*
1
*
הַלַּיְלָה הַזֶּה שוֹנֶה כָּל כָּך מִכָּל הַלֵילוֹת;
בַּלַּיְלָה הַזֶּה אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ, הַזָּר,
גוּפִי מְקַבֵּל אוֹתְךָ
כּמוֹ הָיִיתָ גָם אַתָּה עַם אוֹבֵד
[מרג'ורי אגוסין, מתוך: 'פסח בצ'ילה', מפות האהבה, תרגמה מספרדית: רחל פרק, הוצאת אבן חושן: רעננה 2006, עמ' 111]
*
השניוּת מעוררת-הלב של אגוסין; שעון מעורר של חילופי עונות; הבזק מחוגים בלתי נראים, החולפים לעיניי כאילו מפענחים בי איזה ברקוד סודי. הן כל אשה שאהבתי—הייתי לגביהּ בתחילה זר, זר מוחלט. ואף, כאשר מקיימים זוגיות של שנים, האם הזרוּת, המסתורין המוחלט, מתפוגג או מועם? או שמא זהו לילה מחזורי, שבו תמיד אני מגלה את עצמי בבחינת זר, שונה, עם אובד?
עמנואל לוינס הגדיר פעם את הנשיוּת, כמסתורין מוחלט (שיחה עם ברכה אטינגר שראתה אור בתרגום לעברית בכתב העת עיון בשם: 'הזמן הוא נשימת הרוח') , ועל כן ככניסה לקדוּשה. מקובלים מסויימים, מפני אותו הלך-רוח, אך משום שקשרו את המיניוֹת הנשית ביסוד החומרי- המתאווה (פילוסופים ומיסטיקונים ימי ביניימיים נטו לזהות את נשי עם החומר ואת הגברי עם השכלתני או הרוחני), ראו בהּ דווקא כניסה אל הטומאה.
ברשימה ישנה שלי, 'בשער האין-חוק ואפשרוּת האהבה' כתבתי על האלהוּת, כמסתורין המוחלט, כזר אולטימטיבי, שיש לארחו, על אף זרותו המוחלטת שלא תפוג לעולם.
מעולם לא חשבתי על עצמי כזר במעשה- האהבה. אגוסין פקחה את עיניי לראות עד כמה יש חסד במעשה האהבה. בגוף הנשי המקבל לתוכו את הגברי, אוסף ומארח, כמו היה עם אובד. כמה נחמה ובד בבד חוסר נחמה ישנה באהבה כזאת. אפשר, הן המאפשרות כי הסדר וגם המסתורין יימשכו, ולא יפוג טעמם.
*
2
*
בּכְבִיש הַצָּפוֹן
אוֹר עַל הַמּוֹרָדוֹת
אָנַה, אַמַלְיָה
בֹּאנָה אִתִּי לקבל את האור
בְּיָדִי הַשַֹמָאלִית אֲנִי מַחֲזִיק אֶת יָדָּהּ שֶל אַמֶלְיָה
וּבַיְמָנִית אֶת יָּדָּה שֶל אָנָה
שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת חַיֵּינוּ וְאֶת הָאוֹר.
שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת יָדֵינוּ ואֶת הָאוֹר.
שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת הָאוֹר, אֶת הַשֶּקֶט וְאֶת יָדֵינוּ.
הָיָה יוֹם שֶהָלַכְתִּי בּוֹ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה בְּלִי אַף אֶחָד.
הַשֶּמֶש עֲדַיִן זָרְחָה עַל הַמּוֹרָד הַצָּהֹב
אוּלָם הַבְּדִידוּת הָיְתָה חֲזָקָה יוֹתֵר מֵהָאוֹר.
גַּם אִם הַשֶּמֶש זוֹרַחַת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חֲבֵרִים
אַל תֵּלְכוּ לְעוֹלָם לְבַדְכֶם אֶל כְּבִיש הַצָּפוֹן.
[אנטוניו גֵמוֹנֶדַה, 'בכביש הצפון', אם כי כבר מאוחר, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001, עמ' 80]
*
אכן, כדברי גמונדה, לעתים הבדידות חזקה יותר מהאור, אני נזכר בהליכות ההן בצדי דרכים ברמת הגולן לאור כוכבים. הפחד מתעורר, כמו נחש פנימי האומר להקיש, רק כאשר נגלו לעיניי אורות של יישוב, מגע מחודש של ציביליזציה. אבל בכל זאת, גם בשנים ההן, על יד מדורה בלילה, או מול הכנרת בליל ארוך ודומם עם חברה וחבר קרובים ללב, יכולתי לגלות בעצמי, את מה שלא תמיד היה ברור לי, שלא נועדתי להלך בצד הדרך לבד. אם יש דבר מה שאני חב לכתבים הסופיים הערביים-תורכיים-פרסיים היא ההדגשה על יסוד החבורה הסוּפית, חבורה שבמיטבה מפגישה בין אנשים בני דורות שונים, שהגיעו להכרות רוחניות שוות, ועל כן מתקשרים אלו באלוּ, גם מעבר למקום, לזמן, ולחיים; דרכם הצלחתי להבין לראשונה את פשר חבורת ספר הזהר, ואת יסודהּ של חבורה שבמיטבה כל חבריה, מקבלים אלו מאלו ונותנים אלו לאלו, ללא היררכיות וסדרים מוגדרים, אלא מתוך קשב וקירבה, לאורות הגלויים ולאורות הנעלמים.
זכרון השמש הרומצת מעבר להרים בסוף הליל, כגחלים לוחשות האומרות להעלות מתוכן שלהבת של כתם ואודם, הלילה כלה.כחתול גוסס המוציא את נשימותיו האחרונות לעיניי. הפעמים הההן בהן חשתי כה עזוב בעולם, עד כי דימיתי כי אני אך תולע, וכל תועלתי, כי הלילה אהיה פרפר עוד הפעם. ובינתיים, בתווך, הילכתי עוטף בצללי העולם, ככוכב נופל. חסר משאלה.
*
*
בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, Wreckers, Coast of Northumberland, oil on Canvas 1836
© 2011 שועי רז
שועי יקר, נדמה לי שהצלחת לכתוב רשומה על פסח מבלי להזכירו אפילו במילה אחת.
'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות' משוקע עמוק עמוק בשירה הנהדר של אגוסין והבדידות מול היחד בכביש הצפון מהדהדת את היחד של הסדר המשפחתי והלבד שלאחריו, הגורם לעיתים לבודדים שבינינו להתאבד עם צאתם מיחד ללבדות.
והכי חשוב, עשית לי טרנר!
שלום וחג שמח
כמי שעוסק בחקר "טרופות" המונח העברי לSHIPWRECKS
WRECKERS אינו ביסודו מונח חיובי, הוא גם מצוי בניגוד סמנטי למונח מקורב לאותו תופעה SALVOURS . האנשים בתחתית התמונה הנם לא מצילים או עוזרים הם "טורפים" .כביכול צבועים בלבוש אדם, המפרקים ובוזזים טרופת וממתינים ל"טרף" הבא, הדו תרנית הנלחמת בגלים. אבל הכנס לגוגל תחת WERECKERS
ותראה כמה נפלאות דרך הרוח, ואת השמוש הרוחני מיסטי שעושים במונח זה בשפה האנגלית.
דודו יקר,
אמנם הצלחת לאתר את סוד ויסוד הדברים שהצעתי למעלה. אני אוהב מאוד להרגיש יחד עם אנשים שלא פוחדים איש ואישה בפני עצמו להימצא לבד, גם בתוך היחד.
וטרנר הוא טרנר, בעוד יצירה המתארת אי שקט נפשי של הפרטי ושל האנושי גם יחד.
הי רני,
עוסק בחקר (ספינות) "טרופות"? זה נשמע מעניין ומסקרן, איני יודע מספיק על ספינות שנטרפו אל מול חופי הארץ (אני מניח שאתה כותב מהארץ). הואיל ובילדותי חלמתי להיות בלש או שודד ים, מובן לי לחלוטין מדוע עיסוק כזה מושך את הלב.
לטרנר ישנה יצירה מפורסמת ומוכרת יותר מזאת שהובאה מעלה, המתארת ספינת עבדים טבועה. כאשר ניכר כי לא נעשה מאמץ כלשהו להציל מבטנה את העבדים הטובעים/הטבועים.
דומני, כי טרנר מנסה לתאר את הטבע (ובכללו, גם את הטבע האנושי) בכל גודלו ותפארתו וגם בכל עוולותיוו ואכזריותו. אפשר כי טרנר ביקש לעורר את החוש המוסרי בקרב המתבוננים בעבודותיו; אפשר כי דווקא ניסה כסוג של נאטורליסט לתאר את כל הנעשה תחת השמש, כמיטב יכולתו.
שועי יקר,
נגעת כאן ברשומה שלך במשהו מאוד מהותי עבורי,
אשריך, ואשרי זוגתך, שניתן לכם לחקור את הזוגיות ככה,
זה מה שאני מאחלת לעצמי גם.
המתת הזו שאפשר לתת ולקבל,
לארח ולהתארח, היא מתת אלוהית.
לבד וביחד ביחד ולבד,
בין שני הקטבים היא נמצאת.
יפה.
מיכל יקרה,
לאחרונה יש לי המון מחשבה על אהבה, על היכולת לאהוב, על סוגים שונים של אהבה, ועל האופן בו מושגי האהבה שלי הולכים ומתעמקים ומתפרטים עם השנים,
ועם זאת, הכל הרבה פחות מסובך. עולם הזכרונות שלי מתחיל מאבדן (מוות) ומאהבה– ברמה זאת או אחרת, הם המניעים הדומיננטיים של הזכרון שלי. אהבות ואבדנים.
שועי יקר,
מעניין. אתה נתפסת בשיר את עניין הזרות, ואותי דוקא תפסה ההשוואה לעם אובד.
גם כשכתוב אותו דבר, אנשים שונים קוראים מילים אחרות.
ובטקסט הזה שלך אני בעיקר קוראת שלא נועדת להלך בשולי הדרך לבד, והסוף נטול המשאלה מכווץ לי את הלב, אפילו שזה תיאור של הוויה מפעם.
טלי יקרה,
זרות ועם אובד הם פחות או יותר סינונימים, לפחות לגביי (צריך לבדוק מדוע המלים הנרדפות נרדפות, כלומר האם יש מישהו הרודף אחריהן?)
כן, בטח, זה מה שמרגש אותי כל כך בשירו של גמונדה. אני חושב שהייתי על כביש הצפון לבדי, אני מכיר היטב-היטב את החוויה; אחר כך גם למדתי להלך עם אחרים/ות. לא תמיד קל לי. אבל הרבה יותר משמח, מגוון ועשיר.
שועי יקר,
ברור! (זה לגבי הסיפא)
הסינונימים הם לא יצורים פרוותיים קטנים עם זנבות רכים במיוחד? נראה לי שהם אלה שרודפים אחרי המילים, אבל הם רק רוצים לשחק אחת שתיים שלוש דג מלוח, לא לטרוף אותן או משהו.
טלי, לפי מה ששמעתי הסינונימים נאלצו להקים סביבן את החומה הסינונומית הגדולה, שתגן עליהן מפני כל רודפים.
יש אומרים כי רודפיהן הקשים באמת הם הדנג'רוסים, עם צפוני, שוכן הטייגה,שמתגורר בערבות הקרות בגבול האור והצל.
הו, הדנג'רוסים באמת מסוכנים מאוד!
אבל כשהם מגיעים קצת דרומה, משהו כמו עשרים וחצי מעלות, הם הופכים את עורם (פיזית!) ונהיים נחמדים לבריות. לא?
טלי, יש אומרים כי הדנג'רוסים עוברים מחנות חינוך מחדש דרך ריקודי עם; אחר כך, כבר אין להם ברירה אלא לסגל עצמם לחברה ולעם. 'ים השיבולים' יכול לחולל תמורות מהותיות בזהותו של כל אדם. אני תמיד חושש שזהו הנשק האולטימטיבי שפיתחה ישראל. אני חושש כי זה מה שרקדו יהושע ואנשיו כאשר סבבו במעגלים מסביב לחומות יריחו.
בררר עכשיו באמת הפחדת אותי!
עוגה עוגה עוגה, במעגל נחוגה
והעיקר לא לפחד כלל (-:
עוגות נגד פחד? זה סוג של סטארטאפ! 🙂
טלי, אפשר ללהק את את עוגיפלצת לתפקיד אליהו הנביא ולפתוח לו בליל הסדר את הדלת בשלב שבו מגישים (אצת מי שמגישים) קינוחים לפסח.
וואי, אם הוא יגיע בערב פסח, עם כל פירורי החמץ בפרוותו הכחלחלת, יש כמה וכמה בתים שבהם יהיה צורך דחוף בגברת הזאת…(מימין, עושים פליי, אין לינק ישיר לסרטון שידביק אותו כאן כמו שהיינו עושים בימים ימימה…
http://www.23tv.co.il/318-he/Tachi.aspx
טלי, ישנם אנשים רבים שלא יכניסוהו לביתם שמא נותרו פירורי חמץ מבטרם החג על פרוותו התכלכלת. אולי כדאי לנסות, במחשבה שניה, את כרוּבי, יש לו שם המעיד כאלף עדים על כשרותו לפסח.
זהו בדיוק! דאגתי למצבם הבריאותי של אלה שיחזו בעוגי נכנס לביתם בערב פסח… אולי באמת כרובי יצלח למשימה, כל עוד הזחל זחלילים ישמרו ממנו מרחק מחשש חרקים.
טלי במיוחד בשבילך:
אין טוב מזה; קצת מזכיר אותי.
🙂 אני זוכרת את זה! זה היה אדיר!
ניסיתי למצוא לך בתמורה שיכור אחר – דוד של טיפטיפ, הרופא, שהיה מסתובב תמיד ביער הקטקטים עם בקבוק ביד ואדמומיות חשודה באף, אבל לא מצאתיו ביוטיוב, תיאלץ להסתפק בעיניי רוחך, אבל אני לא חוששת, המראות שם מרתקים תמיד.
טלי, דמייני לך את משה אופניק שר את 'אני שיכור ולא מיין' בביצוע מלא. משהו כזה, בכל אופן (-:
🙂 מדמיינת.
למרות שמוישה לא יכול להתחרות ביוסי בנאי זצ"ל.
טלי, אנ'לא יודע, אולי דואט ביניהם יכול היה להכריע אם זה אפשרי או לאו.
היינו ילדים וזה היה מזמן אני וקיפי ואופניק הקטן.
אני זוכרת, זוכרת היטב!
ועל כך נאמר (כלומר- הושר): על כל אלה, על כל אלה, שמור נא לי, אלי הטוב
על קשקשתא, על חביתוש, ועל סומסום הרחוב.
((שבתשלום(-:))
(-:
איש מקסים המעלים בחוצפתו את דתיותו הסבוכה ברבים שאינם יודעים
הי עודד, ברוך הבא. לא ברור לי האם התכוונת בתגובתך
אליי או שמא למשה אופניק (ראה תגובתי לטלי לעיל).
דתיותי אינה סבוכה במיוחד, אולי היא בלתי מצויה. איני
מעלים מאיש את היותי מקיים מצוות, זה גלוי וידוע לכל מי
שעוקב אחר האתר (וגם נכתב בפרטות) ואף על פי כן מעודי
לא מצאתי לי מקום בין ממסדיה של החברה הרבנית (רב,
בית כנסת, ישיבה וכיו"ב), וגם חדלתי לחפש. אני לא איש
של אמת אחת, ואיני מחשיב במיוחד ערכים דתיים, הגוזרים
משמעת חמורה, כגון: אמונה או אמונת חכמים (סימני קריאה)
אני אוהב מאוד את התורה ואת התפלה אבל דבר עבורי
אינו מובן מאליו. כללו של דבר, אני מכבד מאוד
את בחירתם שליהודים אורתודוכסים, אבל איני יודע האם
אני חלק מן המערכת הדתית-השקפתית עליהם הם סומכים
את עולמם–אולי אני בשולי-שוליה, אולי אני מחוץ להּ.
לקריאה נוספת ראה רשימתי: 'על פרישוּת והומניזם"שבהּ
דנתי בכמה היבטים של זהותי היהודית ושל זהותי הדתית.
[…] זכה השנה פטר זבזדיל (Zavazdil), שתרגם מבחר משירי הספרדי אנטוניו גמונדה. זבזדיל הוא עיתונאי הטלוויזיה הצ'כית, אחד משני […]
הי פאר, ברוך הבא. תודה על הלינק ועל אתר הספרות הצ'כית שייסדת.