JohnDonne) : 'דבר אינו שלם עוד/דבר אינו מובן' (תרגם מאנגלית: אסף שוּר), אוֹ בחזיונו של אוקטביו פאס:' רָאִיתִי אֶת עַצְמִי עוֹצֵם עֵינַיִּים:/ חָלָל,חָלָל/ שֶאֲנִי בּוֹ, וּבוֹ אֵינֶנִּי' (תרגמה מספרדית: טל ניצן),ואחוש כי הן הולמות את זהותי, את יהדותי, גם את תפישתי את החירות שבי, לאין-ערוך יותר.

*

לקריאה נוספת: ראשי צפורים ותפוחי אדמה

*

חג שמח לכל קוראותיי וקוראיי

פחות עבדויות יותר חירויות, לנו, ליושבים בקרבּנוּ ולכל באי עולם.  

בתמונה למעלה: יגאל עוזרי, טוסקנה, מונופרינט בטכניקה מעורבת 2007.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

"מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ" כתבה סַפְּפוֹ (פְּסַפְּפוֹ, בניב האיאולי הקדום שבו דיברה) מן האי לסבוס (630-אחרי 591 לפנה"ס) אשר ניגנה והקריאה את שירתהּ בלווית פריטה על כֶלִיס, נבל אשר תיבת התהודה שלו היה עשוי שיריון צב. במידה רבה היתה ספפו אמנית יוצרת, מוסיקאית ומשוררת, כעין: Singer-Songwriter קדומה. היא תוארה על ידי בן דורהּ המשורר אַלְקָיוֹס כך: הוֹ סַפּפוֹ סְגֻלַּת הַשֵׂעָר, שֶחִיוּכֵךְ עָנֹג. ספפו השאירה אחריה פרגמנטים רבים, חלקם הגדול בני שורה אחת או שתיים, המלמדים בכל זאת לשיעורין על מורכבות עולמהּ הפנימי. מאוסף שירי החתונה הגדול שהשאירה, דומה כי היא בשל הפופלריות שלה היא הוזמנה להופיע בשמחות, אולי אף התפרנסה מכך בכבוד. משירי אהבה ותאווה לנשים עולה כי ספפו אהבה נשים. הצלחתהּ שיחררה אותה מן התלות הכלכלית בעולם הגברים. היא היתה אמנם נשואה לגבר כנראה, כמקובל. באותם עתים,אך לא ברור האם חיה עימו. היא אף אספה סביבהּ תלמידות ומאהבות והקדישה להן שירת אהבה. לפיכך, כפי הנראה, הפיצו הגברים היוונים אחר פטירתהּ את המיתוס, לפיה באחריתהּ התאהבה בעלם צעיר ויפה ושמו פַאוֹן, ומרוב אהבתה שנכזבה השליכה את עצמה ממרומי צוק שבאי לֶאוּקַס. למיתוס זה כפי הנראה אין שורש במציאות, ודומה כאילו הגברים היווניים ביקשו לשלוט בגורלהּ, אם לא בחייה, אזיי אחר מותה.  אולי התוסף לכך היבט נקמני, מפני שמשירי ספפו, כפי שהעיר בחן המתרגם-מהדיר של שיריה בעברית, שמעון בוזגלו, מצטייר הגבר, כסוג של בעל חיים עימו נפגשים ומזדווגים בעיקר ביום הנישואין עצמו, מבלי תת דעת עליו כלל אחר-כך.

"מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ" כתבה סַפּפוֹ, וכאשר הקדשתי לאחרונה שעה ארוכה לקריאת המהדורה העברית של הפרגמנטים שנשתמרו משירתהּ [סַפּפוֹ, "מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ", ערך ותרגם מיוונית עתיקה שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2010]  עלתה בלבי המשוררת טלי לטוביצקי, אשר על ספרהּ היפה נַסּי מִלִּים כְּלָלִיוֹת יוֹתֵר (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010), כתבתי כאן לפני כמה חודשים. ספרהּ רצוף אהבת נשים, במיוחד לאהובה ספציפית, אשר פרק יחסיה עם המשוררת הסתיים. כגבר אוהב נשים, וכמי שסוד תורת הגעגועים לאישה אינו זר לו, מצאתי בספרהּ שירי אהבה לא מעטים שנתחבבו עליי מאוד. הם—ובמיוחד עדינותם,  גרמו לי לחוש הזדהות וקרבה מיידית.

הנה למשל, שיר חסר שם של טלי לטוביצקי, אשר בראשו הונח מוטו משל חורחה לואיס בורחס, "אשה כואבת לי בכל הגוּף"   

 

לֹא נִזְהַרְתִּי וְחָלִיתִי בָּךְ כְּמוֹ בְּמַגֵּפָה

וְהִיא מְעַקֶּמֶת אֶת אֶצְבְּעֹותַי

מִתַּחַת לַכָּרִית, הַגוּף הַמְעֻנֶּה

רוֹצֶה לַחְפֹּר לוֹ בּוֹר וְהַמִזְרָן לֹא נֶעְתָּר אֲבָל

סֹופֶג בְּלִי קוֹל, בְּהַשְלָמָה אֶת הַמְּלִיחוּת הָרְטֻבָּה הָעֲקָרָה

שֶל הַדְּמָעוֹת כְּפִי שִקָּלַט אֵי אָז, לִפְנֵי יְמֵי-שְנוֹת-אוֹר

אֶת זֵעָתֵךְ וְאֶת רֵיחַ שְעַרֵךְ וְאֶת תַּאֲוָתֵךְ

כִי הִשְתוֹקַקְתְּ אֵלֵי כְּדֵי

כָּךְ שֶהַפְּרִידָה מִמֵּךְ אֵינָהּ

אֶלָּא טָעוּת

שֶיֶּש לְהִתְעוֹרֵר אֵלֶיהַ מֵחָדָש כָּל רֶגַע

וּלְהַמְשֶיךְ לִנְשֹם.

[טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 56]

 

   זהו לדידי שיר של זמן-לב וגוף. הגוף החושק, המתגעגע ובד-בבד מבין כי הגעגועים והיסורים הנם חסרי מענה מצד; הלב, הזמן הרגשי שבלב, ממאן להניח, רוצה להמשיך עוד באהבה, להתנחם בזכרונהּ של האהבה והתשוקה. הגעגוע האצור בגוף האבל על הפרידה מביע את המרחק, אבל גם את הכניעה ואת חוסר האונים. הלב הממאן להכיר בזמן-השעונים, ועוד הומה ולא מניח, לזמן הרגשי של האהבה, יודע שהפרידה אינה אלא טעות. לאמיתו של דבר, הוא זה שאינו מניח לאוהבת לכרות לעצמה בור. הוא—מתוך זכרון האהבה, ומתוך ידיעה שברגש על ההכרה להמשיך לאהוב, מתיר את המשך הנשימה ואת התמד החיוּת.

שירהּ של טלי לטוביצקי דומה מאוד בעיניי לשיר התחינה-התפילה של ספפו בפני אפרודיטה, אלת האהבה:

*

אַפְרוֹדִיטָה, בַּת-אַלְמָוֶת

עַל כֶּס-סַסְגוֹנִי יוֹשֶבֶת

אֵשֶת מְזִמּוֹת, בַּת זֶאוּס

אֲנִי מָפְצִירָה בָּךְ:

אַל תְּשַעַבְּדִי אֶת לִבִּי, גְּבִרְתִּי,

לְמַכְאוֹבִים וְיִסּוּרִים,

לֹא, בּוֹאִי לְכָאן, אִם אֵי-פָּעַם שָמַעְתְ

אֶת קוֹלִי מֵרָחוֹק – וְהִקְשַבְתְּ,

וְעָזַבְתְּ אֶת בֵּיתוֹ הַמֻזְהָב שֶל אָבִיךְ

וּבָאת עִם מֶרְכָּבָה, רתוּמָה לְסוּסִים יָפִים וּזְרִיזִים

שֶחָבְטוּ בִּכְנָפַיִם חוֹפְזוֹת

וְנָשְׂאוּ אוֹתָךְ מִצְחוֹר הַשָּמַיִם

אֶל הָאָרֶץ הַשְחוֹרָה.

 

חיִש הֵם הִגִּיעוּ

וְאַתְּ – הוֹ, בּרוּכָה –

חִיַּכְתְ אֵלַי עִם פְּנֵי-הָאֵלָה שֶלָּךְ

וְשָאַלְתְּ אוֹתִי מַה שוּב קָרָה לִי

 וְלָמָּה אֲנִי שוּב קוֹרֵאת לָךְ

וּלְמָה אֲנִי מְיַחֶלֶת כָּל כָּךְ

בְּלִבִּי הַמְשֻגָּע:

"אֶת מִי שוּב עָלַי לְשַכְנֵעַ

לְהַחֲזִיר לָךְ אַהֲבָה?

מִי, פְּסַפְּפוֹ, פּוֹגַעַת בָּךְ?

 

כִי אִם הִיא בּוֹרַחָת מִפָּנַיִךְ

תֵכֵף תִּרְדֹף אַחֲרַיִךְ!

אִם הִיא דוֹחָה אֶת מַתְנוֹתַיִךְ

הָא! בְּעַצְמָהּ תָּעֲנִיק לָךְ.

אִם הִיא לֹא אֹוהֶבֶת,

תֵּכֵף הִיא תֹּאהַב אוֹתָךְ –

תִּרְצֶה אוֹ לֹא תִּרְצֶה!

 

בּוֹאִי אֵלַי גָּם עַכְשָו,

גָּאֲלִי אוֹתִי מִן הָעִנוּיִּים הַקָשִים

וְאֶת כָּל מַה שֶלִּבִּי מִשְתּוֹקֵק לוֹ –

מַלְּאִי, הֲיִי לְבַעֲלַת בְּרִיתִי.

[סַפּפוֹ, "מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ", ערך ותרגם מיוונית עתיקה שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2010, עמ' 30-29]

*  

ספפו כמו נמלטת מעם מכאובי האהבה אל אידאת האהבה הגלומה בלבהּ, אלת האהבה, ומשם שואבת את הכח להמשיך ולקוות וליחל, כי הדברים עוד ישתנו וכי האהובה העוזבת או הממאנת עוד תשוב לזרועותיה ותחזיר לה אהבה. כמובן, שירהּ של לטוביצקי חסר את הפנייה אל היישות העלאית שמגלמת האלה, אלא אם כן, אותה יישות עלאית אותה קוראת ספפו בשם אפרודיטה אינה אלא האידיאה של האהבה, או האהבה עצמה, אותו יסוד בלתי משתנה של אהבה השוכן בלב המשוגע העיקש, הממאן להתנחם, המבקש להיאבק באכזבת הפרידה המתארכת, ומבקש בכל מאודו להמשיך לאהוב את האהובה, ולמצוא כח להוסיף לנשום ולאהוב.

*

מחר, יום שני, 11.4.2011, 20:00, תועלה בתיאטרון תמונע (רח' שונצינו  מס' שמונה) בתל אביב יצירתהּ הבימתית של עדיה גודלבסקי, בְּאָלֶ"ף סופה שתנוח, יצירה המקיימת דיאלוג עם המיתוס של אורידיקה המבקשת את אורפאוס ואת החיים מצד, ועם הסונטות לאורפאוס לריינר מריה רילקה, על המוסיקליות הקפדנית- ההרמונית שלהם, מצד. זוהי מונודרמה אקספרסיוניסטית, שהעלתה בדעתי, כאשר צפיתי בהּ בראשונה, טקסים מגיים ומיסטיים בני העולם ההליניסטי העתיק, וכן כמה ממחזותיו הקצרים של סמואל בקט, כגון: לא אני. את עדיה מלווה לאורך הערב המוסיקאי דניאל דוידוביץ'. אבל בקטעי היצירה, בהם מלווה עדיה את עצמה בלוויית נֶבֶל-טרובדור, היא נשמעה לי כמו מי שמקימה לתחייה את שירהּ של ספּפוֹ: בּוֹא נֵבֶל אֳלֹהִי/ לְבַש קוֹל וְהְיֵה (סַפּפוֹ,"מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ", עמ' 105). אני מקווה מאוד להגיע מחר ולצפות ביצירתהּ של עדיה גודלבסקי בשנית. באתר המייספייס של עדיה ניתן לצפות באמצעות לינק המצורף בצידו השמאלי של הדף (תחת הקטגוריה: מעניינים).    

 

 

בתמונה למעלה: סיגלית לנדאו, פני הים, תצריב, אקוויטנטה, חומצה חיה, 2006.

 

© 2011 שוֹעִי רז 

 

Read Full Post »

 

קרחת בגן חשוּך או תחוּם קטן של אור בין עלים שחורים. שם אני,

אדונית לארבע שנותי, אדונית לַצפורים התכולות ולצפורים האדומות

ליפה מכולם אני אומרת:

"אתן אותך במתנה לא יודעת למי."

"איך את יודעת שאמצא חן?" היא אומרת.

"אתן אותך במתנה" אני אומרת.

"אף פעם לא יהיה לך למי לתת צפור" אומרת הצפור. 

(אלחנדרה פיסארניק, 'ילדה בגן', בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מהדורת תרגום טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005, עמ' 104) 

*

   בשלהי הפרק השני מספרו של השיח' והמיסטיקון הסוּפי האנדלוסי הגדול, מחיי א-דّין אבן ערבי (1240-1165), פֻצֻץ אֻלחִכַּם (תּוֹשָבוֹת החכמה), מובא מיתוס יוצא דופן שאין לו כל מקור ערבי או אסלאמי קודם, והוא ודאי חורג מן התפישה התיאולוגית האסלאמית המצויה של אחרית הימים, כפי שהיא מצטיירת מן הקוראן ומן החדית'ים. אליבא דאבן ערבי סמוך לקץ הימים ייעשו הגברים והנשים חדלי יכולת-רביה והמין האנושי יתדרדר מוסרית ויפסיק לקיים את מרבית החוקים והנימוסים שציינוהו לתולדותיו. הילד האחרון בתולדות המין האנושי, הצאצא האחרון של שת בנם של אדם וחוה, יוולד בסין דווקא, תהיה לו אחות תאומה והוא ייצא לאויר העולם כשראשו מונח בין רגליה. "חוֹתָם הילדים" (ח'אתם אלאולאד), כך קורא אבן ערבי לילד הסיני הנבחר, ייקרא את המין האנושי כולו להתפלל לאלוה כדי שיעניק לבני אדם את יכולת הרבייה מחדש. עם זאת, האל ישיבם ריקם, וסופו של הילד ושל אחותו ושל כלל המין האנושי היא שייאספו לבית עולמם בבוא קץ הימים.

   זהו מיתוס מוזר למדיי וגם מהפנט למדיי, לא בשל נימתו האפוקליפטית דווקא, אלא משום הדממה האלהית, וחוסר הנחמה התיאולוגית שמציע המיסטיקון הגדול לציבור קוראיו, שבעיניי עצמו היה גדול מבחינות רבות גם מהנביא מחמד, שכן אם הנביא מחמד היה ח'אתם אלאנביאא' (=חוֹתָם הנביאים) הרי אבן ערבי כינה את עצמו ח'אתם אלאלויאא' (=חוֹתָם ידידי האל), ואת ספרו פֻצֻץ אֻלחִכַּם ראה בראש ובראשונה כספר שניתן לו בהתגלות, כשם שהקוראן ניתן בהתגלוּת לנביא מחמד. העולם האנושי, אליבא דאבן ערבי, יבוא אל קיצו הטבעי, עדי מוות, כשם שכל יחיד חייב לעבור בשערי המוות. הוא אינו טורח להדגיש סדר זמנים של ישועות לאחר בוא השעה, אבל גם אינו שולל כי מין חדש יווצר. מה שכן הוא אינו מזכיר שם לא את יום הדין ולא את גן העדן ואת הגיהנם, אלא הדברים יילכו בדרכם הטבעית, המין האנושי יזדקן ויסתאב, ובקשתו-תחינתו לשוב לימי נערותו לא תיענה. יוצא מכך, כי לשיטתו על האדם לחפש את שלימותו עוד בחייו בעולם הזה, ולא להמתין לחסד או לדין האלוה באחרית הימים, כפי שמאמינים מרבית המוסלמים גם כיום. יתירה מזאת, אחריתו של המין האנושי אינה מתאפיינת אצלו כתקופה של קבלת עולו של אללّה ושל האסלאם, אלא אדרבה מי שיקרא את המין האנושי לתפלה לאלוה יהיה דווקא ילד סיני אנונימי; הוא ולא אחר, יהיה צאצאו האחרון של שת, בנו- ממשיכו של האדם הראשון, ואף על פי כן, אותו ילד-נביא-מנהיג וכלל המין האנושי לא ייענו בתפלתם, כי כבר תגיע שעתו של המין האנושי להיאסף מן העולם.

   מה עומד מאחורי אותו ילד סיני? אני עדיין מהרהר. האסוציאציה הראשונית שלי היתה חזונם החברתי של הדאואיסטים הסינים להגבלת הריבוי הטבעי, לנטישת הערים והמדינות, בכדי שהמין האנושי המצטמצם יוכל לשוב לחיי התאמה (הרמוניה) עם הטבע והיקוּם, מבלי להטיל בו הרס וחוסר איזון. תפישה זאת הנה ודאי מעין אנרכיזם רוחני באשר היא חותרת תחת אושיותיו של החוק המדיני ושל החוק הדתי, המגלמים את הציביליזציות ההיסטורית; תפישה זו הרואה בחיים של התאמה עם הטבע ללא חוקים בדויים ביד האדם את האושר האנושי המירבי היא בודאי תפישה שוברת מוסכמות ברוב חלקיו של העולם המיושב. אבל האם תפישה זו היתה ידועה לאבן ערבי? מסופקני.

   אפשרות אחרת היא יצירה נודעת למדי, חי אבן יקט'אן, אגדה פילוסופית שנכתבה על ידי ההוגה והאינטלקטואל האנדלוסי, אבו באכר אבן טֻפַיְל (נפטר 1186), כנראה בעקבות שתי אגרות שיריות קודמות, שונות  בתכניהן, שנתחברה על ידי הפילוסוף הבוכארי הגדול, אבו עלי אבן סינא (1037-980). גיבורו של אבן טֻפַיְל, חי, נולד באי מאיי הודו, יש אומרים נוצר מעצמו באופן ספונטני ממיזוג בין טיט ובין רוח מאת אללّה (כעין מקבילה לבריאת גולם בספרות המאגית היהודית, אלא ללא מגיקון ובאופן טבעי-ספונטני), ויש אומרים שהיתה לו אם שצפנה אותו בתיבה ושילחה אותו על פני המים מפני שחששה כי השליט על אחד האיים עתיד להרע לו (בדומה למשה ולפרסאוס). חי גדל לבדו באי בודד, ניזון בינקותו מצביה שאיבדה את ילדהּ; חי לומד את התֹאם לטבע ולרצון האל, והופך להיות האדם השלם בתכלית מכח התבוננותו בבריאה ובנפשו (אינטרוספקציה), מבלי שהתוודע אי פעם לציביליזציה ולתרבות. מאוחר יותר נקלע לאי של חי, אסאל, מוסלמי שגדל בחברתו של שליט האיים המיועד סלמאן. אסאל לומד להעריץ את חי על חכמתו הנובעת ולאחר זמן כאשר אניה נוספת נקלעת לאי הוא לוקח אותו אל אי המוצא המיושב ממנו הגיע.  שם מנסה חי ללמד את חכמתו, אבל הבריות כבר כרוכות אחר דעותיהם השמרניות, ואחר חיקוי צייתני של נורמות וחוקים שהורישו להם, שכבר אינם מסוגלים לזהות כי בעד תורותיו של חי יוכלו באמת לפנות לאל ולהשיג את האושר. בסופו של דבר, שבים חי ואסאל לאי המבודד וממשיכים לחיות שם לבדם חיי פרישות והודיה לאל.

   חי ללא ספק מגלם סוג של גרסא רוחנית (סף-אסלאמית) של מיסטיסיזם דאואיסטי. הוא אינו מעוניין בחברה—במוסריה ובמוסרותיה, אלא בעבודת האל מכח השגת התבונה, האינטואיציה וההתגלוּת. במידה רבה, חי הוא אב-טיפוס של מיסטיקון אינדיבידואליסט, שלא מוכן להיכנע למוסכמות החברתיים. במידה רבה ניתן לראות בו "ילד נצחי" באשר הוא אינו מקבל על עצמו את הציוּת ואת החברוּת הנצרכים בעולמם של המבוגרים.

   אפשר כי אבן ערבי השתמש בסיפורו של חי כמצע למיתוס שלו. גם הילד הסיני הוא במידה רבה חסר הורים ידועים. ולא ברורות נסיבות לידתו באשר האנושות כבר פסקה להוליד ילדים ולהתרבות. הוא נולד עם אחות תאומה אך זאת נעלמת מייד ממרכז הבמה. מאוחר יותר הוא מצליח להוביל את המין האנושי לקרוא לאלוה לחדש את ההולדה, אך המאמץ נכשל ואינו זוכה למענה. אפשר אולי כי אם נניח את הסיפורים זה בצד זה, נוכל להבין כי הילד הסיני אולי הבין כי אינו יכול לתקן את המין האנושי שהסתאב כל-כך, ועל כן הבין כי אין טעם ליסד דת אוניברסלית חדשה, ושב לעסוק בתובנותיו-התגלויותיו לבדו, משום שהבין כי הידע לבדו הוא נצחי ואל-זמני (אבן ערבי החזיק בתפישה אידיאליסטית לפיה האדם השלם נוטל חלק באידיאות הנצחיות של שמות האל), ואילו חיי האנוש חולפים ומוגבלים.

   יצוין עוד, כי סין עשויה לסמל ממש כמו הודו, במיתוסים אסלאמיים, ארץ הנמצאת הרחק הרחק בפאתי מזרח. כך למשל עלא-אלאדין, בעל מנורת הקסמים, מתואר באלף לילה ולילה, קובץ האגדות הפרסי, כסיני ולא כערבי.

    הילד הפרא הגאוני-מסתורי הינו במידה רבה סימבול של מי שטרם הגיע לגיל חינוך והתסגלות לחברת המבוגרים, הופך כנראה גם אצל אבן טפיל וגם אצל אבן ערבי לארכיטיפ של מי שעשוי לשאת את הידע השלם, באשר הוא אינו רק מחקה את הנורמות העומדות לנגד עיניו בתחומים שונים ואינו מבקש את אישורו של איש. אם הבנתי נכון, רק ילד בלתי-מתורבת, יכול לקום מתוך המין האנושי המסואב ככלות שנים רבים ולנסות לחדש את הקריאה שהאלוה אמנם יוכל להאזין להּ מחדש. ברם, האל לא ייענה להּ לדידו, לא משום שהיא אינה הקריאה הנכונה, או שאינה רצויה בעיניו, אלא שעד אז כבר יהיה המין האנושי מקולקל כל-כך בדרכיו ובאורחותיו עד שתגיע שעתו הטבעית להיעלם מבלי שיחודש. עם זאת, ודאי שאבן ערבי אינו פוסל את הופעתו של מין אחר, שיחליף את מקומו של האדם בהמשך, באותו עולם או בעולם אחר, וישתתף אף הוא בידע האלהי ובידע הקוסמי כדרכו וכפי מעלותיו ומגבלותיו. אלא שאין אבן ערבי מרחיב על כך דיבור. שהרי גם כך, המיתוס אותו הפריח, ואמירתו כי כל מה שכתב בספרו, הוא פריה של התגלוּת עלאית, יש בו, בין כך ובין כך, הליכה גלויה על סִפֵּי-סִפָּיו, שלא לומר פסיחה על סעיפיו של האסלאם השמרני.

*

תודתי נתונה לפרופ' בנימין אברהמוב ולד"ר אבי אלקיים באמצעותם התוודעתי בראשונה לקטע האמור בכתבי אבן ערבי. עם זאת, ההצעות הפרשניות שהעליתי בנוגע למיתוס הסתום הזה הן פרי עיוני ומועלות כאן לראשונה.  

הערב (5.4.2011) תתקיים הפגנת מחאה (באישורהּ של משטרת ישראל) כנגד מעצרם וגירושם העתידי מן הארץ של ילדי מהגרי עבודה. ההפגנה תיערך מול בית ראש הממשלה בירושלים. הסעה תצא מגן לוינסקי בתל-אביב בשעה 15:00,  ויש להירשם אליה מראש על ידי משלוח מייל לכתובת: yjonas83@gmail.com

 

בתמונה למעלה: אוֹרִי רייזמן, חוף הים, הדפס משי, שנות השמונים.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »