ויהי בחצי הלילה

*

1

בשבוע האחרון נעתי ונדתי. הייתי בפתח תקווה, בבאר שבע, ביפו, בדרום תל אביב, במרכז תל אביב, בחיפה. פגשתי א/נשים מעניינים/ות. שתיתי כמה משקאות משובחים. ניהלתי שיח מעמיק עם תוּכִּי מדבֵּר, ושוב חשתי עד כמה פערי הכשרים הקיימים לכאורה בין בעלי החיים אינם אמורים למנוע מהם תקשורת. שמעתי על ציירת ומייצגנית ששמה קץ לחייה בניו יורק מראש אחד הבניינים, עוטה לגופה שמלת כלה ובידיה זר פרחים (הוראות המייצג הסופני הזה נמצאו אחר כך); ישבתי על חלקת דשא גדולה בלילה לבדי מהופנט מן הלבנה, כמו חתול—שעה שהתארכה יותר מדיי. לא חשבתי על דבר. אומרים כי בהמרה הגדולה בסלוניקי 1683, קיבלו על עצמם יהודים רבים את דת האסלאם, אחר שראו כביכול על פני הירח את קלסתר פניו של שבתי צבי וכמה מרעיו שהתאסלמו עימו (בשנת 1666). לא תרתי אחר פנים בירח. לא ביקשתי דבר. שקט ומחריש כאגם דומם, שפני הלבנה נִבָּטים בו, והוא עצמו אינו רוצה להיראות בשום מקום; ברכבת מחיפה נסעו עימי המוני נערות תל-אביבהּ לבושות בחולצות-בטן עם דיוקנו המתנוסס של ג'סטין ביבר. כאשר הן מביטות נניח אל הלבנה הנשקפת לעומתן מעבר לענן, האם הן מזהות שם את קלסתר פניו של ג'סטין ביבר?  בטיול של אחר צהריים מאוחרים הצביע בני הפעוט השמיימה ושאלני: 'מה זה?'. תחילה חשבתי שהוא מכוון את אצבעו המורה אל ציפור חולפת. אחר כך הבנתי כי התכוון אל הלבנה, שכבר זרחה בשמי היום. 'זאת הלבנה' עניתי לו. 'לבנה?' שאל. 'כן,כן, לבנה' עניתי לו. הוא עקב זמן-מה אחר מסע הלבנה בשמיים. התרשם מכך שהיא מלווה אותו בטיול. לבסוף בפתח הכניסה לבית הוא הצביע אליה שוב ואמר 'ביי, ביי, לבנה'. אחר כך התהרהרתי לחשוב מדוע הצגתי לו את המאור הגדול הזה, כלבנה ולא נניח, כירח או כסהר.  ירח גזור הוא מן הזמן (ירח), סהר גזור מן הצורה (בארמית הסהר נקרא: סִהַרַא). רק הלבנה נושאת עימה את האור הלבן, שיש משהו עדין בהּ המושך את העין, שלא כאור השמש המכלה את העין. חום דואב שאין להביט. רק בערב, לעת דמדומים, הופך השמש לחמה. אני מוכרח לזכור לצאת להשתזף בקיץ לאור הלבנה, למצער: לצאת להתהפנט יותר לבדי. חלקת דשא, הלבנה ואני.

*

2

קראתי את ספרו של ד"ר עזّ אלדّין אבו אלעיש, לא אשנא (הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011). ספר חשוב מאין כמוהו להבנת מצבם הקשה של תושבי עזה מאז החלת הממשל הצבאי הישראלי בשלהי שנות הששים, ובמיוחד בעשור האחרון, לאחר ההתנתקות הצבאית הישראלית כביכול, מעזה ומרפיח, עליית החמאס,  ופרשת הפעולה הצבאית הישראלית, שנתכנתה במקומותינו 'עופרת יצוקה'. מעבר לטרגדיה האישית של אבו אלעיש, העושה כיום עם שרידי משפחתו בקנדה, המחבר מטעים את קוראיו במצבם האזרחי הקשה של תושבי עזה, הנתונים לחסדי שומרי המעברים בצד הישראלי ובצד המצרי, מעוכבים שעות, לעתים ימים (בצד המצרי), נסיעתם/כניסתם עומדת תמיד בסכנת ביטול, גם אם השיגו את כל האישורים. אבו אלעיש גם מספר על כל הישראלים, היהודים והמצרים שהיטיבו עימו במהלך לימודי הרפואה שלו והשתלמותו כרופא. הוא בחר לא לשנוא ולחנך את ילדיו לשלום ולדו-קיום בין העמים, אף על פי שמקורו בכפר שאדמותיו נגזלו, לטובת הקמת חוותו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. אף על פי שכילד נעקרה משפחת אביו, שוב ושוב, בלחצו של המושל הצבאי דאז אריאל שרון. ואף על פי, ששנים אחר כך, בעת שאשתו נאדיה שכבה על ערש דוויי בבית חולים ישראלי, נאלץ להיות מעוכב במשך שעות במעבר הגבול, וכאשר סוף-סוף הגיע לבית החולים היא כבר נאספה לבית עולמהּ. ולבסוף, הרג בנותיו ואחייניתו (בסאן, מיאר, איה ונור)  בפגזי טנק במהלך אותו מבצע צבאי נואל. אבו אלעיש גם מדגיש את מקומהּ המיוחד של משפחת חקלאים ישראליים, שהעסיקה אותו בנעוריו, אשר לימדה אותו שיעור חשוב בכיבוד הדדי, אמון, ואפשרות של דו-קיום בשלום.  אני רוצה להביא כאן דברים שמשמיע אבו אלעיש קרוב לסוף ספרו, אשר לדעתי ראוי הוא שייחרטו על לוח-לבם, של כל החיים על כברת ארץ זו:

לדעתי הדרך היחידה של הפלשתינאים והישראלים לנוע קדימה היא דרך של דו-קיום ושיתוף פעולה, דרך של שותפות ושל שיתוף במישור הבסיסי ביותר. במקום לדבר על שלום וסלחנות, עלינו לדבר על אמון, על כבוד, על האנושיות המשותפת לנו ועל מאה אלף צעדים נוספים שעלינו לצעוד כדי להגיע בסופו של דבר לשלום ולסלחנות. הסכסוך במזרח התיכון לא ייפתר לעולם כל עוד יש שנאה כה רבה בשני הצדדים, כל עוד סובלנות ופשרה, אינן חלק מהמשוואה. ידוע לנו שדרכים צבאיות הן חסרות תועלת משני הצדדים. אנו אומרים שמילים חזקות מקליעים. אך הקליעים ממשיכים למצוא את דרכם למטרות. הפילוסופיה שלי פשוטה מאוד, כמו העצה שנותנין הורים לילדיהם: תפסיק לריב עם אחיך ותהיו חברים, כך יהיה טוב יותר לשניכם.

מדוע שלא יהיו לנו חופש וצדק במקום שתיקה או אלימות? אלה דברים בסיסיים, חיוניים לרווחתו ולהישרדותו של כל אדם. אם ברצוננו להיות מאושרים, בטוחים ומוגנים, חובתנו כמשפחה אנושית אחת לתת חופש וצדק לכל אחד ואחת מבני אותה משפחה. אם אתם מודדים את האושר על פי מידתכם, זה טוב—אבל רק בשביל עצמכם; תארו לעצמכם עד כמה יתעצם אושרכם אם תחלקו אותו, ולא תשמרו אותו לעצמכם. אנו הרבה יותר טובים כאשר אחרים מעשירים אותנו, והרבה יותר שמחים כאשר השמחה משותפת. 

[עזّ אלדّין אבו אלעיש, לא אשנא, תרגמה מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011, עמ' 237-236,234]

ספרו של אבו אלעיש מקפיד לבקר את הממסדים הפוליטיים-צבאיים של העמים, אך מהיר להזכיר את פניהם המאירות של א/נשים טובי לב ומטיבים בני עמים שונים, אשר נרתמו לעזרתו בשעות קשות. ספק אם היה יכול לכתבו בעזה או בישראל מבלי להיפגע מידי קנאים מכאן או מכאן. אף על פי כן, דמותו ותלאותיו, הזכירו לי את יוסף ק' של קפקא (המשפט), אולי אף את היושב לפני שער החוק. אני שמח בשביל אבו אלעיש על חייו החדשים בקנדה, מאחל לו הצלחה רבתי בשיקום משפחתו ובהצלת חיי אדם ברחבי העולם. נעצב אל לבי בשביל אזרחים עזתיים הנאלצים דבר יום ביומו לחיות בטרור המושת עליהם, אם על ידי הנהגת החמאס, אם על ידי מערכת הביטחון הישראלית, אם על ידי השוטרים המצריים. זהו ספר אמיץ. גם אם אינו ממש יצירה ספרותית, אלא בבחינת וידוי אישי נוקב.  טוב הוא בעיניי לאין שיעור יותר מטורי עיתון על אודות העוולות בעזה, שתמיד נדמים כאילו מבקשים להציג את צה"ל כקלגסים ותו לאו. זהו ספר חשוב בעיניי. אני שמח מאוד כי התוודעתי אליו. כמה מרשמיו ומתובנותיו של אבו אלעיש—דווקא משום הגיונם הפשוט ואנושיותם הקורנת, ייהמו בי עוד ימים ארוכים.

*

3

 

אני מנצל את חירותי היחסית לקרוא לכל מי שעומד לשבת מחר על יד שולחן ליל הסדר להימנע מאמירת'שפוך חמתךָ על הגויים אשר לא ידעוךָ'  אל מול הדלת הפתוחה לאליהו הנביא. ההגדה ככלל, הינה טקסט שנערך בימי גאוני בבל (מאה שמינית ותשיעית) וקשה לומר כי הוא בבחינת מיטבם של חז"ל. הקטע של "שפוך חמתךָ' הוסף לראשונה לסדר ההגדה רק במאה השתים עשרה, בעקבות הפרעות הקשות ביהודי אשכנז בשנת 1096 ואחר-כך. כמובן, היהודים אז היו חסרי מדינה, חסרי צבא, ובמקרים רבים נטולים כמעט את היכולת להתקומם ממש כנגד המוני הפורעים. במידה זאת, הם היו מסוגלים בעיקר לשפוך חמתם מילולית, ואמנם בקשות נקם שכאלו שגורות ומצויות אף בין הקינות האשכנזיות לט' באב, וכן בפיוטי הסליחות של ערב ראש השנה, עת אמור היהודי האשכנזי להיכנס ולהתפלל לא רק על ישראל אלא על כל אומות העולם [עמדה כזאת, של קריאות נקם פומביות בגויים, מבעיתות בפירוטן מצויות גם למשל בין פיוטיו של ר' יוסף קרא, תלמיד-חבר של ר' שלמה בן יצחק (רש"י), וכן בפיוטיו של ר' אפריים מבון (ספר הזכרון)]. על כל פנים, ברבות הדורות, וכאזרחים המכבדים תפישות ליברליות של חירויות הפרט וזכויות האדם, היושבים במעצמה צבאית, שמטוסיה וחילותיה מצטיינים בפעולות, עתים כנגד מחבלים, גייסות ואנשי טרור, עתים כנגד אוכלוסיות אזרחיות. כמעצמה כלכלית המביאה פועלים זרים, מבקשת להגביל את תנועתם, ולגרשם—אותם ואת ילדיהם, דוברי העברית, שנולדו והתחנכו כאן, כבר לא ייתכן אפילו בהיסח דעת לומר: 'שפוך חמתךָ על הגויים אשר לא ידעוךָ'. זה קצת דומה בעיניי לקריאת 'אטבח אליהוד!' אצל הפונדמנטליסטים האסלאמיים . אבל גם אצלם, למיטב ידיעתי, אין טקס דתי קבוע, בו הם משננים בחיק משפחתם' אטבח אליהוד!'.

   לא רוצה לטבוח. לא רוצה לבקש את האל בתפילתי לשפוך חמתו על גויים, לא משנה אם פגאניים או מונותיאיסטיים, אדם הוא אדם, לא משנה יהודי או בלתי יהודי, הוא אינו אמצעי של עמים, ממשלות, או ממסדים דתיים. לכל אדם יש את קיומו הייחודי, את התרומה המיוחדת אותה הוא עשוי להשיא לעולם.  לא הייתי רוצה לבלום זאת. לא לדכא. לא להמית, לא להמיט אסון. אני כבר שנים נמנע מאמירת 'שפוךְ חמתךָ על הגויים אשר לא ידעוּךָ' ובליל הסדר, וכאשר סובביי קמים ממקומם לומר את הטקסט הזה אל מול הדלת הפתוחה, אני נשאר יושב ושקט. ילדיי מודעים לכך היטב. אני רואה בזה כלל חשוב, חלק אינטגרלי בקיום מצוות 'והגדת לבנךָ'.

*

4

 

   ובכלל ההגדה הינה הצהרה, אשר יותר משהיא מנסה לברר שאלות מטפיסיות, הריהי מבקשת לכונן זהות פוליטית יהודית לאומית-דתית-בדלנית. ניתן להסבירהּ על רקע תקופתם של גאוני בבל, שנלחמו על האוטורטיביות שלהם בעיניי רוב הקהילות היהודיות בעולם, ולגבור על נסיונותיהם של המוסלמים (שיעים וסונים), הנוצרים והקראים, להביא להמרתם של היהודים ברחבי פזורתם. למשל, בתקופתם של הגאונים פעלו ברחבי המזרח התיכון תועמלנים-דתיים (דעוא) שניסו ואף הצליחו לעשות נפשות רבות לאסמאעיליה', פלג שיעי, שהלך וצמח מבחינה פוליטית וטריטוריאלית, ונודע בסובלנותו לבעלי הדתות כולן. על כל פנים, ישראל מוצגים בהגדה כיסוד העולם, ויציאת מצרים—אינה מוצגת כיציאה מעבדוּת לחירוּת בלבד, וכמבוא למתן תורה בסיניי, אלא כאירוע קוסמי, הבא לבשר לאומות כולם, אבל בראש ובראשונה ליהודים המסובים אצל שולחן הסדר, את מרכזיותם של ישראל, ואת מקומם המיוחד בעיניי אלהי עולם מקדם.

   איני אף אחד מארבעת הבנים שבהם דיברה תורה: איני חכם, איני רשע, איני תם ואיני שאינו יודע לשאול; אני שאשב-מוזר אצל שולחן הסדר, אהגה בשורותיו של ג'ון דאן (John–Donne) : 'דבר אינו שלם עוד/דבר אינו מובן' (תרגם מאנגלית: אסף שוּר), אוֹ בחזיונו של אוקטביו פאס:' רָאִיתִי אֶת עַצְמִי עוֹצֵם עֵינַיִּים:/ חָלָל,חָלָל/ שֶאֲנִי בּוֹ, וּבוֹ אֵינֶנִּי' (תרגמה מספרדית: טל ניצן),ואחוש כי הן הולמות את זהותי, את יהדותי, גם את תפישתי את החירות שבי, לאין-ערוך יותר.

*

לקריאה נוספת: ראשי צפורים ותפוחי אדמה

*

חג שמח לכל קוראותיי וקוראיי

פחות עבדויות יותר חירויות, לנו, ליושבים בקרבּנוּ ולכל באי עולם.  

בתמונה למעלה: יגאל עוזרי, טוסקנה, מונופרינט בטכניקה מעורבת 2007.

© 2011 שוֹעִי רז