קרחת בגן חשוּך או תחוּם קטן של אור בין עלים שחורים. שם אני,
אדונית לארבע שנותי, אדונית לַצפורים התכולות ולצפורים האדומות
ליפה מכולם אני אומרת:
"אתן אותך במתנה לא יודעת למי."
"איך את יודעת שאמצא חן?" היא אומרת.
"אתן אותך במתנה" אני אומרת.
"אף פעם לא יהיה לך למי לתת צפור" אומרת הצפור.
(אלחנדרה פיסארניק, 'ילדה בגן', בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מהדורת תרגום טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005, עמ' 104)
*
בשלהי הפרק השני מספרו של השיח' והמיסטיקון הסוּפי האנדלוסי הגדול, מחיי א-דّין אבן ערבי (1240-1165), פֻצֻץ אֻלחִכַּם (תּוֹשָבוֹת החכמה), מובא מיתוס יוצא דופן שאין לו כל מקור ערבי או אסלאמי קודם, והוא ודאי חורג מן התפישה התיאולוגית האסלאמית המצויה של אחרית הימים, כפי שהיא מצטיירת מן הקוראן ומן החדית'ים. אליבא דאבן ערבי סמוך לקץ הימים ייעשו הגברים והנשים חדלי יכולת-רביה והמין האנושי יתדרדר מוסרית ויפסיק לקיים את מרבית החוקים והנימוסים שציינוהו לתולדותיו. הילד האחרון בתולדות המין האנושי, הצאצא האחרון של שת בנם של אדם וחוה, יוולד בסין דווקא, תהיה לו אחות תאומה והוא ייצא לאויר העולם כשראשו מונח בין רגליה. "חוֹתָם הילדים" (ח'אתם אלאולאד), כך קורא אבן ערבי לילד הסיני הנבחר, ייקרא את המין האנושי כולו להתפלל לאלוה כדי שיעניק לבני אדם את יכולת הרבייה מחדש. עם זאת, האל ישיבם ריקם, וסופו של הילד ושל אחותו ושל כלל המין האנושי היא שייאספו לבית עולמם בבוא קץ הימים.
זהו מיתוס מוזר למדיי וגם מהפנט למדיי, לא בשל נימתו האפוקליפטית דווקא, אלא משום הדממה האלהית, וחוסר הנחמה התיאולוגית שמציע המיסטיקון הגדול לציבור קוראיו, שבעיניי עצמו היה גדול מבחינות רבות גם מהנביא מחמד, שכן אם הנביא מחמד היה ח'אתם אלאנביאא' (=חוֹתָם הנביאים) הרי אבן ערבי כינה את עצמו ח'אתם אלאלויאא' (=חוֹתָם ידידי האל), ואת ספרו פֻצֻץ אֻלחִכַּם ראה בראש ובראשונה כספר שניתן לו בהתגלות, כשם שהקוראן ניתן בהתגלוּת לנביא מחמד. העולם האנושי, אליבא דאבן ערבי, יבוא אל קיצו הטבעי, עדי מוות, כשם שכל יחיד חייב לעבור בשערי המוות. הוא אינו טורח להדגיש סדר זמנים של ישועות לאחר בוא השעה, אבל גם אינו שולל כי מין חדש יווצר. מה שכן הוא אינו מזכיר שם לא את יום הדין ולא את גן העדן ואת הגיהנם, אלא הדברים יילכו בדרכם הטבעית, המין האנושי יזדקן ויסתאב, ובקשתו-תחינתו לשוב לימי נערותו לא תיענה. יוצא מכך, כי לשיטתו על האדם לחפש את שלימותו עוד בחייו בעולם הזה, ולא להמתין לחסד או לדין האלוה באחרית הימים, כפי שמאמינים מרבית המוסלמים גם כיום. יתירה מזאת, אחריתו של המין האנושי אינה מתאפיינת אצלו כתקופה של קבלת עולו של אללّה ושל האסלאם, אלא אדרבה מי שיקרא את המין האנושי לתפלה לאלוה יהיה דווקא ילד סיני אנונימי; הוא ולא אחר, יהיה צאצאו האחרון של שת, בנו- ממשיכו של האדם הראשון, ואף על פי כן, אותו ילד-נביא-מנהיג וכלל המין האנושי לא ייענו בתפלתם, כי כבר תגיע שעתו של המין האנושי להיאסף מן העולם.
מה עומד מאחורי אותו ילד סיני? אני עדיין מהרהר. האסוציאציה הראשונית שלי היתה חזונם החברתי של הדאואיסטים הסינים להגבלת הריבוי הטבעי, לנטישת הערים והמדינות, בכדי שהמין האנושי המצטמצם יוכל לשוב לחיי התאמה (הרמוניה) עם הטבע והיקוּם, מבלי להטיל בו הרס וחוסר איזון. תפישה זאת הנה ודאי מעין אנרכיזם רוחני באשר היא חותרת תחת אושיותיו של החוק המדיני ושל החוק הדתי, המגלמים את הציביליזציות ההיסטורית; תפישה זו הרואה בחיים של התאמה עם הטבע ללא חוקים בדויים ביד האדם את האושר האנושי המירבי היא בודאי תפישה שוברת מוסכמות ברוב חלקיו של העולם המיושב. אבל האם תפישה זו היתה ידועה לאבן ערבי? מסופקני.
אפשרות אחרת היא יצירה נודעת למדי, חי אבן יקט'אן, אגדה פילוסופית שנכתבה על ידי ההוגה והאינטלקטואל האנדלוסי, אבו באכר אבן טֻפַיְל (נפטר 1186), כנראה בעקבות שתי אגרות שיריות קודמות, שונות בתכניהן, שנתחברה על ידי הפילוסוף הבוכארי הגדול, אבו עלי אבן סינא (1037-980). גיבורו של אבן טֻפַיְל, חי, נולד באי מאיי הודו, יש אומרים נוצר מעצמו באופן ספונטני ממיזוג בין טיט ובין רוח מאת אללّה (כעין מקבילה לבריאת גולם בספרות המאגית היהודית, אלא ללא מגיקון ובאופן טבעי-ספונטני), ויש אומרים שהיתה לו אם שצפנה אותו בתיבה ושילחה אותו על פני המים מפני שחששה כי השליט על אחד האיים עתיד להרע לו (בדומה למשה ולפרסאוס). חי גדל לבדו באי בודד, ניזון בינקותו מצביה שאיבדה את ילדהּ; חי לומד את התֹאם לטבע ולרצון האל, והופך להיות האדם השלם בתכלית מכח התבוננותו בבריאה ובנפשו (אינטרוספקציה), מבלי שהתוודע אי פעם לציביליזציה ולתרבות. מאוחר יותר נקלע לאי של חי, אסאל, מוסלמי שגדל בחברתו של שליט האיים המיועד סלמאן. אסאל לומד להעריץ את חי על חכמתו הנובעת ולאחר זמן כאשר אניה נוספת נקלעת לאי הוא לוקח אותו אל אי המוצא המיושב ממנו הגיע. שם מנסה חי ללמד את חכמתו, אבל הבריות כבר כרוכות אחר דעותיהם השמרניות, ואחר חיקוי צייתני של נורמות וחוקים שהורישו להם, שכבר אינם מסוגלים לזהות כי בעד תורותיו של חי יוכלו באמת לפנות לאל ולהשיג את האושר. בסופו של דבר, שבים חי ואסאל לאי המבודד וממשיכים לחיות שם לבדם חיי פרישות והודיה לאל.
חי ללא ספק מגלם סוג של גרסא רוחנית (סף-אסלאמית) של מיסטיסיזם דאואיסטי. הוא אינו מעוניין בחברה—במוסריה ובמוסרותיה, אלא בעבודת האל מכח השגת התבונה, האינטואיציה וההתגלוּת. במידה רבה, חי הוא אב-טיפוס של מיסטיקון אינדיבידואליסט, שלא מוכן להיכנע למוסכמות החברתיים. במידה רבה ניתן לראות בו "ילד נצחי" באשר הוא אינו מקבל על עצמו את הציוּת ואת החברוּת הנצרכים בעולמם של המבוגרים.
אפשר כי אבן ערבי השתמש בסיפורו של חי כמצע למיתוס שלו. גם הילד הסיני הוא במידה רבה חסר הורים ידועים. ולא ברורות נסיבות לידתו באשר האנושות כבר פסקה להוליד ילדים ולהתרבות. הוא נולד עם אחות תאומה אך זאת נעלמת מייד ממרכז הבמה. מאוחר יותר הוא מצליח להוביל את המין האנושי לקרוא לאלוה לחדש את ההולדה, אך המאמץ נכשל ואינו זוכה למענה. אפשר אולי כי אם נניח את הסיפורים זה בצד זה, נוכל להבין כי הילד הסיני אולי הבין כי אינו יכול לתקן את המין האנושי שהסתאב כל-כך, ועל כן הבין כי אין טעם ליסד דת אוניברסלית חדשה, ושב לעסוק בתובנותיו-התגלויותיו לבדו, משום שהבין כי הידע לבדו הוא נצחי ואל-זמני (אבן ערבי החזיק בתפישה אידיאליסטית לפיה האדם השלם נוטל חלק באידיאות הנצחיות של שמות האל), ואילו חיי האנוש חולפים ומוגבלים.
יצוין עוד, כי סין עשויה לסמל ממש כמו הודו, במיתוסים אסלאמיים, ארץ הנמצאת הרחק הרחק בפאתי מזרח. כך למשל עלא-אלאדין, בעל מנורת הקסמים, מתואר באלף לילה ולילה, קובץ האגדות הפרסי, כסיני ולא כערבי.
הילד הפרא הגאוני-מסתורי הינו במידה רבה סימבול של מי שטרם הגיע לגיל חינוך והתסגלות לחברת המבוגרים, הופך כנראה גם אצל אבן טפיל וגם אצל אבן ערבי לארכיטיפ של מי שעשוי לשאת את הידע השלם, באשר הוא אינו רק מחקה את הנורמות העומדות לנגד עיניו בתחומים שונים ואינו מבקש את אישורו של איש. אם הבנתי נכון, רק ילד בלתי-מתורבת, יכול לקום מתוך המין האנושי המסואב ככלות שנים רבים ולנסות לחדש את הקריאה שהאלוה אמנם יוכל להאזין להּ מחדש. ברם, האל לא ייענה להּ לדידו, לא משום שהיא אינה הקריאה הנכונה, או שאינה רצויה בעיניו, אלא שעד אז כבר יהיה המין האנושי מקולקל כל-כך בדרכיו ובאורחותיו עד שתגיע שעתו הטבעית להיעלם מבלי שיחודש. עם זאת, ודאי שאבן ערבי אינו פוסל את הופעתו של מין אחר, שיחליף את מקומו של האדם בהמשך, באותו עולם או בעולם אחר, וישתתף אף הוא בידע האלהי ובידע הקוסמי כדרכו וכפי מעלותיו ומגבלותיו. אלא שאין אבן ערבי מרחיב על כך דיבור. שהרי גם כך, המיתוס אותו הפריח, ואמירתו כי כל מה שכתב בספרו, הוא פריה של התגלוּת עלאית, יש בו, בין כך ובין כך, הליכה גלויה על סִפֵּי-סִפָּיו, שלא לומר פסיחה על סעיפיו של האסלאם השמרני.
*
תודתי נתונה לפרופ' בנימין אברהמוב ולד"ר אבי אלקיים באמצעותם התוודעתי בראשונה לקטע האמור בכתבי אבן ערבי. עם זאת, ההצעות הפרשניות שהעליתי בנוגע למיתוס הסתום הזה הן פרי עיוני ומועלות כאן לראשונה.
הערב (5.4.2011) תתקיים הפגנת מחאה (באישורהּ של משטרת ישראל) כנגד מעצרם וגירושם העתידי מן הארץ של ילדי מהגרי עבודה. ההפגנה תיערך מול בית ראש הממשלה בירושלים. הסעה תצא מגן לוינסקי בתל-אביב בשעה 15:00, ויש להירשם אליה מראש על ידי משלוח מייל לכתובת: yjonas83@gmail.com
בתמונה למעלה: אוֹרִי רייזמן, חוף הים, הדפס משי, שנות השמונים.
© 2011 שועי רז
שועי יקר,
הרשימה היפה שטווית בחוטי משי מרהיבים, מן המילים ועד להדפס, הותירה אותי גלמוד ועצוב (אולי מעט גם בגלל קיצו האלים של ג'וליאנו מר שקיים שם ברקע כסוג של סמל לא מבורר עד הסוף). ואורי רייזמן, הדפס המשי שלו כל כך יפה עד שזה כואב.
למה סיני למה?…
פוסט מרתק, נושא מעניין
מזכיר לי סרט בריטי של לפני כמה שנים, מתאר דברים דומים, לא בטוח שאני זוכר את שמו, אולי הילדים של המחר, משהו עם מחר
אני גם עם מה שדודו פלמה כתב, מצטרף, ההדפס יפהפה גם
שועי יקר,
המאמר היפה שלך מתערבב לי עם מותו של ג'וליאנו מר. כאילו אין קשר. רק זמן הקריאה מחבר והוא לבדו אחראי על ההקשרים הנוצרים בין הכחדותו של הילד האחרון והיעלמותו של ג'וליאנו.
וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.
נהדר
האם יש תרגום לעברית של פצץ אלחכם או כל חומר אחר של אבן ערבי ?
השיר של אלחנדרה כה עצוב. ביותר מדרך אחת (ההדפס קצת מנחם).
ואחותו של הילד האחרון הזכירה לי את אחותו של אקונצ'י…
ובאשר לאלאדין, עד כמה שזה מדהים – הסיפור הזה שכל כך מזוהה עם סיפורי אלף לילה ולילה הוא ביצת קוקייה. הוא הופיע לראשונה בתרגום לצרפתית. אין בנמצא שום מקור ערבי!
דודו יקר,
באמת רשימה מלנכולית, אין ספק, אבל זה סיפור מוזר ומטריד ומהפנט מכדי להותיר אותו בצד. כעין סיפור מדע בדיוני של המאה השלוש-עשרה. קשה גם להתעלם מן הנופך האוניברסליסטי שלו. כלומר, הכרתו של מיסטיקון שהתחנך בספרד המוסלמית ואחר כך נדד דרך צפון אפריקה ומכה ולבסוף קבע את מושבו בדמשק, כי הילד האחרון, ובמידה רבה, מנהיגו של הנסיון האחרון לחדש את הקשר עם האלהות יהיה ילד סיני דווקא. זה אינו מובן מאליו.
וברייזמן יש המון כאב ותוֹם. ואולי גם הציפור הכחולה של פיסארניק נשקפת על קו האופק (או שמא זאת ציפורו הכחולה של איציק מאנגער?).
שרון יקר,
העליתי את האפשרות הדאואיסטית, אבל הדברים יוותרו אני חושב כמיסתורין.
"הילדים של מחר" (Children of Man) היה סרט של אלפונסו קוארון עם שחקנים בריטיים כמו קלייב אואן, ג'יליאן מור ומייקל קיין. הוא נעשה לפי ספר של פ"ד גי'מס שהביאה לעולם את אינספקטור אדם דלגליש הזכור לטוב מסדרות טלוויזיה שעשו ה-BBC בשעתו על פי ספריה, ושהוקרנו בארץ. סרט מצויין ומטלטל, אלים מאוד (במיוחד סופו). אני זוכר כי יצאתי מהקולנוע המום למדיי.
עמנואל יקר,
לא הכרתי את ג'וליאנו מר. אני זוכר כי מדי כמה שנים היו מוספי העיתונים מפרסמים אודותיו כתבות, חלקן לא ממש מחמיאות על אודות התנהלותו הקיצונית על הבמה ומאחורי הקלעים. בכל אופן, אפשר כי הוא השתנה מאוד, אפשר גם כי החיים הביאו אותו לפעילות שלום ואחוות העמים. אני מביע את צערי על אדם שנרצח בפעולה אלימה. כבר זמן מה מנקר בי ספק האם יצליחו ארגוני הטרור הפלסטיני לוותר על עקרון "המאבק המזויין".
ותודה על פסוקי התורה שהבאת. פרקי כתאב פצץ אלחכם ערוכים על פי שמות נביאים: הראשון מוקדש לאדם, השני לשת והשלישי לנח.
מעניין אפוא כי חתימת הפרק השני אמנם מקבילה למעבר בתורה בין הדיון בצאצאי צאצאיו של אדם ובין נח (איש צדיק תמים בדורותיו).
הי Shnizi, ברוך הבא!
עיינתי באתרך הניאו-כנעני (-: מעניין לאן ייקחו אותך דיוניך, ועד כמה תעמיק את המצע בדיון בתרבות מסופוטמית מתחדשת.
ואשר לשאלתך, דומני כי אבן ערבי כמעט ועוד לא תורגם לעברית, לבד ממאמר קצר "היודע את עצמו" שראה אור בהוצאת החנות הסוּפית-יהודית בירושלים "עולם קטן".
לגבי תרגומים ומחקרים באנגלית אלו מצויים מאוד-מאוד. ראה למשל בצדו השמאלי של האתר The Muhyiddin Ibn 'Arabi Society…תוכל למצוא בנקל מאות מאמרים וכמה עשרות ספרים שיוחדו לתורותיו.
מרית קרובתי,
ההקבלה ל-Anchors מבריקה. בחיי, נשמטה לי הלסת ועוד לא עלתה בחזרה (-:
גלגוליו על עלא אלאדין אמנם מסתוריים; אבל יש לזכור כי במאה ה-17 וה-18 היתה פעילות תרגומית לא קטנה של סיפורי ערב ושל הגות ערבית ופרסית באירופה. במיוחד בצרפתית (שהפכה אז לשפת יחסי החוץ ושל האינטלקטואלים)
ובאנגלית. יצאו אז אנתולוגיות לא מעטות וחלקן הפכו לרבי-מכר בקנה מידה של התקופה. למשל, חי אבן יקט'אן, של אבן טפייל יצא בפראפרזה אנגלית בשנת 1716 או 1718 (פעם קראתי מהדורת צילום שלה) והיה לבסט-סלר אנגלי. אפשר גם שהשפיע כלשהו על דניאל דפו בבואו לכתוב את רובינזון קרוזו.
שועי,
ראשית, פוסט מרתק. קשה למצוא בימינו כתבים על איסלאם שלא קשורים לג'יהאד.
שנית, האם המיסטיקן הספרדי היה חלק מזרם גדול יותר באיסלאם, או שהוא מהווה פרט ייחודי בעל אסכולת חשיבה ייחודית?
המשך יום טוב,
ז'נבה.
נ.ב – התמונה הזכירה לי את השיר הזה: http://www.youtube.com/watch?v=2yoFL6C2Rjw&feature=related
היי ז'נבה, ברוך/ה הבא/ה,
אבן ערבי מכונה שי'ח אלאכבר (השי'ח' הגדול) אצל הסוּפים; אבל כתביו מוחרמים על ידי חלקים לא מעוטים מן האסלאם הסוּני בשל דברים בהם הם רואים כפירה. כתביו זוכים להצלחה רבתי בארצות המערב. בסקוטלנד יש מרכז גדול במיוחד ללימוד כתביו. בית ספר ענק.
כמו רבים מן השיח'ים הגדולים, יש אצל אבן ערבי ידיעות מעמיקות בכתבי קודמיו הסוּפים, מוצאו האנדלוסי הקנה לו גם ידיעות בסיסיות בכתבים פילוסופיים בני תקופתו, מה שמעניין הוא שבנעוריו הוא קיבל את הסוּפיות ממורות דווקא. ורק אח"כ בנדודיו בצפון אפריקה הכיר את אבו מדין מורו (שנרצח אחר כך בפקודת השלטון המווחדי במרוקו); לאחר מכן המשיך בלמודיו וביצירותיו באורח עצמאי.
שלום שועי. פוסט מעניין מאד.
המיתוס שתיארת הזכיר לי איזה סיפור מד"ב שקראתי על נוסע בזמן שמתגלגל מתקופתנו כמה אלפי שנים קדימה, ומוצא שם לא איזו אפוקליפסה, וגם לא אוטופיה, אלא חברה שדועכת לאיטה, לאחר שמיצתה כביכול את אפשרויות הקיום האנושי ואיבדה את תאוות החיים. ילדים עוד נולדו שם, אבל לעתים רחוקות מאד. בספקטרום של האפשרויות האנושיות, גם מיצוי האפשרויות היא אפשרות.
זוטת עריכה: במשפט הראשון בפסקה הרביעית: "..נראה בעקבות שתי אגרות שיריות קודמות, שונה בתכניה, שנתחברה.." צ"ל כנראה "..שונות בתכניה, שנתחברו…"
"שונות בתכניהן…"
דודי יקר,
אני כותב את הרשימות מהר. מפרסם מייד כאשר אני מסיים ולא תמיד בודק אחריי. על פי רוב אני מנסה לחזור ולקרוא כעבור כמה זמן בכדי להכניס הגהות. תודה.
האפשרוּת לפיה המין האנושי עתיד לפנות את הבמה ביום מן הימים, אינה כה מופרכת או מדבי"ת. כל כך הרבה נכתב בתרבויות השונות על האדם הראשון, ומעט מדיי על האדם האחרון.
אני חושב כי המיתוס הזה של אבן ערבי מורה לי לפני הכל עד כמה הזוטות הפוליטיות, המאבקים בין בני אדם: קבוצות, חברות ועמים ומעשי איבה הדדיים, הם חסרי תוחלת ואיוולים ועד כמה שהותנו המוגבלת כאן (בעולם) ראויה למשמעות או לפשרים שמעבר לכך.
שועי,
אם באדם האחרון עסקינן – ב"כה אמר זרתוסטרא" קיים פרק המוקדש למה יקרה לאדם אם לא ייהפך לעל-אדם: האדם האחרון. מדובר ביצור ציניקני, "קטן נפש" אשר יהווה את השלב האחרון לפני היעלמות האנושות מן הבמה.
עכשיו כשאני חושב על זה, מעניין אם הסיפור שהבאת כאן נקרא גם על-ידי ניטשה (קיימות הערכות שהוא הכיר טקסטים איסלאמים מסויימים, כמו הקוראן).
ז'נבה, אני בספק גדול האם ניטשה הכיר את הטקסט האמור או כתבים סופיים אחרים, המדברים רבות על אודות אלאנסאן אלכאמל (=האדם המושלם בתכלית). איני זוכר את הפרק האמור אצל ניטשה (קראתי את הספר לפני כעשרים שנה בתרגום ישראל אלדד; לתרגומה החדש של אילנה המרמן טרם הגעתי, אם אגיע)
אבל דומני כי על פי תיאורך מתאר ניטשה במידה רבה את האדם העירוני המתורבת של שלהי המאה התשע-עשרה, והרי את ראשית המאה העשרים ליוותה תחושה עירה בחיי התרבות האירופאיים של "קץ הזמנים".
אני חייב רק להגיד שחיפשתי וחיפשתי ומצאתי תרגום לאנגלית של פוצוץ אל חיכאם (כן, כתיב מלא, סורי).
זה דיי מדהים. רובו המוחץ של הפרק לא עוסק במיתוס, והוא משום מה נתפס בעיני כמעין "הערה אגבית" אל כל הפרק העוסק בהודאה לאללה ובהכרה במתנות שלו.
את סופו של הסיפור הבנתי באופן שונה ממך, ודווקא בגלל זה אני כותב לך את זה – הייתי רוצה לדעת אולי לא הבנתי נכון (בין אם בגלל תרגום לקוי או אי-הבנת הרקע לסיפור).
את התרגום מצאתי פה : http://www.sufi.ws/books/download/english/ibn-arabi-en/fusus-al-hikam-en.pdf
ממה שאני הבנתי, הוא כותב שם שכשאותו סיני שקרא לבני האדם להאמין באללה יאסף על ידי אלוהים (עם מאמיניו), בני האדם שישארו יהיו כמו חיות – יפעלו על פי אינסטינקטים, ללא מוסר ותבונה, והם יחוו את "השעה האחרונה" (מה שאני מבין, אולי באופן שגוי, כמעין "יום הדין").
אשמח לשמוע את דעתך 🙂
א',
מהשוואה עם המקור בערבית עולה כי קשה לומר כי בני האדם הנותרים יהיו ללא מוסר ותבונה; האפשרות לפיה אותם אנשים יהיו חסרי חוק מדיני, כלומר אנרכיסטים/ניהיליסטים/אתאיסטים ועימם תגיע "א-סעה" כלומר, יום הדין, היא אפשרית גם כן. יש לזכור כי בימי הביניים ראו באדם החי רחוק מן החוק המדיני, משהו הדומה לפרא או לבעל-חיים, כך המיתוס הגרמני על אודות "אנשי זאב" מתבסס הוא על מילה גרמנית שהוראתה הוא משהו הדומה ל"מזדאבים" וביאורה: אנשים החיים ביערות, מחוץ לחוק.
יש הרבה מה לומר גם על השפעתו של אבן ערבי על ההוגים היהודים; ובוודאי גם ספרו של אבן טפייל, שבעקבותיו כתב אבן עזרא את "חי בן מקיץ", והנרבוני וכו. גירסה שלו ביידיש הסתובבה בחצרות חסידים וכו וכו
רק אעיר – "חי אבן יקט'אן" מאת אבן טפיל יצא בעברית ב 2009, תירגם יאיר שיפמן
עמרמי,
תיקון סופרים: אבן עזרא כתב את חי בן מקיץ בעקבות האגרת השירית של אבו עלי אבן סינא על חי אבן יקט'אן. אבן טפיל, כמו אבן עזרא ושהאב א-דין א-סהרורדי הושפעו מאבן סינא והציעו פרפרזות משלהם (אגב, אבן ערא קדם לשני האחרונים בעשרים שנים לפחות). מהדורת שיפמן נמצאת אצלי. יש לי המוני הערות עליה (ברמת התרגום, הההדרה והמבואות), ולפיכך כאשר התבקשתי לכתוב עליה ביקורת אי-בזה, סירבתי בנימוס מופלג. אבל זה טקסט חשוב, כך או כך, ואני שמח על שראה אור סוף-סוף בעברית.
אגב, שיפמן אמור להוציא לאור את פירוש משה הנרבוני על חי אבן יקט'אן, ואני מצפה לספר כבר שנים מספר בכיליון עיניים.
לא ידעתי על כך שחי אבן יקט'אן תורגם ליידיש. ברם, אחר שלמדתי כי מהדורה יידישאית של דאו דה צ'ינג היתה פופולרית למדיי בורשה בשנות העשרים של המאה העשרים כמדומני, שום דבר כבר לא יפתיע אותי.
ולגבי, השפעת אבן ערבי על ההגות היהודית, עובדים על זה, כמה אנשים טובים, ואף אני השדוף נושא המגבעת, המתגלגל על חד אופן (-:
אני לא מבין – אני מדבר בכובד ראש אק4דמי וברצינות תהומית ואתה עונה לי בחד-אופן? אתמהה
תודה על התיקונים לחג, אכן נכון; ובכלל, אחת הרשימות המחכימות והמעניינות
חג שמח מאוד
אני שאלה? בעיה של זהוי. לחד אופן, האם עמרם הוא חד ע'?
עמרמי,
במעשה מרכבה דיחזקאל מתוארים ארבע חיות וארבעה אופנים, בכללם האופן אשר בארץ (חד-אופן), וכנגד ארבעה בנים דיברה תורה, ואני רק רוכב שדוף אחד, אז מדוע שלא אסבוב חופשי כארנב, רוכב על חד-אופן בשדמות הנגב?
חג-אופן שמייח!
דודו,
זה למראית הדז'ווּ, כלומר רק למראית עין. והריי למדונו רבותינו כי לא כל המבקש לפתוח את הדלת מוצא על סיפו את אליהו הנביא.
בכדי לברר מיהו עמרם שומא עליך לעיין בספר ההרפתקאות של מייקל שייבון "אבירי הדרך" שראה אור לאחרונה. משקל נוצה, מהנה מאוד, אבל פוקע כמו בועת סבון אחר הקריאה, ואף על פי כן כתוב יפה. מזכיר את ספרי הנעורים משל ז'ול וורן, מיין ריד, הגארד, סלגארי, דיומא וסטיבנסון. רק עדכני ועם נופך יהודי. חולשתו הגדולה בכך שהוא מוכן ותפור להפקה הוליוודית גדולה, ואינו מתעלם מכך לרגע.
.
על כל פנים, אכן, זהו עמרם, וכך אני מדמיין אותו, יהודי שחום-עור, שכיר חרב טוב לב, שתיין עם גרזן גדול, המסתובב עם חברו המלנכולי זליקמן הפרנקי במישורי כזריה וגלילותיה.
שועי אל עזיז,
אני חושבת, אם יותר לי, שהכוונה היתה שהעולם- החיים- האנושות – מתקיימים על יסוד הולדתם של ילדים חדשים וקיומם של חיים חדשים והתחלות חדשות.
מצב בו יוולד הילד האחרון, שהוא למעשה הילדים האחרונים, לא יכול אא להיות קץ האנושות, כך או אחרת, אפילו במציאות היפותטית של חיי נצח לכל האנשים שיהיו קיימים באותו שלב.
ומרית יקירה – להגדיר את אלאדין כביצת קוקיה בקן של אלף לילה ולילה (ולצידו גם ביצת קוקיה נוספת בדמותם של עלי באבא וארבעים השודדים), זו הברקה נוצצת ומבריקה כאילו יצאה ממערת האוצר של אלאדין עצמו.
טלי יקרה,
אני חושב שאת צודקת. אין קץ לילדוּת (כלומר אי-אפשר בלעדיה). מגלים זאת בכל יום מחדש.