*
1
בשבוע האחרון נעתי ונדתי. הייתי בפתח תקווה, בבאר שבע, ביפו, בדרום תל אביב, במרכז תל אביב, בחיפה. פגשתי א/נשים מעניינים/ות. שתיתי כמה משקאות משובחים. ניהלתי שיח מעמיק עם תוּכִּי מדבֵּר, ושוב חשתי עד כמה פערי הכשרים הקיימים לכאורה בין בעלי החיים אינם אמורים למנוע מהם תקשורת. שמעתי על ציירת ומייצגנית ששמה קץ לחייה בניו יורק מראש אחד הבניינים, עוטה לגופה שמלת כלה ובידיה זר פרחים (הוראות המייצג הסופני הזה נמצאו אחר כך); ישבתי על חלקת דשא גדולה בלילה לבדי מהופנט מן הלבנה, כמו חתול—שעה שהתארכה יותר מדיי. לא חשבתי על דבר. אומרים כי בהמרה הגדולה בסלוניקי 1683, קיבלו על עצמם יהודים רבים את דת האסלאם, אחר שראו כביכול על פני הירח את קלסתר פניו של שבתי צבי וכמה מרעיו שהתאסלמו עימו (בשנת 1666). לא תרתי אחר פנים בירח. לא ביקשתי דבר. שקט ומחריש כאגם דומם, שפני הלבנה נִבָּטים בו, והוא עצמו אינו רוצה להיראות בשום מקום; ברכבת מחיפה נסעו עימי המוני נערות תל-אביבהּ לבושות בחולצות-בטן עם דיוקנו המתנוסס של ג'סטין ביבר. כאשר הן מביטות נניח אל הלבנה הנשקפת לעומתן מעבר לענן, האם הן מזהות שם את קלסתר פניו של ג'סטין ביבר? בטיול של אחר צהריים מאוחרים הצביע בני הפעוט השמיימה ושאלני: 'מה זה?'. תחילה חשבתי שהוא מכוון את אצבעו המורה אל ציפור חולפת. אחר כך הבנתי כי התכוון אל הלבנה, שכבר זרחה בשמי היום. 'זאת הלבנה' עניתי לו. 'לבנה?' שאל. 'כן,כן, לבנה' עניתי לו. הוא עקב זמן-מה אחר מסע הלבנה בשמיים. התרשם מכך שהיא מלווה אותו בטיול. לבסוף בפתח הכניסה לבית הוא הצביע אליה שוב ואמר 'ביי, ביי, לבנה'. אחר כך התהרהרתי לחשוב מדוע הצגתי לו את המאור הגדול הזה, כלבנה ולא נניח, כירח או כסהר. ירח גזור הוא מן הזמן (ירח), סהר גזור מן הצורה (בארמית הסהר נקרא: סִהַרַא). רק הלבנה נושאת עימה את האור הלבן, שיש משהו עדין בהּ המושך את העין, שלא כאור השמש המכלה את העין. חום דואב שאין להביט. רק בערב, לעת דמדומים, הופך השמש לחמה. אני מוכרח לזכור לצאת להשתזף בקיץ לאור הלבנה, למצער: לצאת להתהפנט יותר לבדי. חלקת דשא, הלבנה ואני.
*
2
קראתי את ספרו של ד"ר עזّ אלדّין אבו אלעיש, לא אשנא (הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011). ספר חשוב מאין כמוהו להבנת מצבם הקשה של תושבי עזה מאז החלת הממשל הצבאי הישראלי בשלהי שנות הששים, ובמיוחד בעשור האחרון, לאחר ההתנתקות הצבאית הישראלית כביכול, מעזה ומרפיח, עליית החמאס, ופרשת הפעולה הצבאית הישראלית, שנתכנתה במקומותינו 'עופרת יצוקה'. מעבר לטרגדיה האישית של אבו אלעיש, העושה כיום עם שרידי משפחתו בקנדה, המחבר מטעים את קוראיו במצבם האזרחי הקשה של תושבי עזה, הנתונים לחסדי שומרי המעברים בצד הישראלי ובצד המצרי, מעוכבים שעות, לעתים ימים (בצד המצרי), נסיעתם/כניסתם עומדת תמיד בסכנת ביטול, גם אם השיגו את כל האישורים. אבו אלעיש גם מספר על כל הישראלים, היהודים והמצרים שהיטיבו עימו במהלך לימודי הרפואה שלו והשתלמותו כרופא. הוא בחר לא לשנוא ולחנך את ילדיו לשלום ולדו-קיום בין העמים, אף על פי שמקורו בכפר שאדמותיו נגזלו, לטובת הקמת חוותו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. אף על פי שכילד נעקרה משפחת אביו, שוב ושוב, בלחצו של המושל הצבאי דאז אריאל שרון. ואף על פי, ששנים אחר כך, בעת שאשתו נאדיה שכבה על ערש דוויי בבית חולים ישראלי, נאלץ להיות מעוכב במשך שעות במעבר הגבול, וכאשר סוף-סוף הגיע לבית החולים היא כבר נאספה לבית עולמהּ. ולבסוף, הרג בנותיו ואחייניתו (בסאן, מיאר, איה ונור) בפגזי טנק במהלך אותו מבצע צבאי נואל. אבו אלעיש גם מדגיש את מקומהּ המיוחד של משפחת חקלאים ישראליים, שהעסיקה אותו בנעוריו, אשר לימדה אותו שיעור חשוב בכיבוד הדדי, אמון, ואפשרות של דו-קיום בשלום. אני רוצה להביא כאן דברים שמשמיע אבו אלעיש קרוב לסוף ספרו, אשר לדעתי ראוי הוא שייחרטו על לוח-לבם, של כל החיים על כברת ארץ זו:
לדעתי הדרך היחידה של הפלשתינאים והישראלים לנוע קדימה היא דרך של דו-קיום ושיתוף פעולה, דרך של שותפות ושל שיתוף במישור הבסיסי ביותר. במקום לדבר על שלום וסלחנות, עלינו לדבר על אמון, על כבוד, על האנושיות המשותפת לנו ועל מאה אלף צעדים נוספים שעלינו לצעוד כדי להגיע בסופו של דבר לשלום ולסלחנות. הסכסוך במזרח התיכון לא ייפתר לעולם כל עוד יש שנאה כה רבה בשני הצדדים, כל עוד סובלנות ופשרה, אינן חלק מהמשוואה. ידוע לנו שדרכים צבאיות הן חסרות תועלת משני הצדדים. אנו אומרים שמילים חזקות מקליעים. אך הקליעים ממשיכים למצוא את דרכם למטרות. הפילוסופיה שלי פשוטה מאוד, כמו העצה שנותנין הורים לילדיהם: תפסיק לריב עם אחיך ותהיו חברים, כך יהיה טוב יותר לשניכם.
מדוע שלא יהיו לנו חופש וצדק במקום שתיקה או אלימות? אלה דברים בסיסיים, חיוניים לרווחתו ולהישרדותו של כל אדם. אם ברצוננו להיות מאושרים, בטוחים ומוגנים, חובתנו כמשפחה אנושית אחת לתת חופש וצדק לכל אחד ואחת מבני אותה משפחה. אם אתם מודדים את האושר על פי מידתכם, זה טוב—אבל רק בשביל עצמכם; תארו לעצמכם עד כמה יתעצם אושרכם אם תחלקו אותו, ולא תשמרו אותו לעצמכם. אנו הרבה יותר טובים כאשר אחרים מעשירים אותנו, והרבה יותר שמחים כאשר השמחה משותפת.
[עזّ אלדّין אבו אלעיש, לא אשנא, תרגמה מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011, עמ' 237-236,234]
ספרו של אבו אלעיש מקפיד לבקר את הממסדים הפוליטיים-צבאיים של העמים, אך מהיר להזכיר את פניהם המאירות של א/נשים טובי לב ומטיבים בני עמים שונים, אשר נרתמו לעזרתו בשעות קשות. ספק אם היה יכול לכתבו בעזה או בישראל מבלי להיפגע מידי קנאים מכאן או מכאן. אף על פי כן, דמותו ותלאותיו, הזכירו לי את יוסף ק' של קפקא (המשפט), אולי אף את היושב לפני שער החוק. אני שמח בשביל אבו אלעיש על חייו החדשים בקנדה, מאחל לו הצלחה רבתי בשיקום משפחתו ובהצלת חיי אדם ברחבי העולם. נעצב אל לבי בשביל אזרחים עזתיים הנאלצים דבר יום ביומו לחיות בטרור המושת עליהם, אם על ידי הנהגת החמאס, אם על ידי מערכת הביטחון הישראלית, אם על ידי השוטרים המצריים. זהו ספר אמיץ. גם אם אינו ממש יצירה ספרותית, אלא בבחינת וידוי אישי נוקב. טוב הוא בעיניי לאין שיעור יותר מטורי עיתון על אודות העוולות בעזה, שתמיד נדמים כאילו מבקשים להציג את צה"ל כקלגסים ותו לאו. זהו ספר חשוב בעיניי. אני שמח מאוד כי התוודעתי אליו. כמה מרשמיו ומתובנותיו של אבו אלעיש—דווקא משום הגיונם הפשוט ואנושיותם הקורנת, ייהמו בי עוד ימים ארוכים.
*
3
אני מנצל את חירותי היחסית לקרוא לכל מי שעומד לשבת מחר על יד שולחן ליל הסדר להימנע מאמירת'שפוך חמתךָ על הגויים אשר לא ידעוךָ' אל מול הדלת הפתוחה לאליהו הנביא. ההגדה ככלל, הינה טקסט שנערך בימי גאוני בבל (מאה שמינית ותשיעית) וקשה לומר כי הוא בבחינת מיטבם של חז"ל. הקטע של "שפוך חמתךָ' הוסף לראשונה לסדר ההגדה רק במאה השתים עשרה, בעקבות הפרעות הקשות ביהודי אשכנז בשנת 1096 ואחר-כך. כמובן, היהודים אז היו חסרי מדינה, חסרי צבא, ובמקרים רבים נטולים כמעט את היכולת להתקומם ממש כנגד המוני הפורעים. במידה זאת, הם היו מסוגלים בעיקר לשפוך חמתם מילולית, ואמנם בקשות נקם שכאלו שגורות ומצויות אף בין הקינות האשכנזיות לט' באב, וכן בפיוטי הסליחות של ערב ראש השנה, עת אמור היהודי האשכנזי להיכנס ולהתפלל לא רק על ישראל אלא על כל אומות העולם [עמדה כזאת, של קריאות נקם פומביות בגויים, מבעיתות בפירוטן מצויות גם למשל בין פיוטיו של ר' יוסף קרא, תלמיד-חבר של ר' שלמה בן יצחק (רש"י), וכן בפיוטיו של ר' אפריים מבון (ספר הזכרון)]. על כל פנים, ברבות הדורות, וכאזרחים המכבדים תפישות ליברליות של חירויות הפרט וזכויות האדם, היושבים במעצמה צבאית, שמטוסיה וחילותיה מצטיינים בפעולות, עתים כנגד מחבלים, גייסות ואנשי טרור, עתים כנגד אוכלוסיות אזרחיות. כמעצמה כלכלית המביאה פועלים זרים, מבקשת להגביל את תנועתם, ולגרשם—אותם ואת ילדיהם, דוברי העברית, שנולדו והתחנכו כאן, כבר לא ייתכן אפילו בהיסח דעת לומר: 'שפוך חמתךָ על הגויים אשר לא ידעוךָ'. זה קצת דומה בעיניי לקריאת 'אטבח אליהוד!' אצל הפונדמנטליסטים האסלאמיים . אבל גם אצלם, למיטב ידיעתי, אין טקס דתי קבוע, בו הם משננים בחיק משפחתם' אטבח אליהוד!'.
לא רוצה לטבוח. לא רוצה לבקש את האל בתפילתי לשפוך חמתו על גויים, לא משנה אם פגאניים או מונותיאיסטיים, אדם הוא אדם, לא משנה יהודי או בלתי יהודי, הוא אינו אמצעי של עמים, ממשלות, או ממסדים דתיים. לכל אדם יש את קיומו הייחודי, את התרומה המיוחדת אותה הוא עשוי להשיא לעולם. לא הייתי רוצה לבלום זאת. לא לדכא. לא להמית, לא להמיט אסון. אני כבר שנים נמנע מאמירת 'שפוךְ חמתךָ על הגויים אשר לא ידעוּךָ' ובליל הסדר, וכאשר סובביי קמים ממקומם לומר את הטקסט הזה אל מול הדלת הפתוחה, אני נשאר יושב ושקט. ילדיי מודעים לכך היטב. אני רואה בזה כלל חשוב, חלק אינטגרלי בקיום מצוות 'והגדת לבנךָ'.
*
4
ובכלל ההגדה הינה הצהרה, אשר יותר משהיא מנסה לברר שאלות מטפיסיות, הריהי מבקשת לכונן זהות פוליטית יהודית לאומית-דתית-בדלנית. ניתן להסבירהּ על רקע תקופתם של גאוני בבל, שנלחמו על האוטורטיביות שלהם בעיניי רוב הקהילות היהודיות בעולם, ולגבור על נסיונותיהם של המוסלמים (שיעים וסונים), הנוצרים והקראים, להביא להמרתם של היהודים ברחבי פזורתם. למשל, בתקופתם של הגאונים פעלו ברחבי המזרח התיכון תועמלנים-דתיים (דעוא) שניסו ואף הצליחו לעשות נפשות רבות לאסמאעיליה', פלג שיעי, שהלך וצמח מבחינה פוליטית וטריטוריאלית, ונודע בסובלנותו לבעלי הדתות כולן. על כל פנים, ישראל מוצגים בהגדה כיסוד העולם, ויציאת מצרים—אינה מוצגת כיציאה מעבדוּת לחירוּת בלבד, וכמבוא למתן תורה בסיניי, אלא כאירוע קוסמי, הבא לבשר לאומות כולם, אבל בראש ובראשונה ליהודים המסובים אצל שולחן הסדר, את מרכזיותם של ישראל, ואת מקומם המיוחד בעיניי אלהי עולם מקדם.
איני אף אחד מארבעת הבנים שבהם דיברה תורה: איני חכם, איני רשע, איני תם ואיני שאינו יודע לשאול; אני שאשב-מוזר אצל שולחן הסדר, אהגה בשורותיו של ג'ון דאן (John–Donne) : 'דבר אינו שלם עוד/דבר אינו מובן' (תרגם מאנגלית: אסף שוּר), אוֹ בחזיונו של אוקטביו פאס:' רָאִיתִי אֶת עַצְמִי עוֹצֵם עֵינַיִּים:/ חָלָל,חָלָל/ שֶאֲנִי בּוֹ, וּבוֹ אֵינֶנִּי' (תרגמה מספרדית: טל ניצן),ואחוש כי הן הולמות את זהותי, את יהדותי, גם את תפישתי את החירות שבי, לאין-ערוך יותר.
*
לקריאה נוספת: ראשי צפורים ותפוחי אדמה
*
חג שמח לכל קוראותיי וקוראיי
פחות עבדויות יותר חירויות, לנו, ליושבים בקרבּנוּ ולכל באי עולם.
בתמונה למעלה: יגאל עוזרי, טוסקנה, מונופרינט בטכניקה מעורבת 2007.
© 2011 שוֹעִי רז
מעולם לא חשבתי על שלושת השמות של הירח כמייצגים צדדים שונים שלו. רק על התחושות השונות שהם מעבירים. והנה שיר מאמא אווזה שגם הוא תוהה על חידתו.
אני רואה את הירח
וגם הוא אותי.
ורואה את הירח
גם אהובתי.
היא רואה את הירח
וגם הוא אותה.
היא רק לא רואה אותי
ולא אני אותה.
נו טוב
1. אני אומר אמירה זו בכוונה גדולה למען אבות אבותי וכל הטבוחים והנטבחים
לפני קום מדינת ישראל, כולו בקושי נסיון וניסוי בהנדסה אנושית שאורכו בקושי
שישים שנים שלא ברור בכלל מה הוא שינה ואם שינה בכלל מה יהיה עם השינוי.
2. נשכח ממך חלק שני "אשר לא ידעוך" .
3. יש גם כביכול יהודים, כלומר הם "כאילו" יהודים, שנוהגים כגויים אשר לא ידעוך.
נתחיל במי שעובר על צו לא תעשה מדאורייתה "וכי האדם עץ השדה לבוא
מפניך במצור" . כמה עומק למדו אנשים יודעי האל מאמירה זו.
4. כאשר אני מעביר את עשיית החשבון לאל אני מוציא עצמי ממעגל נקמת הדם,
אחת התופעות הכי חיוביות בדת ישראל. לתלות עניין זה רק בכך שלא היה בידם
של אבותי, אבות אבותי ואבותיהם הכח להרוג הנו מעשה לא ראוי. הייתה כאן
גם החלטה מוסרית חלוצית ומי שמכבד כראוי רופא ערבי שהוא במובהק
בחזקת "אשר ידעוך" ראוי שיכבד אותם.
5. מי שהרג אנשי שלום בעזה וג'נין, ולו גם אם היו השניים שונאי ישראל, הנו
בחזקת "אשר לא ידעוך" ואני אבקש מהאל את אשר אבקש ביחס אליו.
חג שמח וכשר למי שרוצה בכך ושנשמע ונראה בחג זה ותמיד אך טוב.
הי שועי, רק קפצתי לומר חג שמח.
ועל זה בוודאי יהיה לך מה לאמר (לחיוב ושלילה) אחל'ה נושא לפוסט.
http://e.walla.co.il/?w=%2F266%2F1816124
שועי יקר, שנים שאינני אומר את המשפט הנורא והקורבני הזה:"שפוך חמתך על הגויים שלא ידעוך", ולמעשה אם אני זוכר טוב אף פעם הוא לא עלה על דל שפתי.
הפוסט שלך נוגע ללב במאמץ האנושי כל-כך להכיל ככל האפשר את כל מה שמתחולל ביקום בתוך ד' אמות. ולמרות הצניעות המתבקשת, זהו ניסיון חסר סיכויים והירואי כל-כך להמשיך ולהתאמץ להיות אין ולא יש. חג שמח.
שועי,
מי שמעדיף בחנוכה לשתוק כאשר סביבו מזמרים "לעת נכין מטבח מצר המנבח", ראוי כי יעשה כך, בתזמון הנכון, גם בקריאת ההגדה.
תודה על פוסט מעשיר, הגם אם עצוב מעט.
חג שמח!
מרית קרובתי,
עקב עיסוקך הנודע במאגיה של חפצים, שמתי לב לזיקה הבלתי אפשרית בין Ma Goose ובין מאגוס (בעברית: אמגוש). את רואה הכל מתקשר, גם אמא אווזה אינו אלא ספר לחשים מאגי, המסוגל להרבה מכפי שהעין תופסת (-:
הי רני,
א. אני חושב שאני מכיר את ההיסטוריה של העם היהודי היטב, בכללהּ גם תקופות של גזירות, רדיפות, שמד, מאורעות, השמדה וכיו"ב. אני בוחר במודע להסתלק מנקמת הדם של ההיסטוריה. ראה דבריו של אבו אלעיש למעלה: בחירה בכינון של חיי כיבוד-הדדי ואמון אמורה להוביל גם לחיי שלום. אם תתן לי את הדוגמא של פרעות תרפ"ט אענך, כי הניצולים היחידים מאותו טבח ניצלו הודות לשכנים ערביים.
אגב, כמה מאבות אבותיי נרצחו כתוצאה מציד אדם שערכו בהם ליטאים, שזמן קצר קודם לכם הועסקו בהגינות במפעלם, אף על פי כן מקצתם ניצלו הודות לליטאים אחרים שהסתירו אותם. מאוחר יותר הם פנו ליערות והקימו שם ארגון פרטיזנים עצמאי שאפילו זכה לתיעוד, ובאחרונה גם לכתיבה אקדמית.
ב. לא השמטתי את 'אשר לא ידעוךָ' צטטתי את האמירה לכל ארכהּ בכוונה רבה לכתחילה. וכעת אשאלך, ואם הם אינם יודעים את ה', מדוע יש להרגם? חשבתי כי יהודים נוהגים לומר בסוף תפלת נעילה דיום הכיפורים: כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה.
ג. "כי האדם עץ השדה" וכיו"ב אמנם שימש מקובלים אחדים וגם פילוסופים כמוצא לדיון בזיקה שבין אילן הספירות ובין האדם, או יחסו של האדם וקשריו עם שרשרת האצילות.
ד. איני מועיד תפקידים לאל. ממילא כל מה שאנו אומרים אינו מחייב אותו, אבל זהו האופן שבו אנו מתייחסים לאל. השאלה היא באיזו מידה אתה מעוניין בכך שהווית הנקם תהא דרה בהכרתך. ועיין גם ספר המוסר-הקבלי תומר דבורה לרמ"ק. נהיר משם כי י"ג מכילן דרחמי מוסבות על האל. ברם, האדם השלם הוא זה המתדמה להם בשלימות האפשרי. הייתי מקבל אולי את פרשנותך לולא פרשנותו הנלוזה בעיניי של ר' יצחק גינזבורג על הרצח שביצע ד"ר ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, כמי שמסר נפשו והתדבק בשלימות האפשרי ברצון האלהי. לפיכך, כל זמן שיאמרו ישראל 'שפוך חמתך על הגויים' תהיה סכנת האלימות, הקנאות והרצח מצויה.
ה. כאמור, איני נכנס ליחסיך עם האל, או לאשר אתה מצפה אותו לחולל. אבל דרכנו אני חושב שונה קמעא, 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'.
ושמחת בחגך והיית אך שמח.
אורי יקר,
רחל מורפורגו ראויה היא למעט יותר מאשר שורה וחצי. היא באמת היתה חלוצה. אני תמיד תוהה מדוע לא נמצאו כמעט תופעות מקבילות בעולם היהודי לתופעות של מיסטיקה, חיזיון-נבואי ושירה שנמצאו בקרב נשים בחברות המוסלמיות והנוצריות המקבילות. אפשר כי המבנה ההיררכי של החברה הרבנית גרם להדרתן ולהשכחתן של פייטניות יהודיות. כבר כתבתי כאן, כי ראביעה' אלעדוויה, מבחינות רבות מייסדת הסופיות או למצער אחת המיסטיקניות והמשוררות הפרוטו-סופיות הראשונות, היתה אמה ממוצא יהודי.
שועי יקר,
תודה (הוקלדה קודם המילה תוגה, ובאמת כמה תוגה…) על דברים מאירים, על דרכי שלום שבכתיבתך.
הלוואי על כולנו דיבר 'אל תשנא', שנצא סופסוף מעבדות המלחמה.
חג שמח לך ולכול בני ביתך.
דודו יקר,
אמנם, רבים מן הספרדים ועדות המזרח עדיין אינם אומרים את הפראזה הזאת משום שהיא מעולם לא התקבלה במנהגים מסויימים מחוץ לאירופה.
אני חושש כי מעולם לא ממש קיבלתי את האמרה התלמודית לפיה אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. לעתים אני מהרהר בקול רם האם ההלכה קשורה היא לקב"ה יותר מאשר ספרות-העולם, הפילוסופיה, המדעים, הלכות אחרות וכיו"ב.
אני נוטה לכך כי כולם נוטלים חלק בעולם הידע האנושי. אני יודע במה אני נוטה להתעניין, אבל איני מקים היררכיות. מלבד כך, אני מקבל על עצמי איזו אמונה חרישית (בחינת הנחה שאי אפשר להוכיח), שלא נועדנו להרוג אלו את אלו, אלא לחיות את חיינו בשלום. הנחה אופטימית, אבל למיטב שיפוטי-אני היא בסיסה קיומית ולאו דווקא פוליטית.
הי ארנון,
אני באמת לא שר את השורה האמורה; אני לא אוהב להכין מטבח, בטח שלא מצר המנבח. וגם לגבי י"א באדר לימדתי את ילדיי שני כללים פשוטים ובהירים: א. לא טוב למות ב. בטח שלא בעד ארצנוּ. זה כל כך הצחיק אותם, עד שאין לי ספק שזה הופנם בדרך כלשהי.
חג אביב שמח.
עמנואל יקר,
לדליה רביקוביץ יש מניין של דיברות אפודיקטיות בשירהּ "טיוטה" (אהבה אמיתית: הוצאת הקיבוץ המאוחד תשמ"ז, עמ' 11). העשירית בהם היא 'לא להתנחל'. אני חושש שזה רלבנטי לכאן, כלומר למעגל הקסמים המשעבד של פיגוע, סיכול ממוקד, מבצע, מלחמה וחוזר חלילה וחס.
חג שמח לך ולכל היקרים/ות לליבך.
שועי יקר,תודה על הרשימה החשובה הזאת.חג שמח!
והלוואי שנזכה לחירות אמיתית.כל אדם באשר הוא.כל אדם.
שועי יקר,
איזה קשר ירח יפה שעשית,
מן קו נפתל כזה, כמו בציור,
שבו הכוכבים הם נקודות,
וחיברת ביניהן, מן הלבנה והלאה
מצחיק, אבל בספר שאני כותבת עכשיו
יש לי בדיוק קטע שכזה, שבו אני מתייחסת בעיקר
לג'נדר של אותו גוף שמימי. שעם שינוי שמו, הפלא ופלא,
הוא משנה גם את מינו. מוזר לא?
ואת הספר עליו כתבת אני אצה לחפש
נראה לי חשוב מאין כמוהו.
חג שמח, ותודה על הכתיבה המצטברת ועל רוח השלום.
תודה על הפוסט הנפלא והמרגש.
הערה לחלק מס' 2 : "איעמל ח'ייר לג'ארכ,תלקיה בדארכ".
הערה למס' 3 : התחלפו התפקידים.כיום ה"יהודים" צועקים "איטבח' אל אע'ב " .(השיבוש הוא במקור )
חג שמח .
שועי יקר,
הזכרת לי את השיר היפה של זלדה "בלילה ההוא". מעתיקה לך את סופו:
בלילה ההוא כשישבתי לבדי
בחצר הדוממת
גיליתי פתאום
שאף ביתי בנוי על החוף,
שחיה אני על שפת הירח
והמזלות,
על שפת הזריחות והשקיעות.
תודה על הבאת האור הרך והמיטיב של הירח שזורח על כל האנשים בלי אפליות. חג חירות שמח 🙂
עדיה יקרה,
אנשאללה ואמן. חג שמח לך ולכל היקרים/ות לליבך.
מיכל יקרה,
הזכרת לי שיר צרפתי ששרה קורין אלאל בשעתו.
זה אמנם ספר חשוּב. מפני שהוא חף מפרובוקציה.
יפה, מצאנו עוד תחום משותף, התבוננות בלבנה/ירח (-:
חג שמח לך ולכל היקרות/ים לליבך (-:
אליס יקרה,
תודה על קריאתך המצטברת עד כה (-: ובאשר לשלום, כמו אהבה או חברוּת, זה דבר שלדעתי בני האדם אמורים להינות מהיותו, זה מתחיל בדברים הקטנים שבין בני אדם, כמו שכותב עז אלדין אבו אלעיש על קדימותם של כבוד ואמון הדדי לסליחה ולפיוס, ולשלום. אני חושב כי ישנה זיקה עירה בין כבוד ואמון הדדי ובין
חירות.
חג שמח לך ולכל היקרים/ות לליבך.
אזרח יקר,
די מדכא מה שהבאת מחברון.
חוזר למה שכתבתי לעמנואל בתגובה למעלה.
ואידכ אללה ואיאנא ברוח א-סלאם מנהו.
יאציל האל עליך ועלינו מרוח השלום
חג שמח לך וכל היקרים/ות לליבך.
חני יקרה,
זה מעניין. השבוע קראתי לקט משירתהּ המוקדמת של זלדה (שירים: 1979) לאחר זמן רב מאוד, ונהניתי מאוד. בדרך כלל, הספר שלה שאני קורא בו תדיר הוא ספרהּ האחרון "שנבדלו מכל מרחק" (1984). יש שם שיר ("הפוגה") על אודות מחבל שהציל שבוי ישראלי מידי מחבלים שרצו לעשות בו שפטים, המסתיים במילים:
אט אט נסוגה לאחור
מפלצת הנקמה
ונגלו עולמות רעננים של תקוה
ושמחת מעינות נכבדי-מים
אויה!
שניהם ידעו:
אין זו כל האמת
זו הפוגה
באי ירֹק
האי שהוא מחוץ לכל לאום
ולכל מוצָא
באי הזה באחת המערוֹת
פקח את עיניו השלום
[זלדה, שנבדלו מכל מרחק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1984, עמ' 13]
חג שמח לך ולכל היקרים/ות לליבך.
"חלקת דשא, הלבנה ואני"
גם אני מוצאת עצמי בתמונה הזו. שועי תודה. את חירותנו אנחנו מוצאים במבט.
והנה גלויה, מתוך סיפור ילדים שכתבתי, על אודות חברויות בטבע. זו סצנה בין דבורה לכלנית על גבעה מושלמת ותחת ירח מלא. כלנית זה אך פרחה ויש לה לא מעט שאלות בנוגע לעולם. דבורה היא חברה טובה, ורוצה לעזור כאן, אבל קצת אובדת עצות. זו השיחה שמתפתחת ביניהן:
"זה הירח" לחשה הדבורה לכלנית.
"זה פרח?" שאלה כלנית.
"מְהְמ, אני חושבת שלא" התלבטה דבורה, "אף פעם לא שאלתי את עצמי".
"איך יודעים אם מישהו הוא פרח או לא?" היססה כלנית….
…
"אולי נשאל אותו", הציעה כלנית בבת אחת.
"את מי?"
"את הירח, נשאל אותו אם הוא פרח".
"יש לך אומץ?"
"כן. אני חושבת שכן. זאת לא שאלה מעליבה נכון?!"
"מה פתאום, זאת שאלה מצוינת, תשאלי, תשאלי".
"הירח, הירח, אתה פרח?", שאלה כלנית.
"הירח אתה פרח?" ניסתה גם דבורה.
והירח לא ענה.
"הוא לא עונה. למה הוא לא עונה?" רטנה כלנית.
"אולי הוא לא מדבר", הציעה דבורה.
"אולי הוא לא יודע את התשובה" הרהרה כלנית.
"אולי הוא ישן?"
"אז איך נדע?"…
אות ממני וגלויה לאביב
שועי שלום!
אוירת חג כבר עוטה את הרחובות, משעולים, דרכים, אנשים. מספר רגעים לפני שהחמה תזרח במקום אחר והחג ייכנס לתוקפו, נכנסתי וקראתי את דברייך.
התרגשתי. אני מקווה שהערכים האוניברסאליים של החג – חירות, השתחררות מיצרים, אחווה בין אנשים, משפחתיות – יבואו לידי ביטוי בינינו ובין שכינינו ולא רק.
חג שמח.
מורן יקרה, ברוכה הבאה, ותודה רבה על הסיפור הנלבב (-: פעם דנתי ברשימה עתיקת יומין שנקראה "מאמר גופני" בריחו של הירח. בכל אופן שמחתי באות.
חג אביב שמח.
תומר יקר,
תודה מקרב לב. אכן אווירת החג גם פרסה ברחובות העיר הצפונית בה אני עושה כעת. אני שמח על כך שמצאתי עוד כמה א/נשים המבינים ללבן של תחושותיי/מחשבותיי (-: חג שמח לך ולכל היקרים/ות לליבך.
אכן, אם אפשר, שלא ישפוך חמתו. בטח לא על צר המנבח, שתמיד נדמה לי ככלב רזה, ובשנים האחרונות מעלה בדעתי דווקא את צאר השמנמן, כלב של אחת מלקוחותי.
ואם לא ישפוך חמתו, נהיה פטורים אנחנו מלזבח תודות, ואולי יפסק כל הדבר הזה שמתחיל תמיד רק בגדי אחד.
אבל כל זה יתכן רק באותו יום בלתי אפשרי, אשר הוא לא יום ולא לילה.
חג שמח. ועוד יותר חול שמח. במהרה בקרוב לכולם
I Won't Be Long יקרה,
במסכת ידיים מן המשנה כתוב כי יש לעסוק בספרי הומרוס רק בשעות שאינן מן היום ואינן מן הלילה. כנראה, שאמירה צדדית זאת מלמדת על כך שבתקופת התנאים, היו
מי שנהגו לקרוא גם כתבים ספרותיים יווניים/הליניסטיים/ רומאיים. החכמים לא ראו זאת בברכה, אבל הבינו שכדאי להם לנסות ולהגביל את הקריאה בהם בכדי שחלילה לא יבואו על חשבון תלמוד תורה
דומה, אם כך, כי באותו יום שהוא לא יום ולא לילה יקראו כולם את "האיליאדה והאודיסיאה", להומריוס, או את "האנאידה" לוירגיליוס, או את "יוליסס" לג'ימס ג'ויס, או את "מות וירגיל" להרמן ברוך וכיו"ב.
אישית, הייתי מתחיל בדאו דה צ'ינג, אבל מסופקני אם דעתם של חז"ל נוחה הימנו
שבוע טוב מטוב (-:
שועי יקר מאוד,
מהסוף להתחלה (וממילא אני, כמנהגי בשנה האחרונה, מגיעה אחרי שהמסיבה כבר נגמרה מזמן, אז הסדר משנה עוד פחות) –
גם אני לא מוכנה להוציא מפי את המשפט ששופך חמתו על הגויים, אבל לא הכרתי את המנהג לומר אותו בעמידה מול הדלת הפתוחה. רק השבוע קראתי איפשהו השערה לפיה מקור מנהג פתיחת הדלת לאליהו הנביא הוא בצורך לוודא שהגויים לא מקשיבים מאחורי הדלת, וזאת לפני ששופכים עליהם את החימה, ללמדנו שלדאבונינו כבר מזמן העם היהודי עסק פחות במהות המוסרית והאנושית ויותר בהסברה…
וזה מביא אותי בדיוק בדיוק לאבו אלעייש, שהסיפור שלו מעלה בי כל כך הרבה כעס ותסכול וכאב והחמצה עצומה. לפעמים נדמה שאנשים פה יודעים להקשיב רק למי שעבר טרגדיות עצומות, אבל גם זה לא מדויק, כי גם להם לא באמת מקשיבים.
אתה מקשיב. מזל שכך.
ילדך הקט מכיר את פזמון ליקינטון? שם הירח הוא לגמרי לבנה, וסיפור הקשר ביניהם מופלא לגמרי.
הסיפור של מורן מזכיר לי סיפור אמיתי שזכיתי לקחת בו חלק פני כמה וכמה שנים ובו ילד פעוט (דאז) שאני אוהבת מאוד עמד על מדרגות ביתי, ערב לפני פסח, ואכל במבה. הוא הציע לירח במבה ואז אמר, בהגיון רב – "ירח, רוצה במבה? הוא לא עונה, כי אין לו פה".
ביי ביי לבנה לילדך הרך והטוב (-:
טלי יקרה,
חיוך ירחי נודד מגבעת שמואל לחיפה… (-:
(-:
(הגיע)
[…] מבינה ומוקירה אנשים שנמנעים מקריאת הטקסט הזה, אבל את מבחן […]
מרית, תודה רבה על האזכור.
אני ממליץ מאוד מכל לב למי שמזדמן/ת הנה לקרוא את הרשימה של מרית.
נהניתי לקרוא. חג שמח.
נותרתי טעונת מחשבות לקחת למיטה.
תודה יודית, חיוך שלוח (-:
[…] מבינה ומוקירה אנשים שנמנעים מקריאת הטקסט הזה, אבל את מבחן […]